אלי פילו
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
פעמים רבות מובאים בקוראן פסוקים מתוך הפרקים החותמים את ספר תהלים, אותם קוראים היהודים בכל בוקר, והנקראים ״פסוקי חמרה״. הברכה שנאמרת לפני פסוקי דזמרה היא: ״ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, ברוך עושה בראשית, ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות, ברוך משלם שכר טוב ליראיו, ברוך חי לעד וקיים לנצח, ברוך פודה ומציל, ברוך שמו. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם הא-ל האב הרחמן המהולל בפה עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך. נהללך השם אלוקינו בשבחות ובזמירות ונגדלך ונשבחך ונפארך ונזכיר שמך מלכנו אלוקינו יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ברוך אתה השם מלך מהולל בתשבחות״. מוטיבים אלו מפוזרים לרוב בפסוקי הקוראן, כמעט באותן המילים. וכך חותמים היהודים את פסוקי תמרה: ״ישתבח שמך לעד מלכנו הא-ל המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ…״. לשון זה מובא בקוראן פעמים רבות כפתיחה של סורה.
התרגום מערבית לעברית לקוח מספרו של אורי רובין " הקוראן "
57 סורת – הברזל – الحديد
سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, הוא האדיר והוא החכם
1 لَهُ مُلْكُ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ يُحْيِي وَيُمِيتُ وَهُوَ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ
לו מלכות השמים והארץ הוא מחיה וממית והוא כל יכול
2 هُوَ الْأَوَّلُ وَالْآخِرُ وَالظَّاهِرُ وَالْبَاطِنُ وَهُوَ بِكُلِّ شَيْءٍ عَلِيمٌ
הוא ראשון והוא אחרון, הוא נגלה והוא נסתר ; כל דבר הוא יודע
59 – ההגליה – الحشر
سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, והוא האדיר והחכם
61 – שורות, שורות – الصف
سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيم
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, והוא האדיר והחכם
62 – יום השישי – الجمعة
يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ الْمَلِكِ الْقُدُّوسِ الْعَزِيزِ الْحَكِيمِ 1
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, המלך, הקדוש, האדיר והחכם
64 – הנופלים בפח – التغابن
يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ لَهُ الْمُلْكُ وَلَهُ الْحَمْدُ وَهُوَ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ 1
שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, לו המלכות ולו התהילה, הוא כל יכול
בתפילה בבוקרו של יום השבת, מתפלל עם ישראל: ״לא-ל אשר שבת מכל המעשים וביום השביעי נתעלה וישב על כיסא כבודו״. בקוראן מובא נוסח זה כמה פעמים:
סורה 10 פסוק 2 – יונה
2 إِنَّ رَبَّكُمُ اللّهُ الَّذِي خَلَقَ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ ثُمَّ اسْتَوَى عَلَى الْعَرْشِ يُدَبِّرُ الأَمْرَ مَا مِن شَفِيعٍ إِلاَّ مِن بَعْدِ إِذْنِهِ ذَلِكُمُ اللّهُ رَبُّكُمْ فَاعْبُدُوهُ أَفَلاَ تَذَكَّرُون
״ריבונכם הוא אלוקים אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים, אחר ישב בגאון על הכס״.בכוונו את מהלך הדברים, לא יקום מליץ יושא בלא רשותו, זהו אלוהיכם וריבונכם. על כן עִבדהו, האם לא תיזָכרו ?
עלי לציין שכל המובא בשפה הערבית, הינו תוספת שלי ועל אחריותי בלבד………
ואלה קטעי הסיום הקבוע של כל תפילות היהודים: ״עלינו לשבח… ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים… ועל כן נקוה לך… להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות ייכרתון… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון… ככתוב בתורתך: השם ימלוך לעולם ועד. והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד׳. הם מוזכרים בקוראן לרוב.
אין למוסלמים סידור תפילה רשמי ומגובש. בתפילה במסגד הם קוראים את סורת אל-פאתִחה:
بسم الله الرحمن الرحيم
الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ 2 الرَّحْمـنِ الرَّحِيمِ 3 مَـلِكِ يَوْمِ الدِّينِ 4 إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ
5 اهدِنَــــا الصِّرَاطَ المُستَقِيمَ 6 صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ وَلاَ الضَّالِّينَ
״בשם אלוקים הרחמן והרחום. התהילה לאיל ריבון העולמים, הרחמן והרחום, המולך ביום הדין. אותך נעבוד ולישועתך נקווה. נסנו באורח מישרים, אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה הרומה עליהם ולא של התועים״.
שבעה פסוקים קצרים אלה הם סיכום מפרק הראשון של תהלים, הספר שמזמוריו משמשים מקור מרכזי לתפילות היהודים. הקוראן מצטט במקומות אחרים את שאר פסוקי מזמור זה.
[1] ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב… על
כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. כי יודע השם דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד״. ספר תהלים נקרא בקוראן בשם ׳זבור׳.
ספרי המסורות האסלאמיות מציינים שבצעירותו נהג מוחמר מנהגי התבודדות ופרישות, ותפילותיו נקראו תחנות׳. מורו צווה לו שיתפלל בזמנים שונים:״הזכר בוקר וערב את שם ריבונך בלבך, בתחנונים ובחרדת קודש, ואל תישא קולך ואל תהיה במסיחים את דעתם״; ״קיים את התפילות מנטות השמש ועד אשר יחשיך הלילה, ולעת קריאת שחרית. קריאת שחרית, עדים רבים לה״! עוד אמר לו: ״ומן הלילה תיקח זמן לתפילה לא מחויבת״; ״ותיזהר בתפילה התיכונה״.
הוראות אלה דומות לאלה שבתלמוד. יהודי חייב להתפלל שתי פעמים ביום: תפילת שחרית בבוקר ותפילת מנחה לפנות ערב: ובלילה נוהגים להתפלל תפילת ערבית, אף על־פי שאיננה חובה גמורה; החסידים מוסיפים להתפלל תפילה תיכונה בחצות הלילה. וכבר העיר חוקר יהודי: ״קשה להשתחרר מן הרושם שאנו כאן באווירה יהודית טהורה״.
אף־על־פי שאלה הן הוראות הקוראן, מכל מקום נוהגים המוסלמים להתפלל כל יום חמש תפילות: הם סומכים עצמם בזה העניין על החדית׳.
סורה 7 – פסוק 205
وَاذْكُر رَّبَّكَ فِي نَفْسِكَ تَضَرُّعاً وَخِيفَةً وَدُونَ الْجَهْرِ مِنَ الْقَوْلِ بِالْغُدُوِّ وَالآصَالِ وَلاَ تَكُن مِّنَ الْغَافِلِينَ 205
הַזכֵּר וקר וערב את שם ריבונך בלבך, בתחנונים ובחרדת קודש, ואל תישא קולך ואל תהיה במסיחים את דעתם
מקדם ומים-כרך "ז " – שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
מקדם ומים כרך ז
קורם למפקדים מתקדמים בישראל
בקיץ 1960 נשלחתי עם רחל אשתי לקורס מ״מ שנערך בישראל. לקורס זה נשלחו מפקדים כמוני שבלטו בעבודתם במרוקו וגם הצטיינו בקורסים קודמים.
מדריכי הקורם היו קצינים מאגף ההדרכה של צה״ל ומקרב אנשי ״המוסד״ לתפקידים מיוחדים אשר הקנו לנו את תורת הלחימה לצדדיה השונים(בשטח פתוח ובשטח בנוי). כמו כן שמענו סדרת הרצאות על נושאים מן ההיסטוריה היהודית והציונית, לרבות מלחמת העצמאות.
