מורשת יהדות מרוקו

ממליץ מאוד לקרוא בעיון ולהתוודע לעוד פן על אודות פרשת השבוע מן הזווית שבה מתמחה בעיקר פרופסור אפרים חזן, והיא השירה והפיוט בין היתר.
שבת מבורכת לכל עם ישראל
אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, וחבר האקדמיה ללשון העברית.

פרשת בחוקותי

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ

אפרים חזן

פרשת בחוקותי מסיימת את ספר ויקרא בעצמה רבה, הברכות  המופלאות שיחולו על בני ישראל "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כו, ג), וכנגדן ארבעים ושמונה קללות נמרצות מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". קללות אלה מוכפלות בספר דברים ומגיעות כדי מאה חסר שתיים (דברים כח, טו – סט), למסכת הקללות בשתי הפרשות אנו קוראים בשם "תוכחה". קריאתן של התוכחות הטילה מורא ופחד בלב מתפללים רבים, ויצרה שאלה מעניינת: מי יעלה לתורה בעת קריאת הקללות? ואכן, בקהילות רבות חוששים המתפללים מעלייה זו, שמא יחולו עליהם הקללות הנקראות בעלייה. יתר על כן הן מכוונות לנמען בגוף שני, בויקרא בלשון רבים, ובדברים בלשון יחיד, והקללות נשמעות כמכוונות אל העולה, חלילה. לפיכך בקהילות רבות עולה הקורא בתורה לפרשות התוכחה, ואז הקללות אינן מכוונות לאדם מוגדר.

הפחד היה גדול כל כך שהיו קהילות שבשבתות התוכחה דילגו על קריאת התורה. אזהרות גדולי תורה וההלכה הפסוקה לא גרמו להם להתגבר על הפחד הנורא. בקהילות צפון-אפריקה ואחרות קראו לעולה את הפסוקים "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי יג, יא – יב), והוסיפו: "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיך" (דברים כג, ו). כך "הפכו" את הקללה לברכה, ואת התוכחה לאהבת ה'. ואכן בקהילות לא מעטות חיבבו את התוכחה, ולקריאתה עלו גדולי הקהל, הרב או נשיא הקהילה או גדול בתורה. בקהילות חסידיות מסוימות ראו בתוכחה ברכות נסתרות והייתה זו זכותו של האדמו"ר לעלות לקריאת התוכחה.

כך באשר לתוכחה  הכתובה בתורה, אך כיצד יש לקבל את מימושן של התוכחות בגלות המרה הארוכה והמתמשכת לאין קץ. לעניין זה מתייחס יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר א, קיג-קטו, בתגובה לדברי החבר הטוען כי מצבם השפל ישראל מלמד על גדולתם ועל קרבתם לבורא: "…יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אלו הייתה לנו גדולה בעולם הזה".^[  הכוזרי אינו משתכנע מטיעון זה, ומשיב כי מאחר שהמצב אינו אלא "דבר שבהכרח" הרי שאין לראות בסבלות הגלות כסבל למען האל. ועל כך משיב ריה"ל:

אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כן הוא, אלו היה רובנו מקבל הדלות כניעה לאלהים ובעבור תורתו, לא היה מניחנו הענין האלהי כל הזמן הארוך הזה. אבל המעט ממנו על הדעת הזאת, ויש שכר לרוב מפני שהוא נושא עול הגלות בין הכרח ורצון, כי אלו היה רוצה היה חבר לנוגש אותו במלה שיאמר בלי טורח, וכמו זה איננו אבד אצל השופט הצדיק. ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.

ריה"ל  דורש כי העם יקבל את מצוקות הגלות וסבלותיה ככניעה לאל ולמען שמו ותורתו, אילו כך היה כי אז הגאולה הייתה באה מהרה ועם ישראל היה נעשה בחיר העמים. השקפה זו עולה בבירור בכמה מפיוטיו של הלוי והבולט בהם הוא פיוט האהבה "מאז מעון אהבה היית":

                        מֵאָז מְעוֹן הָאַהֲבָה הָיִיתָ –/ חָנוּ אֲהָבַי בַּאֲשֶׁר חָנִיתָ.

