מורשת יהדות מרוקו

 נס חנוכה במרוקו

לפני שנים רבות חי במרוקו מלך אכזר ורשע, ועינו היתה צרה ביהודים. בא, חודש כסלו קרבו ימי החנוכה והיהודים התכוננו לחג: נקו את החנוכיות השחילו בהן פתיליות חדשות ויצקו שמן. ובבית הכנסת הכין השמש את החנוכיה הגדולה, מרק וצחצח אותה לקראת ההדלקה. היתה זו חנוכית נחושת יפיפיה עשויה בידי אמן, מעוטרת ציפורים, פרחים ופסוקי קודש. התבונן השמש בחנוכיה כשהוא מפזם לעצמו "על הניסים ועל הנפלאות", וכבר התחילו היהודים נוהרים לבית הכנסת. הכל היה מוכן ומזומן לחג. לפתע בקעו מבעד לחלון קולותיהם של כרוזי המלך: "בפקודת המלך נאסר על היהודים להדליק את מנורת החנוכה. בית הכנסת יהיה סגור ומסוגר ואיש לא יעבור על מפתנו"! לשמוע הגזרה הפכה השמחה לאבל. היהודים התפזרו לבתיהם והתפללו לישועה, ומלך מרוקו הרשע ציווה להציב שומרים בפתח בית הכנסת לבל יכנס אליו, איש להדליק את החנוכיה. אך הפלא ופלא מתוך בית הכנסת המסוגר, החשוך, הריק מאדם, בקע לפתע אור גדול, אורה של חנוכיה. בהלה גדולה נפלה על השומרים למראה החנוכיה הדולקת. מהרו אל המלך ונשבעו לפניו: "אדונינו ומלכנו חי ראשנו, כי שמרנו נאמנה. בית הכנסת היה סגור איש לא נכנס ואיש לא יצא". אבל המלך הנרגז לא האמין לדבריהם וציווה ברוב חימה : "יוצאו השומרים להורג ויוצבו תחתיהם שומרים אחרים!" 

בערב השני הוכפל מספר השומרים ובית הכנסת נשמר מכל עבריו. והנה שוב פלא! לפתע בקע אור החנוכיה באורח מיסתורי והחלונות זהרו כפלים. השומרים, אחוזי חרדה, נשבעו כי לא ראו איש יוצא ואיש בא. אך חימתו של המלך עלתה, מיד ציווה להוציא אף אותם להורג ושלח תחתיהם משמר כפול ומכופל.

ערב נר שלישי הגיע. בית הכנסת היה מוקף משמרות כחומה, אך ללא הועיל. על אף השומרים הרבים בקע גם הפעם אורם הזוהר של נרות החג. גורלם של השומרים באותו לילה לא שפר עליהם משל קודמיהם. 

כך נמשך הנס בכל שמונת ימי החג. מדי ערב מגביר המלך את השמירה ומדי ערב הולך ורב האור עם כל נר נוסף.

בערב השמיני בקע מבית הכנסת אור גדול ורב של שמונת נרות החג. והנה נפתחה הדלת ויצא מבית הכנסת בצעדים תשושים וכושלים נער קטן. היה זה בנו של השמש. אך ראוהו השומרים, מיד אחזו בו והובילוהו אל מלכם הרשע. "אדוננו המלך", אמרו השומרים  "הנה תפסנו את הנער הזה בצאתו מבית הכנסת המואר".

הביט המלך בנער הקט שעמד לפניו חיוור וחלוש והרעים עליו בקולו: "האם לא שמעת את פקודותי? איך העזת להפר את מצוות המלך?!" הנער הרים מבטו אל המלך והשיב בקול חלוש: "אדוני המלך, רציתי רק להדליק נרות לחג החנוכה…". "הן אסרתי על היהודים להדליק את מנורת החג"! רעם המלך
"לא נוכל לחוג בחושך", לחש הנער, "עצוב בחנוכה בלי נרות ובלי אור" . כל שנה דולקת החנוכיה ובית הכנסת מלא אורה ושמחה. כל שנה מאירים. הנרות ואבא מספר על הניסים ועל הנפלאות…"
"ואיך נכנסת לבית הכנסת הסגור"!? זעם המלך. "שמעתי את הכרוזים מודיעים שבית הכנסת יסגר והחנוכיה לא תאיר נשארתי בתוכו והתחבאתי כדי שאוכל להדליק את הנרות. כל ימי החג התחבאתי שם". "ומה אכלת כל אותם ימים"? חקרו המלך, "לא אכלתי", השיב הנער, "שמונה ימים לא בא אוכל אל פי".

הביט המלך בפני הנער החיוורים, תמה על רוב גבורתו, וחמתו שככה. לפתע הפנה מבטו אל השומרים ופקד: "הרפו מן הנער ושלחו אותו לביתו"בן השמש נתקבל בביתו בשמחה גדולה, ומן היום ההוא הרשה מלך מרוקו ליהודים לחוג את חג החנוכה באורה ובשמחה, ומדי שנה דלקה חנוכית הנחושת באור יקרות.

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

47 – شاور مرتك وخالف رايها

שאור מראתק וחיאלפ לאיהא.

התיעץ עם האשה ועשה ההפך.

״שאל עצת אשה, ועשה הפכן״ (שמעון בן צמח).

48 – شاورهن وخالفهن

שאורהִן וח׳אלפהִן.

התיעצו אתן, אך עשו ההפך.

49 – اخر النهار اختيار

אאח׳ר (אל)נהאר (א)ח׳תיאר.

בסוף היום זקן.

נאמר על אישה, שאחרה להתחתן ובסופו של דבר התחתנה עם איש זקן.

50 – اللي بيدير دان للنسوان بتعب

אלי בדיר דאן ללנסואן בת^ב.

מי שמפנה אוזנו לנשים יתעייף.

 אזהרה לגברים מחברת נשים פטפטניות.

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

החלקים המוספים בתצרֵף

עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר

להאמין בדברים בלתי־אפשריים.

 המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת

 הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי

בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים

לפני ארוחת־הבוקר.

עליזה בארץ־הפלאות ..

.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.

החלפת האוכלוסים

כנגד כל פליט – בוגר או ילד – בסוריה, בלבנון, או במקום אחר בעולם הערבי, שאהדתנו נתונה לו ממילא, יש פליט יהודי שברח מארץ־הולדתו הערבית. כנגד כל ערבי שעקר לארצות שכנות יש יהודי שנאלץ לברוח מיישוב שבו חיו הוא ואבותיו לפניו אולי אלפיים שנה. היהודים נמלטו לארץ-מכורתם הקדומה, מקום שם שרשיהם עתיקים עוד יותר: הערבים גם הגיעו למקום שבו הם הרוב, למקום שבו הם שותפים באותה לשון ותרבות עם ערבים־אחים, ובמרחק כמה עשרות מילים בלבד ממקומות־מוצאם.