הקורם כלל גם השתלמות בנשקים וסליקים, השתלמות במודיעין ובנושא העלייה החשאית, קריאת תכניות הגנה וטופוגרפיה. וכן קיבלנו הכנה למשימות ״גונן״ שנקבעו לשנים 1960-1961, כגון כוננות להגנה על ריכוזי יהודים בפני פעולות טרור ולאבטחת ריכוזי יהודים בפני התפרצויות המוניות, סיוע בפעולות העלייה החשאית וביצוע פעולות מיוחדות הדורשות כוח מגובש, מאורגן ובעל הכשרה צבאית מודיעינית וביטחונית מעולה.
עם תום הקורס, לפני שיצאתי מהארץ בדרכי חזרה למרוקו הוצע לי לעזוב את ניהול המלון ולהתמסר לפעילות ״המסגרת״. הסכמתי להצעה.
לעומת זאת רחל אשתי נאלצה להפסיק את השתתפותה בקורס ונקראה באופן דחוף לטוס לבלגיה, שם נמצא בננו המאומץ סרג׳ מאושפז ממחלת לב שלא היינו מודעים לחומרתה.
אתי בקורס השתתפו אנדריי נידאם, אדמונד סעדון, בוב ממן (ממרוקו); היו גם משתתפים מתוניסיה ומאלג׳יריה.
החזרה למרוקו
כאשר חזרתי למרוקו לאחר שהות בת חודשיים בארץ, החילותי מיד ברה־ארגון שלהמחלקה שפיקדתי עליה ובהפיכת חלק ממנה לחוליות חוף. כמו כן צירפתי לחוליות חברי ״מסגרת״ ממחלקות אחרות ומערים אחרות.
בעצם פעלתי יום יום מאז בשיתוף פעולה הדוק מאוד עם חברי צ׳רלי אביטבול(וידאל). נפגשנו בוקר בוקר, ונעזרתי בו בגיוס חברים לפעולה המתוכננת. כמו בן קיימתי פגישות יומיות עם מפקד ״גונן״ דאז, יוסף רגב (שכינויו היו בן, סולי), ותכננו יחד את המבצעים שעליהם פיקדתי באופן אישי בשטח, תמיד בשטח (מעולם לא ניהלתי מבצע מרחוק, אלא תמיד קרוב לאנשים שפעלו). העבודה עם יוסף הייתה חוויה מרתקת. תמיד נינוח ותמיד מחייך, וזאת למרות הגעגועים למשפחתו, שהייתה מחוץ למרוקו. יוסף רגב, איש היחידה המהוללת 101, פעל קודם באלג׳יריה ולאחר מכן במרוקו.
המשכתי לתפקד במסגרת ״גונך׳ במשימות הגנה על הקהילות וסייענו לא במעט לאנשי ״המקהלה״ שעסקו בעלייה חשאית. כמו כן היינו חבריי ואנוכי ממונים על ביטחונן של שיירות העולים ועל אבטחת החופים. יחד עם החוליות שעליהן הייתה לי הזכות לפקד עסקנו בהברחת העולים והעלאתם לסירות המבריחים, או בהברחת הגבול היבשתי. עם כל המאמצים שהשקענו הצלחנו להוציא ממרוקו בשנת 1960 רק 4,108 יהודים, ומספר זה הדביק בקושי את קצב הריבוי הטבעי של יהדות מרוקו.
1961: מבצעים אחרונים
ועידת קזבלנקה
בראשית ינואר 1961, ימים אחדים לפני טביעת הספינה ״אגוז״, כונסה ועידת קזבלנקה של מנהיגי העולם השלישי לצורך קביעת עמדה בעניין קונגו. גמאל עבד אל־נאצר, שהיה אז הדמות החזקה בעולם הערבי, הפך את הדיונים לזירת מאבק נגד ישראל. לפני בואו למרוקו החליטו שלטונות הביטחון של מרוקו לערוך מעצרים בקרב יהודים כדי להפחידם וגם כדי למצוא חן בעיני המצרים. עשרות אנשים נעצרו. זו התקופה שבה נטה מלך מרוקו מוחמד החמישי לצד מדינות ערב הרדיקליות.
הצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית חייבה אותה לבצע את כל ההחלטות האנטי־ישראליות שקיבל ארגון זה. מעבר מהיר זה לקו לאומני קשוח יצר משבר חמור בנושא העלייה. שלטונות מרוקו עצרו פעילים מקומיים, והוגבר הפיקוח על מוסדות יהודיים. במקביל לכך הוגברו המשמרות בדרכים, והפיקוח בגבולות התהדק.
ההתנכלויות ליהודים התרבו, והדבר חייב אותנו להגביר את מאמצעי ההתגוננות. יהודים שניסו לברוח ממרוקו נתפסו ועונו, והמשטרה האשימה אותם בפגיעה בביטחון המדינה. הייתה זו הפעם הראשונה שיהודים מואשמים בדבר כה חמור. 25 תלמידים מאוצר התורה והרב וקסנר נעצרו; תלמידי בתי ספר דתיים שחבשו לראשם כיפות בצבעי כחול־לבן נעצרו גם הם והוכו.
באווירה רוויָת מתח זו הגה שמעון קורקוס (היום קרן), שהיה חבר באחת מהחוליות שעליהן פיקדתי, תכנית לפגוע בראיס גמאל עבד אל נאצר. שמעון היה מנהל מחלקתההנדסה והתחזוקה של העירייה ואחראי על שיפוץ וילה שהייתה מיועדת לראיס על חוף ימה של העיר. הוא נפגש אתי והציג בפניי רעיון נועז: להטמין פצצה בחדר השינה של שליט מצרים, או למלכד את דוכן הנואמים. העברתי תכנית מפורטת ל״גבי״(ד״ר פנחס קציר, ראש מחלקת המודיעין של ״המסגרת״ באותה תקופה) וזה העבירה ארצה לעיון ולאישור. אך בארץ דחה איסר הראל את התכנית מכול וכול, והיא נגנזה.
אירוע אחר שלא נתפרסם עד היום היה, שערב הוועידה לא נמצאו בדואר המרוקאי נשים מוסלמיות דוברות אנגלית. ידיעה זו הגיעה אליי מז'ק, חבר באחת החוליות שעליהן פיקדתי, ולכן בהתייעצות עם ״גבי״ הגינו רעיון, והוא להציע למנהל האגף בדואר שתי בנות יהודיות שז׳ק הכיר היטב והן דוברות אנגלית טובה. וכדי למנוע בושה מהמרוקאים על שלא נמצאו אצלם דוברות אנגלית בין הבנות המוסלמיות, הוא הציע לתת להן שמות של מוסלמיות, כפטמה וחלימה. לאחר קבלת הסכמתו של גבי נפגשתי עם ז׳ק, ועברנו על התכנית באופן מדויק. ז׳ק הציע את התכנית למנהל האגף בשירות הטלפונים של קזבלנקה, וזה אימץ אותה מיד. כך היו שתי בנות יהודיות במרכזייה הטלפונית של ועידת קזבלנקה, שבה היו גם ישיבות סודיות ביותר.
הרעיון להתנקש בנאצר מלמד על חריגה גדולה מדפוסי התנהגותנו עד כה ולהתריס כעד יחסי התלות והכניעה שהיו מקובלים באותה תקופה אצל יהודי מרוקו, וגם כחלק ממדיניות ראשי הקהילה, לא השלמנו עם מצב זה ולא היינו יושבים בשקט אילו היו השלטונות מחמירים בהתנכלויותיהם. האישיות שבחרנו בה כמטרה הייתה הדמות הלאומית הנערצת ביותר בעולם הערבי אז. בו ראינו את מקור צרותינו, ולאו דווקא באישיות מרוקאית.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Comment abordait-on le souverain?
