מורשת יהדות מרוקו

שיר שבח לחכם – מה טוב טעמו! ־ / כל העם יביעו בפיהם: -14

  צאו וראו במלך שלמה / אבו דר הם בתוך נויהם.

מה טוב ומה נעים גּוֹרָלֵמוֹ ! / האל יוסף עליהם כָּהֶם.

מאת יי היתה זאת להם, / בחר בקהילה הנסוכה.

מה גדלו

  -שמו הן הוא נודע בשערים / המצויינין בהלכה,18

 מפוצץ סלעים, עוקר הרים, / ושיחתו^, תלמוד צריכה,

  ענו שופט בצדק משרים / עשיר, דל ורוחו נמוכה;

שייף עָיֵיל, שייף נפֵיק, וכַ־ / מלך בַּגְּדוּד הוא בר ריכא.

מה גדלו

15-14 המשורר מציין לשבח את הרב הראשי ואב בית הדין הנערץ של קהילת גיברלטר, ר׳ שלמה אבודרהם, שמוצאו היה מתיטואן ושהיה מיטיבו.

מה טוב טעמו: מלשון השירה והמליצה, על פי תהלים קיט, סו:

יביעו בפיהם: על פי תהלים נט, ח.

צאו… שלמה: על פי שיר השירים ג, יא;

המלך שלמה: רמז לתוארו הבלתי רשמי של הרב הראשי בגיברלטר!

אבו דר הם בתוך נויהם: הכוונה כאן לכך שבני הקהילה הזמינו את ר׳ שלמה אבו דרהם מתיטואן, ששם הוא שימש דיין, לבוא ולדור בקרבם ולשמש רב הקהילה!

אבו: רצו;

 דר: שישתכן ויתיישב!

הם: בני הקהילה:

נויהם: ברבים, משיקולי משקל וחריזה.

מה… נעים גורלמו: על פי תהלים קלג, א ועל פי לשון התפילה!

 האל… כהם: על פי דברים א, יא.

מאת… זאת: תהלים קיח, כג!

בחר: הכוונה כאן כנראה להסכמתו של ר׳ שלמה אבודרהם לבוא ולשמש דיין בגיברלטר ולוותר על כהונתו בתיטואן!

הקהילה הנסוכה: המבוססת והמפוארת, על פי לשון הפיוט הספרדי ולשון השירה המאוחרת.

21-18 המשורר מונה את שבחיו, מעלותיו ומידותיו התרומיות של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה ממשפחת רבנים ידועה, היה גדול בתורה וביראה והנהיג את קהילתו בשאר רוח ותוך הקפדה יתרה על דין צדק.

נודע בשערים: משלי לא, כג, והכוונה כאן לרבני מרוקו, עמיתיו של הדיין, וכן לאבותיו הרבנים ממשפחת אבודרהם, שהיו גדולים בתורה ובהלכה!

המצו״נין בהלכה: מוסב ל״שערים״.

מפוצץ סלעים, עוקר הרים: תלמיד חכם חריף ובקיא, על פי מאמר חז״ל ״עוקר הרים וטוחנם זה בזה״ ומאמרים דומים אחרים!

ושיחתו תלמוד צריכה: ר׳ שלמה אבודרהם היה חכם תלמודי, וכל היום שח בסוגיות תלמודיות! על פי תהלים קיט, צז ״כל היום היא שיחתי״.

שופט בצדק משרים: על פי צירוף של תהלים ט, טו! עה, ג!

ורוחו נמוכה: מי שמדוכא וחלש בחברה, ולא כמקורו בלשון חז״ל ובלשון הפיוט ״[שפל ו]נמוך רוח״ בהוראת ״צנוע״.

שייף… נפיק: (בארמית) זוחל כשנכנס וזוחל כשיוצא, היינו עניו וצנוע – בבלי סנהדרין פח ע״ב!

כמלך בגדוד על פי איוב כט, כה! כאן הכוונה לא רק למנהיג רוחני סמכותי ונערץ, אלא רמז לתואר הלא רשמי שבן כינו היהודים בסוף המאה ה-18 בגיברלטר את הרב הראשי של הקהילה " מלך היהודים "

בר ריכא :  בארמית  מזרע אצילים וגדולי העם – כאן מזרע רבנים ודועי שם בתולדות יהודי מרוקו

LA QSIDA CHEZ LES JUIFS MAROCAINS

ISSACHAR BEN-AMI

Quand Krenkow affirmait que la qçida avait survécu aux temps modernes et qu'il détenait quelques qçaïd écrites par des auteurs modernes, il ne se doutait certainement pas que ce genre littéraire était encore très répandu chez les juifs marocains. Il serait intéressant de comparer le cadre de la qçida tel qu'il s'est développé en Arabie  à celui de la qsida telle qu'elle est connue chez les juifs marocains. Notons de suite qùe chez ces derniers le nasîb  ainsi que le rahil  ont disparu et que seul le 'ird  subsiste. La quête  demeure également un élément important dans la qçida moderne. La faveur dont jouit la qçida qui est toujours chantée  chez les juifs marocains est commune à la masse et aux lettrés  et a permis la publication de plusi­eurs d'entre-elles.