חילופי אוכלוסים נערכו למעשה וגם מוצו: דרך־אגב, אפילו המספר הכרלל של הערבים שעזבו את ישראל לפי הדיווחים משתווה כמעט בדיוק למספר היהודים שהוחלפו בהם. היו חילופי־מיעוטים מוגמרים בין הערבים ליהודים, וחליפים של רכוש שהיו אפילו לטובתם של הערבים. היהודים שברחו מארצות ערביות הניחו אחריהם בעולם הערבי נכסים גדולים מאלה שהניחו הערבים בישראל. הרכוש היהודי שהפקיעו הערבים בעיראק, בסוריה, בלוב ובמצרים עודף, ככל הנראה, על תביעות הערבים לפיצויים מישראל.

אכן, מנהיג ערבי הוא שהעלה את המושג של ״חילופי־אוכלוסים ערבים ויהודים״ כפתרון ל״מאורעות״ במזרח התיכון זמן רב קודם שתקום ישראל וקודם שיתחוללו החילופים למעשה. ב־1939 עיבד מוג׳לי אמין, חבר בוועד־הערבי־להגנת פלשתינה, הצעה שנתפרסמה בדמשק והופצה בקרב מנהיגים ערביים, תחת הכותרת ״חילופי אוכלוסים״. אמין הציע כי כל ערביי ארץ־ישראל ייצאו ויחולקו בין הארצות הערביות השכנות. תמורת זאת יעברו לארץ־ישראל כל היהודים היושבים בארצות הערביות…

חילופי האוכלוסיה מן הדין שייערכו באותה צורה שבה החליפו תורכיה ויוון אוכלוסים ביניהן. יש להקים ועדות מיוחדות שתעסוקנה בחיסול הרכוש היהודי והערבי… למען האמת, חושש אני שהערבים לא יסכימו… אך למרות זאת אני מקבל עלי לשכנעם… עשר שנים לפחות לפני ההחלטה מ־1947 על חלוקתה של ארץ־ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית הציעו הבריטים להחליף את ״האוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל״ ביהודים ממקומות אחרים. ב- 1945 אמר הרברט הובר כי ״האוכלוסיה הערבית של ארץ־ישראל תצא נשכרת מהחלפת נכסיה הנוכחיים בקרקעות טובות יותר. עיראק תצא נשכרת הואיל והיא זקוקה מאד לאוכלוסיה חקלאית. כיום מעבירים מיליוני בני־אדם מארץ לארץ״. לכן הציע הובר ״לממן״ את עיראק כדי ״להשלים״ ביתר־קלות את חילופי־האוכלוסיה.

מזמן שזכתה ישראל החדשה בעצמאותה ניסו פניות הומאניטאריות בלתי תלויות לגלות את האמת כפי שהיא לגבי כל ״פליטי המזרח התיכון״ ולשפוך אור על סיוע־הקבע שאפשר יהיה להשיגו. דוגמה אחת היא איש־הדת קארל הרמן ווס, שבאמצעות ספריו קיווה לשנות את תפיסתו הלקויה של העולם. וכך כתב: היו כמה פניות לעזרה שמהן נשתמע כאילו יש רק בעיה של פליטים ערבים, וכך יכלו תעמלנים ערבים להאשים את ישראל במצוקתם של הפליטים הערבים. אם תוסב תשומת־לב נאותה לבעיות הפליטים היהודים והערבים כאחד, אפשר יהיה למנוע הרבה איבה ולסייע לצרכי־אנוש אמיתיים, בלי הבדל גזע ודת.

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

ויש שהיה להם ספק בדבר מה בהלכה, ונזקקו המה לעצתם הנבונה של בני משפחת משאש. רבי יוסף הנזכר כאן, עשה זאת, לעתים מתוך חובה אך בשל דוחק השעה, דהיינו פרנסת ביתו. לא הוא אינו מסתיר זאת, ולעתים אנו רואים שבראש תשובתו למאן דהו, מביע תודה והוקרה על הסכום שהיה מצורף לשאלה.

סימן מב

סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק.

ידידי החכם החשוב וכו'.., כהה"ר יעקב אדרעי הי"ו.

מכתבו הגיעני, בו מבקש סליחה על ענין המגילות וכו'.., סלחתי כדבריך, ואך לא אוסיף עוד עבור, אם תבקשני לקנות לך דבר, רק הרי לפניך שמות סופרי תפילין ומזוזות הנמצאים במחוזנו הקדוש, כתוב להם, והם ימלאו משאלותיך על צד היותר טוב.

והם א' בקדש, כמוהר"ר מרדכי אדהאן הי"ו, בן כבוד הרב יעקב ז"ל, כמוה"ר חיים הלואה הי"ו, כהה"ר חיים אדהאן הי"ו, כהה"ר שמואל ואזון הי"ו, כה"ר אברהם אלבאז הי"ו, ואודות ספר תורה, טוב לקנות מירושלים עיר הקודש כאשר אמרת, ושלום

אני היו"ם ס"ט

סימן מג

סדר במדבר, שנת תרס"ח לפ"ק.

אשר בידו נפש כל חי, ינחם נא רעי ואחי, ה"ה, החכם החשוב כהה"ר שמואל אמסלם, ואחיו הירא את דבר ה' שוכן שחק, כה"ר יצחק, אתה ה, תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, אשר נפשם תאכל, על אביהם הזקן אשר סבל, יסורים קשים, שמשלש חדשים, ואחר הובל לקברות, ויהי לברות, לזוחלי ארץ, ויפרצוהו פרץ על פני פרץ, ץהיה צרורה נפשו, תחת כסא אל בקדשו, אמן.

אחי ורעי, שלשום שמעתי, בבית תפלתי כי אביכם הישר באדם, שכב וירדם, וימת אברהם….נשף חשקי היה לי לחרדה, על אדם פטדה, מלא כל מדה, טובה וחמודה, אחד היה אברהם…יגיד עליו רעו, על יופי טבעו, לכל עין היה תאווה, ולכל מצוה, רץ אברהם.

ידיד היה לכל, ומלא חסדים כאשכול, סתר היה לעניים פעל טוב בזירוז מתנים, וימהר אברהם…מלך שלם, אדון שמים, ישלם פעלו בכפליים, וצרור נשמתו בצרור החיים, ויתן שבעתיים, חסד לאברהם.

חי זך קיים יגן עליכם, ויברך אתכם, וסכותץ חסדו ויראתו הטהורה, תהיה צנה וסוחרה, על כל אנשי בית אברהם. אמן.

אני אנכי הוא המנחכם, הדואג עמכם, אחיכם

הצעיר, אני היו"ם ס"ט

סימן מד

ידידי החכם החשוב וכו', כהה"ר יעיש מלכא הי"ו.

מכתבו הבהיר הגיעני, אודות שני זוגי תפלין של רש"י ור"ת, בזה השבוע יגיעוך, דבר נאה וספר אהל יעקב עה"ת, אינו נמצא למכירה.

עוד ראיתי מה שכתב כבודו, על מה שכתוב בחולין דף צ"א ע|"ב, אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב ויזרח לו השמש, וכי שמש לו לבדו וזרחה והלא לכל העולם זרחה ?