Quand un sultan convoquait un consul, il fallait que celui-ci se presente au souverain la seconde meme. Par contre, il pouvait parfois
attendre quelques heures ou encore l'audience pouvait etre reportee plusieurs fois. Lorsque le consul devait communiquer un message, il devait faire un present dont la valeur dependait de la faveur demandee. En sortant de l'audience, beaucoup de personnes le suivaient pour recevoir des sous, car c'etait apparemment leur seule source de revenus : le maitre des ceremonies, les valets, les gardiens des portes, etc. Un
visiteur rapporta qu'apres une audience, il dut payer les montants suivants en onces : 20 pour le responsable des audiences, 20 a son ecuyer,
10 au garde de la lance du sultan, 10 au valet de chambre qui fait son the, 20 a celui en charge des fusils, 5 au porteur de parasol, 10 au sellier, 5 au premier cocher, 5 a celui qui met les eperons au souverain, 10 au garcon qui le chausse, 5 a celui qui lui sert de l'eau, 5 au responsable de la rroprete des coussins, 5 a celui en charge de sa montre, 5 a celui en charge de son sabre, 5 au chasseur de mouches, 4 aux gardes des portes 4) par porte, il y en avait 10 a Marrakech), 10 au jardinier et 10 a 1 huissier.
Quelle sorte de personne etait-il?
Mohamed III etait tres interesse par ce qui se passait en Europe. II chassait le faucon, aimait les femmes et aimait etaler son savoir devant Les visiteurs. IL avait demande de recevoir un portrait du sultan de Constantinople ainsi que celui des douze plus belles femmes de son harem. II voulut pour cela depecher un peintre espagnol a la cour ottomane, faisant fi des interdits islamiques. Mohamed III etait un excellent cavalier, s'habillait fort simplement et se nourrissait sobrement. Il incarnait le pouvoir absolu. En comparaison avec des souverains qui favaient precede, il etait severe mais non pas cruel. II lui arrivait d'enfermer des gens en prison, les chargeait de fers jusqu'a les deposseder. Meme ses fils devaient satisfaire sa soif de l'or. On dit qu'il revendait aux Juifs les denrees qu'il achetait en Europe a 5 fois la valeur.
Quels furent les principaux traites de paix qu'il ratifia?
En 1752 Sidi Mohamed Ben Abdallah ratifia un traite de paix avec le Danemark. II permit aux Danois de construire un magasin a Santa Cruz Agadir) a des fins commerciales. Mais comme les Danois voulurent fortifier leur magasin pour se proteger des pillards, le sultan mit en esclavage tous les Danois. II envoya son conseiller juif Samuel Sumbel en mission chez Frederic V roi du Danemark pour se plaindre de ce qu'une maison commerciale se livre a la construction de fortifications.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מ.אלחיאני כבת מלך יחידה
מ.אלחיאני
כבת מלך יחידה
זוהר שושנה
ארכיב יהדות מרוקו בשיתוף – ברית – כתב עת של יהודי מרוקו
המחבר, בעל הנפש הפיוטית, חובק בשירתו הלירית את אחותו ואת סבו האהובים, שתי דמויות מופת נאצלות, ומרעיף עליהם ים רגשי אהבה, ובה בעת עוטף הוא אותנו, הקוראים, בחמימות רבה ומצליח ביד אמן, בעדינות מילותיו, את נימי נפשנו להרטיט. ד"ר מימוןן כהן, באר שבע.
" כבת מלך יחידה " מביע כמיהה לישראל ערכית והגונה, כזו שנצטיירה בלב המחבר בארצות גלותו, בבית הוריו ובבית סבו. שפתו העברית העכשווית עשירה, ניכרים בה מקורות קדומים וקולות ראויים להנצחה.
מ.אלחיאני, עלה לישראל ממרוקו בשנת 1961, למד בבתי הספר התיכוניים אבן טומארט בקזבלנקה ודנציגר בקרית שמונה.
לאחר שירותו הצבאי, למד בטכניון, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטאות קרלטון ואוטבה בקנדה ואוניסה בדרום אפריקה. הוא הקים את עיר הנוער בקרית שמונה במסגרת מחקר, שנבע מדו"ח וועדת ראש הממשלה לנוער במצוקה בימי הפנטרים השחורים.
לאחר מכן, ניהל מחקר וסקרים לקידום בריאות ולתיכנון שרותים ציבוריים בקנדה, ובמקומות אחרים במסגרת האומות המאוחדות. פרסומיו באנגלית וצרפתית רבים, חלקם זמינים באינטרנט :
www.artengine.ca/eliany
מ.אלחיאני עוסק בתיעוד תרבות יהדות מרוקו בכתיבה, ציור, צילום ופיסול. עבודותיו הוצגו במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם. הוא עוסק היום בהקמת ארכיב ומרכז תרבות יהדות מרוקו לקידום רב תרבותיות ודמוקרטיה שורשית בישראל.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.
ו׳ דאווד (ליד וארזאזאת)
נקרא לרוב סידי דאווד. לפי עדות אנשי המקום הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים. לפי המסורת המקומית, הוא בא עם עשרת החכמים שהגיעו פעם מארץ-ישראל.
ר׳ דאווד כהן – דבדו
נקרא על-ידי המוסלמים סידי מוחמד סאהלי או סהול. היהודים קוראים לו גם בשם סידי יוסף סאהלי. היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.
ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)
ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על-ידי המוסלמים.
מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל-קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל-קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל-קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודיס. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא]. וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים.
מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה.
ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)
נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942. היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.
ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)
לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על-ידי היהודים כ״מול אל-בלאד״ (בעל העיר, בעל המקום). לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל.
יש לנו בית-קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר-כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית- קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום.
באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית- קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה.
הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן-דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית-הקברות, מפני שבית- הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר-יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים.
בית-העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לר׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו של מולאי איגגי או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית-העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי חברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית-העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.
המכון למורשת יהדות מרוקו.
הרב משה עמאר
הרב אליהו עצור
מר משה גבאי
הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל
עוד בתקופת הגאונים פרח בצפון אפריקה מרכז רוחני גדול שהדיו נשמעו למרחקים וזכה להוקרתם של גאוני בבל והוא היווה כחוליה מקשרת בין יהדות המזרח וראשיה לבין יהדות המערב – ספרד. כאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז הרוחני העולמי של היהדות בבבל, לתקופת מה המרכז הרוחני בצפון אפריקה תפס את מקומו בכמה בחינות.
כ״ח. טופס להיות שנעשו ערבות הנשים לבעליהן להגוים, יבואו להשליכן בין הגוים, ויצא מזה נזק גדול שיקחו אותן לבית האסורים. וצער גדול לקהלות להניחם שם, ומזה יבואו להכריח להקהלות יצ״ו, לשלם בעדה, וכשיהיה הבעל יושב בבית האסורים, היה יכול לישא וליתן באופן אחר. ועל זה הסכמנו מע׳ החכמים ישי׳ץ, והנגיד המעולה יצ״ו, ואנשי המעמד יצ״ו, לעשות גדר בזה הדבר, וגוזרין בקנס נדוי גמור, שמהיום הזה והלאה, ששום אדם לא באונס, ולא ברצון, יכול ליתן לאשתו ערבה לשום גוי בעולם בשום אופן. ולאשה ג״ב בדומה לו, כמו כן אנו שולחים בקנס נדוי גמור, שבשום צד שבעולם לא תכנס בערבות, על שום חוב שבעולם על בעלה, ולא על איש אחר כלל ואם ח״ו יעברו על הנדוי, מלבד שיהיו מענישין להעובר, ולא יתנו הקהלות י״ץ על שום אשה, אפי׳ פרוטה קטנה. וגם לא יתעסקו בהם ובצרתם, בשום צד שבעולם. ולפי שבכף הסכמנו, חתמנו שמותנו פה, בשמונה ימים לאייר שנת שלש מאות ועשרים ושמונה לפ״ק וקיים. וחתומים החכמים השלמים, דיינים ומצויינים, במוהר״ר אברהם ביטון זלה״ה, וכמוה״ר אברהם עוזיאל זלה״ה, וכמוה״ר שמואל חאג׳יז זלה׳׳ה, וכמוה״ר יוסף גבאי זלה״ה, וכמוה״ר חיים ביב׳אס זלה״ה, וכמוה״ר יצחק בן פיש׳י זלה״ה, וכמוה״ר משה בן טאשטיאל זלה״ה, וכמוה״ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר שמואל בן ג׳יקאטיליא זלה״ה, וכמוה׳׳ר בנימין נהון ז״ל, וכמוה״ר סעדיה ברבייה, ה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה, וכמוהר״ר אברהם הכהן זלה״ה, ע״כ. ונתאמתו חתימתם.
