מורשת יהדות מרוקו

במשך שנים זכרה אנני את חאלד כאורח תדיר ונכבד בסעודת שבת, שנהנה במיוחד מהעוף בקוסקוס הטעים של המשפחה. כעבור שנים, אפילו אחרי שנישאה ועקרה לפנים הארץ, לעיירה סְבֵּיטְלה במרכז תוניסיה, הקפיד חאלד לקפוץ לומר שלום כל אימת שהזדמן לשם. אנני לא שמעה מעולם את הוריה מדברים עם חאלד על נדיבותו בזמן המלחמה, אבל קשר השתיקה הוא שחיבר אותם יחדיו.

סיפורה של אנני לא דמה לשום סיפור אחר ששמעתי במהלך המחקר שלי. לפי הקריטריונים של יד ושם למועמדות לתואר חסיד אומות העולם, הנתונים צריכים להבהיר באורח חד־משמעי כי אדם לא־יהודי סיכן את חייו, את חירותו או את מעמדו כדי להציל ״יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות… לא בעבור רווח כספי או תגמול אחר״. לפי סיפורה של אנני, חאלד עבד אל־ואהאב עונה על הדרישות האלה וראוי להכרה כ״ערבי חסיד אומות העולם״. אבל האם הסיפור הזה אמיתי? איזה חלק ממנו הוא עובדתי? ואיזה חלק הוא פרי דמיון תוסס של ילדה בת אחת־עשרה, תמונות של מציאות שנראית לה אמיתית, שנצרבו בתודעתה לפני שישים שנה?

זיכרון של אישה בת שבעים ואחת שנה על אירוע בן שישים שנה אינו שקול כנגד סמכותם של היסטוריונים חשובים. אבל אז התחלתי לקבל מסרים בדוא״ל מעמיתה מופלאה, שירה(שנטל) שמחוני, שהיתה אז מרצה באוניברסיטת תל אביב. שירה נולדה באריאנה, לפנים עיירה ערבית־יהודית שוקקת חיים, שנהייתה בינתיים לפרבר של תוניס רבתי. אביה, ז׳ורז׳ צרפתי, כיהן בתפקיד סגן ראש עיריית אריאנה ובתקופת המלחמה היה נציג הקהילה היהודית של העיירה במגעים עם השלטונות הצרפתיים והגרמניים. שירה ענתה לאחת ההודעות הראשונות שלי באינטרנט ומאז ועד היום היא מספקת לפרויקט הזה תמיכה יקרה־מפז. היא הכירה את אנני אישית, וכמוני מצאה עניין רב בסיפור. בחוקרת בלתי נלאית, החליטה שירה למצוא ראיות שיתמכו בעדותה של אנני. והיא אכן עשתה זאת, שלב אחר שלב.

בדברה עם יהודיות תוניסאיות בדרכים שהיו פשוט בלתי אפשריות מבחינתי, נודע לשירה שרבות מהן פחדו פחד מוות מהתאווה המינית של החיילים הגרמנים. שירה שלחה לי דוא״ל על שיחתה עם אישה מסוס ושמה דיזל, שמשפחתה עקרה לעיירה מוכנין בזמן המלחמה. דיזל אמרה כי כולם ידעו שהחיילים הגרמנים מחפשים נערות יהודיות בשביל ״לעשות חיים״. ״כשהגרמנים מצאו אישה צעירה״, ציטטה שירה מפיה של ז'יזל, ״הם לקחו אותה למחנה שלהם ויותר לא ראו אותה״. ז'יזל היתה אמנם רק בת ארבע־עשרה עם בוא הגרמנים, אבל המשפחה דאגה לשלומה עד כדי כך שהגתה תוכנית מורכבת להחביא אותה בתוך באר כל אימת שיחידה גרמנית עברה דרך מוכּנין.

בדוא״ל אחר תיארה שירה שיחה עם אלמנה יהודייה תוניסאית בת שמונים ושבע תושבת פריז, ושמה גבריאל בוכובזה, שבעלה בא ממהדיה. היא זכרה היטב כי הרבה משפחות יהודיות בעיירה התפצלו במהלך הכיבוש הגרמני: הנשים והילדים ברחו למקום מבטחים בכפר והגברים נשארו לבצע עבודת כפייה. מה שהיה רלוונטי במיוחד לסיפורה של אנני היה זה: גברת בוכובזה אמרה כי היא זוכרת שהגרמנים הקימו בית בושת במהדיה ומינו יהודייה מבוגרת ממזרח אירופה לנהל את המוסד. אולי היתה זו ״המיילדת היהודייה הנשואה למוסלמי״ שאנני דיברה עליה.

כעבור כמה חודשים שלחה לי שירה דוא״ל שנראה לפחות כמספק אישוש לכך שגרמנים אמנם אנסו נערות יהודיות. בדוא״ל הזה היא גוללה סיפור ששמעה מאחיינית של אישה יהודייה, ילידת תוניסיה, שנאנסה על ידי שלושה חיילים גרמנים. לדברי האחיינית, דודתה התחתנה ברבות הימים וילדה ארבעה ילדים, אבל מעולם לא החלימה לגמרי מהטראומה. אישה זו (שאין סיבה עניינית לחשוף כאן את שמה) לא הפיקה שום רווח אישי מרקיחת סיפור של מצוקה אישית כזאת, שנשאה מן הסתם בשתיקה כל השנים הללו. בשים לב לפרטים שהאחיינית של האישה מסרה לשירה, אין יסוד לפקפק בו. אם הסיפור הזה נכון, חשבתי, יש בו כדי לתמוך בסיפורה של אנני. אחרי ככלות הכול, אם היו נשים יהודיות שנאנסו על ידי חיילים גרמנים, אי־אפשר לדחות מניה וביה את עצם הרעיון שקצינים גרמנים רצו לאנוס את אמה של אנני או להביא אותה לבית של ״נשים כלואות״.

במאי 2004 טסתי מרבאט לתוניס, במטרה מפורשה לנסות להוכיח – או להפריך, לא יכולתי להתעלם מהאפשרות הזאת – את סיפורה של אנני. באמצעות חברים בתוניסיה התאמצתי במשך חודשים לגלות דברים נוספים על חאלד עבד אל־ואהאב ומשפחתו, בתקווה ללמוד את הסיפור מהצד שלו, אבל לא ־הצלחתי. תחת זאת חיפשתי אפוא דרכים לאושש את מה שאנני סיפרה לציפורה. מזלי שיחק לי כמה פעמים ומצאתי בדיוק את מבוקשי.

בריאיון שלה תיארה אנני בפרוטרוט את חיי היומיום של ילדותה במהדיה. תוך כדי כך הזכירה גם את השמות של חברי ילדותה. בחיבה מיוחדת זכרה שתי ילדות ערביות, האחיות כלייפה, סוהא וסלחה. שלוש הילדות למדו יחדיו בבית הספר, אכלו בצוותא ושיחקו יחד זו בביתה של זו. בבואי לתוניס עיינתי באחד הכלים השימושיים ביותר של חוקר – מדריך הטלפון – ומצאתי שני מספרי טלפון במהדיה תחת השם כלייפה. לשמחתי הגדולה ענה לי באחד המספרים קולה החם והלבבי של נאז׳לה כלייפה, אשת חוסיין, האחיין של סוהא וסלחה. החלטתי לנסוע למחרת מתונים למהדיה כדי לבקר את נאז׳לה וחוסיין.

מהדיה שוכנת בחלק הדרומי של מפרץ חמאמאת, על החוף, דרומית לעיר הנמל החשובה סוס. במאה העשירית היתה מהדיה בירת השושלת הפטימית, והיא מוסיפה להתפאר ב״מֶדינה״ מוקפת חומה, בּוּ זֶ׳ראס שמה, שיש בה, כמצוין במדריך Lonely Planet שלי, ״מבוך של כיכרות מוצלות־בגפנים ורחובות מרוצפים צרים״.הכניסה הראשית לתוך המֶדינה עוברת דרך שער מקושת מרשים, סקיפה אל־קהלה, בצד הרחוק של מה שהיה לפנים רחוב עלי ביי. רציתי למצוא את ביתה של אנני, אבל בינתיים הוחלף שם הרחוב – והוחלפו מספרי הבתים – ואין זכר למספר 58. חלק גדול של העיר העתיקה נפרש מערבה לאורך חצי־אי קטן, שבקצהו המזרחי ניצב המגדלור כף ד׳אפריק. בקצה הכף נמצא אחד מבתי הקברות יפי־הנוף של העולם, במקום שגלים לוחכים מצבות לבנות שנכרו עמוק בתוך הסלעים. נאז׳לה אמרה בעצב כי לאנשים שקבורים בבית הקברות הזה שיחק מזלם – גם הם וגם נשמותיהם חיים לנצח בגן עדן.

בדירתם הקטנה והנוחה, המשקיפה על הים בצד הצפוני של העיירה, שמעתי מנאזילה ומחוסיין חדשות מסעירות: גם סוהא וגם סלחה עדיין חיות, ומה שחשוב לא פחות, ערניות במידה סבירה. תושבי מהדיה מתגאים בכך שערבים ויהודים חיו ועבדו בה יחדיו מאות בשנים, הם אמרו, ואף כי אינם זוכרים כל כך את משפחת בוכריס, הם בטוחים שהדורות יזכרו היטב את שנות המלחמה. אבל הם הסבירו כי נבצר מהם לקחת אותי אל האחיות. סכסוך משפחתי משתולל במשך שנים, סיפור של יריבות וקנאה שהגיע ברבות הימים אל בתי המשפט המקומיים. התקשיתי לעקוב אחר הפרטים המדויקים של מי גנב לכאורה ממי, אבל הבנתי היטב את הסברה של נאז׳לה כי סוהא וסלחה לא ידברו אתי אם אבוא עם המלצה ממנה או מבעלה. מוטב פשוט לבוא ולדפוק בדלת ביתן. כשנאז׳לה טלפנה אחר כך לאחת הבנות של הדודה לוודא שהן נמצאות בבית, נודע לה שדודן רחוק מת באותו בוקר. סוהא וסלחה עומדות בוודאי לצאת לביתו של הנפטר, הזהירה, ולפיכך מוטב שאזדרז.

כעבור עשרים דקות בערך דפקתי על דלת עץ גדולה צבועה בכחול מול הנמל המסחרי הקטן של מהדיה. משרתת פתחה את הדלת ואני ביקשתי לדבר עם מאדאם חמזה, שמה של סלחה לאחר נישואיה. היה לי מזל. סלחה בדיוק יצאה מהבית הראשי, בצד הרחוק של החצר, לבושה שחורים. היא עמדה להיפגש עם אחותה בהמשך הרחוב ואחר כך ללכת אתה אל ביתו של הרודן ששבק חיים. הצגתי את עצמי בקצרה, וקודם שהיה לה זמן לחשוב פעמיים, שאלתי אם היא זוכרת ילדה יהודייה ששיחקה אתה לפני שישים שנה ושמה אנני בוכרים.

