פאס וערים אחרות

אלף שנות יצירה

עורכים :

משה בר-אשר

משה עמאר

שמעון שרביט

הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.

בוחסירה ונידם יצאו יחד לביתו של סלומון צרפתי לפנות בוקר וסיפרו לו על מעצר חברו אלי לוי במכנאס. נידם ביקש ממנו לאחסן בבית המלאכה שלו, ששימש מאגר סתר מרכזי של ״המסגרת״ בעיר, חומר חסוי וציוד שהיה בדירת המסתור של בוחסירה, אך צרפתי סירב כיוון שלא נראה לו שיצליח לסתום את פתח הסליק שבקיר החיצוני לפני שיגיעו בבוקר הפועלים ושותפו לבית המלאכה, מה גם שחומרי בנייה לא היו זמינים לו באותה שעה. נידם נאלץ לקבל את טיעוניו וויתר על הרעיון. לפני שהשניים עזבו את ביתו, שמע צרפתי את נידם מציע לבוחסירה להסתלק לקזבלנקה ולהסתתר שם עד שתאורגן בריחתו ממרוקו, אך לדברי צרפתי, בוחסירה סירב בתוקף, שכן הוא עבד בדואר והיעדרותו מן העבודה תורגש מיד. גרסה זו סותרת את טענת בוחסירה. לדברי האחרון, נידם הורה לו לנסוע לביתו עד שיבואו לקחתו לדירת מסתור שהוכנה מראש למצבים מסוג זה: ״הוראה זו הייתה תמוהה בעיני, אך את ההוראות כיבדנו תמיד ולכן ביצעתי אותה.

באותו יום בשעה 16.00, הגיעו אנשי הבולשת לביתי ועצרו אותי. עד היום אני מצטער שכיבדתי את הוראת מפקדי לנסוע הביתה ולהמתין שם. הוא הרי היה אמור להסיעני מיד לדירת המסתור ולעולם לא אדע מה היה שיקול דעתו כשהחליט כך״.מרסל אנתיבי מחזק את גרסת צרפתי וטוען שאחרי פגישתו עם נידם ומעצרו, פגש ברחוב את בוחסירה בפאס והורה לו לא להיכנס הביתה שכן שמו הופיע ברשימות המעצר של המשטרה. אנדרה נידם אינו זוכר שפגש את בוחסירה לפני מעצרו ושנתן לו הוראה כלשהי בנושא דירת הסתר. הוא גם אינו זוכר שום פגישה לילית עם צרפתי. לדברי נידם, הוא התקשר לכל הפעילים בפאס שהיו מוכרים לאלי לוי והמליץ להם, על דעת עצמו, להסתתר. הוא התקשר גם למישל קנפו בקזבלנקה והודיע לו על המתרחש והמשיך לעדכן אותו על מעצרי חבריו באזור פאס־מכנאס עד שהוא עצמו נעצר.

למחרת התקשר מרסל אנתיבי לנידם והשנים קבעו פגישה חשאית ביציאה מן העיר פאס. מרסל אנתיבי, בעל אזרחות צרפתית, היה מראשוני פעילי ״המסגרת״ וכונה ״הוש.(Hoche הוא נולד בעיר פאס בשנת 1932 לאב יליד אלג׳יריה ולאם ילידת פאס. אביו, מקסים, היה ידידו של ראש שירותי הביטחון מוחמד לע׳זאוי והוזמן לביתו לפגישה עם המלך מוחמד החמישי עם שובו מגלות במדגסקר וסבו, יליד ירושלים שהיגר לאלג׳יריה, היה בעל אזרחות צרפתית מימי נפוליון. תקופה קצרה היה אנתיבי בתנועת נוער קומוניסטית בראשות ג׳ו לוי ותמך בתנועה הלאומית המרוקנית. שירת בצבא הצרפתי בהודו־סין (ויאטנם) בשנים 1953- 1954.

 עם שובו לפאס גויס ל״מסגרת״ על ידי הרוקח מרסל שטיינברג וג׳ורג׳ אטיאס ונשבע אמונים בשנת 1956 בפני יצחק בר. הוא פעל עם השליחים אברהם ברזילי, עזרא איילון, יוסף רגב ואלכס גתמון ונעשה לפעיל מרכזי ולמפקד חוליית רישום מועמדים להגירה בקזבלנקה. ביולי 1957 נשלח לישראל להשתלמות ראשונה שנערכה בנווה הדסה ליד קיבוץ תל־יצחק, שם למדו חבלה ומודיעין בהדרכת יצחק בר ואליעזר דובדבני. שנה לאחר מכן נשלח לעוד השתלמות בישראל בתחום הימי במכמורת ולהשתלמות שלישית ליד מרסיי למשך כחודש ימים שם למדו בעיקר נושאים מודיעיניים. אנתיבי עבד בשכר במטה ״המסגרת״ בקזבלנקה והיה אחראי על מבצעים מיוחדים.

הערת המחבר :         אחרי שאנתיבי הספיק להוציא ממרוקו פעילים מבוקשים על ידי המשטרה בפרשת הכרוז הישראלי, נאלץ לעזוב את המדינה ויצא דרך טנג׳ה למדריד בדרכון צרפתי מזויף ב-21 במרס 1961. לדבריו, אם היה נעצר על ידי המשטרה גם עליו היה לגלות את שמות האנשים שאותם הכיר ב״מסגרת״. אנתיבי מסר דיווח לד״ר ישראל ליכטנשטיין ולאשתו בפריס ונסע לישראל. שהה שישה חודשים בקיבוץ דורות שם למד באולפן ועבד במשרד הביטחון בתל־אביב. אנתיבי עזב את ישראל בשנת 1966 ועבר לפריס. לא שב למרוקו מאז. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל 2000 ו־21 מרס 2002.

טיפש

משלי: ״בן חכם ישמח אב -וכסיל תוגת אימו׳

לאישה אחת היה בן כסיל: טיפש מטופש. ואותה אשה התפרנסה מטחינת חיטה בריחיים שהיו לה בבית. ולילה לילה, בחצות, היתה קמה לקול המואזין של המסגד הסמוך ומתחילה בעבודתה.

יום אחד אמר לה הבן-הכסיל: ״את המואזין הזה אהרוג ולא יהיה מי שיעירך בחצות״. אמר ועשה. באותו לילה, בשעה שהמואזין סילסל בקולו, עלה הכסיל אליו, כרת את ראשו והביא את הראש אל אימו. התחלחלה האם, ואמרה לו: ״תן נא את הראש ואשליכהו אל הבאר״.

למחרת מצאו למואזין שהוא כרות ראש. התחיל משמר המלך מחפש את הרוצח. הלך אותו הכסיל והכריז בקולי קולות: ״אם את אביכם מחפשים אתם, אני כרתי לו את ראשו.״ ולא שתו לבם לדבריו, בידעם כי שוטה הוא. אמו, שנחרדה לשמע הכרזתו, משתה את ראש המואזין מן הבאר, והשליכה פנימה, תחתיו ראש כרות של איל.

בערוב היום, משלא נמצא הרוצח אמר ראש המשמר: ״הבה נראה מה הוא אומר״. פנו אליו ושאלו ״ואיה ראשו איפוא ?״ ענה להם ״בבאר שבחצרנו״.

הלכו עמו לביתו. מששמעה האם מבוקשם, אמרה להם ״איכה תאמינו לשוטה כמוהו״. ירד הבן לבאר, ומצא שם את ראש האיל. התחיל מצעק ממעמקי הבאר בשאלה: ״האם אביכם בעל קרניים או שמא ראשו חסר פריטים אלוי״. אמרה להם האם: ״וכי לא שוטה הוא״ העלה להם את ראש האיל. משראו זאת, הלכו להם בפנים מלאות בושה.

באחד הימים קנתה לו גלביה חדשה. הלך הבן לטיול ביער והגלימה עליו. שמע עורב מקרקר, ואמר לו: ״ודאי בגלביה החדשה שלי חשקה נפשך.״ קרקר העורב. המשיך הבן: ״אך חייב אתה לשלם תמורתה״. קרקר העורב. ״ אם כך, מסכים אתה? שלם לי חמישה ריאל״. קרקר העורב, והטיפש הבין שהעורב הסכים לעסקה. פשט את הגלביה, הניחה לרגלי העץ ואמר: ביום חמישי אבוא לקחת את שכרי״.