כ"ח. טופס פור קואנטו די פ׳יאיר לאם מוג׳יריס אלוס מארידוס פור מורוס לאס ויינין אה איג׳אר פריסאס בין הגוים דונדי סי ריקריסי מונג׳ה דישגראשייא אה אילייאש אי אלאש קהלות יש״ץ אין דיש׳ארלאס אליי פור דונדי ליס איס פור פ׳ואירסה אה לאס קהלות יצ״ו די פאגאר פור אילייאס אי קואנדו איל אומברי איסטובייסי סי פודריאה ניגוסייאר פור אוטרה ויאה פור דונדי דיטירמינארון לוס סינייוריס חכמים יש״ץ והנגיד המעולה יצ״ו ואנשי מעמד יצ״ו די פוניר גדר אין אישטי קאשו אי מאנדאן בקנס נדוי גמור קי די היום אי אדילאנסרי קי נינגון אומברי נו פור רואיגו ני פור פ׳אירסה מיטה אסו מוג׳יר פ׳ייאדורה אדינגון גוי שבעולם פור דינגונה מאנירה. אי אלה מוג׳יר פור איל סימיג׳אנטי מאנדאמוס בקנס נדוי גמור קי אין דינגונה מאנירה קי איניל מונדו נון אינטרי פ׳ייאדורה פור דינגונה ריבירה שבעולם פור סו מארידו ני פור אוטרו דינגונו אי סי חייו פסארי על הנדוי קי מלבד קי סירה אפינאדו איל טאל קי פסארי קי נון דאראן לאס קהלות יצ״ו פור נינגונה מוג׳יר אפילו און מאדיבידי אי נון אינטינדיראן אין סו קאשו אין דינגונה מאנירה שבעולם ולפי שבכך הסכמנו חתמנו שמותנו פה בשמונה ימים לאייר שנת שלש מאות ועשרים ושמונה לפ״ק וקיים וכוי.
תשרי של"ה
כ״ט. טופס פס״ד מנוחי נפש זלה׳׳ה, על ענין מעות אלקרארט. לפי שהאשה מ׳ שאלא תאמו, אלמנת ה״ר חנניה בי אסבאג נ״ע, צותה מחמת מיתה, ונתנה לשלשה בנה שטר כתובתה, ואחרי אשר ראינו אנו ב״ד החתומים, שטר הצוואה הנז׳ כוח׳׳ך, וראינו ג ׳כ שטר כתובת שאלא תאמו הנז׳, כוח״ך כדת וכהלכה, מסכום שלש מאות אוקיות כסף ישן נושן, צריך לנכות השליש כמנהג התושבים יצ״ו, נשארו מאתים אוקיות כסף ישן נושן, ששוות שלש מאות וחמשה עשר אוקיות כסף ממעות סוסיא. וראינו ג״ב שבועת אלמנה, שמחלו לאלא תאמו בחייה, בניה יצחק, וזבולון, וסעדיה, ושלמה. אנו אומרים ששלמה הנז׳ זכה בשלש מאות וחמשה עשר אוקיות הנז׳, ממעות סוסיא של כתובת אמו מכח כל הנז׳. ואם אין שם טלטל לגבות הסך הנז׳ ממנו, רשאי למכור ולמשכן ולהשכיר בקרקע אביו נ״ע, בכדי השלש מאות וחמשה עשר אוקיות הנז׳, ולית מאן דימחא בידיה, ולראיה וזכות ביד שלמה הנז׳ וכ״ך חתמנו פה בעשור אחרון לחדש תשרי שנת של״ה לפ׳׳ק וקיים ע״כ. וחתומים בו החכם כה״ר אברהם ביטון ז״ל, והחכם ה״ר שמואל חאג׳יז ז״ל, והחכם ה״ר משה בן טאשטיאל ז״ל, והחכם ה״ר בנימין נהון ז״ל, והחכם ה״ר יוסף בן גבאי ז׳׳ל, והחכם ה״ר סעדיה בן דנאן ז׳׳ל, והחכם ה״ר יוסף בן עמרם ז״ל, והחכם ה״ר שלמה עוזיאל ז״ל. ואנו החתומים נתאמתו לנו חתימת החכמים הנז׳ והכרנום, והעתקנו טופס זה על נכון וקיים. עוד היה חתום שם החכם ה״ר שמואל בן סונבאל ז״ל, וקיים שנית. וחתומים החכמים השלמים, כה״ר מכלוף אסולין הסופר ז״ל. וכה״ר משה בן יעקב הלוי הסופר זלה״ה.
כסלו ש״מ.
ל. טופס פס״ד, על ענין שאין הבת נוטלת חלק כזכר, רק בפטירת האב, או האם תחילה. וז״ל, לפי שהחה״ש כה״ר אברהם מוריג׳ון ז״ל נלב״ע וחלי״ש, והניח יתומים זכרים ונקבות, שהיו לו מאשתו הראשונה שנפטרת בחייו, והיה נשוי עמה כמנהג הקהלות יצ׳׳ו, וקודם שנשא אשה אחרת, עשה חלוקה עם יתומיו כפי מה ששורת הדין נותנת ור״ל כפי התקנה. ועכשיו שנלב׳׳ע, הניח אלמנתו שהיה נשוי עמה, ג׳׳ב כמנהג הקהלות יצ״ו. וב״ד יצ״ו מינו אפוטרופוס על היתומים קטנים, ועל הנקבה, להחכם השלם בה״ר יצחק אבזארדיל נר״ו, והאפוטרופום שידך לבתולה הנז׳, עם פ׳. ופסק עמו לתת לה נדוניא כל הראוי לה, בירושת אביה ואמה, ועכשיו תבע המשדך להאפוטרופום, שיתן לבתולה הנז/ חלקה עם אחיה בירושת אביה, חלק כחלק, שוה בשוה עם אחיה. מלבד החלק המגיע לה בירושת אמה. ולסיבה זאת תבעו ממנו אנו החתומים, האפוטרופוס והמשודך המי, לברר להם מה שראוי לג׳אמילה הנז׳, בירושת אביה. ואין לה כי אם עישור נכסי הראוי לה מכח הדין, לפי שאין לבת ירושה עם הזכרים חלק כחלק מבח התקנה, זולת בנישואין ראשונים, ולא בשניים, ועכשיו שזכתה ג׳אמילה עם אחיה בירושת אמה חלק בחלק, ונפטר אביה אחייב, אין לה בירושת אביה זולת עישור נכסי. ועוד שמעשה רב שידענו ידיעה ברורה, שבא מעשה כזה לפני החכמים ז״ל, והורו כן, שאין לבת חלק כחלק עם אחיה, זולת בנישואין הראשונים, ולא נתנו לבת הנקבה עם אחיה, זולת העישור נכסי ולא יותר. ולראיה שכך גזרנו שאין לה זולת העישור נכסי כנז׳, ח״פ בעשרה לכסלו שנת שם ש״ם לו חק ומשפט לפר״ק, וחתומים בה״ר בנימין נהון, וכה״ר יוסף בן עמרם זלה״ה, וכה״ר אברהם בן רמוך ז״ל וקיים. וחתום החכם השלם הדו״מ כמוה״ר אברהם בן דנאן זלה״ה.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ילד מכוער.