תארו לעצמכם את המעמד מנקודת המבט של סלחה. בעיירת הדייגים הקטנה הזאת אין דברים רבים שמפריעים לקצב האטי הצפוי של חיי היומיום. ואז, לפתע פתאום, צץ איש מוזר, ״פרופסור״ אמריקני. הוא מופיע בדלת ביתה, בלי הזמנה ובלי התרעה, לשאול על חברת־ילדות מלפני יותר מיובל שנים. אם אומר שסלחה נדהמה אנקוט לשון המעטה.

אבל בסלחה היה חוסן שהתגלה במהרה. (אין לי ספק שהיא מילאה תפקיד מרכזי בסכסוך של משפחת כלייפה!) לא יצאה דקה והיא כבר עברה על פני, חלפה בשער ויצאה לרחוב. למען האמת, נראה לי שרק משום שהתרשמה מהמרצדס המבהיקה, השחורה, הנהוגה על ידי נהג, שהתגלתה לה חונה לפני ביתה – ידידה תוניסאית נדיבה השאילה לי את המכונית ואת הנהג למשך השבוע – היא הסתובבה ודיברה אלי. אתה יכול לחזור מחר, אמרה, או להצטרף אלי עכשיו. החלטתי לא להסתכן בכך שתשנה את דעתה, וצעדתי אתה מערבה לאורך הכביש הראשי. המשרתת שלה פסעה בדיסקרטיות מאחור. במרחק כמאה וחמישים מטר המתינה קשישה קטנטונת עוד יותר ליד עוד דלת גדולה וצבועה. זו היתה סוהא, אחותה הגדולה של סלחה.

בלכתנו נעשתה סלחה ידידותית, וכשהגענו לדלתה של סוהא היא הציעה שניכנס פנימה, כדי שנוכל לשוחח בלי רעש המכוניות החולפות. חוסיין, האחיין שלהן, הזהיר אותי כי משתי דודותיו, סוהא היא זו שהזיכרון שלה מהימן במידה קטנה יותר. אבל לתדהמתי, היא התחילה לדקלם את אילן היוחסין של אנני כאילו התכוננה לחידון. ״אנני בוכרים?״ שאלה. ״לאחותה קראו אווה?(כן.) הוריה היו יעקב ואודט?(כן.) יעקב עבד בתחנת הדלק אחרי המלחמה?(נכון.) אודם היתה ממשפחת בוקרה?(כן.)״ כעבור כמה דקות כאלה אמרו שתיהן, כי הן זוכרות לא רק את אנני ואת משפחתה אלא גם שהיתה היסטוריה משותפת למשפחות בוכרים וכלייפה שראשיתה הרבה שנים לפני כן, כשסבה של אנני היה המזכיר של סבא שלהן.

עכשיו פניתי לנושא האמיתי שלי ושאלתי על סיפור תקופת המלחמה של אנני. לא רציתי להנחות אותן, אבל לא הייתי בטוח שהן ינדבו מידע אישי למישהו שהיה עדיין זר גמור. סיפרתי להן שראיינתי את אנני כמה חודשים קודם לכן, לפני מותה, ושהיא סיפרה סיפור מרשים על קורות משפחתה בזמן הכיבוש הגרמני. האם מי מהן יודעת למה אני מתכוון? ושוב, סוהא, הקשישה מהשתיים, היא שענתה ראשונה.

״החווה״, אמרה. אנני ומשפחתה שהו כמה חודשים בחווה בטללסה. היה מוגזם להניח שהיא תזכור את שם בעל האדמות, אבל כשהזכרתי את ״משפחת עבד אל־ואהאב״ אמרה סוהא, ״כן, האיש שלקח אותם היה חאלד עבד אל־ואהאב״. המשכתי ללחוץ, בתקווה לקבל אישוש לסיבת החילוץ – דהיינו, שחאלד פחד שהקצין הגרמני יאנוס את אודט – אך הן לא הכירו קטע זה של הסיפור. (שלא במפתיע, הלוא אנני אמרה שמשפחתה לא דיברה על כך מעולם.) כששאלתי במפורש אם הן זוכרות סיפורים על יחסי מין בין חיילים גרמנים ונערות יהודיות ממהדיה, נראה היה שנתקלתי בחומה של תרבות וזיכרון. האחיות כלייפה לא אמרו כן ולא אמרו לא. שתיהן, כמעט יחד, הגביהו כתפיים, כמבקשות שלא אשאל.

השיחה הסתיימה בתוך דקות. סוהא וסלחה סיפרו לי, בלי המרצה מצדי, מה שקיוויתי לשמוע: סיפורה של אנני, לפחות בקווים כלליים, היה נכון. לדבריהן, משפחת בוכרים אכן עברה את תקופת הכיבוש הגרמני של מהדיה בחוות עבד אל־ואהאב. לפני הנסיעה בחזרה לתוניס, נותרה לי עוד תחנה אחת. אם הביקור הזה יעלה יפה, אוסיף עוד שכבת אישור לסיפורה של אנני. היעד הבא היה טללסה.

מי שאין לו סיבה מיוחדת לעצור בטללסה, לא יעצור שם. קומץ חנויות עלובות, מרפאה ובית ספר יסודי לאורך הכביש הראשי, לא ממש עיירה. כשעברנו על פני תמרור המציין את גבולות העיירה ביקשתי מהנהג לעצור במוסך קטן. כמה גברים שוחחו בירכתיו. שאלתי את המנהל אם מישהו יכול לכוון אותי אל החווה של חאלד עבד אל־ ואהאב. למראה המרצדס שבה באתי הם אולי חשבו שהגיע מפקח מס מהעיר הגדולה, ושתקו. אבל כשהמשכתי לדבר בתערובת של ערבית וצרפתית והסברתי שאני פרופסור אמריקני, שהגיע ממרחקים בגלל משהו חשוב שהתרחש בחווה במלחמת העולם השנייה, הם התרככו. אחרי ככלות הכול, שום ביורוקרט תוניסאי לא היה מסוגל לרקוח סיפור (או מבטא) כזה. אחד הגברים התנדב אפוא להביא אותי אל החווה, שהכניסה אליה היתה במרחק כמה מאות מטר בלבד.

החווה היתה בדיוק כפי שאנני תיארה אותה. זו היתה נחלה ענקית, שהשתרעה על פני אלפי דונמים מדרום לכביש הראשי. היא היתה מלאה בבוסתני תפוחים ובכרמי שקדים וזיתים, בדיוק כפי שאמרה. משמאל לדלת הקדמית של הבית הראשי החד־קומתי היה אסם גדול ונמוך. ובצד הרחוק של הבית, מוסתרת חלקית מאחורי עשב גבוה, היתה ברכה, שעשרות צינורות חלודים של מזרקה התרוממו ממרכזה. ניכר בעליל כי לכך התכוונה אני כשאמרה שהברכה היתה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״.

דלת הבית הראשי של החווה היתה מוגפת בקרשים. לא נותר ספק שאיש לא התגורר בו כבר הרבה שנים. מורה הדרך שלי סיפר שחאלד מת כמה שנים לפני כן, חשוך־בנים, ואיש לא קיבל על עצמו לנהל את החווה. (מסתבר כי להנחתי בדבר הפחד של המקומיים מפני גובה המס היה על מה להסתמך.) כמה מפועלי החווה לשעבר עשו מאמץ ל מנוע התפוררות גמורה של המבנים, אבל השטחים החקלאיים, אמר האיש, לא עובדו כבר שנים.

עמדתי לי שם, במקום שבו גבר ערבי הציל אישה יהודייה עם משפחתה מגרמנים שאיימו עליהן. האחיות כלייפה אימתו את סיפורה של אנני, והביקור בחוות טללסה אישר אותו. חזרתי לתוניס באותו ערב במצב רוח מרומם. הצטערתי רק על כך שאיני יכול לספר לאנני מה גיליתי.

כעבור חמישה־עשר חודש קיבלתי אימות נוסף לסיפורה של אנני. במסיבת קוקטיל בניו יורק פגשתי יהודי תוניסאי בשם ליונל אוזן. תוך כדי שיחה על הגיאוגרפיה של יהודי תוניסיה, נודע לי כי משפחתו של ליונל באה ממהדיה וכי סבתו בת התשעים ושתיים, ליוויה בוכובזה אוזן, עדיין חיה בפריז. באותה עת, התמקדתי במציאת הוכחה להתאבדות של נערה יהודייה במהדיה כמפתח לאישור סיפורה של אנני, וביקשתי מליונל לשאול את סבתו אם זכור לה סיפור כזה. רק אחר כך הבנתי כי שם המשפחה של ליונל – אוזן – היה כשמם של הקרובים שהשתכנו בבית החרושת לשמן יחד עם משפחת בוכריס. כשהתקשרתי לליונל כעבור כמה ימים, הוא אמר שלצערו סבתו אינה זוכרת שום התאבדות, אלא שבינתיים כבר הייתי מצויד במטח של שאלות על משפחת אוזן עצמה.

כעבור שבוע קיבלתי את התשובה שציפיתי לה. קרוביו של ליונל אישרו הכול. ברור שהם הכירו את משפחת בוכריס, לרבות את הוריה של אנני ואת אחיותיה. לפחות שישה מבני משפחת אוזן התגוררו עם משפחת בוכריס בבית החרושת לשמן כשהבחור הערבי בא באמצע הלילה להגן עליהם. הם לא זכרו את שמו של חאלד, אבל הם זכרו את החווה שהם ומשפחתה של אנני שהו בה עד סוף הכיבוש הגרמני. ליוויה סיפרה שהערבי היה מכר של בעלה, משה אוזן, שהיה הבעלים של בית חרושת לסרדינים בעיירה. עוד אמרה ליוויה כי דודותיו של ליונל, אֶדמה ואֶלרה, זוכרות בחיבה את האחיות כלייפה, שהיו חברותיהן לספסל הלימודים.

ליונל היה המום. הוא לא שמע מעולם את הסיפור על הצלת משפחתו.

ועדיין, הסיפור לא היה גמור. הריאיון עם אנני היה מפורט עד כרי כך שהיא ובני משפחתה נעשו דמויות תלת־ממדיות. הם היו אנשים אמיתיים שחיו ואהבו ונשאו עמם את הזיכרונות משנות המלחמה – בכלל זה ההקלה של ההיחלצות ממה שהיה עלול לקרות – עד יומם האחרון. אנני, אני סבור, נשאה בעול האמת בשביל כל בני המשפחה. היא מצאה שלווה רק אחרי שסיפרה את סיפורה למישהו שבאמת רצה לשמוע. אבל גיבור הסיפור, חאלד עבד אל־ואהאב, היה רק כתם מטושטש. לא ידעתי עליו דבר מלבד החלק החשוב ביותר, מעשה ההצלה הנדיב שלו. רציתי לדעת יותר. הייתי משוכנע שיש מה לדעת.

