2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

הצהרת הסולטאן על ביטול כל הפליות נגד היהודים.

הסולטאן פרסם ב – 15 בספטמבר 1884 למען יהודי דמנאת המורכבת מ – 17 סעיפים בהם הוא ביטל את ההפליות והחובות המשפילות שחלו על היהודים בדמנאת, בפקודת המושל כלפיהם ואלו הן : 

1 – כפייתם לעבוד בימים המקודשים על ידי דתם

2 – העבדתם בניקויים של מקומות מטונפים

3 – אילוצם לשמש כסבלים לנשיאת משאות כבדים על גבם

4 – חיובם לעבוד ללא שכר

5 – אילוץ נשיהם לכבס ללא הסכמתן וללא תשלום.

6 – אילוצם למכור את סחורתם בהמתנה לתשלום ובמחצית מחירן.

7 – כפייתם לקנות תוצרת כמו שמן, בשעה שמחירה נמוך, ודרישת תשלום בעדה רק לאחר עליית המחיר

8 – אילוצם למסור בהמות המשא שלהם, ללא תשלום

9 – אילוצם לקבל כסף מזויף תמורת מטבעות חוקיות.

10 – כפייתם לקבל מטבעות נחושת – דרהמים – בשער של 13 דוקאט לדולר.

11 – אחרי כן לשלם אחד עשר דוקאטים לדולר

12 – נאלצים למסור לממשל צמר צבוע ללא תמורה

13 – עליהם לתת עורות מעובדים תמורת בלתי מעובדים

14 – כפייתם למסור את הצמר של עדריהם בעל כורחם

15 – עליהם להעמיד את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי המושל

16 – אכיפת פקידים אחרים על אחיהם היהודים בכפר בשם תמסית

17 – אילוצם לתת מה שלא היו חייבים לתת בעבר.

בזה אנו מצווים על המושל שלהם, העבד שלנו, חג'אל גילאלי אלדמנאתי, שיפסיק את העוולות הנ"ל, וינהג בהם בהגינות וללא דיכוי בכל המובנים, כמו ביהודים של ערים אחרות.

אנו מצווים גם על היהודים לא לעבור את ההגבלות החלת עליהם, ולהקפיד על ביצוע חובותיהם. שלום 

מההצהרה ניתן ללמוד כי גם הסולטאן היה מודע לכך שיהודים נאלצו לבצע עבודות ושירותים שונים לממשל.

ט'אהיר כזה כנו אחרים שנכתבו על ידי הסולטאנים לא היו יעילים, כי הם לא היו מסוגלים לכפות אותם.

כה באלול תרמ"ה, 18 בספטמבר 1884 אסתר אמסלם מדמנאת כתבה לבעלה משה שהצליח לברוח לטנג'יר, על המצב העגום בדמנאת.

לו יכולת לראות את מצוקתנו הייתה בוכה בדמעות של דם. את דמנאת עזבנו כמו שאבותינו עזבו את מצרים. אבל אנו, רק את נפשותינו הצלנו והלכנו הלוך ובכה, נקיים מנכסינו. המושל סילק את השומרים ששמרו עלינו, ואמש נכנס האספסוף, מהרחוב אל בתינו בזז וחילל את כבוד הנשים, והתעלל בילדים.

היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע להמון. אפילו היהודים שמצאו מקלט במקום קדוש בחסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו, תוך התעלמות מהכללים המקובלים למקום כזה. רבי יוסף אלמאליח בן תשעים ושמונה שוחרר מכבליו, ומחשש שייתפש שוב, ברח למקום קדוש של השריף.

אבל נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך ארצה והולקה 980 מלקות, עד שכמעט נפטר. לאחר זמן התאושש מעט. הוא עדיין חי אבל לא לזמן רב. הסוחר יצחק כהן שהיה אתו במקום הקדוש, הוכה כמעט עד מוות. כל זה בוצע בהוראת המושל האכזרי.

הצלחתי לברוח עם ארבע נשים למקום הנקרא אולאד חולוף, ושם אני נמצאת עתה. הנשים שלא ברחו היו נתונות להתעללות מזעזעת. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ואחרים בשירותו של המושל, ואינן יכולות להימלט ממעניהן. כל אלה שניסו לברוח נתפשו ונכלאו.

כתבת לי שאנסה למכור מרכושנו באמצעות שותפינו המאורים, ואשלח אליך את הסף שאקבל. עליך לדעת שכל מאורי שיימצא מסייע לנו ייחשב כבוגד, וייקרע לגזרים. המושל החליט שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי, הוא רשאי להורגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות אשר בחנותנו, ולחיות מדמי המכירה. כנראה שאינך יודע שכל רכושנו הוחרם בהוראת המושל, ועליך להיות אסיר תודה שברחתי בלא שחולל כבודי, בניגוד לנשים האחרות.

לו היה עלי לכתוב כל מה שיכולתי לומר לך, לא הייתי מסיימת לעולם. בפקודת המושל נשדדו כל הבתים שבהם גרים יהודים, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי יעקב נסע לקזבלנקה לקמות סחורה והביאה לדמנאת. אך כשהגיע, נלקח ממנו הכול, והוא נאסר. זה כל שאני יודעת עליו. אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם

במברק שהגיע מג'יברלטר מה – 4 באוקטובר נאמר, כי עקב מחאותיו הנמרצות של קונסול איטליה בטנג'יר, הדיח הסולטאן את המושל של דמנאת וציווה לכלוא אותו. הערת המערכת של ה – JC כי מן הראוי לאמת ידיעה זו. 

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מוחמד דורש ברבים

לאחר שמוחמד למד היטב את דברי התורה והיה בקי בה, ביקש ממנו מורו להשמיע לערבים את דברי המוסר שלמד:

״הוי המתכסה, קום והזהר, ואת ריבונך פאר״_; ״קרא בשם ריבונך״, (עד, ב_; צו, א).

הערת המחבר : התלמוד אכן מצווה שאין להגביה את הקול בתפילה: ״המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני

אמנה, המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר״ (ברכות כד, כ).

اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ 1

קרא בשם ריבונך אשר ברא

אפשר לפרש את המילה יקרא׳ בשני אופנים; או שהוא ציווי לקרוא איזה כתב, או שהוא ציווי להשמיע איזה דבר לאחרים. המסורת האסלאמית בחרה לפרש כפירוש הראשון, והיא רואה בסורה זו את ההתגלות הראשונה של המלאך גבריאל למוחמד. המלאך נגלה למוחמד במערה, כששהה שם לצורך תחנות׳, הראה לו אריג כתוב בערבית ודרש ממנו לקרוא אותו. מוחמד השיב לו כי אינו יודע לקרוא, והמלאך לחץ עליו כדי שיקרא. האסלאם רואה בכך את הנס העיקרי של מוהמד; ולנו נראה כפירוש השני.

מורו של מוחמד ממריץ אותו להזהיר את ערביי מכה לחדול מעבודת אליליב שהורגלו בה, כפי שעשה נח לאנשי דורו:

״נח אמר: ריבוני, הם המרו את פי… ואמרו: אל תיטשו את אלוהיכם, אל תיטשו את וֵּד, סֻוָּאע, יָג׳וּת׳, יָעוּק ולא את נַסְר׳׳.

קוראן עא, כא-כג. רובין, עמי 488, כותב כי מדובר בחמישה אלילים מתקופת נח, שלפי המסורת המוסלמית המשיכו שבטי ערב לעבוד להם בתקופה הקדם-אםלאמית. לגבי פולחן אלילים בחצי האי ערב בעת הופעתו של מוחמד, ראו ארמסטרונג, עמי 71-66.

