נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
בגוראמה הרחוקה והשקטה, נחלשו העסקים. הבצורת פקדה את האזור כולו מזה שנים מספר. האיכרים הערביים סבלו סבל רב ממכת־הבצורת ושדותיהם הפכו לאדמה חרוכה ומתפוררת מיובש. מצב האדמה החקלאית היה בכי רע, ובמשך שנים רבות שכחו החקלאים את עבודת־החריש, התגעגעו לזו של הקציר וציפו למטר מהשמים. היהודים לא הזניחו לאנחות את לקוחותיהם הערביים והמשיכו לספק להם את כל הדרוש ולרשום בפנקסי־האשראי בלי כל התחייבות כתובה של ממש. המצב היה מובן מאליו: כאשר יירד גשם, תהיה חקלאות, וכאשר יהיה קציר יהיה כסף, ואז יהיה טוב לכולם והאיכרים יפרעו את חובותיהם שהלכו ותפחו מיום ליום. בסופו של דבר, כולם משפחה אחת ואיש לא עושה חשבונות של דת בשעת צרה, כולם באים לעזרת כולם. זו היתה הדעה שרווחה בקרב סוחרי־העיירה היהודיים ואיש לא חלק ולא עירער עליה. היהודים שירתו את אחיהם הערביים כימים ימימה בלי כל חשש והיסוס. הזקנים שבקרב היהודים ריסנו את הצעירים והציפו אותם בסיפורים על חייהם עם הערבים כאשר אלה פרשו עליהם את חסותם ומנעו מהם כל פגיעה, לא רק בהם אלא גם בדתם ובעסקיהם. לכן, כשרע לערבים עקב הבצורת, אסור ליהודים לשכוח את הערבים ולהתנהג ככפויי־טובה ותודה. ״שייך״ הערבים הרוש או חמאד פנה אל היהודים וביקש מהם להתפלל למען המטר. הרוש היה ידוע כשונא יהודים מבטן־אימו, אולם הוא כיבד אותם ואת דתם והעריך את כוחם הרוחני, יושרם והגינותם.
היהודים נענו לבקשה זו של השייך הרוש, וערכו יום־תפילות למען הגשם באיזור כולו. הם התכנסו בבית־כנסת עם בוקר ולאחר תפילת־שחרית, יצאו לבית־העלמין המקומי ושם קראו מזמורי־תהילים ותפילת״תיקון־הגשם״. משם עברו לבית־העלמין העתיק בו קבור הרב הגאון מכלוף הלוי, ושם עשו כל היום בתפילות ובקשות על הגשם למען כלל התושבים ועתידם. עד בוא הגשם, המשיכו היהודים בעסקיהם ובחייהם כרגיל, כאשר הדאגה נתונה בעיקר לחלשים שבתוכם.
אברהם לוי, שהיה מכונה בראהים בן ילו, עסק בעיבוד עורות ובייצור אוכפים לבהמות הרבות שברשות ערביי־הסביבה. אבל היה לו גם עיסוק נוסף הצלת נפש שמר לה בחיים. תוך כדי עבודתו בפרוזדור ביתו, היה מקבל את הפונים לעזרתו, מקשיב למצוקתם הנפשית ובעזרת ספר השמות והסמלים חית כותב להם קמיעות בקולמוס טבול בדיו שחורה. לאחר מכן, היה עוטף את הקלף בתוך עטיפת־עור, תופר אותו במקום ומשחיל בו חוט צמר עבה וחזק. לחולה, מאוכזב, מאוהב, או לא־יוצלח, לא נותר אלא לתלות את הקמיע של בראהים בן ילו על צווארו, ולתת בו את אימונו. רבים האנשים, יהודים וערבים, התדפקו על דלתו של בראהים בן ילו, ורבים מצאו מרגוע לנפשם והקלה לתחלואיהם. קמיעיו והתנהגותו התמימה והישרה של בראהים בן ילו כלפי זולתו הקנו לו חיבה והערכה עד שנמצא מישהו שכינה אותו ״נוח של דורנו״. בראהים בן ילו הזקן הקפיד על שמירת־המצוות והתפילות, והיה בין הראשונים שהתיצבו בכל ימות־השנה בבית הכנסת.
