אלי פילו
ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
עיר מקלט
בתקופות של משבר כלכלי, בימי בצורת קשה או בימים של אנרכיה פוליטית (לעתים שילוב כל הגורמים יחדיו) התערער מאוד הביטחון במקום מושבם של יהודי המחוז. בתקופות כאלה הם הפכו מטרה נוחה להתנפלויות שכניהם המוסלמיים. לעתים רק בריחה כאיש אחד מהכפר הצילה את חייהם. בני המחוז היו באים בהמוניהם אל מראכש- בה הם תמיד מצאו מקלט בטוח. הסולידאריות ותחושת האחריות הם שעמדו בבסיס מערכת היחסים בין המרכז לפריפריה בתחום הזה והם באו לידי גילוי באופנים שונים. להלן כמה דוגמאות, מהשליש האחרון של המאה ה י״ט ועד ערב הכיבוש הצרפתי, המלמדות על התפקיד שמילאה מראכש כעיר מקלט בעבור בני המחוז. בשנים 1877 – 1879 פקד רעב קשה את העיר ואת המחוז . אל מראכש באו בין אלפיים לשלושת אלפים גברים, נשים, זקנים וטף לעיר עד יעבור זעם .
"סיבת השורות האלה להודיע … מהמקריות הרעות אשר קרו לעם בני ישראל אשר במחננו זה קדושי ממכת הרעב … אין הפה יכול לספר כי זה שנתיים ימים הרעב בקר הארץ ויהי הנקל מעניי הארץ שעלה מספרם שלושת אלפים גברים נוספים עוד מגלילות הארץ אנשים ונשים וטף לאין מספר וילכו בלי כוח מפני רדיפת הרעב …ועינינו כלות אליהם כל היום ואין לאל ידינו…מאתים ועשרים פאמיליות ויש להם נפשות…". על פי רוב באו הפליטים מחוסרי כל. רוב רובם הצטרפו לפושטי היד המקומיים וכמעט כולם נזקקו לעזרת הקופה הציבורית. למרות משאביה הדלים לא הבחינה הקהילה בין ענייה לעניי הגלילות, להפך בגלל מצוקתם הבלתי נסבלת הוענקה להם תמיכה גדולה יותר. בשנת 1893 , כאשר נבזזו כ 15 ישובים בסביבות מראכש (דמנאת, מוספייה, סידי רחאל, דאר בן דליים ועוד) באו הפליטים למצוא מחסה במראכש. בשנת 1894 הגיעה למראכש שמועה שמוסלמים תפסו נשים ונערות יהודיות ביישוב אחד (איית זמוח) ומכרו אותן לעבדות . שוביהן איימו לאסלם אותן , אלא אם כן ישולם בעבורן כופר נפש. מיד הטילה הקהילה על עשירייה מגבית מיוחדת, פדתה את הנשים והצילה אותן משמד.
בראשית המאה העשרים גורשו יהודי אסני מבתיהם, משום שטענו כי אין באפשרותם לעמוד בנטל המסים החדשים שהוטלו עליהם. כדי למנוע מהם למצוא מקום מחסה פרסם המושל המוסלמי של מראכש הוראה האוסרת על כל יהודי המחוז להעניק להם מקלט. אולם יהודים ממראכש, שהייתה להם חסות של מעצמה זרה סיכנו את עצמם והסתירו אותם בבתיהם הפרטיים. כללו של דבר: במשך כל השנים מצאו יהודי המחוז במרכז המראכשי מקלט בטוח בעת צרה וכתובת להפניית מצוקתם. תודעת האחריות שאפיינה את המרכז בתחום הרוחני קיבלה את ביטוייה המוחשי בתחום הזה. הסיוע שנדרשו יהודי מראכש, במיוחד "בעלי הבתים" שביניהם, לסייע למהגרים לא הייתה עניין וולונטארי, אלא חובה המעוגנת במסורת המקומית. גזבר ההקדש, הממונה על תלמידי החכמים הכפריים היה ממונה גם על חלוקת הסיוע (בכסף ובמצרכים חיוניים) למהגרים: "וגם יטפל בענייני…הנצרכים הבאים למחז"ק…".
למרות שקהילה לא הייתה עשירה היא תמיד נחלצה למען יהודי המחוז, במיוחד כאשר על פרק עמד נושא פיקוח נפש או שמד. בדומה לתחום הרוחני נבעה תודעת האחריות משותפות הגורל ומסולידריות יהודית.
פרופסור אליעזר בשן מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר
במאה ה-20
לפי תייר בריטי שביקר בה בתחילת המאה ה-20, העיר מוקפת חומה, ושעריה ננעלים בלילות. רחובות העיר מלוכלכים. היהודים מהווים אחוז ניכר מתוך האוכלוסייה המקומית שמספרה מוערך בכעשרת אלפים. היהודים גרים במלאח, אחים עם משפחותיהם גרים יחדיו. רוב הסחר המקומי והבינעירוני בידי יהודים. הם מובילים סחורות לשווקים המצויים בערי החוף ובפנים הארץ. לכמה יהודים פונדקים לאירוח. הוא מספר שיהודים כיבדוהו ביין שהם ייצרו, בתוספת המתקה על ידי פרחי תפוזים. על יהודים נאסר לרכוש קרקעות, לכן הם נאלצים לקנות את המוצרים החקלאים מהמוסלמים.
תייר אנגלי במאה ה-20 כתב על העיר שיש בה מלון המוחזק על ידי יהודי, וכי בירה ומשקאות חריפים נמכרים על ידי יהודי. יוסף בן עולייל תושב העיר, בן המאה ה-20 כיהן בתור קונסול באלקצאר.
במהלך המאה ה-20 עזבו רבים מיהודי אלקסר את המקום ועברו לטנג׳יר ולתיטואן.
מצוקות ופגיעות ביהודי המקום 1862 שריפת בית כנסת
כפי שנמסר על ידי יוסף אשריקי, תורגמן של קונסול צרפת בטנגייר , ופורסם ב-18 ביולי 1862, היה האירוע הבא באלקסאר: ב-11 ביוני בוצעו תיקונים בבית הכנסת המרכזי בעיר. לשם כך הועברו ספרי התורה לבית כנסת אחר קטן ממנו. בלילה פרצו מאורים לבית הכנסת ריכזו את הספסלים, הניחו עליהם את שבעה עשר ספרי התורה והציתו אותם, ואת דברי הערך כמו כלי כסף ומטפחות משי בזזו. הפושעים לא נתפשו. משלחת של יהודי אלקסאר באה לטנג׳יר, כדי להתלונן בפני הקורפוס הדיפלומטי, ועל מנת לקבל פיצויים על הנזק. נציגי צרפת ובריטניה קיבלום. האחרון המליץ עליהם בפני וזיר של הסולטאן, וציין כי בית הכנסת הוא בבעלותו של יהודי בעל חסותה של בריטניה. הממשל נקט בצעדים כדי לגלות את הפושעים, אבל אלה לא נמצאו, ויש תקווה כי הממשל המרכזי יעניק פיצוי על הנזק.
רציחת יהודי ב-1874
יהודי בשם מסעוד צבאג סוחר באבני חן תושב אלקסאר, הוסת על ידי מאורים לבא אתם לשוק הנמצא בכפר הסמוך ללאראש. הוא נרצח שם ב-1874 וכספו נגנב. גופתו לא נתגלתה, הרוצחים נתפשו, ואלמנת הנרצח פנתה למושל לאראש לשפוט את הרוצחים. אלה שילמו קנס בסך 500 פרנק אותם לקח המושל לעצמו, והרוצחים שולחו לחופשי. כשאשת הנרצח פנתה לשלטונות בנידון הוכתה וגורשה. לפי דיווח של כי״ח נרצחו בשנה זו שני יהודים באלקצר
1875-פגיעות ביהודים כי איך שוטרים במקום
לפי מידע שהגיע ליאגודת אחים' בלונדון באמצעות כי״ח בפרים, אירע המאורע הבא בעיר זו ב-5 ביוני: מוסלמי קנאי תקף אחד עשר יהודים במקום, שניים מהם נפטרו. בגלל חוסר נוכחותם של שוטרים במקום, ברח הרוצח דרך הרובע היהודי ללא מעצור. הסיבה לרצח הוסברה כך: ליהודי שלן במלון נגנבה סחורה על ידי עובד המלון. הגנב נאלץ לפצות את היהודי על הנזק שנגרם לו. הוגשו תלונות לקונסולים, ביניהם למר פורד סגן הקונסול של בריטניה במקום. הרוצח והמסית לרצח נאסרו. נשלחו פניות למושל, אבל ללא תוצאות בדו״ח השנתי של'אגודת אחים'ב-1875 בו דווח האירוע נאמר, כי בגלל חוסר נוכחותם של שוטרים במקום, חשופים היהודים לפגיעות מצד מוסלמים, ולכן הם זקוקים להגנה ולחסות זרה.
1876- אחד עשר יהודים נדקרו
תחת הכותרת :
Fanaticism in Morocco
פורסמו הפרטים הבאים ב-JC ב-30 ביוני 1876 בעקבות מידע שהגיע מפריס ב-28 בחודש כי מוסלם רץ ברובע היהודי באלקסאר מצויד בפגיון וצעק: 'מוסלמים, הבה ננקום באויבינו! ודקר אחד עשר יהודים. שניים מהם נפטרו מהפצעים וחיי האחרים בסכנה. כתגובה דרשו נציגים קונסולריים של ארה״ב, איטליה, בריטניה וספרד בטחונות להבטחת חייהם ורכושם של אזרחי ארצות אלה (202 .p)
אלברט אברהם קורקוס איש מוגדור, צעיר בן 100-סידני קורקרס
סידני קורקרס
ברית מספר 29
אלברט אברהם קורקוס איש מוגדור, צעיר בן 100
וסיפור גילוי הקברים של סבו מוזס קורקום ואשתו יהודית ברנדון במוגדור.