قَالَ نُوحٌ رَّبِّ إِنَّهُمْ عَصَوْنِي وَاتَّبَعُوا مَن لَّمْ يَزِدْهُ مَالُهُ وَوَلَدُهُ إِلَّا خَسَارًا 21

נח אמר, ריבוני, הם המרו את פי והלכו בעקבות אלה אשר רכושם ובניהם לא הוסיפו להם דבר זולת אבדון

 وَمَكَرُوا مَكْرًا كُبَّارًا 22

הם חרשו מזימה נוראה

 وَقَالُوا لَا تَذَرُنَّ آلِهَتَكُمْ وَلَا تَذَرُنَّ وَدًّا وَلَا سُوَاعًا وَلَا يَغُوثَ وَيَعُوقَ وَنَسْرًا 23

ואמרו, אל תטשו את אֵלֵיכם את וד, סואע, יגות, יעוק, ולא את נסר

התלמוד מזהה את נסר כאליל העיקרי של ארץ ערב; גם התנ״ך מאשר כי אלף שנה לפני מוחמד כבר היה נהוג בארצות המזרח לעבוד את נסר בתורת אל. מורו של מוחמד שם מילים אלו בפיו של נח, כי עובדי אלילים קדומים האמינו שהקרש, נסר, שנמצא באיזה בית אלילים, יש בו מן האלוהות מפני שבא מתיבתו של נח אשר ניצל מן המבול.

הערת המחבר : ״חמשה בתי עבודת כוכבים קבועין הן… נשרא שבערביא״ (עבודה זרה יא, ב).

״ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו״ (מלכים ב יט, לז).

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

פיוט מספר 6 עם ביאור

147 – יומא דנן ספידן

 קינה קוננתי כשנפטר לבית עולמו החכם השלם זרע קדש כבוד הרב הגדול רבי אברהם בן דנאן בן כבוד הרב רבי מנשה גכרו לחיי העולם הבא. סימן דודו חזק

יומא דנן ספידנן / צוחין בכל אתר

על צרבה מרבנן / דשכיב אדזוטר

יומא דנן ספדינן – ביום זה אנו סופדים, ורמז לשם משפחתו של הנפטר

צוחין בכל אתר – צועקים בכל מקום

על צורבה מרבנן – על תלמיד חכם

דשכיב אד זוטר – שמת " בעודו בחור

דמעין יחתון כנהרא / עינינא בכל שעתא

ארום ביאה דא חסרא / מכלהון דאוריתא

גברא דכריף מספרא / וספרי ותוספתא

כסאסא דשלבתא / ענוה ליה מעטרא

והשתא בגו קברא / אתטמר ואסתתר

דמעין…שעתא – עינינו תזלנה דמעות בכל שעה כנהר

ארום…דאורייתא – לפי שביאה ( מיתה ) זו מקשה מכל הביאות שבתורה כמו " ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה " , וכאן מת בעודו צעיר

גברא…ותוספתא – איש כרוך ( מלא ) מספרא וספרי ותוספתא, והם מדרשי הלכה

כסאסא…מעטרא – הענוה מעטרת אותו כראש שיבולת

והשתא….ואסתתר – ועכשיו בתוך הקבר נעלם ונסתר

וי חסרא עלמא גברא / בר אורין בר אבהן

תרעין וכוין דנהורא / מאנפוהי הוו נגהן

וכדון בחובי דרא / אתחשכן עמין כהן

זעון עקן בלהן / כלהו חזינו הכא

איכדין ריכא בר ריכא / מעלמא דין אתפטר

וי…גברא –  אוי העולם חסר איש, על דרך מגילה כח ע"ב " וי חסרא ארעא דישראל גברא רבה "

בר ….אבהן – בן תורה ובן אבות, על פי מנחות נג ע"א

תרעין…נגהן – שערי אורה היו זוהרים וקורנים מפניו

וכדון…כהן – וכעת בעוון הדור חשכו, עממו וכהו

זהון עקן בלהן – על פי בר' לו, כז " אלה בני אצר בלהן וזעון ועקן " כאן " חידודי לשון ומשמע : זעון – זוועות. עקן – צרות , בלהן – םחדים ובלהות, וראה בפירוש אור החיים שם

כולהו חזינא הכא – את כולן ( הצרות ) ראינו כאן

ריכא בר ריכא – מלך בן מלך, ולפי שמצינו חכמי ישראל קרויים מלכים, על פי גיטין סב ע"א

דחל חטאין וכיף / הנה עם בני מתא

נפק ועיל שיף / ועסק באוריתא

ולנפשיה לא טיף / ולא מחזק טיבותא

וכל כדבא ושחיתא / לא אשתכח בידוהי

אלהין כל יומוהי / פקודי מאריה נטר

דחל חטאין – ירא מן החטאים. כופה את יצרו כמו " כייף ליה ליצרה

נפק ….טיבותא – עלח פי סנהדרין פח ע"ב " איזהו בן העולם הבא ? ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיר טיבותא לנפשיה "

נפיק ועיל שיף – יוצא ונכנס כפוף ( מחמת ענוה )

ועסיק באורייתא – ועוסק בתורה

ולנפשיה לא טיף – אולי מלשון " טפי ", אינו מותיר לעצמו אלא מסתפק במועט

ולא מחזיק טיבותא – אינו מחזיק טובה לעצמו

וכל כדבא ושחיתא – וכל שקר והיזק

לא אשתכח בידוהי – לא נמצא בידיו

אלהין …נטר – אלא כל ימיו מצוות אדוניו שמר

חולקה טבא יאיא / הנרי אפרסמונא

זודין דבסמיא / יתרמון ליה אחסנא

קדם מארי שמיא / בגנתא דעדנא

רב חסדא ורב חנא / וברכן דנפישין

עם רבנין קדישין / יהון ליה בכל סטר : רב חסדא

חולקא טבא יאיא – חלק טוב ונאה

הנרי אפרסמונא – הם נחלי שמן אפרסמון טהור שמתענגים בהם הצדיקים בגן עדן

זודין..אחסנא – אוצרות של בשמים ינתנו לו כנחלה וירושה

קדם מארי עלמא – לפני אדון שמים

בגנתא דעדנא – בגן עדן

רב חסדא ורב חנא – חידוש לשוני : הרבה חסד וחן

וברכן דנפשין – וברכות גדולות

עם רבנן קדישין – עם חכמים וקדושים

יהון ליה מכל סטר – יהיו לו מכל צד

לגולשים היקרים

אתנחתא קלה מרצף ספרו של חיים מלכא.

הנושא בוער בעצמותי וכואב עד מאוד….אך כבוד האדם, במקרה זה כבודו של העולה ממרוקו, כבודו נרמס עד עפר ואין ביכולתו ( אז ) לעשות דבר כנגד הממסד העויין, אשר ראה בעלייה ממרוקו מעמסה שאין מדינת ישראל יכולה לעמוד בה – כן חייבים להודות שלא כולם בקו המוקשה של חלק מ " מנהיגי האומה " דאז….סלקציה…הגבלות גיל….הפרדות משפחות…קליטה לא נואתה….זלזול עד אין קץ באינטלטנציה של העולים…יען כי כך הייתה המחשבה אז…..

כיום תודה לא, כולם יודעים את ערכה של עדה מפוארה זו, ותרומתה לבניית הארץ להגשמת החזון הציוני לא תסולא בפז, אינה בשום פנים ואופן מועטה ביחס של השוכנים כאן ( ולא לפניהם ) אלא אף עולה על תרומתם של מייסדי המדינה ( כביכול ) ההיסטוריה מוכיחה זאת. 

