חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

נשמח בשמש כשתזרח — כשמחת הד'מי בשבתו.

תיאור מדויק, המתאים בכל פרטיו לידוע לנו מהמקורות הערביים, מוצאים אנו במכתבו של שלמה כהן, שישב באלכסנדריה של מצרים, שמע על המאורעות מפי עדי ראייה והריצן אל אביו בפוסטאט, שהיה תאב לדעת את הנעשה במגרב.

 תאריך המכתב הוא שבט, א׳ תנ״ט לשטרות, כלומר ד׳ תתק״ח/ 1148 . שלמה כהן מציין׳ כי הוא כותב אותו ביום שבו הגיעה השמועה על כיבוש בג׳איה —ידיעה מפתיעה המהווה חידוש לעומת כל מה שידוע לנו על מסעות חמייחדים

 והרי תרגום אותם הקטעים הדנים במאורעות אפריקה וגם ספרד: אכן מה שרצונך לדעת על מאורעות המגרב, אשר כל שמעיהם תצילנה אזניו (השווה ש״א ג, יא), הגיעו יחידים וחבורות, גם יהודים, מאלה שהיו נוכחים במערכה והודיעו, כי עבד אל־מומין הסוסי ( מעמק סוס)  יצא נגד האמיר תאשפין בוהראן, צר עליו, חרג את צבאו ואת חאמיר תאשפין,וצלב את גופתו

. לאחר מכן כבש את תלמםאן והרג את אשר בתוכה, מלבד אלה שפשעו( בהמרת הדת ). וכשהגיעו הידיעות לאנשי סג׳למאסה, התקוממו נגד האמיר שלהם, הראו בגלוי את התנגדותם למוראביטון וגירשום מן העיר, שלחו את עבד אל־מומין והסגירו לו את העיר.

לאחר שנכנס  הוא או נציגו אל העיר,אסף את היהודים והציע להם את ה ״ פשעות ״ כלומר המרת חדת ולאחר שהוא ניסה שבעה חדשים לפתותם לעבירה, בעוד שהם כל הזמן יושבים בתענית ומתפללים, לאחר זה בא אחד המפקדים ודרש מהם את ה ״ פשעות ״. הם סירבו.ואז נהרגו מאה וחמישים יהודים על ייחוד השם. הצור תמים פעלו וגו׳ (דבר׳ ברוך דיין האמת שופט בצדק ואמת ג ו ׳ באשר דבר מלך שלטון (קהל׳ ח׳ ד). הנותרים פשעו.

וראשון ה״פושעים״ היה יוסף בן עמראן, דיין סג׳למאסה. על זה אספדה ואילילה (מיכה א, ח.  ויהי לפני בוא עבד אל־מומין העירה,בזמן שהתקוממו אנשי העיר המוראביטון, ברחו מבין אנשי העיר היהודים

מאתים איש בקירוב אל הקצבה ובתוכם מר יעקב עבודי אחי אבי ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעה, לאחר שלקהו כל מה שהיה עמהם אין אנו יודעים מה קרה להם לאחר מכן.

ולא נשארו בכל ארצות המורא ביטון מאלה שהצטרפו למרידה נגד המייחדים זולתי דרעה ומכנאס. קהילות המערב בעוונות כולם לקחו להם רשות / ל ב ג ו ד / ולא נשאר מן בג׳איה עד שער אף אחד שהמשיך לחיות בשם יהודי. נהרג מי שנהרג ופשע ( בהמרת הדת מי שפשע. (   

ביום כתבי את מכתבי זה באה הידיעה כי לקחו את בג׳איה . . . ה' יתעלה ישבור את כוחם ולא יהרסו שוב. אקווה כי הוא בנפילה בגלל הרס הארץ. וכן נתברר, כי לו חוף הים כולו משער אשבליא עד שער טורטושה; פרץ רב.  אלה מאנשי אנדלוס שלחו אליו והמליכוהו עליהם. ולא נשאר בארץ אף מוראביט

.. אחד. . . . קרטובה וגראנאטא

וכאשר נכבשה פאס נהרגו בה מאה אלף נפש, ובמראכש נהרגו מאה ועשרים אלף נפש. הנני להודיעך זאת לא מהשמועה, אלא אני מוסר לך על ס מ ך ידיעה אישית ״.

לאחר שורות מספר, שבהן מודיע שלמה כהן לאביו על עסקי מסחר חוזר הוא לסיפור המאורעות במארוקו ומזכיר, כי בימים אלה הגיע פליט מסג׳למאסר ״ אדם מלומד, מר יוסף בן מלאל, שלמד אצל בן מיגש ואתו כתב מינוי מאת בן מיגש.

שירים לכבוד חנוכה נר לרגלי דברך

פסוקים שאומרים כשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש

לחן — כקריאת משלי שלמה

נר לרגלי דבריך, ואור לנתיבתי.

נר ה׳ נשמת אדם, חופשי כל חדרי־בטן.

 כי נר מצוה ותורה אור. ודדך ,חיים תוכחות מוסר,

 כי אתה תאיר נרי, יי אלהי יגיה חשכי.

 אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

 ואורח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום.

לדוד ה׳ אודי וישעי ממי אירא, ה׳ מעוז חיי ממי אפחד

 קומי אורי כי בא אורך, וכבוד יי עליך זרח,

 מאין כמוך, ה׳ גדול אתה, וגדול שמך בגבורה.

אשירה לצור נורא

שיר — לכבוד חג האורים

לחן — חגאז׳

נועם — ימינך תסעדני

סימן – אני שלמה (ברדוגו) חזק.

אשירה לצור נורא קדוש עושה פלאים.

בכוח ובגבורה הרס מבצרי גאים

 קוני־שוטני־מוני, הכוני פצעוני

ארוממך ה׳ כי דליתני

נסים גדולים עשה, צור מצמיח ישועה,

 נתן צריו למשסה, מלכות יון הרשעה,

אמרו־ערו־גזרו דת להעבירני

ארוממך ה׳ כי דליתני

יעצו על עמנו, במרמה ותחבולה,

להפר בריתנו, שבת ראש חידש מילה.

צורי, נרי אורי, לאורה הוציאני

ארוממך ה׳ כי דליתני

שַלֵם גמולם להם, על יד בני חשמונאי,

 נפלו על חלליהם, ביד עדת כֹּהֲנַי,

 שחו־ארחו־ברחו מרעים הקיפוני

ארוממך ה׳ כי דליתני

לא נמצא שמן זית, כי נטמאה העזרה,

 וזאת תורת הבית, להדליק בו מנורה,

באו־ראו־מצאו, פך שמן בדוכני

ארוממך ה׳ פי דליתני

מצאו בו שיעור לילה לנרות מערכה,

גזר נורא עלילה, לשרות בו הברכה.

חזקו־ספקו־דלקו עד בוא יום השמיני

ארוממך ה׳ כי דליתני

הם קִבלו עליהם, את הנרות הללו,

 וזרעם אחריהם את הימים הללו,

קבעו־זעו־כךעו לאל בצרות עזדני

ארוממך ה׳ פי דליתני

חסד אל כל הימים לדור ודור הִגִידו,

 הפודה מיד קמים, זרע אברהם עבדו,

גילו־סֹלו־חלו פני אל צור מגני

ארוממך ה׳ כי דליתני

זמרו צוּר צבאות, גבר עלינו חסדו,

 נסים וגם נפלאות, גדולות לו לבדו,

 שירה־זמרה־אומרה לאל בפי ולשוני

ארוממך ה׳ כי דליתני

קומה נא וגאלנו, גאֻלה העתידה,

וקבץ פזורינו, ישראל ויהודה,

 שָׂא נֵס־שנס־כנס לביתך עדר צאני

אז בשירה לה׳, ורומם תחת לשוני

ארוממך ה׳, כי דליתני

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במ

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

געיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

ק. ז. ויסוצקי מקים מרכז ארצי ל" חובבי-ציון" בארץ

כאחד ממנהיגי חיבת-ציון בדק ויסוצקי את מצב הקליטה בארץ. על-אף שראה בהקמת ישובים חקלאיים משימה חשובה מאוד, לא השתכנע שכל העולים מרוסיה מסוגלים להיקלט רק בחקלאות, מה גם שבידי העולה המתישב בחקלאות חייב להיות סכום כסף הנדרש לקניית האדמה שעליה יתישב. הוא לא היה יכול להתעלם מן העלייה שביקשה להתישב בערים ושאל, היכן ייקלטו הסוחרים, בעלי-המלאבה והתעשיינים, שפרנסתם בערים?

