כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
״בחדר משתוללות נשמות טועות שרוצות להיכנס בתינוקת,״ אמרה כלאחר יד, ומשכה את גופה בשמן ארגן חום־זהוב על מנת להסב לעורה רוגע ונינוחות.
״אל תפסיקי להניק את התינוקת, השחפת לא נוגעת בתינוק בשעת הנקה!״ יעצה לה.
בעוד ברוריה מניקה את בתה, החלה אום סעיד לספר על חייה. ״החיים שלי לא קלים… לפעמים אני מתפללת שתנחת על ראשי השחפת ותיקח אותי. אין לי הרבה מזל! פעם אחר פעם זה קורה לי, כל אישה שאני מיילדת רוצה בן זכר.
כאשר היא מתבשרת שהביאה בת לעולם, ברוריה החמיצה פנים מרוב דאגה וחרדה לגורלה של התינוקת שזה עתה באה לעולם.
״אללה יחליק.״ ניסתה אם סעיד להרגיעה.
״אני ילדתי רק בנות. אבו סעיד רצה לגרש אותי, הוא נשבע באללה, אם לא אלד לו בן זכר – יגרש אותי לבית הוריי.״
״אבל בסוף הוא לא גירש?״ שאלה ברוריה בפליאה.
״לא גירש אותי, השבח לאל! הבנות נולדו בריאות, עשו לו כבוד לפני שהלך לעולמו, הממזר הזה. האבן אל כלב היה מבסוט מהחיים. הבנות שירתו אותו כמו מלך, קיבל על כולן מיהר שמן. האל מעניק הרבה תכונות טובות לבני האדם, אבל לו, לחמור הזה, העניק רק את העצלות. הוא לא היה עושה דבר, הבטלן, רק ישן, וכל הכסף שקיבלנו – הלך…״ בעודן מדברות נכנס יעקב אל החדר. אום סעיד הניחה את הקערה ובתוכה חבילה עטופה במגבת לחה.
״אללה נתן לך שושנה יפה,״ אמרה אום סעיד ליעקב.
”מעליש,״ אמר יעקב בעליצות אחר שנרגע קמעה.
״אללה יגמול לך כל טוב על שעזרת לברוריה ללדת את בתנו הבכורה בלילה הזה.״
״שוקראן, אבו יעקב. אתה השכן שלנו, כולנו בני אברהם, אנחנו כמו משפחה. עכשיו קח את זה,״ היא הניחה בידו את הקערה, ״לך תקבור את זה.״ פקדה עליו.
היא הניחה את המגבת שהחזיקה בידה, יצאה מן הבית ונעלמה בסמטה. כשהכול נרגע מעט, הצית יעקב סיגריית מטוסיאן גדושה בטבק גס כמו שאהב, אשר כבר בנשיפה הראשונה הותירה פיסת טבק על לשונו. יעקב לעס אותה ונרגע. בערת הטבק האירה את פניו וחשפה קמטים דקיקים כשורשי נענע יבשה, פנים מוארכות וגבות נפולות במטאטא זרדים קצוץ. פניו היו מכוסות זיפי זקן דוקרניים. הוא ינק את הסיגריה בחוזקה ובתאווה גדולה ונשף עד שענן סמיך כיסה את תווי פניו. אחר כך הלך וקבר את החבילה מתחת לעץ החרוב בחצר האחורית, שיהיה לשדים במה להתעסק.
לפתע קראה לו ברוריה מהחדר הסמוך. כשנכנס לחדרה, החלה לגעור בו על הבושה שהביא עליה ועל כך שלא היה לצידה בשעת הדחק, כשהייתה תלויה בין שמיים וארץ במהלך הלידה. כיוון שהייתה מותשת אחרי הלידה, נשך יעקב את שפתיו והתאפק. הוא יצא לעשן עוד סיגריה והתעלם מדברי הביקורת שלה. כך נהג והתרחק והיא הייתה נרגעת, יודעת מעומק הלב שיעקב בוגנים בעלה לעולם לא יאכזב אותה. היא ידעה כי דאגותיו כנות וכי הוא יהיה מוכן למסור את נפשו למענה כשם שהיא תהיה מוכנה למסור את נפשה למענו.
כשהיה מחוץ לחדר, באוויר הקר, חשב יעקב על אימו – שלא זכתה לראות את צאצאיה. הוא נזכר כיצד הייתה גוערת בו בילדותו, מאלצת אותו להתלוות אליה בנסיעותיה אל קברי צדיקים ולשתות שמן כרוך מנרות הפתיליה, כסגולה לחיים טובים. הוא שנא את טעם השמן בפיו. אז הטיל ספק בפולחן הנרות שלה ובטעימת השמן הכרוך, אולם עתה, אחרי מה שעבר הלילה, חש כי פולחן הנרות הוא מקור לנחמה ורוגע וטעימת השמן מן הצדיק נוסכת בו ביטחון בלתי מוסבר.
השמש זרחה בבוקרו של חודש ינואר. בזו אחר זו הגיעו שכנות ששמעו את זעקותיה של ברוריה – אחת נשאה חבילה עטופה בשמיכה ישנה ובתוכה לחם טרי וגבינת עיזים, אחרת אחזה דלי פח מלא מים זכים מן המעיין. לאחר שהביטו ביעקב כדרכן של נשות יהודי חברון, הבוחנות כל גבר בדקדקנות בסביבת אישה יולדת, בחנו את התנהגותו ולא מצאו בה דופי, פרסו את התקרובת על השולחן. יעקב עמד במלוא קומתו הרמה, והליט שוב בכפות ידיו המגושמות את אוזניו. הוא לא יכול היה להירגע מליל אמש – כיצד סוחר מצליח והדוניסט מושבע כמוהו הפך להיות נתון להתעמרותה של אום סעיד? אישה זו עוררה בו פחדים וזיכרונות מן העבר כמכשפת. ״אללה יח׳ליק״ אחד בקולה הר! עם והוא היה קופץ ממקומו בבהלה, עיניו אחוזות פחד.
בימים שבאו אחרי הלידה, כשעייפה נפשו, היה יעקב הולך לישון כשהוא מכורבל מתחת לשמיכות. שנתו הייתה טרופה והוא היה מתעורר שוב ושוב, ספק נרדם ספק הוזה. בפינת החדר היה מגש ובו נרות שמן דולקים וריח שמן כרוך נישא באוויר. המגש היה מונח במקומו הקבוע בפינת החדר. כשפקח את עיניו פקדו את יעקב שיגיונות. האור חדר מבעד לסורגי הכיסאות של שולחן האוכל. על הקיר מולו הופיעו צלליות שחורות נעות – שלהבת הנר הנרעדת מצד לצד יצרה צלליות מרקדות על הקיר, היו צלליהן של נשים דקות מראה, יוצאות במחולות, מרקדות מולו את מחול הלילה, כאילו נפל אל בור השאול. ברקע שמע יעקב את קולו של אביו קורא לו – ״יעקב! יעקב! – הוא נבהל והתפכח, שפשף את עיניו והתעורר מן הסיוט, קם והתיישב על סף המיטה אפוף חרדות ומתנשם במהירות ולא יכול היה להמשיך עוד בשנתו.
ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.
מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו.
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
עמוד 13