שנתיים של חיפושים אחרי משפחת עבד אל־ואהאב העלו חרס. ידידים בקהילה האקדמית לא ידעו כלום. לאחר שנודע לי שבספרייה הלאומית של תוניסיה יש חדר שנקרא על שם חסן עבד אל־ואהאב, ביקרתי אצל מנהל הספרייה, ד״ר חסונה מזאבי, וגיליתי שאין לו מושג על מה שקרה למשפחתו של אב המשפחה. גייסתי עזרה של פקידים מקושרים־היטב בממשלת תוניסיה ובשגרירות ארצות הברית וקיבלתי באמצעותם כמה כתובות של בנים למשפחה הרחבה של חאלד, אבל לא מצאתי מישהו קרוב די הצורך ללמוד ממנו יותר על חאלד עצמו. נראה היה כי בני עבד אל־ואהאב – יורשיו של נציונליסט תוניסאי מהולל, אחד הסופרים הנודעים ביותר בתולדות הספרות התוניסאית – נעלמו. (ומדריך הטלפון לא עזר הפעם.)

ואז, שבה יד המקרה ובאה לעזרתי. בספטמבר 2005 קיבלתי דוא״ל מאישה מרשימה ושמה האייט לָאוּוָנִי, ידידה יקרה מאוד מתוניסיה. האייט לאואני היא מורה לשעבר, שעבדה כחשבונאית בחברת הספנות של בעלה. לאחר מותו בטרם עת היא לא פרשה לחיי פנאי נינוחים של המעמד העליון אלא קיבלה על עצמה את ניהול החברה. היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, הסתובבה על הרציפים, שוחחה עם הסוורים ולמדה על ספנות כל מה שלא היתה לומדת בבית ספר למנהל עסקים. בשנים של עבודה קשה ועשן של אינספור סיגריות, היא קנתה את האמון של הפועלים, הספקים והלקוחות ובנתה את החברה למפעל ספנות אדיר, שמקיף כחמישית מכל הספנות הבינלאומית של תוניסיה. ואם אין די בהצלחה כזאת לאישה ערבייה בעולם של גברים ערבים, האייט לאוּוָני נקראה גם לנהל את הפדרציה הלאומית לתעבורה של תוניסיה. בתפקידה זה היא ממונה בין השאר גם על מערכת המוניות של תוניסיה. אין לך אלא להתנער מכל המושגים המקובלים על התרבות הערבית ולדמיין את האישה הלא־צעירה הזאת, ששערה ארוך, לחייה ורודות ופניה פני מלאך, מחלקת הוראות למאות נהגי מוניות ערבים אפורי־שיער שאתה פוגש ברחובות תוניס.

האייט לאווני סיפקה מהרגע הראשון עזרה ותמיכה למכביר למחקר שלי. היא פתחה דלתות, העמידה לרשותי מכוניות והקלה את דרכי במקרים שרציתי להשתחרר מהכבלים הנקשרים לטובות שמקבלים מבני־אדם. ואז, בספטמבר 2005, היא שיגרה לי דוא״ל ״אֶאוּרִיקָה״. הפועלים בחווה של חאלד בטללסה טעו. לחאלד לא היו בנים שיעבדו את החווה לאחר מותו, אבל הוא לא היה ערירי. האייט לאוּוָני מצאה את בתו של חאלד.

כעבור שישה שבועות בא ידיד של האייט לאווני לאסוף אותי ממלון במרכז תוניס. זה היה אחמד סמאוּוִי, האיש שהוליך את האייט לאווני אל משפחתו של חאלד, גבר שנון, חסון, נמוך־קומה, מקטרת נצחית בין שפתיו, שחייו התנהלו במקביל להיסטוריה של תוניסיה המודרנית. כסטודנט צעיר בימיה הראשונים של הרפובליקה, הוא נכלא ונשלח לשנה למחנה מעצר מדברי בגלל הביקורת הגלויה שהשמיע נגד המשטר התוניסאי. אבל ברבות הימים כבש ביכולותיו ובכישרונותיו את לב האנשים שניהלו את המדינה הקטנה והכמעט־ קלאוסטרופוביה הזאת. בזמנים שונים הוא ניהל את רשת הרכבות הארצית, את חברת התעופה הלאומית ואת משרדי הרווחה והתחבורה. כאשר סמאווי היה שר בממשלה, סיפרה לי האיים לאווני, היו ביניהם התנגשויות חוזרות ונשנות, אבל אחר כך הם נעשו חברים טובים. סמאווי נקשר לסיפור הזה בתוקף העובדה שהוא כיהן יותר מעשר שנים בתפקיד בכיר במשרד התיירות. בכל השנים האלה הוא ישב במשרד אחד עם חאלד עבד אל־ואהאב.

סמאווי הסיע אותי ואת האייט לאווני לפגישה עם בתו של חאלד, בשכונה המהודרת של קרתגו המודרנית. הוא גילה לי ששמה הוא פָאפו, כינוי חיבה של סאפיה. בדרך הוא סיפר לנו שפאפו אינה בתו היחידה של חאלד. יש בת נוספת, בתה של זמרת אופרה מוונצואלה שחאלד נשא בספרד. לגיבור שלי, התחלתי להבין, היו דווקא חיים סוערים.

השעה היתה כמעט תשע בערב כשעלינו במדרגות האבן הארוכות אל הבית הצנוע־בהידורו והמסויד־לבן בקרתגו, שפאפו גרה בו עם בעלה. הבית היה מלא באוצרות ארכיאולוגיים, שרידים מעברה של קרתגו, שאת רובם, נודע לי אחר כך, אסף חאלד. יתר על כן, גם את הבית בנה חאלד, ונתן אותו לבתו.

פאפו קיבלה את פנינו בחמימות, אך גם במידה של היסוס. אין פלא שהיתה מאופקת בשים לב לכך שאמריקני מוזר בא עם שני תוניסאים שהיא לא פגשה מעולם לשוחח אתה על אביה. ישבנו לשתות תה ולאכול מממתקי הרמדאן והיא תיארה לי בקווים כלליים את החיים של אביה. בהפסקות, השלים סמאווי את הפרטים. הנה מה שנודע לי.

חאלד עבד אל־ואהאב נולד ב־1911, בן יחיד בין חמשת הילדים של חסן חוסני, הסופר הנודע. מגיל צעיר היה חאלד אדם קוסמופוליטי, ומוצאו מעיירה קטנה לא הגביל את צעדיו. הוא למד אמנות, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, ואהב מוזיקה טובה, יין טוב ואוכל משובח. בנעוריו נסע הרבה לחוץ לארץ, לא רק לצרפת, שרוב הצעירים התוניסאים האמידים חיפשו בה את מזלם, אלא גם לארצות הברית, ובתחילת שנות השלושים למד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק במשך שנתיים או שלוש שנים. הוא היה, סיפר לנו סמאווי, איש מטופח, מעודן ותרבותי, גם אנין טעם וגם גרגרן. התלהבותו לאוכל טוב ולשיחה נעימה היתה מידבקת. לסעוד אתו, אמר, היה לא רק ארוחה, זו היתה חוויה. נוסף לכול, חאלד היה מלא־חיים, מקסים ויפה־תואר. תצלומים משפחתיים שפאפו הציגה לי גוללו את הסיפור יותר טוב ממילים: אביה התברך בהופעה של כוכב קולנוע, פול ניומן תוניסאי.

חאלד היה איש מהסוג שהעיסוק המקצועי לא היה המוקד המרכזי של חייו. שיחתנו נמשכה זמן־מה קודם שהשאלה ״מה הוא עשה״ בכלל עלתה בתוך התיאור של ״מי הוא היה״. פאפו זכרה רק שתי משרות שאביה כיהן בהן אי פעם. שנים רבות הוא שימש כ״יועץ״ במשרד התיירות. לא היה ברור מה בדיוק עשה בתפקידו זה, אבל נראה שהוא טיפל במורשת הארכיאולוגית העשירה של תוניסיה ובשימורה. פאפו זכרה גם שאביה היה תקופה מסוימת מנכ״ל משרד החקלאות. חאלד היה איש העולם הגדול, אמרה, אבל לא היה דבר שאהב יותר מחפירות, מהאגוזים ומהפרחים מתוצרת החווה שלו בטללסה.

פאפו עצמה ירשה את המראה הנאה של אביה. היא היתה אישה יפה, בגיל מתקדם, עם קורט של עצבות בעיניה. כשסיפרתי לה את פרטי סיפורה של אנני, על אביה שהבריח את המשפחות היהודיות באישון ליל כדי להחביא אותן באחוזת טללסה, היא נבוכה. כמו שני הנכדים של סי עלי סקעת, גם היא לא שמעה מעולם סיפור משפחתי שכזה. את הסיפור היחיד מתקופת המלחמה ברפרטואר של משפחת עבד אל־ואהאב שמעתי מפי בעלה, שזכר את חאלד משעשע אותם במעשייה על קצין גרמני שצרב את לשונו כשחאלד האכיל אותו אריסה, הרוטב התוניסאי החריף. אבל פאפו אמרה שאינה מופתעת מעזרתו של אביה ליהודים. נדמה לי שהיא התרגלה מזמן להפתעות מצד אביה.

מה שנודע לי באותו ערב רק אימת היבטים מרכזיים בסיפורה של אנני. חאלד היה בן שלושים ושתיים בזמן הכיבוש הגרמני. גילו והופעתו הנאה והמחוספסת התאימו לתיאורה של אנני. הוא היה בדיוק אדם מהסוג שעורך משתאות לקצינים גרמנים, ולו רק כדרך להשיג מידע ולעמוד על כוונותיהם. (יתר על כן, סיפור האריסה מאשר שהאלד הגיש ארוחות לקצינים גרמנים.) כבליין שאוהב נשים, הוא היה גם האיש שקצין גרמני יגלה לו, כטוב לבו ביין, את תשוקותיו המיניות. בימים ששהה בחוץ לארץ, בפריז ובניו יורק, היו לחאלד מן הסתם מגעים עם יהודים בנסיבות עשירות ומגוונות יותר מהמגעים שהיו לבני ארצו, ולו הליברלים ביותר, בתוניסיה עצמה. הוא אהב את החווה שלו והיה זה רק טבעי שיחשוב על טללסה כמקום להגן בו על בני־אדם כדרך שטיפל בפרחים ובעצים שלו. הוא היה אדון לעצמו, איקונוקלסט אימפולסיבי, שלא היה מהסס לדפוק באישון ליל בדלתו של בית חרושת לשמן זית ולהבריח אה תושביו למקום מבטחים אילו חשב כי זה הדבר המתבקש. נוסף לכול, הוא היה שומר סודות מנוסה. בסיכום של כל הדברים האלה, סיפורה של אנני נראה אמיתי מתמיד. חאלד עבד אל־ואהאב מת ב־1997 בגיל שמונים ושש. לא היו לו בנים. אין עוד עבד אל־ואהאבים שנושאים את שם המשפחה. אבל מורשתו מוסיפה לחיות בסיפורה של אנני. שאלתי את פאפו מה תהיה תגובתה אם העולם ידע על המעשה נטול־האנוכיות של אביה בימי המלחמה. היא אמרה שמבחינתה זה בסדר. אולי הוא יהיה הערבי הראשון שיצטרף לרשימת ״חסידי אומות העולם״ של יד ושם.

