קורות היהודים באפריקה הצפונית- אנדריי שוראקי
בהשראתו של המיסטיקן אבן-תומראט, תלמידו של גזאלי שהוכרז כמהדי, ניתנה ליהודים ניצולי הטבח, הבחירה בין יציאת הארץ לקבלת דת האסלאם. הנשארים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין אך בסתר שמרו אמונים ליהדות.אחדים, כגון יהודה הכהן אבן-שושן איש פאס, העדיפו למות על קידוש השם. אף על פי כן יש להדגיש כי עניין לנו כאן במציאות עגומה של מלחמה בין שבטים אויבים, ששחיטות ביהודים או מעשי שוד במללאח היו גילויי לוואי שלה.
תהיה זו טעות חמורה אם נצייר לעצמנו, שבכל מקום הייתה מעין שנאת מורשה בין שתי העדות, היהודית והמוסלמית. לעתים אף היו יהודי המגרב, יוצאי חלציהם של אנשי מלחמה הנוודים הגדולים, משיבים מכה תחת מכה ומתגוננים בעזות נפש. לא תמיד אפשר או כדאי היה להתגונן בעת הפרעות. מתוך השלמה עם גורלם של גולים נראה היה כי מוטב אולי להרכין ראש ואימת הטבח תמהר לחלוף.
החל מהמאה השש-עשרה נעשות התלונות הבוקעות ממרוקו, המנותקת משאר חלקי הארץ, וכן מאלג'יריה, הנתונה תחת שלטון תורכי, מפורשות יותר, דחוקות יותר. מעטות היו הקהילות שיצאו פטורות בלא כלום, ואף אחת מהן לא נשתכח ממנה זיכרון של פורענויות. כמה מאות שנים אחרי אברהם בן עזרא עונה פייטן אלג'ירי, סעדיה שוראקי, הד אחריו.
ירפא למחץ מכתי / אל יאסוף את חרפתי
יצרור בחיים נשמתי / אותי חסידים יכתירו
בלילה על משכבי / לשאול עָצָמי נפזָרו
זדים תנא אל מארה / יהיו לזעם ולעברה.
כדי להבין את המצב הזה אין די בידיעות הנחות היסוד התיאולוגיות המגיניות שעליהן רמזנו. מן הראוי לחזור ולהעמיד את פרשת הקורות הזאת במסגרת המוגרבית, במסגרת מצוקה נואשת של עם שנעזב לנפשו ואשר על הרוב היה נתון לניצול איום על ידי שליטים פיאודלים, שעה שלא היה משוסע מלחמות בין מנהיגים יריבים, תוך כדי מלחמה הנווד בתושב, מלחמת שבט באויבו ומאבקים בין שושלות מתחרות.
איך יכלו היהודים לצאת בשלום מן האנדרלמוסיה הזו ? ואכן, תמונות יגונים עולות אלינו מן הפנקסים של קהילת פאס, ער קדושה שחלק מיושביה המוסלמים היו יהודים מומרים. רושמי המקורות מספרים תמיד על פגעי הזמן, בהכרח הם עוברים בשתיקה על תקופות ארוכות של שלווה, של פריחה ואושר. הרבנים האחראים, שהיו אספקלריה לחיי היומיום היהודים בצפון אפריקה, וכן כמה חיבורים של תיירים אירופים והמקורות הכלליים של תולדות המגרב, מעלים לפנינו השקפה אובייקטיבית יותר של המציאות.
בינתיים היו היהודים חיים בקשר הדוק עם המוסלמים בני ארצם. שרויים היו, בעצם, בסימבוזיה שאינה ניתנת להפרדה. והטבח, כל אימת שבא, לא לבש אופי של פוגרום שהוכן מראש ובוצע בדם קר, כמו שאירע פעמים רבות כל כך באירופה במרוצת הדורות. אָפייני הוא להתפרצויות העממיות נגד היהודים בתולדות צפון אפריקה שמכוונות היו לשוד וביזה יותר מאשר להרג.
תמורת הגנתו של הסולטאן היה על ההודי לשלם לו מס, ג'זיה, משלם היה על עסקותיו המסחריות ונותן מתנות גדולות לסולטאנים, לפחוות ולקאדים, ובכך היה קונה לו את חסדיהם. בימות המלחמה היה מעלה תרומה יוצאת מן הכלל להחזקת הצבא ולמען תוצב שמירה כלשהי על המללאח. בפרספקטיבה זו יש לראות את הפוגרום, זכות היא שנוטלה לה לעת משבר אוכלוסיה שהיא קשת יום, בדרך כלל, להפגין את כוחה נגד ההודי הבזוי ולהפיק ממנו גם היא, בשוד וביזה, אי אלו טובות הנאה של ממש. אין זן התפוצצות של שנאה דווקא אלא בעצם, השתוללות של יצרים וחמדנות.