גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אשת המוהל

כשרבי שלמה חותה, המוהל הישיש של ספרו, התאלמן מאשתו ביידה, הוא ביקש לקחת לאישה את אחת מאחיותיה, אלא שהגדולה סירבה וכך גם שבע האחיות שאחריה, עד שנותרה עזיזה, הקטנה שבהן, בת שתיס־עשרה, אותה איש לא שאל ובעודה מקפצת על החבל בסמטה עם חברותיה, קראו לה ובישרו שהיא עומדת להתחתן עם המוהל, ר׳ שלמה חותה זה שמהל את אביה והיה הבעל של אחותה המבוגרת ממנה בעשרים שנה.

מיצוע הוריה עברה עזיזה ישר ליצוע בעלה, ובמקום לשחק חבל בחצר, קיפצה עכשיו במיטתו של המוהל. העיירה ספרו תמיד בחתונה והתור ליד בית המוהל ארוך, ואחרי יום עמוס בשפע עורלות ושבע ברכות חוזר המוהל המאושר לפנק את אשתו הקטנה, מחבק ומנשק ולוקח אותה אל יצועו. לא עבר זמן רב והיא הביאה לעולם שבע בנות בזו אחר זו, את חסיבה, גרמיה, מרים, רבקה, סיטי, דונה וסולה, ואפילו לא בן זכר אחד, כאילו פחדה מאיזמלו הרועד של המוהל, ואולי מישהו נקם במוהל בשם כל הגברים, שזה כמה דורות נפגעים מסכינו. עזיזה עצמה כאילו סירבה לגדול, נשארה באותו גובה, המשיכה לדבר כמו ילדה ולשחק קלאס וחבל עם הילדות בסמטה. כשהבת הראשונה, חסיבה, היתה בת שתים־עשרה היא נראתה כמו אמא של האמא שלה, והאמא נראתה כמו הבת של בנותיה, ובעוד ילדות אחרות משחקות בבובות, הן היו מטפלות בה, מסרקות ומלבישות אותה, מסדרות את הבית, מנקות, מבשלות ודואגות לה שלא תישאר מאוחר בחוץ, שתלבש סוודר כשהיא עולה לגג, ושלא תצטנן. כשהמוהל חזר עייף הביתה, הוא מצא תמיד בית בוהק מניקיון ומדיף ריחות תבשילים, הבנות טרחו לנקות ולבשל, ולאחר שרחצו את רגליו במים חמים, הוא ישב בראש השולחן הערוך, והן מסביב משרתות אותו ואת האמא שיושבת לידו והוא מפנק ומלטף אותה כאילו היתה בובה קטנה. כשהגיעו לארץ התיישבו בדירת שיכון קטנה בבאר שבע, הבנות יוצאות בבוקר לעבודה ובסוף היום הולכות לקניות ואחר כך חוזרות הביתה לסדר ולבשל, כאילו היו נשואות לאבא ומגדלות את בתו, שהיא אמן, שתמיד היא למטה ברחוב, רוקדת על רגל אחת או משחקת גוגואים וכשהיא חוזרת הביתה היא יושבת ליד החלון ומעיפה החוצה בועות סבון.

שנים אחר כך הבנות מתחילות להכין נדוניה, לקנות בדים, לארוג ולתפור ולטוות ולרקום והאמא יושבת לידן סקרנית, מודדת כל מה שהן תופרות ויוצאת לרחוב, מספרת לחברות הקטנות שלה, שבקרוב תהיה אצלה חתונה, לא עובר זמן ומחזרים מתחילים לשגר מתנות ומשלחות לבית המוהל, הבנות ליד מכונות התפירה מזנקות להכין אירוח, אופות עוגות ועוגיות ומאה סוגים של דובשניות וקנידלאת וכעיבאת ומתלבשות לפני הראי, מסתרקות ומתקשטות ומתבשמות ומחכות למשפחת החתן המיועד, וכשנציגי המשפחה מגיעים ורואים מולם את שבע היפהפיות הם מחפשים את השמינית, את הבת הקטנה, זאת שמשחקת תופשת למטה, והבנות והאב הנבוכים נאלצים להסביר שזאת האמא, אשת המוהל, שאינה פנויה לנישואין.

כשהמוהל ר׳ שלמה חותה נפטר עם איזמל ועורלה בידו התנהגו הבנות כאלמנות, עזרו ברחיצת המת, ערכו את הקבורה, קוננו ודאגו לסעודת ההבראה, שוחחו עם האורחים שרק בשעת הפרידה ניגשו אל האמא כאילו היתה יתומה, מלטפים לה את הראש ומבקשים מהבנות לשמור עליה. לאט לאט שערן האפיר, אבל היא, האמא נראתה עדיין כשושן בפריחתו, שפתיים אדומות, עיניים זוהרות וצוחקות והרבה חברות מהרחוב שקופצות אליה הביתה לרכל וגם לצחוק יחד איתה על שבע הסבתות הזקנות שלא מפסיקות להתלונן על הרעש, שתמיד מבקשות רק שקט ושלא יפריעו, ושלא ילכלכו ושישמרו על הסדר, כל הזמן משגיחות עליה, על האמא הקטנה שמשחקת למטה, שלא תקפוץ לכביש ושהילדים לא יקחו לה את הכדור. לפני כמה שנים נפטרו הבנות מזקנה בזו אחר זו, אחת קברה את השנייה ונשארה רק היא, האם עזיזה, אשת המוהל, בת שתים־עשרה כתמיד, בבית הגדול מלא בנות קטנות שבאות לשחק איתה, הופכות את הכל, משתוללות וצוחקות ואין מי שיפריע להן ושיגיד להן מה לעשות, וגם היום אחרי שהילדות גדלו, התחתנו וילדו ילדים עזיזה עדיין שם, ממשיכה לשחק תופסת עם הנכדים שלהן.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

& סיבת נדודיו של ר׳ שלמה פינטו למרוקו

ר׳ שלמה פינטו ידידו ורעו של הרמח״ל, הצטער מאד על כל מה שארע לחברי. ועגמת נפש רבה נגרמה לו מכך. בראותו כי אש המחלוקת פושה גם במקומו, ואין ביכולתו לעזור לרעהו במאומה, גמלה בלבו ההחלטה לנדוד מארץ מגוריו. באותה תקופה ארע לו אסון נורא, אשת נעוריו נפטרה, והוא נשאר בודד, עם בנו רבי יהודה. (בנו זה נפטר בארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים סמוך לציונו של בעל ׳׳או־ החיים״ הקדוש.)

כאמור, גלים עכורים שטפו באותה עת את כרם בית ישראל, וחכמי הקבלה שבכל מקום נאלצו להצניע את חכמתם בחדרי חדרים. אולם למרוקו הרחוקה לא הגיעו גלי הסערה, ואותם מחלוקות וחששות שליוו את המקובלים בכל מקום, פסחו על חכמי ארץ זו. לפיכך חשק לבו הכאוב של ר׳ שלמה להתרחק למרוקו, הרחק מכל אותם מחלוקות, שם יוכל לעסוק בתורת ה׳ כאות נפשו, ללא שום הפרעות ויסורי נפש.

מסיבה זו שמח לבו, כאשר פנה אליו ידידו ורעו, הצדיק הקדוש ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל, בעקבות השמועה על האסונות שפקדוהו, והציע לו לבוא לדור עמו במרוקו. בעירו אגאדיר, שם יתן לו את אחותו לאשה. הצעתו נפלה על אוזנו הקשובה של ר׳ שלמה, אשר ראה בזה הצלה כפולה, גם לצאת מבדידותו וגם להתרחק מאוירת המחלוקת העכורה. לפיכך נענה להזמנתו, עזב את ארץ ישראל, ועבר למרוקו לגור עמו. בהגיעו לשם נשא את הרבנית שמחה, אחותו של ר׳ כליפא, ונולד להם לעת זקנותו, אור ישראל וקדושו, ר׳ חיים פינטו הגדול.

במבט לאחור, יתכן שסיבה נוספת עמדה לו. כי המתבונן בעין פקוחה על קורות משפחותהם של גדולי ישראל בארץ ישראל, בתקופה של לפני שלש מאות ארבע יבחין בדבר פלא, והוא: כמעט לא נשארו משפחות, אשר בניהם אחריהם אחר דור, עד דורנו אנו, נחשבים לגדולי תורה, וחיים בקדושה כיאות לאבותיהם הגדולים. וככל הנראה, אותם תהפוכות ומאורעות יושבי ארץ ישראל מאז ועד היום, הם שגרמו לכך שזרעם לא הלך בדרכי אבותינו. ויתכן שבורא עולם המגיד מראשית אחרית, שידע איזה זרע קודש פרי הילולים, אמור לצאת מצדיק זה, הוא שעורר וחיזק את לבו לצאת מארץ ארץ אבותיו, ולהרחיק נדוד למרוקו, שם ישתמר זרעו בקדושה ובטהרה, וימשיכו ללכת בדרכי הקדושה והיראה. וכפי שאכן זכה, שעל ידי גלותו למרוקו, נשתמרה משפחתו כפך השמן הטהור, לא נעה ולא זעה ממסורת אבותיה, ובניו בני בניו הנהיגו את עם ישראל כל השנים. בודאי יד ההשגחה העליונה סובבה כל זאת.

תולדות ר׳ יעקב פינטו

הבן השני, הגאון הקדוש רבינו יעקב פינטו. הוא הנהר השני, נהר דעה, מעין נובע חכמת הקבלה.

חכמי דורו כינוהו : ״אריה דבי עילאי, הרב הקדוש, המובהק בפרד״ס, חסידא . ופרישא, התנא האלקי, מרנא ורבנא, נזר ישראל והדרו״.

