פרשת בחוקותי-כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ-אפרים חזן

ממליץ מאוד לקרוא בעיון ולהתוודע לעוד פן על אודות פרשת השבוע מן הזווית שבה מתמחה בעיקר פרופסור אפרים חזן, והיא השירה והפיוט בין היתר.
שבת מבורכת לכל עם ישראל
אפרים חזן הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ובמחלקה ללשון העברית, וחבר האקדמיה ללשון העברית.

פרשת בחוקותי

כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ

אפרים חזן

פרשת בחוקותי מסיימת את ספר ויקרא בעצמה רבה, הברכות  המופלאות שיחולו על בני ישראל "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (כו, ג), וכנגדן ארבעים ושמונה קללות נמרצות מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". קללות אלה מוכפלות בספר דברים ומגיעות כדי מאה חסר שתיים (דברים כח, טו – סט), למסכת הקללות בשתי הפרשות אנו קוראים בשם "תוכחה". קריאתן של התוכחות הטילה מורא ופחד בלב מתפללים רבים, ויצרה שאלה מעניינת: מי יעלה לתורה בעת קריאת הקללות? ואכן, בקהילות רבות חוששים המתפללים מעלייה זו, שמא יחולו עליהם הקללות הנקראות בעלייה. יתר על כן הן מכוונות לנמען בגוף שני, בויקרא בלשון רבים, ובדברים בלשון יחיד, והקללות נשמעות כמכוונות אל העולה, חלילה. לפיכך בקהילות רבות עולה הקורא בתורה לפרשות התוכחה, ואז הקללות אינן מכוונות לאדם מוגדר.

הפחד היה גדול כל כך שהיו קהילות שבשבתות התוכחה דילגו על קריאת התורה. אזהרות גדולי תורה וההלכה הפסוקה לא גרמו להם להתגבר על הפחד הנורא. בקהילות צפון-אפריקה ואחרות קראו לעולה את הפסוקים "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" (משלי יג, יא – יב), והוסיפו: "וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיך" (דברים כג, ו). כך "הפכו" את הקללה לברכה, ואת התוכחה לאהבת ה'. ואכן בקהילות לא מעטות חיבבו את התוכחה, ולקריאתה עלו גדולי הקהל, הרב או נשיא הקהילה או גדול בתורה. בקהילות חסידיות מסוימות ראו בתוכחה ברכות נסתרות והייתה זו זכותו של האדמו"ר לעלות לקריאת התוכחה.

כך באשר לתוכחה  הכתובה בתורה, אך כיצד יש לקבל את מימושן של התוכחות בגלות המרה הארוכה והמתמשכת לאין קץ. לעניין זה מתייחס יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר א, קיג-קטו, בתגובה לדברי החבר הטוען כי מצבם השפל ישראל מלמד על גדולתם ועל קרבתם לבורא: "…יחסנו אל האלוה במצבנו היום קרוב יותר מאשר אלו הייתה לנו גדולה בעולם הזה".^[  הכוזרי אינו משתכנע מטיעון זה, ומשיב כי מאחר שהמצב אינו אלא "דבר שבהכרח" הרי שאין לראות בסבלות הגלות כסבל למען האל. ועל כך משיב ריה"ל:

אמר החבר: מצאת מקום חרפתי מלך כוזר. כן הוא, אלו היה רובנו מקבל הדלות כניעה לאלהים ובעבור תורתו, לא היה מניחנו הענין האלהי כל הזמן הארוך הזה. אבל המעט ממנו על הדעת הזאת, ויש שכר לרוב מפני שהוא נושא עול הגלות בין הכרח ורצון, כי אלו היה רוצה היה חבר לנוגש אותו במלה שיאמר בלי טורח, וכמו זה איננו אבד אצל השופט הצדיק. ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.

ריה"ל  דורש כי העם יקבל את מצוקות הגלות וסבלותיה ככניעה לאל ולמען שמו ותורתו, אילו כך היה כי אז הגאולה הייתה באה מהרה ועם ישראל היה נעשה בחיר העמים. השקפה זו עולה בבירור בכמה מפיוטיו של הלוי והבולט בהם הוא פיוט האהבה "מאז מעון אהבה היית":

                        מֵאָז מְעוֹן הָאַהֲבָה הָיִיתָ –/ חָנוּ אֲהָבַי בַּאֲשֶׁר חָנִיתָ.

