אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

מחקר זה עיקר כוונתי בו לתאר את תולדותיה של עדת־אנוסים אחת, לחדור לנבכי עברה ולמצות מתוכה את דרכם של יהודים שנאנסו לצאת מן הכלל. עדה זו נתקיימה ב״תנאי־מחתרת״, ואם נשיל מתנאים אלה את מעטה הנצרות על כל גינוניה החיצוניים, כפי שסיגלום לעצמם בניה של עדה זו, תעמוד לפנינו עדה יהודית בכל גדולתה, על כל גוני אורח החיים היהודיים הערים ומלאי הערגה לכל דבר קטון וגדול שנתקדש בחיי האומה.

עתה באו אבותיהם של הללו והורו שאין להתחתן עם קונברסוס, אדוניהם של אלה המשרתים בבתיהם. פולגאר מספר, כי רבים מהם התחנכו בביתו של הרילאטור, –  הוא פרנאן דיאס די טולידו הידוע מהתנגדותו sentencia-estatuto של ימי פדרוסרמינטו. עיין -A. de Cartagena, Defensorium unitates christianae, ed. M. Alon 1943 so, Madrid, נספח 1, ולאחרונה 314 .B. Eloy Ruano, Sefarad 17 (1957),  p.ואצלו למדו קרוא וכתוב.ואף עתה יש מהם הלומדים בבתיהם של פרנאנדו אלואריס ואלפונסו די אוילה  ובביתו שלו עצמו.^.

 לדעת קנטירה נכתב המכתב בשנת 1482. בלי שנחלוק על הנחתו זו ברור לגו שההוראות ניתנו סמוך לשנה זו מטעמים שנביא להלן, והן חוליה נוספת בשרשרת המעשים נגד האנוסים. פולגאר אינו מזכיר את מניעיהם של נותני ההוראות, אולם מסתבר מהן הרקע החברתי והציבורי שנתקיים בימיהם של פרנאנדו ואיזבל ודרך הגירתם של אנוסים מן המרכזים שבדרום אל עבר הצפון, שהרי חבל־ארץ זה לא הצטיין בישובים יהודיים מרובים ולא בישובי אנוסים. וייתכן שיש בהוראה זו גם ללמד על אנוסים הבורחים מן הדרום, שבו פועלת האינקויזיציה, אל הצפון, שבו אין היא פועלת, והדעת נותנת שלא תפעל משום מיעוטם של האנוסים. ואשר להוראה האוסרת לימוד סתתות יש להזכיר שאין זה מן המקצועות שיהודים עסקו בו, והאיסור נראה יותר כהחלטה של חבורת אומנים. ומה גם שקשה לשער שבשידוד־המערכות במלאכה, שצריך היה לבוא עם ההמרה, יחדרו אנוסים דוקא למלאכה זו.

מכתב אחר לארכיהגמון, והוא קדם כנראה למכתב שתואר לעיל,נתון כולו לרשמי פעולתה של האינקויזיציה בסביליה. הוא בא ללמדנו על הרגשותיו של פולגאר בשאלת אחיו האנוסים. אמנם כנוצרי נאמן הוא מדבר על עוורונם של השבים ליהדות. התנהגותה של המלכה כלפיו הוא מוצדק.אך הוא מבקש במכתבו להבדיל בין החוזרים לסורם ומקיימים מצוות ישראל, שיש לדונם בחומרה, לבין אלה שיש להקל במעשי שיבתם. את טיעונו הוא בונה על־פי המקרא, הבשורה למתי (י״ח, 22) ועל דרכם של מלכים ומחברים שונים, שנהגו לשוב ולהתרות בעניו האמונה. פתרונו יצא איפוא מתוך טיעון זה לדרך של מתינות.

במכתבו הוא מעריך את מצב האנוסים באנדלוסיה. ונראה שתיאור זה יפה לגבי כל מקום בקסטיליה. יש, לדעתו, בין האנוסים טובים ורעים. ״באנדלוסיה יש לפחות 10,000 צעירות שמעולם לא יצאו מבית הוריהן. הן רואות את דרכי אבותיהן ולומדות מהן. לשרוף את כולן הוא מעשה אכזרי ביותר וקשה ביותר, והוא יביא לידי כך שיברחו למקומות שאין לתקנן [כלומר: לעשותן נוצרים טובים] שם בכלל״.הוא ממליץ על חינוכם של האנוסים. אין הוא מתנגד למינוים של דיֶגו די מרלו והדוקטור די מדינה, אך הוא מדגיש שדרכם, דרך האש, אין בה כדי להצליח כפי שהצליחה שיטתם של פבלו די סנטה מריה ואלונסו די קרתחינה במי־ההזיה שהטילו על רבים. עדיפות איפוא טבילותיהם שהטבילו יהודים על פעולתם של שני האינקויזיטורים. הוה אומר, שפולגאר לא ראה בשיטה שנקטה האינקויזיציה הלאומית־ הספרדית דרך טובה. דעתו זו בולטת יותר במקום אחר, כשהוא מעריך את דמו­יותיהם של חואן די טורקימדה ובני סנטה מריה ומעמידם, אותם ואת דרכם, כסמל ודוגמה של אנוסים שכל מעשיהם היו למען האמונה והכנסיה. כאילו רצה לומר שרק בדרכם אפשר להצליח ולהגיע לתוצאות רצויות. להצדקתם של קונברסוס הוא מספר כי יהודים הלשינו על קונברסוס [נאמנים והגונים בנצרותם] כדי לנקום בהם. לא רצה איפוא פולגאר להשלים עם הקמתה של האינקויזיציה כאמצעי וכשיטה שיחזירו אנוסים חוטאים למוטב. ויש לזכור שבמכתבו זה אם דיבר על השיטה שנקטה האינקויזיציה, הרי במכתב האחר העלה את אשמת הנוצרים בחוסר רצונם לקלוט בתוכם אנוסים ולהביא לידי מיזוגם בחברה הנוצרית. ונראה שתפס את הבעיה כולה מצדה החיצוני: לגביהם נאמנותם של האנוסים לנצרות נעלה מכל ספק; אותם שאינם נאמנים יש לחנכם לנצרות טובה.