בחודש מרץ 1910 נולד במוגדור־אסאוירה שבמרוקו, אלברט אברהם קורקוס. מאז עברו 100 שנה והאיש, עדיין כוחו במותניו. הלכתי לבקרו לכבוד יום הולדתו המאה, במקום מגוריו היוצא דופן שבעיר קונקרנו(Concarneau) בברטיין(Bretagne) שבמערב צרפת. אלברט הוא קרוב לודאי זקן-ילידי מוגאדור החיים היום בעולם. אלבר גדל והתחנך במוגדור. הוא זכר את ילדותו ובית משפחתו מול החומה ליד באב-שְׂבע שברובע הקסבה. הבית היה רחב מידות, ריאד עם קומת קרקע גדולה ומעליה שתי קומות של חדרים המסודרים סביב מרפסת פנימית הפתוחה לשמים. קומת הקרקע כללה חמאם, ומקום לגידול פרה או שתיים שסיפקו חלב טרי מידי יום ביומו ואורוות סוסים ופרידות ששימשו להובלה או כאמצעי תחבורה בעיקר בסופי שבוע בהם נהגה המשפחה לעבור ולהתגורר בחווה המשפחתית כ- 8 ק"מ מהעיר. בקומה הראשונה היה חדר עבודה בו הכינו הילדים את שיעוריהם, סלון רחב מידות שרצפתו מכוסה בשטיחים מרוקאיים ובו פסנתר מהודר ורהיטים מסוגננים שיובאו מאנגליה. בקומה זו היה חדר נוסף ששימש כספריה ובה ספרים יקרי ערך בעיקר ספרות צרפתית קלאסית. בתקופה ההיא עדיין לא היה לא חשמל ולא מים זורמים. המים הובאו על ידי סבלים שהיו מעמיסים על שכמם חביות מים מעץ שהכילו 50 ליטר כל אחת. את המים היו שופכים לתוך בריכת אגירה. את הבית האירו בנרות ובמנורות נפט. אלברט הוא צאצא של אחד מענפי משפחת קורקוס, מגדולות משפחות הסוחרים של מוגדור ומרוקו ומבונות העיר אליה הגיעו לבקשת הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה. הוא נינו של רבי אברהם קורקוס, רב וסוחר גדול שחי בין מוגדור ולונדון. סבו היה מוזס קורקוס אף הוא סוחר גדול ומכובד בעל עסקים ונכסים רבים במוגדור ובסאפי, שנפטר בשנת 1904 והוא בן 57. סבתו הייתה ג'וליה יהודית ברנדוך-רודריגז שנולדה באנגליה והגיעה למוגדור עב בעלה. בת 37 בלבד.הייתה כאשר נפטרה. מוזם התחתן שנית עם סטלה דוראן היא סטלה קורקוס המפורסמת, מייסדת ומנהלת בית הספר האנגלי לבנות במוגדור.
הערת המחבר : סטלה קורקום היא הסבתא של אימי, מכאן הקשר המשפחתי ביני לבין האיש שהלכתי לראיין.
. אלברט הוא בנם של ליאון קורקום ומסעודה קוריאט. אביו היה אישיות בולטת במוגדור ומאוחר יותר באגדיר. הוא היה אדם חזק, משכיל, אנין-טעם, ערביסט ששלט היטב בשפות צרפתית, אנגלית, ערבית מדוברת, ובעל ידע רב בלטינית. הוא היה בין המייסדים של המועדון המפורסם של האליטה של אנשי מוגדור.
ידוע המקרה שבו, ב- 1906 פרץ הקאיד המורד מוחמד אנפלוס Anflous בראש 300 לוחמים למוגדור וציווה על כל יהודי רובעי המדינה והקסבה לנטוש את בתיהם ולעבור למלח הצפוף והמחניק. מפחד אנשי הקאיד החמושים, עזבו היהודים את בתיהם שנבזזו בחלקם על ידי החיילים. אולם ליאון קורקוס סרב להתפנות מביתו בו הסתגר בו עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות. לא עזרו כל ההפצרות של בני המקום וחיילי הקאיד. הוא נשאר איתן כסלע. ליאון החליט להתייצב מול הקאיד, יצא מביתו ללא מורא והלך לפגוש אותו בביתו של אחד ממכובדי הקסבה היהודיים בהם התמקם עם חייליו והודיע לו שהוא עומד על שלו ולא יתפנה מרצון. רצה הגורל שפריגטה צרפתית בשם "גליליאה" -הגליל Le Galilée ששהתה בטנג'יר נשלחה על ידי הצרפתים על מנת להגן על האירופאים בעיר, ביניהם ליאון ומשפחתו שהיו בעלי נתינות צרפתית. כששמע על כך הקאיד הוא ציווה על חייליו לעזוב את העיר.
אמו של אלברט, מסעודה לבית קוריאט היא צאצאית לשושלת רבני קוריאט הידועים. אביה הוא רבי יצחק קוריאט שחיבר את הספר "נחלת אבות", סוחר עשיר ופילנתרופ שעזר רבות לקהילת מוגדור,הוא זה שמימן את בניית החומה סביב בית הקברות הישן שבזכותה נשמר עד היום במצב טוב. כמו כן הוא תרם כספים לקהילת תיטואן לעזרת הפליטים היהודיים של המלחמה עם ספרד. סבו רבי אברהם קוריאט מתלמידי רבי חיים פינטו היה קבליסט שפרסם את "ספר ברית אבות".
דודיו היו אברהם קוריאט אחד מסוחריה המכובדים של מוגדור ובעל נכסים ואחוזה מחוץ לעיר, וניסים קוריאט שקבע את ביתו רחב המידות "וילה מרי" במרקש שם היה לקונסול הולנד וסוחר גדול שחילק את זמנו ועסקיו בין טנגייר מוגדור ומרקש. אלברט זוכר היטב לאחר מות אביהם, את ריב הירושה המר שהיה בין האחים והמשפט שהתנהל ביניהם, והוא נשבע שלעולם לא יגיע למצב דומה, אמר וקיים.
לאלברט היו שלושה אחים, ארנסט, לוסיין, ופיליפ ושתי אחיות רשל וגיוליה. הוא היה הרביעי מבין אחיו. אחיו הגדול, ארנסט, נשלח להתחנך בקמברידג' שבאנגליה על מנת שבבוא היום, יתפוס את מקומו בניהול עסקי המשפחה. למשפחה היו עסקים רבים,- בתים וקרקעות במוגדור ובאגדיר. אחד מבתיה של המשפחה באזור הכפרי שבין מוגדור לאגדיר נקרא "אל רזואה"(EL RAZOUA) ששימש מקום מפגש לבני המשפחה ולחברים בסופי שבוע וחגים בהם נהגה המשפחה להתאסף. כמו כן, בחווה גדלו ירקות ופרות, ובעלי חיים שסיפקו את צרכי המשפחה כל השנה.
אולם, דעיכתה הכלכלית של מוגדור שהחלה בתחילת המאה ה-20 הביאה את המשפחה כבר בשנות העשרים המאוחרות לעבור ולהתגורר בעיר אגדיר שהלכה והתפתחה ושהנמל שלה הלך ותפס את מקומו של זה של מוגדור המתנוון. אלברט מעולם לא הרגיש בנוח בין אחיו. הוא נשלח ראשון לאגדיר וכשכל המשפחה עברה לאגדיר הוא חזר למוגדור להמשיך ולטפל בעסקי המשפחה ובבתים שבמוגדור.
אימי שהיא בת דודתו של אלברט זוכרת היטב כנערה, את ביקוריו בכל סוף שבוע בביתם. הבית הפינתי החולש על כיכר השאילה (Place de Chayla) כאשר היא ואחיותיה נהגו לפנקו בעוגות ביתיות מתוקות.
עד מהרה המשפחה שעברה לאגדיר התבססה בעיר, בנתה וילה רחבת מידות והחלה לעסול "בכל" – מספר אלברט. האב ליאון והבנים השתלבו בעסקי המשפחה שכללו גם הפעלת מכרה ועסקי ביטוח כסוכני חברת לוידס (Lloyds). ליאון גם היה כתב של עיתון הטיים של לונדון.
אולם לא הכול היה אידילי, יריבות וחילוקי דעות נוצרו בין אלברט הצעיר לבין אחיו הדומיננטיים, בעיקר עם ארנסט. לכך יש להוסיף את המצב הכלכלי הגרוע שנבע מהמשבר העולמי של שנות השלושים. הוא סבר שהוא כבר אינו מביא תועלת והחליט לעוזב את מרוקו ולהגר לצרפת, על מנת לחפש בה את עתידו בזכות היות המשפחה בעלת נתינות צרפתית. ההגירה לצרפת באה גם בגלל הסתבכות של אלברט שסתר למוסלמי שהעליב אותו. במשפט שהתקיים, חויב אלברט להתנצל בפני אותו מוסלמי אולם הוא עזב את מרוקו מבלי שעשה זאת, ואולי כדי שלא יאלצו אותו לכך. אלברט היה מרושש לחלוטין ואפילו מעיל לא היה בכליו לנסיעה. הוא ספר שאבי, דוד קורקוס, הוא שצייד אותו במעיל גשם לדרך. בהגיעו לפאריס בשנת 1938 או 1939 כמעט ללא פרוטה מצא לעצמו עבודה ואף החל ללמוד משפטים. ברם עד מהרה נאלץ לעזוב את לימודיו על מנת להתמסר ולרכז את מאמציו בעבודתו שהצריכה נסיעות רבות בצרפת .
בפאריס הוא פוגש את קמיל דיירול (Camille Deyroll) בת למשפחה נוצרית קתולית שמקורה בעיר קונקרנו שבחבל ברטיין, משפחה צרפתית שורשית של אומנים ידועי שם מצד אהד ואדמירלים יורדי ים ואנשי צבא מצד שני. משפחה זו הייתה משמנה וסלטה של המשפחות הצרפתיות הבורגניות. למרות הפער הדתי והתרבותי כביכול, קמיל ואלברט מגשרים על כל הפערים הדתיים והתרבותיים ונישאים.