אמר רבי יצחק שמש הבאה ביבורו זרחה בעבורו, דכתיב ויצא יעקב וכו,,,עד כאן שלונו. והקשה כבודו, מדוע לא גלה ה"ס, מה תשובה השיבו רבן גמליאל ורבי יהושע לרבי עקיבא ? ואם לא השיבוהו דבר, למה האריך עלינו את הדרך בשאלה בלא תשובה ?

הול"ל, כתיב ויזרח וכו'…., וכי שמ וכו'….אמיר רבי יצחק וכו'.., ותול"ם ? ועוד מה בא ללמדנו שהייתה שאלתו באיטליז וכו'…, ושהלכו ליקח בהמה וכו'….

דע ידידי כי חפשתי במעט המפרשים אשר לפני, ולא מצאתי מי שנתעורר בזה, ולדעתי המעט נראה על קושיא קמא, דצריך להגיה ולהוסיף, ואמרו לי אמר רבי יצחק וכו……דהיינו שהשיבוהו בשם רבי יצחק, שהיה תנא בימיהם, או קודם להם, ואף שחפשתי הרבה ולא מצאתי שום תנא שנקרא בשם יצחק, מכל מקום אפשר שהיה, ולאאמר שום הלכה.

ולכן לא נזכר במשניות ולא בברייתות, כי אי אפשר שכל ימי משך התנאים לא נמצא חכם ששמו יצחק, או הסר משם תיבות אמר רבי יצחק, ותני במקומם רק ואמרו לי, או אפשר, שהיה כתוב אר"י בראשי תיבות, דהיינו אמר רבי יהשוע, שהוא שהשיב לרבי עקיבא, והמדפיסים או המעתיקים טעו, ועשו מהיו"ד במקום יהושע, יצחק. וזכורני שראיתי כיוצא בזה במפרשים, ואיני זוכר המקום.

ועל קושיא שנית, מה בא ללמדנו שהייתה שאלתו באיטליז וכו'…, לשון זה מצאתיו גם במסכת מכות דף י"ד ע"א, אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליז של עימאום, שהלכו ליקח בהמה וכו'…,

הבא על אחותו וכו'…, ואמרו לי וכו'…, עיין שם. ואפשר לדעתי, שבא לחזק ולאמת שמועותיו, שהוא זוכר הדבר היטב, שהרי הוא זוכר גם המקום והעסק. או אפשר דמילתא אגב אורחיה קמ"ל, שהייתה התורה חביבה עליהם כל כך, שאף שהיו מרדוים באיטליז, לא זזו מלעסוק בתורה. זהו הנראה לעניות דעתי בכל זה, וה' יאיר עינינו בתורתו, אמן

הצעיר. אני היו"ם ס"ט. 

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מלאך עם כינור

הכל השתנה. שום דבר לא כמו שהיה, אפילו המתמטיקה. למרות שזה אותו לוח כפל, התוצאות אחרות, כי הוא לא נכנס לכיתה עם סיגריה בוערת, פנים זועפות וזקן שחור ומאיים, אלא עם כינור וקשת מתחת לבית השחי, המתמטיקה שלו עריבה לאוזן ולחיך כמו חמין של שבת. הוא מתיישב ליד השולחן, שולף את הכינור הקטן, מצמיד אותו מתחת לסנטר ואומר בשקט קונצ׳רטו מם׳ 2 בדו מדור לרחמנינוב ומתחיל למשוך את הקשת על המיתרים ולהפיק צלילים צבעוניים, טעימים, דבש וחלב… הבנתי שזאת מתמטיקה של ארץ ישראל, שכאן בארץ ישראל גם המתמטיקה רחמנית, מדברת בשפה של אהבה, שהיא לא שונאת ילדים, שהיא מתחשבת בהם, ולא כמו שם שהילדים כל הזמן מפריעים, כי הרי לעבוד לא עובדים, הם רק מסתובבים בין הרגליים, לא נותנים מנוחה וצריך לסבול אותם עד שיתבגרו או ימותו, יצוריםמוקטנים שכאלה לא זקנים ולא צעירים, לא ברור למה בכלל באו לעולם, מה הם מחפשים פה? של מי הם? מה? הם עוד חיים? לפתע בא פריץ, מורה למתמטיקה במוסד הילדים ״מוצא״ ובכינור שלו מגרש את השדים ואת האימה והפחד ומזמין מלאכים ושרפים לכיתה והם יושבים לידנו על הספסל לקבל איתנו את השבת, והחיבור והכפל, החיסור והחילוק נעשים חברים שלנו מתוקים ופשוטים. מה קרה למתמטיקה? אותו לוח כפל אבל עם תוצאות אחרות. מה קרה ליום שישי?

 פתאום חזר להיות ערב שבת. העיניים מליאות דמעות של שמחה והתרגשות, אנחנו מבקשים עוד תרגילי כפל כאילו היו עוגיות מתוקות והוא רושם על הלוח בדיוק כמו המורה בוזמימה שחור הזקן, רק שהוא נוטל שוב את הכינור ומודיע קונצ׳רטו לכינור מס׳ 3 ברה מינור של מוצרט ומתחיל ליצר את חלת הדבש החדשה ואני פותר תרגיל אחר תרגיל בקלילות ופשטות, מנצח את המתמטיקה, שובר את בוזמימה, יחי פריץ!

 העשן יוצא מנחיריו ומפיו של בוזמימה ומתערבל בזקנו השחור וממלא את הכיתה, השקט מקפיא, האם הילד ליד הלוח יצליח לפתור את התרגיל? אם ייכשל הוא יקבל על כפות ידיו מלקות בענף הזית, כגודל הטעות, עין תחת עין, מספר המלקות כגודל ההפרש בין התוצאה הנכונה לזאת שהילד ירשום, והוא עומד שם מול התרגיל המאיים, רועד בכל גופו, הכיתה הקפואה אחרי גבו ובוזמימה נושף עשן בעורפו.

 ולו אין שום מושג איך מוצאים דרך ביער האפל והמסובך הזה שבו מחכה תמיד המפלצת הנוראה, הוא לא זוכר שמישהו נתן לו מפתח או חוט למבוך הנורא, רוב הזמן עסוקים בתלמוד ומשנה ותנ״ך, משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים, מכה על ים סוף וחוצה אותו לשנים, השמש עומד בגבעון וירח בעמק אילוץ, ניסים, נפלאות, מלאכים, פסוקים, השבעות, פתאום ביום שישי זה נגמר, רוצים ממנו תוצאות הגיוניות, מה קורה לבוזמימה ביום שישי שאינו מוכן לקבל תוצאות שונות לאותו תרגיל, התלמוד רצוף שאלות אימתי מתחילין תפילה של שחרית למשל, זה אומר כשמבדילים בין תכלת ללבן וזה אומר בין זאבלכלב, ביצה שנולדה ביום טוב מה דינה ?