אבי כאן את שני שיריו של נתן אלטרמן, האחד והיחיד שעמד מול סוללת המתנגדים גם דתיים וגם חילונים, וכתב שני השירים אשר מספרים בכישרון רב את סיפורה של האפלייה הגזענית של אלה שהיו כאן לפנינו אך במעט בלבד. 

לצערי לא כולם דגלו בקו של נתן אלטרמן, והיו כאלו שהרחיקו לכת והשוו את אנשי העדה לגרועים יותר מאשר הערבים שהיו כאן….לא רבותי…אנחנו לא רק שעולים על הערבים שהיו כאן אלא אף גם עליכם שכביכול " מלומדים " יותר ולא כך הדבר….

"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.

דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….

– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —

המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.

ש. טבת, 'הארץ'

להלן שירו הראשון…….

כן קטע שכזה, 
גם הוא בל יעדר, 
גם הוא בל ישכח, 
דף אילם ואשם, 
דף בזיונו של אב, 
אשר ניתר ניתר ורץ 
ותינוקיו עומדים דומם. 

דף בזיונו של אב, 
אשר שיבת ציון צותה עליו – קפוץ! 
והוא בעגולו. 
אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון 
לבל נרגישׁ חלי רגלו. 

ואל עליון שמע 
וכה אמר לו אל: 
רוץ, רוץ, עבדי דנינו 
איתך אני! 
כי אכסה מומך, אבל לא אכסה עלבון תּחיּת עמי 
אשר זיוה נוצץ מדמעך. 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. 

חודשים אחדים לאחר רצח אל־בנא תיאר ג׳יימס הייוורת׳־דוּן, שהיה אז פרופסור לערבית ולתרבויות המזרח התיכון באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון שבוושינגטון, כיצד נראתה מצרים לו השיג אל־בנא את מטרתו ותפס את השלטון בקהיר. אף שהמילה ״איסלאמיזם״ לא הייתה עדיין בשימוש בשעה שהייוורת׳־דון כתב את דבריו, הוא הצליח לחזות את הנסיגה החברתית ש־50 שנה לאחר מכן הייתה למציאות חיים יומיומית באפגניסטן, בעזה ובאיראן. במבט לאחור, דבריו, שנכתבו בשנת 1950, נקראים כאזהרה על ההצלחות שהיו האחים המוסלמים צפויים לקצור בעשורים שלאחר רצח מנהיגם. וכך כתב:

לו צברו האחים המוסלמים די כוח, נשות מצרים, שהשתחררו בהדרגה ממנהגי ההרחקה הישנים, היו נאלצות לנטוש את לבושן האירופי ולשוב לתלבושת האיסלאמית, זו שלמען האמת הייתה שכיחה עוד לפני מחצית היובל. עטיית רעלה הייתה נעשית לחובה. נשים לא היו מורשות ללבוש בגדים צבעוניים בציבור. חיי החברה בערים היו נהפכים על פניהם, שכן הבארים, המסעדות והקברטים האופנתיים היו נסגרים; משקאות אלכוהוליים לא רק שהיו נאסרים למכירה ולייבוא, אלא מי שהיה נתפס כשהוא שותה אותם היה מולקה על פי ההלכה האיסלאמית. תיאטראות ובתי קולנוע היו נסגרים בטענה שהם נוגדים את האיסלאם, והפצתם של רוב העיתונים וכתבי העת הייתה נאסרת מאותה סיבה [.״] רכישתם של רומנים באנגלית ובצרפתית הייתה נעשית בלתי אפשרית כמעט, משום שיצירות כגון אלו היו מוכרזות מלכתחילה כנשק רב־עוצמה שהמערב מפעיל כדי לערער את המוסר האיסלאמי; הן היו נחשבות חלק מניסיון ערמומי של זרים להרוס את האיסלאם.

שעה שהייוורת׳־דון כתב מילים אלו, הנראות היום כדברי נבואה, נזרעו כבר הזרעים להישגו הגדול ביותר של האיסלאמיזם במאה העשרים, המהפכה האיראנית. מראשית שנות השלושים ואילך קירב המופתי של ירושלים את כוהני הדת השיעים של איראן אל פעילותו האנטי־יהודית. ׳ בשנת 1937, כשהוא כבר אישיות רבת השפעה, התקשר ח׳ומייני עם נציגים של האחים. הוא החל לקרוא בכתבי חסן אל־בנא, ושוחח ימים על גבי ימים עם שליחים של הארגון. לימים יקפיד ח׳ומייני להאזין בקביעות לשידורים בשפה הפרסית של רדיו צזן הנאצי.

״השידורים הגרמניים בפרסית נהנו בתקופת המלחמה מקהל המאזינים הרחב ביותר האפשרי באיראן ובעיראק. ח׳ומייני האזין לתוכניות מדי ערב״, ציין אמיר טאהירי בביוגרפיה שכתב על המנהיג האיראני. ״ח׳ומייני הביא עמו [לעיר קום] מקלט רדיו מתוצרת החברה הבריטית ׳פאי׳, שקנה מידי עולה רגל הודי מוסלמי. הסתבר שהייתה זו קנייה טובה […] הרבה מולות וטלבות מתאספים בערבים בביתו, לרוב על המרפסת, ומאזינים לרדיו ברלין ולבי־בי-סי״.

ח׳ומייני, אין ספק, לא היה חניכו של היטלר. אולם לא יהיה זה בלתי סביר לשער שהשקפותיו האנטי־יהודיות, שתרמו כה רבות לפופולריות שלו למן ראשית שנות השישים, עוצבו במהלך שנות השלושים

אילו תובנות הניבה סקירתנו זו של שורשי הג׳יהאד המודרני?

ראשית, יש להדגיש שעליית הנאציזם ועליית האיסלאמיזם התרחשו באותו פרק זמן. לא היה זה מקרה, שכן שתי התנועות ייצגו ניסיונות לתת מענה למשבר הקפיטליזם. שונות זו מזו ככל שיהיו, לשתיהן מאפיין מרכזי משותף מכריע: שתיהן ביקשו ליצור תחושת שייכות לקהילה הומוגנית באמצעות גיוס למלחמה ביהודים ולפרעות בהם.

לא המופתי ולא מייסדי האחים היו פרי יצירתו של הפשיזם האירופי, אולם את שניהם הוא חיזק. כמו גוזל בוגר המטפח את אחיו בהצמיחו נוצות, טיפח הנאציונל־סוציאליזם את התנועה האיסלאמיסטית בססמאות, בעידוד אינטלקטואלי ובממון. ב״משפט היהודים בקהיר״, המשפט שיזמו כדי להתיר הפצת חוברת מבית מדרשם בקהיר, ייצאו הנאצים את האנטישמיות שלהם למצרים. תנועות מצריות כגון ״מצרים הצעירה״ ערכו את תהלוכות הרחוב שלהן בהשראת מצעדי ההמונים הנאציים. האחים קיבלו סיוע כספי מסוכנות הידיעות הגרמנית בקהיר. רק הודות להזרמת הכספים הנאציים היה המופתי יכול לקיים לאורך זמן את ההתקוממות בארץ־ישראל, אותה התקוממות שאל־בנא השתמש בה כדי להאיץ את יצירתה של התנועה הג׳יהאדית.