                        תּוֹכְחוֹת מְרִיבַי עָרְבוּ לִי עַל שְׁמָךְ,/ עָזְבַם – יְעַנּוּ אֶת‑אֲשֶׁר עִנִּיתָ.

                        לָמְדוּ חֲרוֹנְךָ אוֹיְבַי – וָאֹהֲבֵם / כִּי רָדְפוּ חָלָל אֲשֶׁר הִכִּיתָ.

                        מִיּוֹם בְּזִיתַנִי בְּזִיתִינִי אֲנִי, / כִּי לֹא אֲכַבֵּד אֶת‑אֲשֶׁר בָּזִיתָ –

5                      עַד יַעֲבָר‑זַעַם וְתִשְׁלַח עוֹד פְּדוּת / אֶל‑נַחֲלָתְךָ זֹאת אֲשֶׁר פָּדִיתָ.

1. מאז… היית: מימי קדם היית מקור האהבה, כנאמר בירמיהו ב, ב "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ". חנו… חנית: בכל מקום בו אתה נמצא אהבתי אליך מתקיימת. 2. תוכחות… ענית: הטענות ודברי הגנאי שמשמיעים לי וייסורי הגלות אני מקבל באהבה ובנועם למען שמך, ואף איני מבקש כי תפגע באויבי. 3. למדו… הכית: את שנאתם וכעסם עלי למדו אויבי ממך, כיוון שכך אני אוהב אותם ומקבל ייסורים באהבה, שהרי הם משלימים את מלאכתך ורודפים את מי שאתה הכית. 4.מיום… בזית: מיום שמאסת בי וגירשת אותי לגלות, אף אני מואס בעצמי, שהרי אין זה ראוי לכבד את מי שהאל מואס בו ומבזה אותו. 5.עד… פדית: אין לי אפוא, אלא לחכות ולייחל כי כעסך יעבור, ואז תשוב ותגאל אותי כמו שגאלתני בעבר בצאתי ממצרים. עד יעבר זעם: על פי יש' כו, כ. נחלתך: כינוי לישראל, על פי דב' ט, כו.

כאמור השיר מבטא את דברי ההגות על קבלת הייסורים באהבה, ולמען שמו יתברך. השיר מביע את הרעיון הזה בקיצוניות רבה. הפיוט מסוג האהבה המשתלב לקראת הברכה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", המציינת את אהבת ה' לישראל, מביע כאן אהבה ללא תנאים בקב"ה. אהבה המקבלת את הייסורים ואפילו את הגויים המייסרים. קבלת ייסורי הגלות בצורה זו אמורה לקרב את הקץ ולהביא לגאולה שלמה כפי שהיה בעבר. השקפה זו עולה על רקע המשבר העמוק של  המלחמות הרבות שפגעו בראש ובראשונה ביהודים, והלחץ החוזר ונשנה של הנוצרים למשוך את היהודים לחיק הנצרות. רעיון קבלת הייסורים קבלה מוחלטת שתוביל לגאולה היה מעין חומת מגן כנגד המשבר הגדול שהיהדות הייתה נתונה בו.

הרעיון הזה אינו חדש. רבי יצחק אבן גיאת (להלן: ריצ"ג) פייטן דגול ואיש הלכה והגות, שקדם לריה"ל בשנות דור מבטא אף הוא את רעיון קבלת הגלות וייסוריה בשמחה ולמען שמו באהבה.

                        אֶסְבְּלָה נְדוּדִי / – אָגִילָה בְגָלוּתִי,

                        אֶעֱבֹד מַעְבִידִי / – אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי.