זה אומר כך וזה אומר כך, שניים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, חכמי התלמוד מתפלפלים כל הזמן, לכל בעיה יש עשר תשובות, אף אחת לא בלתי נכונה, אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ויש בעיות שנשארות חסרות תשובה בכלל ומחכות אלפי שנים לתשבי שיבוא ויפתור קושיות ובעיות ויום שישי לפני קבלת שבת בוזמימה משתגע, לך נחש מהי התשובה הנכונה ל־314 כפול 343 ולמה על זה אי אפשר להתווכח ולקבל תוצאה ברוב דעות? או להשאיר לתיק״ו?

הילד רועד מול שני המספרים הנוראים, דרקונים נושפי אש ועשן, מה הם מתכוונים לעולל לו? מה הגימטריה של 343? ואיזה נוטריקון יש ל־314? 343 זה גשם, 314 זה שדי, מה מנסים לומר לו משמים? הוא מחכה שאלוהים ילחש לו את התוצאה, הרי הוא מאמין בנסים ופלאות שקרו תמיד לישראל בעיתות צרה ומצוקה, כשהנס מאחר לבוא ובוזמימה נושם ונושף מאחור הוא מחליט לנחש מספר וסומך על אלוהים שיכוון את ידו, והמספר שהוא זורק על הלוח מעורר רעמי צחוק בגרונו של בוזמימה כי הטעות עצומה, לא הפרש של שלוש. לא שלושים ושלוש, אלא שלוש מאות שלושים ושלוש שעושים בנוטריקון ״שלג״ – האם זה עוד נס או מעשה שדים ?

ובוזמימה שולח אצבע לכיוון החצר המכוסה שלג, הילד, חנוק מפחד, יוצא כפוף ראש, מטפס על אחד מעצי הזית, קוטף ענף דק ונכנס רועד חזרה, מוסר את הענף לידי המורה ופורש שתי ידיים קפואות לצדדים, בתוך הדממה ענף הזית משמיע קול צליפה חדה ונוחת על כף היד חותך כמו סכין.

הצליפות שורפות ומכאיבות, שמאל ימין, שמאל ימין, הענף יורד על הידיים הקטנות, בהתחלה הן מאדימות ואחר כך מכחילות, עד שאי אפשר יותר ואז בצליפה המ״ט השבט נעצר, המורה העייף פונה ללוח ועושה תרגיל חיסור 333 דהיינו שלג פחות מ״ט – 49 נשאר 284 שהם פרד, את המספר רושם בפנקס השחור לזכות הילד לימי השישי הבאים, פריסת חשבון לאורך השנה, והילד המובס והמושפל, שכפות ידיו הקרועות תחת בתי השחי והדמעות שוטפות את פניו, חוזר למקומו, המוזיקה של פריץ מתנגנת ליד האוזן, מנגבת את הדמעה, מנחמת, משכיחה, יציאת מצרים, שחרור עבדים, הילד מבקש עוד תרגילים, פריץ בא ומנגן, עובר משולחן לשולחן, מתלמיד לתלמיד, מביט במחברות, מניע ראשו עם המנגינה לאות כן, מניד ראשו לאות לא, מעביר את הקשת בקצב מהיר, מתגלגל מצחוק או שוקע בהרהור, עכשיו הוא יוצר את הקונצרט שלו על פי תוצאות התרגילים, מנגן לנו את הקונצ׳רטו בסי מדור שלו, מרקד ומרחף, מלאך ירד מלמעלה, לרגע אני חרד שמא בוזמימה התחפש? או מה קרה לעולם שהתהפך? שפתאום הכל שוקולד? שהמפלצת מתה? שיצאנו מהיער האפל? שפתאום מצאנו את הדרך הביתה, לפתע באה הקוסמת הטובה ומושיטה את החוט, פתאום נראים ראשי ההרים, פריץ אומר ״יהי אור״ ויהי אור, התוהו ובוהו גורש ובא הסדר והתחילה הבריאה והופיעו ימי הפלאות והקסמים של לוח הכפל החדש של ארץ ישראל.

דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד ושלמה דשן.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

לפני הקמת המדינה היו בארץ רק קהילות קטנות של יהודים מצפון אפריקה, שהתרכזו בעיקר בערי הקודש העתיקות, ירושלים וטבריה. מאז שנת תש"ח עלה מספרם של יהודים אלה והגיע כדי 400.000 ויתר מכלל האוכלוסייה יהודית בישראל.

ניתן להסכים עם הסיפא של דברים אלה, כי אמנם ׳האנתרופולוגיה היא מדע החוקר תרבות כפי שהיא נראית מבחוץ׳, כיוון שמחקרים באנתרופולוגיה, כמו בסוציולוגיה, ניתנים לביצוע הולם רק על־ידי חוקרים, שאף־על־פי שהם ׳שייכים׳ לחברה הנחקרת הרי במובן מסוים הם גם ׳זרים׳ לה; כלומר, חוקרים שיש בידם הכושר לצפות בחברתם מתוך עמדה של ריחוק. אולם אם יכול חוקר להבחין רק בתכונות הייחודיות של חברות הזרות לחברתו, אך אין ביכולתו להשקיף מבחוץ ולבחון את התכונות המיוחדות לחברתו שלו, הרי שלא ניחן בכושר־שיפוט אובייקטיבי החיוני לעבודת האנתרופולוג. שלא כדעתו של לוי־שטראוס סבורני, שמבחנה של האנתרופולוגיה וסיכוייה לעתיד נעוצים דווקא ביכולתם של האנתרופולוגים לערוך מחקרים בקרב חברותיהם. ודאי, אין מסקנה זו מחייבת את האנתרופולוג לחקור את סביבתו הקרובה ביותר, כגון משפחתו, כפרו, או שכבתי המעמד שלו. כל החברות, הללו המכונות כיום פרימיטיביות והללו המכונות מודרניות, מגוונות דיין על מנת לספק קבוצות למחקר שלגביהן החוקר בן החברה הוא בבחינת ׳זר׳. דיוננו עוסק, מתוך כך, בעיקר בשני נושאים, הקשורים זה בזה:

(א) מידת האחריות והמחויבות של האנתרופולוג כלפי האנשים שהוא חוקר:

(ב) מהותה של האנתרופולוגיה, כפי שהיא משתקפת במחקרים המבוצעים על־ידי חוקרים בני החברות הנחקרות.

בהמשך המאמר אדגים כמה מהנסיונות שעמדתי בהם וכמה מן השגיאות שאפשר ושגיתי, שעה שחקרתי את יוצאי הרי האטלס. ייתכן שאלה ישפכו אור על הבעיות שבפניהן עשויים לעמוד בעתיד אנתרופולוגים אחרים, גם אם המצבים הקונקרטיים יהיו שונים. דברים אלה אמורים גם לגבי מחקרים נוספים אשר ראוי לערכם, ובהקדם, בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית. רק במאוחר מתעוררים בציבור שלנו, כמו גם במקומות אחרים, געגועים אל תרבויות, שכמעט הפכו לנחלת העבר, ולא נותרו מהן אלא מעט שרידים ממשיים ויותר זכרונות של ילדות רחוקה.