כשחזר הביתה, שאלה אותו אמו: ״איפה הגלביה החדשה שקניתי לך?״ ענה לה: ״ מכרתי אותה לעורב תמורת חמשה ריאל. הוא הבטיח לשלם לי ביום חמישי הבא״ תפסה השערותיה וזעקה: ״אבוי לבני הטיפש, שאבד גלביה חדשה״. אולם הטיפש נחמה: ״אל דאגה, אמא, העורב ישר והוא ישלם.״ וביום חמישי, הלך הטיפש אל היער. ומצא את העורב כשהוא ישוב על ענף. אמר לו: ״את הגלביה לקחת, עתה שלם לי מחירה.״ קרקר העורב. בערה בו חמתו ואמר: ״אתה רוצה לרמות אותי!״ תפס בגזעו של העץ ונדנד אותו מצד אל צד. נבהל העורב ופרח לו. משפרח העורב טפס הטיפש על העץ ומשהציץ בקנו של העורב. מצא שם ארנק מלא ריאלים של זהב. לקח מתוך הארנק חמישה ריאלים בלבד, מחירה של הגלביה החדשה ושב לביתו. הראה את הכסף לאמו ואמר לה: ״הלא אמרתי לך שלא ירמוני, העורב נתן לי את מלוא מחירה של הגלביה״.

אמרה לו האם: ״בני, הביאני למקום מגוריו של העורב.״ סרב הבן בתוקף באומרו: ״לא, אמי. יודע אני שתגנבי לעורב את כספו. לא אקחך.״ אבל האם הפצירה בו עד שניאות.

בלילה בשלה שתי קערות פולים וחומוס. למחרת, בלכתם בדרך, פזרה האם חומוס ופולים ובנה הטיפש ליקט ואכל, ליקט ואכל עד שהגיעו לקן. האם פיזרה את כל מה שנשאר מן הפולים והחומוס למרגלות הקן.

במרוצת הימים הבחין הטיפש, שאמו קונה רהיטים, ובבית אוכלים כל יום בשר. קפץ ואמר: ״אמי, את כספו של העורב גנבת.״ אמרה לו: ״מה עלה בדעתך בני, והלא בדקת בעצמך את הארנק.״ לא השתכנע ועוד באותו יום הלך לקן. משמצא שהארנק מלא חול במקום מטבעות בא אל אמו ואמר לה: ״אמי, אל המלך הולך אני ומספר לו מעשייך.״ הלך אל המלך, וסיפר על אמו שגנבה מהעורב ארנק מלא מטבעות.

שמע זאת המלך, קרא לאם ואמר לה: ״מה בפיך לומר?״ ענתה האם: ״אדוני המלך, כיצד תאמין לטיפש זה, אם נא מצאתי חן בעיניך תשאל אותו מתי עשיתי מעשה זה.״ אמר הבן: ״וכי אינך זוכרת? באותו יום שירד גשם של פולים קלויים וחומוס.״ הבין המלך, כי הבן טיפש ושלחם הביתה.

חלה המלך מחלה אנושה. רופאיו בדקו אותו וקבעו כי רק הצחוק יוכל לרפא אותו. יצא מן הארמון כרוז בזו הלשון: ״מי שיעלה בת צחוק על שפתי המלך, ישא את בתו היפה לאשה״. אמר הטיפש לאמו: ״ אלך ואנסה את מזלי״ השיאה האם לבנה עצות מספר: שב בבטחון, כאילו ישבת על קערה, שקול דבריך לפני שתאמרם, ומשתרצה לירוק, ירק אך לתוך חור״

קבל דברי אמו כפשוטם, הלך וקנה קערה ומאזניים. משם הלך הטיפש לארמון המלך וישב מולו על קערה. כשרצה להגיד איזה דבר – דיבר אל כף המאזניים האחת ואחר אל כף המאזניים השניה, לקיים דברי אמו. לפתע נתקל רצון לירוק. חיפש חור לירוק בו ולא מצא. נשא עיניו והבחין שהתיר סומא בעינו האחת, הלך וירק אל תוך עינו העיוורת של הוזיר. משראה זאת המלך פרץ בצחוק גדול, ומייד נרפא ממחלתו.

נתן את בתו היפה לטיפש לאישה. שלחה האם את בנה לשוק לקנות תרנגולות לחתונה, הלך לשוק ומצא שם אשה המוכרת תרנגולת אחת. קנה ממנה את התרנגולת, שחרר אותה ואמר לה: ״עופי ולכי לבית החתונה״ תפסה המוכרת את התרנגולת ומכרה לו אותה בשנית. כך נמשך הדבר עד שמכרה לו את אותה תרנגולת כמאה פעמים. הלך אל מוכר השמן ובידו קערה גדולה. אמר לו למוכר: ״תן לי כך וכך שמן״. מלא המוכר את הקערה, אלא שבתחתית כלי המדידה, נותרו מספר טיפות שמן, שאל מוכר השמן: ״איפה אשים לך מספר טיפות אלו?״ ענה הטיפש: ״מה הבעיה? כאן!״ הפך את הקערה, שפך את השמן והראה לו על תחתיתה. שם מוכר השמן את הטיפות בתחתית הקערה ההפוכה. הגיע הבן הטיפש לביתו ושאל את אמו: ״התרנגולות ששלחתי הגיעו הביתה?״ ידעה שבנה הטיפש רומה, וכדי לגרום לו נחת רוח, אמרה: ״הגיעו מזמן״. האם שאלה : ״איפה השמן ?״ ״כאן״ ענה והצביע על הקערה ההפוכה עם מספר טיפות שמן בתחתיתה. השתוממה האם: ״זאת כל הכמות שקנית, רק טיפות אלו?״ ״לא, אף פה יש שמן!״, הפך את הקערה ושפך גם את הטיפות בתחתית.

הלכה האם, קנתה הכל בעצמה והכינה את משתה מלכים. בבוא הלילה, גילתה הנסיכה שבחיר לבבה טיפש. אמרה לו: ״יוצאת אני, רגע, לעשות את צרכי״ אמר לה הטיפש: ״יודע אני שמתכונת את לברוח לי״. ענתה לו: ״לא אברח לך, ואם אינך מאמין בי, קשור את רגלי לחבל, ואת קצהו אחוז בידך. עשה כדברה, ומשיצאה החוצה, התירה את החבל, קשרה אותו לרגלי האייל שעמד בחצר, ונמלטה לארמון המלך.

משראה הטיפש, שהנסיכה בוששה לשוב משך בחבל. בחושבו שהאייל הוא הנסיכה חיבקו חיבוק אמיץ. ראה האייל כי עומדים לחנקו, ונגח לטיפש בפניו. החל הטיפש זועק: ״דם , דם!״. שמחת החתונה הפכה לאבל.

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יהודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

אברהם חיים בן ר' אהרן שלוש

אברהם חיים, שניחן בתכונות מעשיות ומסחריות, נשלח על-ידי אביו לדרום ולנגב ועסק שם במסחר בשעורה. לימים, כשהוחלט ע״י ק.ז. ויסוצקי לגייס את צעירי עזה חלוצים לפני העולים מרוסיה, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות, הוא התנדב יחד עם קרובו וידידו נסים אלקיים, ושניהם עמדו בראש הגרעין שיצא להקים ישוב יהודי בעזה.

חצי שנה שהה בעזה, אך לבסוף נעתר לבקשת אביו ר' אהרן לחזור זמנית ולסייע לו בהקמת נוה-צדק. חבלי עזיבתו את הגרעין שעימו יצא לעזה היו קשים עליו מאוד, ולכן הוא לא ניתק עצמו סופית מהגרעין, ובמשך שנה שלמה סייע מיפו לפתור את בעיות ההתישבות בעזה והשתתף בכל התיעצות של אנשי הגרעין להיקלט בפרנסה בעזה. חבריו נהגו לומר, שגופו בלבד ביפו אך נשמתו בעזה, כי האמין בהקמת ישוב יהודי גדול כמו ביפו.