                        יֶעֱרַב לִי שִׁבְיִי, / לֹא אָקוּץ בְּמוּסָרִי,

                        אֶשְּׂאָה אֶת חָלְיִי, / לֹא אֶמְאַס בְּמוּסָרִי,

5                      אֶתְּנָה עַל לֶחְיִי / עֹל צָרִי וּמוֹסֵרִי –

                        אֶעֱלֹז בְּאֵידִי, / אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי,

                        מַחֲלִי וּמְרוּדִי / – הֵמָּה לִי תְהִלָּתִי!

המחרוזת שלפנינו מלמדת כי  הרעיון של קבלת הייסורים באהבה מצוי כבר בשירתו של ריצ"ג  והוא מובע בשירתו בקיצוניות רבה המתחזקת באמצעות דרכי ניסוח חדים וחתוכים, באמירה מפורשת וגלויה ללא ציורי לשון כמעט, ובעזרת המצלול המבליט את הרעיון בצימודים גִזריים המעמידים ניגודיות עד כדי פרדוקס: "אגילה בגלותי" " אוחילה במחלתי" ובצימודים המעמידים שוויון וקרבה בין מילים המשלימות זו את זו: "מוסרי1 – מוסרי2 – מוסרי3", 1. עניינו מאסר וכליאה ומקביל ל"שביי" באותו טור. 2. עניינו ייסורים ומכאובים, 3. זו רתמה הכובלת את הבהמה, ואינה מאפשרת לה חופש פעולה. מלבד הצימודים החריפים שראינו, כולל השיר חזרות ותקבולות והן עולות בקריאה ראשונה כבר בשני הטורים הפותחים, כלומר יש לשיר אמירה  ברורה והוא מבקש להעבירה לקורא ללא תיווכם של ציורי הלשון השיריים העלולים  לעמעם את כוונת הדברים, כנגד זה הוא מחדד היטב את הכלים הרטוריים ואת דרכי הניסוח כפי שראינו.

כנגד זה שירו של ריה"ל  משתמש בציורי לשון הנטולים מעולם שירת החשק. השיר מופנה אל האהוב בדיבור ישיר. התמונה העולה מן השיר היא של שיר אהבה חילוני הכולל דמויות ומוטיבים משירה זו. הדובר בשיר הוא "חושק" השקוע באופן מוחלט באהבה לאהוב שאינו משיב לו אהבה. הוא מוכן לשאת כל ביזוי ופגיעה בעקבות אהבתו הגדולה, יתר על כן הוא חש בוז לעצמו, שכן אין הוא מוכן לכבד את מי שאהובו דוחה ומבזה אותו. רעיון זה מובע במשפט מגובש בעזרת חזרה משולשת "מיום בזיתני בזיתיני אני / כי לא אכבד את אשר בזית". 

רק הבית האחרון נותן בידינו את המפתח לכך ששירנו הוא שיר קודש בדרך אלגוריה הבא לקיים את ההגות העולה בספר הכוזרי. את התמונה המרכזית מעטרים דרכי עיצוב שונים, כך למשל חריזת הביניים "אהבי / מריבי / אויבי" בשלושת הבתים הראשונים יוצרת רושם של חריזה מצטלבת ומעמידה את השיר על משולש הדמויות של גיבורי השיר, "אהבי" כוללת את האוהב ואהובו, כנסת ישראל והקב"ה "מריבי" ו"אויבי" הם אומות העולם המשעבדות את ישראל ונוהגות בהם בביזיון. גם החרוז המבריח מושך תשומת לב, החרוז בנוי מפעלים לנוכח בעבר וכולם מגזרת ל"י "היית / חנית /ענית / הכית / בזית / פדית". הנה החרוזים בבית הראשון ובבית האחרון עניינם חיובי "היית /  חנית…פדית", ובשלושת הבתים האמצעיים "ענית / הכית / בזית" עניינם שלילי לחלוטין. כמו ביקש המשורר לציין ולהדגיש, כי המצב הקשה הוא זמני ועניין להווה, מה שלא היה כן בעבר, והדובר צופה שלא יהיה כן בעתיד, זאת הוא מדגיש בעזרת החזרה "פדות – פדית", הפדות המבוקשת בעתיד היא  כדוגמת הפדות שהייתה בעבר. לפדות זו מבקש ריה"ל להגיע בכך שהוא מקבל עליו תוכחה וייסורים באהבה גמורה ובאופן מוחלט. מתוך רצון עז לממש את קביעתו:

ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.