הבעיה המוסרית והמעשית הראשונה שעמדה בפני היתה ציפיותיהם של אנשי רוממה מהתנהגותי הדתית. בעוד אנשי רוממה הקפידו על שמירת כללי הדת והמצוות, הרי אורח־החיים שלי היה חילוני. עד־מהרה התברר לי שאפשרויות המחקר שלי, כמו מידת הנכונות לקבלני בלא מחיצות, יושפעו ממידת היותי שומר מצוות, ולו רק כלפי חוץ. היתה זו החלטה קשה בשבילי, לקבל על עצמי תפקיד זה. בעיקר הציק לי הצורך להונות, להעמיד פנים, כמו גם החשש שמא אתפס ב׳קלקלתי׳. אבל בזכות החינוך הדתי שקיבלתי בנעורי, לא היו לי קשיים במילוי התפקיד של שומר מצוות. נוסף על כך, למדתי לחקות בקלות בעת תפילה וטקס את תנועותיהם ומעשיהם של המתפללים האחרים.

טעויות באקראי נסלחו לי ברוח טובה, בהנחה שמקורן של אלו במסורת האשכנזית שעליה חונכתי. כך, למשל, השתדלתי להקפיד על כל איסורי השבת, להתהלך בכיסוי ראש ולשמור כשרות. אולם כאשר נקראתי בבית־הכנסת בשבתות ובחגים לעלות לתורה, גימגמתי במבוכה. השתדלתי מאוד להתחמק מכיבודים אלה, ולמרבה מבוכתי התפרש הדבר כסימן לענווה.

אין להסיק מכאן, שכאילו איש לא הבחין במגבלותי בתחום הפעילות הדתית. הרב, אשר הגיע לקהילה מבחוץ ומעמדו בה לא היה מבוסס, הוא שהבחין בחוסר־הנחת שלי בתחום זה. תחילה הסתייג ממני, אך במשך הזמן שינה את יחסו כלפי. בעת חגיגה שנערכה לכבוד רכישת ספרי זוהר על־ידי אחד מאנשי רוממה, אף קרא הרב להרים כוסית לכבודי. הוא הסביר כי על אנשי רוממה להודות למזל הטוב שהביא אותי אליהם, שכן ניתן לראות בי את האמור בדברי חז״ל ׳קדמה דרך ארץ לתורה׳ (לפי מאמר חז״ל, מדרש רבא, ויקרא, ט, ג: ״כ״ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה״.) אנשי רוממה קיימו את מצוות התורה בקפדנות, אך ביחסים שבין אדם לחברו בכפר לא תמיד נקטו דרך נימוס. בהללו את מידת ׳דרך ארץ׳ שלי בחגיגה האמורה, הצביע הרב ברוח טובה על היתרונות והחסרונות שלי ושל אנשי רוממה כאחד.

הייתי אסיר־תודה על מחווה זו, שבה נסלחו לי בפומבי מגבלותי בענייני דת, אך ניתן לי מעמד בזכות התנהגותי הנאותה בהתאם לערכי המסורת. סיכומו של דבר, עמדו בפני שני קשיים עיקריים בתחום זה של התנהגות דתית: ציפו שאנהג כ׳יהודי׳, כלומר שומר מצוות, ועם מימוש ציפיה זו עמדתי בפני החשש שמא באחד הימים, אם בתקופת עבודת־השדה ואם לאחריה, תתגלה התנהגותי הדתית כהעמדת־פנים.

דוגמה ללחצים שהופעלו עלי להתאים את עצמי לנורמות ולציפיות של אנשי רוממה, ניתן לראות בדילמה שעמדה בפני בתקופה של חג הפסח. בהתקרב חג זה התחוור לי, שלפי מנהגם של אנשי רוממה חוגגים את ליל הסדר בחוג המשפחה בלבד. בניגוד בולט לחגים אחרים, לא תיכנן איש לערוך את הסדר שלא עם שאריו הקרובים ביותר, ולפיכך לא ציפו כלל שיגיעו לרוממה ביום זה אורחים מבחוץ, קרובים או ידידים. אמנם לא היה בלבי ספק שאילו החלטתי להישאר בכפר היו אחדות מהמשפחות במקום מזמינות אותי להסב עמן בליל הסדר.

אך משיחות־אקראי והערות־אגב הבנתי, שאם לא אסע לעשות את ערב החג בבית הורי, יתפרש הדבר שלא כראוי: אנשי רוממה היו רואים בכך פגיעה מצידי במצווה של כיבוד הורים. כדי לשמור על מידת ׳דרך ארץ׳ שמצפים ממני כיהודי, נאלצתי לעזוב את המקום לימי ראשית חג הפסח, למרות רצוני להישאר ולהשתתף בכל אירועי החג במקום.

הערת המחבר : פירוש הדברים הוא, שחובת דרך ארץ, כלומר חובות מוסריות וכללי־התנהגות נאותים כין אדם לחברו, כבר נדרשו בימי אדם הראשון. לעומת ואת, התורה העוסקת ביחסים שכין אדם למקום ניתנה רק בימי משה, לאחר עשרים ושישה דורות. מאמר זה של חז״ל בא ללמד שאין קבלת תורה ללא אימוץ דרך ארץ, ומשתמשים בו כרי להרתיע במקרים של התנהגות חברתית פגומה, הן מצד הנכבדים והמלומדים וחן מצד פשוטי־העם.

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט_; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

על הקמת קיבוץ יוטבתה והמאבק להמשך קיומו מספר יחיאל בנטוב  ( בין יתר תפקידיו הציבוריים היה ראש מועצה מקומית אופקים ) ממיידי הקיבוץ, בין השאר כך :

הרעיון להיות בין החלוצים הראשונים ממרוקו הנאחזים באדמת המולדת קסם לי מאוד. כאשר אליעזר אביטל הציע לי עוד בשבוע הראשון בשהותי בישראל (דצמבר 1948) לארגן גרעין של צעירים עולים ממרוקו להתיישבות והכשרה בקבוצת דורות, במטרה לגבש גרעין להתיישבות חדשה, לא היססתי לרגע ויחדיו החלטנו להתגייס לנח״ל. את ההכנה וההכשרה להתיישבות עברנו בקיבוצים תל־יוסף ועין חרוד. בתקופת שהותנו בתל- יוסף, הגיע ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון לכנס של נציגי הקיבוצים שנערך במקום. בכנס דרש מהם בן גוריון לקלוט עולים חדשים כפועלים שכירים בקיבוצים וזאת כדי להקל על מצב התעסוקה… בסיום אותו מפגש, התוודע לנו והופתע לגלות שאנחנו גרעין מרוקאי ולא גרעין אמריקאי, כפי שסבר תחילה….בשלהי חודש אוקטובר 1951 נפלה ההכרעה להקים היאחזות נח״ל 40 ק״מ צפונה מאילת, בלב הערבה[ יוטבתה] …במקום מצאנו אדמת סבחה רוויה במי תהום, עליה נווה מדבר טבעי של דקלים מניבי פרי… בראשית 1954 הוחלט בממשלה בתיאום עם הסוכנות לפרק את יוטבתה מכיוון שלא היה לתנועות ההתיישבות גרעין להתיישבות במקום ולא הייתה שום אפשרות שהיישוב יעמוד על רגליו בכוחות עצמו ובלי תקציב ממשלתי. הידיעה על הפירוק הדהימה אותנו. לי היה ברור שפירוק ההיאחזות , פירושו חיסול יוטבתה וכי כדי לקיים אותו יש צורך בגרעין התיישבותי רציני שיישב את המקום…