אחרי שק. ז. ויסוצקי סיים את ביקוריו בירושלים, צפת וטבריה, הוא ביקר גם בשבם, עכו, צור, צידון, עזה, לוד ורמלה, כינס את מנהיגי הישוב לטכס עצה היכן לקלוט את העולים שפרנסתם בעיר. באותו זמן שררה אכזבה בקרב מתישבי המושבות החקלאיות. מצבם הכלכלי התערער והם לא יכלו להחזיק מעמד. לעומת זאת נקלטה ביפו עלייה גדולה והפרנסה היתה מצוייה בשפע, זאת בשעה שהישובים החקלאיים ניצלו מהרס רק הודות לעזרתו של הברון רוטשילד.

ק. ז. ויסוצקי הציע להקים ישובים יהודים נוספים בערים ערביות

בישיבה שכינס ק. ז. ויסוצקי ביום ג' בסיון תרמ״ה, בהשתתפות נציגי פתח-תקוה, ראשון-לציון, ירושלים ויפו, פתח ק. ז. ויסוצקי את האסיפה בדברים אלה:

"באנו לשפוט על דבר עמנו אשר אץ לו מנוח בגויים, כדי להכין עבודה ופרנסה לאלה הנמצאים עתה בארץ, ולאלה שיבואו למצוא מחיתם ממקור אשר לא יאכזב".

"בענין החרושת, המסחר ועבודת האדמה והקניין יש להחליט מראש על מקום לענף זה, או לענף זה. לדעתי, על חובבי-ציון לפקוח עיני אחינו ועמנו העובדים, ובעלי-המלאכה והמסחר, ולומר להם:-

"אחים יקרים! בארץ הקודש עוד ערים רבות שלא גרים בהן יהודים כמו: שכם, נצרת, רמלה, לוד, בית-לחם, עזה, אשקלון, צור וצידון. האנשים היושבים שם אוכלים לחם, הולכים במלבושים, נועלים ברגליהם, וצרכים רבים להם. כאשר יבואו יהודים, טבעי שגם הם ימצאו שם מחיתם במשך הזמן.

"לכן, כל מי מכם שהוא חרש-עץ-ואבן, לוטש ברזל וכדומה, וצר לו המקום, יובל לפשר בדעתו. אשר כפאניבז תהיה עזה, ואשר כראסין תהיה אשדוד, וכפי שמצא בביאליסטוק, וילנה ומינסק, יוכל לחיות גם שם. כך נוכל לקוות, כי עוד יבואו ימים ולא יראו בני-עמי היושב בציון משפט מהו ולא יפחדו מאלה המאיימים עליו. עלינו לקנות לבב הטובים שבאחינו הספרדים ולהרגילם לרעיון ישוב הארץ, והיה זה גם להם לתועלת לא מועטה".

בשיחה עם אברהם מויאל הגיעו למסקנה, כי הרעיון להקים ישובים יהודיים בערים ערביות ניתן לביצוע רק אם יעלו לשם ראשונים צעירי יפו, שהרי הם דוברי ערבית ומכירים את מינהגי הערבים. אחרי שיקימו את הישוב ויתבססו, יבואו להתישב אחריהם העולים החדשים מרוסיה ומאירופה ולעסוק במלאכה בחרושת ובמסחר, כמו ביפו.

זו היתה גם דעתם של אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון ושל עוזרו אליעזר רוקח. גם יתר מנהיגי הישוב בעת ההיא המליצו כי ההתישבות בערים הערביות תתרום יותר מכל דרך אחרת להגברת העלייה, כי לא כל העולים מסוגלים לחיות בישובים חקלאיים ולהתפרנס מחקלאות. שליחות זו הוטלה על אברהם מויאל.

צעירים בני-יפו ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של הערבים ושל השלטונות גויסו על ידו לצאת בשליחות להקמת ישובים יהודים חדשים בערים ערביות.

רק הם בלבד, אמרו אברהם מויאל ואליעזר רוקח, חונכו על ברכי אמונת אבותיהם כי עלייה וישוב הארץ יחישו את גאולת העם. צעירים אחרים מהישוב היהודי הישן לא יזוזו, כל עוד הם מצפים למשיח שיגאל ויבנה את הארץ עבורם.

״הגיע הזמן להרחיב את ההתישבות העירונית בארץ", אמר אברהם מויאל לעסקני קהילת יפו, כפי שהציע ק. ז. ויסוצקי כי יפו מלאה עד אפס מקום ואין להשיג בה דירות וחנויות. מחירי השכירות הרקיעו שחקים ואין כל אפשרות לקלוט ביפו יהודים נוספים. וכפי שבבר נאמר – צעירי יפו הם היחידים המאמינים בישוב הארץ.

אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון בארץ-ישראל, קרא ב-1865 לצעירי קהילת יפו לתרום את חלקם בישוב הארץ ולצאת בשליחות להקמתם של ישובים נוספים בערים ערביות כמו ביפו, להתישבות עירונית של יהודי רוסיה. הוא, ועוזרו אליעזר רוקח, וראשי קהילת יפו, סיפרו להם אודות ההחלטה שנתקבלה בישיבה שקיים ויסוצקי עם נציגי פתח-תקוה, ראשל״צ, מקוה-ישראל, פינס, ד"ר הרצברג ואליעזר בן-יהורה מירושלים. בישיבה זו החליטו על התישבות יהודים בערים ערביות כגון: רמלה, לוד, עזה, שכם, עכו ובית-לחם, ובערים נוספות שבהן לא גרו יהודים ושאפשר לקלוט בהן עולים שיבואו מרוסיה ומרומניה, כפי שגרים יהודים בערים רוסיות.

כאמור, חיים אמזלג, שהיה סגן-קונסול בריטניה ביפו, הציע, מטעמי זהירות, לא לעלות בבת-אחת להרבה ערים ערביות, ולא לעורר חשדות בקרב האוכלוסייה והשלטונות העוינים. מוטב להקים בשלב ראשון שניים-שלושה ישובים בערים הגדולות; עזה, שכם ולוד, או עכו. בערים אלה", טען אמזלג "אנחנו עובדים עם הסוחרים הערבים ובחלק מהן מתגוררות כיום כמה משפחות יהודיות. אם נוסיף להן עוד במה משפחות לא יורגש שמקימים ישוב חדש.

ר' אהרן שלוש, שבניו היו סוחרים בעזה ובנגב, וכן יתר המשתתפים הסכימו לדעת אמזלג, ורבי דוד בן-שמעון מירושלים הבטיח לעודד גם צעירים מוגרבים לאומיים בירושלים להצטרף להתישבות.

יוסף בק מויאל ור' משה אלקיים, שהיו סוחרי שעורה בנגב, הודיעו כי יעזרו למתישבים לסחור בשעורה. אליעזר בן-יהודה בירך ועודד את חברי ארגון "תחיית ישראל" על חלקם במשימה. ז. ד. לבונטין, חסיד ההתישבות בעזה ויחזקאל סוכובולסקי (דנין) חסיד ישוב לוד, עודדו את המועמדים להתישבות, להבטיחו לסייע להם ולעמוד לימינם.

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

עתה באו אבותיהם של הללו והורו שאין להתחתן עם קונברסוס, אדוניהם של אלה המשרתים בבתיהם. פולגאר מספר, כי רבים מהם התחנכו בביתו של הרילאטור, –  הוא פרנאן דיאס די טולידו הידוע מהתנגדותו sentencia-estatuto של ימי פדרוסרמינטו. עיין -A. de Cartagena, Defensorium unitates christianae, ed. M. Alon 1943 so, Madrid, נספח 1, ולאחרונה 314 .B. Eloy Ruano, Sefarad 17 (1957),  p.ואצלו למדו קרוא וכתוב.ואף עתה יש מהם הלומדים בבתיהם של פרנאנדו אלואריס ואלפונסו די אוילה  ובביתו שלו עצמו.^.

