בהשראתו של המיסטיקן אבן-תומראט, תלמידו של גזאלי שהוכרז כמהדי, ניתנה ליהודים ניצולי הטבח, הבחירה בין יציאת הארץ לקבלת דת האסלאם. הנשארים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין אך בסתר שמרו אמונים ליהדות.אחדים, כגון יהודה הכהן אבן-שושן איש פאס, העדיפו למות על קידוש השם. אף על פי כן יש להדגיש כי עניין לנו כאן במציאות עגומה של מלחמה בין שבטים אויבים, ששחיטות ביהודים או מעשי שוד במללאח היו גילויי לוואי שלה.

תהיה זו טעות חמורה אם נצייר לעצמנו, שבכל מקום הייתה מעין שנאת מורשה בין שתי העדות, היהודית והמוסלמית. לעתים אף היו יהודי המגרב, יוצאי חלציהם של אנשי מלחמה הנוודים הגדולים, משיבים מכה תחת מכה ומתגוננים בעזות נפש. לא תמיד אפשר או כדאי היה להתגונן בעת הפרעות. מתוך השלמה עם גורלם של גולים נראה היה כי מוטב אולי להרכין ראש ואימת הטבח תמהר לחלוף.

החל מהמאה השש-עשרה נעשות התלונות הבוקעות ממרוקו, המנותקת משאר חלקי הארץ, וכן מאלג'יריה, הנתונה תחת שלטון תורכי, מפורשות יותר, דחוקות יותר. מעטות היו הקהילות שיצאו פטורות בלא כלום, ואף אחת מהן לא נשתכח ממנה זיכרון של פורענויות. כמה מאות שנים אחרי אברהם בן עזרא עונה פייטן אלג'ירי, סעדיה שוראקי, הד אחריו.

ירפא למחץ מכתי / אל יאסוף את חרפתי

יצרור בחיים נשמתי / אותי חסידים יכתירו

בלילה על משכבי / לשאול עָצָמי נפזָרו

זדים תנא אל מארה / יהיו לזעם ולעברה.

כדי להבין את המצב הזה אין די בידיעות הנחות היסוד התיאולוגיות המגיניות שעליהן רמזנו. מן הראוי לחזור ולהעמיד את פרשת הקורות הזאת במסגרת המוגרבית, במסגרת מצוקה נואשת של עם שנעזב לנפשו ואשר על הרוב היה נתון לניצול איום על ידי שליטים פיאודלים, שעה שלא היה משוסע מלחמות בין מנהיגים יריבים, תוך כדי מלחמה הנווד בתושב, מלחמת שבט באויבו ומאבקים בין שושלות מתחרות.

איך יכלו היהודים לצאת בשלום מן האנדרלמוסיה הזו ? ואכן, תמונות יגונים עולות אלינו מן הפנקסים של קהילת פאס, ער קדושה שחלק מיושביה המוסלמים היו יהודים מומרים. רושמי המקורות מספרים תמיד על פגעי הזמן, בהכרח הם עוברים בשתיקה על תקופות ארוכות של שלווה, של פריחה ואושר. הרבנים האחראים, שהיו אספקלריה לחיי היומיום היהודים בצפון אפריקה, וכן כמה חיבורים של תיירים אירופים והמקורות הכלליים של תולדות המגרב, מעלים לפנינו השקפה אובייקטיבית יותר של המציאות.

בינתיים היו היהודים חיים בקשר הדוק עם המוסלמים בני ארצם. שרויים היו, בעצם, בסימבוזיה שאינה ניתנת להפרדה. והטבח, כל אימת שבא, לא לבש אופי של פוגרום שהוכן מראש ובוצע בדם קר, כמו שאירע פעמים רבות כל כך באירופה במרוצת הדורות. אָפייני הוא להתפרצויות העממיות נגד היהודים בתולדות צפון אפריקה שמכוונות היו לשוד וביזה יותר מאשר להרג.

תמורת הגנתו של הסולטאן היה על ההודי לשלם לו מס, ג'זיה, משלם היה על עסקותיו המסחריות ונותן מתנות גדולות לסולטאנים, לפחוות ולקאדים, ובכך היה קונה לו את חסדיהם. בימות המלחמה היה מעלה תרומה יוצאת מן הכלל להחזקת הצבא ולמען תוצב שמירה כלשהי על המללאח. בפרספקטיבה זו יש לראות את הפוגרום, זכות היא שנוטלה לה לעת משבר אוכלוסיה שהיא קשת יום, בדרך כלל, להפגין את כוחה נגד ההודי הבזוי ולהפיק ממנו גם היא, בשוד וביזה, אי אלו טובות הנאה של ממש. אין זן התפוצצות של שנאה דווקא אלא בעצם, השתוללות של יצרים וחמדנות.

משפחת סירירו

הכנת שושלת רבנים ממשפחה אחת וייצוב רשימת חכמיה דור אחר דור מאפשרת לנו התבוננות בעומק ההיסטורי של המשפחה האחת, וזו נעשית אשנב לחברה שבה פעלו אישי המשפחה, ונמצינו מכירים לא רק את המשפחה אלא גם את החברה שבתוכה פעלו.

בדור הראשון לגירוש ספרד באו משפחות, וחכמים שאתם תפסו עמדות, ומי שזכה למשל בדיינות, זכה גם שזרעו אחריו, בתנאי שנמצא ראוי, יקדם לכל מועמד אחר. זוהי ההלכה שבבסיס המושג ״שררה״. הזוכה במשרה זוכה לעצמו ולזרעו אחריו. כך זכו הראשונים כגון משפחת אבן דנאן, הצרפתי, אבן סונבאל, עוזיאל, שזכו לעצמם וגם לדורות שאחריהם, שיהיו יורשים את משרתם.

משפחת סירידו לא תפסה משרה רבנית בדור הראשון והשני אחרי הגירוש. ואף על פי כן תפסה משפחה זו בדור השלישי מקום מכובד מאוד הן ברבנות, הן בדיינות והן בשחיטה הודות לרבי שאול סירירו הראשון זצ״ל, שהוא הראשון שנכנס ב״שררה״ בדור השלישי לגירוש, וממנו ואילך זכתה המשפחה להיות נמנית עם משפחות ה״שררה״.

רבי שאול סירירו הראשון

מרשימה אוטוביוגרפית שכתב אנו יודעים כמה פרטים עליו. ידענו שאביו מתואר ״נבון וחשוב״ ושמו דוד, וגם סבו – ראש המשפחה מתואר ״נבון(מעולה) וחכם״. ר׳ שאול נולד בשנת שכ״ו – 1566, בהיותו בן י״ב למד בישיבת ר׳ משה טשטיאל, ובן י״ז למד בישיבת ר׳ שלמה עוזיאל (אחי ר׳ אברהם עוזיאל), ובן י״ט שנה למד בישיבת ר׳ יהודה עוזיאל, ונשא לאישה את בת ר׳ דוד עוזיאל אחי רבו ר׳ יהודה. נמצא שהלך והתקרב אל החכמים הגדולים, ואפילו נשא אישה ממשפחה כזו, משמע מוכשר מאוד היה, וגם לא נחבא אל הכלים. בהיותו בן ג״ל שנה נתמנה לראש ישיבת ר׳ יצחק אבזרדיל, ושנתיים אחר כך, בשנת שס״א (1601), נתמנה לדיין בבית דין. בתחילת המאה השבע-עשרה נכנס אפוא ל״שררה״ בזכות עצמו, מכוח אישיותו הגאונית הנמרצת ומכוח הכישרון המנהיגותי שנתגלה בו, והודות לו נכנסה המשפחה כולה לשררה.

הערת המחבר :  את הרשימה האוטוביוגרפית, שהבאנו את עיקריה, כתב בהיותו בן שבעים, והוא ראש בית הדין, סביב לשנת שצ״ג שצ״ר, ופורסמה על ידי ר׳ דוד עובריה בתצלום כתב היד ופענוחו, אחרי הקדמת הספר ׳חנוך לנערי, פירוש משלי שחיבר, ובהיותו בן י״ט שנים סיים אותו, פורסם על ידי ר׳ דוד עובדיה, ירושלים תשנ״ז.

על אישיותו הנמרצת אנו יודעים מ״דברי הימים״ שחיבר משנת שס״ו עד ת״ז (שנת הריסת בתי הכנסת). הוא בלט בין החכמים בכישוריו ובדרך הנהגתו. מפורסם היה כמוכיח העשוי ללא חת. בתפילות מיוחדות בשנות בצורת ובשעת צרה, שהיו מתאספים כל הקהילה בבית כנסת הגדול, לתקן מה שצריך לתקן, ולעשות חשבון נפש, הוא התריע על חולשות העשירים שבחברה, והוכיח אותם שעושים כל אשר לאל ידם לפטור את עצמם, למזער את המס המוטל עליהם, כדי להטילו על פשוטי העם הבינוניים והעניים. ובימיו לא היה מלך על מרוקו, אלא שלטו אז הדילאים, שבכל יום דרשו עוד ועוד מסים. הוא היה דורש בחסד עליון ודבריו היו נשמעים. הציבור אהב לשמוע אותו ואפילו אותם שהוכיח אהבו את דרשותיו, שהיו מרתקות, מלאות רעיונות מקוריים ודברי הגות עממיים. וכשנפטר ר׳ שמואל ן׳ דנאן ראש בית הדין, מינו אותו לאב בית דין במקומו. הוא חתום על תקנות משנת שס״ג עד שנת תט״ו – שנת פטירתו, הווי אומר, שלמעלה מ-50 שנות פעילות בהנהגה נזקפות לזכותו.

יצירתו מגוונת ויש בה גם בתחום ההלכה, שקיצר ותמצת ספרי שו״ת רבים, הנחוצים לכל דיין. ואלה עדיין בכתב יד, וטרם הודפסו. שני כרכי דרושיו הם אוצר של הגיגים ורעיונות מכל התחומים, גם בהלכה, בתוך דרושיו לשבת הגדול, יש פירושי סוגיות שפירש פירוש מיוחד. בכל ימי פעילותו עמד לימינו תלמידו ממשיכו, ר׳ עמנואל סירירו הראשון, בן אחיו מנחם.

הערות המחבר : דרשותיו קובצו בשני כרכים ופורסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם: דרושי מהרש״ש סירירו, ירושלים תשנ״א. דברי הימים שלו שימש בסיס לספר דברי הימים של ר׳ שמואל תאן. גם הוא נדפס על ידי מהר״ד עובדיה הנ״ל, בספר פאס וחכמיה, כרך א; פירושו על משלי בשם: חנוך לנער, גם הוא נדפס על ידי ר״ד עובדיה הנ״ל, ירושלים תשנ״ז.

            בהלכה מלבד תמצות שרית כנ״ל יש ממנו פסקי הלכה מפוזרים בכתבי יד חכמי מרוקו, פסקים שהוא כתב מובאים בשמו.

