מורשת יהדות מרוקו

כוכבים בשמי תטואן

גבריאל לוי

״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.

זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.

כוכבים בשמי תטואן

פרק ראשון 1907,

חברון

       ערפל כבד נע באיטיות בין בתי האבן הקפואים וריח הפחמים החניק את האוויר. חמש שנים ארוכות של ציפייה עברו בחברון עד לרגע הזה. היה זה בלילה הקר ביותר בחודש ינואר. כשהגיעה מאדאם ראשל עמיאל להושיט עזרה לשכנתה ברוריה הכורעת ללדת, החלה לצעוק בהיסטריה: ״אום סעיד, אום סעיד, לברוריה… יורד מים… מהר, מהר!״ האיצה בה כשאדים עולים מפיה. השכנים המוסלמים שגרו מעבר לקירות ידעו שהיהודייה עבת הבשר צריכה ללדת. זעקותיה של ברוריה החרידו את דרב אל־יהוד. השכנים מהסמטה ממול, שהתעוררו מההמולה, הציצו מבעד לחלונות המסורגים וסקרו את המתרחש.

      בתוך החדר שכבה אישה צעירה, בשתי ידיה הקמוצות משכה שמיכת צמר ירוקה, ובשארית כוחה הטתה את רגליה לאחור כדי לדחוק את הכאב העז ואת הילוד ממנה. לצידה עמד יעקב בוגנים, האב הטרי, חסר אונים ונוטף כולו זיעה, בעיניו מבט של חיה לכודה בכלוב. כשלא היה יכול לשאת זאת הניח את שתי כפות ידיו על ראשו והסב אותו פעם לימין ופעם לשמאל, כמו שנהג לעשות בילדותו כדי להתגונן מפני אגרופיהם של ילדי השוק האימתניים, והתכנס אל תוך עצמו.

״לך תביא קערת מים חמים! ומגבות!״ ציוותה עליו אום סעיד, ״לא מספיק היא סובלת בגללך? ואתה מנמנם עכשיו!״ יעקב השתהה לרגע, הוריד את ידיו והחזירן למקומן הטבעי. ״יאללה, יאללה! אבו יעקוב…סורעה!" [בערבית: מהר] האיצה בו. ראשו של הרך הנולד כבר פילח את צוואר הרחם, שערותיו נראו בבירור ומי השליה חלחלו ונספגו במגבות. ״לדחוף חזק! חזק!״ קראה אל ברוריה, ״איזה מן אישה חלשה את, אין לך כוח, יאללה, לדחוף חזק! אל שוקה תתולאד ורדאה״ – אפילו השושנה מצמיחה קוץ. בכך רמזה שאם לא תתאמץ מספיק – תלד בת עצלה. הכאב הלך וגבר, וברוריה צרחה מכאב.

יעקב נאחז בעתה, עכשיו גם המיילדת הערבייה צולפת בו במילותיה כמו ברוריה? ושוב זעקות הכאב עלו מהחדר וגרמו לו להתכנס אל תוך עצמו.

בכל פעם שברוריה צווחה וזעקה מכאב, אום סעיד גערה בו על חוסר המעש. זעקות אלה עוררו ביעקב חלחלה. הוא הכניס את ראשו בין ידיו והתכווץ אל תוך עצמו, עצם את עיניו, ניסה להתעלם ולברוח מן המציאות שאליה נקלע, להיחלץ ממנה כמו ממאסרו בבית העצורים קישלה, שממנו שוחרר עם בוא החיילים הבריטים.

עד לשחרורו עבר יעקב מסכת עינויים ששינתה את חייו. המראות והזיכרונות היו צפים ועולים, מטלטלים את נפשו המיוסרת.

הטורקים לא התרשלו במלאכתם, מומחיותם הייתה להפיק זעקות שבר וכאב לסוגיהן תוך כדי שילוב מוצלח של הנאה וסיפוק. באחת ההזדמנויות היה עד לעינויים קשים שבהם כמעט ונעקרו שיניו של שותפו לתא העצורים, ולא בידיו של רופא מדופלם. כשראה זאת, אחז רעד בלתי פוסק בכל גופו. רעד שהיה מרטיט את עצמותיו ואת אבני הקיר הכבדות המקיפות את בית הכלא הבס אל־דם בירושלים ומעורר את נימי הדם הרדומים שברגליו. ברגעים האלה, שבהם ריח המוות מילא את אפו וטעם המוות את לשונו, היה פותח ספר תהילים וממלמל, עם הפסקה קצרה בין מילה למילה – ״כי… לא… יריע… איבי… עלי. – מנסה להתרכז בכל מאודו אך לא מצליח להבין מה עליו לעשות.

