הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אשת המוהל

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אשת המוהל

כשרבי שלמה חותה, המוהל הישיש של ספרו, התאלמן מאשתו ביידה, הוא ביקש לקחת לאישה את אחת מאחיותיה, אלא שהגדולה סירבה וכך גם שבע האחיות שאחריה, עד שנותרה עזיזה, הקטנה שבהן, בת שתיס־עשרה, אותה איש לא שאל ובעודה מקפצת על החבל בסמטה עם חברותיה, קראו לה ובישרו שהיא עומדת להתחתן עם המוהל, ר׳ שלמה חותה זה שמהל את אביה והיה הבעל של אחותה המבוגרת ממנה בעשרים שנה.

מיצוע הוריה עברה עזיזה ישר ליצוע בעלה, ובמקום לשחק חבל בחצר, קיפצה עכשיו במיטתו של המוהל. העיירה ספרו תמיד בחתונה והתור ליד בית המוהל ארוך, ואחרי יום עמוס בשפע עורלות ושבע ברכות חוזר המוהל המאושר לפנק את אשתו הקטנה, מחבק ומנשק ולוקח אותה אל יצועו. לא עבר זמן רב והיא הביאה לעולם שבע בנות בזו אחר זו, את חסיבה, גרמיה, מרים, רבקה, סיטי, דונה וסולה, ואפילו לא בן זכר אחד, כאילו פחדה מאיזמלו הרועד של המוהל, ואולי מישהו נקם במוהל בשם כל הגברים, שזה כמה דורות נפגעים מסכינו. עזיזה עצמה כאילו סירבה לגדול, נשארה באותו גובה, המשיכה לדבר כמו ילדה ולשחק קלאס וחבל עם הילדות בסמטה. כשהבת הראשונה, חסיבה, היתה בת שתים־עשרה היא נראתה כמו אמא של האמא שלה, והאמא נראתה כמו הבת של בנותיה, ובעוד ילדות אחרות משחקות בבובות, הן היו מטפלות בה, מסרקות ומלבישות אותה, מסדרות את הבית, מנקות, מבשלות ודואגות לה שלא תישאר מאוחר בחוץ, שתלבש סוודר כשהיא עולה לגג, ושלא תצטנן. כשהמוהל חזר עייף הביתה, הוא מצא תמיד בית בוהק מניקיון ומדיף ריחות תבשילים, הבנות טרחו לנקות ולבשל, ולאחר שרחצו את רגליו במים חמים, הוא ישב בראש השולחן הערוך, והן מסביב משרתות אותו ואת האמא שיושבת לידו והוא מפנק ומלטף אותה כאילו היתה בובה קטנה. כשהגיעו לארץ התיישבו בדירת שיכון קטנה בבאר שבע, הבנות יוצאות בבוקר לעבודה ובסוף היום הולכות לקניות ואחר כך חוזרות הביתה לסדר ולבשל, כאילו היו נשואות לאבא ומגדלות את בתו, שהיא אמן, שתמיד היא למטה ברחוב, רוקדת על רגל אחת או משחקת גוגואים וכשהיא חוזרת הביתה היא יושבת ליד החלון ומעיפה החוצה בועות סבון.

שנים אחר כך הבנות מתחילות להכין נדוניה, לקנות בדים, לארוג ולתפור ולטוות ולרקום והאמא יושבת לידן סקרנית, מודדת כל מה שהן תופרות ויוצאת לרחוב, מספרת לחברות הקטנות שלה, שבקרוב תהיה אצלה חתונה, לא עובר זמן ומחזרים מתחילים לשגר מתנות ומשלחות לבית המוהל, הבנות ליד מכונות התפירה מזנקות להכין אירוח, אופות עוגות ועוגיות ומאה סוגים של דובשניות וקנידלאת וכעיבאת ומתלבשות לפני הראי, מסתרקות ומתקשטות ומתבשמות ומחכות למשפחת החתן המיועד, וכשנציגי המשפחה מגיעים ורואים מולם את שבע היפהפיות הם מחפשים את השמינית, את הבת הקטנה, זאת שמשחקת תופשת למטה, והבנות והאב הנבוכים נאלצים להסביר שזאת האמא, אשת המוהל, שאינה פנויה לנישואין.

כשהמוהל ר׳ שלמה חותה נפטר עם איזמל ועורלה בידו התנהגו הבנות כאלמנות, עזרו ברחיצת המת, ערכו את הקבורה, קוננו ודאגו לסעודת ההבראה, שוחחו עם האורחים שרק בשעת הפרידה ניגשו אל האמא כאילו היתה יתומה, מלטפים לה את הראש ומבקשים מהבנות לשמור עליה. לאט לאט שערן האפיר, אבל היא, האמא נראתה עדיין כשושן בפריחתו, שפתיים אדומות, עיניים זוהרות וצוחקות והרבה חברות מהרחוב שקופצות אליה הביתה לרכל וגם לצחוק יחד איתה על שבע הסבתות הזקנות שלא מפסיקות להתלונן על הרעש, שתמיד מבקשות רק שקט ושלא יפריעו, ושלא ילכלכו ושישמרו על הסדר, כל הזמן משגיחות עליה, על האמא הקטנה שמשחקת למטה, שלא תקפוץ לכביש ושהילדים לא יקחו לה את הכדור. לפני כמה שנים נפטרו הבנות מזקנה בזו אחר זו, אחת קברה את השנייה ונשארה רק היא, האם עזיזה, אשת המוהל, בת שתים־עשרה כתמיד, בבית הגדול מלא בנות קטנות שבאות לשחק איתה, הופכות את הכל, משתוללות וצוחקות ואין מי שיפריע להן ושיגיד להן מה לעשות, וגם היום אחרי שהילדות גדלו, התחתנו וילדו ילדים עזיזה עדיין שם, ממשיכה לשחק תופסת עם הנכדים שלהן.