לימים, לקראת הקמת נוה-צדק, היה אברהם חיים שלוש ליד ימינו של אביו, ויחד עם אחיו הצעיר יוסף אליהו שלוש, שהיו לו נטיות לעסקנות, הקימו תחת השם "האחים שלוש" בית-מסחר לחומרי-בנין ובית-חרושת למרצפות, וכקבלני בנין בנו את בית-הספר לבנות על-שם לוינסקי (כיום מרכז סוזן-דלל), חלק מהבתים בנוה-צדק, וכן את הגימנסיה"הרצליה" באחוזת-בית.

לחברי הגרעין שיצאו לעזה ונתקלו בקשיים גדולים, וביחוד לידידו נסים אלקיים, היו חסרים ניסיונו, יוזמתו ותושייתו של אברהם חיים שלוש. בשנת 1900 חזר אברהם חיים עם משפחתו לעזה והמשיך למלא תפקידים חשובים בהתפתחות הישוב, ושהה בה 10 שנים, אך בשל עסקי משפחתו נאלץ שוב לחזור ליפו.

בשלהי 1887 היו בעזה 30 משפחות. בשנת 1888 ביקר אליעזר בן-יהודה בעזה, והבטיח לשלוח להם מורה לעברית. הוא שלח מורה בשם מלצר, שלימד במיבטא אשכנזי. חובבי-ציון הקציבו שכר לגננת מקומית ואת התפקיד קיבלה צעירה מקומית, גרסיה לבית פיזנטי, שהיתה עוזרת לגננת בראשון-לציון, והוריה גרו בעזה. אחותה מלכה פיזנטי גוייסה כאחות רפואית.

לעזה נוספו משפחות מהעדה המוגרבית והספרדית מיפו ומירושלים, מאנשי הרב דוד בן שמעון צוף דבש, שהיה חסיד מבשרי הציונות המדינית. רוב תושבי עזה היהודיים היו מיוצאי המגרב (צפון אפריקה), נתינים צרפתיים, ספרדיים ואנגליים.

ארגון"התחיה" מיסודם של א. בן-יהודה וי.מ.פינס

בשלחי 1881 הקימו אליעזר בן-יהודה, י. מ. פינס, נסים בכר וד"ר הרצברג את הארגון"תחיית ישראל", שמטרתו היתה בדיקה יסודית של השטחים הראויים להתישבות.

בין מטרות הארגון היו גם הרחבת הישוב בארץ וזקיפת קומתו של עם ישראל משפלותו, ביצור רוחו, והשבת כבודו כבראשונה. זה היה ארגון אידאולוגי ראשון בעת ההיא שקרא לצעירי הארץ להתגייס למטרותיו. מטרות הארגון שבו את לב צעירי יפו, שהיו לאומיים בהשקפתם וצעירים רבים הצטרפו לארגון, בראשם האחים יוסף בק, אברהם מויאל וחיים אמזלג. הצטרפו גם שלושת בניו של ר' משה אלקיים ושני בניו של ר' אהרן שלוש. רק מעטים מצעירי ירושלים העזו להזדהות בחשאי עם ארגון ה תחי ה.

אליעזר בן-יהודה עמד על תודעתם הלאומית של צעירי קהילת יפו ועל הזדהותם החופשית עם שאיפות הארגון, לעומת הזדהותם של מעטים מקרב צעירי הישוב הישן בירושלים, והיה יורד אחת לשבועיים לשבת עם צעירי יפו, להדריכם ולחזק בהם את ערכי הארגון הלכה למעשה, ואת המשמעות המעשית של הרחבת ישוב הארץ וחיזוק קדושת קליטת העלייה, שקהילת יפו התברכה בה.

צעירי ירושלים, לעומת זאת, היו נתונים ללחץ רבני הישוב הישן בארץ, ולא העזו לגלות את השקפותיהם וחברותם בגלוי, עקב המאבק של רבני ירושלים נגד א. בן- יהודה ונגד השקפות הרבנים אלקלעי וקאלישר שהטיפו לישוב הארץ "

בבית משפחת מויאל ביפו היקצו לאליעזר בן-יהודה חדר מיוחד בעת ששהה ביפו, ואירחו אותו לשולחנם. הקהילה שילמה לאליעזר בן-יהורה את דמי הנסיעה היקרים מירושלים ליפו – וחזרה, שהיו מעל ליכולתו הכספית. בעת ההיא מצבו הכספי לא היה שפיר. בנוסף לכך הוא נרדף ע״י רבני ירושלים הקנאים.

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל

ר׳ אברהם אזולאי(בךמרדכי) (ש״ל-ת״ד – 1644-1570). משפחת אזולאי היא משפחה ענפה של חכמים ומקובלים שהגיעה למרוקו עם גולי ספרד. ראש המשפחה ואבי השושלת היה מו״ה (מופת הדור) אברהם אזולאי הראשון זצ׳׳ל, סבו של ר׳ אברהם בן מרדכי אזולאי, והיה בן דורו של ר׳ שמעון לביא זצ״ל, חכם גדול ומקובל ידוע, מחבר השיר ״בר יוחאי״ ובעל הספר ״כתם פז״, פרוש על הזוהר בכמה חלקים. ר׳ אברהם אזולאי השני מתאר בספרו ״חסד לאברהם״ את אביו זקנו ר׳ אברהם הראשון כ״גדול בתורה, חסיד, עניו ונעים זמירות״. ראש המשפ­חה התישב בפאס. אחר־בך התפצלה המשפחה לשני ענפים: האחד נשאר בפאס והשני עקר למרקש. ר׳ אברהם אזולאי השני(בן מרדכי) היה שייך לענף הפאסי. היה ידוע כעושה נפלאות, גדול בתורת הנגלה והנסתר, ואש הקודש של כיסופי גאולה בערה בקרבו. הוא הטיף, כפי שנראה להלן, לעסוק בחכמת האמת (כינוי לקבלה) על מנת לזכך הגוף והרוח, ושעל־ידי לימודה ״עתיד לבוא המלך המשיח״.

התנאים הקשים ששררו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17 החישו את החלטתו לעלות לארץ־ישראל ולהצטרף לעדת הקדושים המקובלים היושבים בארץ הקודש.

ואכן בשנת שע״ט (1619), עזב את עירו פאס יחד עם קבוצה גדולה של תלמידיו – כפי שנראה מדבריו – ועלה לירושלים. אותה שנה היתה מגפה בירושלים ועקר יחד עם משפחתו לחברון. על התלאות שפקדו אותו ואת פמליתו בעת עליתו אומר נינו החיד״א:

-״הרב החסיד מר זקננו זצ״ל היה ממדינת פאס ודרך אניה בא לקפוטקיא ויצאו ליבשה והניחו כל אשר להם בספינה ונטבע הכל והיתה נפשם לשלל. ולזכר נם זה שניצלו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו. ומשם נתיישב בעה״ק חברון.״״ ועל תלאותיו ונדודיו בארץ כותב ר׳ אברהם עצמו בהקדמה לספרו ״חסד לאברהם״:

 ״זכרתי ימים כאשר הייתי בימי חרפי בחלד עיר מולדתי פאס עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלימים וכן רבים, יושב בשבת תחכמוני להתחמם כעד גחלתן… ויהי כי הקיפו עלי —מים רוש ולענה מנת כוסם משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה׳ באפו ובחמתו עיר קברות אבותי ע״ה, עיר פאם המהוללה אשר היתה למשל ולשנינה ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי לבוא להתגורר בא׳׳י היא חברון. ויהי היום בשנת שע״ט (1619) נהפך … ואמלטה אני וביתי לעה״ק ירושלים וגם שם היה חרון ה׳ ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואות צרה ארוכה אשר נמלטו בציון עה״ק מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככלם באו בחדרי שערי מות… ואני ובני ביתי אל סביבות חברון.״

מדבריו אנו מבינים כי חבלי קליטתו בארץ היו קשים וכי הרבה מתלמידיו ומלויו ניספו במגפות. ר׳ אברהם נמשך אחרי קבלת האר״י, והשאיר מורשת רוחנית עשירה הכלולה בספריו. נינו החיד״א מונה את ספריו, מהם שנדפסו בחייו ומהם שהיו עוד בכתב־יד, ואלה הם: ״חסד לאברהם״, ״אור החמה״ (פרוש על הזהר), ״זוהרי חמה״, ״אור הלבנה״, " אור הגנוז״ (נגנז), ״מעשה חושב״. ר׳ אברהם זכה להיות הממשיך את שרשרת אבותיו בחכמה ובתורת ישראל וכן זכה שיוצאי חלציו יהיו גדולי תורה מובהקים. בנו כה״ר יצחק אזולאי היה מקובל, דרשן ומנהיג. נכדו היה מהר״ר ישעיה אזולאי, שהיה ״ראש ישיבה ומרביץ תורה בתלמידיו, ולמד תורה בישיבתו של הרב פר״ח״ – הוא ר׳ חזקיה דה סילווא בעל ־ספר ״פרי חדש״. בנו של ישעיה, כלומר נינו של ר׳ אברהם, הוא מהר״ר יצחק זרחיה, אביו של ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי(החיד״א).