מלחמת העולם השנייה מצאה את אלברט בפאריס הכבושה נשוי לאישה נוצרייה שכבר ילדה את שתי בנותיהם קלוד ופרנזואז. האישה והבנות לא יכלו לחזור לקונקרנו – עיר הולדתה של קמיל מכיוון שהייתה כבר כבושה על ידי הגרמנים שהשתלטו על ביתם שחלש על הכניסה לנמל הקטן וממנו פיקחו על תנועת אוניות הדייגים והסחורות.
אלברט שמיעט לדבר על יהדותו אם בכלל (מחק את השם אברהם משמו) הצליח להסתירה וכך גם להציל את משפחתו. תחילה ניצל משליחתו הוא ומשפחתו למחנות ההשמדה ומאוחר יותר, במקום להישלח כצרפתי על ידי הגרמנים לעבודות כפייה בהכנת ביצורים לאורך החוף האטלנטי, נשלח לעבוד עבודת כפייה בפרברי פאריס בחברת הגומי Hutchinson שם הורשו העובדים לחזור לבתיהם בלילות, וכך יכול היה להיות עם משפחתו. עבודת הכפייה נמשכה 4 שנים. המשפחה מצאה דירה קטנה בפרברים עם חצר קטנה של מספר מטרים מרובעים ללא חשמל ומים. בזכות עז שהצליחו לגדל בחצר שהפיקה חלב וגידול תפוחי אדמה, שרדה המשפחה את המלחמה.
החוויה הטראומטית של ימי המלחמה בצל הכיבוש הגרמני והסכנה המתמדת שארבה לו ולמשפחתו והעובדה שאלברט נאלץ להסתיר את זהותו היהודית, הותירה בו חותם עז שלמעשה נמשך עד היום. בשיחה שהייתה לי עימו בנושא, התבררה לי תמונה של אדם החי כאנוס בימי האינקוויזיציה, בה יהודים הסתירו את זהותם הדתית וחיו כנוצרים. אלברט לא התכחש לדימוי זה שציירתי בפניו.
לקראת סיומה של המלחמה בער בעצמותיו זעם הנקמה והוא הרגיש שהוא חייב להצטרף לכוחות בעלות הברית שהלכו והשלימו את כיבוש גרמניה. הוא נשלח על ידי חבר משפחה שהיה קשור לשגרירות האמריקאית בפאריס שיעץ לו "אם ברצונך באמת לכבוש את גרמניה, הצטרף לארגון אונר״א המגייס עובדים לטיפול בפליטים בגרמניה ואוסטריה" .
אלברט נענה לאתגר, הודיע לאשתו שיעדר במשך תקופה ארוכה. אישתו, קמיל, הבינה את מניעיו מה גם שהיא ממשפחה של יורדי ים, ואנשי צבא ששרתו הרחק מהבית לתקופות ארוכות, אביה שהיה רופא צבאי, נשלח עם הכוחות הצרפתים במלחמת העולם הראשונה לסוריה שם מצא את מותו.
וכך, איש מוגדור אלברט קורקוס יצא כאדם גאה למשימת חייו שתמשך 40 שנה, לעזור לפליטים באשר הם.
המשימה באירופה העולה בלהבות וההרוסה הייתה אדירה ואלברט נרתם לה בכל לבו הרחק מבני משפחתו. צוותי אונר״א טיפלו באירופה בכי 1,675,000 פליטים מכל הדתות והלאומים עד 1955. הצלחת משימתו האירופאית של אלברט הביאה לכך שהוא יתבקש להמשיך :רשימה זו של טיפול בפליטים בהם אלפי ילדים.
הוא נשלח למשימות חדשות בדרום אמריקה, תחילה לברזיל בין השנים 1958-1955 משם הוא שב לאירופה למטה בז׳נווה בשנים 1965-1962 שם שימש כראש המשרד במחלקת ההגירות. משם עבר לאקוודור באמריקה הדרומית בשנים 1969-1965 ולקולומביה בשנים 1972-196 ולצ'ילי בשנת 1973. מצילי נשלח לתאילנד בשנים 1979-1975 שם טיפל בפליטי מלחמת וייטנאם בלאוס, קמבודיה ותאילנד. באותה תקופה טיפל באנשי הסירות שנקראו "Boat people" . הוא הצליח למצוא מקלט לעשרות אלפים ששטפו את חופי מפרץ טוקיו. לבסוף הוא שירת בפנמה וסאן סלוודור בשנים 1986-1982. אלברט השתתף במשימות קצרות ומיוחדות לצורך טיפול מהיר בבעיות, הצלת פליטים ויישובם מחדש. פעילותו רבת השנים זכתה להכרה מצד ארגונים וממשלות. עיטור מיוחד קיבל ממלך תאילנד ותעודת הוקרה מהסנטור אדוארד קנדי ועיטור נוסף מהקונגרס האמריקאי ועוד ועוד. לא ניתן יהיה במסגרת זו לתאר ולפרט את פעילותו ההומניטארית הגדולה ואת מעשיו למען האנושות.
ב- 1986 והוא בגיל 76 יצא אלברט קורקוס איש מוגדור לגמלאות, עד 120.
גילוי הקברים של מוזם קורקוס וג'וליה יהודית ברנדון, אישתו, במוגדור
ב-17 למרץ 2010 השתתפנו בכנס בין-לאומי במוגדור שדן בנושא הגירת יהודי מרוקו. ששים וחמישה מרצים מכל העולם הוזמנו לכנס וביניהם אחד עשר נציגים מישראל שכללו את הפרופסורים יוסף שטרית, גבריאל בן שמחון, ירון צור ואת ד"ר חיים סעדון, ד"ר ויקטור איון, ד"ר שלום בר אשר, דייר אורנא בזיז את הסופר, עורך 'ברית' מר אשר כנפו ואני. אשר כנפו הגיע מספר ימים לפני הכנס על מנת להמשיך במלאכת עבודת הקודש שלו שבה החל לפני מספר חודשים בבית העלמין של מוגדור: רישום שיטתי של הכיתוב על הקברים וחשיפת קברים ש'נקברו' מתחת לצמחיה הצפופה. כשהגעתי למוגדור הלכתי לבית העלמין על מנת להשתטח על קברי סבי ואבותיי. באותו יום, אשר כנפו היה עסוק בחשיפת קברים ועם כניסתי לבית הקברות, ראה אותי וקרא לעברי בהתרגשות. נגשתי אליו והוא הצביע על קבר שהיה בתהליך חשיפה. רכנתי עמו על הקבר משיש בהיר המכוסה בכתב צפוף. בתחתית השיש הבחנתי בשם הנפטר: מוזס קורקוס! הסבא רבא שלי! שהיה נשוי קודם כל עם יהודית ברנדון ולאחר שזו הלכה לעולמה נישא בשנית לאישה ממוצא אנגלי שהתפרסמה בגלל בית הספר לבנות שייסדה במוגדור, אני מתכוון לסטלה קורקוס. אלברט קורקוס – נושא המאמר הזה – הוא נכדם של מוזס קורקוס ויהודית ברנדון. מוזס נפטר ב-1909 והוא בן 58 שנה בלבד. התלהבותי הייתה גדולה מאוד כי מקום קבורתו נעלם ובמשך עשרות שנים איש לא ידע היכן מקומה. ידענו מה כתוב על קברו כי בארכיון המשפחתי שלנו יש מסמך מקורי, ככל הנראה בכתב ידו של רבי דוד אלקיים. המסמך הזה הכיל את הנוסח של הכתובה של מוזס קורקוס, ואכן, כאשר בקש אשר כנפו להעתיק את נוסח הקבורה אמרתי לו: "אל תטרח, אשלח לך תצלום של המסמך עם נוסח הקבורה".
אולם, סיפורנו לא נגמר כאן. באותו מעמד שואל אותי אשר כנפו אם השם יהודית אשת משה מוכר לי. מסתבר שיום קודם מצא קבר ועלו הכתובת: "כדת משה ויהודית". זה היה קברה של יהודית ברנדון – אשתו הראשונה של מוזם קורקוס שנפטרה ב-1880 ונמצא לא הרחק מקבר בעלה. הפתעתי והתרגשותי היו גדולות כי במשפחה היינו בטוחים שיהודית הייתה קבורה באנגליה-ארץ הולדתה. עוד מעגל משפחתי נסגר.
מספר ימים לאחר מכן, בעת ביקורי המתוכנן אצל אבלרט-אברהם קורקוס ב Concarneau יכולתי לספר לו בסיפוק רב על גילוי מצבותיהם של סבו וסבתו.
סיפורו של מוזס קורקוס עוד צריך להיכתב. ככל שמתגלים מסמכים חדשים, אנו למדים יותר ויותר עד כמה היה איש דגול שפעל רבות למען עניי העיר ולמען הקהילה בכלל.
סוף המאמר
קורות היהודים בספר המוסלמי-א.אשתור
קורות היהודים בספר המוסלמית
כרך ראשון
מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות-711-1002
מאת א.אשתור
הוצאת קרית ספר בע"ם, ירושלים
ירושלים תש"ך – 1960
כל בר בי רב יודע שימי השלטון הערבי בספרד היו אחת התקופות המאושרות בתולדות אבותינו בארצות הגולה, תקופה שבה היו היחסים בין היהודים ובין שכניהם תקינים משך דורות רבים ואשר בה יצרו משוררים וסופרים מחוננים את יצירות המופת של תרבות ישראל בימי הביניים. ברם, מי שקורא בעיון את ספרי ההיסטוריונים שלנו יוכח לדעת שלמעשה לא ידוע להם הרבה יותר מתולדותיהם של ״גדולי ספרד״, אותם אנשי רוח דגולים מרבבה. יתירה על זו, הקיבוץ היהודי־ספרדי עולה במאה העשירית על במת ההיסטוריה ומופיע באור בהיר לאחר שתולדותיו משך זמן ארוך מכוסות ערפל. אך כיצד התפתח עד שהגיע לגודלו ולרמתו כפי שהוא מתואר, על שאלה זו טרם ניתנה תשובה על־ידי ההיסטוריונים.