מכתבו של פולגאר אל ארכיהגמונה של סביליה מכוון היה כנראה שייוָדע ברבים. ואמנם עורר התנגדות נמרצת. תגובה זו באה ללמדנו על ויכוח שנמשך בחוגי החצר בדבר הקמת האינקויזיציה ודרכה שלה בפתרון שאלת האנוסים. אין להטיל ספק בהנחתו של קנטירה, שתגובה זו על המכתבים מקורה בחוגי התומכים באינקויזיציה, ועיקרה פנייה אל המלכה. ואמנם נמצא קשר בין תגובה זו לכתובים אחרים שנתפרסמו בשנת 1488 ויצאו מסביבתו הקרובה של טורקימדה, שעה שצריך היה לעורר הלך־רוחות נגד יהודים.

לא בא המשיב עלום השם לפולגאר אלא להדגיש את רצונו לשרת את הכנסיה והמלכה ולתקוף את פולגאר על שיצא להגן על האנוסים המתיהדים. פנייתו של פולגאר אל הקרדינל מנדוסה אינה אלא העזה. הדרך שבה מענישים את האשמים בכפירה מוצדקת היא, אף אם יש חפים מפשע הסובלים במקומם של כופרים אמיתיים. ומוטב שיסבלו חפים מפשע משתופץ הכפירה, כשאין מענישים עליה. לדעתו של הכותב מוטב לו לאדם שייכנס לגן-עדן ועין אחת לו משירד לגיהינום כששתי עיניו אתו. אין איפוא כל ספק שכותב זה ראה רק טובים מעטים שבמעטים בקרב הקונברסוס. לכן גרס, כדרך שגרסו רבים באותם ימים, שמוטב שגם הטובים המעטים יסבלו ובלבד שתיעקר מן השורש סכנת הכפירה. מפתיעים הלכי־דוח אלה, שכן נמצאם אמורים במפורש בפקודת־הגירוש. נראה בעליל כמה קשורים רעיונות אלה ורעיונות הגירוש באותו חוג שבחצר המלכות 

הכותב עלום־השם שהשיב לפולגאר הוסיף לדבריו אסמכתות מן המקרא לתיאור סבלם של טובים בעד רעים. גם טובתה של הכנסיה מחייבת את הענשתם, שכן כשעוקרים אבן אחת מבנין הכנסיה מתערער כל הבנין כולו. הרע שבהם נובע במיוחד מתוך כך שהם מעמידי־פנים, והם מכלכלים את מעשיהם בחשאי, ולפיכך מכזבים הם בשתי הדתות כאחתפולגאר עצמו הוא שותפם של אנוסים. אין דרכו כדרכו של אלונסו די אספינה, מאיסטרי בתיאולוגיה הקדושה, נזיר פרנציסקני שהיה הולך יחד עם מאמינים, נושא את דמותו הקדושה של הצלוב, שנים הרבה וימים הרבה, לבתיהם של אנוסים ומחפש כופרים ושופך את דמם. ולא בא הכותב אלא להעמיד אנוס מול אנוס. זאת ועוד. אם איש כאלונסו די אספינה, הנערץ על הכותב, לא הצליח לעשות דבר לתיקונם של אנוסים אפילו כשהשתמש באמצעים חמורים כאלה, כיצד יעלה הדבר בידי פולגאר לחנכם לנצרות טובה. נמצא, שכוונתו של פולגאר רעה, והוא פוגע בהצעותיו כאפיפיור ובעושי־דברו [כלומר, המלכים הקתוליים והכמורה]. ולא רק האינקויזיטורים מרלו ומדינה צריכים ללחום נגדו, כי אם גם ההגמונים המתים פבלו די סנטה מריה ואלונסו די קרתחינה [שפולגאר מעריצם ומעמיד לדוגמה את מעשיהם]. והוא עוד הוסיף והאשים אנוסים בהרעלת הצ׳נסיליר שמינה את מרלו ואת מדינה לאינקויזיטורים וסיים בהטלת דופי באנוסי מקום אחד.