אלי פילו
La négociation de l’évacuation en masse des Juifs du Maroc Yigal Bin Nun-La politique du jeune état marocain
La politique du jeune état marocain
Après l’indépendance, le royaume marocain, devait choisir entre la poursuite des relations avec la France, sa culture, sa langue et l’Occident démocratique d’une part, et l’alignement sur les pays du Moyen-Orient, leur politique panarabe et leur relation néfaste avec la population juive, d’autre part. Le statut juridique des Juifs dans le nouvel état n’était pas clair. Les Juifs devaient-ils revendiquer des droits particuliers en tant que minorité ethnique à l’écart du reste de la population, ou bien s’assimiler au sein de la nouvelle société, de sa culture et de sa langue, au point de s’y fondre, à l’instar des communautés juives d’Europe occidentale ? Si la première option comptait peu de partisans dans la classe intellectuelle, car ses adeptes potentiels préféraient tout simplement quitter le Maroc, la seconde eut, dans un délai relativement bref, sa période de gloire. Mais la réalité politique marocaine bouleversa la situation. Bien vite, il s’avéra que ce qui valait pour les Juifs de France au lendemain de la Révolution et pour les Juifs d’Europe occidentale par la suite ne convenait pas au nouvel état arabe et musulman, même après une présence française de quarante ans.
Si l’histoire de la communauté juive du Maroc après l’indépendance n’est pas identique à celle des autres pays arabes, qui expulsèrent bien vite leurs Juifs après la création de l’état d’Israël, elle fut marquée par la crainte permanente d’un avenir incertain et inquiétant, voire d’une éventuelle et imminente catastrophe . La communauté était préoccupée par ces questions déterminantes pour son avenir, pour le meilleur ou pour le pire. Le royaume marocain indépendant devait trancher à leur propos. Ses décisions politiques allaient déterminer le sort des Juifs, soit vers un renouveau individuel et communautaire au sein d’un pays démocratique et moderne, soit sur le départ précipité. En plus du surgissement du conflit du Moyen-Orient au cœur des relations judéo-musulmanes au Maroc, se développa en chaque Juif la crainte de perdre les avantages acquis auparavant par rapport aux Musulmans. La remise en cause de ces privilèges consécutive à l’adoption d’une politique d’arabisation de l’administration publique et du système judiciaire risquait de réduire à néant les avantages d’une éducation française ouvrant l’accès à de postes clé dans la fonction publique. Dans les professions libérales et la bourgeoisie juives régnait un sentiment d’appréhension, provenant de la nécessité de choisir entre la langue et la culture françaises, qu’ils avaient assimilées avec enthousiasme, et le processus futur d’arabisation, porteur d’un bagage culturel musulman défavorable aux Juifs. La crainte de perdre ces avantages à la suite de l’arabisation créa dans la communauté un état d’insécurité chronique, qui ne fit que se renforcer. Le Maroc ne pouvant pas assurer un avenir meilleur à ses citoyens juifs dans un état arabo-musulman, il n’y avait d’autre choix que de partir.
L’histoire du Maroc au cours des sept premières années de son indépendance est aussi celle des échecs de ses dirigeants dans leurs rapports avec la communauté juive. Les jeunes dirigeants du nouvel état qui aspiraient à évoluer vers une société démocratique et moderne échouèrent dans leurs tentatives d’intégrer en son sein une population non musulmane, ancrée dans le pays bien avant l’islamisation et l’arabisation du Maroc. Il convient de préciser que le royaume marocain était l’un des rares pays arabo-musulman à avoir nommé un ministre juif, le Dr Léon Benzaquen, dans son premier gouvernement. En dépit de nombreuses tentatives de garantir la présence juive dans l’état indépendant, le Maroc commit des erreurs qui amenèrent les Juifs à mettre en doute leur avenir dans ce pays. L’erreur la plus grave fut la restriction de la liberté de circulation et les entraves à l’obtention de passeports. Plus les autorités marocaines s’efforçaient de retenir les Juifs dans le pays, plus elles diminuaient leur volonté d’y rester. De ce point de vue, ces premières années d’indépendance constituent un moment décisif dans l’histoire de la nouvelle société marocaine. Ses dirigeants ayant vécu l’humiliation du colonialisme devinrent progressivement plus sensibles aux liens culturels et sociaux avec le monde arabe, et supportèrent sans enthousiasme les pressions de la Ligue arabe et l’influence néfaste du nassérisme. Cet état de chose engendra une politique qui écarta progressivement la possibilité que des citoyens juifs puissent s’intégrer dans le Maroc indépendant, alors que d’autres options plus attrayantes s’ouvraient déjà à eux.