הסמכות, האחריות וההכרעה  

התקנון שהוכן לכינוסי מועצת הרבנים מבליט את האופי הדמוקרטי ואת המחשבה הרבה שהושקעה בו, ומתוכו עולה השאיפה לפוריות הדיונים. ראויים לעיון דרכי הצעת נושאים לסדר היום, נוהלי הדיונים, ההכרעות וקבלת ההחלטות. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, בלי לנסות לתת משקל יתר לקולו של פלוני או של אלמוני בגלל חוכמתו, בגלל גילו או בגלל תפקידיו, מעין מה שהיה בהחלטות הסנהדרין. מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של ״אחרי רבים להטות, (שמות כג, ב), והן חייבו את כל המשתתפים לנהוג על פיהן. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, אלא אם כן הוחלט אחרת. מאחר שהמשתתפים קיבלו לביתם מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לכל אחד אפשרות להכין ׳שיעורי בית׳, להתעמק בבעיה ובסעיפיה המוכרות לו מעבודתו בבית הדין ולגבש עמדה.

רבי שאול היה מודע לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות ההפריה ההדדית שבדיון עיוני, התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית. הוא היה בדעה כי לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, וכמעט לכל קושיה יש תירוץ, ועל כל תירוץ יש קושיה. ומאחר שהדבר עלול לסרבל את העניין ולהקשות על דרכי ההכרעה, ואולי אף למנוע אותן, אומר רבי שאול את הדברים שלהלן, בייחוד כשמדובר בנושאים מרובים מאוד, כפי שהובא בפתיחה לכינוס הראשון ובדברי ר׳ שאול אבן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן.

משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שלוש נקודות חשובות: (א) חובה לצאת מהכינוס עם הכרעות, כי הבעיות בוערות; (ב) ההכרעות תהיינה בצורה טכנית על פי הצבעה גלויה ולא באמצעות דיונים והכרעות עיוניות. ״לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״. לדעתו במקרים הבוערים העומדים על הפרק, אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת. לכן הוא בוחר דרך עוקפת, וזו הכרעה באמצעות תיקון תקנות, שבהן ההחלטות מתקבלות בצורה טכנית של הצבעה. הוא מאשש דרך זו של תיקון תקנות בעובדה שכך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות. בוודאי לנגד עיני רוחו עמדו בעיקר חכמי מרוקו בכלל וחכמי פאס בפרט, בהם אבות אבותיו חכמי משפחת אבן דנאן, שאכן השתמשו במשך כל הדורות בתקנות כדרך לפתרון בעיות קשות או בעיות חדשות; (ג) לדעתו אותה סמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, וחובה עלינו להשתמש בה, כדרך שהשתמשו בה הראשונים – דור אחר דור, מאז ועד ימינו, ואין מקום לבריחה מאחריות להתחמק מהכרעה בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה. אין אפוא תוקף לטיעונים, כגון: מה יאמרו הקנאים, או שאין ידיעותינו מגיעות לרמת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות.

אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת:

נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו"ע וניגש לקבוע דרכי ההכרעה שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו: "וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחדושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל, מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי זה אשר יערב לבו ]…[ להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם ]…[ ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה, לא היה ראוי להחזיק בה, לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה, אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה: הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. אמרתי אל לבי, שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק כמותם…" (הקדמת הבית יוסף לטור או"ח). כלומר, קיים קושי גדול הוא להכריע בשיקול דעתנו, נגד דיעותיהם של הראשונים וסברותיהם. כן קשה להכריע, במקומות שהראשונים עצמם לא הכריעו. כי הלוואי שנוכל להבין רק את דבריהם, לא שנוסיף עליהם. גם לו היינו מסוגלים לדון ולהכריע מסברתנו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, דבר שלא יאפשר לנו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים מחוסר זמן.