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
תבארכ אללאה עליה.
כאשר אורחת באה לבקר, חייבת הי
ולדת להציג בפניה את עוללה על כר משי ואחר כך למסור לה אותו. זו מצידה פורצת בקריאות גיל של יו יו יו ואומרת : תבארכ אללאה עליה – ברכת ה' עליו, ומוסיפה : רבבי יחדיכ למוואליכ – ה' ישמרך להוריך. כמו כן עליה להראות כאילו היא יורקת עליו, כל שברקיקה הזו תוכיח לאם התינוק שכל ההסתכלויות בטלות ומבוטלות.
אם המבקרת לא תעשה כך, הדבר עלול לסכן את חיי התינוק. כל זאת אם האורחת באה מכל סיבה שהיא לבקר את היולדת ביום תכ'מיס, אז היא באה ביום אחר ומביאה אתה את הג'ראמא.
ילד מכוער.
כאשר היולדת מגישה את עוללה לאורחת כדי לראות אותו, אסור למבקרת לומר לאם " איזה ילד יפה ", אלא את ההיפך " איזה ילד מכוער " כדי להוכיח לה שאין לה מחשבות רעות ושאין היא מעוניינת לגרום שום עין רעה לתינוק.
אחר כך המבקרת מנשקת את התינוק ומניחה את כף ידה על פניו. הנחת כף היד על הפנים החא סימן של ח'מסא, שהם כמובן נגד עין הרע.
נודולכום פלפרח דדרארי.
אחרי האיחולים, הברכות והכיבודים, המבקרת מניחה על חזהו של התינוק, מתנה כספית ורק במטבעות – מצלצלין, כי המתכות מבריחות את המזיקים. רצוי לתת תמיד חמישים וחמש וכדומה ולא סכומים של, ישרים, ארבעים, שלושים…שני המרכיבים האלה של המתנה בצורת מטבע, וסכום הכסף המסתיים במספר חמש, הם סגולה לשמירה על התינוק.
אחד מגרש את השדים והשני מכריע את עין הרע. היולדת מצידה, מודה למבקרות במלים נרגשות : קבאל מא נרדולכום פלפרח דדרארי בזכות די אליהו הנביא. – בקרוב נחזיר לכם בשמחות של הילדים שלכם, בזכות אליהו הנביא.
הבת לעומת הבן, לא התקבלה במתנות, ונהגו לומר : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת אלקים.
היולדת אינה רושמת את שמות התורמות, וגם לא מנהלת פנקסנות בנידון, כי יש לה זיכרון מצויין וזוכרת כל אלה שהביאו לה מתנה, על מנת שתחזיר להם בבוא העת. והיא גם לא תחזיר אותו סכום שקיבלה, כי אם תמיד קצת יותר, וזאת כדי להראות רוחב לב ולא קמצנות.
כאשר יש בת במשפחה, האם מיודה למבקרות בסגנון אחר : קבאל מה נודולכום פלעארס די אולדכום ובנאתכום – בקרוב נחזיר לכם בחתונות בניכם ובנותיכם. יש לציין שבניגוד לבנים, כאשר יש בת מביאים מתנות בצורת בגדים ומלבושים ולא מטבעות כסף, כי לגבי הבת, אין חשש לעין הרע, וגם לא נערכות מסיבות וחגיגות מיוחדות.
האורחות נהגו גם " לנחם " את הורים באימרה : רזק לבנת עלא מולאנא – פרנסת הבת מאת הבורא, וההורים קבלו בסיפוק את הנחמה. הגברים ניחמו כדרכם את ההורים " בת תחילה סימן יפה לבנים ( בבא בתרא, קמא, ע"א ).
ביקור הגברים בבית היולדת.
בעוד שהנשים מבקרות את היולדת במשך היום, הגברים באים רק בערב בתום יום העבודה. בניגוד לנשים, הגברים אינם רגילים להביא מתנות, אלא מברכים את אבי הבן ולא את היולדת, בעברית ולא בערבית כנהוג, והברכה היא : בסימן טוב והצלחה ".
הם מתיישבים סביב שולחנות ערוכים מכל טוב, משמיעים דברי תורה, קוראים קצת זוהר, שומעים דברי אגדה, מישיות ומילתא דבדיחותא, מתכבדים בשתיה ובכל מיני כיבודים. רבים נשארים עד חצות ומשתתפים עם בעל השמחה בטכס התחדיד.
כל ערב אבי הבן מזמין את הפייטן לביתו וזה מנעים ליושבים, בפיוטים ומתאים לכל מזומן שנכנס שיר או פיוט מיוחד.
שבת אבי הבן.
השבת שלפני הברית נקראת " שבת אבי הבן " וכל קרובי המשפחה והידיים מתפללים עם בעל הברית. כל מתפלל מתכבד בעליה לתורה, והוא מפגין את כוחו בנדבה הגונה שהוא מנדב לרב או לבית הכנסת. אבי הבן התכבד בעליית " מוסיף " והכוונה שיוסיפו לו עוד צאצאים ומצוות.
כן נזהר מלעלות ל " משלים ", אחרון, כי זה יסמל עבורו " סוף " חס ושלום. אם אבי הבן תלמיד חכם ודל אמצעים, הקהל שבא להתפלל עימו ושאר המתפללים הקבועים, עולים לתורה ומרימים תרומה לאבי הבן הנזקק. וזה עזר מאוד לבעל הברית להתגבר על ההוצאות הרבות. אחרי התפילה, אבי הבן מזמין את כל באי בית הכנסת לביתו לקידושא רבא, והמוזמנים מתכבדים בסעודה קלה ובשתיה.
מצווה לעשות סעודה ומשתה בשבת הראשונה לפני המילה, לחיי היילוד. סעודת מצווה זו מקבילה לסעודה של " שלום זכר " הנהוגה אצל האשכנזים, שעושים אותה בליל שבת.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים האיש שחזר
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
האיש שחזר
עיוש היה קצב ידוע בספרו. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן. תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.
בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב. אשתו היתה יפה במיוחד, שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת. בת למשפחה ענייה, שמונה בנות. רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת והיא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מפשע, וגופה נשי ומתמר לתלפיות.
בירוקת העין הזאת התאהב באשיר בן הפשה. צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומההצצה לבתים המסתוריים של היהודיים האלה שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהן היה כל העושר מוצג בפרהסיה – כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשילות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.
הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: ״יא מסעודה, יא לעין אלכדרה״… וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.
איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכול קצב עני לעשות לבן הפשה?
״יהודה הלוי״, אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה.
אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפשה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.
בחנות הבשר שפתח בשוק ברמלה, המשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות הישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גוויה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה משם בעוד שלו לחזור הביתה:
״יא מסעודה, יא חדרת לעין…״ והוא, עיוש עצמו שומע את קול הסירנות האפילות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.
ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מיד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות ניעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!
הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים לחיים שוב את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה שבקומה השנייה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת – שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה. רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שוורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחיים, עד שמגיע תורו לשחיטה.
לאחרונה קנה שור ענק במיוחד, ממש חיית קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אוזנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו, אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.
והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פרץ מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר אותו במשך שנים, עבר על פני המסגד, נכנם לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שנסה למשוך את תשומת ליבו, אך השוד לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, הכה בהלם את מתפללי ״אסלא דלחכם״, דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון כי הפר העצום והנורא של עיוש, חיית הקדומים, דורם כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה. בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא ניסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו. ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפשה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האישה והעור שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת. דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפשה המזמר וכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לעיוש לא היתה ברירה עתה אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת שוב את קולו של בן הפשה שר לה את שירי אהבתו ״יא מסעודה… יא כדרת אלעין״.״
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
בתשובה אחרת (ללא תאריך) דן החכם במקרה דומה: האשה אמרה שאין לו גבורת אנשים ותובעת ממנו גט ותשלום כתובתה. הוא מסכים לגרשה אבל לא ישלם לה כתובתה. בהסתמכו על השו״ע ועל מקורות הלכתיים אחרים בנידון, כתב החכם: ״דאם הוא מודה לדבריה צריך ליתן לה כתובה ודוקא במכחישה הוא דפטור מהכתובה״. לבסוף הוא הודה לדבריה, והבעל חייב אפוא לשלם את מלוא כתובתה (ייפה שעה׳, סי׳ צב). חכם אחר בן המאה ה־20 דן בשני מקרים שהובאו לפניו. בראשון טענה אשה על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והודה לה״. השאלה: מה הדין לגבי כתובה ותוספת. מסקנתו, שאם הבעל אינו מודה ואינו מגרש מרצונו אלא בכפייה – אינו משלם לא כתובה ולא תוספת. אבל אם הוא מודה – אפילו שמגרש בכפייה – עליו לשלם כתובתה ללא התוספת (שמעון דיין, ׳זהב שבא׳, סי׳ נד).
מפסק דין של ר׳ יהושע מאמאן ברבאט בשנת תשי״ג (1953) מתברר שהיה המעשה הבא:
זוג עמד לדין לפני החכם. הבעל טען שהוא רוצה לישא אשה נוספת על אשתו, כי הם נשואים כבר 14 שנים ועוד לא ילדה. האשה טענה שאם הוא רוצה לשאת אשה נוספת, יגרשנה ויפרע לה כתובתה. גם היא רוצה בבנים אבל המניעה ממנו. היא הציגה תעודה רפואית מלפני כשלוש שנים המאשר שזרעו לקוי. לדברי החכם, התביעה שלה לתשלום הכתובה מעלה חשד שהיא תובעת גט רק כדי לקבל כתובתה, וכן כדי למנוע אותו מלשאת אשה אחרת עליה. כי הרי בעבר לא רצה לשאת שנייה ״אז היא פתחה פיה בעורמה וטענה טענה זו״. רק אם בית הדין משוכנע שאין לה כל סיבה זרה לתלות בה טענתה, יאשרו את בקשתה לניתוק הנישואין ולתשלום כתובתה (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ א).
רחל אסולין ובעלה מרדכי עמדו לדין באלול תשכ״ב (1962) בפני ר׳ שמעון דיין. האשה תבעה לגרשה, כי יותר מעשר שנים מאז שנישאה לו, לא זכתה להיבנות ממנו. הוא נבדק על ידי רופאים ואמרו לו שאינו מוליד, והיא טוענת שזקוקה למשענת כלכלית לעתיד כשתגיע לזיקנה. ועוד טענה שהוא ״ממרר ומכה אותה״. לכן היא תובעת שישלם לה כתובתה, ותיטול עמה מכל הכלים שבבית. חוות דעת רפואית צורפה לתיק.
הבעל השיב: אשר לגירושה – הוא מוכן לגרשה רק בתנאי שתמחל על הכתובה ולא תיקח שום דבר מהבית, אפילו לא את נדונייתה. הוא האשימה שלקחה מהבית את כל תכשיטי הזהב שיש לה וגם כסף, ודרש שתחזיר הכל. הוא דחה את האשמה שהוא מכה אותה.
סיכומו של החכם היה, כי היות שלפי חוות הדעת הרפואית הוא עקר, ואין כל אפשרות לרפאותו, ולאחר ששהתה עמו עשר שנים, הוא פסק כי:
א. הבעל חייב לתת לה גט.
ב. אם הוא מסרב, כופים אותו אפילו בשוטים, כפי שפסק השו״ע יור״ד סי׳ קנד, ס״ק כא: ״כל אלו שאמרו להוציא כופין אפילו בשוטים״.
ג. הוא חייב במזונות אשתו עד מתן הגט (׳זהב שבא׳, סי׳ צו).
מפטיר והפטרה פרשת בא בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת בא בנוסח יהודי מרוקו
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה
5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס
לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.
שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.
כל כבודה בת מלך.
ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.
תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.
אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.
ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.
הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.
אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.
ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.
הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.
מארץ מבוא השמש – הירשברג-הזירה המדינית
הזירה המדינית
מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומע
בר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.
מבעיותיה של העדה.
לא רצית להסתפק בביקורים שערכתי במשרד הקהילה ואצל הרב הראשי, ולא באתי על סיפוקי בהשתתפותי בתפילה ליל שבת ויום שבת בשני בתי הכנסת הקדומים של החארה. לא אוכל להסביר, למה נראו לי כה זרים ומוזרים הרבנים והחזנים, המשמשים בקודש כשלראשם כובעי הכמורה הצרפתית הרחבים, שחובשים אלה ברחוב.
כובעים אלה כמעט שהסתירו בעדי את כל התפילה בבית הכנסת. ייתכן מפני ששונים הם מכיסוי הראש הרשמי של המשרתים בקודש בכל שאר הדתות. ייתכן מפני שמיוחדים הם דווקא לכמרים הלאטיניים של ארץ אחת דווקא, והחיקוי דוקר בעיניים באלג'יריה, שמסורותיה הקתוליות בוודאי צעירות ביותר.
בשני בתי הכנסת הכרתי מספר תלמידים של בית מדרש לרבנים, הקיים זה שנים אחדות באלג'יר. תפקידו לספק משרתים בקודש לקהילות, רבנים, חזנים, קרואים בתורה, שוחטים וכדומה. בזמן ביקורי התחילו בהכנות להקמת בניין מיוחד למוסד זה, עם פנימייה לתלמידי חוץ. הוא צריך לקום על חלקה שלא אדמה שעליה השתרע לפנים אחד מבתי הקברות הקדומים.
לפי מה שקראתי בעיתון, נערכה לפני כמה חודשים החגיגה של הנחת אבן הפינה לבית זה ברום עם. אם בשעה זו חושבים ראשי הקהילות באלג'יריה ורבניה על בניין מוסד לתורה סימן יפה להם, המשתיק קטרוג, שאפשר להשמיעו על העיר אלג'יר עצמה.
סחו לי אנשי שיחי, כי הבעיה המטרידה אותם ביותר היא המספר הגדול והולך של נשואי תערובת בארץ כולה ובבירתה בפרט. אחדים נקטו מספר של גוזמא : 40 אחוז של נשואי תערובת ! אחרים הכחישו זאת והעמידו את מספרם רק על 15 אחוז.
מכל מקום אפילו המספר הנמוך דיו להורות על הסכנה הצפויה לעדה היהודית בעיר זו. ההתבוללות אוכלת בכל פה, ואלמלא הזרם הבלתי פוסק של תושבי הערים הקטנות, כמעט שהייתה קהילה זו מחוסלת. רק נחמה פורתא היא, כי תופעות התבוללות דומות שכיחות גם בין חוגים מסויימים של החברה המוסלמית.
בכל רחבי אלג'יריה,המונה תשעה מיליון מוסלמים ערבים, לא יוצא לאור שום עתון יומי בשפה הערבית. לא מפני שהשלטונות דיכאו את העתונות הערבי, כי בכל קיוסק אפשר לקנות את העתונים היוצאים במצרים, אלא מפני שאין דרישה במידה המאפשרת קיום עתון.
בשכבה המוסלמית האמידה אין יודעי ערבית ספרותית, ואחרים אינם זקוקים לעתון. השבועון " אל בצאיר " , בטאון אגודת ה " עולמא " המוסלמים באלג'יר שסיסמתו, הערביות והאסלאם, העתון היחיד בערבית המיועד לחוגים של אנשי הדת, מתפאר בזה, כי פעולת האגודה החזירה רבים מעוון והשיבה אותם לעמם ודתם.