החיד״א היה רב, מקובל גדול, סופר ועסקן צבור. למד תורה מפי רב גדול שעלה גם כן יותר מאוחר ממרוקו לירושלים, ר׳ חיים אבן־עטר. כתב ספרים רבים. יש אומרים 68 – כמספר אותיות שמו – חיים – ויש אומרים טמונים ושלושה ספרים – במספר שנות חייו. גם בניו ונכדיו של החיד״א היו גדולים בתורה ובחכמה וישבו על כס הרבנות בערי אירופה.

נחזור לר׳ אברהם אזולאי. השפעתו על בני דורו היתה גדולה ועד לארץ הולדתו, מרוקו, הגיעה. ר׳ אברהם עודד את הקריאה בספר הזוהר ואת העיון בתורת הקבלה.

•מצאתי כתוב כי מה שנגזר שלא יתעסקו בחכמת האמת(הקבלה) בגלוי, היה לזמן קצוב, עד תשלום שנת הרן(1490) ומשם ואילך יקרא דרא בתרא והותרה הגזרה —רשות נתונה להתעסק בספר הזוהר ומשנת ש׳ ליצירה (1540) מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים כדאיתא ברעיא מהימנא (כפי שמובא ברעיא מהימנא – מאמר בס׳ הזוהר) ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחרת, אין ראוי להתרשל.״

ר׳ אברהם אזולאי מטיף ללמוד הקבלה ומדגיש שעצם לימודה עשוי להחיש את הגאולה ולהביא את מלך המשיח (בנגוד לעמדה שנקט בן דורו ר׳ חיים ויטאל, תלמידו של האר׳׳י).

בצפת ישבו עוד הרבה חבמים שעלו גם כן ממרוקו. ר׳ יעקב טולידאנו מספר על חכם אחד שעלה ממרוקו מחבל דרעא ששמו ר׳ אברהם בר׳ שלמה עלון. כתב ספר על דרכי הגמרא. כן מספר הוא על ר׳ מרדכי מדרעא שהיה יודע עתידות. ר׳ מרדכי חיבר ספר ״מעינות החכמה״ שנגנז. בספר תולדות האר״י מסופר על ״יהושוע בום, יודע ובקי בענין השבעת הרוחות ממה שקיבל מר׳ דוד מוגרבי רבו, שהיה ירא שמים וחכם בקי וזה תלמידו אם ירצה יכול לרפאות את שמעון הנכפה אחי בצלאל.״

ר׳ דוד מוגרבי היה גידם בשתי ידיו וחיגר ברגליו ובבל זאת היה סופר מהיר וכתב בפיו ספרי תורה, תפילין ומזוזות. בעל ״מלכי רבנן״ ר׳ יוסף בן־נאים מקשה: ״ואיך תפילין וס״ת ומזוזות אלו שנכתבו בפה כשרים? שכתב הרמ״עם׳ ל״ח שאחד כתב בפיו ופסלו.״ ואף־על־פי־בן התירו ספרי תורה, תפילין ומזוזות שר׳ דוד מוגרבי כתב משום הכבוד שרחשו לו. כן מביא החיד״א בספר ״שם הגדולים״, שמו של ר׳ חיים מדרעא ומעיד עליו ״שהיה עלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות למהרח״ו(מורנו הרב ר׳ חיים ויטאל) ומחזק לבו.״

הנה כי כן בין המקובלים העולים שעלו לארץ־ישראל עם הקמת מרכז הקבלה בצפת בימי האר״י היו מקובלים רבים ממרוקו. ביניהם היו שזכו לשבת בשורה הראשונה בממלכתו של האר״י, למדו ושמעו תורה מפיו, כתבו וערבו את משנתו, והיו גם בין תלמידי תלמידיו אשר הפיצו ולימדו את תורתו.

ציינו רשימה מכובדת של חכמים מקובלים כגון: ר׳ מסעוד מצליח (ר׳ מסעוד הכהן), ר׳ מסעוד אזולאי (סגי נהור), ר׳ אברהם הלוי אלמוגרבי (ברוכים), ר׳ יוסף בן־טבול (או אבי טבול), ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם אזולאי ועוד ועוד. דרך מקובלים אלה שישבו בצפת ושמרו על הקשר עם רבני ארץ מוצאם ודרך שד״רים שהגיעו למרוקו חדרו כתביהם של ר׳ חיים ויטאל, ר׳ יוסף בן־טבול ומקובלים אחרים למרוקו. אך היו גם צנורות אחרים דרכם זרמו ספרי הקבלה למרוקו. לחכמי מרוקו היו קשרים הדוקים עם הקהילות היהודיות האיטלקיות בליוורנו ובונציה. שם ישבו חכמים רבים יוצאי מרוקו ושם הדפיסו חכמי מרוקו את ספריהם, היות ובמרוקו לא היה בית־דפוס ומשם חזרו למרוקו.

ר׳ ישראל סרוג(או סרוק) הידוע במי שהיה המפיץ העיקרי של תורת האר״י, פעולתו העיקרית התמקדה בערי איטליה, לאחר שהצליח להשיג כמה עותקי כתבים של ר׳ חיים ויטאל ומשם הופצה תורת האר״י לערי אירופה וגם למרוקו הגיעה. כך כבשה הקבלה הלוריאנית לבבות רבים, עוררה תקוות לגאולה פדות, שילהבה את דמיונם של ההמונים והציתה את אש הגאולה בלבותיהם. מקובלים אלה שמרו על קשר חזק עם ארץ מוצאם, ודרכם הייתה זרימה חפשית בשני הכיוונים, של רעיונות ודעות של הזרמים —ודשים בקבלה. תחילה הקבלה מבית־מדרשו של ר׳ משה קורדובירו; ואחר־כך הקבלה של האר״י.

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ויקרבו ימי דוד למות

״שנות עמל היו ימי שני חייו האחרונים״ של הרב צוף דב״ש. המעמסה הגדולה והנטל הכבד שלקח על עצמו היו בעוכריו בשנות החמישים לחייו. ״צרות רבות ותכופות תכפוהו״^,. דאגתו ומרצו למען הפרט והכלל, התישו את לבו וכוחותיו לא עמדו לו עוד. החובות הגדולים אשר לקח על עצמו באופן פרטי, למען פרנסתם של העניים הרבים, היתומים והאלמנות, רבצו על שכמו ודכדכו את רוחו. הוא נפל למשכב בחולי גדול, ולמרות סבלו הרב ומכאובי לבבו, הבליג על צערו ומאן להרפא. גם בתוך יסוריו הגדולים, לא הסיח הרב צוף דב״ש את דעתו מעבודתו המאומצת למען בני עדתו, ובשארית כחותיו המשיך להפיח חיים לבני הקהלה מרוחו הנאצלת מאור שבעת הימים.

וישכב דוד עם אבותיו

בראשית שנת תר״מ (1880) נפל הרב צוף דב״ש למשכב שממנו לא קם, תלמידיו ומעריציו הרבו בתפלה לבריאותו, ובכל לבם האמינו וקיוו כי עוד יבריא מאורם ומנהיגם האהוב וישוב לאיתנו. אך שערי תפלה ננעלו בפניהם. ובליל יום רביעי ח״י לחודש כסלו, שנת והיא מר״ת נפש, נצחו אראלים את המצוקים, והרב צוף דב״ש השיב את נשמתו הזכה והטהורה לבוראו.