La plupart des qçaïd sont d'auteur anonyme bien qu'il ne fasse aucun doute qu'elles soient dues chacune à un auteur unique. Sur les vingt-trois qçaïd qui font l'objet de notre présente étude, treize sont anonymes, les autres sont signées soit explicitement, soit par des initiales, acrostiches etc.. (Voir Tableau) Il semble que les auteurs réputés ne prenaient pas la peine de signer leurs qçaïd. La première ici citée, "la qçida de la shina" est attribuée d'après la tradition au célèbre Rabbi David Iflah. Des auteurs moins célèbres ont, par occasion, écrits certaines qsaïd et ont signé. Ils utilisent soit l'acrostiche (voir "la qsida de la Mort") soit des données à la fin- de la qsida qui permettent de reconstituer le mot.

• En effet il existe des centaines de "qsaïd" dont plusieurs se sont conservées dans la littérature orale des juifs marocains. Plusieurs qaïd ont paru tant sur feuilles volantes que dans des recueils manuscrits ou imprimés. En fait plusieurs auteurs ont publié des qçaîd dans des ouvrages divers. Voir "Kinot… qsaîd" de Mimoun ben David Ghighi, Ms à la Bibliothèque de l'Université Hébraïque de Jérusalem, No. 4286; "Kessat Iyov", du 19e siècle à l'Université Hébraïque, No. 4288; Manuscrit Zini (appartenant à Mr. Chaul Ziv de Jérusalem) ; Manuscrit Obadia (appartenant au Rabbin David Obadia de Jérusalem); Ismah Tsadik, H. M. Suissa, 1945, (sans lieu d'édition) pp. 20-22, 2-4. Dans le Manuscrit No. 3 de ma collection privée qui comporte entre autres la Haggada de Pessah avec une traduction en judéo-arabe, des chants divers, des descriptions de coutumes etc.. figurent cinq qsaïd. Nous possédons l'enregistrement sur bande magnétique d'une qsida qui fut composée lors d'une famine. C'est une femme juive aujourd'hui âgée de 90 ans, originaire de Demnate qui a bien voulu nous chanter cette qsida intitulée "la qsida dsl ghla" (la qsida de la chèreté de vie) et qui parle de la chèreté de la vie et de la rareté des denrées consécutives aux si nombreuses famines qui ont sévit au Maroc. Voir à ce sujet G. Vajda, Un recueil de textes historiques judéo-marocains, in Collection Hespéris, Vol 12, 1951 (Index: sécheresse et famines).

3 – La littérature concernant la qçida est abondante. Citons ici seulement R. Blachère, Histoire de la littérature arabe des origines à la fin du 15e siècle de J. C., 3 Vol., Paris, 1952-1966, voir Index qsida; G. Richter, Zur Entstehungsgeschichte des altarabischen Qsida, in Z.D.M.G, XCII, 1938; Gaudefroy-Demombynes, Introduction au livre de la poésie et des poètes, Paris, 1947; A.R. Nykl, Hispano-arabic poetry and its relation with the old provençal troubadours, Baltimore 1946; H. Pérès, La poésie andalouse en arabe classique au Xle siecle, Paris 1937 ; Ch. Pellat, Langue et littérature arabes, Paris 1952.

4 –nasib –        C'est le prologue érotique que le poète consacre à une femme qu'il a aimée.

Rahil –         C'est la partie de la qsida qui décrit le voyage du poète. Généralement il décrit la route, les déserts, la monture etc…

6 – Ird –              Ici est décrit l'éloge ou la sottise d'un personnage ou d'un groupement.

 7 – La quete –           C'est la traduction de la qsida donnée par R. Blachère, op. cit., p. 375. Ce terme souligne surtout l'élément de la recherche : celui de l'aimée, des lieux etc.

8 –       Voir "la qsida du Harraz" recueillie à Fès par Mohammed el Fassi et Emile Dermengheim, in H. Ducaire, Anthologie de la littérature marocaine, arabe et berbère, Paris 1943(?), pp. 189-196.

^{9 –}         Toutes les qsaïd sont chantées. Les auteurs signalent toujours sur quel air la qçida doit être chantée. Le plus souvent on adapte l'air de la qçida à une chanson déjà connue et répandue.

^{10 –}        "La qeçça est très en faveur dans le milieu des lettrés comme dans les masses populaires et ses thèmes sont divers : versions adaptées et rimées de récits bibliques ou de poèmes liturgiques, chants de joie ou complaintes (qînît), hymnes à la gloire de saints palestiniens (Rabbi Shimeon Bar Yohai et Rabbi Meïr Ba'al Hannes) ou de santons locaux (Moulay Ighi, Rabbi Ih'ya Lakhdar…), homélies paranétiques ou pièces satiriques". H. Zafrani, Les langues juives au Maroc, in Revue de l'Occident musulman de la Méditerranée, Numéro 4, Aix en Provence 1967, p. 181.