בספר מלכי רבנן ערך ר׳ יעקב פינטו כתב: מו״ה יעקב פינטו הא׳ זיע״א, בנו של כמוה״ר ראובן :נזכר באות ר', ע״כ. וטעה בזה, והטעה עוד אחרים אחריו, כי ר׳ יעקב היה בנו של ר׳ יצחק פינטו, כפי מסורת משפחת פינטו, ולא ראה שבהסכמת ר׳ יעקב פינטו לח״ד מהספר מקדש מלך, חתם בעצמו: יעקב בן א״א יצחק פינטו. ובספר מלכי רבנן עצמו דף כז. בערך ר׳ דוד מאמאן כתב, שראה מכתב תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ עליו חתומים ר׳ יעקב בר׳ יצחק פינטו ור׳ דוד מאמאן. מעניין לציין פרט נוסף, בסוף כתב היד של לקט שושנים שלפנינו, מופיעה חתימת ר׳ יעקב שככל הנראה חתם בה "יעקב בן חיונה", אך אין זה ברור, והדבר מעורפל. כבוד הרב שליט׳׳א מספר, ששמע מישישה אחת שהתיחסה למשפחת פינטו במרקש, מצאצאיו של ר׳ יעקב, שבשנים קדמוניות היתה מגיפה גדולה בילדי העיר, ובסגולה להינצל ממנה הביאו בני העיר את ילדיהם למשפחת פינטו, כאשר בני המשפחה מקבלים את הילדים תחת חסותם, ומכך ואילך נקראו אותם ילדים: ״וולאד בני חיונא״, והכוונה שיחיו ולא ימותו, ולכך נקראו בני המשפחה בשם זה, ומעניין לדעת אם יש קשר בין הדברים.

עוד כינוהו^: "אדוננו מורנו ורבינו, עטרת ראשנו, הרב הגדול, מעוז ומגדול, פטיש החזק, עמוד הימני, חסידא קדישא ופרישא, נר המערבי, המקובל האלקי, הנשר הגדול, בעל כנפים, סבא דמשפטים, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא ז״ל״.

כאחיו ר׳ שלמה, נדד גם הוא למרוקו, והתיישב בעיר מרקש. באותה תקופה, זרחה שמשם של מאות צדיקים, קדושי עליון, במערב הפנימי – מרוקו. ניתוקה של ארץ זו ממרכז העולם, מחיי החולין הסוחפים, ומהרדיפה המתמדת אחר הפקת התאוות, היוותה קרקע פוריה לצמיחתם של עובדי ה׳ בכל כוחותיהם.

צדיקים אלו נהגו כהנחייתו של הנשר הגדול (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ הלכה א׳): ״אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו וכוי, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה וכו', מיד רוח הקודש שורה עליו" וכו'. וכך, מנותקים מהוויות העולם השפל, ומשאיפותיו החומריות, עלו ונתעלו חסידים אלו במעלתן הקדושה והטהרה, עד שגילויי רוח הקדש היו שכיחים בימיהם, ורבים מהם זכו לגילוי אליהו הנביא. לא לחינם התבטא הרבי ר׳ אלימלך מליז׳נסק זיע״א – מגדולי החסידות, כי במערב הפנימי מצויים צדיקים קדושי עליון המגיעים למדרגות גבוהות של תנאים ואמוראים.

מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

אוראן.

שונה אוראן מאלג'יר מכל וכל. תהפוכות גורל עברו על עיר זו, הקרויה בערבית וכן בעברית ווהראן. במשך מאות שנים מכוונות היו כלפיה התקפות הספרדים, שביקשו, להאחז בה. העיר החליפה לסירוגין את בעליה. פעמים מספר כבשוה הספרדים והחזיקו בה. בסוף איבדו את השלטון עליה והיא חזרה לידי התורכים, ארבעים שנה לפני הכיבוש הצרפתי.

וכזה היה גם גורלו של בית הכנסת, שהפכוהו הספרדים לכנסיה וחזר להיות בית כנסת, כשגורשו הספרדים, ושוב נעשה לכנסיה.

גם כעת נמשכת מלחמת הכיבוש בין האסלאם לנצרות, אם כי בדרכים שקטות. בלי הרף זורמים אליה מהגרים מספרד והשפעתם ניכרת בכול. מאידך, קרובה היא לגבול מרוקו ורב למדי מספרם של נמסולמים המרוקנים בעיר.

זה מזדקר מיד, הג'לביה המרוקנית בשביל הגברים ונשים עם הברדס האפייני, רישומה ניכר בכל לחובותיה של אוראן. סחו לי, כי גם בבתי הספר, ובמיוחד אלה לבנות, רב למדי מספר התלמידים ממרוקו.

ספרדים מכאן ומרוקנים מכאן, אלה המעצבים את דמותה של העיר. ובכל זאת ההתפתחות של אוראן לעיר תעשייתית גדולה החלה רק מימי שלטונם של הצרפתים. לפני המפקד שנערך בשנת 1832 היו בעיר רק 3800 תושבים, מהם 2000 יהודים, 250 מוסלמים והשאר אירופים. גם במחצית המאנ הי"ט מציין נוסע גרמני, כי היהודים הם רוב האוכלוסיה.

עדיים קיים רובע היהודי של ווהראן, ורחובותיו העיקריים קרויים על שם מקומות, שבהם נחל נפוליאון הראשון את נצחונותיו המזהירים, אוסטרליץ, ואגראם, מילאן. רגשותיהם הפטריוטים של יהודי ווהראן כלפי צרפת לא מנעו, בימי ממשלת וישי, בעד הרעלת האווירה בצורה חריפה ביותר.

היסוד הניאו צרפתי ביקש להוכיח את דבקותו ונאמנותו לתורת הנאצים. באוראן, העיר שכבשו בה היהודים עמדות חברתיות חשובות, הייה לפניהם ביקעה להתגדר בה. ולכן סבלו כאן יותר מאשר במקום אחר. אולם כנראה כיום זה נשכח כבר מלבם של יהודי וראון.

בקרבת הרובע הוקם בית כנסת הגדול, שבנייתו נמשכת משנת 1880 עד 1918. ואמנם הבניין מהודר באורגן שנגינתו מפארת את התפילות בשבתות. יש חדרי משרד, לשכות, חדרי כיתות לתלמוד תורה, מדרש, כלומר בית מדרש, עם ארונות מלאים ספרים.

לפי הרשימה נמצאים בהם חיבוריהם של חכמי המגרב, הוצאות נדירות של דפוס ליוורנו, אלא שלא ניתן לי להציץ בהם. אולם האספות המרווח פוּנה עתה, כדי לאכסן בו את המצות. בצפון אפריקה מכירת המצות הוא המונופולין של הקהילה, המשתמשת בזכיון הזה, כדי לספק מצות לנצרכים חינם, או במחיר זול.

ולכן חזיתי במשרדי הקהילה בכל מקום, שהגעתי אליו בפרק זמן זה באותה תמונה של התקהלויות העניים. לשבחה של קהילת אוראן יש לומר, כי לא רק בזה ניכרת יהדותה. הרחובות והסמטאות שברובע היהודי קרויים בשמות יהודיים : רבי שמואל אבן צור, ליאון, יהודה ג'יאן, הסרן אנקאווה וכיוצא בזה.

אבל לא השמות הם העיקר , גם הבתים יהודיים הם, גם תושביהם יהודים. כאן מתרכזים היהודים, שבאו מעבר לגבול עם מרוקו, ועדיין לא החליפו את הג'לביות והשאשיות השחורות שלהם. הם תפסו את המקומות שנתרוקנו על ידי תושבי ווהראן ותיקים, שעברו לשכונות אחרות. לא רק יהודים ממרוקו נכנסו הנה, גם המוסלמים תפסו שורה של חנויות ודירות.

כאן מורגש על כל שעל דופק החיים היהודיים. ניכר, שזה מרכז האספקה לתשמישי קדושה ולמזון כשר, חנויות ספרים, אטליזים ועוד. הבתים מקצתם ישנים, הסמטאות צרות מאשר ברובעים אחרים, אבל אין כאן אותה הדחקות כמו ב" חאראה " אוב " מללאח ".

ואמנם לפני שלושה ארבעה דורות היית זו אחת השכונות היפות בעיר, וכשנכנסו הצרפתים לעיר שכן כאן ברחוב האקווידוקאט, שעל הגבול בין משכנות היהודים למוסלמים, המטה הצרפתי ופה התגורר המושל הצרפתי. במרוצת הזמן יצא רחוב זה מתחומי השכונה היהודית. הוא שינה את אפיו, ובכניסה אליו מתנוססות עדיין מימי מלחמת העולם השנייה, האוסרת על חיילי צבאות הברית לבקר בו.

כל אחרי הצהרים טיילתי ברחובותיה המרכזיים של  הכיר בליווי מר ג. אגרג'ה ( מעין תואר דוקטור ) לשפה וספרות ספרדית של סורבונה, שהוא מורה למקצוע זה בליסי ( גימנסיה ) הממשלתי המכובד שבעיר. הלה, יליד המקום הסביר לי את מצבם הכלכלי של תושבי העיר, שהתפתחה בקצב מהיר והיא כעת שנייה בגודלה בארץ.

מספר היהודים מגיע ל -35.000, והם תופסים מקום נכבד במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. אגב השיחה בסיור גילה לי ג… שהוא מעין חוזר בתשובה ליהדות, וזה רק שנתיים ימים, שהתחיל להתעניין בה ובבעיותיה. הוא חושב גל על עלייה לארץ, אבל אינו יכול לתאר לעצמו כיצד יעזוב את קברי הוריו הטמונים כאן.

לפנות ערב חזרתי לבית הכנסת הגדול, כי רבה של העיר, רבי דויד אשכנזי,  הזמינני להשתתף בשמחה שח הכנסת ספר תורה חדש להיכל, ספר שנדבו אותו בני משפחה מרוקנית המתגוררים כעת בעיר זו, ושנכתב במיוחד בירושלים. אלה נדבו כבר כמה וכמה ספרים לבתי כנסת בארץ מולדתם וגם כאן.