                        תּוֹכְחוֹת מְרִיבַי עָרְבוּ לִי עַל שְׁמָךְ,/ עָזְבַם – יְעַנּוּ אֶת‑אֲשֶׁר עִנִּיתָ.

                        לָמְדוּ חֲרוֹנְךָ אוֹיְבַי – וָאֹהֲבֵם / כִּי רָדְפוּ חָלָל אֲשֶׁר הִכִּיתָ.

                        מִיּוֹם בְּזִיתַנִי בְּזִיתִינִי אֲנִי, / כִּי לֹא אֲכַבֵּד אֶת‑אֲשֶׁר בָּזִיתָ –

5                      עַד יַעֲבָר‑זַעַם וְתִשְׁלַח עוֹד פְּדוּת / אֶל‑נַחֲלָתְךָ זֹאת אֲשֶׁר פָּדִיתָ.

1. מאז… היית: מימי קדם היית מקור האהבה, כנאמר בירמיהו ב, ב "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ". חנו… חנית: בכל מקום בו אתה נמצא אהבתי אליך מתקיימת. 2. תוכחות… ענית: הטענות ודברי הגנאי שמשמיעים לי וייסורי הגלות אני מקבל באהבה ובנועם למען שמך, ואף איני מבקש כי תפגע באויבי. 3. למדו… הכית: את שנאתם וכעסם עלי למדו אויבי ממך, כיוון שכך אני אוהב אותם ומקבל ייסורים באהבה, שהרי הם משלימים את מלאכתך ורודפים את מי שאתה הכית. 4.מיום… בזית: מיום שמאסת בי וגירשת אותי לגלות, אף אני מואס בעצמי, שהרי אין זה ראוי לכבד את מי שהאל מואס בו ומבזה אותו. 5.עד… פדית: אין לי אפוא, אלא לחכות ולייחל כי כעסך יעבור, ואז תשוב ותגאל אותי כמו שגאלתני בעבר בצאתי ממצרים. עד יעבר זעם: על פי יש' כו, כ. נחלתך: כינוי לישראל, על פי דב' ט, כו.

כאמור השיר מבטא את דברי ההגות על קבלת הייסורים באהבה, ולמען שמו יתברך. השיר מביע את הרעיון הזה בקיצוניות רבה. הפיוט מסוג האהבה המשתלב לקראת הברכה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", המציינת את אהבת ה' לישראל, מביע כאן אהבה ללא תנאים בקב"ה. אהבה המקבלת את הייסורים ואפילו את הגויים המייסרים. קבלת ייסורי הגלות בצורה זו אמורה לקרב את הקץ ולהביא לגאולה שלמה כפי שהיה בעבר. השקפה זו עולה על רקע המשבר העמוק של  המלחמות הרבות שפגעו בראש ובראשונה ביהודים, והלחץ החוזר ונשנה של הנוצרים למשוך את היהודים לחיק הנצרות. רעיון קבלת הייסורים קבלה מוחלטת שתוביל לגאולה היה מעין חומת מגן כנגד המשבר הגדול שהיהדות הייתה נתונה בו.

הרעיון הזה אינו חדש. רבי יצחק אבן גיאת (להלן: ריצ"ג) פייטן דגול ואיש הלכה והגות, שקדם לריה"ל בשנות דור מבטא אף הוא את רעיון קבלת הגלות וייסוריה בשמחה ולמען שמו באהבה.

                        אֶסְבְּלָה נְדוּדִי / – אָגִילָה בְגָלוּתִי,

                        אֶעֱבֹד מַעְבִידִי / – אוֹחִילָה בְמַחְלָתִי.

                        יֶעֱרַב לִי שִׁבְיִי, / לֹא אָקוּץ בְּמוּסָרִי,

                        אֶשְּׂאָה אֶת חָלְיִי, / לֹא אֶמְאַס בְּמוּסָרִי,

5                      אֶתְּנָה עַל לֶחְיִי / עֹל צָרִי וּמוֹסֵרִי –

                        אֶעֱלֹז בְּאֵידִי, / אָשִׂישָׂה בְדַלּוּתִי,

                        מַחֲלִי וּמְרוּדִי / – הֵמָּה לִי תְהִלָּתִי!