טיב התיאורים של קורות היהודים בספרד במאה העשירית לא נשתנה בהרבה משך עשרות שנים. לא זו בלבד שלא נכתב עד כה שום ספר מקיף על תולדות היהודים בספרד המוסלמית, אלא שמשך מאה שנה לא הופיעה בתחום מחקר זה מונוגראפיה היסטורית שתחדש חידושים של ממש. אוהב־גר לוצאטו שפירסם בשנת 1852 את חיבורו החשוב על חסדאי אבן שפרוט לא עורר חוקרים שילכו בעקבותיו. מאידך פירסמו אחדים מחוקרי הספרות מחקרים מעולים על אנשי הרוח המתבלטים בקרב יהודי ספרד מאמצע המאה העשירית. ביניהם יש להזכיר בראש וראשונה את מחקריו של פרופיסור ח. שירמן, העובד בשטח זה ללא ליאות זה זמן רב. בספרד עצמה קמה אסכולה של חוקרים נוצריים העוסקים במרץ רב בחקר היהדות וגם בתולדות היהודים בארצם. אולם מחקריהם בשטח זה, כגון חיבורים על שכונות היהודים בערים שונות, נגעו כמעט ללא יוצא מן הכלל בתקופה שלאחר הרקונקויסטה.
סיבות שונות הסבו להזנחה המצערת של תולדות היהודים בספרד המוסלמית, ביניהן היתה בודאי דלות המקורות החשובה. מתקופת השלטון המוסלמי בספרד לא הגיע אלינו אלא חיבור היסטורי אחד שנכתב בידי סופר יהודי והוא ״סדר הקבלה״ של אברהם אבן דאוד שנתחבר בשנת 1161. הראב״ד היה מבני העלייה שבדורו, תלמיד חכם ואיש אשכולות, אשר חוג התענינותו רחב מאד. היה לו ענין רב בהיסטוריה שכן כתב גם ״זכרון דברי רומי״ וברי שנזקק לשם כך למקורות נוצריים־לאטיניים. ״סדר הקבלה״ גופא נכתב ברוח מגמתית, היינו תוך רצון להוכיח שהתורה שבע״פ מסתמכת על שלשלת קבלה רצופה, וזאת על מנת ליטול את העוקץ מן התעמולה של הקראים. פגם רציני יותר הוא חוסר הביקורתיות של הראב״ד ושימושו השטחי במקורות שהיו לפניו, ומכאן שספרו מלא שגיאות ושיבושים. גם בחלקים האחרונים של ״סדר הקבלה״, בבואו לספר את תולדות היהודים בספרד, או ביתר דיוק התפתחות הלימודים התורניים, השתמש כנראה בכתבים שונים, אולם בעיקר רשם את הסיפורים ששמע בחיק משפחתו ובחוג מכריו כפי שהוא מודה עצמו. מובן מאליו שבזכרון האנשים שמסרו לו ידיעות נקלטו בראש וראשונה סיפורים בעלי אופי אנקדוטי או פיקאנטי. הם הוסיפו עליהם וקישטו אותם בפרטים נוספים. הראב״ד שמע ברצון, משום שהוא עצמו חיבב סיפורים אנקדוטיים, דבר הבולט בכל כתביו ההיסטוריים. מכל מקום יש גרעין היסטורי בסיפורים אלה ותפקידנו להסיר את הקליפה האגדתית המקיפה אותם. אשר לתאריכים שהוא נותן, הרי רבם משובשים, אם כי יש ביניהם גם נכונים. לעומת הליקויים הרבים האלה, ניכר שהיתה לו לראב״ד עין טובה להכיר את הכיוון של ההתפתחות ההיסטורית ולאפיין את האישים הפועלים בה. אך מעלתו זו אינה שקולה כנגד מגרעותיו והאמון שהגו בו הטעה סופרים וחוקרים רבים. סיכומו של דבר: יש לקבל את דבריו בזהירות הגדולה ביותר, כי כל דבריו מפוקפקים וטעונים בדיקה קפדנית.
רבי אברהם אבן דאוד הלוי (ד'תת"ע, 1110 – ד'תתק"מ, 1180) היה היסטוריון, פילוסוף ואסטרונום יהודי. (ראב"ד הראשון)
חי ופעל בספרד במאה ה-12. נולד בקורדובה לאביו, דאוד, ולאימו שהייתה ביתו של רבי יצחק אלבאליה, וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן רבי יצחק אבן אלבאליה. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.
את ספר הקבלה חיבר רבי אברהם אבן-דאוד בשנת ד'תתק"כ (1160). זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.
קישור לספר הקבלה של רבי אברהם אבן דאוד – http://www.daat.ac.il/daat/vl/ravad/ravad01.pdf
בעוד שהספרות ההיסטוריוגראפית היהודית מימי הביניים דלה מאד׳ הגיע אלינו על־ידי הגילוי של הגניזה בקהיר אוצר בלום של תעודות שונות שיש בהן גם חומר לתולדות היהודים בספרד המוסלמית, שכן משום סיבות שונות נהיתה ה״,גניזה״ המפורסמת ממש ארכיון כללי לתולדות ישראל בימי הביניים. תוך התענינות פילולוגית או היסטורית העתיקו משכילים איגרות שהגיעו אליהם ובמרוצת הזמן, אחרי פטירת המעתיקים או מסיבה אחרת, הגיעו ההעתקים האלה אל הגניזה של אותו בית־כנסת עתיק שבו נמצאו בסוף המאה התשע עשרה. בין השאר נמצאו בגניזה אלפים מן התשובות ששלחו גאוני בבל אל קהילות ישראל בארצות שונות ובין השאר אל יהודי ספרד. הקשרים בין ראשי הישיבות בבבל ובין קהילות ספרד היו הדוקים ומספר התשובות שנשלחו להן גדול למדי. על פי רוב הועברו התשובות דרך פסטאט ושם העתיקו אותן חכמים שהיו מעונינים בתכנן ההלכי וכך נשתמרו והגיעו אלינו. אך דא עקא, למעתיקים לא היה ענין בשמות השואלים והמשיבים, בתאריכים ובמקומות המגורים של השואלים ולא בשאר הנתונים המענינים את החוקר בזמננו, הבא לאסוף את החומר ההיסטורי. מכאן שעל פי רוב אין לדעת לאן נשלחו כל אותן התשובות שבהן ידיעות כה מענינות על הנסיבות החברתיות והכלכליות של קיבוצי ישראל בכל ארצות פזוריהם, על היחסים עם הנכרים ועל אירגון הקהילות. לכן איננו יכולים להסתמך אלא על אותן התשובות שבהן נאמר בפירוש שנשלחו לספרד או שדבר זה יוצא מן התוכן ללא ספק. מבחינה היסטורית חשובות עוד יותר האיגרות ששיגרו גאוני בבל אל יהודי ספרד, כשם ששלחו כאלה אל ארצות אחרות, משום שבהן אין שום בירורים הלכיים אלא ידיעות היסטוריות בלבד. ועוד, כאן אנו מוצאים שמות של אישים וגם תאריכים מתשובות הגאונים שנשלחו אל ספרד סובב הרוב על שאלות נוהג ודת, ואילו התשובות של רבני ספרד מן המאה העשירית אשר נכללו בקבצים הגדולים של תשובות הגאונים ונדפסו בהם דנות בחלקן הגדול בשאלות שנתעוררו אגב הפעילות הכלכלית של יהודי ספרד. זהו איפוא חומר היסטורי ממדרגה ראשונה.
הרצל חקק כל ישראל חברים, כל ישראל ילדים
הרצל חקק
כל ישראל חברים, כל ישראל ילדים
ברית מספר 30- כל ישראל חברים
אליאנס זה חברות, אליאנס זה ילדות.
הסיפור של הילדות שלנו, של בית הספר שלנו זוכה להוקרה, עולם האליאנס שלנו זכה לחותמת של נצח, הנפיקו עליו בול – בול כל ישראל חברים. הנה כי כן, העולם שלנו הופך להיות חלק מדפי ההיסטוריה, שרוצים להנחיל.
וזה מחזיר אותנו לאותם ילדי אליאנס, לעולם המתוק שלנו, לאותו מחוז קסמים סמוך לשוק מחנה יהודה – לאותה ילדות צבעונית, לימי שנות החמישים. כילדי כיתה אלף בבית הספר אליאנס בשכונת מחנה יהודה, הכרנו עולם של נימוסים צרפתיים, כל מורה היה "אדון", כל מורה "גברת" ומי שכח את הזריקות בחדר האחות, גברת זמרן.
תמיד זכרנו את בית הספר כמבצר של דעת, מקום שאהבנו לרכוש בו השכלה. באותם ימים לא התביישנו ללמוד בעל פה, לשנן, להפנים בתוכנו גבעות נפלאות של מלים, של שירים מן הספרות העבריות, מן המקרא, שירים בצרפתית…
כן, למדנו עשרות פרקים בתנ״ך בעל פה, ואני זוכר שלימים כשבגרנו והגענו לתיכון היוקרתי בירושלים, תיכון ליד האוניברסיטה העברית, ניגשנו אני ואחי התאום לחידון התנ״ך. השאר היסטוריה, אני ואחי התאום בלפור זכינו בשני המקומות הראשונים באליפות התנ״ך העולמית. זכות הראשונים והאשראי הגיעו לאליאנס, שם ידעו לחנך אותנו לאהוב את התנ״ך: השיעורים של גברת וינקלר היו הצגה בשידור חי. כשאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ראינו את גברת וינקלר יורה ברקים וכולה עולה בלהבות במרומים. האש היוקדת בעיניה, ודברי הנבואה שלה נותרו לנצח
את פנינו קידם בפתח שער הברזל. שנים חשנו: זה ״שער ההגנה על חיינו. יום הלימודים במגרש המסדרים, בשירה שפותחת את היום ולא התביישנו לשיר את ההמנון, את השיר מן התפילה"אדון עולם אשר מלך"..