שנית, למדנו שהסלמתו של הסכסוך בארץ־ישראל לא הייתה בעלת שורשים ״טבעיים״ או ״בלתי־נמנעים מבחינה היסטורית״, אלא הייתה תוצאתו של מסע תעמולה מכוון. בעוד הפונדמנטליזם היהודי היה כל הזמן מיעוט חלש בתנועה הציונית, במחנה הערבי גבר הזרם האנטי־יהודי בהנהגת אל־חוסייני ואל־בנא על יריביו מבית באלימות ובשפיכות דמים. ״מלחמת הקודש״ של זרם זה לא נועדה מעולם לשפר את תנאי החיים או להנחיל אושר לפרט, אלא לקדם משימה ״נעלה״ יותר: כפייתה של זהות דתית אחת ובלעדית, תוך שלילתו של כל דבר זר והוקעתו של כל מתלבט כעריק.

מדוע, מכל הנושאים, בחר אל־בנא דווקא בארץ־ישראל כמכשיר החשוב ביותר לקימומו של עיקרון הג׳יהאד כדרך החיים המוסלמית? הג׳יהאד, בהיותו מצווה דתית, דורש צידוק דתי. המקרה של ארץ־ישראל סיפק צידוק־מוקדם ממין זה. מסגד אל־אקצה שבירושלים נחשב באיסלאם האורתודוכסי לאתר הצליינות השלישי בקדושתו אחרי מכה ומדינה. יותר מכך: לפי הסונה, ירושלים היא היא המקום שממנו העפיל הנביא מוחמר אל מסע הלילה המיסטי שלו השמיימה. רק את המאבק על ארץ־ישראל, או על פלסטין בעיני אל־בנא, היה אפשר לנפח לכדי סוגיה של חיים ומוות, ולציידו, כלשונו של ביטאון האחים ׳א־נאט׳ר, כ״כיכר השוק שבה המיקח שלנו הוא זכייה באחת משתי סחורות, הניצחון או מות הקדושים״. רק פלסטין יכלה לשמש נקודת זינוק שבה ה״אומה״, קהילת המוסלמים העולמית, תתאחד סביב מטרה אחת. שכן, האם לא ל״ירושלים וסביב לה״ הועידה נבואתו של מוחמר לאומת האיסלאם, על פי המסורת, קרב מכריע?

שלישית, ראוי להעיר שלא המופתי לבדו, ולא האחים לבדם, היו יכולים להיות בעלי השפעה דרמטית על מהלך הסכסוך בארץ־ישראל. שיתוף הפעולה ביניהם היה סוד כוחם. לאחר תום מלחמת העולם השנייה סייעו האחים המוסלמים לאל־חוסייני לשוב לעמדת מנהיגות; ולו היו הנשאשיבים מנהיגים את ערביי או־ץ־ישראל, היה הג׳יהאד נחשב שם לעניין שולי ונלעג. כך תמצת הייוורת׳־דון, במחקרו משנת 1950, את חשיבותה של הברית בין השניים:

התמורה האמיתית באה לו לחסן [אל־בנא] עם המהומות בפלשתינה משנת 1936 והלאה. הוא יצר קשר עם המופתי, היה לאחד מתומכיו הקרובים ביותר, והגיע בלי ספק לסוג כלשהו של הסכמה איתו – שכן פועלו של אל־בנא בפלשתינה למען הערבים והמופתי הוא ששינה את חזותן של תנועתו ושל מדיניותו. המופתי חשב גדולות ונצורות על חסן, והיה האדם היחיד שמנהיג האחים כיבד.

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

הוצאה הספריה הציונית

ההוצאה לאור של ההסתדרות הציונית העולמית – ישראל תשע"ב

ספר זה מתאר את סיפורם של יהודי המצוקה במרוקו, מחייהם בגי אלף השנה תחת שלטון מוסלמי כובש ומדכא, ועד לשחרורם בידי הצרפתים ולעלייתם ההמונית ארצה החל בשנות ה־50 של המאה העשרים.

הסיפור מתגלגל דרך חייו של המחבר, נער שנטש את ביתו ואת משפחתו בפאס כשהוא עול ימים ויצא להרפתקה מלאת סיכויים, ספקות, סכנות, פיתויים, סיכונים, פחדים ותקוות לארץ נכר עד שהצליח להיקלט בה ולבנות לו לעצמו קריירה אקדמית שפתחה לו דלתות לאליטות החברתיות בישראל. זהו סיפורם של כ־200 אלף העולים ממרוקו, שידעו פעמי משיח עד שבאו בהמוניהם וחבלי קליטה עד שיצאו ממעגלי העוני והפיגור בישראל, ועד שנכנסו למעגלי הייצור בחרושת ובחקלאות, באקדמיה ובמסחר, במקצועות החופשיים ובפוליטיקה ואף הגיעו לעמדות הנהגה בישראל.

פרופ׳ רפאל ישראלי הוא מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה של ארצות האסלאם ולימודי סין. פרסם 36 ספרים וכ־100 מאמרים מדעיים בנושאים אלה.

ממזרח וממערב כרך חמישי

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

גם המציאו לפני בעלי בה״ך כתב ומכתב של הרב מוהר״ר יעב״ץ זלה״ה שכתב [ל]קהל התושבים:

״ומה שטענו קהל התושבים על יורשי כמה״ר שאול א״ן דנאן על ענין כתבי הקדש שלהם תלמוד ופוסקים ומדרשים שהיו מונחים בבה״ך הגדולה וכשנחרבה ושכללו זאת בה״ך הי״ג ובאו והונחו שם בזאת בה״ך הי״ג והיו בהם קצת שלא היה רשו(ת)[ם] עליהם ״הקדש״ ורצו היורשים להכניסם בחלוקת היורשים וז״ל המכתב ביען שבדורות קדמונים הקדישו המקדשים לבה״ך של ק״ק קהל התושבים קצת ספרים כתבי הקדש בדפוס ובכתב יד, כמו שנמצאו מפונקסים בכתב יד אדוננו כמהה״ר שמואל אב״ד זלה״ה, לזכות בה״ך והיו תמיד לפני ה׳ בבה״ך הנז׳, ויהי כי ארכו הימים וגרמו עונותינו שנחרבה ביה״ך הי״ג עמד החכם השלם כמוהר״ר סעדיה א״ן דנאן זלה״ה והוליך ספרי וכתבי הקדש לביתו לשמירה בעלמא, וכשעזרנו ה׳ ונשתכללה בה״ך הי״ג שאנו מתפללין בה עכשו החזירום, והניחום בבה״ד הי״ג הלזו לזכות ההקדש כאשר בתחלה והספרים שבכתב ושבדפוס מוחזקין ביד קהלינו ק״ק תושבים יש״ץ מאז ועד עתה ואין פוצה פה אלא שהיה החכם כמהר״ס ממונה עליהם והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז׳ הן תלמוד ופוסקים ומפרשים ויחזיר לחכם לזכות ההקדש ואחרי מות החכם הנז׳ נשאר המנוי ההוא לבניו אחריו החכם השלם וכו׳ כמוהר״ר שאול זלה״ה והחכם השלם כהה״ר יהודה ז״ל ואחרי מותם נשאר המינוי בהסכמתנו לאח(ר) [ד] ש[ב]בני