בבית הכנסת התאסף קהל רב, כולם אנשי מרוקו. הרב, החזן, השמשים וילדי המקהלה שימשו בבגדי שרד לבנים כאילו היה יום כיפורים. הרב חבש לראשו מגבעת כמרים רחבה, גם היא בלבן, ובגאווה רבה הסביר לי לאחר החגיגה, כי רק עתה הצליחו להכינה במיוחד בשבילו.

אין מייצרים מגבעות לבנות, שהרי אין כמרים חובשים מגבעות בצבע לבן. בלט הניגוד בין " עמך " המרוקני ובין כלי הקודש " המצתרפתים ". אולם שמחתם של המשתתפים הייתה כנה ולבבית. בתור איש ירושלים נתכבדתי בהכנסת הספר להיכל. ולאחר הטכס ערכו המנדבים, באחת מעליותיו המרובות של הבית, סעודה של מצווה, הכל כמנהג מרוקו.

הצצתי לשיעורים בתלמוד תורה שהתקיימו אוחתה שעה בחדרים הסמוכים. זוג צעיר של שלוחים מארץ ישראל, שהגיעו זה מקרוב לאוראן, עמלו קשה, כדי להכניס לפרוזדורה של תורה ילדים מספר, תלמידים של בתי הספר הציבוריים. אין בכל אלג'יריה בית ספר של כי"ח, והשיעורים בתלמוד תורה הם המקום היחיד שבו מקנים להם ידיעות כל שהן.

השיעורים מתקיימים בעיקר בימי ה' וא' בשבוע, כשהילדים פנויים מלימודים בבית הספר. ואלה הלומדים גם ערב – ערב הם השקדנים החרוצים, או המתכוננים לבר מצווה, בוודאי שאין לזלזל באותו מועט שאפשר להעניק לידים שבעה שאינה לא יום ולא לילה, ובימים שבני גילם פטורים מעול הלימודים וחופשיים להשתובב ולשחק כאוות נפשם.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

מימונה

את רשל ואמיל בן לולו לא הכרתי מעולם. פעם ראשונה בחיי פגשתי אותם בקזבלנקה כשבאתי למסור להם ד״ש מדוד בתל־אביב.

הם עמדו על כך שנקפוץ אליהם לביקור, כי זה היה יום המימונה.

נאלצתי להיפרד מהקבוצה שלי – כארבעים פרופסורים מאוניברסיטת תל־אביב, שיצאו לביקור במסגד מוחמד החמישי

בכוונה לשוב ולהיפגש איתם לקראת ערב בסיור המתוכנן בתיאטרון הלאומי.

כשהגענו אשתי ואני לביתם של רשל ואמיל בן לולו, פגשנו זוג נעים בגיל העמידה, שקיבלו אותנו בשמחה ומאור פנים, אבל

תמהו מדוע אנחנו לבד. איפה ארבעים הפרופסורים? אני אף פעם לא הזכרתי את חברי לסיור, לכן הופתעתי שהם ציפו להם.

ההפתעה הפכה לתדהמה כשנכנסנו פנימה לסלון. שולחן מימונה ענק מקיר לקיר קיבל את פנינו, ערוך לארבעים־חמישים איש,

עמוס באינסוף מטעמים, עוגות ועוגיות וריבות מכל הצבעים ופירות וזבאן ומרוזיה ומופליטה, חלב ודברי חלב ודג ענק במרכז

השולחן ועגלת משקאות עשירה לידו, עמוסה משקאות ויינות משובחים ביותר. אשתי ואני הבטנו זה בזה בהשתאות, למי הם

הכינו את כל זה? ודאי לא לשנינו. תפשנו שיש כאן אי הבנה, שהזוג מחכה, כנראה, לכל הקולגות שלי, למרות שלא היה שום

בסיס לכך. ממני הם לא שמעו מילה על חברי לסיור וחברי לסיור לא שמעו מעולם על רשל ואמיל בן לולו, ובכל

זאת היה ברור שאסור לגרום להם לאכזבה. הבעיה היא שאנשי אוניברסיטה הם אנשים מסודרים, עם לוח זמנים ותוכנית סיור

קפדנית, ולא ברור אם יסכימו לוותר על משהו אפילו תמורת מסיבת הפתעה. מצד שני, איך אפשר לבייש שולחן שכזה?

החלטתי לקחת את אמיל ולרוץ למצוא את האנשים במסגד לפני שיעזבו. למזלי מצאנו אותם, סיפרתי להם את הסיפור וקיבלתי את הסכמתם, היתה רק בעיה, טאייב סאדיקי, מנהל התיאטרון הלאומי, מחכה לנו לפגישה בשש בערב. אשתי תלך איתכם ותזמין גם את טאייב סאדיקי, ענה אמיל. בשש נסענו עם רשל לתיאטרון. הצגתי אותה לפני חברי. השתתפנו בסיור ובסוף הסיור היא ניגשה והזמינה גם את מנהל התיאטרון למימונה, אבל קבעתי עם אשתי ובתי לבלות איתם את הערב, הוא ענה. אני מזמינה גם אותם לבלות איתנו, היא השיבה.

חברי מתל־אביב היו בשוק, כשראו את השולחן המרהיב שהכינה עבורם משפחה יהודית, שלא הכירה אותם, שלא ראתה אותם מעולם, שלא שמעה את שמם. אמיל קיבל אותנו לפי המנהג, כשהוא מזה עלינו כמה טיפות חלב באמצעות שיבולת ואחר כך מטביע חמש אצבעות מקומחות על המצח של כל אורח, ומברך שלוש פעמים ״תרבחו ותסעדו״, ושר לכל אחד לחוד את הפסוקים ממשלי: ״אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, כימי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים, אורך ימים בימינה, ושמאלה עושר וכבוד, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם, גול אל אדוני מעשיך ויכונו מחשבותיך, כרכאבי לה אללאה עמאלק וויתרתבו תכמימאתק״.

שולחן המימונה של רשל ואמיל בן לולו היה, לפי המנהג, לבן ככלה, ללא צבע שחור, לא זיתים שחורים ולא פלפל שחור, גם לא מלח, או חרדל, לעומת זאת היה בו כל מה שהוא לבן, ירוק ומתוק: חלב, חמאה, קערת קמח, דבש, תאנים, תמרים, אגוזים ושקדים, זבאן, מרוזיה, מופליטה, קערת קמח ובתוכה פולים ירוקים, שיבולי חיטה ושעורה ירוקים, דברי מתיקה, עוגיות וריבות, שקדים וצימוקים, סוכר ודבש וכן הדג החי כסמל לפריון.

רשל הדריכה אותנו איך לטעום מכל מה שעל השולחן, את התמר אכלנו יחד עם אגוז וחמאה. כך גם התאנה. את המופליטה עם רוטב חמאה ודבש, כפית מהזבאן, כפית מהמרוזיה וכוי וכו'. שני הבנים, הבת והעוזרות הערביות הסתובבו בינינו והגישו לנו מכל טוב, מגש אחרי מגש, אלף סוגים של עוגות ועוגיות ומיני ריבות וסלטים וכוסות יין ומשקה מן המשובחים והמעודנים ביותר. מסתבר שרשל ואמיל הם בעלי המונופול ליבוא יינות ומשקאות חריפים למרוקו וכשנכנס יין יצאו שירים של ארץ ישראל, וברחובות קזבלנקה הדהדו מנגינות של תל־אביב. הבמאי והמחזאי, טאייב סאדיקי ואשתו שרו שירים ברברים מהרי האטלאס, והבת הצעירה שלהם רקדה ריקודי בטן.

במימונה אין זמן לשבת ממש, כי הרי שולחנות ערוכים מחכים בכל העיר, וצריך לרוץ אל כולם, אבל במקרה זה, נשארנו לחגוג בבית של רשל ואמיל עד השעות הקטנטנות. במהלך הלילה, כיאה לחג של תקווה ואהבה, בו מרבים לעשות אירוסין, התחילו לנבוט גם נבטי רומנטיקה, כשאחד המרצים הצעירים שלנו מצא קשר טוב עם בתם של בעלי הבית. איך לא? הרי אנשים שנפגשים ליד שולחן כזה חייבים לפתח ביניהם רק אהבה וחיבה, כך בקזבלנקה למדו הקולגות שלי מתל־אביב משהו על המימונה, אותו חג חילוני בלוח החגים היהודי, בו חוגגים יהודים עם יהודים וגם יהודים עם ערבים. הבית והשולחן הפתוח מציעים חיבוק, אהבה, נתינה. כל הכפר, כל השכונה, כל המללאח פוגשים זה את זה באווירה חגיגית, בחוויה מאחדת, מלכדת ושמחה. המימונה, חג אביב, אהבה ופוריות, הטבע בשיא פריחתו וכולם יוצאים למחרת לשדות ולגנים, לנחל ולחוף הים, כדי לחגוג עם הטבע את התחדשותו. זה מה שעשינו גם אנחנו, כשעם שחר מסוחררים מיין, יצאנו עם בעלי הבית לקבל את הבוקר החדש מול הגלים בחוף הים בקזבלנקה.

זבאן

חומרים

2– כוסות סוכר

 3 חלבונים

¹/2 לימון(מיץ) 1 כוס שקדים קלויים וכוס אגוזים קלויים 1 כוס מים

אופן ההכנה

מבשלים בסיר את הסוכר עם המים ומיץ הלימון תוך ערבוב עד רתיחה

מקציפים את החלבונים בקערה

שופכים לאט ובהדרגה את הסוכר המומס לתוך החלבונים

מקציפים עד שהתערובת הופכת לקרם סמיך ולבן.

אופן ההגשה: מגישים (לא חם) לשולחן בקערת הגשה נאה ומפזרים מלמעלה את השקדים והאגוזים.

הערה: זה הוא ממתק מיוחד לשולחן המימונה במוצאי פסח. כל אורח טועם מלוא הכפית.