כמובן, אי אפשר לשכוח: הייתה אז הדרת כבוד בבית הספר, היה חינוך אמיתי: כשהמורה נכנם לכיתה וקידם אותנו בברכת שלום, כולנו קמנו בכבוד ובהוקרה. ידענו לברך בצרפתית, ללמוד שירים בצרפתית, ואהבנו ללמוד בשיעורי הזמרה שירי ארץ ישראל אמיתיים וכנים. "נבנה ארצנו ארץ מולדת"…"על כתף הר פורח"…לא שכחנו את דוכן המורה שהיה תמיד מוגבה, המורים היו מורמים מעם.
מי שמגיע משוק מחנה יהודה בירושלים, עובר את מבנה המשטרה הישן, מתקרב לבניין כלל, מבין הכול. בניין של חנויות החליף את מחוז ילדותנו – את בית הספר שלנו, אליאנס כל ישראל חברים. נכון, השאירו לנו עצם למזכרת. שבר מן ההריסות. הרשנו יתומים, הרגשנו שהכול חרב, ששער הברזל קרס.
לימים מצאנו אותו, זר וחי בגלות. המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו"אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.
היינו אז קרוב לבני שלושים. כתה אלף ושנת 1966 היו רחוקות. עידן שלם חלף, עידן של תמימות אבודה. ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האזור, ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט"סכנה – כאן בונים!". אותיות אדומות, אותיות של אש.
כך פתאום, בלי הודעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, עקרו את בית הספר והחליטו להקים עוד מרכז קניות ומשרדים "מרכז כלל". מבצר הדעת והחלום הפך לגיא-קניות, קירות של לא כלום…
על הריסת בית הספר נכתבו שירים. אותם ילדים שהיינו לא שכחו את בית הספר: בלפור חקק, אחי התאום כתב את שירו"איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמוד 39 ,1987 ) ואני פרסמתי אז את שירי – "תעודה נשכחת" (הרצל חקק , מתוך ספרי'תעודה נשכחת׳, השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).
זה לשון השיר שלי:
תעודה נשכחת
בסודר הצבאי הייתי ילד
בוער וחולם. הצבעים היחידים על הארץ השחורה
היו זעקה
של אש. ופתאם חלומותי. ופתאם מראם שֻנָה כמו לא
היו כלל. מתי
הייתי ילד. מתי לבשתי סודר צבאי שאמא קנתה
מרוכל זקן. על הגזזטרה החלודה אור כתם
שמראהו כדם שפוך. גם אז היו
טלאים במרפקי וגם במקום שאהבתי היה אור
לבן.כאן ברחוב אגריפס היה בית ספרי. עכשו
הבל נחרב. רק אור לבן.
כשאני שב ממלחמות חיי אין
בת חלום שתצא לקראתי. את בית הספו אליאנס לבנים
עקרוי בכלי מות. בבקר היינו עומדים ושרים:
אליאנס, אליאנס, כל ישואל חברים.
ובמקום האור הלבן, הקימו מבצר של חניות, אגרוף
של שיש וכלי כסף. היכן אדון סגל ואדון זמרן.
היכן הגברת וינקלר המורה לתנ״ך. ועמוד הענן.
שקיעה נוראת הוד קדמה פני ובאפק לבוש הזית
נלקח ילד בוער. הלכתי בו
ליד חנות ובה קרקפות קרשים,מַכְבֵּנות ומחלפות שער.
כאן מכרו ספרי תורה. ובמקום רוכל הסודרים
מוכרים בשר הכל משנה פניו. וכשאני מביט בראי
הרי אני עודני שותת רוטט בסודר
הצבאי. מתי הייתי ילד. כשאני שב אין בי מי
שיענה. הכל משתנה
ככל שהימים חולפים אני שותה רעל התודעה, מקפד
החלומות נואשים. מתרגל לרוח הזמן,לרוח
הרעה.
בסודר הצבאי הייתי ילד בוער וחולם ולא ידעתי
כי חיל הייתי במלחמה.
בכל שהימים חולפים
איני זוכר על מה. רק בלילות צורבים בי פסוקים עשנים:
מה שלמדתי ושוררתי באגריפס. באליאנס כ"ח לבנים.
כמה חודשים לפני צאת הספר שלי ״תעודה נשכחת״, פרסם זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי של ״ידיעות אחרונות״ את השיר בגיליון יום שישי ־ ובחר לפרסם אותו תחת השם ״ילד במלחמה״. זיסי סתוי אכן היטיב לקלוע לרוח השיר. כילדים חיינו בעולם תמים ומאושר – ולא ידענו, שיש להילחם על ערכי העולם הישן והטוב, על ערכי האליאנס שעליהם חונכנו.
השיר מספר על עולם משתנה, על אגריפס, שאיבד מזוהרו וממלכותו. השער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון, הוזז השער לרחוב יפו, סמוך לבנק, כפריט נוסטלגי בלבד ובזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860.
כילדים זכרנו את פרקי ההיסטוריה של האליאנס וכמה סייעה ליהודים בגולה, כמה נאבקה על ערכים של רוח ותרבות, יצאה למאבק באנטישמיות, הקימה מוסדות לחיזוק הזהות היהודית. אמנו סעידה שלמדה באליאנס בעיראק רוויה בזיכרונות מן המוסד בבגדאד וזוכרת עדיין פרקים שלמים של שירים בצרפתית.
אביה היה תלמיד חכם, חכם יצחק חבשה. יצחק העמיק ללמוד בספרי הרב יוסף חיים, ה״בן אישי חי״, אך ידע שהחברה החדשה שונה ממאות קודמות. הוא בחר להעניק לבנותיו חינוך מוקפד ויהודי מאד, אך רצה שתלמדנה מקצוע, שתרכושנה השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית. במשך שנים זכרנו את השירים בצרפתית, שאמא למדה בכיתת אליאנס בעיר בגדד בעיראק. אמא תמיד סיפרה לנו, שבכל בתי הספר של האליאנס שילבו לימוד מקצועות, שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים. שיעורי הצרפתית ליוו אותנו לכל מקום בעולם, שיעורי הזמרה העמיקו בנו את החינוך לאהבת הארץ, שיעורי המלאכה לימדו אותנו מה זה דבק חלב. מה זו דבקות אמיתית.
כל פעם שאמא הייתה עייפה, ידעה לומר זאת בצרפתית: ז׳ה סווי פטיגא. ואנו- לא ניעף לעולם לאהוב את הקסם הזה, את ערך התמימות של האליאנס.
מן הילדות הזאת לעולם איננו עייפים. האליאנס נשאר בדם.
ט"ו בשבט אצל יהודי מרוקו-רפאל בן-שמחון-ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט
לחמים
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה
נהגו להכין שני סוגי לחמים, – ״לחם חי״ מחיטה בשם: אלכ'באז דטחינא "
בערבית המדוברת ולחמים קטנים עשויים מתירס בשם " כ'ביזאת דררר'א
ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט
מתוך שאיפתם לשוות לליל ט״ו בשבט מראה חגיגי, יש שעמדו וכתבו ״סדר ליל ט״ו בשבט״ על משקל ״ליל סדר של פסח״
ליד שולחנות ערוכים שעליהם הונחו כאמור מגשי פירות, העמידו בקבוקי יין לבן ואדום ומיד אחר־כך התחילו בסדר שתיית ״ארבע כוסות״.
מוזגים כוס יין ראשונה של יין לבן, על שום שעונת הסתיו נכנסת בבגדי לבן כמו פרחי: החצב, הכרכום והנרקיס, ובין שתיית כוס לשנייה אוכלים פירות לפי סדר מסויים: תמר, גפן, זית, וכשבין פרי לפרי קוראים קטעים מהמקרא, המשנה והזוהר המתאימים לפירות שאוכלים. אחר־כך מוזגים כוס שנייה אשר רובה יין לבן ובה מעט יין אדום, רמז למאבק בין עונת הסתיו לאביב. קוראים כמה קטעים מן הזוהר ואוכלים: תאנים, רימונים, תפוחים, והאתרוג אשר עליו קוראים בזוהר תפילה מיוחדת.
הכוס השלישית, חציה לבן וחציה אדום והיא אות מבשר על האביב ההולך ומתגבר וכן רמז לעלים האדומים הראשונים הנראים כבר על העצים והכלניות ההולכות ומתגברות. אוכלים לפני השתייה, אגוזים, לוזים, חרובים ועוד.
הכוס הרביעית, רובה יין אדום ומיעוטה יין לבן, רמז לשפע הפרחים האדומים המכסים את השדות ומעטרים את ההרים.
קודם השתייה קוראים פרק משניות ואחר־כך אוכלים בוטנים, דובדבנים ועוד. . ואחריהם שותים כוס רביעית.
כך נמשכת הסעודה כאשר בין אכילת הפירות לבין שתיית היין, מושמעים דברי תורה שבעל־פה, אגדה ומעשה נסים מפי הזקנים, זאת נוסף לקריאת קטעי זוהר ומשניות, וכמובן גם שירות והודאות . הסעודה מסתיימת תמיד בשעה מאוחרת וזקן החכמים המשתתפים בה, מברך את בעל הבית שיזכה לערוך את תיקון ט״ו בשבט הבא, בירושלים וכל הנוכחים נושאים עיניהם למרום ועונים ״אמן״ בהתלהבות עצומה.
בסוף הסעודה, נהג בעל הבית לכבד כל מוזמן, בשק־נייר מלא פירות, עבור בני ביתו של אותו מוזמן, אולם בשקיהם של תלמידי חכמים נהג להכניס בין הפירות כמה ״ריאלים״ (מטבע מרוקאי), כמתן בסתר. למחרת, גם בעלת הבית שלחה אף היא שקיות נייר ובהם פירות, לחמים וכעכים לקרובי המשפחה שלא באו על־מנת שגם הם יברכו וייהנו מסעודת מצווה של ט״ו בשבט.
מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.
הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .
יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.
גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.
מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,
להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.
שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו
ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות
השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,
ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.
חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.
יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .
לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,
ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.
ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,
ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.
אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר
פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.
הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,
לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.
השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם
השיר: ״אעורר שיי רצני״
אעורר שיר רנני, למנצח בנגינות,
היום עשה ה׳, ראש השנה לאילנות.
ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,
לצור רוכב ערבות, בורא אילנות טובות
יאמרו שירות עריבות, זמירות נאות ורננות.
עיניכם חיש מהרה, תראינה בית וארמון.
ארץ חיטה ושעורה, גפן תאנה ורמון,
ארץ זית שמן ודבש, בגדי תפארה תלבש,
נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.
קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,
איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,
לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,
יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.
בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,
כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,
בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,
ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.
המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.
סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון
הרב הגדול והקדוש, המלוב״ן רבנו יצחק אביחצירא זצוקללה״ה והי"ד, הנרצח על קידוש הי.
מתי יבוא לידי ואקיימנו
ברית מספר 31
ביום יד' שבט התרע״ב, שב רבי יצחק זצוק״ל משליחות קודש באחד הכפרים שבמחוז תאפיללת, ביום שישי, ערש״ק בשעת המנחה. אחרי שהלכו כברת דרך לא ארוכה, הורה לפתע למשרתו לעצור לתפילת מנחה. משרתו שאלו: "יא סידי, למה נשנה ממנהגנו שנוהגים אנו להתפלל מנחה קטנה ובפרט בערש"ק?" ענה לו רבי יצחק ברוח קדשו שהוא ממתין בכוונה תחילה לליסטים ופורעים ערביים שמתכננים לפגוע בתושבי העיר גורמה, ומעדיף הוא שיפגעו בו ובכך ימנע מהם לבצע את זממם ולפרוע ביהודי הכפרים הסמוכים. במותו על קידוש ד' יזכה להציל יהודים רבים. באותה תפילה האריך רבי יצחק וכיוון בה כוונות גדולות יותר מהרגיל. כאשר סיים אה תפילתו ביקש ממשרתו קולמוס ונייר, כדי לרשום עליו פיוט שרוצה הוא לחבר לכבוד שבת. וכך, במעמד מיוחד זה כתב את פיוטו הנודע "יום השביעי הוא יום מנוחה."
כעבור זמן מה הגיעו פרשים על סוסים דוהרים. מהסוסים זינקו פורעים זורי אימה. מיד נעץ מנהיגם האכזר את חרבו בלב הצדיק רבי יצחק שנפל מתבוסס בדמו, אותו מנהיג ארור ניסה לדקור שוב את רבי יצחק כדי להבטיח את מותו, אך הצדיק קרא לעברו: "רשע"! ובו ברגע היד האוחזת בחרב קפאה ונעשתה משותקת. חברי כנופית הרשע נבהלו למראה מנהיגם המשותק ועלו בזריזות על סוסיהם ונמלטו מהמקום, וכך נתקיימה במלואה שאיפתו של הצדיק – להקריב את חייו על קידוש הי כדי לסכל את מזימת הפורעים לפרוע ביהודי הכפרים שבסביבה.
משרתו של רבי יצחק הפצוע אנושות שמע אותו ממלמל את פזמון הפיוט שחיבר זמן קצר קודם: "תשיב שבותי, תאיר נשמתי, תגל עדתי".. מילים אלו רמזו על מיתתו תוך כדי הגנה על בני עדתו והוא ישבות ותואר נשמתו בגן עדן העליון.
משרתו מיהר אל יהודי הכפר תולאל לבשרם את הבשורה המרה, ולבקש את עזרתם להביאו לקבר ישראל בעוד השמש מאירה, תושבי המקום התאספו בהמוניהם לבכות ולספוד על פטירת הצדיק שחייבים הם לו את חייהם, ובסיעתא דשמיא הצליחו להספידו ולקברו במקום הראוי לו ולחזור אל בתיהם בעוד השמש על הארץ מבלי לחלל חם ושלום את קדושת השבת, והרגישו שכמו עמדה השמש במקומה לכבוד הצדיק.
ספריו
רבי יצחק זצוק״ל חיבר מספר ספרים על חלקי התורה השונים ואלו הם:
א. אלף המגן- חידושים על התנ״ך לפי סדר אלפא ביתא
ב. לב טהור- דרושים על התפילה
ג. השבת הגדול- תרי״ג מצוות תורתנו הקדושה ושבע מצוות דרבנן, וכולם תחת ראשי תיבות של המילה "השבת" שלושה ספרים אלה אוגדו כבר לספר אחד הקרוי "תולדות יצחק" ויצאו לאור על ידי מר דודי רבי יצחק אביחצירא זצ״ל, מחיפה.
שערי בינה- חידושים על שיר השירים. אף ספר זה יצא לאור, בשתי הוצאות. האחת הוצאת "מלכי רבנן" אשדוד, ובהוצאה נוספת שיצאה ע״י בן דודי רבי שמעון אביחצירא מחיפה.
כתר תורה- דרושים לעיתים שונים
זבחי צדק- על הלכות שחיטה וטריפות
שרביט הזהב- חידושים על הש״ס
שלושה אלו האחרונים עוד טרם ראו אור, ויהי רצון שנזכה להתבשם אף מהם.
מתוך ספריו אלה המצויים בידינו, למדים אנו שידיו רב לו לרבי יצחק בתורה בכלל ובתורת הסוד והקבלה בפרט. זכותו של הצדיק הקדוש, וזכות תורתו, תעמוד לנו ותגן עלינו ועל כל עמו ישראל, אמן.
תפארת בנים אבותם
רבי יצחק זצוק״ל השאיר אחריו שתי בנות: רחל וחנה, ובן יחיד הלא הוא מר זקני רבי אבא אביחצירא זצוק״ל. שמעתי שנקרא רבי אבא בשם זה בשל חיבתו והערכתו הרבה שהייתה לרבי יצחק כלפי אביו ה״אביר יעקב" זצוק״ל, עד כדי שרצה לקרוא לבנו כשם אביו, ומחמת יראתו את אביו קרא לבנו"אבא", המזכיר לו תמיד את אביו(ובכלל אוסיף ואומר שזהו דבר ידוע שלא קראו בשמו של רבי יעקב זצוק״ל, אב לבנו בדורות הראשונים המיוחסים אליו, וזאת מפני היראה הרבה שהייתה להם כלפיו).
רבי אבא שקד על התורה ועבודת ד׳ ועלה ונתעלה.
רבי אבא נשא לאישה את בת בן-דודו, הלא היא הרבנית חנה המכונה בפי כל "ללא חזאן".
ללא חזאן הייתה בתו של עט״ר רבי דוד אביחצירא זצוק״ל הי״ד. לפי הידוע לנו, החברותא עימו היה לומד רבי אבא ברוב הימים, היה רבי יחיא שניאור זצוק״ל, שזכה ועלה לארץ ישראל, ושכן בפלטרין של מלך, בירושלים, ורבים שחרו לפתחו על מנת להתברך מפי הצדיק.
רבי אבא נפטר בכו' חשוון תרצ״ז, בגיל צעיר מאוד, ויהיו ימי חייו שנים ושלושים שנים בלבד (והאבידה הייתה גדולה גם בשל היותו בנו היחיד של רבי יצחק). מנוחתו כבוד בעיר בודניב שבמרוקו. אישתו הרבנית ללא חזאן התאלמנה כאמור בגיל עשרים ושש (לערך) ואחר כן ברבות הימים והשנים עלתה לשכון כבוד בארץ הקודש בעיר אשדוד, שם נחלה כבוד רב, ושם השיבה נשמתה לבורא בשנת התשנ״ג.
Dr Dan Manor- Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Son commentaire du piyout Had Gadya commence par l'opinion courante que l'homme est un organisme formé des éléments : Feu, Vent, Eau, Terre. À son avis, dans chaque élément se cachent deux composants : positif et négatif. Dans la lutte qu'ils se livrent, le positif peut vaincre le négatif. Par exemple réchauffement des sens comme agent négatif du feu peut être apaisé par l'élément positif qui se trouve dans l'eau. On peut aussi faire agir un facteur positif contre un négatif dans le même élément. Par exemple : l'étude de la Thora avec enthousiasme (chaleur positive) refroidit réchauffement des sens (chaleur négative) ce sont là, deux agents de l'élément « Feu ».
Une autre éventualité est l'orientation du facteur négatif vers une voie de sainteté comme l'orientation de 
l'impétuosité de l'eau comme facteur négatif en impétuosité dans l'accomplissement des Mitsvot. En principe, il s'agit ici d'un processus sublimant qui n'exige pas d'étouffer les tendances naturelles, mais à faire régner l'harmonie entre tous les éléments "Et comme le Saint Béni Soit-Il les a mis en égalité (les éléments) et les a attachés à un même corps, de même, l'homme doit leur permettre de rester dans leur complexité et ne doit pas en faire valoir un aux dépens des autres et s'il le faisait c'est comme s'il rendait un jugement erroné".
Le Yetser hara' – Le Mauvais penchant
C'est une composante psychologique dans la pensée religieuse. Mais nous ne parlerons pas ici du mauvais penchant qui pousse l'homme à la faute, comme il apparaît dans différentes sources, mais – comme à notre habitude – nous n'allons tenir compte que des quelques opinions qui portent le sceau de l'auteur.
L'idée de l'infériorité de l'homme en tant que "né de la femme à la vie courte" (Job 14.1) est considérée parfois comme de l'humilité servant de prétexte au manque de volonté à se mesurer avec les défis. Il s'agit bien entendu, pour l'auteur, des défis dans le domaine de l'esprit. (Par exemple : je ne suis pas digne d'étudier la Kabala). C'est pourquoi il prétend que c'est un conseil du Yetser hara' qui se pare de l'état d'auteur de sermons et non de celui qui incite au péché.