הקשרים בין בני ישראל ויושבי ערב בתקופת התנ״ך

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

בספר בראשית (ל״ז, כ״ה—כ״ח; ל״ט, א׳) נזכרים הישמעאלים וגס המִּדְיָנִים כסוחרים, שגמליהם נושאים נכאת, צרי ולוט מצרימה. הם באים מן הגלעד, שם, כנראה, היה מרכז מסחרי, והסחורות הללו הן מזמרת הארץ (בראשיתמ״ג,י״א). אבל אין ספק, שגמלי הסוחרים נשאו גם תוצרת של דרום־ערב. במסחר זה, או אולי רק בהובלת הסחורות, עסקו בדוים בני הגר ומדינים בני קטורה (בראשית כ״ה, ב׳), ששכנו ליד נתיב האורחות למצרים. יעקב ובניו, שהיו רועי־צאן ועובדי־אדמה, לא הוזקקו עדיין לאותם בשמים שבאו משבא; אבל בתקופה של שלמה המלך שהשתדל לדמות את עיר בירתו לבירות שאר העמים ואת חצר המלכות שלו לחצרות מלכים אחרים, נתעוררה הדרישה למותרות וביחוד למיני בשמים ותמרוקים, הבאים מארצות דחוקות. ״ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את־אלוֹת על־שפת ים־סוף באךץ אדום. וישלח חירם באני את־עבדיו, אנשי אניות יודעי הים, עם עבדי שלמה. ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים ככר, ויבאו אל המלך שלמה״ (מלכים א טי, כ״ו—כ״ח). מלבד הזהב הביא האני מאופיר ״עצי אלמֻגים הרבה מאד ואבן יקרה» (שם, יי, י״א), וגם ״כסף, שנהבים וקֹפים ותֻכִּיִים״ (שם, שם, כ״ב). מלכת שבא הביאה בבואה לבקר את שלמה ״זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה״ (שם, שם, יי).

שלמה נתכוון לא בלבד להבטיח לעצמו יבוא מספיק של סחורות שונות; המלך החכם הבטיח לעצמו גם את המונופולין של המסחר בסוסי מצרים ומרכבותיה, ומלכי החיתים וארם היו פונים אליו בבקשם סחורה זו (מלכים א יי, כ״ח—כ״ט). הוא עשה שותפות עם חירם מלכה של צור, שבידה היה המסחר עם ארצות רחוקות, כדי להפיק תועלת מעמדת־המפתח של מדינתו ולמשוך אליה את כל המסחר הזה וליהנות ממנו. עכשיו, מאחר שעציון־גבר היתה בידו, לא היתה שום דדך פתוחה בשביל רוכלי שבא, ונאלצו להשלים עם המצב ושילמו מס לשלמה. לפי דברי־הימים ב ח', ד', בנה שלמה גם את תַּדְמֹר שבמדבר. אמנם, במלכים א טי, י״ח, הכתיב הוא תמר, אולם מחבר דברי־הימים ידע מה רב היה ערכה של תדמור מבחינת קשרי מסחר עם ערב, וחשב שהכוונה בודאי לעיר זו: בעלי המסורה תיקנו במלכים א טי, י״ח וכתבו תימֹר, להודיעך שנשמטה דל״ת והכוונה לתדמור. אך אם גם נניח, ששלמה בנה עיר אחרת במדבר, בארץ הקרובה לארץ־ישראל, הרי אף היא תפקידה היה בוודאי לשמש עיר־מסכנות לסוחרים ולפקח על האורחות. הסחורות שֶׁהָאֳנִי הביא אל עציון-גבר היו בחלקן מהודו, והמלה קוף שרשה הודי; גם התוכיים מוצאם מארץ זו. הכסף, הנזכר במלכים א יי, כ״ב, לא נמצא בערב עצמה, אלא בהודו. האניות הצוריות־העבריות לא הגיעו עד הודו, אלא קיבלו את המרכולת בנמלי דרום ערב.

מובן, שכל זה היה מורת־רוח למצרים. הדד האדומי, שהיה לשלמה לשטן, גדל ונתחנך במצרים. יואב, שר צבא דויד, הכרית כל זכר באדום, ועל־ידי כך איפשר לשלמה להשתלט על עציון־גבר. לאחר שהתחיל שלמה לארגן את המסחר הבינלאומי ולהשתלט עליו, החליט הדד לשוב לארצו (מלכים א י״א, י״ד וכוי). במות שלמה נפסקו קשרי־המסחר שטיפח. בתקופת שתי הממלכות נעשו כמה נסיונות לחדש את הקשרים עם תימן. ליהושפט בן אסא, שמביאים לו ״מן פלשתים מנחה וכסף משא״, אף הערביאים מביאים צאן(דברי־הימים ב י״ז, י״א). הוא משתמש בהזדמנות שאין באדום מלך ובונה ״אניות-תרשיש ללכת אופירה לזהב! ולא הלך, כי נשברו אניות בעציון גבר (מלכים א כ״ב, מ״ט). ״אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט: ילכו עבדי עם עבדיך באניות, ולא אבה יהושפט״(שם, ג׳). על עזריה בן אמציהו מסופר, שהוא בנה את אֵילַת, וַיְשַׁבֶהָ ליהודה אחרי שכב־המלך עם־אבותיו״(מלכים ב י״ד׳כ״ב). בדברי־הימים ב כ״ו,ז׳—ח׳ מוצאים שהאלהים עזרהו ״על פלשתים ועל הערביים היושבים בגור־בעל וְהַמְּעוּנִים. ויתנו הָעַמּוֹנִים מנחה לעזיהו, וילך שמו עד לבוא מצרים, כי החזיק עד־למעלה״.

האסלאם והחדית – מקורות שונים

יוחנן פרידמן

התקופה הטרום-אסלאמית

ה״ג׳אהליה״

מתוך ספרה של חוה לצרוס-יפה – פרקים בתולדות הערבים והאסלאם

בראשית המאה השביעית קמה בחצי־האי ערב דת הייחוד השלישית, היא דת האסלאם. התקופה אשר קדמה למאורע היסטורי זה מכונה בדברי ימי הערבים תקופת ה ״גַ'אהִלִיַה״. בראשית הדברים עלינו להבהיר את משמעותו של מושג זה.

תקופת ה״ג׳אהליה״ מופיעה בהשקפה ההיסטורית המוסלמית כתקופת האכזריות, המנהגים האליליים והקנאות השבטית. ה ״ ג׳ הל״ — ממנו נגזר המושג בו אנו דנים — מציין בדרך כלל בספרות הערבית הקדומה את תכונתו של אדם בלתי מרוסן ואלים; ניגודו הוא ה ״ חִלם ״ — מכלול סגולותיו של אדם מאופק, מתון בהתנהגותו ומיושב בדעתו.

אחד המוסלמים הראשונים תיאר במלים אלה את העבר הטרום־אסלאמי: ״בהיותנו אנשי ה״ג׳אהליה״ עבדנו אלילים, אכלנו נבלה, עשינו מעשי תועבה; התנכרנו לשארי בשרנו והריעונו לבני חסותנו. החזק שבנו היה אוכל את החלש. כך היינו עד אשר שלח האלוהים אלינו שליח…״

בתוך התקופה הארוכה הכלולה במושג ״ג׳אהליה״ נודעת חשיבות מיוחדת ל־100—150 השנים אשר קדמו להופעתה של דת האסלאם בצפון חצי־האי ערב. תקופה זו מהווה את הרקע הישיר להתפתחויות המכריעות של המאה השביעית והיא תשמש נושא לחלק העיקרי של דיוננו. עם זאת לא נוכל להמנע מתיאור קצר של ההתפתחות המדינית בחצי־האי בתקופות קדומות יותר. ניתן את דעתנו על ממלכות שבא וחִמיַר, אשר קמו בערב הדרומית, ועל סלע אדום ותדמור, אשר מילאו תפקיד נכבד בזירה המדינית של המזרח הקרוב במאות הראשונות לספירת הנוצרים.

דרום ערב: שבא וחמיר

ממלכת שבא היא אחת הממלכות הראשונות בדרום חצי־האי ערב (כלומר, באיזור תימן של ימינו), אשר על קיומה נודע לנו מכתובות עתיקות המופיעות בכתב ובלשון ערביים מיוחדים.

ראשיתה, כפי הנראה, במחצית המאה השמינית לפנה״ס. בירתה היתה העיר מַארבּ, הידועה במסורת הערבית בסכר הגדול שנבנה בקירבתה. כלכלת הממלכה היתה מבוססת על המסחר עם הודו וסין. סחורות המזרח הרחוק, ובעיקר תבלינים ובעלי־חיים נדירים, הובאו לחוף עַמָאן, ומכאן הלכו השיירות דרך מארב, מכה ופטרה, לעזה שעל חוף הים התיכון. שגשוגה של שבא נמשך עד שהסחר עם הודו נטש את הדרך היבשתית והחל להתנהל דרך ים סוף. שינוי זה הורגש במאה הראשונה אחרי הספירה וכתוצאה ממנו החלה שקיעתה של ממלכת שבא. רבים יושביה נאלצו לבקש מקומות מגורים חדשים בצפון חצי־האי. המסורת הערבית מייחסת את ההתפתחות הזאת לשטפון שפקד את דרום־ערב כתוצאה מפריצת סכר מארב.

שקיעתה של ממלכת שבא פינתה את הדרך להווצרות מלכות חמיר, אשר התקיימה עד ראשית המאה השישית. בימי מלכות זו החלו הנצרות והיהדות לחדור לערב הדרומית. הנצרות התבססה בעיקר באזור נג׳ראן, ואילו היהדות נפוצה בשטחים נרחבים ועשתה לה נפשות אף בבית־המלוכה החמירי. ברבע הראשון של המאה השישית משל בחמיר המלך היהודי הנודע ד׳וּ־נֻוָאס.

הסכסוך הממושך בין מעצמות התקופה — פרס וביזנץ, היה הגורם העיקרי שהביא לירידת ממלכת חמיר. בעזרת בעלי בריתה החבשים ניסתה ביזנץ לתפוס חלקים מארץ תימן, ממנה תוכל לערוך ביתר קלות התקפה על פרס יריבתה. בין ד'ו-נואס לבין החבשים הנוצרים פרצו מלחמות, ובשנת 523 ערך המלך היהודי טבח בנוצרי נג׳ראן. כשנתיים לאחר מכן כבשה חבש בעזרת ביזנץ את תימן. שלטון החבשים במקום נמשך כ־50 שנה. את בירתם הם קבעו בצנעא, בה נבנתה אחת הקתדראלות המפוארות של התקופה. בשנת 575 לערך השתלטו הפרסים על תימן. שלטונם הרופף באיזור נמשך עד השתלטות האסלאם על חצי־האי.

המלך ד'ו נואס

בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה״תֻבַּע״ – כינוי למלכי חמיר, מעין כינוי " פרעה " למלכי מצרים הקדומים – המלך יוסף ד'ו נואס היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפנים ובעלי־ברית נחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ינסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוםלמים.

במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואס, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרְשַׁם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החִמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הכהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך חִמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את החמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I.GUIDI

יוסף ד'ו נואָס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד'ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .

המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.

תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.

 יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.

ממלבות ערביות ערב הופעת האסלאם

עוד בטרם הופיע נביא האסלאם, אשר הניח את היסודות לאימפריה האסלאמית האדירה שקמה לאחר מותו, עשו הערבים נסיונות שונים להקים ממלכות עצמאיות בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי־הספר של פרס וביזנץ ובחסותן. להלן נימנה אחדות מהן.

• סלע אדום ותדמור. מאז סוף המאה הרביעית לפנה״ס היתה פטרה ( סלע אדום), בירת ממלכת הנבטים, עיר חשובה בדרך המסחר משבא לחוף הים התיכון. שפתה היתה ערבית. הממלכה הגיעה לשיא שגשוגה במאה הראשונה לספירה, שעה שהיתה נתונה לחסותה של רומי ושימשה מדינת־חיץ בינה לבין הפרתים. גדולתה לא האריכה ימים. בשנת 106 שם הקיסר טריאנוס קץ לעצמאותה והקים בשטחיה פרובינציה רומית. דרכי המסחר הועברו צפונית יותר, ואת הפעילות המסחרית של הנבטים ירשה תדמור. שגשוגה של זו נמשך בעיקר במאה השניה והשלישית אף היא היתה מדינת־חיץ בין שתי האימפריות הגדולות של התקופה, ומעמדה היה מבוסס על קיום מאזן הכוחות ביניהן. תושביה היו ממוצא ערבי ותרבותם היתה מיזוג של יסודות יווניים, ארמיים ופרסיים. בראשית המאה השניה גברה ההשפעה הרומית הישירה בתדמור, אך העיר המשיכה לשמור על ממשל פנימי עצמאי. בשנת 262 העניק הקיסר הרומי לאדַ׳ינֵה, שליט תדמור, את התואר אימפרטור והכיר בו כמפקד הכוחות הרומיים במזרח. לאחר שאד׳ינה נרצח (267/266) עלתה לשלטון בתדמור אשתו זֵינַבּ (זנובּיה). מרצה ושאפתנותה לא ידעו גבול ונסיונה להשתחרר מן התלות ברומי, ולהשתלט בכוח הצבא על המזרח כולו, הביא בשנת 272 לכיבוש העיר והריסתה בידי הקיסר הרומי אורליאנוס.

חשיבות רבה נודעת להימצאותו של ספר הזוהר במארוקו. כידוע, לא היה עותק מלא של הספר בידי המדפיסים הראשונים באיטליה, והמגיה במנטובה (שי״ח, חלק א) מעיד כי ״לא נחה דעתנו עד שמצאנו העתקה אחרת ישנה באה מצפת״, והעתקה זו הביאו עמהם, ככל הנראה, עולי המערב במאה הט״ז. כך נולד זוהר חדש משום שבידי מקובלי מארוקו שעלו לצפת היו קונטרסים שחסרו במהדורות הזוהר של דפוסי מנטובה וקרימונה, ועריכת זוהר חדש נעשתה אפוא לאור החומר שהובא מצפון אפריקה. אף ר׳ שמעון אבן לביא, בפירושו לזוהר, מעמת כמה פעמים את גיירסת הדפוס עם נוסחאותיו שלו שמכתב־יד. כלום היה בידיו כתב־יד שהגיע עמו מספרד או שמא מצאהו במארוקו? כך או כך, חשוב הדבר ששמור עמו נוסח שונה לפעמים, העשוי לסייע בביקורת הטקסט. אף נזכור את עדותו של ר׳ אברהם אדרוטיאל הנזכר לעיל, שהוא טרח למצוא קטע מן הזוהר בפרשת יתרו שלא היה בידיו, עד שהגיע לספרייתו של הרב כלף. ובוודאי יש לייחס חשיבות רבה לעדותו של רבי משה בסולה, באמצע המאה הט׳יז, כי ״אנשי עיר פיס שהם מזמן קדמון, נמצאו אצלם ס״ה [= ספר הזוהר] ושאר ספרי קבלה שאין להם מציאות בשאר ארצות׳׳.

 סיוע חשוב לכך אפשר למצוא בהודעתו של אחד מגדולי מקובלי צפת במאה הט״ז, ר׳ משה קורדוברו, הכותב בשנת ש״ח: ״והועד אלינו שנמצא ספר הצנורות … ובעונותינו לא זכינו אליו, ואומרי׳ שהוא נמצא אצל אחינו שבמדינת פאס יצ״ו״. סביר להניח כי ה״אומרים״ היו מן העולים אשר הגיעו ארצה ממארוקו במאה הט״ז ותפסו מקום של כבוד בחייה הרוחניים והחברתיים של צפת. בפאס פעל גם מקובל בשם רבי יהודה חליווה (חלאווה), שנשכח במרוצת הדורות ורק בדורנו העלוהו מתהום הנשייה. פירושו לתורה עומד לצאת לאור בידי פרופ׳ מ׳ אידל. בכ״י ירושלים 8°3731, דף 205 א-ב, נרשמו ״כללים נחמדים מהר״י חליווא תנצב״ה ע״ד הקבלה״. חליווה עלה לארץ ישראל.

בספרים שונים, בעיקר בכתבי־יד, ניתן למצוא איזכור של שמות של אישים שחיו במאות הט״ו־הט״ז או לפני כן. על חלקם מצוין שהם מקובלים, ויש שהם מוסרים דבר סוד בנושא כלשהו. פרטים מועטים נותרו על חייהם, ועל כל פנים ניתן לדלות רשימה לא־קטנה של שמות, כגון: אברהם בן־מוחא, דוד אלשקר, דוד בן שמואל הלוי, חיים ביבאס, יחיא בן חמו, יעקב הלוי, יצחק אבטאן, יצחק קורייאט, יצחק קלדרון, יצחק קצב, ישעיה בקיש, כלף, מרדכי הסבעוני, מרדכי זיתון, ראובן בן יבגי, שלום זיתון, שלום ממנות ושלמה בן אברהם במאה הי״ז.

פעמים אפשר למצוא חוגים שהתרכזו בערים מסוימות, ובהם נטלו חלק מקובלים חשובים. למשל, במאה הט״ז וראשית הי׳׳ז פעל המרכז בדרעא, וכן חוגו של ר׳ משה אלבז. במאות הי׳׳ח והי׳׳ט פעלו מרכזים בתיטואן, תאפילאלת, מראכש, סאלי, פאס, מכנאס, מוגדור וכו'. אישים מרכזיים שסביבם פעלו חוגים, ופעמים אף יצרו רצף של כמה דורות, הם ר׳ יעקב מראג׳י, ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב פינטו, ר׳ יעקב גדליה, משפחת (א)בן צור, משפחת קורייאט, משפחת אביחצירא וכדומה. פעמים מתלווה תחושה של קבלת מסורת והמשכיות, ופעמים ידובר על יצירתיות. ויש ששתי אלה תלכנה שלובות זרוע. ואני רוצה להדגים זאת מדבריו של אחד המקובלים. ר׳ יצחק הכהן כותב, ״כי לא כתבתי ולא דברתי כי אם אחר עמל וטורח וקבלת חכמים״(גנות ביתן, עמי 98). או: ״והבן אם יש לך עינים לראות. והעירותיך בזה המקום. זהו סוד כפי מה שנתעורר לבי מן השמים לזה הפי׳ אע״פ שלא ראיתיו ולא שמעתי, והשם יכפר כי למענו אני עושה״(שם, עמי 112). אך גם שילוב: ״הרי לך ששה כוונות, שנים שקבלתי וארבעה כפי מה שנראה לי. והשי״ת יכפר כי למענו אני עושה, ליחדו אני רוצה״(שם, עמי 116).

כאמור, מרכז חשוב של מקובלים פעל בדרום מארוקו, בחבל דרעא. מחוז זה, שבו מצויים היו מיסטיקנים מוסלמים, המורביטון, שימש כר גם לפעילותם של מקובלים. י״מ טולידאנו וג׳ שלום כותבים אפוא על ״קן מקובלים״ שהיה בדרעא. לפי הפרטים הידועים כיום על המתרחש בחבל ארץ זה במאה הט״ז, יש להניח שהיה זה חוג בעל מסורת ארוכה. לא חסר עניין הוא סיפורו של ר׳ משה קורדובירו, והוא המקור ההיסטורי הראשון הקושר את התגלות ספר הזוהר לדרעא. חלק ממקובלי דרעא עלה לצפת במרוצת המאה הט״ז, ואף זכה לתפוס מקום חשוב בחייה הרוחניים המתחדשים של צפת. כך, למשל, מספר ר׳ שלומיל מדרעזניץ באגרתו:

ואח׳׳כ עולים הראשי ישיבות בית חכמים וחסידים גדולים ובעלי עבודה על הבימה. שם האחד הוא החכם מוהר״ר מסעוד סגי נהור, והוא מורי ורבי [ י], ידוע לכל ישראל רוב קדושתו ורוב בקיאותו. ושם הב׳, מהור׳׳ר שלמון מערבי יצ״ו, מפורסם הוא לעיני כל ישראל בחכמה ובענוה יתירה ובחסידות מופלאה וכו׳.

שני חכמים אלה באו ממארוקו ושניהם בקיאים היו בזוהר, בספרי קבלה ואף בכתבים שהיו ברשות רבי חיים ויטאל.

במהלך המאה השש־עשרה יונקת הקבלה במארוקו משני מקורות עיקריים: מקורות פנימיים ומקורות של מגורשי ספרד. לקראת סופה של המאה הט״ז הלכה וגברה ההשפעה של מקובלי צפת, וקשרים אלה הלכו והתהדקו אף יותר באמצעות שלוחי ארץ ישראל.

המגורשים מספרד שהגיעו למארוקו היו גורם בעל משקל בקרב יהדות זו. היו בהם מקובלים גדולים וידועי שם (אמנם ר״ש לביא ור״י אלאשקר היו צעירים בזמן הגירוש), שהיו עשויים להזרים דם חדש, ואולי גם להנחיל מסורת חדשה. מאלה ייזכרו שמותיהם של: ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ אברהם סבע, ר׳ יהודה חייט, ר׳ יוסף אלאשקר ור׳ משה בן צור ״ממגורשי קשטיליא״. אמנם, לבד משני האחרונים, ובמיוחד האחרון שהיה אבי משפחת בן צור הנודעת, שהיכתה שורשים עמוקים במארוקו, הרי שלושת הראשונים לא תקעו בה יתדות אהליהם, ויצאו הימנה בשלב מסוים. אף על פי כן הם הצליחו להטביע בה חותמם, במידה זו או אחרת.