מרוזיה

חומרים

3 כוסות צימוקים שחורים ללא חרצנים 1 כוס סוכר 1 כוס שקדים קלויים 1 כוס אגוזים קלויים 1/2 כוס שמן

אופן ההכנה

משרים את הצימוקים במים לשעה-שעתיים ומייבשים מחממים את השמן במחבת ומטגנים את הצימוקים תוך כדי ערבוב

מוסיפים את הסוכר וממשיכים לערבב על אש בינננית עד שהסוכר נמס ודבק בצימוקים

מעבירים לקערה ומפזרים שקדים ואגוזים.

אופן ההגשה: מגישים לא חם לשולחן בקערת הגשה נאה ושקופה, ומפזרים מלמעלה שקדים ואגוזים.

הערה: זהו ממתק מיוחד לשולחן המימונה במוצאי פסח לטעימה מלוא הכפית.

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

נטבעו בזיכרוני שלוש פגישות בליל המימונה.

ביתו של רבי יצחק כהן סקאלי, הנמצא ברחוב העליון, הקרוב לארמון המלך. זו אחת הדירות הנאות, המסודרות לפי הסגנון הישן, שראיתי בכל מרוקו. רבי יצחק סוחר ותיק ואמיד, מצאצאי אחת המשפחות האצילות והעתיקות בפאס. אגש יש בפאס הערבית העתיקה בית אב מוסלמי בשם כהן סקאלי, אלה מזכירים בגאווה את שמוצאם מיהודי פאס, שהתאסלמו בזמן אחד הגירושים לפני שש מאות שנה.

אשתו של רבי יצחק אף היא מיוחסת, ולאחד מאחיה אחוזה חקלאית ליד פאס. הזוג ערירי, אבל אף פעם לא עלה בדעתו לשאת אשה שנייה על אשתו, כדי להבנות ממנה. רבי יצחק עצמו אינו פעיל כבר במסחר, קצת תשש כוחו והוא חולם על עלייה לארץ ישראל. לו יכול היה לחסל את נכסיו, או למסור את הנהלתם בידיים נאמנות, היה מזמן אורז את חפציו ובא להשתקע בישראל.

כאן התאספו נשואי הפנים שבעדה. והשיחה מתנהלת על ענייני העדה ובעיותיה בשעה זו. רבי יצחק מראה לי העתק כתב יד של " יחס פאס " שחיברו רבי אבנר צרפתי, אחד מרבני פאס לפני שני דורות, על קורות היהודים במקום. אביו של רבי יצחק המשיך לרשום את המאורעות שלאחר תקופתו של המחבר ובמיוחד את מאורעות הדמים של שנת 1912.

תוספה זו תרומה חשובה לקורות העדה היהודית בעיר. מעניין, שבשום עיר אחרת , חוץ מצפרו בתה של פאס, לא נמצאו בדורות הקודמים מחברים, שידאגו להעלות על הנייר את דברי הימים של היהודים בעירם. בפאס דווקא נשתמרו נוסך על " יחס פאס ", רשימות רצופות של משפח. הרבנים מבני אבן דנאן, המשתרעות על תקופה של כארבע מאות שנה וכאן חי רבי יוסף בן נאיים. רבי יצחק הוא כפי שמעיד על עצמו , ולא נפרדתי ממנו בלי שיברכני שלוש פעמים בברכה המשולשת.

אנו נכנסים לביתו של אותו נכבד, שהכרתיו אמש בבית הכנסת של התושבים. כבר במדרגות קידמונו אורחים רבים, עולים ויורדים . ש. ס. בעל עמדה הוא ורבים שוחרים פניו. חוג מבקריו שונה מאלה שראיתי עד כה, בעלי מלאכה, רוכלים תגרים, עמך. המארח מתכוון לעלות בקרוב לארץ ישראל ומועמדים לעלייה באים לשאול בעצתו והדרכתו.

אף על פי של כבודה בת מלך פנימה, ובמיוחד בפאס השמרנית, הרי שמעתי כבר על בעל הבית רבות , ומכל צד, אחת מל"ו הצדיקות שבדור. בעל הבית מציג אותי לפניה, ואף על פי ששניהם עסוקים מאוד בהכנסת אורחים , היא מתפנה כדי לשוחח אתי, אשה צעירה, אמנם היא כבר סבתא, תמירה, קווי פנים עדינים ואצילים, לבושה שמלה קטיפה כבדה בצבע ירוק כהה, כאילו יצאה ממגרת אחת התמונות של צייר מהאסכולה הספרדית ונכנסה למללאח על פי טעות.

ואין כאן טעות. דיבורה בעברית צחה, בנחת ובענווה. מזמן שהחליטו שניהם לעלות שקדה על לימוד השפה ויכלה לה. מספרים עליה, שהיא מתענית יום אחד בשנה תענית דיבור, ואינה מוציאה הגה מפיה, כדי לכפר על כל שיחה בטלה ששוחחה. נכנסים בתה וחתנה עם התינוק, אלה אינם מתכוונים לעת עתה לעלות וקשה תהיה הפרידה.

כאלה פני הדברים בהרבה בתים במרוקו. הזקנים עולים, הצעירים מהססים ומשתהים. לכאורה צריך היה להיות להפך, אבל נראה, שהכנתו הנפשית של הדור הצעיר לקתה ונפגמה.

יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין, גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו, " ישימל ה' כאפרים וכמנשה " כאן נסבה השיחה על מקור מנהג המימונה, שעליו שאלתי את רבי יוסף. כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם.

מימונה – מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה, בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין ליגאל, והנה יצא רוב ניסן ועדיין לא באה הגאולה, ולכן חוגגים ישראל את המימונה בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן.

בארבעה פרקים העולם נידון ( משנה, ראש השנה ), בפסח על התבואה, אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.

שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל, וזאת בעקבות האגדה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ? ( סנהדרין לט, ע"ב ) ולכן בר חג המימונה להשלים את שמחת החג.

באסרו חג פסח נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולה בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא.

טעם חמישי שמעתי לאחר מכן מפי הרב יוסף משאש, מזקני תלמידי חכמים במכנאס ומראשי הדיינים בעירו, רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו, תזכה ותצליח.

רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום, כי חגיגות נעין המימונה נוהגות היות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי המימונה.

שאלתי כיצד חוגגים את המימונה בערים אחרות בצפון מרוקו, אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערה עם מים ובהם דגים חיים. באוראן שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראכש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים, ומברכים אותו שיישא פרי רב.

לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכה וטובלות רגליהן במים החחים הנמשכים מהמעיין. יש סבורים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם.

יצאנו לרחוב הראשי, כאן עולמו של הנוער. הבנות הצעירות, יש מהן מקושטות בבגדי לבן, ככלות ביום חופתן, ושי מתחפשות במלבושי ערביות, מטיילות בחבורה, והבחורים, אף הם מלובשים הדר או מחופשים כבֶרבֶרים או כערבים עירוניים, מחזרים אחריהן. את הרווקים ואת הבנות הפנויות מברכים שיזכו להתחתן השנה. מנהג הוא, שהארוסים שולחים באותו לילה תכשיטי זהב לארוסותיהם ובאים לסעוד בביתן סעודת המימונה.

לאחר לילה של ביקורים הדדיים, שירות וריקודים ברחובות, למחרת היום כמעט כולם שובתים מעבודה, ושי מקומות שרואים בזה אפילו מעין מצווה של תוספת מהחול לקודש. ואמנם קבעתי לי לאותו בוקר פגישה עם ידידי ח. ועם מוכר ספרים אחד. ערב שבת היה וביקשתי להגיע בעוד היום גדול לקאזבלנקה, מרחק של שלוש מאות ק"מ בכביש.

השעה עשר בבוקר, אבל המללאח ישן עדיין. כמעט כל החנויות סגורות, התריסים מוגפים, הרחוב ריק מבני אדם. מוכר הספרים לא היה ליד דוכנו, וידידי ודאי לא הקיץ עדיין משנתו. לבשתי עוז והלכתי לביתו, להקיצו. בקושי רב ובנחץ הספקתי לגמור את העסק, דקות מספר לפני צאת האוטובוס האחרון, שבו אפשר היה להגיע לקאזה לפני השבת..

סוף המאמר מתוך ספרו של פרופסור הירשברג

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.

משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.

מו"ה אברהם מונסון זצ״ל השני

 אחד 'מחכמי טיטואן שהי במאה החמישית והיה סוחר ושוב התמוטט והלך לאלג׳יר ועסק עוד במסחר ועלה בידו והצליח ושוב הפסיד במסחרו ונסע לאוראן ובש׳ תצ״ב נסע למצרים הרב הנזכר נזכר בשה״ג ואליו נודעו מקצת מחיבוריו שחיבר. ובשו״ת בית יהודה עייאש זצ״ל חו״מ סי׳ ד׳ יש שם תשובה אודות דין ודברים שהיו להרב הנזכר עם אשתו שלא רצתה ללכת אחריו מטיטואן למצרים, אלו הם החיבורים שחיבר הרב הנז׳ שו״ת אשל אברהם, ס׳ גט כריתות קיצור גט פשוט, מוצאי יום טוב קיצור ומפתח לס׳ תוספת יו״ט, עץ הדעת על ש״ע מ״ד, שלחן שבת קיצור הל׳ שבת, תוצאות חיים ליישב קושיות עץ חיים על התורה, החיבורים הנז׳ קצת מהם נזכרו בס׳ המעלות לשלמה מר״ש חזאן שכתב שהיו אצלו בכ״י, והרה״ג ר״א בן שמעון בס׳ טוב מצריים הזכיר עוד שהרב הנז׳ חיבר ס׳ פרי עץ הדר ונמצא בכ״י במדרש בדה״ץ במצרים, ובס׳ שערי ישועה מר״י זיין נמצאו איזה שו״ת מהרב הנד, וראיתי טופס פס״ד מש׳ התפ״ה וחתו׳ בו כהה״ר יעקב שורייקי וכהה״ר אברהם מונסון הנז׳ ומקום ההעתקה בעיר טיטואן יע״א :