De même le Yetser hara' se déguise en ami du pêcheur et le dirige vers les Écritures pour justifier l'infraction, comme : "Là où se trouvent les Baalé Tchouva (les repentants) ne peuvent pas se trouver les Tsadikim absolus". (Berakhot 34.72) ou :"Meilleure que la sagesse et l'honneur, un peu de bêtise" (L'Ecclésiaste 1.2 )
L'analyse de la composition biologique de l'homme découle également des tentations du Yetser car elle mène à la négation de la raison d'être de l'homme et de la règle qui dit que l'homme sera récompensé pour ses actes, de là pour la généralité que : "Mangeons et buvons car nous mourrons demain." (Isaie 22.13) la route est ouverte. "Quand l'homme comprendra que son origine provient d'une goutte puante et que son destin est poussière, il éprouvera du ressentiment dans son cœur et dira que dorénavant son labeur est vain car il n'a aucune valeur ni par sa naissance ni par sa mort, dès lors, pourquoi s'occuperait-il de Thora et de bonnes actions?"
Jusque-là, je vous ai présenté le résumé de la discussion du R.Y.A sur la science de l'âme, selon l'explication du Pchat dans lequel Nefech et Nechama ont la même signification. Il n'en est pas ainsi au niveau kabbalistique où les termes Nefech et Nechama ont un sens tout à fait différent dans la perception des kabbalistes avec lesquels il a des affinités. Mais ce n'est pas ici que nous ferons une place à l'extrême minutie qu'il déploie dans son traité à ce sujet. Nous citerons seulement les choses superficiellement.
Dans l'essence spirituelle de l'homme, il existe cinq puissances spirituelles découlant du monde de L'Atsilout et se trouvant dans le monde de Abir Yaacov : ce sont : Nefech, Rouah, Nechama, Haya, Yehida. Il est superflu de souligner que l'origine de ces noms est dans la littérature de Hazal, mais tous sont des attributs de la Nechama. (Berechit-Raba 80.14)
כנס יהדות צפון אפריקה- ניסים קריספל-Conference of North African Jewry -Nissim Krispel
כנס יהדות צפון אפריקה- ניסים קריספל -Conference of North African Jewry -Nissim Krispel
אחד מימי העיון המדהימים שנוכחתי בהם, עד לבאר שבע הדרמתי על מנת להשתתף ביום עיון פורה זה….
ארבעה כתובי־יד מספר דברי הימים של פאס, היו לפנינו בשעת סידור הטקסט.מאיר בניהו
ארבעה כתובי־יד מספר דברי הימים של פאס, היו לפנינו בשעת סידור הטקסט.
- כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י א׳. נמסר על־ידו למכון בן־צבי ומספרו 1747).
הוא המקור. נכתב בידי ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, המאסף עצמו, והוא שימש יסוד למהדורתנו. היו בו ארבעים ושמונה דפים, כל עמוד 24-21 שורות. בכמה מקומות יש מחיקות והוספות, המעידות על כתיבת ידו שלמחבר. בשלושה מקומות יש גם חתימתו שלר׳ שמואל אבן דנאן(כ״י יג ע׳׳ב, כא ע״א, מז ע״א). הדף הראשון וכן הדפים ט-י, טו-טז, כה, לא, מה — חסרים. חלקו השני שלכתוב־היד נמצא באוסף בניהו, סי׳ צ110. כיום יש בו עשרים ושבעה דפים(מט-עה). הוא כולל עניינים שונים: בדף מט ע״א-נ ע״ב: ׳מעשה׳ מימי ׳דון גואן בקאשטיליא׳; מעשה חנוך (6א); בסופו כתוב: ׳ע״כ מצאתי בקונטריס ישן… הצעיר סעדיה ן׳ דנאן ס״ט שנת שמנ״ה [ש״צ] ליצירה׳(8ב)! מעשים מס׳ איומה כנדגלות לר׳ יצחק עונקינירה(קושטא של״ז). ובסופם דברי חתימה אלה: ׳כתבתי אלו הדברים לפי שראיתי שיועילו הרבה לכל המוכיחים. עבד רחמן ונאמן, סעדיה אבן דנאן ס״ט׳(14ב). ולמטה מהם חתימת ר׳ עמנואל מאנסאנו: מאורעות שנת הוחלת״י, תנ׳׳ט (15 א); ספר זרובבל (17 א); האותות של משיח (20א). בסופם: ׳ע״כ מצאתי בכתיבת יד אדוני זקיני החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה … והעתקתי ביום חמישי ארבעה ועשרים לחודש טבת בשנת תפד״ה ליצירה. נאום הצעיר עבד ה׳ ב״ה המקוה לרחמיו יתברך שיעננו בגשמי ברכה ורצון ולהושיבו שליו שקט ושאנן… שמואל אבן דנאן׳ (21א). ספר זה היה בידי ר׳ שאול סירירו ונזכר באיגרת השבתאי ר׳ יעקב ן׳ סעדון לר׳ יעקב ששפורטש בלשון זה: ׳בא הכתב השלישית והכריעה לכף זכות… שנמצאת בבית גנזיו של החכם השלם כמה״ר שאול סירירו נ׳׳ע בפי׳׳ס והיא נבואת זרובבל, שהעיד שהיה מדבר עם מטטרון׳; ׳סימני השנים׳ (22א-25ב) לר׳ יהודה ב״ר יוסף אלכרסאני, מחבר ׳ארון העדות׳(כ״י אוכספורד 1635 וכ״י בית הספרים 38°5972), שבו כתב מקצת קורותיו בשנת קכ״ה. בסופו כתוב: ׳עד כאן מצאתי בשם החכם כמה״ר יהודה אלכרסאני ז״ל האיצטגנין… שמואל בן תאן ס״ט … ר׳׳ח שבט בשנת תפד״ה ליצירה פה פאס׳17. חיבור אחר שלו ׳עלאמת אלכסוף׳ בערבית בדף 27א והסוף חסר. בדף שלפני כן(26) מאורעות שנת תנ״ט.
- כ״י בניהו(סימנו להלן: כ״י ב). נעתק בפאס בשנת תרע״א.
בשער כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר רפאל יעקב אבן עטר הי׳׳ו שנת כי אתה הורת״ני היא שנת התרע״א ליצירה פה העירה פאס יע״א׳. בכתוב־יד זה עז דפים בכתיבה מרוקאנית יפה מסולסלת. בכל עמי 22-21 שורות. דברי הימים שלאבן דנאן מסתיים בסוף דף ל ע״ב. משם מתחיל ׳זכרון לבני ישראל/ כרוניקה שלר׳ יהודה אבן עטר, המסתיימת בדף מ ע״ב. משם ואילך לקט שלמאורעות שונים משנת תקל״ט ועד שנת תרנ״ד(מב ע״א). המעשה שבסוף כ״י א נמצא גם בכ״י זה, אלא שנספחו אליו סיפורי מעשים חדשים, קצתם ידועים וקצתם לא ידועים: ׳האותות של משיח׳(נט ע״ב-סב ע״ב); ׳סדר הקבלה׳ ויסדר המלכים׳ שלר׳ סעדיה אבן תאן הראשון ותשובה שלו בעניין האנוסים (0ג ע״א-עז ע׳׳ב), שנדפסו כבר
- כ״י נ׳ סלושץ (סימנו להלן: כ״י ג).
העתקה משנת תרס״ח. בשער הספר כתוב: ׳יצא עת״ק ע״י איש צעיר יוסף בן נאיים הי״ו שנת התרס״ח ליצירה׳. הוא מחבר ס׳ מלכי רבנן. שבעים דפים. דומה בכל לכ״י ב, אלא שההוספות מגיעות עד שנת תרל״ט ולא עד שנת תרנ״ד. סיפורי המעשים מתחילים בעמי 42א.
- כ׳׳י מכון בן־צבי. העתקה מאוחרת.
בעמי 25-1 ׳זכרון לבני ישראל׳ לר׳ יהודה אבן עטר הנזכר להלן. דברי הימים של פאס מתחיל בעמי 26 ולא נשלם בטופס זה. כתוב־היד מחזיק 36 עמודים.
משפחת אבן דנאן.
משפחת אבן דנאן מוצאה מגרנדה בספרד ונתפרסמה ביותר לאחר ביאתם של גולי ספרד לצפון אפריקה. בניה היו מגדולי החכמים במרוקו והטביעו חותמם על הקהילות מאז ועד היום. משפחה זו העמידה דיינים ומורי הוראה מרביצי תורה ודרשנים, פרנסים וראשי קהל, סופרים, פייטנים וחזנים.
לפי מסורות שונות היו בני המשפחה הזו בצפון אפריקה לפני גירוש רנ"ב. על סמך מסורות אלו קובעים החוקרים, שמפחת אבן דנאן באה לפאס אחרי גזירות שנת קנ"א. הללו קושרים את המעשה שלשנת קצ"ח, שהיה עילה לגירוש היהודים מפאס הישנה, בשמו של רבי משה בן מימון.
אבל שום מקור היסטורי אינו מייחס חכם זה למשפחת אבן דנאן. יתר על כן, יש בידינו ידיעה על מעשה שנת קצ"ח מרבי סעדיה אבן דנאן השני, ובו אין כל זכר לחלקו של אבי זקנו, כביכול, בימי הגזירה. החוקרים מסתמכים בעיקר על כך, שרבי סעדיה יצא מספרד לפאס ושבספריו הוא מזכיר, כביכול, בהטעמה יתרה את חכמי פאס. אבל באמת לא היו רבי סעדיה ואביו רבי מימון מעולם בפאס.
מאין בידינו מקור מפורש על כך עלינו להצטמצם בעדות שיש לה יסוד היסטורי מפורש ולקבוע, שרבי מימון אבן דנאן ובנו רבי סעדיה הראשון היו הראשונים שיצאו מספרד בימי גירוש 1492 והתיישבו בצפון אפריקה.
רבי סעדיה הוא הדור השישי למשחת אבן דנאן. אביו היה רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון בן רבי משה בן רבי מימון המכונה אבן דנאן. רבי סעדיה נולד בגרנדה בשנת 1440 לערך. הוא היה גדול בתורה, קורא הדורות, פרשן, חוקר הלשון ואחד מגדולי המשוררים בספרד בתקופתו.