ראויה לציון עובדה נוספת בתקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, הם לא ביקשו את הסכמת הציבור וגם לא את הסכמת ראשי הקהל. דומה שתחושת רבי שאול והחכמים שהשתתפו בדיונים הייתה, שהם מתקנים את התקנות כ׳תקנות חכמים׳ בכוח סמכות שהאצילה התורה על החכמים. ורמז על זה רבי שאול בדבריו הנ״ל: ״רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור״. רבותינו הכוונה לחכמים שהם ההנהגה הרוחנית. מכאן בולטות הסמכותיות וכושר ההכרעה שהיו לרבי שאול ולחכמי מרוקו. 169

אישיותו של רבי שאול וחוכמתו הגדולה שבה ניהל את הדיונים תרמו ליבול פורה של החלטות. הוא נתן תחושה לכל החכמים שהם שותפים מלאים בדיונים ובכל ההכרעות שהתקבלו. בכך סיכל את עוקץ ההתנגדות שיכול היה לצוץ אצל מישהו מהרבנים, הן לעצם הרעיון של התקנת תקנות, הן לתקנות שתוקנו לטובת הנשים, שלכאורה התנהגותן הלא צנועה ולפעמים הפרועה בחיי יום יום, היא שהכניסה אותן לתסבוכות הגדולות, והיו שיכלו לטעון נגד התיקונים, בנימוק שלא עושים תקנות שיגנו על התנהגות קלוקלת.

גם קביעת זמן קצר לדיון בכל נושא, הייתה אחת מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים, שתוך זמן קצר יחסית, דנה והכריעה במספר רב של נושאים. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; הבטחת נישואין, יחסים עם פנויות; ידועה בציבור; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; ייבום וחליצה; התמודדות עם בעיות שעוררו הנישואין האזרחיים כשלאחד מבני הזוג הייתה אזרחות לא מרוקאית, פסולי קהל; בעיות בעקבות העלייה הגדולה לארץ; מורשים [=עורכי דין וטוענים רבניים]; תלמודי תורה וחינוך יהודי; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור; מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת״ם וסופרי גיטין; מילה ומוהלים ועוד.

מאחר שסמכות הרבנים הוגבלה על ידי השלטונות לדיני אישות וירושות, הרי יש לראות בהחלטות שהתקבלו בנושאים החורגים מסמכותם, מעין המלצות או התוויית דרך לפעילותם של החכמים במקומותיהם. מה גם שמרבית הציבור היהודי במרוקו, לא היה מודע להגבלה שחלה בסמכותם של החכמים. מנסחי ההחלטות, הרגישו כנראה בשינוי שבין החלטות המחייבות שאפשר לכוף את ביצוען לבין אלה שאין לכוף את ביצוען. החל מהכינוס הרביעי, חולקו ההחלטות לשני סוגים: ״תקנות״ שאפשר לכוף את ביצוען, ו״אזהרות״ שהן מעין המלצות.

לאחר כל כינוס פורסמה חוברת מעין ׳רשומות׳ ובה: שמות הרבנים שהשתתפו, הנושאים שנדונו וההחלטות שהתקבלו, וכן דין וחשבון על פעילותו של רבי שאול וביה״ד הגדול בנושאים שנדונו בכינוסים שקדמו, ובנושאי יהדות ודת בכלל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר

שליח ורוכב על חמור

הרב מטוסוב עבר במסעותיו את מדבר סהרה כדי להקים מוסדות נוספים

מחיל אל חיל

חופשת הקיץ באה אל קיצה, ושוב היה צורך להקים תלמודי תורה של ממש.