החכם כמוהר׳׳ר שאול זלה״ה הלא הוא החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר אברהם א״ן דנאן זלה״ה. ויהי היום קמו עמדו שאר בני החכם כמה״ר שאול זלה׳׳ה ורצו להכניס בכלל חלוקה, שלא נמצא במקצתן כתוב וחתום עליהם ¹², ואחרים כיוצא באלו היו של הקדש ונאבדו, ואין להקדש אלא אותם שנמ״ך בהן ״הקדש״, באופן שבטענות גרועות רצו להוציא מחזקת ההקדש ואנן קי״ל דרבים מוחזקין מיקרו לגבי היחיד. כ״ש בנ״ד שאנו מוחזקין ממש בפועל מאז הוסדד. בה״ך הלזו שאנו מתפללין בה ועד עתה, והספרים הנז׳ נמצאו [עמי 4] בה וסתמן כאן נמצאו כאן היו, והבא להוציא עליו להביא ראיה, ואם לא נמצא בקצתן כתוב בהן הקדש, משום הא לא אירייא, שענין ההקדש היה נכתב בהחלת הספר או בסופו ואפשר שבאורך הזמן ומחמת הלימוד היו נקרעים הספרים או מקצתן וכר אשר היה כתוב בהן ענין הקדש בתחלת הספר או בסופו, ופנקס החכם כמהר״ש אב״ד זלה״ה [יוכיח] וכר לכן הננו ועלינו אה״ח והסכמנו הסכמה גמר ומנינו והשלטנו להחכם השלם הדיין המצויין כמה״ר אברהם אב״ד שיהיה ממונה ומורשה ואנטלר ואמרכל גמר וילך בכחנו זה לפקח בענין ספרי הקדש וכר והחזקנוהו ואמצנוהו כי הוא יעבר לפני העם״. ע״כ כתב הרב כמה״ר יעב״ץ זלה״ה.

במה שטענו קהל התושבים בטענת בריא, שבה״ך הלזו היא של קהל התושבים, וגם ראיה מהספרים שהיו הקדש בבה״ך הגדולה והביאום לבה״ך הלזו, ובלי ספק שתכסיסי הגדולה  הביאום לבה״ך הלזו, הם וס״ת, שמשם ראיה שזו ג״כ שלהם. אלא לא ערערו היורשים אלא על קצת כתבי הקדש שאין כתוב עליהם הקדש. וזו עדיפא מכלם שלא זכו ק״ק התושבים באותן ספרים אלא מכה שאמרו שבה״ך הלזו היא שלהם מיום הוסדר. ועד עתה, [ו]מטעם שנמצאו בבה״ך שמוחזקת שהיא שלהם והחכמים הגז׳ אינם אלא מונהגים מכה הסכמתם שמינו אותם לשרת וע״פ יבואו וע״פ יצאו כמש״ל. וגם מוהר״ר יעב״ץ כך היא דעתו וס״ל דבה״ך היא של הקהל מאחר שהכתב בכתב ידו ואם יש מי שיתעקש ויאמר, לדעת הקהל כתב וליה לא ס״ל, אני מביא לכם ראיה ברורה שכך סברת הרב זלה״ה הוא (ושתי) [וחכי] ב״ד זלה״ה. וז״ל השטר :

עלתה לפנינו זעקת צעקת נאקת היקר סעדיה בן יצחק א״ן דנאן אשר סבוהו כתרוהו צרות הזמן חלקו המגיעו בכלל אחינו בית ישראל, וחלק פרטי אשר הן הנה חובות הגויים מאילי הארץ וכו׳ עד שכתבו עליו אם לא יפרע לזמן פ׳״, יצא מכלל ישראל והוא ב״מ גוי ובשומענו וכו׳ ונתננו רשות גמור לסעדיה הנז׳ לשלוח יד בתפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון ה״ר סעדיה  ז״ל כי הוא בן אחותו. ואע״פ שאין להם וכו׳, פקוח נפש שאני וכו׳ וכשירחיב ה׳ את גבולו יחזיר במיטבא.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

החיבורים ״תענוג ושמחה״ ו״בית החכמה״ לרבי יהודה אלעסרי מהכפר קצר אשוק במרוקו

משה בר־אשר

קטע ב : בדף ז ע"ב אחרי הדרוש הנזכר על הפסוק במשלי באה הכותרת " תהלים " ולאחריה בא הדרוש שלהלן :

" ה' הצילה נפשי משפת שקר " , למובן דלפסוק הווא, כא יטלב דהע"ה –דוד המלך עליו השלום – להיי"ת – לה' יתברך, יפכלו רוחו מא ישקצישי בשקר, וזאב פ " מקדס " – כך הוא פמקס – המקד  בסמ"ך, המילה " מקד " משולבת בתוך משפט בערבית הפותח במילים וזאב פ – והביא ב- לפי שהסמ"ך והשי"ן נהגות הגייה זהה, הן מחליפות זה את זו לעתים אפילו במילים עבריות מושרשות. תהליך כזה מתעצם במיוחד אם הכתיבה היא בערבית כמו כאן. " מלך " – שיערתי שמדובר בספרו של רבי שלום בוזגלו, " מקדש מלך " פירוש על ספר הזוהר. ואמנם כך הוא, כפי שלמדתי מאבישי בר-אשר, מתברר שהדרוש הזה אכן נלקח מהספר " מקדש מלך " ולמעשה רבי שלום בוזגלו נטל את הדברים מפירושו של רבי משה זכות ועל הזוהר לפרשת שופטים. רבח משה מציג את דבריו במילים : " עניין נחמד ששמעתי " , ובא רבי יהודה אלעסרי ונטלם מרבי שלום בוזגלו.

קאל לאיים שקר : שי"ן –באש תלאת " בנו"ן, קו"ף באש תלאת ? בפ"א. רי"ש באש תלאת ? בשי"ן.הומא חרופ נפש, ולחרוף לוסטיין בג' כ"ו.שם הוי"ה בה', האדי ההיא לכוונה די קאל באש טאלב דוד המלך עליו השלום לה' יתברך. ' ה'" דהיינו נתין יא הקב"ה די פלוסט די ראפד לפוקיין ושפליין, תפכלי נפס דייאלי' משפת דהיי מלבטא – מא ינדוקסי סוארבי בשק(ר ) ודו"ק, וק"ל.ויהא.

הנה התרגום לעברית :

והביא בספר ״מקדש מלך״ [ו]אמר, כי [אותיות התיבה] ״שקר״ – [מה הן האותיות האחרונות בשמות האותיות שי״ן, קו״ף, רי״ש]? ״שי״ן – מה היא האות האחרונה שלה" [התשובה היא] ״נו״ך. ״קו״ף״ – מה היא האות האחרונה שלהי [התשובה היא] ״פ״א״. ״רי״ש״ מה היא האות האחרונה שלה? [התשובה היא] ״שי״ן״. [שלוש האותיות האלה – נו״ן, פ״א, שי״ן] הן אותיות [המילה] נפש. והאותיות האמצעיות [של שמות האותיות שי״ן קו״ף רי״ש, כלומר יו״ד וי״ו ויו״ד] הן בגימטרייה 26, שהיא הגימטרייה של שם הויה' ברוך הוא. זו היא הכוונה של מה שביקש דוד המלך עליו השלום מה׳ יתברך: ״׳ה׳, דהיינו אתה ה׳ [הנמצא בתווך של האותיות שי״ן קו״ף רי״ש] אשר נושא את העליונים והתחתונים, הצל לי את הנפש שלי ׳משפת׳ דהיינו ׳מלבטא שלא יתבטאו שפתיי בשקר״. ודו״ק, וקל להבין.