(ביטאון ״ברית״ פסח תשס״ד, עמי 14-15)

בנטוב נסע לפגוש את בן גוריון בשדה בוקר והצליח לשכנע אותו לבטל את ההחלטה. ״הזקן״ קיבל את נימוקיו ועל כך אומר בנטוב:״ אכן, בזכות הגרעין המרוקאי הראשון להתיישבות, יוטבתה קיימת ומשגשגת בערבה״, וחברו שלמה יוחאי (ביטון) מקיבוץ צאלים מוסיף, שכאשר ביקשו להעניק פרס לדוד בן גוריון על הצלחתה של יוטבתה אמר, הפרס אינו מגיע לו, כי אם ל״מרוקאי״ שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים.

התרומה של יהדות מרוקו לתנועה הקיבוצית נעשתה במספר דרכים: א. קיבוצים (במספר קטן) שהוקמו ע״י גרעין מייסד של ילידי מרוקו למשל: יוטבתה, ברור חיל וצאלים. ב. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו. לדוגמא קיבוץ גזר. הקיבוץ נוסד לפני קום המדינה בידי עולים מגרמניה, אבל הוא ננטש בעקבות השילומים, ורק גרעין הבונים הגדול שהתיישב בו הציל את הקיבוץ. גרעין אחר של הבונים ממרוקו, כפי שכבר הוזכר קודם, הציל את קיבוץ עין גב בזמן המשבר בתנועה הקיבוצית. ג. גרעינים ובהם בין 20 ל 50 צעירים וצעירות שהצטרפו לקיבוצים קיימים, על פי תפיסתם האידיאולוגית (ראה טבלה מס׳ 4). ד. נערים שעלו ממרוקו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. לדברי אריה אזולאי לא היה קיבוץ בארץ שבו לא נקלטו נערים ונערות ותרומתם לא הייתה פחותה מזו של הגרעינים

http://www.israelinarabic.com/%D9%8A%D9%87%D9%88%D8%AF%D9%8A%D8%A9-%D8%A3%D8%B1%D8%B6-%D8%A7%D8%B3%D8%B1%D8%A7%D8%A6%D9%8A%D9%84/

حتى “القرآن” اعترف بيهودية أرض اسرائيل

“الاستيطان” او “بناء المستوطنات” عبارات تجتاح الوسائل الاعلامية العربية، للتعبير عن سخطهم لقيام الشعب اليهودي ببناء تجمعات سكنية على ارضه التاريخية.

محاولة دعائية وبروبغندا استعمارية لم يفتأ العرب عن استخدامها لتحويل شعب اسرائيل شعبا غريبا عن هذه الارض.

الاستيطان هو التَّوطُّن في أرض محتلَّة، والمعروف تاريخيا ان ارض اسرائيل هي يهودية الهوية منذ 3000 سنة، ولم تعرف للعرب وجودا الا في زمن الاحتلال العربي والغزو الاسلامي حيث جاؤوا هذه الارض فارضين عليها سيطرتهم واستيطانهم .

פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר/אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

הקובץ שלפנינו הוא פירות גינוסר מהכינוס הבין־לאומי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בשנת תשסי׳ד על הנושא: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה.

העיר פאס שבמרוקו נוסדה במאה השמינית לספירה. עם ייסודה התיישבו בה יהודים רבים, וניכרה תרומתם לחיי התרבות והמסחר של העיר. למן אז ועד למאה העשרים שימשה העיר פאס מרכז רוחני חשוב ליהדות צפון אפריקה. חיו ופעלו בה חכמים מניחי היסודות לדקדוק העברי ולשירה העברית ומן הבולטים שבהם ר״י אבן קורייש, דונש בן לברט ור״י בן חיוג׳ וכן גדולי ההלכה ובהם ר׳ יצחק אלפסי וגם ״הנשר הגדול״, הרמב״ם, למד בבתי מדרשיה . במאה החמש- עשרה קלטה פאס אלפי יהודים ממגורשי ספרד, והם תרמו לפריחתה ולשגשוגה של הקהילה מבחינה כלכלית ורוחנית.

לאור ייחודה וחשיבותה רואים בה חוקרים כר נרחב, עתיר תחומים להעמקת הידע על פאס ולהרחבתו. המאמרים הם פרי עיבוד של ההרצאות שנישאו בכינוס, ואולם מקוצר המצע לא יכולנו לכלול את כל הרצאות הכנס. אלה שלפנינו הם ייצוג הולם למגוון הנושאים למרחב הזמן.

לקובץ חמישה שערים: לשון, פיוט וספרות, פרשנות והגות, הלכה ופסיקה והיסטוריה.

השער ״לשון״ נפתח במאמרו של פרופ׳ שמעון שרביט, ״איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס״ על שני נושאיו: א. מסורת קריאת התרגום הארמי בציבור ב. מעמדה של לשון המשנה בעיני חכמי ימי הביניים. בולטים במאמר שני חידושים, האחד – השוואה בין הלשונות והאחר — השוואה שיטתית בין שני רבדיה הקדומים של העברית: לשון המקרא ולשון חכמים והשוואות לארמית ולערבית. ממלא את דבריו פרופ׳ אהרן ממן במאמרו ״פאס – ערש חכמת הלשון העברית במאות הי׳־י״א״. מאמרו של פרופ׳ יצחק גלוסקא, ״לשון וסגנון ב׳אור החיים׳ לרבי חיים בן־עטר״ דן לראשונה בלשונו ובסגנונו בצורה שיטתית ומקיפה.