בתקופה זו שהה הרב בנימין גורודצקי מספר חודשים בקזבלנקה כדי לסייע בהקמת המוסדות וביצירת קשרים עם רבנים ואישי ציבור. הרב גורודצקי והרב מטוסוב נסעו יחד כדי להקים מוסדות ולבדוק אפשרות ליצירת קשר עם קהילות יהודיות מרוחקות. הנסיעות היו תמיד ברכבו של העסקן ר׳ יצחק אלמליח שתרם את רכבו עם נהגו לנסיעות לכפרים. ר׳ יצחק היה יהודי מקומי, איש עסקים, שהיה מסור ונתון בלב ונפש לשלוחי הרבי בקזבלנקה, ועשה למענם כל אשר יכל ומעבר לכך, ועל כך אף קיבל מכתבי עידוד מיוחדים מהרבי. הנה אגרת אליו מחודש טבת תשי״ב:

כבוד הנדיב המהולל נכבד ונעלה איש ירא אלוקים עסקן נמרץ ורב פעלים, מוכתר במדות תרומיות וכו' הא׳ יצחק ני״ו אלמאליח

שלום וברכה!

קבלתי מכתביו […] וקראתי בקורת רוח אשר השתתף בסעודת מצוה די׳׳ט כסלו, חג הגאולה, וביחוד כי נהנה ותודה לא־ל מצליח בעבודתו לעזרת המוסדות ״אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש״, אשר במחנו ומדינתו. ואני תקוה אשר גם להבא תביא לו השתתפותו בעבודת הקדש זו שמחה רבה, ונשען על הבטחת השם יתברך ויתעלה מובטחני אשר יצליח בעבודתו הצלחה מוחשית גם בעיניו ממש.

על של עתה באתי לברכו בברכת מזל טוב לרגלי הבחרו בהנהלת ועד קהילת קדש דעיר קאזא, כפי אשר נודעתי בשמחה על ידי הרה״ג והרה״ח וו׳׳ח אי׳׳א נו׳׳נ עוסק בצרכי ציבור באמונה וכו׳ מה״ר שלמה שי׳ מתוסוב.

שמחה בהגיע חכמי תורה

הרב גורודצקי בזיכרונותיו מתאר מקרים בהם נקלע עם הרב מטוסוב לסכנה:

ההשקאה של השדות היתה באמצעות סכרים מיוחדים, ומפעם לפעם היו פותחים בבת אחת את מקורות המים, אשר היו ממלאים במימיהם את כל השטחים שנזרעו. באחת מנסיעותינו המרובות נקלענו לאזור שכזה, ולפתע, תוך כדי נסיעתנו במכונית, הוצף פתאום כל האזור במים. זרמי המים זרמו בחוזק רב, ומחציתה של המכונית נתקעה בתוך זרם המים הגואים ושרויים היינו בסכנת טביעה ממש. רק אחרי עבור זמן ניכר נשמעו קולות העזרה שלנו, ונשלח אלינו כלי רכב גדול, אשר היה בכוחו להכנס בתוך השטח המוצף, וכך ניצלנו ת״ל.

במקרה אחר תעינו תוך כדי נסיעתנו, ולא ידענו את הדרך הנכונה. גשם עז ירד עלינו ללא הרף ובקושי יכולנו להמשיך עד לגבול מרוקו־אלג׳יר. המקום היה מסוכן למדי, אך נסענו לשם מחוסר ברירה. הגענו לכפר נידח, שם התגוררו יהודים אשר שמחו עלינו במאוד, זה היה בשעות המאוחרות של הלילה, אך אלה שראו אותנו הקימו קולות של שמחה באמצע הלילה כי הגיעו חכמים אשכנזים, והעירו את כל בני הכפר.

שוטרי משמר הגבול, בשומעם את קולות הרעש, הגיעו לכפר והחלו להתעניין עלינו ועל מהותנו. הם הזמינו אותנו לבוא למשטרה למחרת. באין ברירה התחבאנו שם ביער קטן ולמחרת בבוקר עזבנו את המקום במהירות רבה.