 לדעת קנטירה נכתב המכתב בשנת 1482. בלי שנחלוק על הנחתו זו ברור לגו שההוראות ניתנו סמוך לשנה זו מטעמים שנביא להלן, והן חוליה נוספת בשרשרת המעשים נגד האנוסים. פולגאר אינו מזכיר את מניעיהם של נותני ההוראות, אולם מסתבר מהן הרקע החברתי והציבורי שנתקיים בימיהם של פרנאנדו ואיזבל ודרך הגירתם של אנוסים מן המרכזים שבדרום אל עבר הצפון, שהרי חבל־ארץ זה לא הצטיין בישובים יהודיים מרובים ולא בישובי אנוסים. וייתכן שיש בהוראה זו גם ללמד על אנוסים הבורחים מן הדרום, שבו פועלת האינקויזיציה, אל הצפון, שבו אין היא פועלת, והדעת נותנת שלא תפעל משום מיעוטם של האנוסים. ואשר להוראה האוסרת לימוד סתתות יש להזכיר שאין זה מן המקצועות שיהודים עסקו בו, והאיסור נראה יותר כהחלטה של חבורת אומנים. ומה גם שקשה לשער שבשידוד־המערכות במלאכה, שצריך היה לבוא עם ההמרה, יחדרו אנוסים דוקא למלאכה זו.

מכתב אחר לארכיהגמון, והוא קדם כנראה למכתב שתואר לעיל,נתון כולו לרשמי פעולתה של האינקויזיציה בסביליה. הוא בא ללמדנו על הרגשותיו של פולגאר בשאלת אחיו האנוסים. אמנם כנוצרי נאמן הוא מדבר על עוורונם של השבים ליהדות. התנהגותה של המלכה כלפיו הוא מוצדק.אך הוא מבקש במכתבו להבדיל בין החוזרים לסורם ומקיימים מצוות ישראל, שיש לדונם בחומרה, לבין אלה שיש להקל במעשי שיבתם. את טיעונו הוא בונה על־פי המקרא, הבשורה למתי (י״ח, 22) ועל דרכם של מלכים ומחברים שונים, שנהגו לשוב ולהתרות בעניו האמונה. פתרונו יצא איפוא מתוך טיעון זה לדרך של מתינות.

במכתבו הוא מעריך את מצב האנוסים באנדלוסיה. ונראה שתיאור זה יפה לגבי כל מקום בקסטיליה. יש, לדעתו, בין האנוסים טובים ורעים. ״באנדלוסיה יש לפחות 10,000 צעירות שמעולם לא יצאו מבית הוריהן. הן רואות את דרכי אבותיהן ולומדות מהן. לשרוף את כולן הוא מעשה אכזרי ביותר וקשה ביותר, והוא יביא לידי כך שיברחו למקומות שאין לתקנן [כלומר: לעשותן נוצרים טובים] שם בכלל״.הוא ממליץ על חינוכם של האנוסים. אין הוא מתנגד למינוים של דיֶגו די מרלו והדוקטור די מדינה, אך הוא מדגיש שדרכם, דרך האש, אין בה כדי להצליח כפי שהצליחה שיטתם של פבלו די סנטה מריה ואלונסו די קרתחינה במי־ההזיה שהטילו על רבים. עדיפות איפוא טבילותיהם שהטבילו יהודים על פעולתם של שני האינקויזיטורים. הוה אומר, שפולגאר לא ראה בשיטה שנקטה האינקויזיציה הלאומית־ הספרדית דרך טובה. דעתו זו בולטת יותר במקום אחר, כשהוא מעריך את דמו­יותיהם של חואן די טורקימדה ובני סנטה מריה ומעמידם, אותם ואת דרכם, כסמל ודוגמה של אנוסים שכל מעשיהם היו למען האמונה והכנסיה. כאילו רצה לומר שרק בדרכם אפשר להצליח ולהגיע לתוצאות רצויות. להצדקתם של קונברסוס הוא מספר כי יהודים הלשינו על קונברסוס [נאמנים והגונים בנצרותם] כדי לנקום בהם. לא רצה איפוא פולגאר להשלים עם הקמתה של האינקויזיציה כאמצעי וכשיטה שיחזירו אנוסים חוטאים למוטב. ויש לזכור שבמכתבו זה אם דיבר על השיטה שנקטה האינקויזיציה, הרי במכתב האחר העלה את אשמת הנוצרים בחוסר רצונם לקלוט בתוכם אנוסים ולהביא לידי מיזוגם בחברה הנוצרית. ונראה שתפס את הבעיה כולה מצדה החיצוני: לגביהם נאמנותם של האנוסים לנצרות נעלה מכל ספק; אותם שאינם נאמנים יש לחנכם לנצרות טובה.

מכתבו של פולגאר אל ארכיהגמונה של סביליה מכוון היה כנראה שייוָדע ברבים. ואמנם עורר התנגדות נמרצת. תגובה זו באה ללמדנו על ויכוח שנמשך בחוגי החצר בדבר הקמת האינקויזיציה ודרכה שלה בפתרון שאלת האנוסים. אין להטיל ספק בהנחתו של קנטירה, שתגובה זו על המכתבים מקורה בחוגי התומכים באינקויזיציה, ועיקרה פנייה אל המלכה. ואמנם נמצא קשר בין תגובה זו לכתובים אחרים שנתפרסמו בשנת 1488 ויצאו מסביבתו הקרובה של טורקימדה, שעה שצריך היה לעורר הלך־רוחות נגד יהודים.

לא בא המשיב עלום השם לפולגאר אלא להדגיש את רצונו לשרת את הכנסיה והמלכה ולתקוף את פולגאר על שיצא להגן על האנוסים המתיהדים. פנייתו של פולגאר אל הקרדינל מנדוסה אינה אלא העזה. הדרך שבה מענישים את האשמים בכפירה מוצדקת היא, אף אם יש חפים מפשע הסובלים במקומם של כופרים אמיתיים. ומוטב שיסבלו חפים מפשע משתופץ הכפירה, כשאין מענישים עליה. לדעתו של הכותב מוטב לו לאדם שייכנס לגן-עדן ועין אחת לו משירד לגיהינום כששתי עיניו אתו. אין איפוא כל ספק שכותב זה ראה רק טובים מעטים שבמעטים בקרב הקונברסוס. לכן גרס, כדרך שגרסו רבים באותם ימים, שמוטב שגם הטובים המעטים יסבלו ובלבד שתיעקר מן השורש סכנת הכפירה. מפתיעים הלכי־דוח אלה, שכן נמצאם אמורים במפורש בפקודת־הגירוש. נראה בעליל כמה קשורים רעיונות אלה ורעיונות הגירוש באותו חוג שבחצר המלכות 

הכותב עלום־השם שהשיב לפולגאר הוסיף לדבריו אסמכתות מן המקרא לתיאור סבלם של טובים בעד רעים. גם טובתה של הכנסיה מחייבת את הענשתם, שכן כשעוקרים אבן אחת מבנין הכנסיה מתערער כל הבנין כולו. הרע שבהם נובע במיוחד מתוך כך שהם מעמידי־פנים, והם מכלכלים את מעשיהם בחשאי, ולפיכך מכזבים הם בשתי הדתות כאחתפולגאר עצמו הוא שותפם של אנוסים. אין דרכו כדרכו של אלונסו די אספינה, מאיסטרי בתיאולוגיה הקדושה, נזיר פרנציסקני שהיה הולך יחד עם מאמינים, נושא את דמותו הקדושה של הצלוב, שנים הרבה וימים הרבה, לבתיהם של אנוסים ומחפש כופרים ושופך את דמם. ולא בא הכותב אלא להעמיד אנוס מול אנוס. זאת ועוד. אם איש כאלונסו די אספינה, הנערץ על הכותב, לא הצליח לעשות דבר לתיקונם של אנוסים אפילו כשהשתמש באמצעים חמורים כאלה, כיצד יעלה הדבר בידי פולגאר לחנכם לנצרות טובה. נמצא, שכוונתו של פולגאר רעה, והוא פוגע בהצעותיו כאפיפיור ובעושי־דברו [כלומר, המלכים הקתוליים והכמורה]. ולא רק האינקויזיטורים מרלו ומדינה צריכים ללחום נגדו, כי אם גם ההגמונים המתים פבלו די סנטה מריה ואלונסו די קרתחינה [שפולגאר מעריצם ומעמיד לדוגמה את מעשיהם]. והוא עוד הוסיף והאשים אנוסים בהרעלת הצ׳נסיליר שמינה את מרלו ואת מדינה לאינקויזיטורים וסיים בהטלת דופי באנוסי מקום אחד.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי תחילת ההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז. חלקם בדעה שההתיישבות היהודית בחצי האי ערב החלה אחרי יציאת מצרים בדרך אל ארץ ישראל. חלקם טוענים שההתיישבות היהודית בחבל חיג׳אז החלה בתקופת מלכות דוד ושלמה או מאוחר יותר, אחרי חורבן בית המקדש הראשון.