 רבי יצחק קאלאמארו

כלולות ״בית אל״ שנת ה׳ תרט״ו(1855)

שד'ר דירן היה בעיר צפרו בחדש טבת תרט״ו והזכיר בסתם בקבלת הכסף לרבי חיים אליהו אביטבול ״שד׳ר מעיה״ק ירושלים״ בשנת תרט״ו והוא היה שדר של בית אל  ואח״כ היה שד'ר לעיה״ק חברון ת״ו בשנת תרט״ו הרחבת לי לפ״ק, הוא ז״ל נפטר ביום הכפורים תרמ״ד(1884), ובכל המקורות כתוב שיצא למרוקו בשנת תרט״ז, והאמת שהיה בעיר צפרו בטבת תרט״ו.

ב״ה

מאי החמי השד'ר מעיר הקדש ירושלם תובב״א, איך קבלתי מיד יד'ן החכם השלם והכולל כמהר״ר ר׳ חיים אליהו בוטבול מקופת ״ויברך דוד״ ומקופת ״ירושלם״ תובב״א. ומקופת רחל אמנו ויע״א, ונם מהקדש. שיש בידו סך הכל שמנה וששים מתקלים, ובאו לידי ורשותי הסך הנז' במושלם.

ישא ברכה מאת ה': ויאריך ימים ושנים. לעבודתו יתברך שמו ומלא ברכת ה' כה דברי הצעיר שד'ר מעיר הקו׳ ירו' תובב״א, והיה זה ביום עשרים לחדש טבת שנת בצר הרחבת לי לפ״ק

ושלום ע״ה יצחק קאלאמארו

רבי ברוך פינטו

לשיפוץ בתי כנסת בירושלים

ר׳ יוסף נסים בורלא ורבי ברוך פינטו

שלוחי כולל הספרדים

 ה׳ תרי״ז ותרי״ט(1859 – 1857)

 שלוחי כולל ירושלים

האי זוגא דרבנן השדרי״ם הנ״ל, ידועים ומפורסמים ובספרי השדרי״ם למניהם מהוללים ומשובחים מפי שולחיהם. הראשון ראב״ד, ויפה אף נעים נעים זמירות ישראל מעורר הלבבות ומעורר הרחמים, פה מפיק מרגליות דורש כתרי אותיות והיה שליח גם למוסד ״בתי מחסה״ ועל השני מסופר עליו כשעבר השד״ר מוה׳ ברוך פינטו זצ״ל במערב שהוא היה מפורסם בחוכמתו, אמר שראה ב׳ מעיינים, גדולים במערב אחד, מוה״ר יעקב אבטאן במראקס (נפטר שנת תרל״ג) וא׳ מוה׳ שאול אבן דנאן(נפטר תרל״א)״.

שליח זה השני יצא בראשונה בשביל שיפוץ בתי כנסיות, והיה איפוא צעיר בגיל 20 כמצויין בשטר השליחות, ונודע כאחד הדיינים המפורסמים, ובשליחותו הראשונה תרי״ז נעלב בכמה מיני בזיונות ראה הלאה במסמך הכוללות

בנו'

יקר מחכמה ומכבוד איש אמונות רב ברבות. לנו לעינים. והוד' ידו נטויה לכונן את ירושלים הדר הוא מעלת הגביר החכם המרומם אור יומם רצוי אוהב התורה ולומדיה כמהר' אהרן אילבאז הנגיד מצפת נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם בירא׳

אחרי עתרת החיים והשלום אנן דמסגינן בשלימותא ותפלתינו קבע אל מול פני הקדש כתל המערבי למען יחי הוד' לנצח אך׳ שמח שקט ובוטח ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח ברב הונים ותפארת בנים כירא: אותותינו אלה אנן בדידן חכמי ורבני עיה״ק ירושלים ת״ו באנו בשורותים אלו לצוות להאי רחימו דנפשין שדר לן ציר אמונים ברוך מבנים דין הוא הדר פתח הסמדר יושב אהלים ושקדן בתורה מע' החכם השלם והכולל להודות ולהלל ממשפחת רם כמוה״ר ברוך פינטו נרו׳ שליח מצוה דכוללות ארבע בתי כנסיות שבירושלים ת״ו הוא ההולך קדמת אשור וברוך מפיו יקרא את כל התלאה אשר מצאתנו מריבוי החובות אשר נעשו בבנינם כידוע, וידענו כי מטיבותיה דרומי חפץ חסד ומרבה להטיב מלבד כי יעמוד לימינו להפיץ ולהדיח מעליו כל מין מערער אשר יעמדו עליו אלא אדרבא לעתרו ולתומבו ולסעדו בבל הבא מידו ולמלא את ידו נדבה חדשה במדה גדושה ולצות עליו לכל אהוביו וריעיו וכגון דא מצוה רבה יען הנדבה הזאת היא יקרת הערך לפאר ולרומם את בית אלדי'נו. והסומך בידו עליו תנא ברכת טוב סמוך לבו לא יירא, והמערער ועומד לנגדו וגורם לו נזק יחוש לעצמו. כי בן עליה דמר קא סמכינן לצוותו ולאמץ את כחו יען רך הלבב ולא ניסה באלה. אולם חיליה לאורייתא ומרתחא ליה וכתר' שם טוב עולה. בטחנו כי ימצא חן וכבוד בעיני רומ' ובעיני כל הדורש טוב על עיר הקדש ירושלים תובב״א ושוט׳ יסגא הלכד׳ המעתירים בעדו תמיד ודושט״ו כנהר׳ וכנאה׳ החותמים פעה״ק ירושלים ת״ו בחי תמוז הת'ר טו'ב ש׳ ברכת ה׳ היא תעשיר לפ״ג ושלום

דא גושפנקא      דחתימנא ביה אני הראשון לציון חיים נסים אבועלפייא ס"ט

שמואל יהודה ארוואץ – דוד אברהם קארייו – רפאל מאיר פאניזיל – חיים משה פיזאנטי

מרדכי אליעזר סוזין – חיים דוד חזן 

בחברון התיישב במחצית המאה התשע עשרה, רבי יהודה בן רבי שמואל ביבאש, יליד ג'יברלטאר בן משפחה שמוצאה ממרוקו, מהעיר סאלי, עירו של רבי חיים בן עטר, רבי יהודה ביבאש שהיה מחולמי ציון הראשונים, נדד בקהילות שונות וישב בקורפו על כסר הרבנות. בסוף ימיו עלה לארץ, בשנת 1852, ובחר למושבו את עיר האבות והתיישב ברובע היהודי סמוך למערת המכפלה.

בטרם עלייתו אליה עזר לאחד משלוחיה לייסד בקורפו קופת " מגן אבות " ומהכנסותיה, לקנות בעיר האבות נכס על שם קהלת קודש קורפו.

הוא הביא לחברון את ספריתו הגדולה ואמר להקדיש זמנו לתורה. מקץ חודשים נפטר, בשעה שדרש בבית המדרש : " כי כמעט הייתה מיתתו מיתת נשיקה ממש, כי בהיותו מדבר בדת ומוציא מפיו רזין עלאין, נתעלף והלך לבית עולמו ". הישיבה בחברון שהייתה סמוכה לבית הכנסת אברהם אבינו, נקראה על שמו. ביבאש היה מורו הרוחני של רבי יהודה אלקלעי, ממבשרי ציון הראשונים.

עולים מערביים לא רק התיישבו בעריה הקדושות של הארץ, שבהן היה קיים יישוב יהודי מדורות, אלא באו גם לערים שבהן היו יהודים בודדים. ידיעת השפה הערבית ואורח חייהם הדומים בהרבה לאלה של הערבים, עזרו למערביים בהסתגלותם המהירה לסביבה החדשה. הם עסקו בעיקר במלאכה, במסחר ובחנוונות ברחובות היהודים ובשווקים הערבים. מהם עסקו ברוכלות והסתובבו בכפרים הערבים כל ימות השבוע וחזרו לשבת אל בתיהם.

יהודים מערביים היו חלוצי המתיישבים ביפו, בראשית המאה התשע עשרה ואחרי כן היו בין בוני תל אביב בראשית המאה העשרים. בבוא המערבים הראשונים ליפו, בשנת תקצ"ח – 1838 – בקירוב, העיר הייתה עוד מוקפת חומה ורוב תושביה מוסלמים.

הם התיישבו בסמטאות הסמוכות אל הנמל, סביב בית כנסת ואכסניה שהוקמו לפני בואם לצרכי העולים בדרכם אל ירושלים. ברשימת היהודים תושבי יפו שהוגשה למונטיפיורי בשנת תקצ"ט – 1839 -, נזכרים מערבים יוצאי הערים מראכש, סאלי, אורן ( ווהראן ) ואלג'יר, בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים זעירים.

מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו צמחו בשנים הבאות משפחות מפרסמות כמו : מויאל ( אבי המשפחה בא מהעיר רבאט ). שלוש ( אבי המשפחה בא מאוראן. אחד מבניו אהרן שלוש, פעל רבות להרחבת היישוב ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת על שמו – שכונת אהרן, בגבול נוה שלום.

ועל מצבתו חקקו : " ארץ המערב ילדתהו וארץ הצבי גדלתהו, הוי נא אמרה העיר יפו כי אבדתהו…שממה ומשמה העיר יפו הייתה לפניו, ולהחיותה הקריב עתו ומאודו ויאיר לה פניו " גם בנו יוסף אליהו המשיך בעסקנות כאביו והיה ממייסדי תל אביב ומעסקניה החשובים

מערבי אחר ביפו שהקים ביזמתו שכונה קטנה הוא משה אשולין, הנקראת על שמו – אהל משה, והיא בקצה השכונה הוותיקה נווה צדק. סמוך לה השכונה מחנה יוסף, הנקראת על שמו של הרב יוסף ארוואץ, שפעל ביפו וישב על כסר הרבנות בקרב עדתו.

מערבים היו חלוצי המתיישבים בעיר חיפה, בשנת 1830 כשהיא הייתה עיירה קטנה ומוקפת חומה ולה נמל זעיר. העולים התיישבו בפינתה הדרומית באותה שכונה שנקראת מאז בערבית : חרת אליהוד – רחוב היהודים, והייתה מרכז חייהם במשך דורות אחדים.

במפקד שהוגש לשר מונטיפיורי בשנת 1839, היו בחיפה 120 ספרדים ורובם יוצאי אפריקה הצפונית. מהם 11 יוצאי העיר אוראן, 4 – מרבאט, 1 – מאלג'יר ו 1 – מתלמסן. רבים היו רוכלים בכפרים אשר בסביבה. במפקד אחר משנת 1875 שהוגש למונטיפיורי נזכרים גם יוצאי מרוקו מהעיר תיטואן, בחוף הים התיכון.

מרבניה הראשונים בחיפה היה אברהם כלפון שבא מטבריה, אחרי מותו, מסיבת כבודו הרב, נקבר בצד קברו שך רבי אבדימי דמן חיפא, מחכמי התלמוד, " הצדיק " של יהודי חיפה. מערבים התיישבו גם בעכו השכנה, ובצדיון יותר צפונה, בימינו עיירה בתחום מדינת לבנון.