11 –          En effet le Maroc-juif connaît peu de recueils imprimés de littérature populaire relativement, par exemple, aux nombreuses publications dans ce domaine chez les juifs tunisiens. Voir R. Attal, Aperçu sur la littérature populaire des juifs tunisiens, in Studies and Reports, III, Jerusalem 1960, pp. 50-54. H. Zafrani a analysé une qossa (histoire, conte. Le même mot est employé pour qasida) "une histoire de Job en judéo-arabe du Maroc", in R.E.I. 1968, pp. 279-315.

בספר שיריו ״געגועים למגרב״ מתאר יחיאל זעפרני, משורר צעיר בן 34, את חיי הקהיליה היהודית במרוקו. חיים של הווי, צניעות, מסורת ואמונה. במירקם מעודן וציורי להפליא, מתובל בסיפורת שירית, פורט המשורר את חלומותיו, מחשבותיו ותקוותיו. יש בשירתו כעס וביקורת על המימסד, אך גם פשרה וסלחנות.

יחיאל זעפרני נולד בשנת 1947 במרוקו. קיבל את חינוכו בבית הספר היהודי ״אם הבנים״ בקזבלנקה. בגיל 12, בשנת 1960, עלה ארצה בעליה הבלתי ליגלית הישר אל עיירת הפיתוח קריית שמונה.

התחנך בכפר הנוער הדתי. למד בנקאות עתונאות ויחסי ציבור

המתאסלם מובל ברחובות על סוס

למפריאר כותב כי יהודי המתאסלם לובש לבוש מאורי. מובל בתהלוכה רכוב על סוס ברחובות העיר בלוית נגנים. אחר כך בוחר לו שם מוסלמי ומחפש מוסלמי שיאמץ אותו כבנו, והמתאסלם מכנה אותו כאבא שלו. אין המתאסלם מצפה ש'אביו^, יסייע לו.

המתאסלם רשאי לשאת רק כושית או בתו של מתאסלם, וצאצאיו אינם נחשבים מוסלמים אמיתיים עד ארבעה דורות. נם שמואל רומאנילי שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 תיאר בספרו איך מובל המתאסלם ברחובות קריה:

הן עשר פעמים אשר שמעת להזכיר תמורת הדת וראית למה יכופו הערביאים על ככה, אבל עד כה לא ידעת איך, וזה הוא. יביאו לבוש וסוס או פרדה ונתון הלבוש והסוס על יד איש ממשרתי המלך או שר וילבישו את האיש הממיר וירכיבוהו על הסוס ברחובות העיר והוא קורא בקול גדול:

 ל״א איל״אה אי״ן אייל ל״ה סי״די מח״מיד ראס״ול אייל ל״ה; והם יענו אחריו גם כן בלשון הזאת. אחרי אשר סבב כל העיר כן יעשו לו משתה וישלחוהו לנפשו והממיר אם גוי אם יהודי קטן או גדול, לא יוכל להנחם, אין חכמה או ערמה אשר תצילנה אותו מכפיהם (׳משא בערבי, עמי 60-59).

לפי סיפור מהמאה ה-20 הובל יהודי שהתאסלם על סוס לבן בתהלוכת שמחה, כשהגברים סביבו

קוראים בקול יאללה הוא אכבר' והנשים שורקות שריקות שמחה, מפזרות עליו ועל הסוס פרחים, ומתיזות עליו מי בושם : שטרית, 'השדה מן המדבר ", תשמ״ז, עמי 57.

בעקבות גזרות יזיד (1792-1790)

את גזרות יזיד הזכרנו לעיל בהקשר להריסת בתי כנסת או הפיכתם למסגדים. במשך 22 חודשי מלכותו הוא התאכזר ליהודים, ומי שהתאסלם הציל נפשו. אבל היו גם יהודים שמתו על קידוש ה' ולא הסכימו להתאסלם כזה היה יהודי בשם רבי מרדכי.

רבי יהודה בן עטר השני כתב בחיבור בשם " זכרון לבני ישראל " כי בשנת התק״ן ליצירה… [1790] ימי שלטונו של יזיד ש " נכנסה בו רוח תזזית של המן צורר היהודים… וכמה מישראל המירו דתם' (עובדיה, 'פאס וחכמיה', עמי 69).