            ר״ד עובדיה, בעמוד א של מבוא חנוך לנער שהדפיס כותב: ״ואחריו ביד החכם השלם בנר כמ״ש הוא עצמו דרשות מהרש״ש״ (כרך ב דף שפט), ורוצה בזה שר׳ עמנואל הוא בנו, אבל באיגרת לד״י ששפורטס, מכנה ר׳ עמנואל את ר׳ שאול ״דודי״(ראה אהל יעקב דף ה). ונראה שהכינוי בדרושיו של ר׳ שאול ״בני״ הוא לשם חיבה.

ועלינו לשבח ולהודות ולהלל לאדון הכל שהפלא חסדו לנו בליל ש״ק ר״ח אדר א׳ והשקיף עלינו השקפה לטובה באשמורת הבקר פתח ה׳ את אוצרו הטוב את השמים והריק לנו גשמים מן העת ההיא עד עת ערב וקרעו ההודאה כן יענינו ביום קראינו, ולא ימנע טוב להולכים בתמים. אוי לי על שברי שבאדר ב׳ הוצרכנו עוד לגשמים, וביום ש״ק ז׳ לאדר ב׳ הפסקתי אני הצעיר מבע״י לצום ששה ימים לילה ויום אולי יעננו ה/ וביום ה׳ י״א לאדר שהוא צום אסתר אחר התפלה הלכנו לבית עלמין לפני קבר החכם כמוהר״ר יעקב קניזל זלה״ה וקרעו איכה יועם זהב וכר. זכור ה׳ וכו׳ וקרעו סליחות ותחינות, והלכנו לפני קבר הרב הגדול זלה״ה וקרינו שם ג״כ קצת סליחות ודרש כמה״ר שלום אדרעי נרו׳ והנושא זכור ה׳ מי וכו׳ המאמר במדרש שמואל וישאבו מים גם מים שאבו אלא ששאבו ד״ת כמים, ודקדק. ע״כ נמ״ך וחבל על דאבדין.

מס׳ דרושים לכמהר״א מאנסאנו זצ״ל, נמ׳׳ך וז״ל להיות שבש׳ התקט׳׳ל ליצי׳ לא היו גשמים והתחילו חצי רעב, וגש׳ תק״ם לפ״ק, בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ג אוקיות למדה, אלא שהיו הגשמים כתקנן, עד שבחדש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחוה״ט בעונות ולא נענינו עד ערב ז׳ של פסח ירדו מעט שלא הספיקו לקרות עליהם ההודאה, וגזרו תענית ביום ב׳ שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם. והגיעו ליטרא של שמן זית לסך שני אוקיות וחצי אוקיא ושמינית אוקיא. והחמאה ליטרא בסך חמשה אוקיות וכל שאר הפירות ביוקר גדול. צימוקים ליטרא בסך אוקיא נכי שמינית אוקיא. וכן כל דבר ודבר. ורבים מעמי הארץ נשתמדו. ורבים היו חללי רעב בעונות. ה׳ ירחם על עמו ישראל כי״ר. ע״ש כתב בזה״ל דרך קשתו ויציבני כמטרה לח״ץ. בש׳ ח״ץ במאה החמישית אשד בו חרבה עירנו בחיצי רעב וכל ערי המערב; ואך בי ישוב יהפוך ידו בש' תק״ם לתפ״ץ. בש' תקנ״ט באייר היתה המגפה רת׳׳ל. כן נמ״כ בם׳ דרושים כ״י של כמוה״ר דניאל צולטן. מוהר׳׳ר ידידיה מונסונייגו אביו של מוה״ר רפאל אהרן ז״ל נתבש״מ בתמוז תק״ס לפ״ק, כמוה״ר שם טוב בן עטר אשר למד נערי בני ישראל מ׳ שנה נתבש״מ כ״ט באדר התקע״ב. הדו״מ חסידא קדישא מוהר׳׳ר יהושע סירירו נתבש״מ בכ״ט מיון התקע״ד.

בש׳ תק״ף נשמע קול שקר בפאס שמת מולאי סלימאן המלך. ונכנסו שכיננו הרעים לודאי׳א להאלמלא׳ח של היהודים ושללו שללם ובזזו בזם והיתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתה האלמללא׳ח ונתפזרו היהודים. זה מבקש על בתו והאם על בנה והאשה על בעלה, והאיש על אשתו וכו' והזקנים עדים.

בש׳ תקפ״ב מת מולאי סלימאן המלך ושללו לודאי״א את היהודים עוד הפעם כבראשונה והמליכו מולאי עבד ארחמאן ן׳ מו׳ היסא׳ם ן׳ ס׳ מוח׳ הנז׳. מלך חסיד.

בש׳ תקפ״ו היה הרעב כבד מאד שהגיע קב חטים הנק׳ מדד לשבעים אוקיות לערך הצ׳ורו ספאני״א בששה עשר אוקיא. והליטרא קמח בסך ג׳ אוקיות. ולפי הנשמע מתו י״ח מאות נפשות מישראל רח״ל. ורובם שבאו משאר מקומות.

בש׳ תקצ׳׳א מרדו לודאיי׳א באדוננו המלך מ;ו׳ עבד ארהמא׳ן וברח המלך למקנא׳ס וכד וקבץ חיילות לאין מספר והביא יעיר פא׳ס במצור והיה שולח כידוע אש בעיר. וכאשר אמרו לו שהאלודאיי׳א מתחבאים בהאלמלא׳ח של היהודים להמלט על נפשם, שלח כידודי אש להאלמלא׳ח, והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והיתד״ צדה גדולה ליהודים. ובכסלו תקצ״ג רחם ה׳ על הארץ וגברה יד המלך ופיזר לודאיי׳א בין העמים עד היום. ודרו בפא׳ס אג׳דיד במקומם סראג׳א וולא׳ד ג׳אמ׳ע. ויש שעושין פורים כ״ב כסלו וקורין לו פורים דלק׳ור. ובטלים ממלאכתם בעלי מלאכות ואין אומרים סליחות באותו היום.

בש׳ צדק״ת (1834) נהרגה על קידוש ה׳ הצדקת הקדושה המפורסמת האשה רבת המעלות שעמדה בנסיון מרת סוליק׳א חג׳וויל מעיר טאנכי׳ר יע״א ונהרגה בחרב ונקברה פה פא׳ס נערה, בתולה, אשריה ואשרי חלקה

בש׳ תקצ״ה בכסלו היתה קוליר׳א רח״ל ביאה ראשונה שבאה לפאס, ובה מתו ב׳ צדיקים מוהר״ר אבא סירירו בכמוהר״ר יהונתן זצ״ל וכמוהר״ר יהודה סירירו זצוקלה״ה. בש׳ תרט״ו היתה קוליר׳א רח״ל.

בש׳ תרי״ו ותרי״ז היתד. קדחת לתפ״ץ, ושררה אצל היהודים ביתר שאת כמעט אין בית אשר אין שם מת, והכל חולים. והיו אומרים שמתו בצירוף הבל ג׳ אלפים ויותר. באלול תרי״ט מת מר עבד ארחמא׳ן ומלך בנו ס׳ מוחמד. בש׳ תרכ״ה היה רעב כבד שהגיע קב חטים הנק׳ מרד לארבעה עשר מתקאלים לערך הצ׳ורו פראנסי׳ס ג׳ מתקאלים ורביע מתקאל, ותלי״ח מבני ישראל לא מת א׳ כי רבו צדקות קהלינו. גם מערי אירופה וגיבלאטאר שלחו אחינו פרי צדקתם להחיות עם רב זכרוה להם אלהים לטובה.

באלול תרל״ג מת המלך סידי מוחמד, ומלך בנו מולאי אלחאסאן, ובין מלכא למלכא מודעת זאת כי יש פחד ומהומה ליהודים וברוך פודה ומציל.

בש׳ תרל״ח היתה קולירא לתפ״ץ ומכלל המתים מתו ב׳ צדיקים כמוה״ ר עמנואל סירירו ז״ל בכמוהר״ר מתתיה במבחר ימיו כבן מ״ה שנה. שקידתו בתורה להפליא. הרביץ תורה בישראל למדי כלול ומושלם זצ״ל. ונטיעה של קדש כהה״ר ראובן סירירו בכמויה״ר יהושע כבן עשרים שנה. שקוד ללמוד תורה יכלול ומושלם זצ״ל. ונמשכה כארבעים יום הקוליר׳א ומתו בה כמאתים נפשות מהיהודים לתפ״ץ.

בש׳ תרט״ל היה יוקר גדול עד ששוה קב חטים הנק׳ מו״ד תשעה מתקאלים ויותר ופחות ועשו בני קהלינו יש׳יץ נדבות גדולות. גם מחברת כל ישראל חברים אשר בעי״ת פארי׳ז יע״א שלחו פרי נדבותיהם לסיוע. גם האדון הנכבד באררן היר׳ש שלח פרי נדבתו. הם הזילו נדבותיהם, וה׳ יריק להם מברכותיו.

הצ׳ורו בזמן הזה עובר בחמשה מתקאלים ורביע מתקאל.

טיבו של השרח

היקפו

5. השרח הנמסר בעל־פה הקיף חלקים גדולים מן המקרא: התורה כולה, חלק גדול של ההפטרות, איוב, משלי, דניאל, מספר פרקים מתחלים ומגילות רות, שיר השירים, איכה ואסתר. היו מקומות והיו מסרנים שהיה להם שרח גם לספר ישעיהו ולמגילת קהלת. מחוץ למקרא נהג שרח בעיקר לחיבורים אלה: למסכת אבות המורחבת(כלומר חמשת פרקיה והפרק הנספח לה, ״קנין תורה״), להגדה של פסח ולפיוט ״מי כמוך׳ לשבת זכור שנתחבר בידי רבי יהודה הלוי. בדורות מסוימים נעשה ניסיון לגבש בכתב תרגום – ולו חלקי – למקרא כולו. החיבור הבולט ביותר הוא זה של רבי רפאל בירדוגו, המכונה המלאך רפאל, שהיה רבה של מכנאס. הוא כתב לפני כמאתיים שנה ביאור בשם לשון לימודים, ובו פירש תיבות וקטעי פסוקים של רוב פרקי המקרא.

מסירתו ושימושו

6. השרח נמסר בעל־פה במשך דורות בידי מלמדי דרדקים לתלמידיהם. חלקו הגדו
   ל נשאר בין כותלי בית המדרש (כך נהגו באשר לתורה וחלק גדול של ההפטרות והמגילות), וחלקו חדר לבית הכנסת וגם לבית המגורים. בבית הכנסת היו קטעי שרח ששימשו בעבודת הקודש ממש, כגון הפטרות אחדות שהיו נקראות בערבית בבית הכנסת (למשל ההפטרות ליום ראשון וליום שמיני של פסח וההפטרה לשחרית של תשעה באב). היו קהילות שביום א׳ של פסח (ובמועדים אחרים) נקראה בהם ההפטרה אחד מקור עברי, אחד תרגום ארמי ואחד שרח. חיבורים אחרים נקראו בזמנים קבועים בשבתות אחרי הצהריים סמוך למנחה, בחבורות של לומדים בבתי הכנסת. זה היה הנוהג באשר לספרים משלי, איוב ודניאל וחלק מן המגילות. ספר משלי, למשל, חולק לשישה חלקים ונקרא בשבתות שבין פסח לשבועות עם פרק מפרקי אבות אחד עבראן ואחד שרח. ויש קהילות בדרום־מערב מרוקו שנהגה בהן גם קריאה סדירה של ישעיהו כולו, חלק לשבת חלק לשבת, החל בפרשת בראשית ועד סמוך לחודש אדר. בתוך הבתים ידועה קריאתה של ההגדה של פסח אחד מקור ואחד שרח לפחות באחד משני לילות הסדר של חוץ לארץ. על כן אין תמה, שהשרח שלה היה ידוע לציבור רחב יותר מהשרח של חיבורים אחרים.