מו"ה אב' ב״ר בנחמן המכונה בוזאגלו

זצ״ל אחד מרבני מראקם הוא חי במאה הרביעית ובש' שס״ד הלך לוינציאה לסיבה וע״י נדפסו המשניות עם פירוש הרמב״ם וברטנורא באותיות מרובעות, ובספר נר המערב צד 111 בהערה פ״ג ־כתב מפני שהמשניות הנז' אינם מציים כ״כ אציג הנה מהם מה שצריך למקור דברינו בשער הס׳ כתוב משניות עם פירוש הרע״ ב והרמב׳׳ם בדפוס ואותיות מרובעות הפנים והפירוש הביאו לדפוס החה״ש מיהר״ ר אברהם בר הה׳ ר ראובן בנחמן ז״ל ממרויקיש עיר ואם בישראל בברבריא י״ג ניסן ש׳ משו״ך חסדך לפ״ק (שס״ו) ובהק׳ כתב אמר הצעיר אברהם בלא״א הר׳ ראובן בנחמן המכונה בוזאגלו ממשפחת בית אזולאי מעיר מרוויקוש שליו הייתי בביתי והזמן טלטלני פה וינציאה כי שלחני פה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנז׳ לקנות למלך כלים יקרים ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לענין הנז׳ והנה בעונות בארצנו כל משפטיו הרעים חרב דבר ורעב כי המלך נלחם עם אחיו (מולאי זידאן ומולאי עבדלה) ואין יוצא ואין בא וגס פה לא שקטתי ולא נחתי כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחר ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת ואשתומם ענין הרע הרע הזה ואשים על לבי דבר טוב לעשות המשניות הגדולות בדפוס הנז׳ וכו', והרב נר המערב כתב וז״ל ונשאר להעיר רק על הזרות שיש לר״א זה שלש משפחות, בנחמן, אבוזאגלו, אזולאי, הן ידעתי כי במרוקי יש אנשים בשתי משפחות אחת עיקרית ואחת כינוית מאיזה סיבה, אבל בשלשה מוזר הוא בעיני ע״כ, ואיי הכותב יש לי להע־ר עור על הכינוי הרביעי שיש להחכם הנז׳ שהוא כתב ששלחו הנגיד המעולה אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנז׳ משמע שכינוי משפחהו הוא בן וואעיש שזה הכינוי הוא מצוי במערב, ורחוק לומר שמשפחתי שאמר כוונתו על משפחת אמו, ועוד רחוק לומר כן וואעיש כוונתו בר וואעיש שגם שם

זה מצוי במערב לקרות בשם וואעיש מי תכריחו להזכיר שם אביו ולא כנויי. והכינוי בנחמן אפשר שזה אינו כינוי כי אפשר כוונתו בר נחמן שהוא זקנו אבי ר׳ ראובן:

 כהה״ר אברהם בן רמוך ז"ל

 אחד מחכמי פאס בדור השני להתיישבות המגורשים בפאס במאה הרביעית, ובם׳ נר המערב צד 101 הערה ז׳ כתב שאין זה ר׳ אברהם בן חיים בן רמוך מחבר פי׳ תהלים שבכ״י אוקספורד ראה באוצר הספרים אות פ״א נר 687 כי מחבר הפי׳ הנז' היה קודם בחצי המאה השנית בספרד מצאנו שמו בהויכוח הכתוב בשבט יהודה, הרב הנז׳ חתום בתקנה מש׳ ש״ה, עוד ראיתיו חותם בהסכמה א׳ עם כמה רבנים בש׳ שמ"ד ליצי׳ ומצאנוה חי בש׳ שנ״א כי מצאתי טופס הסכמה אחת בכ״י מוהר״ר יעב׳׳ץ ז"ל וחתומים בתורף הסכמה כמה רבנים בזמן הנז׳ ובסוף הטופס כתוב בזה׳׳ל ושאר חכמי המעמד הלא המה החה״ש הר׳ שלמה עוזיאל והחזד׳ש הר׳ אברהם בן רמוך והחה״ש הר' יוסף נבון לא נמנו עם החכמים השלמים הנז״ל על הענין הנז׳ קצתם משום קורבה שיש להם עם הכתות וקצתם סלקו עצמם מדין זה וקיים :

מו״ה אברהם מונסונייגו זצ״ל

אחד מרבני טיטואן הוא חי במאה הששית ואולי שהוא בנו של מוהר״ר אפרים מונסונייגו זצ״ל שנולד בפאס הנז׳ באות זה ושמש ברבנות עם מוהר״ר שלמה אבודרהם ז״ל עוד ראיתיו חותם בפס״ד א׳ עם מוהר״ר משה אבן צור בש׳ משחר״י פ״ק ואחריהם

חתום מוהר״ר משה הלוי זצ״ל:

 מו״ה אברהם הצרפתי ז"ל

מעיר סוס והוא חי במאה השניה בי הוא שאל להריב״ש כמ"ש בשו״ת הריב"ש סימן ר״ד ובס׳ נר המערב נתב שאולי הוא בעצמו ר״א הצרפתי הגר צדק שבתשב״ץ ח״א סי׳ ל״ג שאולי נסע אח״ך לעיר הונין :

כהה״ר אברהם לכרייף זצ״ל

 אחד מחכמי מקנאס

ונתבש״מ בט״ז באב ש׳ תקס״ה ובס׳ קול יעקב יש שם קינה לפטירת החכם הנז'

כהה״ר אברהם בן וואעיש במוהר״ר

שמואל זצ״ל מחכמי מקנאם יע״א ונתבש״מ באביב ימי עלומיו בש׳ תקע״ט ובםפר קול יעקב יש שם קינה לפטי׳ החי הנז׳:

 מן"ה אברהם אזולאי

 בן משה זצ״ל אחד מרבני מראקם הוא חי במאה הששית ויש ממנו הסכמה בספר תהלה לדוד מר״ד חסין זמנה ש׳ תקמ״ג, עוד ראיתיו חותם בפס״ד אחד עם חכמי דורו בענייני טרפות בש׳ תצמי׳ח פ״ק :

כהה״ר אברהם אנהורי זצ״ל

אחד מחכמי טיטואן ויש ממנו טופס קב״ע בש׳ העשיר״י פ״ק הנה הוא בס׳ ויאמר יצחק ח״ב סי׳ ח׳ וחד דעמיה כה״ר יעקב ביבאס :

כהה״ר אברהם קטן זצ"ל

מחכמי טיטואן יע״א ראיתיו חותם בפס״ד אחד עם חכמי דורו בש׳ תכ״ט פ״ק :

 בהה״ר אברהם קטן זצ״ל

מחכמי פאס והיה סופר בדי"ץ בפאם וראיתיו חותם בשטר פשרה בש' שי״ג וחתום עמו כהה״ר משה אתיג׳אר ז״ל הסופר :

 כהה״ר אברהם חסאן זצ״ל

מחכמי טיטוואן יע״א ראיתיו חתום בפס״ד אחד עט חכמי תיטואן בשנת תכ״ט לפ"ק

מו"ה אברהם הלוי בן סוסאן ז"ל

ראיתיו חותם בפס״ד אחד עם מהר״ר מנחם עטייא זצ״ל בשנת תצא״ו לפ״ק בעיר תיטוואן יע״א :

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בעדות המגרב נשתמרה גם בתקופתנו צורת ההנהגה החילונית, כפי שהכרנו אותה בימי הביניים: ראש עדה חילוני, שהוא נציגו של השליט וממונה על ביצוע פקודותיו, תשלום המסים וכו' וכאחת מייצג את העדה, מליץ יושר לפני השליט, כדי לבטל רוע גזירות ולהגיש את תלונותיה, ולכן נודעה לו השפעה רבה על המשטר הפנימי בקרבה. ברור, שאנו מתווים רק את הקו הכללי, בלי להיכנס לפרטים שהיו שונים בכל ארץ. בתקופה זו מצטיירים כבר בבהירות יתר הגבולות בין ארבע ארצות המגרב: טריפוליטאניה, תוניסיה, אלג׳יריה ומארוקו, שראשיתן עוד בימי הביניים.

בתקנות פאס והשו׳׳ת בנות הזמן נזכר לעתים תכופות הנגיד ותפקידו כנציגם הרשמי של היהודים ודוברם בחצר השליט. מסתבר, שהנגיד היה מתמנה על ידי השליט מבין אלה שהיו להם עסקים עם החצר, תוך הסכמה בשתיקה של האוכלוסים היהודים. המשרה היתה ברגיל מורשתית בתוך משפחות אחדות. מלבד הנגיד בפאס (או לפעמים במראכש, בירתה המקורית של שושלת הסעדים), מוצאים אנו בימי שלטונו של מולאי אסמאעיל נגיד במכנאס, ששכנה בה החצר המלכותית.

נגידים מצו­יים היו גם בצפרו, שליד פאס, ובסלא (רבאט). מתקבל על הדעת, כי גם בערים אח­רות, שלפעמים נהנו ממידת עצמאות גדולה תחת שלטון השייכים הבלתי־תלויים, היו ראשי עדה עצמאיים. אמנם ברורה השפעתם של המגורשים בהנהלת הקהל, אולם נמצאו סטיות מותנות בתנאים המדיניים המיוחדים והצורך להתאים את ההנהגה למנהגיהם של התושבים. באלג׳יר נקרא הנציג ״מוקדם״, תואר ישן המצוי בשמוש כבר במאה הי״ב במצרים ומאוחר יותר בספרד הנוצרית. לראשונה ייצגו את הקהל בחצר הדאי שני מוקדמים, אולם במחצית המאה הי״ח חלו שינויים בהנהגת הקהילה באלג׳יר ומאותו זמן נמסר ייצוגה בידי מוקדם אחד. המשרה היתה מונופולין בידי שתים־שלוש משפחות. מעמדו של המוקדם בימים אלה היה ידוע לנציגיהם הדיפ­לומאטיים של המדינות הזרות באלג׳יר ובמקורותיהם הוא נקרא ״מלך היהודים״.