בקינה של ר' דוד בן חסין נאמר: 'מהם המירו את דתם ומהם מסרו נשמתם על קדושת רם ונשא'

כתוצאה מהגזרות ומעשי השוד על רכוש היהודים נאלצו רבים להתאסלם, בין השאר במכנאס

רבי רפאל בירדוגו (1822-1747 ) שפעל במכנאס, דרש בשבת נחמו ובדרשה ציין את החטא של ההתאסלמות, ונראה שהכוונה לזו שאירעה בעת גזרות יזיד. נצטט קטע מדרשתו:

דרוש שדרשתי בשבת נחמו אחר עבור זעם הבלשת אשר נכנסה לעיר לתפץ [לא תקום פעמיים צרה] שנת מי נתן (תק״ן= 1790) למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' זו חטאנו לו…אכן הענין הוא כי חטא ישראל היה א' והיא כפול לשנים שיש בו שני רעות כמאמר הכתוב כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים, והוא מבואר על שהחליפו האל בעבודה זרה… (ימי מנוחות׳, פרשת ואתחנן, דף צז ע״ב).

 יזיד התנכל במיוחד ליהודים ששירתו את אביו מוחמד אבן עבדאללה, מהם שמילאו שליחויות דיפלומטיות למען הסולטאן. ביניהם אליהו לוי שהציל חייו על ידי שהתאסלם.

יעקב עטאל יליד תוניס שעבר למרוקו עסק במסחר, ידע שפות שונות שהועילו בשירותו של הסולטאן. אבל כפי שכתב אגרל אולוף, נכונותו להתאסלם לא הועילה לו בימי הסולטאן האכזר יזיד, שרצח גם אותו.

חזרה ליהדות

אלה שהתאסלמו כתוצאה מגזרות יזיד, הורשו לחזור ליהדותם בימי יורשו סולימאן השלישי –" המשקם " ששלט בשנים.1822-1799

יצרני יי״ש התאסלמו

מזכיר הקונסול של שוודיה ולאחר מכן קונסול בטנגייר בשם אגרל אולוף (1832-1755) כתב על ארבעה יהודים שעסקו בתעשיית יי״ש בפאס שהתאסלמו (197  .Agrell, 1798,p ) יתכן ועשו כן ־ להינצל מעונש על פיתויים של מוסלמים לשתות.

על המוסלם , משרתו של יהודי השותה יין אצל אדונו כתב גרמני בשםStähelin.

כאמור, בצורות ובעקבותיהן מגפות היו עשויים להיות בין הגורמים להתאסלמות בתקופות שונות.

בשנים תקי״ט- ת"כ (1760-1759) הייתה 'מגפה בכל המערב ומתו עם רבי כפי שכתב רבי יוסף משאש.

רבי יוסף אלמאליח כתב על מגפה באמצע שנת תקנ״ט (1799). גם מקורות חיצוניים כמו התייר Jackson וכן מידע מארכיון משרד החוץ הבריטי. מאשרים את דבר המגפה בערים פאס, מכנאס, אלקסר ומלילה.

הערות המחבר : לפי 'תנאי עומרי, יהודי הנותן למוסלם משקה משכר נענש במלקות: ל״א מאיר, ספר מאגנס, עמי 165. בקהילות מרוקו תוקנו תקנות האוסרות מכירת יין לנוכרים: בשנת שסייג(1603) אברהם אנקאווא, 'כרם חמר', חייב, סי' מב, מט;

בתשובות ר' יעקב בירדוגו (1843-1783) מופיעים הפרטים הבאים: בשנת שפר״ה (1825) ייצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו', בעקבות זאת התקבלה הסכמה על איסור מכירת מים שרופים או יין: 'שופריה דיעקב', סי' מה, בשן, 2000, עמי 88. במוגדור נסגרו בתי קפה ב-1850 בגלל שהוגש אלכוהול:

לפי מבקר במרוקו בשנות ה-50 של המאה ה-20, מוסלמים באים לשתות משקאות חריפים אצל יהודים בארפוד:221-222 .Rosenbloom, pp :1. 171-174 .15 ;Jackson, 1814, pp במרס 2 ביולי, 26 בספטמבר, 2 באוקטובר 19 בנובמבר 1799 F052/11; F0174/6 יוסף אלמאליח, יתקפו של יוסף', ח״א, סי' נג, חייב, סי' קלו; יוסף משאש, 'אוצר המכתבים', ח״א, סי' קצו, קצז. חכם נפטר בשנת תקנ״ט 'בחולי המגפה': יוסף בן נאיים, 'מלכי רבנן', דף עו ע״א; מגפה בפאס ב-1799 בה ניספו 65 אלף בני אדם:,Schioessinger .25 .JE, IX, p

ביום שישי לפנות ערב שלח הסולטן מולאי אלחאפיד ליהודים, אשר לא אכלו כבר יומיים, לחם וזיתים שחורים, ופקד לפתוח את ארגזי הצידה שבהם התכוון להשתמש במסעו הקרוב ולחלק את תכולתם. רק לחזקים ולבריאים נותר כוח ללכת לקחת את ההקצבה של רבע לחם ולחלק לילדים. כך ערב אחד הוקל מעט הרעב של 12,000 אומללים; אבל כבר בימים שלאחר מכן שוב נותרו אלפי יהודים בלי אוכל.

