יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
אימוץ השפה הערבית בספרד המוסלמית היה חלק מהסתגלות עמוקה ומקיפה ביותר, שבאה לידי ביטוי כמעט בכל תחומי החיים. כך תיאר משה אבן עזרא את התערותם של יהודי אלאנדלוס בתרבות הערבית: ׳חִקינו את מעשיהם והלכנו בדרכיהם ולמדנו את מדותיהם ודברנו בלשונותיהם ודרכנו בשביליהם בנוגע לרֹב הענינים, כמו שכתוב: ״ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם׳״. בכל הארצות ששלטה בהן השפה הערבית התפשטה השפה בקרב היהודים, והם השתמשו בה במידה זו או אחרת אף לפרשנות המקרא והתלמוד, לפסקי הלכה ולתשובות על שאלות בעניינים הלכתיים. יהודה אבן תבון הסביר בהקדמה לתרגומו העברי לספר ׳חובות הלבבות׳ לבחיי אבן פקודה כי ׳בגלות מלכות ישמעאל… ומדברים בל[שון] ערבית וכל קהלות ישראל, אשר היו במקומות ההם, מדברים בל׳ ההיא, פירשו רוב מה שפירשו מספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בל׳ ערבית וגם וברוב חבוריהם אשר חברו ותשובת השאלות הנשאלות מהם עשו כן, מפני שכל העם היו מבינים בל׳ ההיא׳. מלבד ידיעת הערבית שרווחה בציבור היהודי כולו, היו לדעת אבן תבון סיבות נוספות לשימוש הנרחב בשפה הזאת: ׳ועוד, כי היא ל׳ רחבה וממולאה בכל ענין וכפי כל הצורך לכל מדבר ומחבר, המליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שיתכן בל׳ העברית׳ – השפה הערבית התאימה יותר מהעברית לצורכי התרבות הערבית־היהודית. ולבסוף אבן תבון שב והדגיש שהערבית הייתה ידועה ליהודים הלא־משכילים יותר מהעברית: ׳וגם כונתם היתה להועיל בחבוריהם לעמי הארץ שאינם בקיאים בלה״ק [בלשון הקודש!׳.
נראה כי צדק אבן תבון בהסברו זה. שלמה ב״ר יוסף בן יעקב מסרגוסה שבאראגון כתב בהקדמתו לתרגום פירושו של הרמב״ם לסדר נזיקין: ׳גם גאוני המערב וספרד, כגון רבינו חנוך, בנו של רבינו משה, פירש את כל התלמוד בלשון ערבי. ורבנו שמואל מגרנאטה הלוי ורבינו יצחק אלפסי ורבינו יצחק בן גיאת ורבינו יוסף הלוי בן מיגש, ואחרים רבים, זכרם לברכה, כולם רוב פירושיהם ותשובותיהם בלשון ערבי, כדי להקל על השואלים ועל הלומדים׳. שני טעמים ניתנו לשימוש הרחב בלשון ערב: התאמתה של השפה לנושאי החיבורים וידיעת השפה שרווחה בציבור בצד חוסר הבקיאות בעברית.
במרחב שמבבל עד ספרד יכלו יהודים בכלל ומלומדים בפרט להשתמש בשפה הערבית במגעיהם עם אחיהם היהודים בכל אתר ואתר, כולל ספרד, ואילו יהודים מארצות נוצריות נאלצו להשתמש בשפה העברית במגעיהם עם יהודים בכל מקום, בארצות נוצריות אחרות וכל שכן בארצות האסלאם. משום כך רגילים היו יהודים אלה יותר לדבר עברית. העיד על כך משה אבן ג׳יקטילה, שכאמור חי בספרד במאה האחת עשרה: ׳רק אנשי צרפת היושבים בגבול אחינו בני עשו אין רובם מכיר בלשון ערבי והרבה מחבבים את לשון הקדש ורגילים לדבר בה׳. ובמאה השתים עשרה הסביר שלמה ב״ר אברהם בן פרחון ב׳מחברת הערוך׳: ׳כל המקומות של ארץ ישמעאל לשון אחד יש להן, וכל האכסנאין הבאין אליהן יכירו את לשונם: לפיכך לא הוצרכו להשתמש בלשון הקדש להיות רגילין בו. אבל כל ארץ אדום משונים לשונותיהם זו מזו, ושיבואו אכסנאין אליהם לא יכירו דבריהם, הוצרכו לדבר להם בלשון הקדש. לפיכך הם רגילין בו יותר׳.
מכל האמור ברור כי יהודים מארצות נוצריות היו רגילים להשתמש בעברית מחוץ לגבולות ארץ מגוריהם בעברם מאזור לשוני אחד לאחר; כך נהגו חכמי צרפת ואשכנז בהיותם בספרד כאמור. לעומת זאת היהודים בספרד המוסלמית השתמשו ביצירתם הדתית, הספרותית והמדעית בשתי שפות: עברית וערבית־יהודית. עקב הרקונקיסטה, אשר נמשכה מאות שנים, גדל מספרם של היהודים שחיו בממלכות ההיספניות, ואף כי חלקם, ובייחוד המשכילים, המשיך להשתמש בשפה הערבית, החשיפה לשפות הרומאניות הביאה בעקבותיה שינויים בלשונות היהודים. אבן גבירול היטיב להגדיר את המצב בשירו ׳הענק׳: ׳חצים מדבר בארמית; וחצי -בִּלְשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קֹדֶרֶת׳.