יש האומרים, כי הרב הקדוש רבי יעקב אביחצירא זיע׳יא, ראה ברוח הקודש, כי ימיו של הרב צוף דב״ש ספורים והן קרבו ימיו למות. על כן השתוקק מאוד לעלות לאה״ק כדי להפגש עמו פנים אל פנים. אך מן השמים לא הסתיעא מלתא, ובעודו רבי יעקב זצ״ל בנדודי הדרכים כדי להגיע לאה׳׳ק, הגיע אליו השמועה המרה כי הרב צוף דב״ש נתבקש בישיבה של מעלה.

בהלוויתו שנערכה למחרת (יום רביעי) השתתפו כל בני ירושלים, ואלפים רבים הלכו אחרי מטתו של הרב צוף דב״ש, וביכו את מותו ללא עת של אחד המנהיגים הגדולים של ירושלים, וכך מתואר בעיתון חבצלת:.

קול נהי מציון

כסלו. אבל כבד ליהודים היה ביום הזה, כי אבידה גדולה נאבדה לאחינו תושבי ירושלים במות הרב הגדול ראש רבני עדת המערביים מוהר״ר דוד בן שמעון ז״ל.

המנוח ז״ל נולד בארבאט (עיר גדולה במאראקקא, ושוכנת על חוף הים) בשנת תקפ״ב (1822) ועד השלשים ושלוש שנה לימי חייו הרביץ תורה בעיר ההיא והעמיד תלמידים הרבה, אשר מהם ישאו עתה על שכמם משרת הרבנות ברבים מערי מאראקקא, בשנת תרט׳׳ו עלה ירושלימה ויבוחר לראש עדת המערבים, וחמשה ועשרים שנה שפט את העדה הזאת, ויהי לה לרב ואב בית דין, מורה ומנהל.

הוא היה גדול בתורה ומצויין בבקיאותו בכל ספרת התלמוד (תלמודישע ליטעראטור), עד כי בצדק נוכל לתארו בתואר התלמודי ״צנא מלא ספרא״. תכונות יקרות ומאוד נעלות נטבעו בו, שפלות רוחו, ענותנותו הרבה, וטוב לבו הפליאו עיני כל רואיו ומכיריו. רועה נאמן היה לעדתו, וידאג מאוד למלאות מחסוריה באשר תשיג ידו. רבות עמל למטרה הזאת, ועמלו נעטר בעטרת מפעל. חפצו הצליח בידו לעורר לב נדיבי העם לחמלה על קהל עדתו, ויאסוף כסף ובנה בית תפלה ובית לתורה ולתעודה לחכמי העדה, כן בית לתלמוד תורה ובתי מעון לאלמנות ויתומים, עניים זקנים וזקנות, בעיר פנימה. בשנים האחרונות עזרו ה׳ לבנות גם בתי מעון לענייה, ובית תפלה מהודר מחוץ לשערי ירושלים. מעודו לא התערב בדברי ריבות, בתוך עמו ישב, ודבר לא היה לו את איש זולתם. בתורת ה׳ הגה יומם ולילה, ולפעמים רחוקות למאוד עזב את חצר למודו אשר בו נמצאו כאלפים ספרים עתיקים וחדשים. כמעט אין איש בירושלים אשר יוכל להתלונן על הרב הגדול המנוח ז״ל ברב או במעט, וכל העם מקצה אך תהלתו יתנו מאז בא הנה עד היום הזה.

זה ירחים אחדים אשר היה שוכב על ערש דוי, ובהשמע היום השמועה בעיר כי שבה נשמתו למקור מנו חוצבה, קול ונהי נשמע מכל עברים, אלמנות ויתומים עניים ואביונים הרימו כתנים מספד על מעוזם ומגינם, כי נאבד בדמי ימיו. כל אהלי המסחר אשר ליהודים סוגרו, וגם השולחים במלאכה, ידם שבתו ממלאכתם, וינהרו המונים אל בית המנוח אשר מחוץ לעיר ללותו לבית עולמו. כבוד גדול למאד עשו לו במותו. בביתו הספידו הרב מוהר״ר מורינו בר אדון הי׳׳ו. ילדי הת״ת ובתי הספר לבלומענטהאל ולעמעל, ונרות דולקות בידם הלכו לפני המטה ויקוננו בקול מר קנות ומזמורי אבל. המון אדם רב למאוד אשר לא נראה כמוהו על הלוית מת מעת גוע וימת הרב הגאון ראשון לציון מוהר״ר דוד חזן ז״ל, נהרו אחרי מטתו באבל ומספד על שר וגדול כי נפל בישראל.

ספרנים רבים ספדוהו עוד במקהלת עם עדי הורדה גויתו לקבר אשר כרו לו על שדה הקברות המיוחד למערכים בעמק הר הזיתים ת. נ. צ. ב. ה.. המנוח ז״ל השאיר אחריו שני בנים ושתי בנות, ה׳ ישלם נחומים להם ולכל בית ישראל המתאבלים עליו בתוך אבלי ציון וירושלים אמן.״ ע״כ.

וזה הנוסח שנחקק על מצבת קבורתו:

״וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא, קול נהי נשמע מציון במר צורח, וירושלים תתן קולה תבכה ותתייפח, כי אבדה כלי חמדתה, פנה הוד׳ פנה זיו׳ ותפארתה ארץ צבי גדלה שעשועיה, הורד עדיה מעליה, אבד חסיד מן הארץ, גבור לעמוד בפרץ, מתוק דב״ש טעמו, בישראל גדול שמו דן ידין עמו, רועה נאמן לעדתו צדיק באמונתו, חונן דלים ומחסה לאביונים, איש החסד, חסדי דוד הנאמנים, אריה שבחבורה, ריבה וקיבץ פעלים לתורה, תנא דאורייתא, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, חסידא קדישא, זבה וזיבה את הרבים, נר המערבי מרביץ תורה בישראל, איש אלהים קדוש, המפורסם בשמו ומעשיו מורינו הרב כמוהר״ר דוד בן שמעון זצוק״ל המחבר ס׳ שער החצר ושאר ספרים.

לקוח ארון האלהים ח״י כסלו שנת ו׳י׳ה׳י׳ ד׳ו׳ד׳ ע׳ו׳ש׳ה׳ משפט׳ ו׳צ׳ד׳ק׳ה׳ לפ״ק תנצב״ה.״.

ראשון פרשת וארא נוסח מרוקו

 

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

השו"ת, הפסיקה ופרשנות התלמוד בשלהי המאה ה-18 ובמאה ה-19, צמיחתו של מנהיג הרוחני העממי רבי רפאל בירדוגו 1747 – 1822 .

גם בתקופה זו פרחה ושגשגה היצירה בפסיקה ובשו"ת, במכנאס פעל בזמו זה רבי משה טולידאנו, ובתיטואן עשה חיל גדול רבי יעקב בן מלכא.  חכמים מובהקים פעלו בתפקופה זו ושמעם הגיע גם לרחבי מרוקו בכללה, במכנאס, רבי פתחיה בירדוגו, בעל " נופת צופים ". רבי יוסף אלמאליח בסאלי-רבאט מחבר " תוקפו של יוסף ". לא פחות מובהק מהם היה רבנו שאול ישועה אביטבול הצפרו בעל " אבני שיש ".

בתיטואן נודעו בזמן הזה שני חכמים גדולין, רבי מנחם נהון, מחבר שו"ת " משפטים צדיקים " ורבנו יצחק בן ואליד, בעל שני הכרכים הגדולים של שו"ת ופשקי דין " ויאמר יצחק ". חכם אחר הוא רבי יעקב בירדוגו בעל שו"ת " שופירא דיעקב ".

החידוש בזמן זה היה עלייתם של חכמי מראכש, שמעט מאוד ידוע לנו עליהם. בתקופה זו עמד בראשם רבי אברהם פינטו, בנו של המקובל רבי יעקב פינטו. רבנו היה אב בית דין וראש ישיבה, את חלק מחידושיו למסכתות כתובות ברכות, סוכה ושבת פירסם רבי יצחק צבע ב " חסד ואמת ", ומקצת מן השו"ותים שלו מפוזרים בספריהם של חכמי מרוקו, אך רובם עדיין בכתבי יד.