לאט־לאט אזר יעקב כוח והציץ מבין אצבעותיו על הילודה, על גולגולתה המדולעת. גופה הכחלחל התקשה ורעידות לא רצוניות אחזו ברגליה ויעקב הבין שהתינוקת לא נושמת. אבל דווקא אז, על סף התהום, כשהכול נראה אבוד וחסר סיכוי, קם יעקב ממקומו בשארית כוחותיו, שפמו זקור ואפו הארוך מתנוסס בחרטום של ספינה, התהלך הלוך ושוב בכבדות ונע מצד לצד, כמו פר כבד ומסורבל הכלוא בכלוב ברזל, ידו האחת רעדה וידו השנייה אחזה פגיון נחושת. הוא הניפו לכאן ולכאן. אבחת הפגיון פילחה את האוויר ומבטו הסהרורי אכול הבעתה הדאיג את אום סעיד.

״יא מג׳נון,״ קראה לעברו אום סעיד, ״נכנס בך ג׳ין!״ יעקב התעלם ממנה לרגע.

״אל תברח עכשיו! ברוריה סובלת מספיק!״ אמרה. מבט מלא מבוכה כיסה את פניו. ״ששש,״ לחש והיסה אותה, סימן לה בידו שתמשיך להתעסק בענייניה.

״אני יודע מה עליי לעשות״, מלמל בשקט יעקב והמשיך להתרכז במשימתו לסיים את טקס התחדיד במלואו,[ טקס הנהוג אצל יהודי מרוקו שבו אב התינוק מניף פגיון על מנת לגרש שדים ורוחות] לסלק שדים ורוחות רעות הנטפלים בכל לידה ולהציל את הילודה ממוות ודאי, בכך האמין בכול מאודו.

יעקב שלח את ידו לנעוץ את הפגיון וראה את השדים, צלליתם נעה מצד לצד, מתחמקים ומסתתרים מפניו בפינות חבויות. אחר כך המטיר עליהם מי מלח ונקש בכלי נחושת. די היה ברמיזה קלה, עווית פנים או מבט חטוף של ברוריה, כדי שימשיך במעשיו. וכל העת היה מזמר ומרנן את ״יחד עליי יתלחשו כל שונאיי,״ ולא חדל עד שהשלים את מלאכת הטיהור. אחר כך אחז ברגליה של התינוקת והחל מעסה ומכה באצבעותיו את כפות רגליה הקטנות בעדינות, תוך שהוא מחזיק בה וראשה מוטה כלפי מטה, עד שנשמע בכי תחנונים אשר קטע את המחשבה העמוקה שהתמסר לה בעלות השחר. העולם ניעור משנתו – התינוקת הראתה סימני חיים, וכל השדים נעלמו מן החדר דרך הפתחים והסדקים שבקירות. יעקב היה מסופק על עמידתו האיתנה. את הפגיון לא הניח גם שהכול התפוגג.

״השדים רודפים כל בן אנוש מהרגע הראשון שנולד ובא לעולם,״ אמרה אום סעיד, ואז התרחקה ממנו לרחוץ את ידיה במים חמים. אחר כך מחתה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחה, משכה את תחתוניה מבעד לשמלה והניעה את ישבנה בתנועה המזכירה דחיסת אבטיחים בשק. התקרבה אל יעקב והתיזה מים על פניו, הביטה בו בפנים חתומות ואמרה בהתנשאות: ״אללה עזר לך, אבו יעקב, הוא נתן לך שושנה יפה – בנות מביאות מזל לעולם.״ בעודה פוסעת אל החדר הסמוך כדי לחתום את הלידה. ״בנות יכולות להביא גם צער ויגון על אביהן…״ ומיהרה לקשור חוט צמר דק לחבל הטבור ולהדק אותו חזק. היא גזרה את חבל הטבור, ואת השליה החמקמקה עטפה במגבת, והניחה אותם בתוך קערת מים דלוחים. לאחר מכן פרשה מגבת מתחת לירכיה של ברוריה והאיצה בברוריה להרים מעט את אגנה, כדי שתוכל לסדר מתחתיה את המגבת הנקיה. אחר כך ביקשה ממנה להניק מייד את התינוקת ופיזרה מתחת לסדינים עלי פיג׳ן לגירוש שדים ורוחות.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 10