מלחמת ה׳חנדק׳ התרחשה בשנת 627 לספירה בין כוחות מוחמד לבין הכוחות המשותפים של מכה ושבטים נוספים ׳סולים׳ ו׳עטפאן׳ אשר מנו ביחד כעשרת אלפים לוחמים, פי שלושה מלוחמי צבאו של מוחמד בהנהגתו של מנהיג הצבא ממכה אבו־סופיאן. קרב ׳חנדק׳ מכונה על שם החפיר שחפרו כוחות הצבא של מוחמד סביב העיר יתר׳ב על פי עצתו של פרסי מומר בשם סילמן אל־פארסי כקו הגנה אשר מנע את מפלתם של כוחות מוחמד בפני הצבא הגדול ממכה.

כל אשר נכתב ב׳כתב האומה׳ לא בוצע הלכה למעשה בשום שלב בחייו של מוחמד באל-מדינה מלבד הקטעים המתייחסים לתיאור שנאתו של מוחמד אל יריביו ממכה ודרכי הפעולה כנגד משפחת קורייש המכונים ב׳אהדל אומה׳ כאויבי מוחמד.

מוחמד לא נהג כלפי היהודים על פי התנאים שסוכמו כביכול בהסכם ׳אהדל אומה׳, כפי שכתוב בפסוק העיקרי מתוך ההסכם, כמצוטט:

ויבוא בברית גם עם היהודים ויבטיחם לתת להם ללכת בדת ולבלתי נגוע ברכושם.           סוף ציטוט

אין להתעלם מן העובדה שמוחמד החרים וגזל את רכושם של היהודים בניגוד לכתוב בברית ׳אהדל אומה׳, בלי להתייחס למעשי הרצח ההמוניים שביצע בבני העם היהודי לאחר מלחמת ׳באדר׳ בשנת 624 לספירה ועד לכיבוש מכה בשנת 630 לספירה.

חוקרי תולדות האיסלאם, משה גיל ושלמה גולדהיים, תמימי דעים שהסכם ׳אהדל אומה׳ מזויף וכל הכתוב בו אינו אלא פרי דמיונו של הסופר וחוקר תולדות האיסלאם, אבן-הישאם.

הסופר וחוקר תולדות האיסלאם לייקר טוען במסקנותיו ש׳כתב האומה ותוכנו אינם משתלבים במציאות של אותם ימים ואם נחתם הסכם כזה בין מוחמד לבין היהודים ושבטי האזור, תוכנו שונה מאז ללא הכר.

בהגיעו למעמד סמכותי ולשליטה על פי החתום בהסכם ׳אהדל אומה׳ הפך מוחמד למנהיג דורסני וקבע מסמרות ללא פשרות ואיש מבין מנהיגי השבטים לא העז להביע את הסתייגויותיו לעמדותיו מחשש מפני תגובתו האכזרית. מוחמד העניש כל תושב ואף נקט באמצעים חריפים נגד כל מנהיג מקומי שהטיל ספק בדבריו או הסתייג ממעשיו.

אולם, מנהיגי השבטים היהודים אזרו אומץ והביעו את מחאתם על הרגליו המגונים ועל דרך חייו שאימץ כשודד דרכים וביקשו להיפגש עמו בבית הכנסת הגדול שבשבט בנו קינוקעה.

הפגישה בין הצדדים התנהלה בעוינות ובחוסר סבלנות מצדו של מוחמד, ולאחר דין ודברים קשים הודיעו חכמי היהודים למוחמד על אי- תמיכתם בו ודרשו ממנו להסיר מעליהם את עול מנהיגותו.

מוחמד, שנעלב עד למעמקי נשמתו, האשים את היהודים בביזוי שליחותו וכתגובה ליוזמת מנהיגי היהודים להתנער מחסותו כמנהיג,הורה לכל תומכיו להסתייג מהמסורת וממנהגי הדת היהודית שאימצו לפנים וקבע חוקים חדשים לתורת האיסלאם שנגדו למעשה את כללי המסורת המונותיאיסטית.

מוחמד הורה לפנות בשעת תפילה לכיוון ה׳כעבה׳ ה׳כבלה׳ במקום הפנייה המקובלת לעבר ירושלים, למרות שהיה מודע מעל לכל ספק כי י תוך ה׳כעבה׳ שוכנים כשלוש מאות אלילי שבטי עובדי האלילים. הוא במקביל, ביטל את צום יום הכיפורים (ה׳עשורא׳ בפי הערבים) ואת תקיעת השופר בגמר הצום ׳אפסק׳ וקבע לאמץ את צום הרמדאן ה׳ראג׳ה׳ הנהוג בקהיליית ה׳ג׳הליה׳ הפגנית, וזאת בניגוד לעצת יועציו הבכירים אבו־בקר ועומר שלא יכלו להתנגד לצעדיו.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן. 

האנטישמיות של המופתי

עוד בימי השלטון העותמאני נלחם אביו של המופתי נגד עולים יהודים בארץ־ישראל. בנו, אמין, שירת בצבא העותמאני במלחמת העולם השנייה, ופיתח הערצה למשמעת הצבאית הגרמנית שהייתה נהוגה שם. בשנת 1920, זמן לא רב לאחר שובו לשטחי המנדט, הוא הסית לפרעות ביהודי ירושלים, שבפעם הראשונה, ולחלוטין לא האחרונה, גבו מחיר דמים בהרוגים ובפצועים. השקפתו האנטישמית התעצבה עוד בטרם עלייתה של המפלגה הנאצית. הדבר ניכר במיוחד באוגוסט 1929, אב תרפ״ט, בפוגרומים שנערכו בהשראתו נגד הקהילות היהודיות בנות מאות השנים בירושלים, בחברון ובצפת – כלומר לא נגד הציונות, אלא נגד יהודים. המהומות התפשטו ברחבי הארץ. בחברון נשחטו יותר מ־60 יהודים. שישה ימים עברו עד שהבריטים וכוחות לוחמים יהודיים הצליחו לעצור את הפוגרומים. סך ההרוגים עמד על 133 יהודים ו־116 ערבים. ״מאורעות תרפ״ט סימנו נקודת מפנה ביחסים הערביים־יהודיים בארץ־ישראל״, כתב זאב לקויר.

אין למעשה אדם שהשפעתו על ההיסטוריה המוקדמת של הסכסוך במזרח התיכון רבה מזו של המופתי. כנשיא המועצה המוסלמית העליונה הוא היה בעל הסמכות הדתית הגבוהה ביותר. אל־חוסייני השתמש ללא לאות בתפקידו הדתי הבכיר כדי לצקת נופך איסלאמי באנטי־ציונות, וסיפק צידוק דתי לשנאת היהודים. מי שלא פעל לפי הקו שהכתיב הוקע בתפילת יום השישי במסגד, סולק מטקסי נישואים וקבורה, או אוים באלימות. בציירו את מאבקו האנטי־יהודי כמשימה דתית, נטע המופתי את הסכסוך הערבי־-יהודי בארץ־ישראל בהקשר פאן-איסלאמי: שנאתו ליהודים הייתה גם הכרזת מלחמה על ״פלישת הרעיונות הליברליים״ אל העולם המוסלמי.