פרשנות התלמוד בזמן הזה נודעה בעיקר בזכותו של רבי רפאל בירדוגו שכבר נזכר למעלה, הוא נודע כאיש אשכולות, ובצד בקיאותו במקרא ובמדרש קנה שמו גם כבעל הלכה ומחדש גדול ונועז במקורותיו. ספרי השו"ת שלו ופסקיו " משפטים ישרים ", ו " תורות אמת ", וספר חידושיו על הש"ס " שרביט הזהב ", הם עדות מובהקת לכך. הוא נעשה גם לדוברה של קהילתו, ותיקן כמה מן הבקיעים החברתיים שניבעו בה. תשובותיו בהלכה כתובות בתמצות רב, בחינת מועט המחזיק את המרובה. חכם אחד מחכמי מכנאס, רבי יוסף מימראן, מספק כיצד רכש רבי רפאל את תורתו. הוא מצא אותו לילה אחד ער ולא ישן, והוא לומד ויושב על כיסא, ופאת ראשו קשורה בחוט לכותל, כדי שאם תבוא לו שינה בשעה שירכין ראש לישון, החוט יתלוש את שער הפאה, ותכף ייעור משנתו, ועוד היו רגליו יורדות מעל הכיסא, וספל מלא מים נוכח רגליו, שאם תבוא לו השינה, יטבעו רגליו במים ויתקרר, ויעור משנתו. כל ימיו התנהג בקדושה ובחסידות, ומשום כך זכה לכינוי " המלאך רפאל ".

בתורתו ובאישיותו של רבי רפאל הייתה גישה ביקורתית חריפה, לדידו, בתורה שבעל פה שקיבל משה מסיני הוא כלל את הכללים שקבעו חז"ל : " התורה מסרה האל לחכמים בשוקדים על דלתותיה, לעיין בה, כפי שיקול דעתם והכרעתם ". אך לא את המוסר כגון פרקי אבות, חיבור זה היה יצירתם של החכמים עצמם.

הוא בחן בחינה מבנית את המשנה ואת הגמרא, מסממניה המובהקים של הביקורת התלמודית החדישה, למשל, בגישה המסורתית נדחקו לפרש מבנה מסכת מסוימת בלי לשנות בו דבר, אך בחינה מדעית מראה, שפרקים מסוימים קשורים לתחילת המסכת, ולא לסופה. פשוט, עורך המשנה נזכר בהם בגמר עריכתו וצירפם שם.

גישתו המדעית הכתיבה את סדר העדיפויות שלו בפרשנות התלמוד, הוא נקט את שיטת הפשט, ולא ראה בעין יפה, למשל, את התמיהה שתמהו פרשנים על חכם מחכמי המשנה שהילל נערה נאה. כן דחה את האמונה שגוף צדיק מתכלה בקבר, מהר יותר מזה של הרשע, וסבר שגורל אחד לשניהם.

רבי רפאל היה דמות מרכזית במכנאס בשליש האחרון של המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. בתקופתו ירדה קהילה זו מעמדת ההנהגה במרוקו, ומרכז החיים המלכותי והיהודי הועתק לערי החוף ומוגדור בראשן. תמורה זו השפיעה על התדרדרות הנגידים וחידדה את תפיסתו החברתית של בירדוגו, הוא קבע שבית הדין הוא הגוף המרכזי בחברה, והציג את הנגידים ככוח חילוני, זר ליהודי מרוקו.

ספריו – ספרי השו"ת, הדינים, והחידושים על ש"ס, ובראשם " משפטים ישרים " – משקפים את מאבקו בהנהגה ואת תמיכתו הגוברת בבני העם ובקשיי היום. הדיין מחויב לשפוט את בני עמו לא רק בתוקף מינויו, אלא מוטלת עליו גן חובה מוסרית לכוון את בני קהילתו. על הדיון להתרחק מכל נגיעה במשפט שבא לפניו. עצמאות הדיין גוברת, כאשר אינו תלוי במטה לחמו בקהל.

בצד היותו של רבי רפאל מחדש גדול בארגון הקהילתי מצד מעמד בית הדין הוא גילה גם בקיאות גדולה במקרא ובמדרש, שנועדו להשלים את משנתו התורתית. בפירושו לפרשת שופטים הוא תבע שהחכם הדיין הפוסק יהיה קודם כול " בקי ומופלג בתורה " לפני שיהיה חריף . היא הטיל דופי בערכאות המוסלמיות בגלל רמתם הדלה. רבי רפאל התנגד גם להורשת תפקידים ותבע את סמכות הקהל לתת שררות הציבור כאוות נפשם.

ערכו של בירדוגו אינו רק בעמידתו בראש קהילת מכנאס בתקופת מעבר, אלא בהיותו רב עממי. גדולתו בתורה לא הולידה בלבו התנשאות על בני העם, אדרבה היא נטעה בו כוח להיאבק נגד כל החוגים העליוניים שבחברה חכמים ופרנסים. בעמידתו זו הוא סימן את צמיחתו של מנהיג מסוג חדש בקהילה היהודית הגדולה שבצפון אפריקה, שכן המאפיין את קהילת מרוקו על פני קהילות תוניסיה, אלג'יריה  ולוב, הוא התגברות ההבדלים בין העשירים ובין הבינוניים והעניים שבחברה. כמעט כל הדמויות של החכמים במאה ה-19 הושפעו ממנו.

פירוש תלמודי אחר הוא פירושו של רבי פתחיה בירדוגו, בן אחיו של רבי רפאל, " פיתוחי חותם ". פירוש זה כלל ביאורים וחידושים של המסכתות ברכות, סוכוה, ביצה, תענית, מגילה, כתובות וסוטה.

בראשית המאה ה-19 יצאו לאור דרושיו של רבי משה אדרעי לשבתות מיוחדות, לחגים ולאירועים. כידוע מיעטו כחמי מרוקו בכתיבת ספרים בהגות, וספרו של רבי לביב טולידאנו " תרומת הקודש " הוא נדיר בסוגו, הספר כולל דברי ביקורת על רבי יהודה די מודינא על שד"ל ועל אחרים.. הוא כתב את הפירוש להגדה של פסח " פה ישרים ", שם הילל את יסודות החכמה. בהגדה הוא טוען שהסיבה לבואם של רבים מארצות האסלאם לאירופה היא כדי ללמוד את יסודות החכמה. הוא גם דורש מן הרב שהיה בקי בטור החמישי, נוסף לארבעת הטורים של שולחן ערוך, היינו שדעתו תהיה מעורבת עם הבריות.

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

ה. אבות הרמב״ם והשפעתם עליו

הרב יעקב משה טולידאנו

על,משפחת הרמב״ם, מוצאה ושרידיה כתבתי ב״סיני״, כרך לח (תשט״ז), עמ' רפא־רפז, אך לחשיבות העניין ובייחוד שאין מחוקרי תולדות הרמב״ם הרבים׳ מי שעמד על זה, !מצאתי לנכון להביא כאן תוכן דברי שם השייכים לאבות הרמב״ם, עם תוספת נופך. בסוף פירוש המשגה עוקצין חותם הרמב״ם ז אני משה ברבי מימון הדיין ברבי יוסף החכם ב״ר יצחק הדיין ב״ר יוסף הדיין ב״ר עובדיה הדיין ב״ר שלמה הרב ברבי עובדיה הדיץ זצ״ל. יש כאן אפוא שבעה דורות והרמב״ם השמיני. בסדר הדורות מר״ס בן דנאן <חמדה גנוזה, ק״ב תרי׳׳ב), מונה שם שמונה דורות לפני הרמב״ם. עיי פריימן, הקובץ ״אלומה״ א. יש להעיר גם, שברשימת ר״ס בן דנאן הנז׳ בתוב על רבי שלמה בר עובדיה ״הרב הקדוש״ ונראה שהוא נהרג על קידוש השם.