בשבת, 20 באפריל, ביקר אנרי רייניו, מלווה ביועציו, את הניצולים שמצאו מקלט בגן החיות של הסולטן, ופנה אליהם בדברי פיוס. בעת המפגש כמה התמוטטו מרוב רעב ולא היה אפשר לסייע להם; וחלוקת כסף לא היה בה כדי להועיל, מכיוון שכל אספקת המזון בעיר נגמרה. הצבא הצרפתי נקט במהירות צעדים ראשונים כדי לשפר את המצב הנורא וחילק 1,000 כיכרות לחם. הקונסול הבריטי חילק 1,200 כיכרות. רייניו ביקש להיפגש עם הסולטן וקיבל ממנו ט׳אהר למנות ועדת הצלה וגיחות במלאח בפאס, שבראשה יעמוד מוחמר טאזי, שר העבודות הציבוריות.

• הוועדה נקטה צעדים דחופים כדי לענות מהר ככל האפשר על הצרכים המידיים של הקהילה שמצאה מקלט בארמון. הפצועים קשה פונו לבית החולים האזרחי של הרופא מורה murat   אחרים התקבלו אצל הקונסול הבריטי מקאוויר מקלאוד Maclvor Macleod , הד"ר אגבר ס' וורדן, רופא במיסיון הפרוטסטנטי בפאס ונשות המיסיון טיפלו בהם באמבולנס שהן ארגנו. ורדון תיאר את הפציעות הנוראות של הנפגעים, ולפי דיווחיו אחד מהם התאבד (C26-C25). מצבם הנפשי והגופני הקשה של הנפגעים והיעדר תנאי טיפול הולמים עוררו חשש להתפרצות מגפות. שירות גיהות אורגן כדי לנקות באופן יום־יומי את המקומות ולהשגיח על ניקיונם. הוועדה כללה 13 חברים, בהם גם פקידים מרוקנים, הטאלב מוחמר אלמהדי אלבנאני, פקידים צרפתים – סגן הקונסול לואי מרסייה (Louis Mercier), מפקד חיל ההנדסה נורמן(Normand), הרופאים וייסגרבר, קלונה (Clunet), רולה־לפוונט (Raulet-Lapointe), פרחת (Farhat), ברוידו(Broïdo) ומאני (Many) – ומהנדס הבניין טרנשן דה לוניל(Tranchant de Lunel). היהודים חברי הוועדה היו הרב הראשי של פאס וידאל הצרפתי,- וידאל בן אבנר הצרפתי(1921-1862), בן למשפחה רבנית מיוחסת, מצאצאי רש״י, היה הרב הראשי של פאס, ותחת שלטון החסות מננה דאב בית הדין.

 הר׳ שלמה אבן דנאן, שייח׳ אליהוד (האחראי על ניהול הקהילה היהודית) ועמרם אלמליח.

שלמה בן משה אבן דנאן (1929-1848), בן לשושלת רבנים ידועים,היה דרשן ופוסק.הוא חיבר בין היתר את ספר השו״ת 'אשר לשלמה' (ירושלים 1906).

מאוחר יותר השתנה הרכב הוועדה, ומקלאוד, קונסול בריטניה, הרופאים מורה וורדון, והרוקחים סודן(Soudan) ומיינדיה(Meynadier), הצטרפו אליה. אלמליח שלח מברק שני לפריז:

שלושת רבעי המלאח נחרבו בשרפה. אוכלוסייה עדיין בארמון. הרוגים 50, פצועים 84. שגרירות צרפת מחלקת מזון ומעניקה סיוע רפואי. אוכלוסייה מוסלמית פותחת קרן הצלה לטובת הנפגעים היהודים. אין מענה למברקי הראשון, העמידו לרשותי 5,000 לעזרה ראשונה בשמכם.

בשבת עדיין נשארה האוכלוסייה היהודית בארמון והתקיימה בזכות חלוקת מזון ביזמתו של אלמליח. מאות שהו שם, אחד על השני, בחצרות גדולות, במסדרונות, בתוך מחסנים ישנים, באורוות, תחת קשתות, מאחורי דלתות – בכל מקום שמצאו. רובם היו מעתה חסרי בית, בלא בגדים, שכבו ערומים על הקרקע או סגורים בכלובי האריות, ששימשו בעבורם מקלט, רועדים מחום, סובלים מדיזנטריה ומחרפת רעב.

הסולטן, מלווה בשריו וברופאים, ביקר את היהודים. הוא התעניין במצבם הגופני והנפשי, דיבר אליהם מילים טובות והצהיר לפניהם שההתקוממות לא הייתה צפויה, שהאשמים ייענשו ושהקרבנות יפוצו. הוא זימן את הפצועים, וכשראה את פציעותיהם האיומות התרגש עד מאוד. הוא חקר אותם בעניין מספר ההרוגים. מנו אז 51 – מהם 18 נשים ו־10 ילדים, כמה מהם נרצחו עם אמותיהם יחד – 72 פצועים. 