12. קטע ג. בדף לח ע״א, מובא עוד דרוש על פסוק מתהלים:

קאל דוד המע"ה – המלך עליו השלום – ״הני – כתב הני במקום הִנֵּה של נוסח המסורה –  כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו׳. וקשאוו לע״ה – לחכמים עליהם השלום –  ״עלאם קאל ׳הנא – הִנֵּה –  כעיני עבדים׳ לשון רבים ו׳כעיני׳ קאל פיהא לשון יחידי״. ילא קאלך: גיר אזי תרא לאיין ואחד די ענדו לעבד קא יעטיה סידו לפדאדן יחרת וידרש ויאכל וכלסי די סידו.

ותמא די ענדו לעבד וקאבטו" בדארו גיר יאכל וישרב" פדאר סידו, ובלחק ד״א^" האדו מפרוקין, דהיי׳ כל ואחד <די>" חב קא יעמל, עליהא קאלהומלנא' בלשון רבים. בלחק ואחד די ענדו ואחד שפחה מא ענדהא גיר דאק סי די עטאתהא לאלתחא, הייא די באם תעיס, עליהא ד״א:עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה. האכדאך ד״א^י״ קאר" חנא גיר פחאל דיך שפחה די מא ענדהא גיר די עטאתהא לאלתהא, הייא די באס תעיס עליהא ד"א.

עיניהא מעלקין גיר ליד גברתה.האדאך ד"א, קאר חנא גיר פחאל דיךּ שפחה די מא ענדהא גיר די יטאתהא לאלתהא, עליהא קאר חנא ענינא מעלקין  להקב״ה באס יחן עלינא ידז״ר, הקב״ה יחץ עלינא ועליכום ועלאים׳ אמן כי״ר. ודו״ק.

התרגום לעברית:

אמר דוד המלך עליו השלום: ״הנה כעיני עבדים אל אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה״ וכו' והקשו החכמים עליהם השלום: ״מדוע אמר ׳הנה כעבדים׳ בלשון רבים, ו׳כעיני [שפחה]׳ אמר בה לשון יחידי״ אלא אמר לך: ״אך בוא ראה ש[אדון] אחד שיש לו עבד,נותן לו אדוניו שדות, הוא זורע ודש ואוכל, אבל הכול של אדוניו. ויש מי שיש לו עבד ומחזיק אותו בביתו רק אוכל ושותה בבית אדוניו. ובאמת דוד אמר: ׳הנה [שני סוגי העבדים] האלה נבדלים׳, דהיינו כל אחד עושה מה שהוא רוצה,לפיכך אמר אותם לנו בלשון רבים, אבל [אדון] אחד שיש לו שפחה אחת, אין לה אלא את הדבר שגברתה נותנת לה. זה הוא הדבר שממנו היא חיה [=ניזונת], על כן דוד אמר עיניה תלויות רק ליד גברתה, כך דוד אמר גם אנחנו הננו אך כמו השפחה שאין לה אלא מה שגברתה נותנת לה. על כן גם אנחנו עינינו תלויות לקדוש ברוך הוא כדי שירחם עלינו – במשפט הזה מהדהד סוף הפסוק מתהלים הפותח את הדרשה: ״כן עינינו אל ה׳ אלהינו עד שיחננו״. [אמן כן] יהי רצון – כתב יה״ר (=יהי רצון), אבל הביטוי שהיה שגור בפי כול הוא ״אמן כן יהי רצון״, כמובא במשפט הבא [מי יתן ש]הקב״ה ירחם עלינו ועליכם ועל ישראל אמן כן יהי רצון״. ודוק.

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

בעריכת שמעון שוורצפוקס – אלימלך הורוביץ

על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן

ההתעוררות הלאומית של היוונים בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט, ששיאה היה בשנים 1821 – 1822, שיבשה את החיים ביוון, גרמה נזק כלכלי ופגעה בחיי האוכלוסייה המקומית והיהודים בכללם. יהודים נשבו או נרצחו על ידי המורדים ביוון ובאייה, ומחוצה לה, במרחבי הים, על ידי ספנים יווניים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

שהתנכלו למפליגים.

עוינותם של היוונים כלפי היהודים נבעה מסיבות שונות :

1 – שנאה דתית מדורי דורות

2 – תחרות כלכלית על מוקדי כוח במסחר ובמערכת הכספית

3 – כמיעוט חסר יומרות מדיניות, נטו היהודים לאמץ אוריינטציה פרו-תורכית ; כך הבטיחו את קיומם המשפטי והכלכלי. היהודים זוהו אפוא על ידי היוונים כבעלי ברית וכתומכים פעילים של אויביהם.

4 – הללו ליבו את נעלילה הדבר חלקם של היהודים ברצח הפטריארך היווני אורתודוקסי בקושטא, עלילה שהגבירה את האלימות כלפי היהודים ותורכים.

נבחן את הנושא כפי שהוא משתקף במקורות עבריים, בעדויות של אירופים שביקרו בטורקיה וביוון, ועל פי חומר ארכיוני מתיקי משרד החוץ הבריטי, שטרם ראו אור, תוך השוואה עם הסקירות שנכתבו על התקופה.

המרד הוכרז על ידי גרמאנוס, הארכיבישוף של פאטראס, ב־25 במרץ 1821, והתפשט במהרה במוריאה. תורכים רבים נשחטו ואחרים ברחו. הדיווחים הראשונים בנידון זה של השגריר הבריטי בקושטא, סטרנגפורד שמו, נשלחו החל בחודש אפריל, ובהם פרטים על היקף המרד, מספר היוונים הלוחמים (שהוערך ב־ 11 אלף), הנזק שנגרם לחיים הסדירים ולסחר, וכן הקרבנות בקרב האוכלוסייה. בו בזמן נמסרו ידיעות על הצבא העות׳מאני, המדכא את המרד באכזריות לאחר שהגיעו הידיעות על המהומות לקושטא ציווה הסולטאן מחמוד השני (1839-1808) לפרוק את נשקם של היוונים ולדכא את המרד. ננקטו אמצעים שונים ובכללם חיסול פיסי של המנהיגות הדתית של היוונים, שהשלטון ראה בה גורם מרכזי ביזמה למרד

רצח הפטריארך

אירוע מכריע, שהיה נקודת מפנה במרד היוונים וליבה אותו, היתה תליית הפטריארך היווני־האורתודוכסי גרגוריוס החמישי ואנשי כמורה נוספים, בקושטא ־במקומות אחרים, לפי הוראת הסולטאן. ממעשה זה ומהנלווה לו נבעו תוצאות מרות מבחינתם של היהודים.

כומר אנגלי בשם ר׳ וילש, שהיה עד ראייה, מוסר את הפרטים הבאים: ביום א׳, 22 באפריל 1821, בליל חג הפסחא, הקיפה המשטרה את הכנסייה היוונית Ayios Georgius, שהיה מלא מתפללים ובראשם הפטריארך. בסיום הטקס חדרו שוטרים לאולם, תפשו את גרגוריוס עם בישופים אחדים, דחפום החוצה וכרכו חבלים על צווארם. היניצ׳אר שהופקד על הגנת הפטריארך התערב, אך הוכה על ידי קצין תורכי. גרגוריוס הובל לשער פאנאר ונתלה, והעוברים והשבים אולצו לדחוף את הגופה, שהיתה תלויה במשך שלושה ימים. שניים מהבישופים נתלו בשערים אחרים. לגופותיהם התלויות צורפו לוחות, ועליהם נרשמו אשמותיהם. האשמה שיוחסה לגרגוריוס היתה כדלקמן:

תפקיד המנהיגים של כל עדה לשמור על התנהגות נאותה. הפטריארך, שהיה בעבר נאמן לייעוד זה, ידע על המרד ועודד אותו, והוא היה אפוא גורמו. הוא הסית את אנשי מוריאה למרוד והוא אשם בחורבן שאירע שם. עליו להיתלות למען ישמעו ויראו.