נוכחות זו של השרח בהוראה, בקריאה בציבור בבתי הכנסת ובתוך הבתים זימנה לו שימושים אחרים גם בהזדמנויות אחרות. ידוע לי זימון מעניין: יהודי שהופיע בבית משפט מוסלמי מקומי גייס לעזרתו פסוק ממשלי בנוסחו המתורגם. הדבר הרשים ביותר את הקאדי (השופט), והוא ביקש ממזכיר בית המשפט לרשום את הפסוק המצוטט מספרו של סיידנא סולימאן(־אדוננו שלמה, כלומר שלמה המלך, בעל משלי). סיפור המעשה היה בשנת תשי״א במשפט שהתנהל בקצר א־סוק בתביעה שתבע סוחר יהודי מקומי את הסוחר הידוע לשמצה עלי אוּ־בראהים

7. דרך אמירתו של השרח הייתה, כאמור, אחד מקרא (ולעתים רחוקות גם אחד תרגום ארמי) ואחד שרח. וכך באמת לימדוהו: תחילה נקרא הפסוק, או המשנה או הקטע מן ההגדה בעברית, ואחר כך קראו את תרגומו בלשון השרח; ויש מקומות שבשלב הלימוד לימדו מילה כנגד מילה. לדוגמה, הפסוק ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר״ נלמד בדרך זו: ויאמר וקאל (,(u-kal ה׳ אלאה (i-lah), אל אילא (ila), משה משה (musi), לאמר קאילן(kaylan) או ליקול (.(1-ikul או ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ״: בראשית פלוול (f-1-luwl), ברא כלק (,(xbk אלהים אלאה (1-lah), את בלא סרח ( (bla srah = בלא תרגום, השמים סמאוואת s-smawat), ואת הארץ ולארד.(u-1-arad דרך זו של הוראה, על ידי תרגום מילה כנגד מילה במקור, פרנסה את דמיונם של ליצנים.

הערת המחבר : ברוב המסורות שאני מכיר אין המילה את, המשמשת לציון המושא הישיר, מיתרגמת כשהיא עומדת לפני שם. במסורת ההוראה של מכנאס היו נוהגים לומר ״את – בלא סרח״, כלומר ״את – בלא תרגום״; ברם ברוב המקומות דילגו עליה בלא כל הערה. ניתן להבין שהערה זו, בלא סרח, נתבקשה למי שפרט את הפסוק למילותיו, אבל מי שתרגם פסוק רצוף לא צרך לה (במסורת תאפילאלת המובאת כאן דולגים, כאמור, על תרגום את בכגון זה). ועוד מספר הערות בשולי העניין הזה: (א) כאשר את באה לפני כינוי היא תורגמה אילא (ila), כגון אותי אילי(il-i), אותם איליהום (ili-hum). (ב) התרגום אילא משמש גם כאשר המילה באה לפני שם בהגדת אלג׳יר. כגון המילים ״את התורה״ בקטע ״עבדים היינו לפרעה״ שתורגמו אילא אשריעא (ראה אברהם הטל, הגדת אלג׳יר פקסימילי של ההגדה הראשונה שנדפסה בצפון אפריקה אלג׳יר תרט״ו, ירושלים תשל״ה, עמי ח). (ג) אצל בן־סוסאן מיתרגמת את על ידי אייאה. לפירוט הדברים ראה דורון תש״ם, עמי 294 ואילך. ויש להוסיף לדבריו בעמי 299 (בעניין אקוויוולנט ל״את״ בתרגומים מגרביים) את מה שצייננו לעיל מהגדת אלג׳יר.

מה יש בידינו כיום מן השרח?

3. עד היום מצומצמת הייתה מלאכת האיסוף והכינוס של מסורות השרה, ומה שפורסם ממנו פחות הוא עוד יותר. נדפסו בעיקר נסחים שונים של השרה להגדה של פסח בזמנים שונים בעשרות השנים האחרונות; הידועות מכולן הן ההגדות שנדפסו בקזבלנקה ובתוניסיה וצולמו מחדש בארץ. חומר אחר אסף חיים זעפרני ופרסמו באכסניות שונות, ובאחרונה שב וכינסו במרוכז בספרו(זעפרני 1980, עמי 127-25). מצויים שם קטעים במסורת וואזאן ומראכש למקרא, מבחר קצר ביותר מפרקי אבות ומן ההגדה, וכן הנוסח המלא של השרח לפיוט ״מי כמוך״.

חומר לא מבוטל נאסף במפעל מסורות הלשון של עדות ישראל באוניברסיטה העברית מיסודו של פרופ׳ שלמה מורג: כ־400 פסוקי מקרא מפי מסמים שונים (ובכללם הקטעים ממסורת וואזאן שפרסם חיים זעפרני), 104 פרקים מתוך 187 פרקי התורה במסורת תאפילאלת, ועוד כמה קטעים מחוץ למקרא.

בידי יש כיום, נוסף לכל החומר שנתפרט לעיל, הקלטות הכוללות כמעט את כל החומר מתאפילאלת על שלוש מסורותיה, וזה פירוטו: התורה כולה, איוב, משלי, דניאל, ארבע מגילות (רות, שיה״ש, איכה ואסתר), פרקי תהלים, חלק גדול של ההפטרות, וכן משנת אבות, ההגדה של פסח והפיוט ״מי כמוך״(הטקסטים בחלקם כבר נכתבו באותיות עבריות, תועתקו תעתיק פונטי ונלוו להם הערות). כמו כן התחלתי לעסוק בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. חיבור זה נשתמר בידינו בכמה כתבי־יד, כגון כ״י 1303 של מכון בן־צבי, שהוזכר בקצרה על ידי זעפרני (עמי 32-31), וכתב־יד מאוספו הפרטי של פרופ׳ מאיר בניהו. עברתי על החיבור כולו פעמים אחדות, והתחלתי בחקירתו.

3. השרח של רבי יששכר בן סוסאן המערבי, שעובד בחלקו בידי דוד דורון(ראה דורון תש״ם), אינו עניין לכאן. תרגום חשוב זה, שנתחבר בצפת במאה ה־16 למניין הרגיל, נשאר באוטוגרף ולא נתפשט מערבה. גם זיקתו למסורות מרוקו וזיקתן של אלו אליו שוליות הן וכמעט מבוטלות, לפיכך אין הוא מגופו של בירורנו.

למידת אחדותו של השרח במרוקו

4. כבר רמזתי לעיל במשהו על מידת אחדותו של השרח במרוקו. אבוא עכשיו לפרט את דבריי. מי שנזקק לכל החומר המצוי בידינו ואפילו לחלק ממנו בלבד יוכל לקבוע בפשטות, נהרא נהרא ופשטה: היינו השרח משתנה על פי המקום, על פי הזמן ועל פי המסרן. ממילא דין הוא, שכל מסורת שרח תעמוד לעצמה ותועמד לעצמה. אך מי שישקע עצמו במסורות השונות ממרוקו, שנודעו לנו עד כה, ויתבונן בהן כדבעי, יגלה שביסוד כולן ניצבה בעבר מסורת אחת. מסורת זו הלכה ונתפלגה פילוגים מקומיים, אם מעט ואם הרבה, אך רבים מסימני השיתוף היונקים ממקור אחד עומדים בעינם. אפרש דבריי בדוגמה אחת מן השרח לפי כמה מסורות.

מחזור סיפורים על הרמב״ס מג׳רבה

מחזור הסיפורים על הרמב״ם מג׳רבה הוא הקצר מכל מחזורי הסיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מהמזרח ומצפון אפריקה! הוא מכיל רק ארבעה סיפורים. מחזור זה אינו פורס את קורות חייו של הרמב״ם, אלא הוא מחזור סיפורים תמטי — לקט של ארבעה סיפורים בשבח הרמב״ם.

ארבעת הסיפורים מוכרים לנו מנוסחאות אחרות מקהילות צפון־אפריקה ומקהילות אחרות. עם זאת יצוין, שאין הסיפורים העתקות ממקומות אחרים, אלא הם מסופרים בצורה עצמאית ושונה במקצת בפרטים ובהדגשים מן הנוסחאות האחרות של אותו סיפור. הסיפור הפותח את המחזור והסיפור החותם אותו הם שני הסיפורים המפורסמים ביותר על הרמב״ם. הסיפור הפותח הוא על הרמב״ם הדיין (בסיפורנו אב בית דין) ובריחתו מפאס מקנאי דת האסלאם, סיפור הנמצא בנוסחאות רבות בכתב ובעל־פה. הסיפור החותם את המחזור הוא נוסחה נוספת של הסיפור המפורסם על תחרות ההרעלות בין הרמב״ם ורופאי המלך, הנמצא בנוסחאות רבות. שני הסיפורים הנוספים, השלישי והרביעי, הם נוסחאות של סיפורים נדירים, הידועים לנו לעת עתה רק ממחזור הסיפורים על הרמב״ם בערבית יהודית מאלג׳יר (ראה בפירוט להלן בהערות לסיפורים).

ד.מחזור סיפורים על הרמב״ם מתימן

מחזור הסיפורים על הרמב״ם שהיה נפוץ בתימן כולל הקדמה ושלושה סיפורים. מחזור זה שונה לחלוטין בעלילותיו וברקעו מכל מחזורי הסיפורים האחרים על הרמב״ם. יתרה מזו, גם הסיפורים עצמם כמעט שאין להם זכר בפי בני קהילות אחרות. מחזור סיפורים זה נמצא בכתבי־יד לא מעטים, והוא מכיל שלושה סיפורים שמוצאם מן המסורת שבעל־פה, אולם הם מושפעות ישירות מן הסיפורים הערביים, במיוחד מסיפורי ״אלף לילה ולילה״.כתב־ היד שאנו מפרסמים להלן הוא כתב־יד ששון 992, והוא שונה בנוסחו במקצת מהנוסח שתרגמו רצהבי וקאפח.

הערת המחבר : ראה דן תשל׳׳ד, עמי קיב-קיח. גם הסיפורים על קפיצת הדרך של הרמב״ם בים מן המערב למזרח מובאים בשני נוסחים, האחד על הרמב״ם והאחר על הרמב״ן: ראה בךגוריון תש׳׳ה, עמי צד-צה.