המחרוזת שלפנינו מלמדת כי  הרעיון של קבלת הייסורים באהבה מצוי כבר בשירתו של ריצ"ג  והוא מובע בשירתו בקיצוניות רבה המתחזקת באמצעות דרכי ניסוח חדים וחתוכים, באמירה מפורשת וגלויה ללא ציורי לשון כמעט, ובעזרת המצלול המבליט את הרעיון בצימודים גִזריים המעמידים ניגודיות עד כדי פרדוקס: "אגילה בגלותי" " אוחילה במחלתי" ובצימודים המעמידים שוויון וקרבה בין מילים המשלימות זו את זו: "מוסרי1 – מוסרי2 – מוסרי3", 1. עניינו מאסר וכליאה ומקביל ל"שביי" באותו טור. 2. עניינו ייסורים ומכאובים, 3. זו רתמה הכובלת את הבהמה, ואינה מאפשרת לה חופש פעולה. מלבד הצימודים החריפים שראינו, כולל השיר חזרות ותקבולות והן עולות בקריאה ראשונה כבר בשני הטורים הפותחים, כלומר יש לשיר אמירה  ברורה והוא מבקש להעבירה לקורא ללא תיווכם של ציורי הלשון השיריים העלולים  לעמעם את כוונת הדברים, כנגד זה הוא מחדד היטב את הכלים הרטוריים ואת דרכי הניסוח כפי שראינו.

כנגד זה שירו של ריה"ל  משתמש בציורי לשון הנטולים מעולם שירת החשק. השיר מופנה אל האהוב בדיבור ישיר. התמונה העולה מן השיר היא של שיר אהבה חילוני הכולל דמויות ומוטיבים משירה זו. הדובר בשיר הוא "חושק" השקוע באופן מוחלט באהבה לאהוב שאינו משיב לו אהבה. הוא מוכן לשאת כל ביזוי ופגיעה בעקבות אהבתו הגדולה, יתר על כן הוא חש בוז לעצמו, שכן אין הוא מוכן לכבד את מי שאהובו דוחה ומבזה אותו. רעיון זה מובע במשפט מגובש בעזרת חזרה משולשת "מיום בזיתני בזיתיני אני / כי לא אכבד את אשר בזית". 

רק הבית האחרון נותן בידינו את המפתח לכך ששירנו הוא שיר קודש בדרך אלגוריה הבא לקיים את ההגות העולה בספר הכוזרי. את התמונה המרכזית מעטרים דרכי עיצוב שונים, כך למשל חריזת הביניים "אהבי / מריבי / אויבי" בשלושת הבתים הראשונים יוצרת רושם של חריזה מצטלבת ומעמידה את השיר על משולש הדמויות של גיבורי השיר, "אהבי" כוללת את האוהב ואהובו, כנסת ישראל והקב"ה "מריבי" ו"אויבי" הם אומות העולם המשעבדות את ישראל ונוהגות בהם בביזיון. גם החרוז המבריח מושך תשומת לב, החרוז בנוי מפעלים לנוכח בעבר וכולם מגזרת ל"י "היית / חנית /ענית / הכית / בזית / פדית". הנה החרוזים בבית הראשון ובבית האחרון עניינם חיובי "היית /  חנית…פדית", ובשלושת הבתים האמצעיים "ענית / הכית / בזית" עניינם שלילי לחלוטין. כמו ביקש המשורר לציין ולהדגיש, כי המצב הקשה הוא זמני ועניין להווה, מה שלא היה כן בעבר, והדובר צופה שלא יהיה כן בעתיד, זאת הוא מדגיש בעזרת החזרה "פדות – פדית", הפדות המבוקשת בעתיד היא  כדוגמת הפדות שהייתה בעבר. לפדות זו מבקש ריה"ל להגיע בכך שהוא מקבל עליו תוכחה וייסורים באהבה גמורה ובאופן מוחלט. מתוך רצון עז לממש את קביעתו:

ואלו היינו סובלים הגלות הזה והדלות לשם האלהים כראוי, היינו לפאר הדור שאנו מצפים עם המשיח, והיינו מקרבים עת הישועה העתידה שאנו מייחלים אותה.