על גופות הבישופים התלויים האחרים נרשמה האשמה דומה

בשלב הבא עורבו היהודים בנעשה, שכן, כפי שכותב וולש, אם רצו התורכים להעליב ולהשפיל את הנוצרים, היו מנצלים לשם כך את היהודים. כדי לפגוע עוד יותר בפטריארך לקחו השלטונות כמה יהודים מפשוטי העם, תושבי רובע באלאט הסמוך, שהיה מיושב על ידי יהודים. נמסר לידיהם חבל כדי להוריד את הגופה, והם נצטוו לגרור אותה בצוארה עד חוף הים. הדרך לא היתה ארוכה, אך הלכלוך היה רב, ובתום המסע השליכו היהודים את הגופה לים. וולש מביע את דעתו שהתנהגות היהודים ביטאה שנאה כלפי הנוצרים, אם כי ייתכן שהאנשים שנבחרו היו חסרי רגש ורגישות, בורים ושפלים, שפעלו תחת לחץ. כל שמחה שהביעו נועדה לספק את הברוטאליות של אדוניהם התורכים.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

תורתו מכרזת עליו

מכל רחבי העולם היהודי שיגרו אליו שאלות וספקות, מצרפת, טורקיה, ארץ ישראל, ארצות אשכנז, עירק, ותימן. חיבורו הגדול ב״ח על השולחן ערוך נקרא קרני רא״ם׳ ב. ״תועפות רא״ם ־ שו"ת ג. ״פעמוני זהב״ בעניני חושן משפט ד. חדד ותימא״ חידושים ל- 12 מסכתות בש״ס ופירוש על תוספות יום טוב מגילה. ה. ״פעמון ורימון״ דרשות. ג וספר ״שער כבוד ה׳״. השמות של חיבוריו ברמזים את שמו ואת שם אביו. רא״ם בר״ת רפאל אנקאווה בר מרדכי, מלבד גאונותו חיבוריו ופסקיו הפצת תורתו שמירה על גדרי ההלכה והצניעות ענוותנותו, ותפקידיו הפוריים שהיו לשם דבר, לחם בכל עוזו להציל עשוק מידי עושקו, לסייע לעניים לחולים ולדוויים, סעד וסמך כלכלית ורוחנית לכל דווה יום, ולכל יתום ואלמנה שבור ונכה רוח היה להם רבי רפאל לאב ומגן, עזרם והוציאם ממסגר העוני וסבלם הנפשי, רבים התאכסנו בביתו וסעדו מלחמו במשך חודשים, ופעמים אף שילם קנסות שהוטלו על האנשים מבני ישראל, ״בכך פדאם מבית הכלא בממונו הפרטי, כדי שביתם לא יהרס ובני משפחותיהם לא יופקרו לכל רוח.

טרם יום נסיעתו

חודש ימים לפני פטירתו הודיע רבי רפאל למקורביו תלמידיו קרוביו ואנשי החברא קדישא, כי זמנו קצוב, מסר הוראות ברורות לסדרי הלוויתו וקבורתו הספדיו ושמירת החודש והשנה, בשעותיו האחרונות בהגיע הגאון הקדוש רבי רפאל לפ״ח (88) שנים, התקדרו השמים בעבים שחורים, בליל שבת קודש ד׳ מנחם אב התרצ״ה (1935) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, ורבי רפאל מסר את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

המונים בכל רחבי מרוקו וצרפת הגיעו במהירות להלויתו שהיתה ביום ראשון ה' באב, גם נציגי ממשלות ומדינות באו להיפרד מרבם, 40,000 איש ליווהו לבית עולמים, 12 חכמי דורו המופלגים נשאו את מיטתו העטופה בטליתו, 12 בעלי תקיעה תקעו והריעו בשופרות, 200 תינוקות של בית רבן לבושי שחורים צעדו ב – 4 טורים לפני הארון כשהם נושאים בפיהם קינות ופסוקי תהילים בקצב אחיד ונגינת אבל ויגון, גופו הקדוש נטמן בעיר סאלי, 30 יום נערכו הספדים ברחבי העולם היהודי. יהי זכרו ברוך ויעמוד לנו למלאך ומליץ טוב על אחיו.

לאחריו כיהן הגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל כמה שנים אלא שכיון שנחלה חזר לעיר במקנס, בשנת תש״ט החל לכהן בתפקיד זה הגאון רבי שאול אבן דאנן מחבר הספר שו״ת ׳הגם שאול׳ וספר נאות דש״א, (שהוא בנו של הדיין פאר הדור רבי שלמה אבן דנאן זצ״ל שהיה אב״ד שנים רבות בפאס וכשחנכו את הב״ד הממשלתי שבראשותו של רבי רפאל אנקווא ברבאט קראו רבי רפאל לרבי שלמה שיכהן כדיין בבית דינו, ספריו שו׳׳ת בקש שלמה ושו״ת אשר לשלמה הם מהספרים היסודיים בפסיקה במרוקו נפטר בכח׳ חשון שנת תרפ׳׳ט.) הרב שאול עלה לארץ ישראל בשנת תשכ״ה והיה מרבני העדה המערבית בירושלים, (נפטר בשנת תשל״ב בהיותו בגיל 90) משנת תשכ׳׳ה כיהן בנו של רבי רפאל – הגאון רבי מיכאל יששכר אנקווה זצ׳׳ל (נפטר בשנת

תשל׳׳ב). ולאחריו כיהן רבנו במשרה זו עד סוף שנת תשל׳׳ח.

משיב כהלכה

כפי שספרנו ידע רבנו להבדיל בין מים למים: בין הזמנים שבהם התעסק עם הצבור, לבין הזמן שבו עסק עם התלמידים בלימוד התורה, לבין הזמנים שהיה לומד את לימודיו פעמים רבות עד לאור הבוקר, ולבין הזמנים שהיה משכים קום להכין את שיעוריו. כל דבר היה חשוב ולכן לכל דבר הקציב זמן, ושכבר בצעירותו ממש פנו אליו בשאלות חמורות בכל ארבעה חלקי השו״ע, ותשובותיו הקולעות מצאו חן בעיני אבות בתי הדין.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

תורתו מכרזת עליו

שמו הטוב כתלמיד חכם ופוסק גדול, עבר חיש את גבולות העיר מקנס ויצא למרחקים וכבר בשנת תרצ״א בהיות רבנו כבן 22 מוצאים אנו שהתייחסו אליו כמורה הוראה בענינים קשים (לדוגמא עיין בתבואות שמש ח״ב סי׳ ח׳) וכבר בשנת תרצ״ד בהיותו בן עשרים וחמש מוצאים אנו בספריו תשובות לשאלות שנשלחו אליו שיחוה בהן דעתו, וכבר בהיותו בן שלושים מוצאים אנו שפנו אליו אבות בתי דין לעיין בנדונים קשים בענייני חושן משפט, דוגמא לזה מוצאים אנו בספרו תבואות שמש חלק חושן משפט עמי פג׳־צא׳ תשובה לביה״ד בקזבלנקא. ובעמ' כו' מובאת תשובה בת שלושים עמודים בענייני חושן משפט משנת תש״ה לאב״ד דקזבלנקא ונשיא ביה״ד הרבני רבי משה חי אליקים זצ״ל המכונה המשמ״ח אלקים, (והיו שקראוהו ׳התנא הירושלמי׳ כיון שמקום הולדתו היה בא״י, והגיע למרוקו בשנת תרע״ד בשליחות לטובת תושבי ירושלים, ואז החלה מלחמת העולם הראשונה והוכרח להשאר במרוקו עד יעבור זעם, ואז הכירו את גדולתו ומינוהו לרב ודיין, לאחר המלחמה הביא גם את משפחתו לגור במרוקו). (בחוברת ׳אור המערב׳ ראיתי במאמר של הרה״ג רבי משה ויזגן זצ״ל אב׳׳ד מראקש, שכותב: שרבי משה חי אליקים הביאוהו רבני מרוקו למרוקו בשנת תרע״ד ללמד תורה… ולא כנ״ל שהיה שד״ר) אותו הזמן שיצא ממקנס כדי להיפגש עם ראב׳׳ד דקזבלנקא כדי לשאת ולתת עימו על התשובה הנ״ל, היתה זו הפעם הראשונה שיצא רבנו מגבולות מקנס, ואז אמר ״בנו חשבתי שגבולות מקנס הם גבולות מרוקו, אבל עתה הנני רואה שמרוקו גדולה ולא כמו שחשבתי. האב״ד שהתרשם עמוקות מרבנו, החל מאותו הזמן לשלוח לרבנו את הבעלי דין שהגיעו ממקנס להתדיין אצלו.