החבורה הקדושה

אור החיים הקדוש התפלל פעמיים תפילת נעילה בא״י. פעם ראשונה היתה בהר הכרמל, במערת אליהו הנביא. כשהוא מוקף בתלמידיו התפלל בעוצמה ובהתרגשות ובאיגרת שכתב תלמידו מסופר, שכל התלמידים חשו בהארה מיוחדת ותחושת רוממות כאילו אליהו הנביא היה עימם באותה שעה. בטבריה נפגש עם רבי חיים אבולעפיה והקשר ביניהם היה מיוחד במינו.

הרב אבולעפיה ניסה לשכנע את רבינו שיקבע את בית מדרשו בטבריה, אך הייתה התחייבות להקים את בית המדרש בירושלים.

בסוף שנת התק״ב עלה רבינו עם חבורתו לירושלים, שם שהה שנה אחת בלבד עד הסתלקותו. כאן הגשים רבינו את משאת נפשו וחלום נעוריו.

בחצרו של הרב עמנואל חי ריקי הי״ד, מחבר ״משנת חסידים״, קבע רבינו את בית מדרשו. הרחיד״א כתב ״ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרים וקדושתו הפלא ופלא ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד… וחיבר ״חפץ ה׳״, ״ראשון לציון״, ״אור החיים״ ו״פרי תואר״ וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו, הפלא ופלא חופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה ענייני העולם הזה ורבו עזוז נוראתיו״.

כל אחד מבני חבורתו למד בהתמדה ובשקידה. במהלך שנה אחת, סיימו בבקיאות ובעמקות ארבע מסכתות להלכה, פרי הלימוד היה הספר ״ראשון לציון״ שנתחבר אז.

רחב״ע עצמו בבית המדרש התנהג בחסידות והיה עטוף בטלית ותפילין כל היום כפי שהעידו תלמידיו: ״הרב דומה למלאך ה׳ צבאות מעוטף בטלית, ותפילין בזרועו ומתנהג בחסידות הכל לפי רוב הענווה. יושב ושונה, משקה ודולה״.

התלמידים ישבו לפניו בחצי גורן עגולה. ביום למדו, ובלילה התפללו על שלום ישראל והגאולה. במוצאי שבת תיקנו סדר לימוד מיוחד. הלילה נחלק לארבע משמרות.

בשבתות ובימים טובים התפללו מול הכותל המערבי, ״לייחד ולקשר כל העולמות״.

החכורה נהגה ככמה הנהגות חשובות:

ריבוי בטבילה, בטהרה ובהתקדשות.

הכרת הטוב.

קשר מתמיד ומסירת דו״ח לוועד ״כנסת ישראל״ בחו״ל.

השתטחות על קברות הצדיקים.

תפילות ותיקונים להחיש הגאולה ולאקמא שכינתא מעפרא.

לימוד הגמרא בעיון תוך השוואה עם הפוסקים ובעיקר עם הרמב״ם.

לימוד מוצ״ש בארבע משמרות – ניצול הרשימו של הנשמה היתירה להאיר לכל השבוע.

תפילות קבועות בשבתות ובימים טובים מול הכותל המערבי.

דיבוק החברים בבית המדרש.

 דוגמת מופת.

פעם אחת כאשר היתה שעת מצוקה וגזירה בירושלים, החליטה קהילת היהודים בירושלים להתאסף ולטכס עצה מה לעשות, כדי לבטל את הגזירה. המקום שנקבע היה בית תפלותם של הקראים, מקום שלא היה ידוע לשלטונות.

כשהגיע אוהחה״ק למקום והחל לרדת במדרגות המקום, התעלף ונפל. כשהתעורר ציוה להרים את אבן המדריגה ממנה נפל. לתדהמת הקהל, מצאו שם ספרי הרמב״ם מונחים בבזיון. אוהחה״ק הסביר לקהל שמאחר והרמב״ם נלחם קשות בקראים והרחיקם מקהל ישראל, הם רצו לנקום בו ובכתביו הקדושים.

אוהחה״ק בכעסו על הקראים החצופים הללו, קיללם שלא יזכו למנין בירושלים וכך כמובן אירע.

שבת אוהחה״ק בירושלים עם תלמידיו, לא ארך זמן רב, בסה״כ שנה אחת, אך הרושם שהותירה ישיבה זו לדורות בעולם כולו ובפרט בירושלים ניכר עד ימינו, הרוצה להבין זאת, יתבונן בבניינה של ישיבת ״אור החיים״, המרכז העולמי בעיר הקודש.

סיפרנו על כך שחבורת אוהחה״ק זכתה להתפלל תפילת הנעילה פעמיים בא״י, יחד עם רבם הנערץ. לעיל סיפרנו על הפעם הראשונה, בהר הכרמל.