המופתי תיעב בלהט בלתי מוסווה את הציוויליזציה המערבית, זו שהציונים החדירו לארץ־ישראל. מטרתו העיקרית הייתה להיאבק בהישגי המודרנה – חירות המחשבה, שוויון האישה והחילון. בנואמו בוועידה דתית בשנת 1935 הלין המופתי: ״הקולנוע, התאטרון וכמה עיתונים מחוצפים נכנסים כנחשי אפעה לבתינו ולחצרותינו, ושם הם הורגים את המוסר ומחריבים את יסודות החברה״. האשמה בהשחתה המוסרית הזאת מוטלת על היהודים, כפי שאפשר ללמוד מהכרזה נוספת של אמין אל־חוסייני: ״הם והיהודים] הפיצו את מנהגיהם ואת אורחותיהם המנוגדים לדתנו ולדרך החיים שלנו כולה. בנות היהודים המתרוצצות בבגדים קצרים משחיתות את נערינו בעצם נוכחותן״.

עם זאת, מוסלמים רבים אחרים לא חשו מאוימים מן השינויים הללו. המודרניזם האיסלאמי החל בראשית המאה התשע־עשרה והגיע לשיא פריחתו בשנים 1930-1860. כך למשל בשנת 1839 הורה הסולטאן העותמאני להעניק שוויון ליהודים ולנוצרים, ובשנת 1856 עוגן צו זה בחוק. לא רק לחץ של המעצמות הקולוניאליסטיות האירופיות הניע את הצעד הזה, אלא גם תשוקתה של העילית העותמאנית להתקרב אל הציוויליזציה האירופית. כמובן, מעמד הד׳ימי המופלה לרעה שהאיסלאם המסורתי השית על היהודים והנוצרים לא נעלם בן־רגע, ולא בכל מקום.

קהילות יהודיות בכמה מארצות ערב, בפרט בצפון אפריקה ובאיראן, סבלו עדיין השפלות חמורות. אולם במקומות אחרים, לכל הפחות במרכזים העירוניים, הותר ליהודים לשמש חברי פרלמנט ולהחזיק במשרות ממשלתיות, ולמן שנת 1909 הם גויסו לצבא.

בשנות העשרים, רוב בני השכבות הגבוהות בחברה המוסלמית לא חיו עוד תחת חוק השריעה. משטרו של כמאל אטא־טורק ביטל אותה בטורקיה בשנת 1924. בשנת 1925 החל באיראן תהליך חילון בהנהגתו של רזא שאה. במצרים חל חוק השריעה רק בתחומי המעמד האישי, ואילו ביתר תחומי המשפט נהג משפט שמוצאו אירופי.בתקופה זו לא היו הלאומים יחידות משנה של האיסלאם, אלא להפך: האיסלאם היה יחידת משנה בתוך לאום, שבו מוסלמים, נוצרים ויהודים נהנו מזכויות שוות.

התפשטותה של המודרנה הייתה מקור לדאגה למוסלמים מסורתיים. התנגדותם לה הייתה קרקע פורייה לתנועה האיסלאמיסטית, שמראשיתה הייתה אנטי־מודרנית ואנטי־יהודית גם יחד. שלוש הדמויות המובילות בה היו אמין אל־חוסייני, חסן אל־בנא ועז א־דין אל־קסאם, שחי בחיפה ונהרג בהתנגשות עם הבריטים בשנת 1935, אירוע שנתפס בקרב חסידיו כמות הקדושים של האיסלאמיסט הראשון. מורם המשותף של כל אלה היה רשיד רידא, חכם דת שהושפע עמוקות מהתנועה הווהאבית הסעודית. השלושה המשיכו את דרכו של מורם בדרישתם לשוב לחוק השריעה ולאיסלאם המסורתי, ולסלק את הציוויליזציה המערבית מארץ־ישראל ומהעולם הערבי כשלב ראשון לפני הבסתה בעולם כולו. ירושלים הייתה בעיניהם הנקודה הנבחרת שבה ״ייוולד האיסלאם מחדש״, ואת ארץ־ישראל הם ראו כמרכז שממנו נועדה לפרוץ החוצה ההתנגדות ליהודים ולעולם המודרני.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבו

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם.

זהו חומר ארכיוני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה המתווסף לתיעוד הפנימי שכל ארץ, עיר וקהילה צברו על עצמן במרוצת התקופה הנדונה

מכתב מספר 8.

ט'אהיר מינוי שני האחים יעקב ואברהם קורקוס למשרת " סוחרי המלך " על ידי המלך מולאי עבד אלרחמאן השאם.

1.5.1857

الحمد لله وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره ان حاميله الذميين التاجرين الاخوين

2 يعقوب قرقوز واجه ابراهيم من احظى التجار عندنا واولاهم بشمول عنايتنا

3 ـ لكنهوما من خاصة التجار المجتهدين في عارة المرسي ونفع بيت المال فهما من

4 ـ اجل ذلك موقران محترمنا بحرمة امثالهما من كبار التجار فلا يروع سربهما ولا

5 ـ تطرف بمكروه ساحتهما ونامر الواقف عليه من خدامنا ولاة امرنا ان يعمل بمقتضاه

6 ـ صدر به امرنا المعتز بالله في سابع شهر رمضان عام 1273

الحمد لله وحده

השבח לאל לבדו

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

חותמת : עבד אל רמאן בן האשם ( 1 ) אללאה אדוננו

1 – בתקופת שלטונו בין 1822 לבין 1859 נאלץ המלך מולאי עבד אל רחמאן לפתוח את שערי מרוקו לסחר עם אירופה כשהוא נכנע ללחציהן של בריטניה, ספרד וצרפת. בתוך כך, הוא ניסה לנטרל את ההשפעה ההרסנית של החדירה האירופית על כלכלת ארצו ולפיכך, פיתח את מוסד " סוחרי המלך " בעזרתם קיווה להרחיק את סכנת ההשתלטות האירופית על הייצוא והייבוא של מרוקו

1 يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره ان حاميله الذميين التاجرين الاخوين

להווי ידוע, על פי מכתבנו זה, ירוממנו האל ויתן תוקף לדברו, כי שני נושיו האחים הד'מים ( 2 ) הסוחרים

2 – במציאות החברתית המרוקאית, ד'מי היה שם נרדף ליהודים, אשר היו המיעוט האתני דתי היחיד של הממלכה

2 يعقوب قرقوز واجه ابراهيم من احظى التجار عندنا واولاهم بشمول عنايتنا

יעקב קורקוס ואחיו אברהם המנים על נכבדי הסוחרים בעינינו ועל הראויים ביותר לחסותו

3 ـ لكنهوما من خاصة التجار المجتهدين في عارة المرسي ونفع بيت المال فهما من

בהיותם מחשובי הסוחרים המשקיעים מאמץ לפיתוח הנמל ( 3 ) ולתועלת אוצר המדינה

3 – הכוונה לנמל אלצווירא

4 ـ اجل ذلك موقران محترمنا بحرمة امثالهما من كبار التجار فلا يروع سربهما ولا

משום כך, הם נהנים מההוקרה והכבוד הם מנת חלקם של עמיתיהם מקרב גדולי הסוחרים. בל יאונה להם כל רע. אל

5 ـ تطرف بمكروه ساحتهما ونامر الواقف عليه من خدامنا ولاة امرنا ان يعمل بمقتضاه

יעמוד איש בדרכם בביצוע תפקידם. כל הקורא – ט'אהיר זה – מקרב משרתינו ועושי דברנו מצצוה לפעול כמתחייב ממנו ( 4 )

4 – הט'אהיר הקנה לשני האחים לא רק מעמד מיוד אלא גם מידה לא מבוטלת של ביטחון פיזי שכן בזכותו הם יכלו לסייר ללא הפרעה בכל רחבי המדינה – לפחות במחוזות שהיו תחת פיקוח המח'זן – כשהם נהנים מהגנת השלטונות המקומיים שדאגו לשלומם האישי ולשלום סחורותיהם

6 ـ صدر به امرنا المعتز بالله في سابع شهر رمضان عام 1273

זהו הצו, אשר תפארתו באל. 7 בחודש רמצ'אן שנת 1273 ( 5 )

5 – מן הראוי לציין שעברו כמעט ארבע שנים מזמן פטירתו של שלמה קורקוס ועד למינויים של שני בניו יעקב ואברהם בתור יורשיו הרשמיים במשרת " סוחר המלך. 