ה.מחזורי סיפורים בעברית

כאמור לעיל (פרק ראשון, סעיף 4) נתפרסם מחזור סיפורים אחד על הרמב״ם בעברית, והוא מכיל שמונה סיפורים; ואיתרתי שני מחזורים בעברית הזהים חלקית למחזור זה. שני מחזורי הסיפורים שאיתרתי בכתבי־יד מן המאה התשע־עשרה, האחד מארם־צובא והשני מבגדאד, מכילים רק את חמשת הסיפורים הראשונים מן השמונה. קיומם של שני מחזורי סיפורים על הרמב״ם בני חמישה סיפורים יש בהם להוכיח שהנוסח בן שמונת הסיפורים הוא נוסח שהורחב על ידי שלושה סיפורים נוספים: ואמנם שלושת הסיפורים האחרונים שונים באופיים מחמשת הסיפורים הראשונים (ראה בפירוט להלן חלק שני, שער ראשון, סעיף 1).

לדרכי היווצרות האגדות והסיפורים על הרמב״ם

מובן מאליו שאין בידינו נתונים מספיקים על כל הדרכים שבהם נוצרו הסיפורים על הרמב׳׳ם, אבל מעיון בקורפוס הסיפורים, ברקע ההיסטורי של קורות חיי הרמב׳׳ם ובמפעלו הספרותי מבצבצות ועולות דרכים אחדות שניתן להצביע עליהן כדרכי היווצרות הסיפורים על הרמב״ם.

ברור שאין כל הסיפורים על הרמב״ם תלויים על בלימה, ואין לומר, שבכולם אין קשר בין קורות חייו במציאות לבין תיאור חייו בסיפורים. אמנם בהרבה סיפורים הקשר רופף, ולפעמים אף מנוגד לכל הידוע לנו על הרמב׳׳ם; אך ישנם סיפורים שגרעינם נמצא בקורות חייו של הרמב״ם או במפעלו הספרותי. אף אם אין לסיפורים מסוימים גרעין היסטורי, הרי ניתן להצביע לכל הפחות על הגרעין הספרותי שממנו צמחו. יש סיפורים שאמנם אין להם קשר לקורות חייו של הרמב״ם, אבל בידינו נתונים אחרים המאפשרים לנו לקבוע מה מקורם וכיצד הם שויכו לרמב״ם. במיוחד אמור הדבר לגבי תופעה ספרותית הידועה לחוקרי הסיפור העממי — הסבת סיפורים מדמות אחת לדמות אחרת, לרוב מדמות ידועה פחות או אנונימית לדמות מוכרת ומפורסמת. במסגרת זו נתעכב על אגדות וסיפורים על הרמב״ם שנראה לנו כי נוצרו בשלוש דרכים אלו. על הסיפורים שיש בהם גרעין היסטורי וכאלה שנתפתחו מגרעין ספרותי ראה להלן בפרק הבא ובפירוט בהערות לסיפורים; כאן נתעכב רק על הסבת סיפורים מדמויות שונות לרמב׳׳ם.

דרכה של דמות גדולה להיות אבן שואבת לסיפורים שסופרו על דמויות מפורסמות פחות ממנה או לסיפורים אנונימיים. דמותו של הרמב״ם אינה יוצאת מן הכלל הזה. סיפורים שסופרו על דמויות ידועות בסיפורי ישראל והעמים יוחסו לרמב׳׳ם. כך, למשל, הראה יוסף דן שסיפור אחד שסופר על הרמב״ן ב״שלשלת הקבלה״ הופרד לשני סיפורים על הרמב״ם, וכן שני סיפורים המסופרים על ר׳ יהודה החסיד סופרו גם על הרמב״ם (ראה להלן סיפורים 67- 68, 72-71). גם הסיפור המספר כיצד למד הרמב״ם את הקבלה בסוף ימיו סופר על הרמב״ן (ראה להלן סיפור 54). ואולי הדמיון שבראשי התיבות של שמם גרם לחילוף. סיפור אחר שמסופר על ראב״ע כחכם במשחק השחמט סופר גם על הרמב״ם (ראה להלן סיפור 135).

היו גם סיפורים על דמויות ערביות ממקורות ערביים ש״יוהדו״ והועברו לרמב״ם. כך, למשל, הועבר הסיפור על מוסא בן נוצייר שב״אלף לילה ולילה״ למוסא בן מימון במסורת היהודית התימנית בכתב ובעל־פה (ראה להלן סיפורים 29-27, 131-128). גם סיפורים שסופרו על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון ״יוהדו״ וסופרו על הרמב״ם (ראה להלן בפרק הבא בסעיף 2).

סיפורים ידועים על דמויות אנונימיות הועברו לרמב״ם. כך, למשל, הסיפור על ״החתול והנר״, המעורר את השאלה אם הטבע ניתן לשינוי נפוץ מאירופה ועד הודו במסורת שבעל־פה, וגם מופיע בספרות ה״אדב״ הערבית של ימי הביניים; שם הוא מסופר על סתם שר, ואילו במסורת העממית היהודית הוא מסופר על הרמב״ם (ראה להלן סיפור 134). גם סיפור ידוע מתוך ״חיבור יפה מן הישועה״ על ״הילד וספר בראשית״ אנו מוצאים אותו כסיפור־עם המסופר על הרמב״ם. במסגרת זאת אף נציין, שסיפורים שלא נקטו במפורש בשם משה בן מימון שויכו בארכיון הסיפור העממי בישראל לרמב״ם ונתפרסמו במסגרת סיפורים על הרמב״ם, כמו הסיפור על סתם משה.

התעוררות תרבותית זו בימי־הביניים סללה דרך ליצירה ספרותית ענפה, וחכמי מרוקו חיברו במרוצת השנים ספרים רבים ומגוונים. יצירתם עוסקת כמובן בתחומים המסורתיים – פירושים לתנ״ך, למשנה ולתלמוד, שאלות ותשובות, פירושים ל׳זוהר׳, קובצי פיוטים וכו' – אך גם בנושאים לא־דתיים, כגון אסטרונומיה, אסטרולוגיה, רפואה, מתמטיקה ועוד.

כאמור, העלאתם על הכתב של החידושים נחשבה בעיני החכמים כמצווה. ברוב הספרים שבהם עיינו, ובפרט בהקדמות ובהסכמות מודגשת תמיד החובה להפיץ "מה שכל נשמה קיבלה בהר סיני". ואכן החכמים האלה סוברים שכל חידוש שלהם מקורו במעמד הר־־סיני, בהסתמכם על האמור בדברים כט, יד: ׳כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום׳. השקפה זו מובעת בהסכמות לחיבורים, וקטעים אחדים – רובם מהמאה העשרים – נביא להלן. במלים אלה מתחילה ההסכמה של חכמי פאס לספר ׳נודע ביהודה׳ לר׳ י׳ אבן־דנאן(1961-1875.)

שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו. אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזהות פתחי [משלי ח, לג-לד], הן עם ישראל בשעה שעמד לפני הר סיני. להשפיע עליו אור יקרות. ולהתלבש קדושה וטהרה לקבל תורה מפי הגבורה. לא לבד הדור ההוא אלא גם כל הדורות הבאים והמשתלשלים מאום קדוש עוד כל ימי הארץ שם נמצאו ושם היו באותו המעמד והמצב הקדוש ההוא. וכאשר הטיף עלימו אלקי הצבאות את חקיו ומשפטיו ואת תורותיו הקדושים. נטל כל אחד ואחד מבני הדור מנת גורלו. גם מכל העתידים להבראות לקחו חלקם איש לפי אכלו אכלו לחמה של תורה. וכל אחד לפי יכלתו ומקור נשמתו לאשר נטה וקבל והושפע אם לפשט אם לדרש אם לרמז אם לסוד אם בגמטריאות וכו׳ וכו׳ באופן שכל אחד לדרכו פנה. הצד השוה כולם שאבו ממעין האמת ומקור הצדק אלו ואלו דברי אלהים..

הערת המחבר : אבן דנאן, .נודע ביהודה. חותמים על ההסכמה הרבנים חיים דוד סירירו, מאיר ישראל וידידיה מונסונייגו. וראה ההסכמה לספרו, מאת ליהודה, עליה חתומים הרבנים משה אבן דנאן, אהרן בוטבול וידידיה מונסונייגו.

לספר ׳חיי עמרם׳ לר׳ עמרם אלבאז, מסביר נכדו(המהדיר), ר׳ יקותיאל, את המטרות שהביאו אותו להדפיס את חיבור זקנו בזה הלשון:

בראותי זה הצע׳׳ר אשר סבלו אבותי הקדושים על טרחם ועמלם ויגיעם בעשר אצבעותיהם וקמצו מעתותיהם, ונדדו שינה מעיניהם וכתבו מה שקלטה נשמתם הקדושה במעמד היום הקודש על נייר בלוי ומחוק…

חכמי פאס לא היססו להשוות את הפצת החיבורים להקרבת קרבנות, כפי שחכמי התלמוד משווים את התפילה להקרבת קרבנות. בהקשר זה מסתמך ר׳ ייסף בן נאיים על החיד״א ומדגיש בספרו ׳מלכי רבנן׳:

…בזמן שבהמ״ק [שבית־המקדש קיים] כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזה חידוש כתיבה זו היא עולה לו במקום קרבן, ובזה פי׳ [פירש] זבח ומנחה לא חפצת עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, שיעלה במקום קרבן…

חכמי בית־הדין של פאס שחתמו על ההסכמה לספר ׳נודע ביהודה׳ לר׳ יהודה אבן דנאן, מעלים על נס את חשיבותה של כתיבת הספרים על־סמך שיחה של שני אמוראים:

דאיתא בש״ס ע״פ [על־פי] הון ועושר בביתו וגו׳ דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. וחד אמר זה הכותב תנו״ך ומשאילם לאחרים. כתב הוא ז״ל [ר׳ שלמה בן חביב בהקדמת ״שש אנוכי״] דהמדפיס פסקים וחידושי תורה שחדש לפי מה שחננו ה׳ הרי הוא זוכה לברכות אי למ״ד [למאן דאמר] זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. הכי נמי זה המדפיס חידושי תורה שחידש בכדי שילמדו התלמידי חכמים בספרו ויפוצו מעיונותיו חוצה…

בהקדמה לספרו הראשון, ׳מנחת יהודה׳, ר׳ יהודה אבן דנאן מרחיק לכת בטענו, כי כל מי שלא מעלה על כתב את חידושיו מונע כביכול הטוב מבעליו יעובר על ׳לא תגזול׳:

…כל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב דכתיב סוד ה׳ ליריאיו ובריתו להודיעם וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה… ומעתה כל הקורא הקדמה זו בודאי ידין אותי לכף זכות, ויאמר לתקן עצמי במה שחשקה נפשי בגלגול זה בדרש נתכוונתי ולא להרים ראש ח״ו [חס ושלום].

בחיבורו השני, ׳נודע ביהודה/ הוא ממשיך למתוח ביקורת על מי שמסרב לכתוב את חידושיו, ומזהיר אותו מפני הגורל הצפוי לו, שהמלאך הנברא מאותו חידוש [שלא נכתב] עולה לשמים ויהיה מקטרג עליו לפני הקב״ה.