עדה גדולה של מערביים קיימת בטבריה ובניה השתכנו בה מלפני דורות רבים. רבי מערבי נודע היה רבי רפאל אוחנה, יליד מכנאס, שעלה לארץ והתיישב בטבריה בשנת 1865. בה כתב חיבוריו השונים וגם ספר " טובת מראה " – סובב הולך למאמרי פנת יקרתי קריה עליזה…זו טבריה חמדה גנוזה " שיצא לאור בשנת 1897.

הוא מתייחס אל רבי סלימאן אוחנה הנזכר, שהיה מגורי האר"י בצפת. משפחה מערבית אחרת בטבריה היא טולידאנו, אבי המשפחה עלה לארץ בשנת 1862 מהעיר מכנאס. אחד מבניה היה רבי יעקב משה טולידאנו, חוקר וסופר. מחיבוריו החשובים הוא ספרו " נר המערב " על תולדות יהודי מרוקו. היה רב ראשי בתל אביב יפו וזכה להיות גם שר הדתות בישראל.

ברשימה של יהודי צפת שהוגשה למשה מונטיפיורי, בשנת 1839 מובאים 62 ילידי אוראן, 40 מאלג'יר, 3 –  ממראכש ו2- מפאס. הם באו אליה בשנים 1820 – 1830. רובם היו עניים ויש מהם שהיו עוסקים בעבודה שכירה, במלאכה וברוכלות בכפרים הערבים. משפחה צפון אפריקאית מפורסמת בצפת הייתה משפחת עבו שאביה רבי שמואל, היה יליד אלג'יר, ושימש שנים רבות, גם בזכות נתינותו הצרפתית, כקונסול צרפת בכל הגליל והשפעתו הייתה רבה גם על הערבים. אחרי מותו בשנת 1879, מלא את מקומו בנו יעקב חי, שהגיש עזרה רבה למייסדי המושבות הראשונות בגליל העליון. מסיבת חשיבות משפחה זו ומעשיה לטובת מירון השכנה, הונהג המנהג להוציא מביתה הפרטי את ספר התורה, בעת העליה ההמונית אל ההילולה הגדולה על קבר רבי שמעון בר יוחאי, בליל ל"ג בעומר, מדי שנה בשנה עד עצם היום הזה. ספר תורה זה שמור בבית הכנסת על שם רבי בנאה, הקבור בתוכו, שמתפלליו היו בעיקרם מערביים.

במירון הקדושה התגוררו משפחות אחדות של יוצאות מרוקו. אחד מחלוצי המתיישבים במושבות הגליל העליון מספר בשנת 1892 : " במירון נמצאים אחדים מאחינו המערביים, לאמר יהודי מאראקא, אבל אינם עובדי אדמה, כי אם בעלי מלאכה שונים "

בתקופה מאוחרת יותר מספר אותו תושב הגליל העליון על כפר מירון שהיה בחציו שייך לספרדים, " ומצאתי שם משפחות אחדות מיהודי מרוקו שעבדו שם גני ירקות בנחל על ידי מירון "

בעיירה שפרעם, בסביבות חיפה בירכתי הגליל התחתון, התיישבו מערבים והצטרפו אל קהילתה היהודית הקטנה. אמנם ברשימת שמות יהודיה, שהוגשה למונטיפיורי בשנת 1839, אין זכר למערבים. בשנת 1856 עבר בעיירה זו תייר אנגלי והוא מספר גם על תושביה היהודים שעוסקים בעבודת אדמה ולהם רכוש בכפרים בסביבה.

הקונסול הבריטי בחיפה שליווה את התייר במסעו מספר שהם היו יוצאי אלג'יר, ברובם שהגרו אליה לפני מאות בשנים מצפון אפריקה, אל ארצם הם. חברי המשלחת הבריטית " פאלסטיין אקספלוריישן פאונד , שהתקינו את המפה הגדולה של הארץ, שהו בשפרעם בשנת 1875 והם מספרים על שלושים משפחות של יהודי מרוקו שבאו אליה בשנת 1850. הם עסקו בחקלאות וכך היה גם בשנת 1867, אולם עכשיו המושבה בטלה.

סוף הפרק

האיש המסתורי

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

בפרק זה אספר על דמות שנויה במחלוקת. בשמו של האיש לא אנקוב. קוראים בני המקום, יודעים או יידעו במי מדובר. נקרא לו סגינהור. האיש ערירי ללא אישה ומעולם לא התחתן, אין לו קרובים או חברים, ואולי גם לא ידידים. מעולם לא עבר איש את מפתן חדרו החשוך.

 נשים שכנות סקרניות שהעיזו להציץ, מעולם לא עשו זאת שנית, בעקבות ריח של טחב וכו'…איש מסתורי מאוד היה הסגינהור. בעיני נשים ובנות במקום, נקשרו לו אגדות שונות. הרבה מהן פחדו ונזהרו מלשונו העוקצנית ומכוחו המאגי, כוחו זה בא מהילת המסתורין שהצליח לרקום סביבו, מעולם לא סיפר על עצמו דבר.

מחייו הפרטיים, על מעשיו ומחדליו, אם בכלל היו כאלה. מה שחשב או ראה צורך לומר גמגם את זה לעצמו, ואם משיהו ניסה לקלוט משהוא מהגמגומים, העלה חרס בידו. גם שכניו הקרובים לא פענחו את גניחותיו, וויכוחיו הקולניים עם עצמו, אם עם כוחות אחרים שלא מעלמא הדין.

כפי שהאמינו הרבה מדלת העם, ובמיוחד הנשים. הרבה נשים שנזקקו לשירותיו, עשו זאת באמונה עיוורת. כי מסביבו נוצר המיתוס שבכוחו לרפא ילדים ותינוקות, אמהות רבות האמינו שהוא רופא הילדים הטוב ביותר.

לאם צעירה שבנה או ביתה, הקטנים חלו, יעצה לה שכינתה שתקרא " לסגינהור שיקרא לה בשמן ". וכך נוספה לקוחה למאות שטופלו בשיטתו אפופת המסתורין של רבי " סגינהור ". ומה לא עושה אימא צעירה כדי שעוללה יהיה בריא ? וכל זה כאמור בתקופה של טרום הפניצילין, וכל מיני חיסונים ותרופות חדשות הנהוגות בימינו.

האיש היה מגיע לביתה של אם הילד החולה ומתיישב לו, קודם מבקש משהו לעצמו מעין כוס תה או מים קרים וכדומה. מוסיף קצת ריטונים ושם על תלאות הדרך והחום הכבד או הקור, הכל בהתאם לעונה, ובכלל לטלטל אדם בגילו אין זה קל.

רק אז התפנה לשאול על החולה עצמו, ומתחיל בטכס של שפיכת השמן לתוך צלוחית המים לשם קביעת " הדיאגנוזה ". היה יוצק כוס מים לתוך צלחת עמוקה, לוקח בידו בקבוק שמן, שופך ממנו כמה פעמים קילוחים קצרים ודקים, מחכה שניות מספר עד שינוח לו השמן על המים, ואחר כך מרכז " מבטו " לעבר הקערה, מצרף אל כל המידע שקיבל לפני כן מהאם על מחלת ילדה.

ולאחר כמה גמגומים בלתי מובנים, מתחיל לדבר: ילדך נפגע מעין הרע, למה השארת את ביתך לבדה ביום פלוני אלמוני ובמקום מסוכן, או שפכת מים חמים על שדים ששחקו באותה עת. בעצם אלה היו סוגי הקביעות הסטנדרטיות שלו, ואת כל זה כמובן הוא רואה בצלוחית המים והשמן.

והאם המבוהלת והחרדה לשלום פרי בטנה, מבקשת ממנו שישתדל למענה. והוא : חלילה לו להראות את עצמו כאדם הפונה אל רהבים ושטי כזב. אלא, תולה הוא הכל בזכות אבותיו, ונותן מרשמים בעל פה, בחלקם לקטר בשמים כדי לגרש רוחות רעים. ושפיכת שמן במקום מסוים לרצות את השדים.

אבל כאמור את הברכות ומילוי הבקשות של האם, יתלה בזכות אבותיו. ואכן האיש הנו נצר למשפחת רבנים ידועי שם. ואם זה יעזור והחולה יבריא בע"ה, אזי יש לו למיודענו תנאים, העל לפי יכולת המשפחה ומצבה הפיננסי.

מעכשיו האם תתחייב לתת למיודענו סכום קבוע מידי חודש בחודשו עד גיל הבר מצוה ומעבר לזה, ברוב המקרים הסכום אינו גדול, כמעט סמלי אך הוא לו ויתר. וערות אמהות רבות שילמו דמי לא ירחץ למיודענו, והוא הקפיד לפקוד כל אחת מהאמהות הללו במועד המיוחל, בדיוק ביום בו נגמר החודש.

וכשהוא מופיע קולו הולך לפניו, קול עבה ומחוספס : הנה אני באתי ! לא פעם תלחש אם לבנה או לבתה, לומר שאמה לא בבית. אך אל דאגה, אצל סרבניות כאלה הוא יופיע ביום שישי, יום בו כל הנשים היהודיות עוסקות במלאכת ההכנות לשבת.

בצעדיו הכבדים ימשיך הלאה בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, חדש וישן גם יחד. בעקשנות ובהתמדה ימשיך לגבות את חובותיו, ודומני שלא נמצאה אם אחת שיכלה לעמוד בסירובה לשלם, מול עקשנותו וטרדנותו של האיש.

ואם בכל זאת נמצאה אחת כזאת שמצבה הכספי לא איפשר לה, היא תזכה ממנו באמירות ומשלים המביעים בוז. למשל : קשה לקבל קש מהבית של פרות. או זה מכבר אמרו לי שבביתכם אוכלים שלושה בצלחת שטוחה וארבעה בעמוקה, בקיצור מלחכי פינכה. כאמור פתגמים כאלה באים להביע את מורת רוחו מקמצנותם של דיירי הבית, ואף על פי כן ינסה מזלו שוב ושוב. 

על פזרנותו של האיש אי שלא ידע ולא שמע, ולא נודע אי פעם שפרט כסף להוצאה כלשהי. לא היה סוחר או בעל מכולת שהעיד שקנה ממנו דבר, כזה היה האיש. עמל קשה לשם השגת הכסף, והקפיד מאוד שלא להוציאו. אצל המנויים שלו השיג כל מחסור באוכל, לבוש וכדומה, מלבד זאת, הוא זכר את כל האזכרות שהיו בעיר, ופקד אותן אחת לאחת.

במיוחד אצל אלה שציינו את הערב בארוחה דשנה. תמיד ידע לתפוס לו מקום בתחילת השולחן, קרא כמה פרקים באדרא זוטא בעל פה, וגם הקפיד לתקן אחרים שטעו. הוא תמיד רצה יותר ממה שיכלו לספק לו. את צערם של אחרים מעולם לא ראה במו עיניו, ואוזנו תמיד אטומה לשמע הסבר הגיוני.