שמחים בראיתו

בספרו וחם השמש עמי שיב׳ מספר הרב שבצעירותו נכנס לבית הדין שבקזבלנקא, ושם כיהן בדיינות רבי אברהם אביחצירא זצ״ל עם המשמ׳׳ח אלקים זצ״ל, ובראות רבי אברהם את רבנו ביקש מכל הדיינים לקום, ובירך שהחיינו, כיון ששמח מאוד בראית רבנו.

ויאבק איש עימו

תקופת רבנו בניהול הת׳׳ת לא היתה קלה, כי פתאום אנשים נתנו בו עיניהם שכאילו כבר נתעשר, וכן היו לו ויכוחים עם הורים, עד שלפעמים במשך הויכוח היו מושכים לו בבגדיו, הויכוחים נבעו כתוצאה מזה שאנשי מקנס היו בהם הרבה חכמים, וכל אחד חשב לחנך בשיטה אחרת, ובעיר מלאה חכמים זה קשה כפליים להיות מחנך של 3,000 תלמידים, לאחר כעשר שנים שהיה עסוק בתלמוד תורה, הגיע למסקנה, שמלאכה זו בשבילו, היא קשה מנשוא, לכן החליט בעצת רבותיו להשקיע בשינון לימוד והדיינות בתקוה לכהן כדיין.

בשנת תש״ז פנה רבנו לבית דין הגדול שבראשות ראש אבות בתי הדין במרוקו ואב״ד לערעורים ברבאט הגאון רבי שאול אבן דאנן זצ״ל כדי שיערכו לו בחינה בכל ההלכות הקשורות לדיין, אמנם מאחר והכירו הרבנים את גדולתו רצו לתת לו מכתב סמיכה ללא בחינה, אך רבנו התחנן שכדי שלא יאמרו שיש בסמיכת הדיינים איפה ואיפה, רוצה הוא להיבחן ככל המבקשים, קשה היה לשכנעם שיבחנוהו אך לבסוף הצליח לשכנעם, וגם כשהצליח רבנו לשכנעם כל זמן המבחן, היו מתנצלים שוב ושוב על השאלות שהם שואלים וחוקרים אותו. ובתעודה שהעניקו לו, כותב הראב״ד רבי שאול אבן דאנן שהצלחתו במבחן היתה גדולה, כיאות וכנאה לדיין בישראל.

פרסומו של רבנו היה הולך ורב מיום ליום, קהילות רבות בקשו להכתירו בנזר הרבנות, ומאז פנו אליו כחמישה הצעות מיושבי על מדין לבא ולכהן דיין בעירם, אך רבנו סרב, כי בכל זאת היה קשה לו לעזוב את פעילותו החינוכית הרוחנית והתורנית שבעירו מקנס, ומה גם שהרב בחכמתו רצה שהדיינות תהיה בעבורו גם כלי לעליה בתורה, לכך סרב לכמה הצעות לכהן בבתי דין של עיירות קטנות.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

 יש לציין כי המודעות הקולקטיבית של יהודי מרוקו ביחס לקדושים הינה תופעה יוצאת דופן מכמה וכמה בחינות. נראה לי שהערצת קדושים זו יכולה לשמש דוגמה טובה לניתוח מעמיק שיהיה חשוב לא רק בפני עצמו אלא גם למחקר הכללי.

פעולתם הראשונה של האנשים בהגיעם לקבר הקדוש היתה להתארגן במקום שבו יבלו במשך כל תקופת שהותם. המיוחסים שביניהם, היו משתכנים בחדר שבנו לעצמם לצורך זה, אמידים אחרים היו שוכרים חדרים, והרוב היו מקימים אוהלים. הפקידים האחראים על קבר הקדוש היו מווסתים את התנועה וקובעים סדרים לטובת המבקרים.

לשרותים ולאספקה סדירה של מצרכים למבקרים דאגו הפקידים, אך גם למוסלמים שבסביבה היה חלק פעיל בשרותים אלה. הם היו מצפים להזדמנות זו כדי לשפר את מצבם הכלכלי, והיו דואגים להסעת המבקרים, להספקת מצרכים שונים, וגם למכירת בהמות המיועדות לשחיטה.

לאחר השלמת הסידורים הטכניים הראשוניים, היו האנשים זורמים למקום הקבורה לשם התייחדות עם הקדוש. ליד הקבר היתה בקביעות קבוצת אנשים הקוראים תהילים.

טקסים ומנהגים רבים היו קשורים בביקור אצל הקדוש. היו מתפללים, שרים ורוקדים ליד הקבר, מדליקים נרות, עורכים שחיטה, ומקיימים סעודה לאחר מכן. מקובל מאוד להשאיר בקבוק מים או שמן, תכשיט או מטבע, או בעצם כל חפץ אחר ללילה שלם, או במשך כמה לילות, מעל קברו של הקדוש. נשים עקרות נהגו להשאיר חגורה. כאשר עץ נמצא ליד קברו של הקדוש, נהוג לתלות על ענפיו חתיכות בד, סמרטוטים, סרטים וצעיפים שהם ex-voto. הכוונה בהנחת החפצים על קברו של הקדוש, או בתלייתם על ענפי העץ, היא לבקש מהקדוש טובה, או להודות על מעשה שעשה, או כדי למלא דברים אלה בברכת הקדוש.

הבהרה : Un ex-voto est une offrande faite à un dieu en demande d'une grâce ou en remerciement d'une grâce obtenue. Ces objets peuvent prendre de multiples formes : statuettes ou plaques anatomiques, crucifix, tableaux, mais aussi, selon les régions et les sujets des prières : maquettes de bateaux, t-shirts de sportifs, volants d'automobiles, médailles militaires, etc.

כך המים והשמן שהיו על קברו של הקדוש ישמשו במקום, או אפילו יותר מאוחר בבית, לריפוי מחלות." בעל התכשיט והמטבע שצורף לשרשרת, יענוד אותם כדי לקבל מזל, והאשה העקרה תחגור את החגורה כדי להרות. לדברים שמניחים או תולים יש גם משמעות של פתק שמעבירים לקדוש. אותה האמונה קשורה לאבנים שמניחים על המציבה, או ליד קבר הקדוש, והכוונה היא שהקדוש, כאשר נשמתו תבוא ביום ההילולה, או ביום אחר, יראה את האבן ויזכור את המבקש לטובה.