ובכלל, ממה שהרמב״ם מתאר את אבותיו כל אחד בתואר מיוחד, נראה שכולם מלאו תפקידים בסמכויות שונות בקורדובה ולפי הסמכויות. נתייחדו להם התוארים הרב, הדיין והחכם, כפי שנהגו אז רבני ספרד. הצד השווה שבכולם שהם היו גדולי תורה וחכמה, וזה יוצא גם מדברי ר״א מלוניל באיגרתו להרמ״ה שכותב: מעיד אני עלי שמים וארץ ששמעתי ספר כתב יחוסו של הרמב״ם, כלם חכמים וידועים רב בן רם דיין בן דיין קורא הדודות מראש עד רבנו הקדוש. וכן הרשב״ש דוראן בספרו ״מלחמת מצוד,״ כותב! הרמב״ם היושב ראשונה במלכות, אבותיו ואבות אבותיו כלם חכמים ונבונים זרע דוד מלך ישראל. והנה בנוגע לשינוי שבין שתי מסורות אלו, מזרע רבינו הקדוש או מזרע דוד, כתבתי במאמרי שם, וכאן רק נציין, שנראה, שעד דורו של הרשב״ש, עד המאה הט״ז; ידעו בשמות אבותיו של הרמב״ם שהיו גדולי תורה, חכמים ונבונים. גם בעל השיר בשבח המורה המובא להלן כותב« והוא ראש ובן ראש עדי ראש והוא רב ובן רב עד רב ואשי. וראינו, שגם הרמב״ם בפירוש המשניות. בכורות, פרק ח, כותב! קבלה בידנו מאבא מרי שקבל מאביו ומזקנו ז״ל איש מפי איש. ובאיגרת תימן כותב« יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר. וכן הדבר

עד תחלת הגלות של ירושלים אשר בספרד וכו'. כאן מונה הרמב״ם קבלה שהיתה בידו מחמשה דורות ומשם ולמעלה. ובכן פלא הדבר, שעם כל גדולתם של אבות ד״רמב׳׳ם, כפי שתוארו על ידי הרמב״ם ור״א מלוניל ורשב״ש, אין אתנו יודע מהם כלום, זולתי מה שנוגע לרבינו מימון אביו. וכבר העיר על כך פריימן, שם, עמי 13.

ובחקירתי בזה :מצאתי דבר חדש, שממנו תוצאות לחקר תולדות הרמב״ם וקבלותיו מאבות אבותיו, שעל ברכם נולד וחונך. בדיוואן רי׳ש הנגיד׳ הוצאת ששון (אוקספורד תרצ״ד), סי׳ יז, בא שיר שנשלח מר׳׳ש הנגיד לקורדובה ״אל, קצת 'חבריו מבני הדיינין״ על שם רבי יצחק הדיין ומתארו

מהר יכתב את לזות לשון ושפה

למד שלונך את דבר צדק כאחי

יצחק אשר שיחו ואמרתו צרופה

שרה בתלמודו מלומדין ואין הין

והין בתורתו ולא איפָא ואיפָא

אלו ימי מקדש יהי משיג הבינם

חידוש לבנה מספירת התקופה

מכתב יהודה והגות עבר וחוכמת

יון ועל משקל בני עפר ועיפה

במאמרי הנז׳ כתבתי, שר׳ יצחק דיין זה הוא אבי רבי יוסף, זקנו של הרמב״ם, ובני הדיינים הם אחיו וקרוביו, שהיו ידידיו של ר״ש הנגיד. בין בני הדיינים נזכר שם, בס׳ כה, רבי יוסף בן שמואל, שלדעתי הוא בן אחיו של רבי יצחק הדיין, כי קרוב הדבר שר׳ יצתק ור׳ שמואל קראו לבניהם יוסף על שם רבי יוסף הדיין ב״ר עובדיה אבי רבי יצחק. בשיר הנז׳, שנשלח לר׳ יוסף בן שמואל, כותב לו ר׳׳ש הנגיד :

ועשה דין כמו סין, / ומסיני למדהו

וכל דבר בעתו על – / אמיתו העמידהו

ומשפטו במשקולת / לכל עמו יסדהו

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

בשכונת מחנה ישראל מוקם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה. מרכז זה אינו רק יד לעבר גדול של יהדות מפוארת אלא גם תמרור דרך לעתיד. בלי עבר אין עתיד. לצערנו קטן מספר היהודים היודעים את ההיסטוריה המיוחדת של יהודי צפון אפריקה, ורבים מילידי ארצות אלו אינם מכירים את היצירה הגדולה והמסועפת, הדתית, הפילוסופית, הספרותית והפיוטית שנוצרה בצפון אפריקה. מרכז זה עתיד לשמש לא רק מוזאון המציג תמונות עבר אלא גם מקור השראה, כוח מדרבן ומניע ויהפוך בניין מפואר זה לבית שוקק חיים לכל תאבי דעת, מכל הגילים ומכל העדות, מהארץ ומרחבי תבל.

האופי האזריכלי וההמוני של מהנה ישראל

האופי האדריכלי של השכונה

שכונת מחנה ישראל נבנתה בשילוב של ״הדגם הטורי״ ושל דגם ״הבתים הצפופים״, דירות ובניינים צמודים וקירות באגפים מקבילים ומשותפים. הגושים הטוריים, גם הגושים שנבנו במבנים דו־קומתיים ותלת־קומתיים, גרמו לחיסכון בשטח ובהוצאות הבנייה. עם זה, יש בה דירות ומבנים שלא תוכננו בצורת חצר או טור אלא בדרך של פיצול החלקות ותכנונן, על פי מספר המייסדים והבונים לתקופותיהם. כאן נוצרה הפרדה בין החלקות והמבנים על ידי סמטאות צרות, ורוחב הסמטאות נקבע לפי דרכי המעבר של בני אדם ושל בהמות משא. הסמטאות היו על פי רוב מבואות סגורים, קצרים וצרים מאוד.

המבנים בעלי החצר הפנימית אופיינו בקירות חיצוניים, חומת מגן לדיירים. בכניסה לשכונה היו שערי ברזל שננעלו בלילות, ושרידיהם נותרו עד היום. לחלונות קובעו תריסי ברזל, וגס הם הוגפו בלילות. רוב הבתים היו דו־קומתיים ונבנו מאבן גיר קשה שנחצבה בירושלים ובסביבתה. המבנים בשכונה מאופיינים בקשתות רבות – בכניסות לבתים, בחלונות הכפולים על פי רוב ובתקרות. החדרים קמורים וקירותיהם קירות אבן עבים במילוי ״דבש״. הפתחים קשותים והחלונות כפולים וקשותים קישות תואם מעל לחלונות. המרפסות וחלקים מגוף המבנה נתמכו בקורות ברזל שהובלתם נתאפשרה בעיקר עם סלילת פסי הרכבת לירושלים והגעת הרכבת הראשונה ב־26 בספטמבר 1892. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים. לימים נבנו בתים עם גגות רעפים. בחלק מהמבנים השתמשו באבן העשויה בצבע ובסיתות שונים מסביב לחלונות, לדלתות ולכרכובים.

בתי השלב הראשון נבנו, כפי הנראה, על פי צורת החלקות, ועל כן לא היו אחידים למראה! צורותיהם היו מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים וחד־קומתיים, ובהם חדרים-חדרים, כמו לבתי כולל אחרים בירושלים, כדוגמת הבית הארוך שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך המיועד להריסה לשם בניית מבנה חדש.

האופי התכנוני של השכונה

תכנית בניין ערים של השכונה נושאת את המספר 3133 א'. שינויים לתכנית נושאים את המספר 1264 בגושים 130036,30028, בחלקות שונות, ותחום התכנית מתייחס לשכונת המערבים (מחנה ישראל) בין הרחובות אגרון, בן שמעון, דוד המלך והס.

השכונה מיועדת לשימור, ומרבית השטחים הפתוחים מוגדרים שטח ציבורי פתוח, דהיינו גנים ושטחים ציבוריים אחרים.