ובכל מקום כזה תמיד מצא לנכון לשבת במקום השמור לרבנים ולמכובדים, שגם הם לא אהבוהו, אם כי התייחסו אליו בסבלנות, כחלק מתופעה מקומית שצריך להשלים עמה. עניי וקבצני העיר לא אהבוהו, הם התגרו בו שאלות כגון : איפה אתה שם את כל הכסף שלקחת וגזלת מאיתנו ? אנחנו קבצנים למחייתנו ואתה למי אתה נותן את הכסף ? הוא לא היה עונה, והתייחס בביטול לכל טענותיהם.

ואכן כסף רב צבר האיש. תעלומה עוד יותר גדולה הייתה. מה עושה האיש בלילות בודד בחדרו. איש לא ידע מה מצב ניקיונו, קירותיו ומה צבעם. מיותר לציין שעל הכסף אין מה לדבר, אם בכל זאת מישהו העז לשאול בבדיחות הדעת אולי רבי, יגיד בכל זאת מה עושה הכסף ? יקבל תשובה חמקנית שאינה אומרת דבר, חיוך אירוני מצודד, וגמגום המגביר את המסתורין, זוג עיניים בוהות שתבען השני דהה מזמן, וכשמבטו מופנה לעבר קול המדבר אליו, אזי אזי חשק לשאול יותר. 

והנה בשלהי שנות הצנע, ערב מלחמת העולם השנייה, נמצא בכל זאת מישהו שהעז יותר להאיר את החשכה הנצחית בחדרו, ובין הקירות המקופלים וריח הטחב עתיק היומין, הגנב מצא את האוצר ! זה היה אוצר ממש, סלים גדולים מלאים מטבעות עד אפס מקום. מיון של המטבעות היה מושלם הגנב נדהם. הוא פשוט החליט שהעסק יותר מדי גדול בשבילו, אין לו כוח להרים לבד, הזמן קצר והמלאכה מרובה. הגנב צריך היה להחליט ומהר, ביקש ומצא מיד שותף לדבר העבירה.

מיודענו התגלה כאדם בעל חוש כלכלי בריא, רובו של האוצר היה ממטבעות שזה מזמן יצאו מן המחזור. אך אל דאגה ערכו המתכתי של הכסף הזה עלה לאין שיעור על ערכו הריאלי, כלומר, מטבע של חמישה פראנק מכסף טהור, היה שווה פי כמה  מהמטבע החדש. לגנבים הייתה מלאכה לא קלה, איך להעביר את המטען מול עיניהם הפקוחות של השכנים, וביתם לא כל כך קרוב. כנראה הם החליטו להתמודד עם הסל הגדול, אם כבר אז כבר, ורק שכחו שלכסף יש צליל. ושניהם התנדנדו אנא ואנא עם הסל.

מעידה קטנה במדרגות, והסל הפך את המדרגות לסולם מוזיקאלי שהעיר את השכנים, ומשם המשך הסיפור פשוט. המשטרה, המאסר והמשפט שהסתיים במאסר של כמה שנים. כזה היה סיפורם של הגנבים, לאחר שריצו את עונשם, גזרו על עצמם גלות מרצון, כי אוי לו לאדם שקלונו התגלה לעין כל.

וכי מי יכול לעמוד מול אלפי מבטים שאינם אוהבים חמסנים, גנבים וגזלנים למיניהם. אחד כזה שהתהלך בין היהודים במללאח מצא את עצמו מנודה ללא הכרזה, כולם סרו מדרכו. והוא הרגיש בבחינת " סורו סורו טמא אל תגעו ", ואם אחד כזה שמעד, שילם ונשאר, צריך באמת להיות משהו מיוחד, כדי שיתחיל הכל מחדש. מעטים היו כאלה, ולאו דווקא בעבירות פליליות כגון הנ"ל. מצבם של עברייני המוסר חמור פי כמה מאלה שהזכרתי. השמועה מתפשטת במהירות הבזק, ואם אמנם לא מורים עליו באצבע ברחוב, שה לו לאותו אדם שלא לחוש במבטים שאין בהם הסבר פנים מאיר.

מר זקני הרה״ג ר׳ אהרן סודרי זצ״ל חיבר למעלה משלושים שירים, רוב השירים נדפסו בספר ״ישמח ישראל״, ויתר השירים מודפסים כאן לראשונה.

שיר סי׳ אהרן חזק — לחן יה שוכן רומה

אליך אשא עיני בתפילה, חטאתי תשא, אל תבט עולה זימה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

הבט ורחם שוכן עליה, שלח מנחם לבת צביה תמה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

ראה כי עיני דלפה לחיה, מהר ענני ותעדה חלייה נזמה.

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

נגיל בחסדך עיני צופיה, בנוה כבודך יזרח והיה שמה נומה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

חזק עדתך, הבת עניה, תשוב לביתך, היפיפיה רמה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

זכור אב עקד, בהר מוריה, בן אשר נפקד, אחרי חיה כמה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

קדוש ישראל, רב עליליה, יגל אריאל, ותעוז קריה הומה,

אשא עיני מרום, אל תבט עולה זימה.

סי׳ אהרון אסודרי חזק שיר (לחן אמוני)

אל קוני, אריך בקול, חונני, הושיעני.

 הושיעני, מיד אויב עינני, רחמני.

 רחמני, מיקוד יגון, פדני נהלני.

נהלני, מבין אויב, שם אני, אספני.

אספני, לעיר קודשך, קבצני, סעדני.

סעדני, שעה שיחי, והגיוני, ותרצני.

ותרצני, מחה פשעי, וזדוני, דגלני.

 דגלני הרם ראשי, וקרני ראה עוניי.

ראה עוניי, אשר חינם, הכוני, יראוני.

יראוני, על בדמותם העלני, חזקני.

 חזקני, צורי לעובדך, הדריכני, שמחני.

מסורות אלה, שזהות מחבריהן ומקורם נתעלמו ברובם עם השנים, נתקדשו בידי יושבי המקום, נשמרו ונעתקו על ידיהם, יוחסו לעיתים למקובלי דרעה באופן כללי או למקובלים מסוימים בה באופן פרטי. ייחוס מסורות אלה למקובלי דרעה אינו בא ללמד על חיבורן שם, אלא על השתמרותן ומציאותן שם, בדומה לדברי רבי משה קורדובירו על הזוהר : עיקר מציאותו שם ומשם נתפשט אלינו.

בקבוצה השניה – כתבי יד קבליים שנתחברו בידי מקובלי דרעה מראשית המאה ה-16, העומדים בסימן קבלת הצירופים. עם קבוצה זו נמנים החיבורים שבחלקו הראשון של " מאור ושמש ", " ספר המלכות " לרבי דוד הלוי " מעינות החכמה " לרבי מרדכי בוזאגלו, וכן חיבוריהם של רבי מוסא בן מחפוטא ואברהם בן מסעוד אסקירה בעל " גנזי מלך ".

בבירור הזיקה שבין מחברים אלה, דומה כי רבי דוד הלוי למד בדרעה עם רבי מוסא בן מחפוטא, שנותרו ממנו בידינו ראשית של שיר קבלי, המצוי בקובץ של, חידושים וליקוטי דינים, רשימות היסטוריות, פיוטים, סגולות ורשימות משפחתיות – שערך רבי רפאל בן שלמה אבן צור, אב דבית דין בפאס.בדף 272 של הקובץ מצוי שיר, שבכותרתו מצוין " שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה להחכם החסיד ועניו המקובל רבי מוסא אבן מחפוטא זצ"ל.

בן נאיים וטולידאנו ציינו, שבן מחפוטא היה מחכמי פאס, חי סביב שנת ש"ל – 1570, ונזכר בדברי רבי משה אסולין מפאס. יעקב משה טולידאנו מציין כי תלמידו של רבי דוד אולי אף של בן מחפוטא היה רבי מרדכי בוזאגלו בעל " מעינות חכמה ", וקרוב לודאי שרבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא בעל פירוש " גנזי המלך " על " ספר המלכות " נמנה אף הוא עם חוג זה.

כתבי היד.

כתב יד ששון – כתב יד זה שנתחבר בדרעה במאה ה-16, הוא פירוש על התפילות ועל פי תוכנו הוא אנתולוגיה של מקורות הלכתיים וקבליים מתקופות שונות, המתייחסים לתפילה. זה חיבור אנונימי, שמו ושם מחברו אינם ידועים, שנערך ונכתב בידי אחד ממקובלי דרה, ונעתק בידי שמואל הלוי אבן יולי. על ייחוסו של הכותב העורך אומר המעתיק בראש הספר :

מודעת זאת בכל הארץ מודעה רבה להודיע ולהודע איך ספר זה הוא לאחד קדוש מדבר ממקובלי דרעא הקדמונים זצ"ל. ולפי רוב הענוה את שמו לא הגיד והיה העלמה. והוא פירוש התפילות לשבתות וראש חודש מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבת ונהרא, נהרא ופשטיה פושט והולך גם לרבות על דרך אמת וצדק.

אף הוא היה מתכוון להורות את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ואתיה תוך תוך לקט ציבחר מיכא ציבר מיכא מספר ארחות חיים לרבנו אהרן הכהן אשתרוק ומספר התמיד לרבנו ראובן בר חיים צבי זלה"ה הכ"ד איש צעיר עני ונכה רוח מדבר משחיו. אדם להבל דמה עפר מן האדמה, עבד לצורי וגואלי שמואל הלוי אבן יולי ס"ט.

זה הספר לשמו לא ידעתי כי אכנה והוא כלול מכל וכל על ענייני תפילות השנה ומנהגה כולו ורובו, מספר ארחות חיים והוא כלול מפרדס ה"כ דברי המתאבק תחות עפרא דתחות סנדליא נע"ם ס"ט.

 ספר התמיד לרבנו ראובן בן חיים, רבו של הרב המאירי, יוצא לאור בעיר פאס בפעם הראשונה על פי כתב יד יחיד בעולם שמצאתי במרוקו בעיר מכנאס עם מבוא והערות מאת יעקב משה טולידאנו.

שני הספרים שציין המעתיק בהקדמתו : " ספר ארחות חיים " לרבי אהרן הכהן אשתרוק ו " ספר התמיד " לרבי ראובן בר חיים צבי – ספרי מנהגים מן המאה ה-13 שעמדו לפני המחבר בנוסחם המלא – משקפים את הספרייה ההלכתית העשירה שעמדה לפני הכותב.

מקורות הלכתיים אחרים וספרי מנהגים הנזכרים בפירוש התפילות כוללים הר"מ מקוצי, הרב שמחה מאשפירא, בעל האשכול, ספר " המנהיג " ו " שבולי הלקט " בצד הספרייה ההלכתית הרחבה מן המאה ה-13 נזכרים בכתב היד מקורות קבליים רבים מן המאות ה-13 וה-14, לבד מספר הזוהר המצוטט ונזכר בתדירות.

נזכרים חיבורים רבים של משה די ליאון כגון " משכן העדות ", " סוד ההבדלה ", ו " סוד המלבוש ". " ספר הבהיר "," מראות הצובאות ", " תיקוני זוהר " , הנקראים בפי המחבר " זוהר הרקיע ". " קבלת האחים הכהנים ", " ספר מסורת הברית " ו " אגרת היחוד ", ," ספר הקנה " ועוד….