בתוניסיה תוארו של הנציג היה ״קאיד״ — כתוארם של מפקדים מוסלמיים גבוהים. הקאיד היה ממנה את הדיינים, את הסופרים ואת שבעת טובי העיר. שום החלטה לא היתה בת תוקף בלי אשורו. על אופיו של אחד מהם, מספר החיד״א, שהכירו היטב, מאחר שכמעט על כרחו התארח בביתו. היה זה עריץ קטן, שניסה לכפות את רצונו אף על אורחו. את בעלי דעות חופשיות (הבונים החופשיים) הוא רדף עד חרמה. קאידים היו מצויים בכל עיר גדולה בתוניסיה.

הנציג של יהודי טריפוליטאניה נקרא שייך וסמכויותיו היו אף גדולות מאלה של הקאיד בתוניסיה. אולם כאן המשרה לא הוענקה לכל ימי חייו של השייך וזה הגביל במקצת את עריצותו.

• הערת המחבר : כידוע היתה משרת הנגיד קיימת במצרים במשך חמש מאות שנה ויותר (מימי הפאטמים עד סוף שלטונם של הממלוכים). היא נתבטלה בראשית העות׳מאנים ולא נתחדשה במצרים או בכל ארץ אחרת שתחת שלטונם בשום צורה, וזאת בהתאם לעקרונות המנהל העות׳מאני, רק החל מהמאה הי״ט מוצאים אנו נציגים רשמיים חילוניים של עדות היהודים בקיסרות.

• עלינו לעמוד על תופעה מיוחדת לחברה היהודית במגרב, כפי שהיא נרשמה במקורות מהימנים מהמאות הט״ו—ט״ז. אלה מזכירים כמעט דרך אגב קבוצה חברתית שאי־אפשר לשייכה אל שכבת התושבים הידועה לנו — ובוודאי לא אל המגורשים. קבוצה זו אינה גדולה מבחינה מספרית, אולם זה אינו ממעט מחשיבותה הסגולית, מפני שכפי הנראה היא שייכת לשכבה הוותיקה והמבודדת ביותר של התושבים היהודים במגרב. כדברי אחד הרבנים (בן המאה הט״ו) אלה הם ״השוכנים באהלים שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא נקראים בשם יעקב (יכין ובועז ב, סי׳ ו׳)״.

  המעשה עצמו, שבבירורו השמיע אותו דיין את דבריו אלה הוא עניין כשרות נשואי אשה ממחנה בדווים יהודים ליהודי מתושבי ההרים, כלומר שלא מאנשי השבט. לפני כן היא היתה לאיש מאנשי השבט, אולם לא התגרשה ממנו. כלומר לפנינו מעשה פרוזאי בהחלט שאין בו שום סממנים של אגדה רומאנטית. האשה ילדה בת לבעלה השני ועתה התעוררה שאלת כשרותה של הילדה — אם אינה ממזרת. האשה מודה שהיתה לאיש לפני נשואיה עם היהודי מתושבי ההרים, אבל טענתה היא ״שלא נתן לה (זה הראשון) קידושין לא בכסף ולא בשווה כסף אלא נתקבצו אנשי אהל (כלומר השבט במובנו הערבי של המלה), ולקח הכפה שבראשה כמנהגם, שבזה תקרא מקודשת״ (שם). הרב הדיין פסק, שנשואיה עם היהודי ההררי תקיפים — כלומר הבת כשרה. שאלת יהדותה של האשה עצמה לא היתה בספק, ואיש לא העלה אותה. המעשה שימש תקדים לקולא במקרים אחרים דומים בדבר מעמדם האישי של בני השבטים הנוודים היהודים, שהובאו לפני בתי־הדין במאה הט״ז.

  בקשר למעשים אלה מן הראוי לציין כי אחד מבני משפחת אבן זמירו המפורסמת במארוקו מוסר באגרת משנת 1527 על פגישתו עם שני פרשים ערבים, שסיפרו לו על קיום שבט יהודי חזק השוכן במדבר שבין אלג׳יריה למארוקו. אם נפשיט סיפור זה מסממניו האגדיים; אם נצרף אל המעשה שדנו עליו למעלה את דבריו המדהימים של חיד״א (עיין למעלה) כי על ר׳ שמעון לביא, שבמחצית המאה הזאת היה כמעט ל ג י י ר(!) את יהודי טריפולי; את סיפורו המופלא של דוד ראובני; את דבריו של אבן ח'לדון (סוף המאה הי״ד) על הברברים המתייהדים במגרב — שנתקבלו על ידי חוקרים רבים במלוא משקלם, ושהיו להם תוצאות מרחיקות לכת בדבר מוצאם הברברי של היהודים התושבים, ועוד ועוד סיפורים ואגדות, שאין כאן המקום לעמוד עליהם, נגיע למסקנה, שעל המחקר להתייחס בכל כובד הראש לתופעה חברתית וספרותית זו, להתחקות אחר שורשיה, ולהציע השערות לפתרונה. העניין חשוב מבחינה סוציולוגית במיוחד לאור סיפורו של אחד ממשפחת המגורשים של רנ״ב המעיד על תופעה מעניינת מכמה בחינות. משום חשיבותם של הדברים מוסרים אנו אותם כאן כלשונם:

  ׳… ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטיליא הישינה… ויקנאו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו… ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקא וישכנו להלאה למגדל אד״ר היא מלכות מלך מראי״קוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי״ש ויעמדו(!) השערים, וישכיבו(!) לבטח ובתוכם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אשה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי״ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים…׳. (פרח הלבנון, ברלין תע״ב, בהקדמה).

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

באחת המודעות ביום השבעה להסתלקותו כתבו:

הגנו מודיעים בזה שאנו עורכים הספד בישיבתינו ביום ג ' בשבע וחצי בערב ג׳ כסליו — תשל״א לזכרו של נשיא ישיבתנו החסיד האמיתי הרה״ג הרב רפאל ברוך טולידנו זצוק״ל אשר החזיק ישיבתנו הן בגשמיות והן ברוחניות במשך שנות קיומה. נא להתאמץ להתיחד עם זכרו.

ישאו דברי הספד הרבנים הגאונים: הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א

הרה״ג ר׳ יהודה צדקה שליט״א בנו של מורינו הרה״ג ר׳ יעקב טולידנו שליט״א הרה״ג ר׳ משה מלכה שליט״א.

בכבוד רב, ההנהלה.

בהספד שנשא מחותנו הגאון ר׳ יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה, בירושלים, סיפר כשרבינו נפל למשכב, בימיו האחרונים, ביקש שיביאו לו תפילין להניח, כשהחזיקם בידו, נפל ממנו תפילין של יד לארץ, והסובבים אותו הבינו שימיו ספורים, ואמרו שהיה זה להם אות, כשם שהתפילין הם פאר לישראל, כן רבינו פאר הדור, וכשנפלו התפילין מידו סימן הוא שנפלה עטרת ראשנו.

בהספד שנשא הגה״צ ר׳ שלמה וולבה שליט״א סיפר, שרבינו התארח אצלם בישיבת ״באר יעקב״ באחד מימות החול, והתפלל עמם תפלת מנחה, והנה הבחין שזולגות דמעות מעיניו של רבינו בתוך תפלת שמונה עשרה, וכל תפלתו היתה בהשתפכות הנפש וברגש, תפלה זו היוותה עבורו לימוד מוסר גדול בענייני התפילה.

ועוד שמעתי, שהרב וולבה צוה לבנו לסור לבית רבינו ולשבת אצלו, בכדי לשאוב מקדושתו ומזיו פניו — היות שמצוה להסתכל בפני צדיק.

בהספד שנשא הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א סיפר: שרבינו הוזמן לעצרת התעוררות באחד מישובי הארץ, והוא נסע עמו במונית ליעדם, והנהג טעה בדרך והם הגיעו באיחור רב. והיות ולעצרת הגיעו קהל רב וכאשר רבינו בושש לבוא, רוב הציבור הלך לו ונשארו בודדים מהקהל, והנה רבינו קם ללא היסוס פנה אליהם ודיבר ברגש רב, כאילו היו ציבור גדול, ואחר דברי כיבושין פנו אותם בודדים להרב ואמרו, שאין להם מקוה טהרה לנשים. נרגש רבינו למשמע בקשתם ואמר מחר בע״ה יקום מקוה טהרה, מיד הרים תרומה נכבדה ופנה לרב גלינסקי, ואתה כב׳ הרב כמה? מספר הרב גלינסקי: התביישתי שהרב תרם תרומה כה גבוהה, לכן גם אני נענתי ותרמתי אותו סכום ואח״ב פנה לקהל ואתה כמה, ואתה כמה, וכן הלאה ולאחר שהתרימם נסעו לאנשים החשובים שבאותה קהילה ובאותו ערב אסף סכום נכבד ולמחרת התחילו בבנין המקוה.

ועוד סיפר שבאותו ערב קם רבינו לרקוד יחד עם הציבור ברובם היו ילדים ואפילו הכי החזיק בידם — ורקד עמם, אמר לו הרב גלינסקי איה כבוד התורה מדוע הנך רוקד עם ילדים, ענה לו בהתלהבות ילדים אלו הם ספרי תורה, כל אחד מהם ספר תורה חי, ואיך לא ארקוד עמם, הילדים האלה הם הערובה שלנו כדכתיב בתהלים ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״, ואין עוז אלא תורה.

אשת חבר הרבנית רחל ע״ה

דודתי הרבנית רחל ע״ה אשת רבינו, היתה בת למשפחה עשירה ומכובדת מאוד שאיחדה תורה וגדולה במקום אחד. אביה הגאון רבי שלום עמר זצ״ל, התמנה לדיין עוד בהיותו בן עשרים ושבע שנים, והיה מגדולי התלמידי חכמים במקנס. אחיה הגאון רבי מרדכי עמר זצ״ל, היה הפוסק בכל ענייני ההלכה בעיר מקנם, ומגדולי בעלי ההשפעה בכל דבר וענין. את כל ימיו הקדיש ללמוד התורה, וקיים את הפסוק ״והגית בו יום ולילה״ במלואו.