כמה אמת בזה קשה לקבוע. מכל מקום המצב לא יכול להיות חמור. שכבת המתבוללים דקה היא וכמעט אפסית, לעומת המוני העם הדבקים בדתם ובמנהגי חייהם. השלטון הצרפתי לא הצליח להפכם לצרפתים במשך תקופה ארוכה למדי, ובוודאי שלא תספיק לו השעה כעת.
לפי האמדן מתגוררים בעיר כ – 30000 יהודים, והשתדלתי לראות " עמך " בעמלם. לאו דווקא את שלה שבאו לקהילה, כדי לקבל את חבילות המצות.
ביקשתי ולא מצאתי. ומכיוון שאמרו בזה חז"ל – אל תאמין, הרי האשם בי ובטביעת עיני, שלא ידעו להבחין בין המון העם את היהודים הפשוטים, את הפועלים ובעלי המלאכה, את הרוכלים והחנוונים. אולם סבורני, שגם אלה ששהו זמן ממושך בעיר זו לא הצליחו להגיע אליהם.
הם עצמם אינם מתדפקים ואינם משכימים לדלתו של נציג מחלקת העליה. יש עלי בממדים מצומצמים ממזאָב, אחד מאזורי הדרום, בגבול הצהרה האלג'ירית, שנשתמרה בו קהילה יהודית קטנה בגארדאיא. יש גם עולים מבני תנועות הנוער. עם זאת אין לומר, כי לא קיימת הסתדרות ציונית באלג'יר.
ראיתי את נציגיה ואת חניכי תנועות הנוער הציוניות בשחרית, שנערכה מטעם " המגבית " ביום ראשון באחד מבתי הקולנוע שבעיר. באולם נתאסף קהל רב למדי – בהתאם לגודל האוכלוסיה.
לפני שניים שלושה דורות הייתה אלג'יר אחד המרכזים של האנטישמיות הארסית מצד הצרפתים החדשים, ערב רב של בני עמם שונים, צאצאיהם של איטלקים, ספרדים, מאלטזים בתוספת דם של היאניצ'ארים התורכים.
בני תערובת אלה, שזכו לקבל את האזרחות הצרפתית בתור נוצרים, ביקשו להצר את צעדיהם של יהודי אלג'יר ונסתייעו בהרפתקנים צרפתיים, שבאו הנה לצבור הון. כל אלה חברו יחדיו כדי להכשיל את פקודת כרמייה, שהעניקה ליהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית.
גם ידם של חוגים שמרנים קאתולים במטרופולין הייתה בפעולות ההסתה האנטישמיות, ובימי משפט דרייפוס הגיעה המתיחות לשיאה ופרצו פרעות דמים באלג'יר.
הדי פולמוס הדמים נשתמרו גם בשורה של ספרים וקונטרסים ובתשובה להאשמות האנטישמים הרגילות נתחברו כתבי הגנה, כדי להוכיח את צדקתם של יהודי אלג'יריה, את יושרם, צניעותם ומידותיהם הטובות. בעיית אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה שוב עלתה על הפרק, כאשר ניסתה ממשלת וישי, בימי מלחמת העולם השנייה לעשות את פקודת כרמייה פלסתר ולשלול בכל מיני טענות את זכויות האזרח מאת רוב היהודים.
בחברה מגובשת ומלאת און עלולות היו תופעות האנטישמיות לעורר תגובה, שתתבטא בתסיסה של התעוררות לאומית. כאן נצטמקה להצטדקות חלושה, שהדיה מפעמים עדיים בעתונות, ובוויכוח עם הנצרות ונושאי כליה למיניהם.
אמנם קיים גם ועד יהודי אלג'יריה למחקר חברתי. הוא הראה פעילות מסוימת בימי שלטון וישי, כשניסה לארגן את התנגדותם הפעילה של היהודים. עתה מוציא הוא עתון " ידיעות " בשפה הצרפתית, המתפרסם מדי חודש בחדשו, והוא נפוץ בכל צפון אפריקה. הירחון נוקט עמדה לאומית גאה, אבל אינו סבור, שרבה השפעתו על החוגים האינטלקטואלים באזור.
שוחחתי עם אישים אחדים מחוג זה, שהיו כנראה הנמושות. הכוחות החשובים בשדה הרוח ובמקצועות החופשיים, שנולדו בארץ זו, מוצאים הזדמנות לעבור למטרופולין, לפאריס, ומגיעים בה לעמדות נכבדות. גישתם של החוגים הצרפתיים הרשמיים והאקדמאיים כלפי היהודים השתנתה לטובה בשנים האחרונות.
ראש לכל, בוודאי עקב המתיחות הפנימית בארץ, המזכירה, שלא מן התבונה להרבות אויבים לעת כזאת, וגם בשל חידושה של מדינת ישראל, שהשפעתה כפולה, גם רכישת ידיד במזרח.
הספריה הלאומית המכילה למעלה מ – 350.000 ספר שוכנת באחד הארמונות של שליט אלג'יר התורכיים. חזית הבית, קישוטי הפנים והחצר עלולים להשרות משהו מהרוח של תקופה שעברה ולהכניס את האדם לאווירה של היסטוריה.
האוסף חשוב ביותר, ומכיל כמעט כל מה שנתפרסם על צפון אפריקה בכלל ועל אלג'יריה בפרט מאז המצאת הדפוס – ומבחינה זו נותן הוא אפשרות יחידה במינה לעבודה, במיוחד מאחר שמכונסים בו גם כתבי יד ערביים חשובים. אולם הארמון לא היה מיועד לשמש כספריה, ובגלל ערכו ההיסטורי אי אפשר להכניס בו שינויים.
הספרים המתווספים דחקו את הקטלוגים ואת הקוראים מהאולמות למעקה הפנימי, העוטר את הקומה השנייה, ולבסוף היה צורך להעביר חלק מכתבי היד ומהספרים יקרי המציאות למחסן – עד שיעמוד הבניין החדש של הספרייה, שהוחל כבר בהקמתו.
ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש- אליעזר בשן-רופאים יהודים במרוקו
רופאים יהודים במרוקו
ברית מספר 27
כתב העת של יהודי מרוקו
מבט על קהילת מראקש
העורך : אשר כנפו
פרופסור אליעזר בשן
רופאים יהודים במרוקו
לרופא הנאמן ד"ר מיכאל תורג'מן, בידידות.
ידיעות ממקורות זרים במאה ה־17
צרפתי שחי 25 שנים באזור הסוס ומראכש במחצית הראשונה של המאה ה- 17 כתב כי בין המאורים מצויים כירורגים [רופאים מנתחים] ויש כמה יהודים היודעים להקיז דם, וזה השיא בידע הרפואי שלהם.
במאה ה-18, גיוהן בריתויית שכתב על המהומות שפרצו לאחר מותו של מולאי איסמעיל הראשון (1727-1672), ציין כי הרופא והמתורגמן של מושל Larache בחוף האוקינוס האטלנטי היה יהודי.
ימי שלטונו של מוחמד אבן עבדאללה (1790-1757) הצטיינו בשגשוג כלכלי ובפריחה תרבותית. לפחות 16 יהודים היו מקורבים למלכות בתור סוחרי המלך ['תוגאר אסולטאן'], וכן היו יהודים שמילאו שליחויות מטעם הסולטאן לאירופה. בתקופתו מצויה עדות על רופאים יהודים, אבל לא על רופא חצר יהודי. הרופא האנגלי ויליאם למפריאר מגיברלטר שהוזמן על ידי סולטאן זה בשנת 1789 לטפל בעיניו החולות של בנו עבד אסלאם, כתב על רופאים יהודים המצויים במרוקו. 12 בספטמבר, 4, 11 בדצמבר 1789 : 172 .FO 52/8 , p) 78 .Lempriere, 1813, p
בטנגייר פעל רופא יהודי בשם בן ואליד חטואל Ben el -Oualid Etouiel שהיה בעל רכוש ב- 1758
אגרל אולוף מזכירו של קונסול שוודיה במרוקו, ולאחר מכן סגן הקונסול בטנגיר עד שנת 1797, כתב על רופא יהודי שלקח על עצמו לרפא אישה מאורית באמצעות קמיעות. משלא הצליח, הכה בעלה של האישה את היהודי, ותבע בחזרה את כספו. האם הדבר מעיד על הידע הרפואי של הרופאים והשיטות הרפואיות שלהם?
