ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".

לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.

ב. שינוי החינוך בארץ ישראל והתפתחות הקנאות הדתית

על פי תפיסת שומרי המסורת ונאמני הדת לא רק פעולות ״אליאנס״ כסוכנת ההשכלה סיכנו את החברה היהודית. הפעילות הציונית שהחלה במסגרת אגודות ״חובבי ציון״ באירופה, העליות הראשונות לארץ־ישראל בסוף המאה ה־19 והמשך פעילותה של התנועה הציונית בראשית המאה ה־20 יצרו בקרבם תקופה רבת זעזועים. התפשטות ההשכלה, האמנציפציה והתנועה הלאומית יצרו ״מצב חירום״ בקרב היהדות החרדית שהתארגנה להתגונן נגד המגמות החדשות. המערכה העיקרית של האורתודוקסיה התנהלה על נפשו של הנוער היהודי. לפיכך היא שמה דגש על החינוך המסורתי שהיה המוקד המרכזי בהתארגנותה ובפעולותיה. התפתחה ״מלחמת תרבות״ כשהצדדים הנאבקים נאחזים באידיאולוגיות מנוגדות זו לזו. אחד השיאים במלחמה זו היה מאבק על דרכו של בית הספר של ״אגודת בני משה״ ביפו בשנים 1896-1893. בית ספר זה שאף לתרגם הלכה למעשה את תורתו של אחד העם שמשמעותה היתה העברת הדגש מן הדת אל הלאומיות, שילוב בין לימודי קודש ללימודי חול, ומימוש החזון להקמת ״מרכז רוחני״ שממנו תצא בשורת ״היהדות החדשה״ לכל קצוות העם היהודי. בשנות התשעים של המאה ה־19 עמד בית הספר ביפו בעין הסערה וסימל את לב הוויכוח על דרכו של החינוך היהודי בארץ־ישראל.

לא רק תוכנית הלימודים ״הרגיזה״ את החרדים אלא גם אישיותם של המורים שלימדו בבית הספר. המורים, שלא הקפידו במצוות, ניסו גם להתוות כיוון חינוכי, חילוני ולאומי, שממנו תצא בשורה של שינוי. בבית הספר שלהם הדת היתה מקצוע בפני עצמו, ואת כתבי הקודש לימדו כאמצעי ללימוד העברית וההיסטוריה."

חברת כי״ח (״אליאנס״) היתה שותפה בשנת 1867 ליוזמה הראשונה להקמת בית ספר בירושלים שיכלול תוכניות לימוד רחבות, אולם יוזמה זו למודרניזציה של החינוך נכשלה בלחץ הרבנים כפי שנכשלה בטבריה וביפו. הרבנים האשכנזים התנגדו לה בחריפות, ולעומתם הרבנים הספרדים לא העניקו לה תמיכה מספקת. בשנת 1882 הצליח ניסים בכר, מייסד כי״ח בירושלים, להשיג במידה מסוימת את תמיכת הספרדים ליוזמותיהם של המשכילים, ובניגוד לדעת האשכנזים ולמרות החרם שהטילו עליו, הקים את בית הספר ״כל ישראל חברים״. לאחר מכן הצטרפה כי״ח והפכה לשותפתה של אגודת ״בני משה״ בהקמת בית הספר ביפו. בעיני ״היישוב הישן״ בית הספר ביפו סימל את האויב המוחלט והמסוכן ביותר להמשכיות היהודית האורתודוקסית. לפיכך, כל מי ששותף בו, ובעיקר כי״ח, הפך באחת ל״אויב היהדות״ החרדית. בתחילת המאה ה־20 היו לכי״ח תשעה בתי ספר בירושלים, צפת, טבריה, חיפה ויפו. רוב התלמידים והמורים בבתי ספר אלה היו מהעדה הספרדית, והם נוהלו על פי המסורת הדתית: החינוך היה דתי ותוכנית הלימודים כללה לימודי קודש, לימודים כלליים ולימודי עברית.

מורי כי״ח בארץ־ישראל היו בוגרי הסמינר למורים של ״אליאנס״ בפאריז(Enio). הם ראו את ייעודם כשליחות שאינה מתמצית בהוראה בלבד, מטרתם היתה לשנות את אופיו ואורח חייו של היהודי הדתי ולהעניק לו את רוח התרבות המערבית כמו בצפון אפריקה. בירושלים התגבשה שכבה חברתית שתפיסות היסוד שלה בענייני דת, מסורת וחברה היו שונות ומנוגדות לאלה המקובלות ב״יישוב הישן״. על השכבה המשכילה נמנו מורים ומנהלים של כי״ח ושל בתי ספר אחרים כגון ״העזרה״ (למל), ו״אוולינה דה רוטשילד״, ואליהם הצטרפו רופאים, פקידי הקונסוליות ופקידי הבנקים. משכילים אלו יצגו על פי רוב חברות פילנתרופיות יהודיות בעלות עוצמה ויוקרה, ולא היו תלויים בכלכלתם באנשי ״היישוב הישן״. בית הספר של כי״ח שימש כחוליה המקשרת בין המשכילים מהמסגרות השונות. החל משנות השמונים של המאה ה־19 שלטה בו גם רוח הלאומיות.