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.

ה. אזורי־השליחות

בראשונה היו שולחים את השליח לארץ מסוימת או לקבוצת ארצות סמוכות, אבל אזור־ השליחות לא היה מוגדר, ויש אשר הניחו לשליח לקבוע בדרכו את היקף אזור שליחותו לפי רצונו ולפי התנאים. אולם לאט לאט התגבשו אזורי־שליחות מוגדרים פחות או יותר וגם התחנות העיקריות בכל אזור ואזור. במאה השבע־עשרה כבר היו קיימים ארבעה אזורי־ שליחות! שליחות תורכיה, שליחות פראנקייא, שליחות המערב, שליחות ערביסתאן.

שליחות תורכיה

שליחות תורכיה, הנקראת גם ״שליחות תוגרמא״ או ״שליחות אורומילי״, כוללת את סוריה, תורכיה האסיאטית ותורכיה האירופית, ובכללה גם את איי הים התיכון וארצות הבלקן, והגיעה עד המקום שהשלטון התורכי הגיע, היינו עד הונגריה. התחנות העיקריות בדרך היו! דמשק, צידון, בירות, טריפולי, חלב, אנגורא, תירייא, אזמיר, כיאוס, רודוס, מגניסיאה, גליפולי, קושטא, אדריאנופל, זאגארה, פיליפופולי, סופיה, וידין, איסקופייא, בלגראד, סאראייבו, בודון, שאלוניקי, לאריסה, טריקלה, ארטה, יאנינה, קורפו, פאטראס.

עד סוף המאה השבע־עשרה היתה שליחות תורכיה השליחות החשובה ביותר בגלל ריבוי הכנסותיה שבא לא רק מפני הקהילות החשובות שבה, אלא מפני אהבת א״י שהיתה רווחת בין יהודי הארצות ההן, אהבה שהתבטאה לא רק בתרומות שנתנו לשם א״י אלא גם בעליה ובעליה־לרגל לא״י. יהודי תורכיה היו מקבלים את שלוחי א״י בסבר פנים יפות, מאכסנים אותם בריוח ומכבדים אותם בכל מיני כבוד, ושלוחי א״י היו שמחים כשנפלה בחלקם שליחות זו, ולכן היו בוחרים לשליחות זו אנשים חשובים ביותר. ר׳ משה חאגיז, המספר לנו על כל זאת, מוסיף שגיסו ר׳ חזקיה די סילוה נשלח בשנת תמ״ח (1688) בשליחות לאירופה משום שהיו לו בה קרובים עשירים ומשום שרצה להדפיס בה את ספרו, ולפיכך ״לא הלך בשליחות טורקיא, שהוא הראשון שבראשון, שהיה ראוי לו״. מרכז השליחות הזאת היתה קושטא, שבה ישבו הגבאים (״פקידים״) לכספי א״י שהגיעו מכל גלילות תורכיה, ועל ידם שלחו השלוחים את הכסף לא״י. (על פעולת ״פקידי״ א״י שבקושטא ידובר עוד להלן).

שליחות פראנקייא

שליחות פראנקייא היא השליחות לאירופה, ובמיוחד לאיטליה וצרפת, והיא מתרחבת אחר־כך גם על הולנד וגרמניה, ובתקופה מאוחרת יותר גם על פולין וליטא ואוקריינה. המרכז למשלוח כספי השליחות הזאת לא״י היתה ויניציאה, ואחר־כך ליוורנו ואמשטרדם. עם ירידת קרנה של תורכיה, ובעקבותיה ירידת מצבן הכלכלי של קהילות תורכיה, במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, עלתה חשיבותה של שליחות פראנקייא, ובראשית המאה השמונה־עשרה היתה נחשבת ״בעיני הבריות לשליחות מופלג בעשירות, להיות כי סוחריה שרים נכבדים וכנעניה נכבדי ארץ היושבים על מבואות ים״. ובמאה ההיא מתרכזים בה רוב שלוחי א״י החשובים ביותר.

שליחות המערב

 שליחות המערב היא השליחות לארצות צפון־אפריקה, שיושביהן היהודים הצטיינו תמיד במידה מרובה מאד של אהבת א״י, והצלחת השליחות בארצות אלו לא היתה תלויה ברצון היהודים היושבים בהן, שהיה תמיד מקורב ביותר לעניני א״י, אלא במצבם המדיני והכלכלי, שלעתים קרובות היה רעוע ביותר ולא נתן ליכלתם להגיע למידת רצונם מפני חשיבותה של שליחות זו וריבוי הקהילות הכלולות בה, ובגלל שבושי הדרכים בארצות ההן, נתפצלה אחר־כך שליחות זו לשתים! שליחות מערב הפנימי, שכללה את מרוקו לרבות גיבראלטאר והאי מאלטה, ושליחות מערב החיצון, שכללה את טריפולי, אלג׳יר ותוניסיה. שלוחי א״י בצפון אפריקה לא הסתפקו בביקור ערי החוף אלא הגיעו בדרכם עד לישובים הנידחים שבתוך מדבר סחרא והרי האטלס. השלוחים לצפון אפריקה היו מבקרים בדרכם בקהילות מצרים, אך יש שנשלחו שלוחים מיוחדים למצרים מפני קרבתה לארץ־ישראל.

שליחות ערביסתאן

שליחות ערביסטאן כוללת את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסטאן, פרס, אפגניסתאן, והיא מגיעה לעתים עד בוכארה. מארם־נהרים הולך השליח לעתים גם לתימן, ועתים הוא מגיע עד להודו(לקהל קוג׳ין אשר על חוף מאלאבר). היו גם שלוחים שיצאו במיוחד לתימן, ואז הלכו דרך מצרים.

שליחות זו נקראת לפעמים גם ״שליחות פרס״, לפי שערי פרס הן המטרה האחרונה.

יש שהשליח בלכתו למחוז־שליחותו או בשובו ממנו פועל, אף כי לא באופן שיטתי, גם בארצות שבדרכו שאינן כלולות במחוז שליחותו. כך פועלים בסוריה השלוחים לתורכיה וגם השלוחים לערביסתאן, ובמצרים פועלים כל השלוחים שהולכים לארצות צפון־אפריקה או לתימן ולהודו, ובאיטליה פועלים השלוחים החוזרים מצפון־אפריקה דרך ליוורנו. דבר זה גורם לפעמים להתנגשות בין שלוחים או להצטופפות שלוחים רבים בזמן קצר בארצות המעבר. אולם יש אשר שליח משנה ביודעים את דרך־שליחותו, מתוך הכרח. כך עשה ר׳ יוסף יעקב מיוחס, שנשלח בשליחות חברון למרוקו בשנת תקמ״ו (1786), ובהגיעו למרסיי שמע שמצב היהודים במרוקו הוא בכל רע, ואז החליט על דעת עצמו לילך לאיטליה. הוא מספר על כך! ״אנכי יצאתי ממחיצתי בשליחותייהו דרבנן… בעה״ק חברון תובב״א לערי המערב הפנימי… דרך הלוכו דרך ובא דרך מרסילייא העברה למקומות שליחותי… ועכוב היתה מפני סבה מחוסר הרבה לבני מערבא…הנה כי כן נסבר לבי בקרבי… לסובב נתיבות לקיים מילי דאבות ולהחיות נפשות עצובות אנשי ביתי… ועוד בה לרחק הנזק מעה״ק חברון תובב״א אם אהיה יושב ובטל על גבי כרים, ואקומה נא לדלג על… ערי איטליה… ״« מעניין, שיהודי איטליה נתנו לו ביד נדיבה, אף על פי שעליהם היו מוטלים גם שלוחי חברון שנשלחו במיוחד אליהם.