גם ר׳ יוסף בן נאיים, שחיבר ארבעים ושבעה ספרים, מדגיש את חובות כתיבתם של חידושים. הוא סבור, כי חידושים אלה הם מעין התגלות אישית חד־פעמית, ולכן מי שאינו מנציח אותם בכתובים, גורם לאובדנם הנצחי וגוזל את הרבים, ועל כך ייענש:

וכל אחד ואחד מחויב להוציא מכח אל הפועל, ולהוציא לאור כל החידושים שנחלק לו. כי חידושיו אין ביכולת שום אדם לחדשם אפילו גדול שבגדולים, כי זהו חלקו ואין מתגלה רק על ידו. ואם לא יוציא חידושיו לאור אין מי שיחדשם ויוציאם וזהו פסידא דלא הדרא ויהיה מוכרח להתגלגל על זה שיחזור ויחדשם… ובזה אפשר לרמוז בדבר.

כדי להדגיש את הערך הנכבד של משימה זו, החכמים אף משתמשים בהומור ובמשחקי־מלים המיוחדים להם. כך, למשל, בתארו את יצירתו הענפה המגוונת של ר׳ יעקב אבן צור, משחק ר׳ יוסף בן נאיים עם ההומופוניה היחסית של הפונמות ט׳ ו־ת׳ ומדגיש:

…[וחיבר] ספר השירים… הנק׳ [הנקרא] עת לכל חפץ ויש בו כמה שירים ובקשות ותחנות וקינות לט״ב [לתשעה באב] ולנפטרים, ושכל את ידיו אשר פריו יתן בעט״ו מהר קולו כנה״ר שאינו פוסק בנועם שיח ומליצה, בתיקון השטרות…

הרב משה עמאר, שהוציא לאור את ׳נוהג בחכמה׳ לר׳ יוסף בן נאיים, מדגיש:

הקולמוס היה צמוד אל ר׳ יוסף בכל שעות היממה. ר׳ יוסף מספר על עצמו שבכל מקום שהיה רגיל לשהות בו ביום וגם בלילה ליד מטתו, היה לו קולמוס, דיו ונייר. וכל רעיון, חידוש או פירוש שצץ במוחו, מיד היה      מעלהו על הכתב כדי שלא ישתכח ממנו. גם אם היה זה בתוך שנתו, הוא קם מיד עושה נטילה מעלה אור ויושב לכתוב.

פורים

א.   בשבת זכור אומרים מי כמוך (שירו הנפלא של רבי יהודה הלוי ז״ל הנדפס בסדורים, וקודם שאומרים אותו היה המנהג להתחיל בשיר: שחות ברכי לארץ — שחבר הרב שמואל אלבאז ז״ל מעיר פאס (תנ״ח—תק״ט, נר המערב צד 143—241) והכל אחרי החזרה של תפילת שחרית וקדיש תתקבל, וכמו שכתב הרב בית מנוחה ׳׳. .. וכן עיקר ודלא כהנוהגין לומר מי כמוך בתוך פסוקי דזמרה דשבת בתוך נשמת קודם ׳מציל עני מחזק ממנו/ דאין מנהג זה נכון כי אין להפסיק בשום פיוט באמצע פסוקי חמרה״ עכ״ל.

ב.   פיוט לשבת זכור לחרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר״ר שמואל אלבאז זצוקי׳ל אומרים אותו קודם מי כמוך סימן שמואל:

שחות ברכי לארץ, אקדימה נגדיך

צור שוכן שמי ערץ, בקהל עם אהודיך

 כי מיד רשע עריץ, פדית ידידך

 בעת בקש להשמיד עם מי מנה, לא עלתה לו ארוכה

 כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך:

מי רוש להשקות דימה, לנו צורר אגגי

 ועמד ביד רמה, ובעוז פתי ושוגה

לפגי מלך במרמה, ומפיו הוציא הגה

לקנות אומה מכל טוב מבונה, מכל עמים ברוכה ^:

כל עצמותי וכו'

ויפל פור גורלות, לחדש אשר יכשר

 להשמיד גם לכלות, בו עם תמים וישר

 וירא ברוב תחבולות, את חדש שנים עשר

 כי בו נלקה נביא איש אמונה, מתוך עדה נסוכה

כל עצמותי וכו׳

אסתר הדסה תמה, בכה וחיל באה

 אל בית מלך פנימה, חסד בעיניו נשאה

 היש ותעש בחכמה, ולמשתה אותו קראה

 פן יבטחו בה צורר הזמינה, אל בית משתה ערוכה

 כל עצמותי וכו׳

לפעמיו רשת פרשה, עת המלך נם ככה

 מה תשאלי הדסה, אשר ממני חוכה.

אתן על שכמי אשא, ותען והיא בוכה

הן נמכרנו לצר אין חנינה, עוד לו אך המלוכה

 כל עצמותי וכו׳

לו. השיב צור גמולו, אשר זמם בגבורה

 ואותו על עץ תלו, וגם בניו עשרה .

ומרדכי רב חילו, ועל ראשו עטרה

אז שוררו ישראל ברנה, לך מי כמוך

 כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך.

ג.   אחרי הברכות האחרונות של המגילה היינו אומרים ארורה זרש וושתי כדעת מהר״א אזולאי בהגהות כ״י שהביא הברכי יוסף סי׳ תר״ץ אות יו״ד.

ד.   ביום פורים קוראים בתורה פרשת ויבא עמלק, ולהשלים יו״ד פסוקים, צבור המתפללים אומרים בקול הפסוק האחרון ויאמר כי יד על כס וגו׳ וחוזר עליו הש״ץ מתוך הס״ת וזו פשרה בין דברי הש״ע בסי׳ תרצ״ג ס״ד להרמ״א דמשמע מדברי מרן שם שהש״ץ עצמו כופל הפסוק ועיין שם להרב כפ״ה אות כ״ו דמנהג הספרדים לכפול כדברי הש״ע. ועיין בספר מים חיים למהר״י משאש ז״ל סי׳ ד״ש שכתב מדנפשיה ״דאם היה כופלו רק הש״ץ לחוד לא היה נראה שבשביל תשלום היו״ד פסוקים כפליה רק נר׳ כמו שטעה בקריאה וכו׳ אבל מאחר שכופלין אותו הקהל וחוזר עוד הש״ץ לאומרו אז מוכח שפיר שלגמר יו״ד פסוקים כפליה וכו׳ עכ״ל.

ה.         היו נוהגים ליתן מעות פורים לכל מי שפושט ידו ואפילו לגויים כמ״ש מרן בסי׳ תרצ״ד ס״ג מפני דרכי שלום, וכדי שלא להפסיק בנתינת הצדקה בשעת קריאת הס״ת או המגילה, .אחרי החזרה היו הצבור יושבים והעניים ישראלים וגויים נכנסים מבית כנסת לחברתה וכל אחד נותן כפי כחו, ורק אחרי שרואים שהעניים לא מופיעים עוד מוציאים הס״ת, וההפסקה לפעמים היתה  נמשכת זמן הרבה.

    ו.  קריאת המגילה לנשים בבית היתה, בלי ברכה ועי׳ נתיבי עם סי׳ תרפ׳׳ט.

ז.   בפורים היו נוהגים להכין מבצק לכל ילד וילדה מיני כעכים וחלות שיש בהם צורות. סולם; משום שבפורים היתה עלייה לישראל, ונמצא במדרש שהקב״ה עושה סולמות ברקיע משפיל לזה ומרים לזה. יש שעושים החלות בדוגמת צפרים ע״ש הכתוב ישעיה ל׳׳א כצפרים עפות כן יגן ה׳ צבאות על ירושלים כנשר יעיר קנו על גזליו ירחף (עיין חגי ישראל ד״ר נ. וואהרמן ראש השנה). ועיין רש״י ברכות מ״א ע״ב פת הבאה בכסנין שבדרך כלל היו עושין כסני פת שנלושה עם תבלין ״ויש שעושין אותן כמין צפרים״. ויש שעושין בצורת יד החתול אולי לפי מ״ש רבינו האי שהרואה חתול יזכה למלבושים נאים, מיתה נקנסה עליו וניצול ממנה. ועיין בספר מים חיים למהר״י משאש ז״ל ששמע מנהג לעשות הפת של פורים בצורת אדם מרדכי והמן יעו״ש שמצא זכר למנהג זה בשו״ג סו״ס תרצ״ו.

ח.   פורים שחל במוצ״ש מנהגינו כמ״ש מוהר״ש אבן צור זלה״ה בגליון סדור תפלה שלו שמצא כתוב למוהריב״ץ שמנהגינו במערב שאם הל פורים במו״ש אומרים ויהי נועם וגו׳ עד ואראהו בישועתי ומבדילין ואח״ך קוראים את המגילה וכתב שם שכן מצא כתוב בכ״י׳ הרב שמואל אבן דנאן זלה״ה בגליון הרד״א שלו ע״כ ודלא כמורם ז״ל בסי׳ תרצ״ג וכ״כ בספר מועד לכל חי שיברך תחילה בורא מאורי האש ועיין להכפ״ה שם אות ט׳ ויו״ד.

ט.         נוהגות היו הנשים הזקנות להתעורר ולעורר בנות הבית ביום פורים עם עלות השחר להסתרק בהשכמה והיו אומרות שבאותו זמן הסתרקה אסתר, ונזהרות שלא להתאחר כי אז היתה סורקת ושתי, לא מצאתי עד היום מדרש שירמוז את זה, וכמ״ש הרשב״א ז״ל בחלק א׳ סי׳ ט׳ שמנהג הזקנות יש לו יסוד. וכעת נ״ל שהמנהג הזה אולי נתייסד על פי מה שאומרת ד.גמ׳ במס׳ יומא כט ע״א שאסתר נמשלה לאילת השחר, וראה רד״ק תהלים כ״ב שהיה נאמר המזמור בעלות השחר. וגם במדרש שוחר טוב מה השחר עולה והככביש שוקעים אף אסתר בבית אחשורוש היתה עולה והמן ובניו שוקעים ע״כ.

עד כאן מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל

אחמד אל-מנצור (1603-1578)

מפלה זאת הפקירה את פורטוגל, שמלכה אבד לה, לחמדנותם של הספרדים. במרוקו היא עוררה התלהבות עצומה, ששיעורה כשיעור הפחד ששרר בה מפני המלחמה. אמנם עבד אל-מלק נפח את נשמתו, הוכרע בידי המחלה, אבל אחיו אחמד קטף את פרי נצחונו מתוך הסכמה פה אחד. הוא הוכרז לסולטן בשדה הקרב בכינוי אל-מנצור (המנצח), ונהנה לא רק מיוקרת נצחון שעלה על כל התקוות, אלא גם משלל עצום, שהבטיח לו את אהדת החיילים, וממאות שבויים, שדמי פדיונם הזרים אליו את זהב פורטוגל. הנסיכים הנוצרים החלו להתחשב במלך המנחית מהלומות שכאלה. מכאן ואילך ראו באימפריה השריפית כוח שיש להתחשב בו, שלחו את ספינותיהם לנמליה ואת שגריריהם למראכש, וניסו להשיג הלוואות משליט, שהיה עשיר כל-כך, שכינוהו בשם ״הזהוב״ (אל-ד׳הבי).