הרבנית ע״ה היתה עזר כנגדו של רבינו, בשמחה ובטוב לבב היתה מקבלת כל אורח שנקלע לביתם — שהיה פתוח לרווחה — בביתה התארחו מכל קצוות תבל, מרומניה פולניה גרמניה צרפת אנגליה ועוד— כל הבא למקנס ידע כתובת אחד ביתו של רבי ברוך. וכל זאת בנוסף לזה שהיה עליה לאכסן בביתה תלמידים מהישיבה שגרו אצלם — הרבנית טיפלה בהם במסירות, כיבסה ותיקנה את בגדיהם, סידרה את מזודותיהם ואף תפרה בגדים למי שנזקק.

סיפר בנה רבי יוסף שליט״א, זכורני שפעם בא תלמיד חכם אחד מחשובי הרבנים בצרפת, הוא הגיע אלינו בערב שבת אחר הצהרים, והיה צריך לנסוע ביום ראשון בבוקר שהיה ערב ראש השנה — בכדי להגיע לביתו לפני ראש השנה, ואז אמרה — תלמיד חכם זה יגיע מאוחר לביתו ואולי אין לו בגדים להחלפה, במוצאי שבת לקחה את הכביסה, ובמשך בל הלילה כיבסה, יבשה וגיהצה ובבוקר נתנה לו הכל נקי ומצוחצח, מעשים כאלה ואחרים ידועים לרוב לכל משפחתה ומכריה.

נהגה הרבנית ע׳׳ה ללוות את רבינו לבית־הכנסת בוקר וערב וחוצה איתו את הכביש שהיה סואן טרם סודרו הרמזורים ברמת־אהרן בבני־ברק

מעלותיה ושבחיה רבו מלמנות — במילים ספורות יש לומר שהיתה עזר בכל מכל לרבינו, האריכה ימים ונתבקשה לישיבה של מעלה בגיל כמאה שנים ומעלה.

בניה הם הגאונים רבי יעקב ורבי יוסף שליט״א. שעליהם אפשר להמליץ הפסוק: והיה בית־יעקב — אש, ובית־יוסף להבה.

זכתה לראות עולמה בחייה, דור ישרים מבורך, בנים, נכדים, נינים, ובני נינים, כולם ללא יוצא מן הכלל יראים ושלמים גדולי תורה ויראה.

יהי זכרה ברוך

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כששמעו הערבים את דברי מוחמד, חשבו אותו למשוגע, כמי שבודה מלבו סיפורים; הם אף כינוהו ׳משורר׳, הבודה עניינים מלבו או מקריא דברים שלמד מבשר־ודם כמוהו.¹⁰² אך מוחמד אמר להם שהכול אמת, ושהוא קיבל את הקוראן(התורה) מחכם: ״כאן נמצאים האותיות של הקוראן והכתב המובן״; ״הוא [אללה] הוריד אליך [באמצעות מורו] את הכתב, למען יגלה את האמת ויאשר את אשר לפניו. הוא הוריד את התורה ואת האוונגליון למען הביא הדרכה לאנשים״_; ״כתב זה [התורה] – אין ספק בו ־ מקור הדרכה הוא ליראים״_; ״זהו כתב אשר הורד אליך״_; ״אלה אותות הכתב מלא החוכמה״_; ״כתב אשר אותיותיו נאמרים במפורש״_; ״אלה אותות הכתב, אשר הורד אליך מעם ריבונך הוא האמת, ואולם מרבית האנשים (הערבים) אינם מאמינים״! ״היש דומה למחזיק בראיה מעם ריבונו? מאחוריו עומד עד מאתו – מורו היהודי של מוחמד – ,ולפניו ספרו של משה אשר היה מופת ומקור רחמים״.      

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה רב יהודי, ולא נוצרי, יש לומר שאזכור האוונגליון לא היה במקור, אלא נוסף בעת חיבור הקוראן על־ידי סופרים נוצרים (או ממוצא נוצרי) שסבבו את הח׳ליף עות׳מאן. בהמשך נעסוק בתהפוכות השונות ובהשתלשלות המאורעות שאירעו בהמשך בימי מוחמד וממשיכי דרכו.

הערת המחבר : מורו היהודי, ולפי המסורת המוסלמית זה המלאך גבריאל

אנשי מכה שאלו את מוחמד: מדוע רבך אינו מדבר עמנו ישירות? ומוחמד השיב שמורו

לא מכיר היטב את השפה הערבית : – שהרי הוא יהודי או נוצרי –

״יודעים אנו כי הם אומרים: הלוא רק בשר ודם מלמד אותו, ואולם לשונו של האיש (מורו) אשר אליו יכוונו בהלעיזם אינה ערבית, ואילו זה [דבריו של מוחמד] ניתן בלשון ערבית צחה״(טז, קג).

وَلَقَدْ نَعْلَمُ أَنَّهُمْ يَقُولُونَ إِنَّمَا يُعَلِّمُهُ بَشَرٌ لِّسَانُ الَّذِي يُلْحِدُونَ إِلَيْهِ أَعْجَمِيٌّ وَهَـذَا لِسَانٌ عَرَبِيٌّ مُّبِينٌ

טעם נוסף מדוע לא דיבר מורו של מוחמד עם הערבים ישירות: משום שהיו גסי רוח,

ולא יקבלו מוסר מפי איש זר. הוא קיווה שבאמצעות מוחמד, בשר מבשרם, ייאותו לקבל

דברי מוסר:

״אילו הורדנו אותו אל אחד הלא-ערבים, והיה קורא אותו לפניהם, לא היו מאמינים בו״!

وَلَوْ نَزَّلْنَاهُ عَلَى بَعْضِ الْأَعْجَمِينَ 198

فَقَرَأَهُ عَلَيْهِم مَّا كَانُوا بِهِ مُؤْمِنِينَ 199

 ״הוא [מלך העולם] אשר שלח אל בני אומות העולם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיו, ויזככם וילמדם את הכתב והחוכמה, שהרי לפנים היו בהתעייה גמורה״(כו, קצח-קצט_; סב, ב).

هُوَ الَّذِي بَعَثَ فِي الْأُمِّيِّينَ رَسُولًا مِّنْهُمْ يَتْلُو عَلَيْهِمْ آيَاتِهِ وَيُزَكِّيهِمْ وَيُعَلِّمُهُمُ الْكِتَابَ وَالْحِكْمَةَ وَإِن كَانُوا مِن قَبْلُ لَفِي ضَلَالٍ مُّبِينٍ 2

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

מוחמד סומן על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו

במשך כל תקופת שהותו במכה היה מוחמד משוכנע שהיהודים מכירים את תורתם היטב:

 ״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״_; ״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם״_; ״הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שבני ישראל מזהים אותו?; ״אלה, אשר נתנו להם את הכתב לפניו, מאמינים בו״.

סורה 10 – יונה –   , פסוק 94

فَإِن كُنتَ فِي شَكٍّ مِّمَّا أَنزَلْنَا إِلَيْكَ فَاسْأَلِ الَّذِينَ يَقْرَؤُونَ الْكِتَابَ مِن قَبْلِكَ لَقَدْ جَاءكَ الْحَقُّ مِن رَّبِّكَ فَلاَ تَكُونَنَّ مِنَ الْمُمْتَرِينَ 94

״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״_;

סורה 5 – השולחן הערוך – פסוק 49

وَأَنزَلْنَا إِلَيْكَ الْكِتَابَ بِالْحَقِّ مُصَدِّقًا لِّمَا بَيْنَ يَدَيْهِ مِنَ الْكِتَابِ وَمُهَيْمِنًا عَلَيْهِ فَاحْكُم بَيْنَهُم بِمَا أَنزَلَ اللّهُ وَلاَ تَتَّبِعْ أَهْوَاءهُمْ عَمَّا جَاءكَ مِنَ الْحَقِّ لِكُلٍّ جَعَلْنَا مِنكُمْ شِرْعَةً وَمِنْهَاجًا وَلَوْ شَاء اللّهُ لَجَعَلَكُمْ أُمَّةً وَاحِدَةً وَلَـكِن لِّيَبْلُوَكُمْ فِي مَآ آتَاكُم فَاسْتَبِقُوا الخَيْرَاتِ إِلَى الله مَرْجِعُكُمْ جَمِيعًا فَيُنَبِّئُكُم بِمَا كُنتُمْ فِيهِ تَخْتَلِفُونَ

״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם. על כן שפוט ביניהם על פי כל אשר הוריד אלוהים ממרומים, ואל תיטה אחר משוגות לבם לסור מן האמת אשר נגלתה בפניך, לכל אחד בכם נתנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אלוהים היה עושה את כולכם אומה אחת, ואלם חָפֵץ הוא כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם, על כן שאפו להיות ראשונים במעשים טובים, כי אל אלוהים תשובו כולכם, ואז יודיעכם את כל הדברים אשר נחלקתם בהם 

[1]          י, צד: ה, מח! כו, קצז-קצה: כה, נב. גם בהיותו במדינה אמר: ״אלה, אשר הענקנו להם את הכתב, מכירים אותו בהכירם את בניהם״ (ב, קמו).

כדי לשכנע את קהל שומעיו הערבים באמיתות דבריו מסתמך מוחמד על רבנים יהודים כעדים:

סורה 26 – המשוררים – פסוקים 192-197

وَإِنَّهُ لَتَنزِيلُ رَبِّ الْعَالَمِينَ 192 نَزَلَ بِهِ الرُّوحُ الْأَمِينُ 193 عَلَى قَلْبِكَ لِتَكُونَ مِنَ الْمُنذِرِينَ 194 بِلِسَانٍ عَرَبِيٍّ مُّبِينٍ 195 وَإِنَّهُ لَفِي زُبُرِ الْأَوَّلِينَ 196 أَوَلَمْ يَكُن لَّهُمْ آيَةً أَن يَعْلَمَهُ عُلَمَاء بَنِي إِسْرَائِيلَ 197

״זהו חזון אשר הורד מעם ריבון העולמים. הרוח הנאמנה הורידה אותו על לבבך למען יהיה במזהירים בלשון ערבית צחה. הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שחכמי בני ישראל מזהים אותו [את הכתב]ז״_; ״נתנו למשה תשעה אותות נהירים [עשר המכות או עשרת הדיברות]. שאל את בני ישראל!״ (כו, קצב-קצז_; יז, קא).