הפעם השניה היתה בירושלים באחד מבתי הכנסיות העתיקים.

באחת מאגרותיו לועד ביהמ״ד בליוורנו, הוא מתאר את תפילת הנעילה הזו:

״הלכנו לביהכנ״ס וראיתי שם הארה גדולה בשעת כל נדרי… ובשעה שפתחתי ההיכל, ממש היה בעיני כפתיחת שערי ג״ע. כל כך הארה שהיתה בביהכנ״ס… יאמנו דברי שלא ראיתי מימי בעולם, הארה כאותה שעה״

משמע שהארה זו היתה גדולה גם מזו שזכה לה במערת אליהו הנביא ומכל ההזדמנויות בהן זכה ברוח קודשו לגילוים, להשגות ולהצצה דקדושה בעיניו הזכות.

בספר מעשה הצדיקים מסופר על אוהחה״ק והשגותיו. נביא כמה ציטוטים מתאוריו:

 ״שמעה אזנינו מתרומות נפלאותיו אשר הפליא נגדה נא מקהלות קודש בארץ מכורתו עוב״י סאלי יע״א״

 ״וערב ובוקר מלא לב ההמון רגש קדש ויפל בלבבם נתיבות חיים בתוכחת מגולה״

 ״ובליל שישי הרומזת ליסוד התעסק בפרד״ס… ויתעתד לקבל זיו העליון… וביום השביעי התנוצץ בו אור מופלא רום מעלה ונחה עליו רוח טהורה ויצהל פניו כל קבל הנאספים ויגל באזנם ארחות יושר״.

בגוראמה הרחוקה והשקטה, נחלשו העסקים. הבצורת פקדה את האזור כולו מזה שנים מספר. האיכרים הערביים סבלו סבל רב ממכת־הבצורת ושדותיהם הפכו לאדמה חרוכה ומתפוררת מיובש. מצב האדמה החקלאית היה בכי רע, ובמשך שנים רבות שכחו החקלאים את עבודת־החריש, התגעגעו לזו של הקציר וציפו למטר מהשמים. היהודים לא הזניחו לאנחות את לקוחותיהם הערביים והמשיכו לספק להם את כל הדרוש ולרשום בפנקסי־האשראי בלי כל התחייבות כתובה של ממש. המצב היה מובן מאליו: כאשר יירד גשם, תהיה חקלאות, וכאשר יהיה קציר יהיה כסף, ואז יהיה טוב לכולם והאיכרים יפרעו את חובותיהם שהלכו ותפחו מיום ליום. בסופו של דבר, כולם משפחה אחת ואיש לא עושה חשבונות של דת בשעת צרה, כולם באים לעזרת כולם. זו היתה הדעה שרווחה בקרב סוחרי־העיירה היהודיים ואיש לא חלק ולא עירער עליה. היהודים שירתו את אחיהם הערביים כימים ימימה בלי כל חשש והיסוס. הזקנים שבקרב היהודים ריסנו את הצעירים והציפו אותם בסיפורים על חייהם עם הערבים כאשר אלה פרשו עליהם את חסותם ומנעו מהם כל פגיעה, לא רק בהם אלא גם בדתם ובעסקיהם. לכן, כשרע לערבים עקב הבצורת, אסור ליהודים לשכוח את הערבים ולהתנהג ככפויי־טובה ותודה. ״שייך״ הערבים הרוש או חמאד פנה אל היהודים וביקש מהם להתפלל למען המטר. הרוש היה ידוע כשונא יהודים מבטן־אימו, אולם הוא כיבד אותם ואת דתם והעריך את כוחם הרוחני, יושרם והגינותם.

היהודים נענו לבקשה זו של השייך הרוש, וערכו יום־תפילות למען הגשם באיזור כולו. הם התכנסו בבית־כנסת עם בוקר ולאחר תפילת־שחרית, יצאו לבית־העלמין המקומי ושם קראו מזמורי־תהילים ותפילת״תיקון־הגשם״. משם עברו לבית־העלמין העתיק בו קבור הרב הגאון מכלוף הלוי, ושם עשו כל היום בתפילות ובקשות על הגשם למען כלל התושבים ועתידם. עד בוא הגשם, המשיכו היהודים בעסקיהם ובחייהם כרגיל, כאשר הדאגה נתונה בעיקר לחלשים שבתוכם.

