הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים האיש שחזר
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
האיש שחזר
עיוש היה קצב ידוע בספרו. גבוה, חזק, מהיר ויעיל ובעיקר שתקן. תמיד עם הכיף בפיו וגרזן הקצבים בידו. מכותיו חדות, מדויקות וחותכות והוא אפוף תמיד עשן.
בעיירה שכולם יודעים הכל על כולם, איש לא ידע מה עיוש חושב. אשתו היתה יפה במיוחד, שפתיים אדומות, תמיד חייכנית ומלהגת. בת למשפחה ענייה, שמונה בנות. רובן לא נאות ולא מוצלחות במיוחד. אחת מגמגמת, אחת פיסחת, אחת קירחת והיא יצאה כמו נס, תפוח מושלם בלי פגע, עור צח כשלג, שיער שחור שופע, עיניים גדולות וירוקות, אף ביישני ופה גדול וחף מפשע, וגופה נשי ומתמר לתלפיות.
בירוקת העין הזאת התאהב באשיר בן הפשה. צעיר יפהפה, נגן עוד מצוין וזמר מלהיב, שאהב את תושבי המללאח והיה חבר באחת מלהקות העוד שלהם, נהנה מהחינגות ומההצצה לבתים המסתוריים של היהודיים האלה שהיו סגורים בפני זרים, כי אמנם הבתים מתפוררים ועניים מבחוץ, אך מי שלא ראה אותם מבפנים, לא ראה ארמונות פאר מימיו. בעיקר בימי חתונות, בהן היה כל העושר מוצג בפרהסיה – כלי זהב ובגדי קטיפה, שטיחים, מאכלים ושתייה, ובעיקר הנשים היהודיות, צעירות, בשילות ושמחות, שיודעות לשיר ולרקוד עם הגברים וגם לאכול ולשתות איתם, לקרוץ, לנגוע ולצבוט. חשמל היצרים משתולל אז באוויר, ובחושך, מתחת לשמיכות, מאחורי הדלתות והקירות, יחד עם החתן והכלה, שוכבת חצי עיר.
הוא אהב את השמחה הנצחית הזאת, שבה יום אחד צדה עינו את ירוקת העין, מסעודה של עיוש, והתחיל לשיר לה שירים מתחת לחלון: ״יא מסעודה, יא לעין אלכדרה״… וכל העיר חוזרת בחמדה על שיר האהבה המופלא. שרים אותו גם בחתונות ומפיצים כך את כאב אהבתו חסרת התוחלת של בן הפשה, האוהב ומחזר בנחישות, אך לא מעז להתקרב, והיא אינה יודעת מה לעשות באהבתו.
איש לא ידע מה מתחולל בנפשו של עיוש הקצב. רק עשן החשיש התעבה סביבו, השתיקה כבדה ומכות הגרזן בבשר היו חדות ומהירות מתמיד. נפוצו גם שמועות על פגישות במסתרים שהתקיימו בין המחזר המוסלמי ובת היהודים, אבל אלה לא אומתו מעולם, ובסופו של דבר מה יכול קצב עני לעשות לבן הפשה?
״יהודה הלוי״, אוניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה, באה בדיוק בזמן כדי לעשות סוף לסיפור המסובך הזה.
אבל ככל שנתרחקה הספינה גברו באוזניה של מסעודה קולות העוד. הגלים הביאו לה מנגינות לוטפות, חום ענוג זרם אליה מרחוק בקולו של באשיר, אבל כשקמה והביטה בים ראתה רק צבע עופרת בלי חוף. בן הפשה נשאר שם רחוק ואותה הקיף עתה רק הים הזועף ובעלה עיוש. היא בידו, אבל עיניה באופק והיא הולכת ואוזלת, שוקעת בשתיקה עצובה.
בחנות הבשר שפתח בשוק ברמלה, המשיך עיוש להנחית את מכות הגרזן האימתניות שלו בפרות הישראליות. אותו מסך עשן סביבו, אותה שתיקה, אותה אטימות אילמת שלה, כאילו גוויה עמדה ביניהם, כאילו בן הפשה היה קורא לה משם בעוד שלו לחזור הביתה:
״יא מסעודה, יא חדרת לעין…״ והוא, עיוש עצמו שומע את קול הסירנות האפילות, ואין לו מפלט אלא לציית להן.
ויום אחד, בלי הכנה מוקדמת, הוא אורז את המזוודות ומודיע לה: חוזרים לספרו. היא קמה מיד על רגליה, חסונה וחיונית כמו פעם, עיניה המתות ניעורות לתחייה, פניה החיוורות זורחות. באמת?! הייתכן?!