על חייו בגרנדה אין אנו יודעים אלא מעט. בסוף ספר הקבלה שלו, שהשלים את חיבורו בגרנדה בי"ב בתמוז שנת 1480, הוא כותב : זה היה בעיר גרנדה ואנשיה מסתתרים ומשתאים משתוממים במחשבותיהם וענייניהם, מסתבכים מסיבת השתלטו הרשעים והחנפנים על קהלם ובגלל פחדים מפני המגפה. יש כאן רמז שקוף למדי נגד אחדים מראשי הקהילה, שמעשיהם לא היו לפי רוחו. נראה שהדבר פגע בייחוד בגופו, ולפיכך מסתבר שרבי סעדיה שימש אז כרב הקהילה ובתוקף תפקידו הוכיח את הפרנסים על מעשיהם.
וגם בשירו נמצאים רמזים על כך "
אמת יהגה חכי / לדור דוברי כזב
ואוכח ולא פנה / ואחכים ולא עשה
אבקש שלום אנשי / זמני ירבוני
ואחשוב עליהם טוב / והם יחשבו רעה
ואראם עצת נפשי / ויתלחשו עלי
ואקריב וירחיקם / לבבם אשר תעה.
וכן בשיר אחר
פרצו נקלי עם אשר אין בם
מוסר ואלה תולדות פרץ
איך תעמוד ארצם ואין להם
מלך במשפט יעמיד ארץ.
הייתה לו כנראה ישיבה. בשיריו הוא מזכיר שהיו לו תלמידים. לבקשת אחד התלמידים חיבר את " סדר המלכים ".
רבי סעדיה היה חוקר וכתב בעיקר מאמרים ומחברות בענייני לשון ושירה. לא כל חיבוריו הגיעו אלינו, ומעטים מהם ראו אור במהדורות שאינן מדעיות. רבי אברהם גבישון, מגדולי משפחות המגורשים מספרד באלג'יר, מונה את העניינים שעסק בהם רבי סעדיה, ואלה דבריו :
ראיתי כי הרב הגדול רבי סעדיה אבן דנאן ז"ל בעל הערוך, כי נראה מתוכו שלא הניח מקרא משנה תלמוד רבה ותנחומא שלא למד, גם עשה שרשים של כל הכ"ד, ואף על פי בשיריו מצאנו כמה וכמה משירים דופים לגופניים. ( כלומר שירי אהבה ).
אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.
הפעילות הקהילתית -רוברט אביטבול..תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק
הפעילות הקהילתית רוברט אביטבול
תחומי הפעילות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק
סיקור מכלול הפעילויות של הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק דורש מחקר מקיף, שאינו תואם את המסגרת הנוכחית. על כן, כל המוצג להלן אינו אלא מבט חטוף על מפעלי csuq – הקהילה המאוחדת של קויבק.
הפעילויות הייצוגיות הרציפות מול הגופים הממשלתיים אפשרו, במהלך השנים, לשרת את המוסדות הלימודיים ואת האגודות השונות. זאת ועוד, קשרים מועדפים קוימו עם ארצות המוצא של הגלות הספרדית. חרף המתחים שנותרו בעינם, חשוב לזכור כי העבר בארצות הערביות המוסלמיות לא ידע רק רגעים קשים. היו בהם גם ימים גדולים של סימביוזה ושל הבנה, אשר על יסודותיהן ניתן לבנות עתיד משותף. אנשים בעלי רצון טוב מכל הצדדים צריכים להתאחד סביב מטרה משותפת: ההתפייסות ההכרחית בין ישראל ושכנותיה. הביטאון "la voix sepharade – קול ספרד" ואתר האינטרנט www.csuq.org הם שני כלים, אשר באמצעותם יכולים החברים לקבל מידע על אודות הקהילה הספרדית המאוחדת של קוויבק וליצור קשר עמה.
השירותים הקהילתיים מכוונים לכל שכבות הגיל בקהילה, החל בגן חובה וכלה בגיל הזהב, כולל חברה קדישא. מחנות נוער ביום ובלילה, תחרויות הספורט, שבתונים, טיולים ונסיעות, משלחות סולידריות לישראל וכן פעילויות המיועדות לנערים, כל אלה מהווים דוגמה למה שניתן לכנות היומיום של השירותים הקהילתיים. תוכנית ההכשרה של המדריכים נועדה להכין את מנהיגי הקהילה העתידיים. מסעי ההתרמה, תחרויות הגולף והטניס ותצוגות האופנה באים לענות על צרכי המימון הדחופים, בלי לשכוח את צרכיהם של הנזקקים ביותר. "בית שלמה" לאנשי הגיל שלישי מהווה דוגמה ראויה לציון, בכך שהוא עונה לצרכים הייחודיים של המבוגרים שאינם סיעודיים.
במישור התרבותי, הכנסים התרבותיים אפשרו הילפת דיעות עם אנשי רוח רבים בנושאי יהדות ומודרניות, המזרח התיכון, רב-תרבותיות, תפקיד העיתונות והיסטוריה. מקהלות "כינור", להקת "גרינלדו" ו-"הפייטנים", המתמחים בליטורגיה יהודית-מרוקאית היו עבורנו הזדמנויות להתפעמות ולאושר. הפסטיבל הספרדי, אשר תחילתו היה מיועד להעניק למהגרים רגעי תרבות ובידור, הפך ל־״שבועיים ספרדיים" (למעשה, אותם שבועיים נמשכו על פני יותר משלושה שבועות) ולימים ל-״פסטיבל הספרדי". אירועים אלה אפשרו לאמנים ולסופרים שלנו להתבטא ולהחליף דעות ורשמים עם הקהל. לא ניתן למנות את מכלול מופעי הפסטיבלים. נזכיר רק את האירועים הבולטים ביותר: 1992 – לציון 500 שנה לגלות יהדות ספרד, הופעתה הראשונה של התזמורת האנדלוסית מישראל ובשנת 2000, תערוכת מורשת ספרד בצפון אפריקה בספרייה הלאומית של קוויבק. לכבוד השבועיים הספרדיים 2004 הוצג במשכן "דג'רדין" דגם ענק של העיר קורדובה המשוחזרת. נזכיר גם את הערבי הגאלה המוסיקליים עם אנריקו מסיאס, שלמה בר, חיים משה, אלאבינה ורבים נוספים, את ערבי ההרצאות המרתקות עם גיאק אטלי, אלכסנדר אדלר, אלן פינקלקראוט ואלי בר-נביא, את תערוכות הציורים במרכז סיידי ברונפמן (כיום מרכז סגל) וב"גלריה" וכמובן, את הצגות התיאטרון, הקומדיות הקלות של בוב אורה אביטבול, את התיאטרון הניסיוני של סרגי וקנין, את תיאטרון "הגיל היפה" של סילביה אסולין ותיאטרון הילדים עם דניז נזרי. כמו כן, בל נשכח את תרומתו הדיסקרטית אם כי מקצועית כל כך של קרלו בנג'יו עם ההפקות הנהדרות שלו, והתיאום המדוקדק של כלל האירועים בידי בריגייט דנינו.
Dr Sonia Sarah LIPSYC Directrice de ALEPH, sociologue et dramaturge
Avoir quinze ans et écrire son premier livre, en l'occurrence quinze récits rédigés à partir des souvenirs de sa grand-mère ayant survécu à la Shoah, n'est-ce pas extraordinaire ? C'est pourquoi le livre de Catherine Shvets, «Hitler et la fillette.» (Edition Flammarion/Québec) a attiré l'attention du public. Ce récit met l'accent sur les gestes que les uns et les autres, non Juifs ou Juifs ont pu faire à l'égard d'autrui afin de sauver un être humain. «Sauver un être, sauver un monde» est d'ailleurs le titre du spectacle que nous écrivons Catherine et moi à partir de son livre. Spectacle que ALEPH produit et diffusera avec toute une équipe auprès des écoles secondaires et pré universitaires. Cette création a pour but d'initier un jeune public à la Shoah et aux actes des Justes des Nations. Elle participera dans le cadre d'un souci d'éducation à une meilleure connaissance de l'histoire juive ainsi qu'à un dialogue inter communautaire et citoyen.
En fait, ALEPH dans son ambition de conjuguer l'étude des textes se référant à la Bible, au Talmud ou à la Kabbale et les savoirs d'autres disciplines telles que les sciences humaines ou l'art s'inscrit dans un réseau informel de nouveaux centres d'études dans le monde juif. Centres qui, comme Ellul, Panim ou Alman en Israël, mettent à la portée de tout un chacun les connaissances du monde juif de façon plurielle, interdisciplinaire et ouverte.
Il y a toujours des inclinaisons métaphysiques qui guident notre vision du monde ou nos actes. En ce qui me concerne ce verset du Deutéronome, telle qu'interprété par la tradition orale juive transmise par le célèbre commentateur Rachi (1040-1105) est toujours présent à mon esprit. Il est cité au moment où Moïse lorsqu'il répète la Torah, réitère l'Alliance entre D' et le peuple d'Israël : « Car c'est avec celui (ou celle) qui se tient ici avec nous aujourd'hui devant Dieu notre D' et avec celui (ou celle) qui n'est pas ici avec nous aujourd'hui ». Et Rachi de préciser que cette Alliance s'effectue aussi « avec les générations futures ». Au fond, nous étions toutes et tous au Mont Sinaï, c'est pourquoi il m'importe de permettre à chaque Juif(ve) d'avoir accès à ce qui lui appartient déjà mais qu'il connaît peu ou pas suffisamment. Et lorsque l'on sait que cet apprentissage dans la tradition juive dure toute une vie… Il est plus aisé de comprendre le choix de la lettre ALEPH comme nom de ce centre. ALEPH, première lettre et celle vers laquelle on revient sans cesse car son équivalent numérique est 1 et cette recherche de l'unité est le chemin d'une vie.