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

ב. שינוי החינוך בארץ ישראל והתפתחות הקנאות הדתית

על פי תפיסת שומרי המסורת ונאמני הדת לא רק פעולות ״אליאנס״ כסוכנת ההשכלה סיכנו את החברה היהודית. הפעילות הציונית שהחלה במסגרת אגודות ״חובבי ציון״ באירופה, העליות הראשונות לארץ־ישראל בסוף המאה ה־19 והמשך פעילותה של התנועה הציונית בראשית המאה ה־20 יצרו בקרבם תקופה רבת זעזועים. התפשטות ההשכלה, האמנציפציה והתנועה הלאומית יצרו ״מצב חירום״ בקרב היהדות החרדית שהתארגנה להתגונן נגד המגמות החדשות. המערכה העיקרית של האורתודוקסיה התנהלה על נפשו של הנוער היהודי. לפיכך היא שמה דגש על החינוך המסורתי שהיה המוקד המרכזי בהתארגנותה ובפעולותיה. התפתחה ״מלחמת תרבות״ כשהצדדים הנאבקים נאחזים באידיאולוגיות מנוגדות זו לזו. אחד השיאים במלחמה זו היה מאבק על דרכו של בית הספר של ״אגודת בני משה״ ביפו בשנים 1896-1893. בית ספר זה שאף לתרגם הלכה למעשה את תורתו של אחד העם שמשמעותה היתה העברת הדגש מן הדת אל הלאומיות, שילוב בין לימודי קודש ללימודי חול, ומימוש החזון להקמת ״מרכז רוחני״ שממנו תצא בשורת ״היהדות החדשה״ לכל קצוות העם היהודי. בשנות התשעים של המאה ה־19 עמד בית הספר ביפו בעין הסערה וסימל את לב הוויכוח על דרכו של החינוך היהודי בארץ־ישראל.

לא רק תוכנית הלימודים ״הרגיזה״ את החרדים אלא גם אישיותם של המורים שלימדו בבית הספר. המורים, שלא הקפידו במצוות, ניסו גם להתוות כיוון חינוכי, חילוני ולאומי, שממנו תצא בשורה של שינוי. בבית הספר שלהם הדת היתה מקצוע בפני עצמו, ואת כתבי הקודש לימדו כאמצעי ללימוד העברית וההיסטוריה."

חברת כי״ח (״אליאנס״) היתה שותפה בשנת 1867 ליוזמה הראשונה להקמת בית ספר בירושלים שיכלול תוכניות לימוד רחבות, אולם יוזמה זו למודרניזציה של החינוך נכשלה בלחץ הרבנים כפי שנכשלה בטבריה וביפו. הרבנים האשכנזים התנגדו לה בחריפות, ולעומתם הרבנים הספרדים לא העניקו לה תמיכה מספקת. בשנת 1882 הצליח ניסים בכר, מייסד כי״ח בירושלים, להשיג במידה מסוימת את תמיכת הספרדים ליוזמותיהם של המשכילים, ובניגוד לדעת האשכנזים ולמרות החרם שהטילו עליו, הקים את בית הספר ״כל ישראל חברים״. לאחר מכן הצטרפה כי״ח והפכה לשותפתה של אגודת ״בני משה״ בהקמת בית הספר ביפו. בעיני ״היישוב הישן״ בית הספר ביפו סימל את האויב המוחלט והמסוכן ביותר להמשכיות היהודית האורתודוקסית. לפיכך, כל מי ששותף בו, ובעיקר כי״ח, הפך באחת ל״אויב היהדות״ החרדית. בתחילת המאה ה־20 היו לכי״ח תשעה בתי ספר בירושלים, צפת, טבריה, חיפה ויפו. רוב התלמידים והמורים בבתי ספר אלה היו מהעדה הספרדית, והם נוהלו על פי המסורת הדתית: החינוך היה דתי ותוכנית הלימודים כללה לימודי קודש, לימודים כלליים ולימודי עברית.

מורי כי״ח בארץ־ישראל היו בוגרי הסמינר למורים של ״אליאנס״ בפאריז(Enio). הם ראו את ייעודם כשליחות שאינה מתמצית בהוראה בלבד, מטרתם היתה לשנות את אופיו ואורח חייו של היהודי הדתי ולהעניק לו את רוח התרבות המערבית כמו בצפון אפריקה. בירושלים התגבשה שכבה חברתית שתפיסות היסוד שלה בענייני דת, מסורת וחברה היו שונות ומנוגדות לאלה המקובלות ב״יישוב הישן״. על השכבה המשכילה נמנו מורים ומנהלים של כי״ח ושל בתי ספר אחרים כגון ״העזרה״ (למל), ו״אוולינה דה רוטשילד״, ואליהם הצטרפו רופאים, פקידי הקונסוליות ופקידי הבנקים. משכילים אלו יצגו על פי רוב חברות פילנתרופיות יהודיות בעלות עוצמה ויוקרה, ולא היו תלויים בכלכלתם באנשי ״היישוב הישן״. בית הספר של כי״ח שימש כחוליה המקשרת בין המשכילים מהמסגרות השונות. החל משנות השמונים של המאה ה־19 שלטה בו גם רוח הלאומיות.

ויכוחים דומים התנהלו בתקופה מאוחרת יותר במרוקו, בין מורי כי״ח (כל ישראל חברים) לבין הרבנים המקומיים, והדי הפולמוס אף גלשו לעיתונות המקומית והיו לנושא מרכזי במאמרי מערכת רבים. ראו אלהורריא – La Liberte, שבועון שהופיע בשפה המוגרבית ובשפה הצרפתית בעיר טנג׳יר בשנים 1922-1915

ב״יישוב הישן״ האשכנזי התפתחה קנאות דתית קיצונית שהופנתה נגד כל מי שנשא עמו את רוח השינוי. חיצי הקנאות נורו גם נגד העולים המשכילים שהגיעו לארץ־ישראל במחצית השנייה של המאה ה־19 והיו לתופעת לוואי של אורח החיים הדתי. שיאה של הקנאות הדתית היה בשנת 1887 בהלשנה על אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית בארץ־ישראל, כמורד במלכות. הקנאות הדתית התפתחה נגד כל מי שייצג סטייה מהמסורת כפי שפורשה על ידי קנאי הדת.

הקנאות הדתית ששלטה בעדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ לא התפתחה בעדה הספרדית, וייתכן שיש לייחס זאת בין השאר לסובלנות היחסית של היהודים הספרדים. אלה לא חששו מלימוד לשונות ומדעים תוך שמירת המצוות, ומרבית התלמידים שפקדו את מוסדות כי״ח היו בניה של עדה זו.

תופעת הקנאות הדתית התעצמה בקרב העדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ כיוון שבירושלים פעלו גדולי תורה שנתנו חסותם לקנאים, וההנהגה הממוסדת של היישוב ראתה את תביעותיהם כמוצדקות והכירה בקנאות כתופעה לגיטימית. מנקודת מבט היסטורית אפשר לראות בר׳ משה יהושע ליב דיסקין את הדמות שתרמה יותר מאחרים להתפתחותה של תופעת הקנאות הדתית בירושלים. מיום שעלה לארץ (אב תרל״ז-1877) הפכה זו לתופעת קבע בירושלים, ועד היום רואים בו הקנאים את מנהיגם. לאחר פטירתו נשאו בתפקיד זה בנו הרב י״י דיסקין והרב י״ח זוננפלד ששימש בתפקיד זה בתקופה הקשה ביותר ל״יישוב הישן״, במחצית הראשונה של תקופת המנדט.

הערת המחבר :  הרב זאב הלפרין בא למרוקו מתוככי ״היישוב הישן״ בירושלים. לא נמצא מקור המצביע בדיוק מאיזו חצר בא ולאיזה חוג השתייך, אך כשעזב את מרוקו בשנת 1922 הצטרף לחצרו וחוגו של הרב זוננפלד, מנהיג העדה החרדית ומנהיגם של הקנאים בירושלים. עובדה זו מצביעה על האוריינטציה שלו.