מלאכת הבנייה בשכונה מורכבת משיקום מבנים קיימים, מתוספות למבנים אלו ומבנייה חדשה. בכל המכלול הזה הדגש הוא בשימור אופייה המקורי של השכונה, בהתאמת השינויים לאופי הקיים ובהגבלת גובה הבנייה. באזורים מסוימים יהיה גובה מרבי של שתי קומות, בתוספת גג רעפים שישמש למגורים, ובתנאי שכל שטח חלל הגג העולה על 2.2 מטרים יחושב במניין אחוזי הבנייה. בתוספת קומה יהיה הגובה המרבי 3 מטרים, ובבנייה חדשה גובהו המרבי של הבניין עד מזלפות הגג לא יעלה על 7.5 מטרים בכל חלק של הבניין.

בקשה למתן היתר בנייה תכלול נוסף על מדידת המגרש גם את כל המבנים, הגדרות והעצים הקיימים וכן צילומי צבע של חזיתות הבניין הקיים במגרש, צורת הגדרות, השערים, הסורגים והעצים. עוד יהיו בה פרטי-בניין של המשקופים והמזוזות של הפתחים, המעקות והגדרות, כרכוב הגג, הסורגים ומעקות המתכת. מתן ההיתר יותנה בהריסת כל תוספות בנייה ארעיות ובנייתן מחדש על פי האופי המקורי של הבניין.

הוראות הבנייה מחמירות וקובעות שכל בנייה חדשה בתחומי התכנית חייבת להתאים לאופי הבנייה המקורי הקיים בשכונה, ברחוב ובבניין הקיים בחלקה. בנייה על עמודים אסורה, ותוספות הבנייה יהיו מאבן מאותו סוג, גוון וסיתות אבן של הבניין המקורי. סגירת מרפסות אסורה בכל שטח התכנית. גם הריסת גדרות קיימות אסורה. באשר לחזית המסחרית של הבניינים, ייאסר שילוט על קירות חיצוניים בבניין שלא על פי הוראות חוקי העזר. כמו כן, תהיה תאורת השלטים בנורות קטנות שאינן נאון, ותותר התקנת תאורה המרוחקת ממישור הקיר בפנס בסגנון מסורתי התלוי על זרוע ברזל שלא יבלוט ביותר מ־60 ס״מ ממישור הקיר, וקוטר הפנס לא יעלה על 40 ס״מ. חלונות הראווה יותקנו אך ורק בתוך הפתח ולא יבלטו ממישור פני הקיר.

בכל השכונה תוקם אנטנת טלוויזיה מרכזית אחת על פי התכנית. בעלי הזכויות במקרקעין יבצעו בכספם בלבד את כל עבודות התשתית, לרבות קווי ביוב, ניקוז, דרך, תאורה וכדומה.

ההגדרות וההגבלות שהוטלו על בניית המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13 ציינו כי יהיו בו חללי תצוגה, סדנאות ולימוד, חדרי מחקר והרצאות, ארכיון וגנזך, חדרי מנהלה ושרותים. הריסת הבניין או המרכיבים הקיימים בו מן הבנייה המקורית נאסרה. השינויים הפנימיים הותנו במניעת פגיעה באופיו האדריכלי של הבניין העתיק, במעטפת החיצונית שלו ובמרכיבים מהבנייה המקורית הראויים לשימור.

השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון

תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו,

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.

רגליים לדבר

בלילות, כשכל אנשי העיר נמו את שנתם, דלק אור הנר בחדרו של הרב חיים פינטו. את הלילות ניצל ללימוד, כדרכו בקודש. לילה אחד כבדו עליו שמורות עיניו, והוא החל לנמנם. בעודו נים ולא נים הניח בהיסח הדעת את רגלו על ספרו של הרי״ף זצ״ל. כשניעור משנתו הבחין בכך, והצטער צער גדול – למרות שהמעשה נעשה בשוגג.

הדבר לא נתן לרב מנוח, והא קרא לשמשו וביקש ממנו שיביא רצועת עור. כשחזר השמש עם הרצועה הורה לו הרב להלקות את אותה רגל, שהונחה בשוגג על הספר.

השמש התחלחל: ״כיצד אוכל להלקות את כבודו? לא אוכל לעשות כדבר הזה״, אמר לרב, וסירב. הרב חיים פינטו לא התרצה, וציווה על שמשו כי יעשה כמצוותו, ולא יחדל מלהכותו עד אשר יאמר לו.

בלית ברירה החל השמש להלקות בכל כוחו את רגלו של הרב. היכה והמשיך, והרגל הלכה והתנפחה, הלכה וכאבה, עד שאמר לו הרב להפסיק.

בלילה שלמחרת הופיע הרי״ף בחלום לרבי דוד בן חזאן, ואמר לו: ״תגיד לרב חיים שלא יצטער על מה שאירע בשוגג. צווה עליו כי יקום ממיטתו. רגלו הנפוחה – כבר הבריאה״. גם אל הרב פינטו ניגלה הרי״ף בחלום, ואמר לו כדברים האלה. ״מחילת שמיים וארץ. מחר, בעזרת השם, כשתקום משנתך – תהיה בריא״.

למחרת הגיע הרב חזאן אל הרב פינטו, וסיפר לו את החלום. ״כן״, אמר לו הרב, פינטו. ״מי שבא אליך בחלום – בא גם אלי״. וכדברו את הדברים האלה קם על שתי רגליו, הבריאות והשלמות.

לא בשמיים היא

תלמידו המובהק של הרב חיים פינטו הגדול היה רבי אברהם קוריאט, מחבר הספר ״ברית אבות״. באחד הימים הגיע אליו אחיינו, אליהו בן אמוזג, לביקור במוגאדור. הרב קוריאט לקח את הנער, אז בן 15, לישיבה של הר״ח, ושם שוחח איתו הרב פינטו.

לאחר שתהה על קנקנו הסתבר לרב, כי בנער הזה יכולת ללמוד את תורת האסטרולוגיה. הרב החל ללמדו את התורה, ולאחר מספר שנים שלט הצעיר במהלך גרמי השמיים ומסילותיהם.

כעבור מספר שנים השתקע אליהו בן אמוזג באיטליה, ושמו כרב וכמנהיג הלך לפניו. כמינהג אותם ימים ניהל הרב ויכוח תיאולוגי עם כומר, ולאחר שהרב ניצח אותו ביקש ממנו הכומר כי יגייר אותו. ״קשים גרים לישראל כספחת״, ומשום כך דחה הרב את בקשתו. תחת זאת אמר לו, כי עדיף שיישאר באמונתו אולם יקפיד לקיים את שבע מצוות בני נוח.

תלמיד אחר של הר״ ח הוא רבי דוד זגורי, שכיהן בליסבון, מחבר ״דוד להזכיר״, ורבי יעקב בן שבת, מחבר ״רוח יעקב״.

תפילת הדרך

אחד מחכמי מראקש, רבי מסעוד בן עבו, היה נוהג לפקוד את מוגארור לרגל מסחרו. באחת הפעמים, כשסיים את ענייניו במוגאדור, הלך כמנהגו אל הרב פינטו, וביקש לקבל ממנו ברכה. הרב פינטו סירב, ואמר לו כי לא יעזוב את העיר.

כעבור יומיים שוב בא החכם אליו, ושוב לא הניח לו הרב פינטו ללכת לדרכו. ביום חמישי נכנס בן עבו בשלישית אל הרב פינטו, ואמר לו כי הוא חייב לצאת לדרך, כדי להספיק לעשות את השבת בביתו.

ראה הרב פינטו כי הוא קצר רוח, ואמר לו: ״אני רואה שאתה ממהר לצאת הביתה ולא רוצה לחכות. יהי כן. אולם, אם תהיה בצרה תצעק אלי, ואל תחשוש״.

לקח רבי מסעוד את עגלתו ויצא לדרך. במחצית הדרך לביתו תקפו אותו שודדי דרכים, ועמדו להרוג אותו ולהסתלק עם הרכוש. כפסע היה בינו לבין המוות. אז נזכר בדברי הרב פינטו, וצעק אליו.

מייד התעוררה בהלה בקרב השודדים: הם שמעו קול רעש והמולה, וחששו כי כנופייה אחרת של ליסטים עומדת עליהם להורגם. מייד עזבו את רבי מסעוד וברחו על נפשם, ובן עבו ניצל ממוות והגיע בשלום לביתו. שם סיפר למשפחתו על הנס שאירע לו בדרך.