לעומת אחד-עשר סולטנים סעדים אחרים, שנלחמו ביניהם במרידות אינסופיות ואשר שמונה מהם נרצחו, אל-מנצור מהווה דמות של שליט גדול. אף כי משעה שעלה לשלטון נאלץ לדכא מרידות בצבאו, לסכל את קנוניות הזאויות ולדכא את תסיסת השבטים הברברים, לא היה השריף איש צבא גרידא אלא מדינאי, משכיל עד מאד, שענייני האימפריה לא הרחיקוהו מעולם מלימודיו. מורהו אל-מנג׳ור טען, כי השכיל מתלמידו המלכותי, ״המלומד בחליפים וחליף המלומדים.״

לעתים נדירות ידעה מרוקו שקט ושגשוג כאלה שידעה תחת שלטונו. השריף התעניין במסחר, שהיה פעיל בעת ההיא, ניצל את המונופולים התעשייתיים, החכיר ליהודים או לנוצרים את טחנות הסובר, ניהל את הברחות הנשק והתעשר משוד-ים. הוא הגדיל את שעור המסים, שה״חרקא״ שלו גבו במרץ. המרידות שנאלץ לדכא לא העמידו מעולם בסכנה את שלטונו. המסוכנת שבהם, מרידת הבראניס , בראשות אלנאצר, שטען לכס השלטון, נכשלה מהעדר התמיכה הספרדית (1596-1595).

בראשונה שלט השריף בכוחות עצמו, בבהירות ובהחלטיות. מזכיריו סייעו לו, ובולטים בהם ההיסטוריוגרף שלו, אל-פיכטאלי, ויהודי אחד. השפעת הכופרים והיהודים עוררה את מורת רוחם של המרבוטים, העלתה את יוקרת המסדרים ואת העוינות כלפי הזרים. מכל מקום, לא היתה עוינות גלויה בין המחיזן והמרבוטים, והללו יכלו להתכונן לימים טובים יותר. הנכבדים, שרוסנו בתחילת שלטונה של השושלת, פרקו לבסוף כל עול. לא זו בלבד שהתעשרו מן המסחר או ממכירת שבויים, אלא יכלו להיפנות לניצול אחיהם-לדת.

אל-מנצור היתה לו פילוסופיה פוליטית, שממנה שאב את השראתו כדי לשלוט בשבטים. ״אנשי המגרב״, הכריז, לדברי אל-איפראני, "מטורפים הם, שאין יודע איך לנהוג בשגעונם אלא בדרך של כבילתם בשלשלאות ובקולרים. ״ לביצוע עקרונותיו אירגן את מימשל מרוקו, המחיזן, על-פי כללים, אשר חרף השינויים המאוחרים, עמדו בעינם עד לייסוד שלטון החסות הצרפתי.

האימפריה השריפית היוותה פדרציה של שבטים, שנוהלו, או ליתר דיוק, נוצלו, על-ידי ארגון מרכזי, המח׳זן, על שבטיו הצבאיים (השבטים הגישיים), שהיו פטורים ממסים וקיבלו קרקעות, ועל שריו, פקידיו, מושליו ואיגודיו שבארמון. מכאן ואילך היו שתי מרוקו, מרוקו הרשמית (בלאד אל-מח'זן), המכילה את אדמות הקהילה המוסלמית הכפופה למסי הקרקעות, מיושבת שבטים ערביים ומנוהלת ישירות על-ידי המח'זן, ומרוקו העצמאית (בלאד אסבא), שלא זו בלבד שחמקה ממרותו הממשית של השולטן, אלא תמיד היתה מוכנה להסיג את גבולה של בלאד אל-מח'זן. מכל מקום, בימי אל-מנצור היתה היריבות בין שני חלקי מרוקו כמעט תמיד רדומה ולא גלויה כבלו לאחר מכן, וזאת כתוצאה ממתינותו של השליט, מיוקרתו ומכוח צבאו.

כאחיו אל-גאלב, ייפה הסולטן את מראכש, שחזרה לתפארתה שבימי המווחידון. לעבודות הבנייה הזמין פועלים מכל הארצות, לרבות מאירופה, וכן עובדים מומחים, וקנה שיש איטלקי על-פי משקלו בסוכר. למחרת נצחונו בואדי אל-מח׳אזן פתח בבניית ה״בדיע״, שנמשכה חמש-עשרה שנה. ארמון זה, שמולאי-אסמאעיל הרסו עד היסוד, התנשא בין חומות הקצבה הסעדית. לתוספת נוי נחצבו כמה בריכות, מרוצפות פסיפס קרמיקה, מוקפות אגנים ועטורות פרחים וביתנים מפוארים. חפירות שנעשו לאחרונה נותנות מושג ברור למדי ממכלול התוכנית וממימדי הארמון. הוא היה בודאי יפה להלל. אין ספק כי אל-מנצור הוא שהקים, על האדמה המקודשת שבה נטמנו אבותיו, ליד קבר המרבוט אל-ג'זולי, את ה״קובה״ המזרחית של בית העלמין הסעדי, שם קבר את אמו.

חצרו של השולטן היתה מבריקה, והוא קיבל בה את הזרים ברוב פאר והדר. התערבו בה מתאסלמים רבי השפעה, אנשי כספים יהודים, סוחרים נוצרים, שגרירים זרים ואנשי אמונו של השריף, בעת ובעונה אחת עם תעמלנים פוליטיים, אנשי עסקים ולעתים – סרסורים לדבר עבירה. החגים הדתיים נחוגו ברוב פאר. סדריהם היו דומים לאלה שאפשר עדיין לראות במרוקו. טקסי הצגתם של השליחים האירופיים ופזרנותו של אל- מנצור הלהיבו את הדמיון. ב-1579 בא הספרדי חואן דה-מדינה, בראש פמליה גדולה, לארמון ושם חלקו לו כבוד מאה נושאי רומח, מוח'זנים חבושי מצנפות מעוטרות נוצות ומתאסלמים בלבוש תורכי. הסולטן, מיסב על כרי משי, באולם מצופה בדי ברוקאד ושטיחים, שניצבו בו שמונה קאידים ושני שוערים כושים, קיבל את פניו בנימוס ובהדרת כבוד, על-פי כל גינוני הטקס.

מתוך ויקיפדיה :

אחמד אל-מנסור

כתבי ההיסטוריונים הערביים מימי הביניים מכילים ידיעות רבות על תולדות היהודים בכל הארצות המוסלמיות, אך יש לצין שמספר הידיעות על היהודים הנמצאות בכרוניקות הספרדיות־ערביות קטן בהרבה ממספרן בכרוניקות שנתחברו בארצות המזרח. שתי סיבות גרמו לכך. הראשונה היא התענינותם היתירה של הכרוניסטים הערביים־ספרדיים במלחמות התמידיות עם הנוצרים, והרי גם ההיס­טוריונים הערביים בארצות המזרח המתארים את התקופה של מסעי הצלב אינם מתפנים לרשום ידיעות על מעשים ביהודים אשר חשיבותם פחותה בעיניהם לאין ערוך לעומת המאבק עם הנוצרים. הסיבה השנייה היא העדר הכרוניקות בעלות אופי עירוני, היינו כרוניקות שהן עירוניות ממש או שהן מתימרות להיות עולמיות בחלקיהן האחרונים כמו בראשונים׳ אלא שהן הופכות עירוניות. כרוניקות מסוג זה שנכתבו בארצות המזרח המוסלמי הנן עשירות בידיעות על יהודים, והנה מספרד לא נשתמרו חיבורים כאלה וכנראה לא נתחברו מהם אלא מתי מספר.

ההיסטוריוגראפיה הערבית בספרד היתה עשירה. עוד בתקופה קדומה מאד החלו משכילים בערי אנדלוסיה להעלות על הכתב את תולדות ארצם, אולם הרבה מן החיבורים ההיסטוריים שנתחברו עד סוף המאה העשירית אבד. במיוחד יש להצטער שלא הגיע אלינו חיבורו העיקרי של אבו בכר אחמד בן מחמד אר־ראזי (מת 955), הוא הגדול בהיסטוריונים הערביים של תקופת האומיים הספרדיים. הוא היה בנו של סוחר מן העיר רַי בארץ מדי שהגיע לספרד, נהיה אחד מעושי דברו של שליטי קורדובה במחצית השנייה של המאה התשיעית וחיבר ספר על כיבוש ספרד. אחמד אר־ראזי חיבר עוד חיבורים היסטוריים שונים ובין השאר ״היסטוריה של מלכי ספרד״ (תאריך מלוך אל־אנדלס) שנסתים עם גמר שלטונו של מחמד (886) ואשד לו הקדים תיאור גיאוגראפי של חצי האי. חיבור זה לא נשתמר במקורו, אך הגיע לידינו עיבוד בלשון הספרדית אשר נעשה על־פי תרגום פורטוגיזי מתחילת המאה הארבע־עשרה. כמו כן יש ממנו ציטאטות רבות בכתבים של היסטוריונים מאוחרים. לידיעות על גורל היהודים שאפשר להציל משרידי חיבורו ישנו ערך רב. הוא הדין בספר הנקרא ״אכ׳באר מג׳מועה״ (ידיעות מקובצות), אשר מחברו אינו ידוע. זהו אחד המקורות החשובים לתולדות ספרד המוסלמית, אלא שחלקיו השונים נבדלים בהרבה במגמותיהם ובסגנונם. לפי הסימוכין שבקובץ עצמו חי האיש אשר ליקט אותו במאה האחת עשרה ונמנה על משפחה ערבית אצילת היחס. העיון בקובץ מראה שהסתפק ללקט את הפרקים על התקופות השונות, שאותן מצא אולי בארכיון משפחתי, מבלי לעבד אותם עיבוד הראוי לשמו. גם הערך ההיסטורי של הפרקים שונה מאד. הסיפור על כיבוש ספרד בידי הערביים, שאותו כתב כנראה המלקט עצמו, מכיל פרטים חשובים ומהימנים, אם כי הוא לקוי בחסר. הפרק על תקופת הנציבים חלש מאד, ואילו הסיפור על מלחמת האזרחים באמצע המאה השמינית נכתב אולי עוד באותה המאה בידי בן אדם שהיה בקיא במאבק המדיני של הזמן ההוא ומצא בו ענין רב. התיאור של בריחת עבד-אררחמאן הראשון ומלחמותיו בא לו למלקט בודאי ממקור מוסמך ביותר והוא מפורט מאד, ומאידך הפרקים המוקדשים לתולדות האמידים שמלכו תחתיו דלים וחסרי תוכן היסטורי. בבואו ללקט את הקטעים השוגים ולצרף אותם לחיבור היסטורי הוסיף הקומפילאטור ידיעות מתוך כרוניקות קדומות שאבדו. מכאן שלעתים דומה סיפורו לסיפורים של מחברים אחרים ששאבו מאותם המקורות. הדמיון בין אכ'באר מג׳מועה ובין הקטעים מספרו הגדול של אחמד אר־ראזי כפי שנשתמרו בחיבורים מאוחרים הנו ניכר, אולם השואת הטכסטים, ההקבלות והסטיות, עושה את הרושם שהמחבר הבלתי־ידוע של אכ׳באר מגימועה לא העתיק מן הכרוניקה של אר־ראזי עצמו, אלא מכרוניקה שהיתה נגד עיני אר־ראזי או שהיתה תלויה בו.