גם היהדות החרדית בפולין ובליטא, ובראשה ״הלשכה השחורה״ בקובנה (גוף קיצוני ולוחמני שפעל כחוד החנית במאבק), התערבו במתרחש בארץ־ישראל והפיצו כתבי השמצות נגד המחדשים. בכל מקום דרשו מגידים למיניהם בקהילות ותבעו מלחמת חורמה בלתי מתפשרת בציונות, באגודת ״בני משה״, באנשי ההשכלה ובשאר מתקנים. הקונגרס הציוני העשירי (1911), בו הוחלט על ״עבודת הקולטורה העברית בארץ־ישראל״, גרם להחרפת המאבק, מפני שנשמעה בו קריאה להקמתם של בתי ספר לאומיים מודרניים במושבות הראשונות בארץ. העלייה השנייה (1914-1905) שאנשיה נשאו מטען אידיאולוגי סוציאליסטי רדיקלי אנטי דתי, הקימה תשתית ליישוב יהודי חילוני בארץ־ישראל, ובהשפעתה החלה להתגבש בארץ אווירה אנטי דתית. עם כינוס הוועידה הגדולה של ״אגודת ישראל״, בשנת 1912 בקטוביץ, והקמת ההסתדרות העולמית של האגודה, נחלק העולם היהודי בארץ־ישראל ובאירופה לשני מחנות עוינים הנאבקים זה בזה ללא פשרה על עיצוב חייהם של היהודים.

הערת המחבר : חלוץ העיתונות האורתודוקסית הלוחמת במזרח אירופה היה הרב אליהו עקיבא רבינוביץ, שכונה הרבי מפולטבה. הוא הוציא לאור בשנת תרס״א (1901) את הירחון הרבני הלוחם פלס.

פרידמן מנחם. (תשל״ח). עמי 27.

נר מצוה

על ענין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות

מאת :
הרה"ג רבי יוסף משאש זצוק"ל

הוצאת : מכון בני יששכר ירושלים

תש"ס – 1999

הקדמת המו"ל

אנו שמחים להגיש לציבור הרחב, אוהבי התורה, עוד ספר של מו״ר רבי יוסף משאש זצוק״ל נר מצוה.

ספר זה הודפס בפעם הראשונה בפאס (מרוקו) בשנת תרצ״ט (1939), הודפס שוב בירושלים בשנת תשב״ט (1969) לאחר 30 שנה עם כמה תוספות. כיום, לאחר עוד 30 שנה, אנו זוכים להדפיס אותו שוב להנאת הציבור הרחב שנקשר לסגנונו העשיר, בקיאותו וישרותו של המחבר ז״ל. ^י

ספר נר מצוה בלול מכמה עניני ניסים שקרו לעם ישראל: חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ״ב (1862) במרוקו וניצלו בו היהודים. וכמה דרשות ומכתבים שונים.

נר מצוה מתוסף על ספריו החשובים של הרב יוסף משאש זצ״ל:

אוצר המכתבים, גרש ירחים ובגדי ישע שכולם יצאו לאור על ידינו.

תפלתנו לאדון העולם, שיזכה אותנו להוציא לאור עולם את שאר כתביו שלא זכו עדיין לראות אור עולם, וכן להפיץ את אלו שאזלו מן השוק.

זכותו תעמוד לבנו ר׳ אליהו הי״ו להתברך בבריאות איתנה ונהורא מעליא שיראה בשמחת בניו ובנותיו שיחי׳, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו אמן.

הרב מאיר אביטבול

מייסד ומנהל הקרן אוצרות המגרב

מי כמרד לחנוכה

מי כמוך              ואין כמוך

מי דומה לד         ואין דומה לך

א  אלהים מה יקר חסדד.

 על שה פזורה באפסי חלדה

למען שלשת עבדיה

האתנים מסדי ארץ:          מיכה ו'

ב  בכל דור פדיתם ממכמור.

 על כן נקדמה פניד לאמר

 למנצח שיר מזמור.

הריעו לאלהים כל הארץ:   תהלים פ״ו

ג  גלי התלאות עליהם עברו.

 וכסאם לארץ מגרו.

וברב עזר נשארו.

ברכה בקרב הארץ :         ישעיה י״ט

ד  דעי אשא למרחוק.

 אז ימלא פי שחק.

ולפעלי אתן צדק בלי חק.

פעל ישועות נקרב הארץ: תהלים ע"ד

ה  הוא עשה פלא ותשועה.

לכנה אשר ימינו נטעה.

בימי מלכות יון הרשעה.

 מודעת זאת בכל הארץ :   ישעיה י״ב

ו  ויהי בימי אנטיוכוס האכזר.

מארץ חיים הייתי נגזר.

לולי ה^, עז התאזר.

כמעט כלתי בארץ:            תחליט קי״ט

ז זד יהיר בגדי נקם לבש.

 ועטרת גאות לראשו חבש.

ובזרוע עזו הוא כבש.

כל ממלכות הארץ :          עזרא א׳

ח חבר היה לאיש משחית ועריץ.

משנהו הרשע בגריץ.

אכזרי פריץ בן פריץ.

 אשר שם שמות בארץ:     תחליט מ״י

מ טמאים בנו שתי ערים רמות.

קראו בשמותם להם שמות.

 וכל יום יגורו מלחמות.

 עד קצה הארץ:   שם

י יום מלאו למלכו כא״ב שנים.

 היא שנת גר"י בית אדון אדונים.

 שם פניו אל עיר ששונים.

 יפה נוף משוש כל הארץ:  שם מ״ח

כ כגובה אפו אמר אריק חרבי.

על היהודים לטרפם כלביא.

 לחלל גאון כל צבי.

להקל כל נכבדי ארץ:        ישעיה כ״ג

ל לשריו ועבדיו אמר

. לבו תמיד יתמרמר.

על אומה תפרח כתמר. ־

ותשרש שרשיה ותמלא ארץ: תחלים פ׳

מ מאום וסחי נגדם כל מלכיות.

ולשברם עיניהם צופיות.

 ומיחלים תמיד הם להיות.

שרים וכל שפטי ארץ:       שם קמ״ח

נאה למלך גדול כמותו.

להכות עם זה עד כלותו.

 וגם את עיר תפארתו.

ישפילנה ישפילה עד ארץ: ישעיה כ״י

סמכוני להסיר מהר את עדים.

פן יגדל עד מאד מרים.

 וירד מים עד ים.

ומנהר עד אפסי ארץ:        תהלים ע״כ

עצתי לבטל מהם תחלה.

 שבת וראש חדש ומילה.

 ואז כל היהודים כלה.

 יבאו בתחתיות הארץ:       תהלים פ״ג

פה אחד ענו יהירים זדים.

 הנם כאחד צמודים.

 להיות חיש שומדים.

לקדושים אשר בארץ:       שם ט״ז

צידה הכינו דבר לא נכחד.

וגם ברזל בברזל יחד.

 ונקנור שמו להם ראש אחד.

 ועלו מן הארץ:    תחלים ע״ד

קלים כנשרי שמים.

דאו כלם לירושלים.

 ואותה שמו לעיים.

שרפו כל מועדי אל בארץ: תהלים ע״ד•

רצחו ושפכו דמם כמים.

ונבלת ברים ונקיי כפים.

נתנו מאכל לעוף השמים.

בשר חסידיו לחיתו ארץ: תהליט ע״ט

 שממה המקדש אויב החזיר.

 ואבני קדש בחוצות הפזיר.

והמזבח טמא בדם חזיר.

ובכל הרמש הרמש על הארץ: בראשית ח׳

ת תלה זר פסלו בהיכל.

ולו השתחוה כל רע וסכל.

 ועל השלחן הטהור חזיר אכל.

 וכל השרץ השורץ על הארץ: ויקרא י"א

א אז דם יוחנן רתח כסיר.

ובקש ראש נקנור להסיר.

וחרפת עמו יסיר.

 מעל כל הארץ: ישעיה כ"ה

המשך…………….