את השער ״פיוט וספרות״ פותח מאמרם של פרופי אפרים חזן ופרופ׳ משה עמאר, ״חברה ומשפחה בקובץ האיגרות של יעב״ץ״. לאחר דברי מבוא מתפרסמות איגרות בענייני חברה ומשפחה(בליווי ביאורים) מתוך איגרונו של רבי יעקב אבן צור לשון למודים. מאמרה של ד״ר תמר לביא, ״יסודות דידקטיים־פדגוגיים בשירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו״, עוסק בקובץ שירתו נאות מדבר. מאמרה של ד״ר כרמלה סרנגה, ״חידת זהות מחבר ׳ספר הישר׳ וגלגולי הספר מפאס לאיטליה״, עוסק בהשקפתו התרבותית, האידאית, הלאומית והדתית, כפי שהדבר עולה מהקדמת המחבר ומגוף הספר. וכן ניתנת הדעת ליכולת הרטורית העולה מן הנאומים, מן הקינות, מן המשלים ומן הפתגמים. מאמרו של פרופ׳ יוסף שטרית, ״הומור, אירוניה וסאטירה בפתגמים של יהודי פאס ושל בני קהילות אחרות: עיון סוציו־פרגמטי״, מציג מודל לניתוח פתגמים וטקסטים הומוריסטיים ומפרש עשרות פתגמים ערביים-יהודיים המאירים יסודות הומוריסטיים אלה באור המודל שהציג. חותם שער זה מאמרו של ר״ר אבי עילם אמזלג, ״משקל ומקצב מוסיקלי בפיוט של יהודי מרוקו״, הבוחן את ההיבטים הריתמיים של מערכות הפיוט העיקריות ומתמקד באופני הביצוע היהודיים הייחודיים הנובעים מן העובדה ששירה אנדלוסית מושרת בלשון העברית.

השער ״פרשנות והגות״ נפתח במאמרו של פרופ׳ שאול רגב, ״עיונים בדרשותיו של ר׳ יהודה בן עטר: לשאלות תוכן וצורה״, המצביע על ז׳אנר ספרותי של דרשות המתפתח מתוך זה הקיים במאה השש-עשרה אך משנה אותו. בולטות בעיקר שתי התכונות: הדרשות קצרות והן פותחות בהקדמה עיונית־מוסרית. במאמרו ״דרכו של ר׳ רפאל בירדוגו ביישוב סתירות במקרא בספרו ׳משמחי לב׳״, דן ד״ר מיכאל אביעוז בעקרונות שהנחו את ר׳ רפאל בבואו ליישב סתירות ואי התאמות שונות הקיימות לכאורה במקרא. הוא מעלה שאלות לעיון, כגון: האם נטה ר׳ רפאל לדרך הפשט או לדרך הדרש? האם הבסיס ליישוב הסתירות הוא פולמוסי או פרשני? מאמרו של ר״ר דן מנור, ״הרמב״ם בכתבי חכמי מרוקו בני המאות ט״ז־י״ז״, סוקר את יחסם של מקצת חכמי מרוקו – מחברים הנוטים לחשיבה פילוסופית – לרמב״ם ולתורתו. חותם שער זה מאמרו של פרופי משה חלמיש, ״מעמד הקבלה בפסיקתו של הרב יהושע ממן״, המבקש להראות עד כמה הפליג הרב ממן בנטותו אחר המקובלים ובשילוב הקבלה בעולם ההלכה.

השער ״הלכה ופסיקה״ נפתח במאמרו של פרופ׳ יוסף ריבלין, ״מתנות הנישואין אצל הרי״ף״, הדן במתנות הנישואין על פי שיטת הרי״ף, ובעיקר בזכויותיה של האישה במתנות שניתנו לה הן מידי אביה או בני משפחתה והן מידי בעלה ובשאלת מימוש הזכות הנוגעת לתקופת הנישואין או לאחר פקיעתם בשל גירושין או פטירת הבעל. מאמרו של פרופ׳ משה עמאר, ״פולמוס הנפיחה בפאס במאה הט״ז: ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה״, מתאר את הרקע ההלכתי והחברתי לפולמוס ואת השלכותיו על הפסיקה ההלכתית במרוקו עד לדורות האחרונים. מאמרו של פרופ׳ אהרן גימאני, ״ייבום וחליצה בקהילות פאס ומכנאס לאור ספרות השו״ת במאה ה-י״ח״, דן במגוון של נסיבות שבהן הועדף הייבום או הועדפה החליצה. המקרים שנידונו מלמדים, שהפסיקה במרוקו העדיפה את טובת היבמה והגנה על כבודה ועל מצבה הכלכלי. חותם את השער מאמרו של פרופ' אלימלך וסטרייך, ״תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום״, המתבסס על ספרות ההלכה והתקנות של חכמי המגורשים במרוקו.

את השער ״היסטוריה״ פותח מאמרו של ד״ר חיים בנטוב, ״משפחת סירירו״, שבו מתוארת אחת השושלות מצאצאי המגורשים, שפעלה בעיר פאס מאז הגירוש עד הדורות האחרונים. מאמרו של ד״ר משה עובדיה, ״הרב יעקב משה טולידאנו – פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר״, עוסק במי שנחשב לחלוץ המחקר בכתיבת ההיסטוריה החברתית של יהדות מרוקו, כמוכח בחיבורו נר המערב. מאמרו של ד״ר יגאל בן־נון, ״סניף פאס־מכנאס של ׳המסגרת׳ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961״, דן בסיבות שגרמו להתמוטטותה של הרשת המחתרתית שהקים המוסד במרוקו, בהפצת הכרוז הישראלי המאשים את מרוקו בטביעת ספינת העולים ״אגוז״ ובהפקרה המצערת של המתנדבים היהודים על ידי שליחי ישראל. את השער הזה חותם מאמרו של ד״ר אריק ה׳ בהן, ״יהודי צרפת ילידי מרוקו, אלג׳יר ותוניס: ניתוח השוואתי של ערכים״, הדן בשאלה, כיצד השפיע שינוי דמוגרפי קיצוני זה – גלי הגירת יהודי צפון אפריקה וערכיהם המסורתיים – על הקהילה היהודית הוותיקה בצרפת האמונה על ערכיה הרפובליקניים של ארצם.

המחברים מביעים תודה והוקרה למרכז דהאן ולד״ר שמעון אוחיון העומד בראש המרכז, שנטל על עצמו משימה נכבדה בכינון הכנס הבין־לאומי ״פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה״ ובפרסום קובץ המאמרים שלפנינו. תודה מיוחדת לגברת אורה קובלקובסקי, שריכזה את ענייני הקובץ, וכן שלמי תודות לפרופ׳ יוסי כץ יו״ר ההוצאה, לעובדי הוצאת אוניברסיטת בר־אילן ולעורכת הלשון חיה אלחייני אשר שקדו על הכנת הקובץ במסירות.

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

 והיה לו משא ומתן עם הרב ולא הצליח ה' מעשיו. וכן הגיע אדם בשם בן קצ׳יב מגדולי פאס, שברח מאותן הארצות וניצל הוא ואחיו האחד. הוא הודיע לשלמה, כי ספר התורה, ששלח אביו של שלמה עם בן תאלוית הביאו אתו אל בג׳איה. וכן מספד שלמה כי בא עוד אדם, כהן מאנשי פאס, הנקרא בז אל־קאבוי, והוא קרוב שלהם. הוא אמר שאין לו אלא דבר מועט.