אבו מרואן סיאן אבן חיאן(מת 1068) היה אולי הגדול בין כל ההיסטוריונים הערביים בספרד. חיבוריו היו מקיפים מאד, לפי המסופר מנו עשרות כרכים. אולם מעט שבמעט הגיע לידינו. החלק מספרו אל־ מֻקְתָבִס (המלקט) המספר על תולדות ספרד במאה התשיעית ואשר נדפס על־ידי אנטוניא הנו באמת מפורט מאד. אבן חיאן היה איש מלומד וגם בקיא בהלכות העולם. אביו היה מזכיר של אל־מנצור, המושל הכל־יכול של ספרד המוסלמית בסוף המאה העשירית, והוא עצמו היה ראש המשטרה בקורדובה. הוא מראה הבנה מרובה בעניני המדיניות׳ מתחקה אחר הכוחות המשתתפים במאבק על השלטון ומגדיר יפה את אפים ואגב גינוי המרידות השונות הוא מבליט את אהדתו לבית אומיה. בין מקורותיו תופס מקום בראש ספר של עיסא, בנו של ההיסטוריון אחמד אר־ראזי, שהיה גם כן היסטוריון והמשיך והשלים את הכרוניקה הגדולה של אביו. אבן חיאן מוסר בכרוניקה שנדפסה ידיעות שיש בהן ענין רב לגבי תולדות היהודים. מבין חיבורי הקומפילאטורים המאוחרים חשובה ביותר הכרוניקה ״אַל־בַיַאן אל מֻגְרַב פִי אַכְ'בָאר אֶל מַגְרִב ״ (התיאור המפליא של תולדות המערב) מאת עבדאללה מחמד אבן עדיארי המגרבי שחי כנראה בסוף המאה השלוש־ עשרה. חיבור זה מכיל קטעים רבים מכרוניקות של מחברים קדמונים אשר אבדו. אבן עד׳ארי מעמיד את הקטעים האלה זה על יד זה מבלי למזג אותם ולכן נראה ספורו לפרקים כסותר את עצמו• רק לעתים הוא מוסיף שמסורת זו או אחרת נראית לו יותר. הרבה פעמים הוא אומר דבר בשם אומרו, אך כדרך ההיסטוריונים הערביים במזרח ובמערב הוא מסתיר דוקא את שמותיהם של אותם המחברים אשר מהם שאב את עיקר סיפורו. על הכיבוש מספר אבן עד׳ארי לפי אחמד אר־ראזי שהיה גם בשביל התיאור של תקופת האומיים מקור ראשי בשבילו. הרבה השתמש בהיסטוריה של מחמד בן השאם בן עבדאללה אל־קךטבי, בן המאה האחת־עשרה, הנקראת ״בהג׳ת אנ־נפס׳ והמבוססת בחלקה הגדול על אכיבאר מג׳מועה ׳ אך מספר זה עצמו לא העתיק כנראה באופן ישיר. מקורות חשובים היו בשביל אבן עדיארי גם הספר ךרר אל־קלאעד וגרר אל־פואיד מאת אבו עאמר אס־סאלמי(מת בסמוך לש׳ 1164 וכן הכרוניקה אל־עבר מאת אבו בכר אחמד אבן אבי-ל-פיאד (מת 1066). ההיסטוריה של האמידים לבית אומיה בספרו של אבן עדיארי מפורטת מאד ואין לפסוח עליה לגבי שום פרק זמן.

מבצע ״מוראל״

משימה במרוקו(16 במארס – 24 ביולי, 1961)

http://mayaeh.tau.ac.il/wp-content/uploads/moreshet/_repositoryTL15/1100258.pdf

נולדתי בלונדון, שישי בין שבעה ילדים, ב־1933, ביום עצמאותה של אמריקה. אבי, יוסף אהרון ליטמן, אזרח אמריקאי, הקים חברה מצליחה לנכסי דלא־ניידי בבריטניה, במשך עשר השנים הראשונות לנישואיו. הוא קיבל את האזרחות הבריטית בשנת 1935. כך נולדנו כולנו עם אזרחות כפולה, ועם פרוץ מלחמת העולם השניה דאג לשלוח אותנו עם אמי לארצית־הברית. ראיתי אותו שוב רק ב-1945 עם שובנו לאנגליה, כשנשלחתי לפנימיה אנגליקנית פרטית. הוא נפטר ב־1953, כשלמדתי ב״טריניטי־קולג^,״ בדאבלין, שם סיימתי מאוחר יותר בהצטיינות את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה ובמדעי המדינה. אחר כך יצאתי לסיור של חמישה חודשים במזרח התיכון (מאוקטובר 1955 עד מארס 1956). נוסף ליוון ותורכיה ביקרתי גם במצרים, לבנון, סוריה וירדן, לפני שהגעתי לישראל. באותם ימים, זר שאינו מוסלמי לא יכול היה לקבל ויזה (או אשרת מעבר) לסוריה או לירדן, אלא אם הבקשה לוותה בתעודת טבילה מהכנסיה או במכתב רשמי המאשר כי אינו יהודי. חוקי מצרים ולבנון היו קצת פחות נוקשים, אבל בסופם הבקשה לוויזה נדרש המועמד להצהיר על דתו ־ ומובן, שהתשובה ״יהודי׳" פסלה אוטומטית את הבקשה. על כן החלטתי להציג את עצמי כצליין נוצרי המבקר במקומות הקדושים. במעט עורמה והרבה מזל עלה בידי להשיג ויזות גם לסוריה וירדן, מבלי להציג תעודת טבילה אי מכתב רשמי כנדרש. באותם ימים (דצמבר 1955) פרצו התקוממויות רבות בכל רחבי המזרח התיכון במייחד בבירות, כנגד ״חוזה בגדאד׳׳ שנחתם בהשראת בריטניה – ומתח רב שרר לאירן הגבולות בין סוריה, ירדן וישראל.

הודות לעזרתו של יוסוף יאסיר, פליט צעיר מיפו שפגשתי בעמאן ושמצא עבורי אכסניה לא יקרה ברמאללה, נתאפשר לי לבקר בנחת, בתקופת חג המולד, בכל המקומות הקדושים, אפילו במערת המכפלה בחברון. למעשה, יהודים מעטים העזו לעבור את המדרגה השביעית בהיכל קדוש זה, במשך 700 שנה, החל בימיו של הסולטאן הממלוכי ביברס, שאסר בשנת 1262 את הכניסה ליהודים ונוצרים, ועד מלחמת ששת הימים (הנוצרי הראשון שהורשה להיכנס היה הנסין מוויילס, בשנת 1862). ״הרפתקת הנעורים״ המחתרתית שלי התגלתה כהקדמה רבת ערך כעבור ארבע שנים במרוקו.

נשארתי בישראל חודשיים, תרתי את הארץ ״מדן ועד באר־שבע״, ועד העיר החדשה אילת. ביקרתי קרובי משפחה ושהיתי לעיתים קרובות בקיבוץ בית השיטה, אצל משפחת בוכמן. ראיתי את עצמי ״בריטי״ יותר מאשר ״אמריקאי״ או ״יהודי״, ודאי שלא הייתי אז ״ציוני״. ישראל הקסימה אותי והעניקה לי תחושה של בית, אך באותה מידה גרמה לי אי נוחות מסוימת בשל חינוכי הבריטי. הייתי מוכן להאזין לטיעינים ערביים, אשר כ״נוצרי״ שמעתי בפרוטרוט במהלך מסעותי במצרים, לבנון, סוריה וירדן. הפקיד הישראלי בשער מנדלבאום, מעבר הגבול בירושלים, היה המום כשהצגתי לו את ניירותי. מאוחר יותר גיליתי כי הופקד עלי מעקב משטרתי בביקורי בישראל בשנים 1956 ו-1958, אולי משום שצילמתי בשגגה בסיס צבאי ביפו. יוסוף ביקש ממני לשלוח לו ״מספר תמונות מבית משפחתו ביפו״, והחלטתי למלא את בקשתו. צריפי צבא שכנו במקרה בקירבת מקום. כשגיליתי אחר־כך עובדה זו, חשבתי שיד המקרה בדבר.

בשובי ללונדון נרשמתי ללימודי המשך בארכיאולוגיה של ארץ־ישראל, במכון לארכיאולוגיה של קתלין קניון(Kathleen Kenyon). כיהודי נמנעה ממני האפשרות להצטרף אליה לחפירות יריחו בירדן. בי1958 המליצה עלי ד״ר קניון בפני פרופי יגאל ידין מהאוניברסיטה העברית. כך הגעתי לביקורי השני, הארוך, בישראל והצטרפתי לחפירות חציר.

בסוף הסתיו פגשתי תלמידה חדשה במכון, ג׳יזל עורבי («Gisèle Oreb), היא היתה פליטה שנאלצה לעזוב את מצרים שנה קודם, ביחד עם הוריה. היא השיגה מענק צנוע מהוועד היהודי לפליטים בלונדון(בעזרתו של דר׳ ר״ד בארנט (Barnett) מהבריטיש מוזיאום) וקיוותה להשתלב במוזיאון ישראל אח״י סיום לימודיה, כמשחזרת עתיקות. נישאנו בשנת 1959 ועברנו לשווייץ בספטמבר 1960 (מסיבות הקשירות בבריאותה של אשתי). בתנו הבכורה דיאנה נולדה בלוזאן ב־24 בנובמבר 1960.

עמדתי לפני חיים חדשים בארץ חדשה, אך בד בבד, באופן פאראדוקסאלי, התחלתי לקרוא את הספר ״עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי״ (ויליאם ל׳ שירר, לונדון, 1960). כסטודנט להיסטוריה הכרתי מקרוב את האירועים שהביאו לעליית היטלר לשלטון ולמלחמת העולם השניה, אך ספר זה הביא אותי לשאול את עצמי, אפילו בעודני דוחף את עגלת בתי, מה ניתן היה לעשות אז? מה חייב אדם לעשות היום?

כעבור חידש ימים התדפקתי על דלתות כל הארגונים היהודיים הבינלאומיים בג׳נווה, ובפי בקשה: ׳׳לעזור בכל דרך״. הבהרתי שאין אני מבקש שכר: היתה לי אז הכנסה קטנה מאחוזתו של אבי וראיתי את עצמי ״עצמאי״. האנשים שפניתי אליהם גילו בי עניין מועט, פה ושם חשתי אפילו חשד־מה. איש לא ראה תועלת מעשית בהעסקתו – גם ללא תמורה ־ של צעיר בן 27, בעל רצון טוב ושני תארים אקדמיים.

באווירת חירום זו, התכנסה בירושלים, ב – 20 באוגוסט 1955, ישיבת הועד הפועל הציוני. באותה ישיבה, מסר עמוס רבל דו" על מצב העלייה ממרוקו. הנקודה המרכזית בדבריו הייתה – שאין להתייחס עוד לעלייה זו כאל עלייה רגילה, אלא כ " עליית הצלה ".