לנסיעות היו פירות בגוונים שונים. היו מקומות שבהם התפתחו שיחות אודות מסגרות לימוד חדשות, במקומות אחרים נוצרה הסכמה לפתיחת מוסד והיה צורך לאתר מקום, מורים ותלמידים. וכך, כבר בחודש אלול חלה התקדמות משמעותית בארפוד, שם התווספו עוד ועוד תלמידים, ומספרם עמד כבר על מאה תלמידים שלמדו תורה מדי יום ביומו.

כך גם רבה של העיר צפרו, הרב דוד עובדיה, ניאות להקמת ״בית רבקה” במקומו וכבר דובר על ארבעים תלמידות כהתחלה, אך היה צורך למצוא מקום מתאים והרב הבטיח כי מיד לאחר חגי תשרי יחלו הלימודים.

ישיבות בעוד 29 כפרים

לאחר חגי תשרי תשי״ב שב הרב מטוסוב למסעות ארוכים, ותלמודי תורה הוקמו במספר מקומות נוספים. לצד כל אלו היו עוד הוראות שהגיעו מהרבי, כמו סידור שיעורי ערב עבור נערים העובדים לפרנסתם, והעבודה היתה רבה. מספר הכפרים בהם הוקמו תלמודי תורה הלך וגדל, ובמכתב מי׳ כסלו מספר הרב מטוסוב לרבי על עשרים ותשעה עיירות וכפרים בהם הוקמו תלמודי תורה, וזאת למרות תנאי הפתיחה הנחותים, כפי שמפרט במכתבו לרבי:

הרבה דברים חסרים לתנאי הלימוד ובכלל לתנאי החיים בכפרים הנ׳׳ל, אין דירות ואין בית הכנסת, רק איזה חורבות וחורים וגם [המקומיים לובשים בגדים] קרועים ולבושי סחבות.

מלבד זאת, הדרכים לכפרים אלו לא היו סלולות, בחלקן היה צורך לעבור רכובים על סוסים וחמורים ולמקומות אחרים לא היתה גישה בגלל השלגים:

עברתי לשם במכונית של מר יצחק אלמליח וגם הנהג היה אחיו מר שלום אלמליח, ובכלל מר יצחק מתעניין ומתעסק לטובת הענין ולטובת מוסדותינו כפי יכולתו תהי משכורתו שלימה, גם בהרבה מקומות עברנו ברגל ובסוסים ובחמורים, כי אין דרך [סלולה]. ובכלל נוכחתי שיש עוד הרבה כפרים כגון אלו במחוז אחר, וגם יש הרבה מקומות שקשה להגיע אליהם עכשיו מפני השלגים בהרים, ואראה אי׳׳ה לבקר בכל המקומות כפי שתהיה היכולת בעזהי״ת. בהצטרף הכפרים הללו עם אלו שהזכרתי כבר במכתבי הקודמים הרי הם תשעה ועשרים.

משימה גדולה היתה באיתור מלמדים מתאימים, בעלי ידע ושומרי מצוות, שיהיו מעוניינים לעבוד בעבודה זו. בכפרים, בני האוכלוסייה בגיל הצעיר ובגיל הביניים לא רכשו ידע מתאים כדי ללמד, ואילו הזקנים לא התאימו בסגנונם ללמד את הצעירים. מאידך, הבאת מלמדים מהערים הגדולות לכפרים תעלה סכומי כסף ניכרים. לכך מצא הרב מטוסוב פתרון ייחודי: המלמדים מהכפרים נותרו במשרתם, ועליהם מינה מפקח מיוחד ושמו משה לחיאני שלמד בשיבה במקנס, והומלץ על ידי הרב מיכאל ליפסקר. משה לחיאני היה תלמיד חכם וירא שמים, הוא ידע את מלאכת הלימוד וגם מעט חסידות. הוא הופקד להיות משגיח ומפקח על הנעשה בכפרים, ולשם כך ערך נסיעות לכפרים ושהה במקומות אלו זמנים קצרים, כדי לעמוד על מצב הלימודים ולעשות הכל כדי לשפר בגשמיות וברוחניות.

תולדות חב"ד במרוקו

עמוד 47