כאמור מתאים תיאור הקרבות לידיעות שבספרות הערבית. גם המסופר על מספר הקרבנות שנפלו בפאם ובמראכש ועל אורך המצור במקומות שונים דומה למספרים שנוקטים ההיסטוריונים — ובלי ספק הם מוגזמים כאן ושם הזכרת כיבוש בג׳איה בשנת 1148 — ולו לזמן קצר — אינה טעות, כי הכותב הדגיש כבר לפני כן כי כל הקהילות מבג׳איה ועד שע ר . . . בסבתה טנגיר או סלא(?) נחרבו.  

סיפור זה הוא פליאה, מאחר ששום מקור ערבי אינו יודע דבר עליו. לפי הכרוניקות הערביות נכבשה בג׳איה לראשונה בשנה  1152 או 1153ייתכן שהיה לפני כן ניסיון להשתלט עליה, שלא הצליח, או שזקף או שלמה על חשבון המייחדים איזו תקרית מקומית — כגון סכסוך בין שליט  תוניסיה לשליט בג׳איה .

אגב סיפור מאורעות גדולים אלת למדים אנו על קיום שתי עדות במקומות נידחים במארוקו.  אין ספק, כי בסיפור על בן תאלוית, הכוונה לאדם ממקום בשם זה. כעת ידוע בשם זח יישוב חשוב באזור מראכש, בהרי חאטלאם הגבוה, ששימש אחד המבצרים של שלטון הברברים הבלתי־תלויים.

עד לפני זמן מה היו פזורות בשטח זה עדות יהודיות קטנות — וייתכן כי תאלוית של ימינו היא היא המקום׳ שממנו בא אותו היהודי בימי המייחדים.  גם הכינוי אל־קבאווי,  כפי שנקרא קרובו של שלמה רומז לאזור בשכנות וואדי דרעה.

 אנו עוברים עתה לתיאור המאורעות בקינתו המפורסמת של ר׳ אברהם אבן עזרא " אהה ירד ", והתוספות השונות עליה . הראב"ע הולך ומונה את הערים באפריקה, שסבלו בזמן הרדיפות: םג׳למאסה   ״ עיר גאונים ונבונים ״, מראכס ״ עיר המלוכה ״, קהל פאס, סבתה, מכנאסה, דרעה, ״ שדם בנים ובנות

נשפך בה ביום שבת ״.

חריזת המאורעות היא ללא סדר כרונולוגי, וקרוב לוודאי, כי הראב"ע, שנדד באותם הימים בארצות אירופה לא ידע על השתלשלותם.  את זמן חיבורה של הקינה יש לקבוע לכל המאוחר לראשית שנות הששים, כלומר לפני שנפוצו באירופה הידיעות על כיבושיו של עבד אל־מומין בתוניסיה וטריפוליטאניה

ועל גירושם של הנורמאנדים מאפריקה.

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – ט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

שני ענקים
חיים זאב הירשברג ורבי יוסף בן נאיים

קינה זו היתה נפוצה מאוד ואנו מוצאים תוספות והשלמות שונות עליה.וכן פרסם ח. שירמן קטע הדש, שנתגלה בגניזה, שהוא שונה מטופס הקינה הידועה מכבר. 

איך נחרב / ה מ ע ר ב / ורפו כל־ידים

ואוי ירד /על ־ ס פ ר ד / רע מן־השמים

עיני עיני ידדה מים.

ימי רעה /על־דרעה/  אשר באו בתחלה

ביום בא צר /חשך צ ר / עליה ואבלה

ולכד עיר / ו יעי ר / חמתו על־הקהלה

קהלת אל /ישראל/  סגלת שוכן מעלה

קהל ישרים / ו כשר ים/ הוד תורה וגדלה

וחיש צדם / ולכדם/  ביום זעם וחלחלה

יום המר / והנמהר/ יום חשך ואפלה

ואמר ״אי /אל רואה/ ולא נראה לחשמלה

בוראכם / בוחרכם / להיותכם לו סגלה

יושיעכם / ו יצי ל כם/  מחרב המחוללה

ברו־לכס / ו ג ם לנפשכם / תנצלו משאולה

האזינו  /והאמינו/  בדתי המהללה

. . . ן . . . ת  /יהי נשבת/ ודין התורה כלה

אכבדכם /ואושיבכם/  בכס משרה וגדלה

אם תאבו /ותקשיבו/ תאכלו טובי סלה

ואם תמאנו / ת נ ת נ ו / לחרב ובזה וכסלה

ולא אבו /והשיבו/ עזי־ מצח מלה

״גוי סכל / ל א נוכל/ להחליף ימין בשמאלה

דת צדק / ב דת חדק/ דין ישר בדין עולה״

וחיש גמרו / ו גם אמרו/  חלילה חלילה

לכפר בדת / י ק ר חמדת/ דת אל נורא עלילה״

ולא רצו / ו נקבצו / סנדרי קטנה וגדולה

והם שבעים  /ואחד ע ם / שלשה ועשרים עגלה

ונאסרו / ו נמס ר ו / לפי חרב בבהלה

וצעקתם / ו נאקתם / לא נשמעה בזבולה

לפי רגע / בא נגע/ אליהם ונעשו כלה

ביום שבת / ב ן עם־בת/ שפכו דמים כמים.

הוי אקרא / כמצרה/  על־קהלת םגלמאסה

עיר גאונים /ונבונים/  מאורם חשך כסה

ושח עמוד /התלמוד / והבניה נהרסה

והמשנה /לשנינה/ ברגלים נרמסה

ועל־יקרים /מדקר ים / עין אויב לא חסה

ועל קדושים / ב י ד קדשים/  עליהם קינות אשא

ואי חסן /קהל תלמסאן / וחדרתם נמסה

וגדולים / ב י ד ערלים/ חיש חיו למשסה

וקול ארים /בתמרורים/  על־סבתה ומכנאסה

אצפצף כסוס /עגור לסוס/ אשר הייתה לקלסה

ועיר אגמאת  /בלי הצמת/  לפי רגע נמסה

לזאת אבכה / וכף אכה / וידי על חלצים

.

אוי אפס /כל־קהל פאס/ וחיש אבדו במהרה

עיר תורה /והמקרא/ והמשנה והגמרה

עיר חכמים   /מחכמים/  בסוגיא ובסברה

ותלמידים /החרדים/ במצות אל ברה

ודרשנים /המבינים/ בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות /מאין חשות/ ולא תמוש התורה

וחזנין  /מתחננין/  בקול ערב ובצורה. . .

עיקר ההרחבה לעומת החרוזים ב ״אהה ירד ״ הוא תיאור הוויכוח, שהתנהל בדרעה בין היהודים לכובשים המוסלמים. וכבר קראנו במכתבו של שלמה כהן,כי בסג׳למאסה התנהל ויכוח דומה שבעה חדשים

ויכוחים כאלה היו בהחלט בהתאם לרוחו ולשיטת פעולתו של עבד אל־מומין — ושל אבן תומרת לפניו.בתחילה היו המייחדים מנסים לשכנע את האוכלוסייה על ידי ויכוחים והטפה, ירק לאחר מכן היו משתמשים באמצעי שיכנוע יותר יעילים"