ויכוחים דומים התנהלו בתקופה מאוחרת יותר במרוקו, בין מורי כי״ח (כל ישראל חברים) לבין הרבנים המקומיים, והדי הפולמוס אף גלשו לעיתונות המקומית והיו לנושא מרכזי במאמרי מערכת רבים. ראו אלהורריא – La Liberte, שבועון שהופיע בשפה המוגרבית ובשפה הצרפתית בעיר טנג׳יר בשנים 1922-1915

ב״יישוב הישן״ האשכנזי התפתחה קנאות דתית קיצונית שהופנתה נגד כל מי שנשא עמו את רוח השינוי. חיצי הקנאות נורו גם נגד העולים המשכילים שהגיעו לארץ־ישראל במחצית השנייה של המאה ה־19 והיו לתופעת לוואי של אורח החיים הדתי. שיאה של הקנאות הדתית היה בשנת 1887 בהלשנה על אליעזר בן יהודה, מחדש השפה העברית בארץ־ישראל, כמורד במלכות. הקנאות הדתית התפתחה נגד כל מי שייצג סטייה מהמסורת כפי שפורשה על ידי קנאי הדת.

הקנאות הדתית ששלטה בעדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ לא התפתחה בעדה הספרדית, וייתכן שיש לייחס זאת בין השאר לסובלנות היחסית של היהודים הספרדים. אלה לא חששו מלימוד לשונות ומדעים תוך שמירת המצוות, ומרבית התלמידים שפקדו את מוסדות כי״ח היו בניה של עדה זו.

תופעת הקנאות הדתית התעצמה בקרב העדה האשכנזית ב״יישוב הישן״ כיוון שבירושלים פעלו גדולי תורה שנתנו חסותם לקנאים, וההנהגה הממוסדת של היישוב ראתה את תביעותיהם כמוצדקות והכירה בקנאות כתופעה לגיטימית. מנקודת מבט היסטורית אפשר לראות בר׳ משה יהושע ליב דיסקין את הדמות שתרמה יותר מאחרים להתפתחותה של תופעת הקנאות הדתית בירושלים. מיום שעלה לארץ (אב תרל״ז-1877) הפכה זו לתופעת קבע בירושלים, ועד היום רואים בו הקנאים את מנהיגם. לאחר פטירתו נשאו בתפקיד זה בנו הרב י״י דיסקין והרב י״ח זוננפלד ששימש בתפקיד זה בתקופה הקשה ביותר ל״יישוב הישן״, במחצית הראשונה של תקופת המנדט.

הערת המחבר :  הרב זאב הלפרין בא למרוקו מתוככי ״היישוב הישן״ בירושלים. לא נמצא מקור המצביע בדיוק מאיזו חצר בא ולאיזה חוג השתייך, אך כשעזב את מרוקו בשנת 1922 הצטרף לחצרו וחוגו של הרב זוננפלד, מנהיג העדה החרדית ומנהיגם של הקנאים בירושלים. עובדה זו מצביעה על האוריינטציה שלו.

גם היהדות החרדית בפולין ובליטא, ובראשה ״הלשכה השחורה״ בקובנה (גוף קיצוני ולוחמני שפעל כחוד החנית במאבק), התערבו במתרחש בארץ־ישראל והפיצו כתבי השמצות נגד המחדשים. בכל מקום דרשו מגידים למיניהם בקהילות ותבעו מלחמת חורמה בלתי מתפשרת בציונות, באגודת ״בני משה״, באנשי ההשכלה ובשאר מתקנים. הקונגרס הציוני העשירי (1911), בו הוחלט על ״עבודת הקולטורה העברית בארץ־ישראל״, גרם להחרפת המאבק, מפני שנשמעה בו קריאה להקמתם של בתי ספר לאומיים מודרניים במושבות הראשונות בארץ. העלייה השנייה (1914-1905) שאנשיה נשאו מטען אידיאולוגי סוציאליסטי רדיקלי אנטי דתי, הקימה תשתית ליישוב יהודי חילוני בארץ־ישראל, ובהשפעתה החלה להתגבש בארץ אווירה אנטי דתית. עם כינוס הוועידה הגדולה של ״אגודת ישראל״, בשנת 1912 בקטוביץ, והקמת ההסתדרות העולמית של האגודה, נחלק העולם היהודי בארץ־ישראל ובאירופה לשני מחנות עוינים הנאבקים זה בזה ללא פשרה על עיצוב חייהם של היהודים.

הערת המחבר : חלוץ העיתונות האורתודוקסית הלוחמת במזרח אירופה היה הרב אליהו עקיבא רבינוביץ, שכונה הרבי מפולטבה. הוא הוציא לאור בשנת תרס״א (1901) את הירחון הרבני הלוחם פלס.

פרידמן מנחם. (תשל״ח). עמי 27.