אברהם לוי, שהיה מכונה בראהים בן ילו, עסק בעיבוד עורות ובייצור אוכפים לבהמות הרבות שברשות ערביי־הסביבה. אבל היה לו גם עיסוק נוסף הצלת נפש שמר לה בחיים. תוך כדי עבודתו בפרוזדור ביתו, היה מקבל את הפונים לעזרתו, מקשיב למצוקתם הנפשית ובעזרת ספר השמות והסמלים חית כותב להם קמיעות בקולמוס טבול בדיו שחורה. לאחר מכן, היה עוטף את הקלף בתוך עטיפת־עור, תופר אותו במקום ומשחיל בו חוט צמר עבה וחזק. לחולה, מאוכזב, מאוהב, או לא־יוצלח, לא נותר אלא לתלות את הקמיע של בראהים בן ילו על צווארו, ולתת בו את אימונו. רבים האנשים, יהודים וערבים, התדפקו על דלתו של בראהים בן ילו, ורבים מצאו מרגוע לנפשם והקלה לתחלואיהם. קמיעיו והתנהגותו התמימה והישרה של בראהים בן ילו כלפי זולתו הקנו לו חיבה והערכה עד שנמצא מישהו שכינה אותו ״נוח של דורנו״. בראהים בן ילו הזקן הקפיד על שמירת־המצוות והתפילות, והיה בין הראשונים שהתיצבו בכל ימות־השנה בבית הכנסת.

חברה חדשה קמה בעיירה וצעירים רבים השתלבו בתוכה. הוותיקים שנותרו בחיים, אחרי מותו של דודו ישועה, לא מצאו מרגוע לרגשותיהם ולא השלימו עם אובדן תקופת־הזוהר שעברה ללא שוב עם הסתלקותו של דודו ישועה. חרף נוקשותו ותקיפותו, היה דודו ישועה אהוב על כולם, והחיים בתקופתו היו חיים של טעם, כבוד ועניין. רבים התגעגעו לאישיותו רבת־ההשפעה, וכן לישיבותיו הרבות עם ״הקאיידים״ הערביים, הלא הם ראשי־השבטים והכפרים שמעולם לא צעדו צעד אחד בלי התיעצות מוקדמת עם דודו ישועה החכם. הוא שימש להם כידיד, שותף, יועץ, מנהיג ומציל בעת־צרה. ערבים רבים היו שותפים לדעת־היהודים, שהתקופה היפה של דודו ישועה חלפה לבלי שוב. ילו ישועה, הלוא הוא הרב מכלוף, אחיו של דודו ישועה, אשר עבר לגור בעיירה תאלסינט לאחר מותו של דודו ישועה, המשיך לפקוד את גוראמה לשם חיסול חלקו בירושה. ילו ישועה היה הדור בלבושו, גבוה ותקיף בהתנהגותו עם הבריות. מעולם לא ראה אותו איש בלי ספר ביד אחח וקב יפה ביד שניה. הוא נהג לקרוא בכל מקום בבית כמו בבית־הכנסת, בחנות כמו באוטובוס. היום כשבא לבקר את בן־אחיו, כליפא דודו, שקע ילו ישועה בקריאתו בספר הגמרא כשמשקפי ״הביצה״ מונחים על אפו. מוחה או חמאד הערבי הביט בו, וכידיד ותיק למשפחת־ישועה הגדולה, בא לברכו ולהחליף איתו מלים אחדות על המצב.

הרב מכלוף הסיט את ספר הגמרא מעיניו והשיב בברכה חמה לידידו הערבי ואחר חזר ושקע בקריאתו.

הערבי לא ראה זאת בעיין יפה ושאל את הרב: ״מה התועלת שיש לך מקריאה זו כל הזמן ועד מתי תמשיך לקרוא כך?״ הרב הנדהם, נפגע מהערתו החריפה של ידידו הערבי המלומד בקוראן, הסיר את משקפיו, קיפל את ספר הגמרא על אצבעו ותקע מבט ארוך ומלא תמיהה בערבי ורק אחרי זה ענה לו:

״מה אומר לך ידידי מוחה? סברתי לתומי שאתה יודע מזמן מה התועלת שספר הקודש נותן לי, אולם עכשיו שאתה מודה שאינך יודע, אסביר לך זאת ברצון״. ילו ישועה הרב נשען קדימה על קבו, הביט בעינו היחידה־הבריאה לתוך עיני ידידו הוותיק הערבי והמשיך: ״קריאתי המתמדת והעקבית בספרי־הקודש נותנת לי הכל. מה עוד אבקש מאלוהים כאשר אתה חורש, זורע וקוצר ונותן לי ייבול? או כשאתה מגדל צאן ובקר ומאפשר לי לשחוט ולאכול? אין לי טענות כלפי בוראי אשר ציווני לקרוא יומם ולילה בתורתו, והוא אלוהים, ידאג למחסורי. אני לא ידעתי מעודי עבודה קשה מהי, ואת זמני אני מחלק בין תפילות, קריאה בספרים ומנוחה רבה, ועל כך אני אסיר־תודה לאלוהים״.

סיים הרב ילו ישועה מכלוף את דבריו, ומייד חזר ופתח את ספרו והמשיך בקריאתו. מוחה או חמאד הערבי נאנח אנחה ארוכה ואמר: ״אכן צדקת יהודי! הכל אתה מקבל בזכות תורתך״.