במאה ה-19: אנגלי שסייר במרוקו בתחילת המאה-19 כתב על רופא יהודי בתיטואן בשם יוסף חאראג' ופרטים על דרך טיפולו בחולה. לאחר שנתן לו כל מיני' תרופות' במשך שישה ימים ולא העלה ארוכה, שינה את השיטות, ולבסוף הבריא החולה. השאלה האם הבריא הודות לטיפולו או בידי שמים.
לפי נוצרי שביקר במגרב בין השנים 1815-1813 היהודים באזורים אלה הם המלומדים ביותר ורק הם רופאים ולכן הם מתעשרים. אבל יהודים בעלי אמצעים נזקקו לרופאים אנגלים מגיברלטר. ב-1846 נשלח לגיברלטר יצחק פינטו יליד טנג׳יר שכיהן כתורגמן( FO 99/31).
רופא יהודי ממוסקבה: רב החובל של אוניה אמריקאית שעלתה על שרטון בחוף המערבי של מרוקו באוגוסט 1815, כתב על חוויותיו בתקופת שהותו במרוקו. הוא ציין כי לא היה במוגדור רופא, זולתי יהודי ממוסקבה שלמד שם רפואה, נדד באירופה ובא למוגדור, בה שהה חודשיים.
רופא יהודי שטיפל באחיו של הסולטאן
בארכיון משרד החוץ הבריטי מצויות תעודות משנת 1827 בדבר יהודי בשם מסעוד בן אליה שהיה רופאו של אחי הסולטאן סולימאן השני"המשקם" (מלך בין השנים 1859-1822). ואחיו של הרופא הנ״ל, הוא עתה רופאו של הסולטאן עבד ארחמאן השני (1859-1822). הכותב על כך הוא בנו של מסעוד בן אליה שעזב את מרוקו למספר שנים, גר בליסבון, הקים שם משפחה, הגיע ללונדון, ועתה רוצה לחזור לליסבון, לקחת את משפחתו ולחזור אתה למרוקו. לשם כך פנה ללורד 1834-1762) Bathurst) שכיהן בתפקידים שונים בממשלת בריטניה, ובעת הזאת שימש שר המלחמה ושר המושבות עד אפריל 1827. הוא פנה אליו באשר עליו לעבורדרך גיברלטר הנמצאת בשליטה בריטית. הוא חתום על מספר מכתבים שנכתבו באותיות עבריות. 8, 9 בינואר, 26 באפריל, 5, 30 ביוני 1827 :בתיק F052/28
תוכן המכתבים: ב-8 בינואר 1827 נכתב על ידי ויליאם פיט כי אביו של מירזה הוד ששמו מסעוד בן אליה היה רופאו של אחי הסולטאן הקודם, וכי כפי שנודע, עתה הוא רופאו של הסולטאן הנוכחי. אדם זה נעדר מספר שנים ממרוקו, גר בליסבון מזה שש שנים. שם הקים משפחה. אם תמצא לנכון להעניק לו דרכון כדי לעבור לליסבון או לגיברלטר יהיה זה מספיק. אחרת הם ימציאו סיפורים על יחסים עם כמה אישים במדינה זו ויסתמכו על הליברליות של הבריטים. הוא מסיים בדברים על הרופא היהודי(52/28 FO)
למחרת, ב-9 בינואר כתב גיימס גרין מברייטון לויליאם האי בו אישר את מכתבו מהיום הקודם עם תזכיר ללורד בטהורסט על ידי נתין מאורי בשם מירזה הוד בן אליה, המציג עצמו כבנו של הרופא המטפל במלך מרוקו. הוא מבקש כי יעביר אליו מידע על אדם זה. 'כתשובה עלי לידע אותך כי עזבתי את מרוקו לפני עשר שנים ואין לי מושג מי האדם עליו מדוברי(שם) ב-26 באפריל 1827 נכתב ממשרד הימייה הבריטי לויליאם האי כתשובה למכתבו מה-10 בינואר בו מודיעים לנמען ולידיעתו של הרוזן מבטהורסט, כי מרזה הוד בן אליה, יהודי מרוקאי, רשאי להפליג בעוד כשבוע על אוניה בריטית בדרכה לליסבון. ב-25 ביוני 1827 כתב מירזה בן אליהו החותם בעברית מכתב באנגלית לרוזן Goderich (1859-1782) שכיהן כשר החוץ בקבינט הבריטי, ומודיע לו כי באפריל האחרון קיבל הוראה להפליג על ספינה בריטית. מסיבות שונות הדבר לא יצא לפועל. הוא מודיעו כי עתה קפטן סביתלנד העומד להפליג לגיברלטר, מאפשר לו להפליג בספינה שאמורה לצאת בעוד מספר ימים. הכותב הנמצא במצוקה מבקש את סיועו של הנמען.
המכתב המפורט ביותר בנושא הנדון, עליו חתום בעברית מרזה הוד בן אליה, הגר זמנית בלונדון, הוא ללא תאריך, אבל נראה שנכתב ביוני 1827. במכתב זה, בן אליה מציג את עצמו כנתין של סולטאן מרוקו, ובנו של אליה מרזה בן מרזה הוד, הרופא של הסולטאן, ושל אחי הסולטאן הנוכחי גיעפר בן אליה. הכותב הוא סוחר שהפליג מליסבון במאי 1823 בדרכו לסלא במרוקו. פיראט מבואנוס איירס תפש את האוניה ובזז את התכולה. לאחר תיאור מפורט הוא מבקש שהממשל הבריטי יעזור לו להגיע לליסבון למשפחתו ומשם יפליג אתם למרוקו. ב-30 ביוני 1827 נכתב ממשרד החוץ הבריטי למרזה הוד בן אליה על ידי איש המשרד בהוראת שר החוץ Goderich כי קיבל את מכתבו מה- 25 בחודש וכי כבר ניתן רישיון למעבר שלו לליסבון.
המכתב האחרון שמצאנו בנושא זה הוא של יהודי מגיברלטר בשם J. L. Bensusan . ב-18 באוגוסט 1827 כתב אל שר החוץ הנ״ל. הוא מבקש להעניק פספורט למסעוד בן אליהו יליד מרוקו המוכר לכותב, שרוצה לעבור לגיברלטר(F052/28)
חיים משה פיצייוטו שנשלח מאנגליה למרוקו ב-1860 שיבח בדו״ח שלו את הרופא שמעניק את שירותיו לעניים וגם מספק להם תרופות. וכן משבחים אותו עשירים ועניים בעניין העיר מוגדור בה חיה קהילה יהודית גדולה, מהם סוחרים אמידים, ציין כי פועלים בה רופאים אירופאים, אבל רופא אינו יכול לעבור במלאח בגלל הלכלוך השולט שם.
בשנים הבאות, מ-1875 ואילך, פעלו במוגדור רופאים מיסיונרים שניצלו את חולשתם הפיזית ובריאותם הלקויה של העניים היהודים, כדי להעבירם על דתם(בשן, 1999).
בספרו של אנגלי שסייר בספרד ובמרוקו בתחילת המאה ה-19 נזכר רופא יהודי בתיטואן, שנקרא לפצינט. בספר מתוארים דרכי הריפוי וגובה התשלום לכל ביקור.