חברה חדשה קמה בעיירה וצעירים רבים השתלבו בתוכה. הוותיקים שנותרו בחיים, אחרי מותו של דודו ישועה, לא מצאו מרגוע לרגשותיהם ולא השלימו עם אובדן תקופת־הזוהר שעברה ללא שוב עם הסתלקותו של דודו ישועה. חרף נוקשותו ותקיפותו, היה דודו ישועה אהוב על כולם, והחיים בתקופתו היו חיים של טעם, כבוד ועניין. רבים התגעגעו לאישיותו רבת־ההשפעה, וכן לישיבותיו הרבות עם ״הקאיידים״ הערביים, הלא הם ראשי־השבטים והכפרים שמעולם לא צעדו צעד אחד בלי התיעצות מוקדמת עם דודו ישועה החכם. הוא שימש להם כידיד, שותף, יועץ, מנהיג ומציל בעת־צרה. ערבים רבים היו שותפים לדעת־היהודים, שהתקופה היפה של דודו ישועה חלפה לבלי שוב. ילו ישועה, הלוא הוא הרב מכלוף, אחיו של דודו ישועה, אשר עבר לגור בעיירה תאלסינט לאחר מותו של דודו ישועה, המשיך לפקוד את גוראמה לשם חיסול חלקו בירושה. ילו ישועה היה הדור בלבושו, גבוה ותקיף בהתנהגותו עם הבריות. מעולם לא ראה אותו איש בלי ספר ביד אחח וקב יפה ביד שניה. הוא נהג לקרוא בכל מקום בבית כמו בבית־הכנסת, בחנות כמו באוטובוס. היום כשבא לבקר את בן־אחיו, כליפא דודו, שקע ילו ישועה בקריאתו בספר הגמרא כשמשקפי ״הביצה״ מונחים על אפו. מוחה או חמאד הערבי הביט בו, וכידיד ותיק למשפחת־ישועה הגדולה, בא לברכו ולהחליף איתו מלים אחדות על המצב.
הרב מכלוף הסיט את ספר הגמרא מעיניו והשיב בברכה חמה לידידו הערבי ואחר חזר ושקע בקריאתו.
הערבי לא ראה זאת בעיין יפה ושאל את הרב: ״מה התועלת שיש לך מקריאה זו כל הזמן ועד מתי תמשיך לקרוא כך?״ הרב הנדהם, נפגע מהערתו החריפה של ידידו הערבי המלומד בקוראן, הסיר את משקפיו, קיפל את ספר הגמרא על אצבעו ותקע מבט ארוך ומלא תמיהה בערבי ורק אחרי זה ענה לו:
״מה אומר לך ידידי מוחה? סברתי לתומי שאתה יודע מזמן מה התועלת שספר הקודש נותן לי, אולם עכשיו שאתה מודה שאינך יודע, אסביר לך זאת ברצון״. ילו ישועה הרב נשען קדימה על קבו, הביט בעינו היחידה־הבריאה לתוך עיני ידידו הוותיק הערבי והמשיך: ״קריאתי המתמדת והעקבית בספרי־הקודש נותנת לי הכל. מה עוד אבקש מאלוהים כאשר אתה חורש, זורע וקוצר ונותן לי ייבול? או כשאתה מגדל צאן ובקר ומאפשר לי לשחוט ולאכול? אין לי טענות כלפי בוראי אשר ציווני לקרוא יומם ולילה בתורתו, והוא אלוהים, ידאג למחסורי. אני לא ידעתי מעודי עבודה קשה מהי, ואת זמני אני מחלק בין תפילות, קריאה בספרים ומנוחה רבה, ועל כך אני אסיר־תודה לאלוהים״.
סיים הרב ילו ישועה מכלוף את דבריו, ומייד חזר ופתח את ספרו והמשיך בקריאתו. מוחה או חמאד הערבי נאנח אנחה ארוכה ואמר: ״אכן צדקת יהודי! הכל אתה מקבל בזכות תורתך״.