סורה 17 – המסע הלילי – פסוק 101

وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى تِسْعَ آيَاتٍ بَيِّنَاتٍ فَاسْأَلْ بَنِي إِسْرَائِيلَ إِذْ جَاءهُمْ فَقَالَ لَهُ فِرْعَونُ إِنِّي لَأَظُنُّكَ يَا مُوسَى مَسْحُورًا 101

נתנו למשה תשעה אותות נהירים, שאל את בני ישראל כיצד בא אליהם פרעה ואמר לו, סבור אני כי אחוז כישוף אתה

הערבים תמהים ושואלים אותו: אם הכול כבר נכתב בתורה, מדוע הוא מספר את הדברים בצורה קטועה? ולמה הוא נצרך ללמוד ולשאול כל הזמן את מורו? מוחמד עונה להם שמורו מלמדו בהדרגה וביסודיות כדי שיקלוט ויבין היטב את הדברים:

״אמרו הכופרים: מדוע לא הורד אליו הקוראן בבת־אחתי הורדנו אותו כך, למען סגל אליו את לבך, על כן מסרנוהו קמעא קמעא״_; ״הן אנו הורדנו אליך את הקוראן, חזור והורד״ (כה, לב_; עו, כג).

ביומן, שבו רשם מורו את הדברים, הוא מכנה את בורא עולם בלשון רבים: ׳אנו׳, ׳אנחנו׳. באומרו: ׳קמעא קמעא׳ ויחזור והורד׳ כוונתו: אללה הוריד לך את התורה ־ באמצעות רבך, הדוד שלך – שמלמד אותך בהדרגה ובאטיות. כיוון שמוחמד משבח כל כך את תורת משה ומסורת היהודים, היה ניתן לשער שהמוסלמים, ממשיכי דרכו של מוחמד, יכבדו ויקראו וילמדו את כתבי הקודש של היהודים; אולם בפועל אין להם זיקה אליהם, וספרים אלו אינם מצויים כלל בבית מוסלמי או במסגדים. הם לא לומדים בכתבי הקודש היהודיים ואינם מכירים אותם. אם יש מוסלמי המעיין בהם או מצטט מתוכם, הרי זה בדרך כלל בניסיון לקטרג עליהם ולהשתמש בהם כאפולוגטיקה למען האסלאם.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה.

ארוחה מרוקאית זה סקס

ארוחה מרוקאית זה סקס. לא במקרה המאכל המרוקאי מספר אחת זה כוסכום – סקסו במוג׳רבית. לראות את הכוסכום רחב למטה והולך וצר למעלה מוקף קישואים, גזרים ובשרים ועל ראשו גרגרי חומוס, שקדים וצימוקים זה לראות ברברית במערומיה מקושטת במחרוזות נחושת וענבר. האוכל המרוקאי הוא באמת האהבה היחידה, האמיתית והנאמנה, שנותרה בעולם, שבו הכל סחיר ומכיר. בימים של איידם והטרדה מינית נוח יותר לחזר אחרי כוסכום ומופליטה ולעשות אהבה עם ספינזאת וגריווז. לכן בלילות של בדידות אני מבלה בלבשל תבשילים ולזלול אותם.

אכילה זה אקט אחרון

להכין אוכל מרוקאי או לאכול אותו זה לאהוב אותו. אתה בוחר לך את החומר הרצוי לך, בודק אותו ללא כפפות גומי, מקלף, מפשיט, חותך, לש ומעסה, ומכין את ה״תסרמילה״, זורה במו אצבעותיך את התבלינים, מעריך את קמצוץ הכמון והקינמון, משחרר, מפזר, עוצר ומוסיף, שם על האש, טועם ומריח ללא הפסקה, מתבשם, מוסיף וגורע ואוכל. חלק גדול של ההנאה מהאוכל המרוקאי זה עצם הכנתו ובישולו. אכילתו זה רק האקט האחרון אחרי משחק האהבה הארוך.

דוגמנית עירום

באחד המסעות שלי נזדמן לי להכיר על החוף יפני קטן וממושקף. הוא ישב ליד אוהל קטן, על שרפרף קטנטן ודג דג קטנטן. הוא טיפל בדג שהיה בגודל סרדין, כאילו היה לווייתן, פרם אותו לשניים, המליח אותו, הוסיף כמון, סויה וטפטף עליו שלושה־ארבעה מיני רטבים יפניים. על אלה הוא פרס חתיכת ביקון, אחר כך קילף בצל וחתך לחתיכות קטנטנות, עטף את הדג בבצל, שם אותו על נייר כסף וצילם אותו במצלמה מכל הזוויות, כאילו היה דוגמנית עירום, אחר כך סגר את נייר הכסף ושם את הדג על האש. כשהדג התבשל, הוא הוריד מעליו את נייר הכסף, הריח אותו ובלע אותו במכה אחת. ההכנה ארוכה כמו משחק האהבה, האכילה מהירה וקצרה.

״הסעודה האחרונה״ ו״הזלילה הגדולה״

בעבודתי כפרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב ניתחתי לא פעם סעודות מפורסמות בהיסטוריה של התרבות והקולנוע. בציור המפורסם של ״הסעודה האחרונה״ עיני הסועדים בדרך כלל אינן בצלחת אלא באדונם, ישו, או כלפי מעלה בפוזה של תפילה. הסועדים הם על טהרת הגברים ללא נשים, ועל השולחן על פי רוב אין כמעט כלים או דברי אוכל. הסצינה היא סצינה של סעודה, אבל הכל מכוון כדי להדגיש את האווירה הרוחנית ולהחליש את הצד החומרי. הסעודה המפורסמת של פליני ב״סטיריקון״ היא היפוכה של הסעודה האחרונה. זאת היא יותר ארוחת פיגולים. זונות ועבדים חוברים לאצילים בזלילה משולבת באורגיה, עישון וריקודים אירוטיים. לשולחן מוגשות בהמות שלמות מבושלות, מהבילות ואבוסות, ואבריהם של הסועדים משמשים בעת ובעונה אחת לאכילה ולהנאות מין. הסעודה ב״סטיריקון״ היא ביטוי מובהק לרומא הפגאנית והדקאדנטית של נירון לפני בוא האלוהים. כך גם ב״הזלילה הגדולה״ של מרקו פררי בו חבורת הזוללים והזוללות מסתגרת בווילה עשירה לפולחן פרוורטי בן ימים של מין, זלילה וסביאה, עד שאחד־אחד הם מתפוצצים למוות. מטפורה ברורה לחברת השפע והצריכה באירופה של שנות השבעים.

״הסעודה של בבט״

״הסעודה של בבט״ של גבריאל אקסל, לעומת זאת, היא אירוע מעודן במיוחד. הסועדים, שהם חברי כת נוצרית של סגפנים, נאלצים מתוך חובה למארחים, לאכול מן המעדנים המופלאים, כשהם מתייסרים ועוצרים בכוח את גניחות ההנאה האסורה להם על פי אמונתם. זהו אירוע רוחני טהור, מקביל ל״הסעודה האחרונה״, למרות שמדובר באחת הסעודות היקרות, העשירות ואנינות הטעם, שעוצבו אי פעם בקולנוע. ב״הסעודה של בבט״ הסועדים, למעשה, אוכלים את בשרה ודמה של בבט המבשלת, שמגישה להם למאכל את כל הונה מתוך אהבה. מצד שני אפשר שעם כל רוחניותה הסעודה של בבט באה במקום סקס לחבורת הקשישים, שדתם אוסרת עליהם את הנאות הגוף. בבט, הטבחית הצעירה שמכינה במטבח את המרקחות המכשפות, טועמת ומתבשמת, נראית עצמה כמגיעה לפורקן. למעשה יש פה שילוב של פולחן דתי ואירוטי, כשהצעירה במקום להפקיר לפני האורחים את גופה במיטה, מקריבה אותו על השולחן לסעודה.

הסעודה המרוקאית

בסעודה המרוקאית יש משהו מהסעודה של בבט. גם כאן יש שילוב של פולחן דתי ואירוטי. האישה המרוקאית, יהודייה או ערבייה, חיה במצור של חוקים ואיסורים דתיים, מאחורי חומות של בית, לבוש ורעלה. הדרך היחידה שלה להיראות, לפתות, להיחשף, להתבטא היא דרך המטבח והבישול. בקדירה שלה היא למעשה מציגה את עצמה ואת יכולת האהבה שלה. כשהיא צובעת, מתבלת ומבשמת את התבשיל, היא בעצם עושה את זה לגופה. כשהיא חושפת את הקדירה על השולחן היא בעצם עושה סטריפטיז וחושפת את עצמה. וכשאתה אוכל את תבשילה, אתה אוכל אותה. כמו שהפתגם אומר ״האדא כבזהא, כיף יכון פראסהא״ – ״זה הלחם שלה, איך יהיה המשכב שלה״. רק אישה מרוקאית מסוגלת לעשות מימונה עם עשרות תבשילים ומגדים, אפויים, מטוגנים ומבושלים עם אלף צבעים, ריחות וטעמים ולהזמין אל השולחן את כל העיר, כי על השולחן היא מציגה את כל יופיה, חינה וטעמה, בדיוק בדרך שבה בבט עושה זאת בסעודתה, אלא שסביב שולחן הסעודה המרוקאי לא יושבת כת של סגפנים דתיים, אלא חבורה של אוהבי חיים ואניני טעם, וגם כשהם מתבלים את ישיבתם בפיוט וכלי זמר, החושים ערים והיצרים לוהטים, ואפשר בהחלט לומר, שמי שלא אכל אוכל מרוקאי לא עשה סקס מימיו.