ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
ממזרח וממערב כרך מספר שש.
בעריכת שמעון שוורצפוקס – אלימלך הורוביץ
על גורל היהודים במרד היוונים 1821 – 1822 – אליעזר בשן
ההתעוררות הלאומית של היוונים בשני העשורים הראשונים של המאה הי"ט, ששיאה היה בשנים 1821 – 1822, שיבשה את החיים ביוון, גרמה נזק כלכלי ופגעה בחיי האוכלוסייה המקומית והיהודים בכללם. יהודים נשבו או נרצחו על ידי המורדים ביוון ובאייה, ומחוצה לה, במרחבי הים, על ידי ספנים יווניים
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
שהתנכלו למפליגים.
עוינותם של היוונים כלפי היהודים נבעה מסיבות שונות :
1 – שנאה דתית מדורי דורות
2 – תחרות כלכלית על מוקדי כוח במסחר ובמערכת הכספית
3 – כמיעוט חסר יומרות מדיניות, נטו היהודים לאמץ אוריינטציה פרו-תורכית ; כך הבטיחו את קיומם המשפטי והכלכלי. היהודים זוהו אפוא על ידי היוונים כבעלי ברית וכתומכים פעילים של אויביהם.
4 – הללו ליבו את נעלילה הדבר חלקם של היהודים ברצח הפטריארך היווני אורתודוקסי בקושטא, עלילה שהגבירה את האלימות כלפי היהודים ותורכים.
נבחן את הנושא כפי שהוא משתקף במקורות עבריים, בעדויות של אירופים שביקרו בטורקיה וביוון, ועל פי חומר ארכיוני מתיקי משרד החוץ הבריטי, שטרם ראו אור, תוך השוואה עם הסקירות שנכתבו על התקופה.
המרד הוכרז על ידי גרמאנוס, הארכיבישוף של פאטראס, ב־25 במרץ 1821, והתפשט במהרה במוריאה. תורכים רבים נשחטו ואחרים ברחו. הדיווחים הראשונים בנידון זה של השגריר הבריטי בקושטא, סטרנגפורד שמו, נשלחו החל בחודש אפריל, ובהם פרטים על היקף המרד, מספר היוונים הלוחמים (שהוערך ב־ 11 אלף), הנזק שנגרם לחיים הסדירים ולסחר, וכן הקרבנות בקרב האוכלוסייה. בו בזמן נמסרו ידיעות על הצבא העות׳מאני, המדכא את המרד באכזריות לאחר שהגיעו הידיעות על המהומות לקושטא ציווה הסולטאן מחמוד השני (1839-1808) לפרוק את נשקם של היוונים ולדכא את המרד. ננקטו אמצעים שונים ובכללם חיסול פיסי של המנהיגות הדתית של היוונים, שהשלטון ראה בה גורם מרכזי ביזמה למרד
רצח הפטריארך
אירוע מכריע, שהיה נקודת מפנה במרד היוונים וליבה אותו, היתה תליית הפטריארך היווני־האורתודוכסי גרגוריוס החמישי ואנשי כמורה נוספים, בקושטא ־במקומות אחרים, לפי הוראת הסולטאן. ממעשה זה ומהנלווה לו נבעו תוצאות מרות מבחינתם של היהודים.
כומר אנגלי בשם ר׳ וילש, שהיה עד ראייה, מוסר את הפרטים הבאים: ביום א׳, 22 באפריל 1821, בליל חג הפסחא, הקיפה המשטרה את הכנסייה היוונית Ayios Georgius, שהיה מלא מתפללים ובראשם הפטריארך. בסיום הטקס חדרו שוטרים לאולם, תפשו את גרגוריוס עם בישופים אחדים, דחפום החוצה וכרכו חבלים על צווארם. היניצ׳אר שהופקד על הגנת הפטריארך התערב, אך הוכה על ידי קצין תורכי. גרגוריוס הובל לשער פאנאר ונתלה, והעוברים והשבים אולצו לדחוף את הגופה, שהיתה תלויה במשך שלושה ימים. שניים מהבישופים נתלו בשערים אחרים. לגופותיהם התלויות צורפו לוחות, ועליהם נרשמו אשמותיהם. האשמה שיוחסה לגרגוריוס היתה כדלקמן:
תפקיד המנהיגים של כל עדה לשמור על התנהגות נאותה. הפטריארך, שהיה בעבר נאמן לייעוד זה, ידע על המרד ועודד אותו, והוא היה אפוא גורמו. הוא הסית את אנשי מוריאה למרוד והוא אשם בחורבן שאירע שם. עליו להיתלות למען ישמעו ויראו.
על גופות הבישופים התלויים האחרים נרשמה האשמה דומה
בשלב הבא עורבו היהודים בנעשה, שכן, כפי שכותב וולש, אם רצו התורכים להעליב ולהשפיל את הנוצרים, היו מנצלים לשם כך את היהודים. כדי לפגוע עוד יותר בפטריארך לקחו השלטונות כמה יהודים מפשוטי העם, תושבי רובע באלאט הסמוך, שהיה מיושב על ידי יהודים. נמסר לידיהם חבל כדי להוריד את הגופה, והם נצטוו לגרור אותה בצוארה עד חוף הים. הדרך לא היתה ארוכה, אך הלכלוך היה רב, ובתום המסע השליכו היהודים את הגופה לים. וולש מביע את דעתו שהתנהגות היהודים ביטאה שנאה כלפי הנוצרים, אם כי ייתכן שהאנשים שנבחרו היו חסרי רגש ורגישות, בורים ושפלים, שפעלו תחת לחץ. כל שמחה שהביעו נועדה לספק את הברוטאליות של אדוניהם התורכים.