הם מגיעים לספרו לפני שהיא מתרוקנת מיהודיה. מצליחים למצוא את ביתם בסמטת בית המרחץ, בדיוק כפי שעזבו. גם חנות הקצבים ברחיבה חיכתה להם. האשה מתרפאת, חוזרת ומתרוצצת ברחובות, מרכלת עם השכנות, שמה שוב עולה על כל שפתיים וצלילי העוד של באשיר, בן הפשה, מעוררים לחיים שוב את אפלת הסמטאות. כשהוא מסתובב מתחת לחלונה שבקומה השנייה, היא משקיפה עליו מלמעלה ונושמת – שואבת לתוכה כוח ואהבה ומחזירה מבטים של קסם וחיבה. רק עיוש חוזר ויושב מאחורי הדלפק, עם הכיף הארוך בפיו, וגרזן הקצבים מדמם בידו, מכה וחותך בבשר החי. עכשיו, במקום פרות הוא קונה שוורים. כרגיל, כמו כל הקצבים הוא קושר את השור ברפת שליד בית המטבחיים, עד שמגיע תורו לשחיטה.
לאחרונה קנה שור ענק במיוחד, ממש חיית קדומים, לו הוא רוחש חיבה גדולה. הרבה שוורים באו אחריו, אך נשחטו לפניו. אותו הוא מפטם ומטפח. נקשר ביניהם קשר משונה. כשהוא בא לרפת לבחור בהמה לשחיטה, הוא עובר ליד השור, מלטף אותו, רוכן על אוזנו, משפשף את קרניו האדירות, מנשק את הכוכב הלבן שעל מצחו, אבל אלה דברים שהעידו עליהם אנשים רק לאחר מעשה.
והנה יום אחד, לא ייאמן, שורו של עיוש התיר את קשריו, פרץ מהרפת, דהר בכל כובד גופו לתוך סמטאות המללאח, נגח בכל מה שעמד לפניו בטירוף עצום ובזעם נורא, שכאילו צבר אותו במשך שנים, עבר על פני המסגד, נכנם לשערי המללאח, חלף ליד בית הכנסת, עבר ברחיבה מול עיניו של עיוש שנסה למשוך את תשומת ליבו, אך השוד לא שעה לקריאותיו, הבריח את הנשים הבהולות שיצאו זה עתה מבית המרחץ, הכה בהלם את מתפללי ״אסלא דלחכם״, דחק פנימה את ילדי החדר, שזינקו החוצה לשמע הדהרה הנוראה. השמועה עברה מגג לגג ומחלון לחלון כי הפר העצום והנורא של עיוש, חיית הקדומים, דורם כל מה שנקרה בדרכו, מחריב את העיר. קירות הבתים רעדו, אבק נשר מהתקרות כמו ברעידת אדמה. בית האורחים ננעל מבפנים, הסנדלרים סגרו עליהם את דלתות החנויות. אנשים הסתתרו בבתיהם. איש לא ניסה לרדוף אחרי השור המאיים ואיש לא עמד בדרכו. המללאח התרוקן כולו. ורק הוא צונף, שועט חופשי בכל כובד משקלו האדיר, מהיר כרוח, ראשו כפוף קמעה, ושתי קרניו הארוכות והחדות זקורות קדימה, עד שהגיע לסמטת ביתו של עיוש, שם עמד בן הפשה וניגן בעוד לאשת עיוש ירוקת העין והיא מלמעלה שולחת לו את חיוכיה, הפר נכנס בבן הפשה כגרזן קצבים, פילח את גופו והרים אותו בתנופה אדירה אל על, עד לגובה חלונה של האישה והעור שלו טבול בדם נופל לידיה, מנגן באוויר את שיר אהבתו של המת. דיירי הסמטה שברחו לבתיהם התאספו עתה סביב הגוויה, כדי לגלות שאין זה אלא בן הפשה המזמר וכי השור נגח, אינו אלא שורו של עיוש, האיש שחזר. לעיוש לא היתה ברירה עתה אלא להימלט מהר מהעיר, והוא לקח את אשתו, העוד המוכתם בדם בידה, חזרה לרמלה, לבית ולחנות הבשר, שם הוא עדיין מכה בגרזן בבשר החי. מכותיו חדות וחותכות, עשן הכיף עוטה אותו מסביב ואיש לא יודע מה הוא חושב. מסעודה אשתו מניפה גם היא את גרזן הקצבים, מחתכת ומקצצת בו במהירות ובמומחיות, ומפעם לפעם כשבאה הרוח ופורטת על מיתרי העוד התלוי ליד חלונם, היא שומעת שוב את קולו של בן הפשה שר לה את שירי אהבתו ״יא מסעודה… יא כדרת אלעין״.״