גרניקר מסר בידו של רבל מכתב לראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי ובו טען כי יהודי קזבלנקה יתכן ויפגעו ראשונים – אך ישנו בעיר צבא שיוכל להצילם. לא כן תושבי הכפרים. איש לא ידע אפילו שנרצחו. גרניקר תבע לכן, מתן עדיפות בעלייה ליהודי האטלס, הצפויים להשמדה ממש.

ב – 23 באוגוסט 1955 יצאו עולי מרוקו בישראל להפגנה מול רחבת הכנסת בירושלים. המפגינים נשאו כרזות שבהן קראו להצלת יהודי צפון אפריקה כולה. למחרת, ב – 24 באוגוסט, פרצו מהומות במזאגאן, ליד קזבלנקה.

פורעים ערבים פרצו לגטו ורצחו 8 יהודים ופצעו 40 אחרים. 40 בתים נשרפו, רהיטים נשברו והושלכו לרחוב. 1.300 היהודים במזאגאן נותרו בעירום ובחוסר כל. אך מתוך 240 המשפחות במקום, אושרו לעלייה רק 75 משפחות.

מפאת כללי הסלקציה הנוקשים נפסלו לעלייה כל יתר המשפחות. הייתה זו טרגדיה נוראה. אך אפילו מצב חירום זה, לא השפיע על דיוני הוועד הפועל הציוני. בנאום הפתיחה, אמר שר החוץ, משה שרת, כי בצפון אפריקה מתחוללת סופת דמים. אך הוועד הפועל הציוני הותיר את חוקי הסלקציה, כפי שהיו.

ב – 4 בספטמבר 1955, חזר עמוס רבל לקזבלנקה ומסר דו"ח על דיוני הוועד הפועל הציוני בירושלים. גרניקר השמיע באוזניו טענות קשות, אך לא היה ביכולתו של רבל לשנות את ההוראות שבידו. המצב הפנימי במרוקו הלך והחריף.

פרעות פרצו במקנאס, בפאס ובמרקש. בכפר ואד-זאב ליד מקנס, שרפו מתפרעים מוסלמים בית חולים על חוליו. בתי היהודים נשרפו ונבזזו. כ – 120 המשפחות בכפר נרשמו לעלייה, אך מהן אושרו 90 משפחות בלבד.

יהודה גרניקר לא אמר נואש. בספטמבר 1955, הקים " השליח מנהלל " במרקש את גרעין " שובה ", שמנה כ 70 -80 משפחות. היה זה חומר אנושי מעולה. המפרנסים היו בגיל 20 – 35 שנה, רובם בעלי השכלה והכרה ציונית, חלקם בוגרי בית הספר החקלאי של " אליאנס ".

גרעין זה יצא ממרקש בפברואר 1956 וב – 14 במרס, הקים בחבל תענך את מושב דבורה, שהוא כיום אחד היישובים הפורחים ביותר בחבל. בסך הכו עלו במגרת גרעין זה 56 משפחות.

אחד משבעת מארגני גרעין " שובה " היה ויקטור פרץ, לשעבר מורה בבעת הספר " אליאנס " במרקש וכיום מנהל בית ספר התיכון " ניר העמק " בעפולה. בביתו הנאה והמרווח במושב דבורה, סיפר ויקטור פרץ על התארגנות הגרעין ועל ההכנות לעלייה לישראל.

הוא אמר : " הייתי חבר מפלגת ה " איסתיקלאל " ותמכתי בעצמאותה של מרוקו. אף על פי כן פחדתי ממה שעתיד לקרות ליהודים לאחר העצמאות. אני עצמי הייתי חבר בתנועת " הבונים ", בעוד שאשתי לעתיד הייתה חברה בתנועת " דרור ".

גם חברים אחרים בגרעין, היו חברי תנועות הנוער הציוניות. לאחר התגבשות הגרעין, למדנו עברית והחלטנו להקים בישראל מושב. על מנת להכשיר עצמנו לחקלאות, התנדבנו לעבודות גינון שונות במוסדות הקהילה היהודית במרקש.

אף כי כולנו היינו חברי תנועות נוער ציוניות, לא נשלח אלינו שליח מהארץ. לכן למדנו ידיעת הארץ ומחנאות בכוחות עצמנו. לאחר שרעיון העלייה הבשיל, פנינו למחלקת העלייה בקזבלנקה וביקשנו לרשום אותנו לעלייה.

יהודה גרניקר בא לבקר אותנו יחד עם יצחק בן שמש, משדה חמד, ששימש כנציג מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. סיפרנו להם כי הגרעין שלנו מונה 56 משפחות וכי בכוונתנו להקים מושב בישראל. גרניקר הבטיח לטפל בנושא זה בדחיפות.

לאחר מספר שבועות, הודיע לנו גרניקר כי אנו עתידים להתיישב במושב גבורה, בחבל תענך. הוא הזהיר אותנו כי ייתכן והבתים לא יהיו מוכנים, השטח עודנו בוצי וסלילת כביש הגישה לחבל, טרם הסתיימה. על כן, ייתכן ונצטרך לגור מספר חודשים באוהלים.

היינו מוכנים לכך. אך מה רבה הייתה הפתעתנו בהגיענו למושב ובראותנו את הבתים מוכנים כמעט. היו אלה בתים של 42 ממ"ר וכללו 2 חדרים ומטבח. בבתים הייתה רצפת בטון ודלת כניסה, כל הדלתות הפנימיות היו חסרות והמושב עצמו טרם חובר לרשתות המים והחשמל.

עד להתחברותנו לרשת של " מקורות ", כעבור מספר שבועות, קיבלנו באמצעות מיכלית צבאית, שסיפקה לכל משפחה כמה דליי מים ליום. החיבור לרשת החשמל נעשה כעבור חמש שנים ….."

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

בשנת 1954 בוצעו השינויים הבאים :

1 – פברואר 1954 : גיל המפרנס הועלה מ-40 ל-45, והמסוגל לעבודה חקלאית על פי אישור רופא – עד גיל 50.

2 – פברואר 1954 : יאושרו לעלייה בעלי הון עצמי, שברשותם 7.000 דולר – במקום 10.000 דולר – גם אם הם מעל גיל 50, ובתנאי שיעמדו בסלקציה הרפואית.

3 – ביולי 1954 : הגבלה נוספת ליהודי מרוקו ותוניסיה. עליית משפחות המתאימות והמסכימות להתיישבות חקלאית או לאזור פיתוח בלבד. וזהו נוסח ההחלטה : " אין להעלות משפחות אשר לדעת חוליות המיון אינן מתאימות או מאינן מסכימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח " אצ"מ 100/511S פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום " 27 ביולי

דיונים להקלות בסלקציה.

עקב בעיות ביטחון בכפרי דרום תוניסיה הציע רפאל בינואר 1952 להנהלת הסוכנות להקל על יהדות זו ולהעלות את הגיל המקסימאלי מ-35 ל-40 ; ולאשר לעלייה חולי גרענת – מחלץ עיניים לא מידבקת – וגזזת מכפרים אלאה. הקלות אלה, הסביר רפאל, יאפשרו העלאת 7.000 יהודים מכפרי דרום תוניסיה : אך לוי אשכול, שבחודש זה מונה לשר האוצר של הממשלה, התנגד לכך בתוקף :

" אין אסון בזה אם עשרת אלפים יהודים יישארו בתוניסיה. אין ביכולתנו לפתור את כל מדוי עם ישראל. נבחר מתוך 15 אלף אלה – מכפרי דרום תוניסיה – את היהודים הבריאים.אינני בעד זה שנשנה את החלטתנו בדבר ההגבלות ". אצ"מ 100/511 פרוטוקול ישיבת הנהס"י, 6 בינואר 1952

הנה כי כן, למרות מצוקת יהודים אלה, ואף שלא הייתה קיימת סכנה של מחלות מידבקות, לא אישרה הנהלת הסוכנות את הצעת רפאל.

בדיון " המוסד לתיאום " בפברואר 1952 הקריא בן גוריון מכתב מיהודי תוניסיה, המלינים על מצבם הקשה, ואת טענותיהם כנגד הסוכנות שאינה עושה די לעלייתם ! והגיב : " אני חושב שאנו מצידינו מקבלים את הפניה הזאת ולא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה. אצ"מ 100/511 פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום, 7 בפברואר1952". כך הוכנסו יחסי ישראל צרפת כשיקול משני או כסיבה המגבה את השיקול האמיתי – החשש משינוי דמוגרפי בארץ .

במליאת הסוכנות במרץ 1952 אמר נחום גולדמן לגבי העלייה מצפון אפריקה : " העלאת האנשים ממדינות אלו ללא הכנה, תהיה עלייה קטסטרופאלית. הכנתם צריכה להיות בארצות המוצא. יש להתרכז בטיפול של היהודים שעלו בעלייה ההמונית, שיכון עבודה, ולא להוסיף קטסטרופה על קטסטרופה ".

ראש מחלק הקליטה והגזבר, גיורא יוספטל, טען שאין להקל בסלקציה – אלא ההפך : " יש להעמיקה יותר בצפון אפריקה. שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, אמר שמצפון אפריקה מגיע חומר אנושי קלוקל, אפשר ליצור אנשים פרודוקטיביים ולכך דרוש כסף ".

ואשכול השיב : אני מאמין בהפך . יושב ראש הנהלת הסוכנות ברל לוקר, אמר : " אני חושב שאין כאן איש החוטא בתורת הגזענות כלפי יהודי המזרח המצב נובע מתוצאה העלייה הגדולה "

 כנגד עמדתם של גולדמן, יוספטל ואשכול יצר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :

" אתם תולים את כל תחלואי המדינה בעלייה, ואתם טוענים שיש  לעשות הפוגה בעלייה, לטובת שיקום העולים הנמצאים כבר בארץ. אתם מעלים נתונים לא בדוקים. ומי אתם חושבים הקים את היישובים בשלוש השנים האחרונות ? האם ילידי הארץ ?  אלה הם העולים המזרחיים ומבחינת העבריינות, לפי הסטטיסטיקה שבידי חלקם של העולים החדשים אינו עולה על היישוב הוותיק. המנדט שניתן לנו על ידי העם היהודי הוא להביא יהודים לארץ ישראל, ואם נעלה רק 1500 איש בחודש, עלינו להחזיר את המנדט, כי לעלייה יש תפקיד הצלה.

בדיון מליאת הסוכנות היהודית במרץ 1952 אמר יצחק רפאל, כי עקב הסלקציה בצפון אפריקה, סגירת שערי מזרח אירופה וחוסר רצונם של היהודים מהארצות החופשיות לעלות, אין התוכנית לעליית 120.000 יהודים בשנת 1952 ריאלית, ועל כן הועמד התכנון לשנה זו על 70.000 עולים : מתוכם 52.000 ממזרח אירופה ומערבה שיעלו ללא סלקציה ; וממרוקו 12.000 עולים, במקום 18.000 בתכנון הראשוני.

ועוד הוסיף רפאל : " בעוד שנתיים שלוש כנראה מרוקו תהיה ערבית…הריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה כפול מהמספר שאנו מעלים משם ".