Pessah shinar REFLEXIONS SUR LA SYMBIOSE JUDEO-IBADITE EN AFRIQUE DU NORD
Selon une tradition ibàdite, les premières familles juives furent amenées à Ghardaïa sur une invitation des Mzabites, par un ibàdite de Djerba, 'Ammï Sa'ïd aux Xlle
siècle. D'après la tradition juive, les premiers Juifs seraient venus du Caire, sous la conduite du rabbin Daoud Sellam, bien avant l'époque de 'Ammï Sa'ïd, qui, selon cette version, ne serait arrivé au Mzab qu'au début du XVIIe. Quoi qu'il soit, la présence des Juifs au Mzab est attestée par des responsa datant de la seconde moitié du XVIIe s. Nombre de Juifs du Mzab revendiquent, par ailleurs, une origine espagnole antérieure à leur passage au Maroc (Fès, Figuig). Certains reconnaissent Mouchi Sebano d'Alger comme ancêtre éponyme; d'autres se disent originaires de l'Oued Righ et de Tripolitaine et d'autres, enfin, se disent descendants des réfugiés du Touat, venus après la catastrophe qui mit fin aux communautés prospères de cette région vers la fin du XVe s. La forrmule prononcée par certains Juifs à l'issue de la veillée pascale "l'An prochain à Tamentit," semble en effet confirmer une provenance touatienne. Ce caractère hétéroclite de la démographie juive de Ghardaïa s'accorde mal avec les conclusions de l'anthropologue C.L. Briggs qui indiquent une grande homogénéité de type (surtout un indice cephalique extrêmement bas et un aspect tout à fait "non-juif"), qu'il explique par une endogamie outrée.
Les raisons qui amenèrent les Mzabites à accueillir les Juifs étaient sans doute d'ordre matériel : ils avaient besoin d'artisans qualifiés pour les métiers considérés comme vils (par exemple la tannerie) ou incompatibles avec leur puritanisme (par ex. l'orfèvrerie dont ils avaient besoin pour leurs femmes) ou encore, exigeant la manipulation du fer.
- En Islam classique, le tanneur, le ventouseur et le tisserand forment une trilogie encourant le mépris social. Cf. R. Brunschvig, 'Métiers vils en Islam', in Studia Isl. 16 (1962), 46sq. D'après l'école mâlikite, ces artisans ne sont même pas capables de témoigner,, p. 58.
- Cette attitude à l'égard de la manipulation des métaux précieux n'est pas particulière aux Ibâdites mais caractérise également l'Islam sunnite, surtout mâlikite et hanbalite. D'après les grands mystiques Abu Tâlib al- Makkï et al-Ghazzâli, l'orfèvrerie embellit faussement ce bas-monde (ibid). En conséquence, cette industrie se trouve traditionnellement monopolisée par les dhimmis, notamment les Juifs. Cf. R. Le Tourncau, Fès avant le Protectorat (Casablanca 1949), pp. 350-3!. Quant aux parures des femmes mzabites, la loi ibâdit'e limite sévèrement leur emploi mais stipule néanmoins que le fiancé doit offrir à la jeune femme, en sus de la dot, un nombre fixe de bijoux: 5 paires de bracelets, 3 paires de boucles d'oreilles en or, 3 agrafes d'or, 1 paire de fibules en argent, 1 paire de bracelets de cheville en argent. A.-M. Goichon, La Vie féminine au Mzab (Paris 1927), I, p. 75.
En 1879 A. Coyne signalait que les Juifs étaient tous bijoutiers, armuriers, tanneurs, ou cordonniers. Huguet y ajouta les métiers de teinturier et de cardeur de laine. Si l'on compare cette liste avec les professions recensées en 1960, on constate qu'en dehors de la bijouterie, les Juifs n'avaient plus le monopole sur aucune autre profession et qu'il n'y avait plus aucun juif parmi les forgerons, tanneurs, maçons, plâtreurs, tisserands, coiffeurs, peintres, cordonniers et brodeurs. En revanche ils tenaient 39 magasins (contre 337 tenus par les Mozabites). Briggs mentionne quelques tailleurs, menuisiers, transporteurs, percepteurs d'impôts et des employés comptables parmi les Juifs. Il y avait aussi des ferblantiers ainsi que des accoucheuses (qâblât) juives, mais la clientèle de ces dernières se recrutait parmi les Juives et les Arabes, les Mzabites s'abstenant d’employer des sage-femmes professionnelles.
الإباضية أحد المذاهب الإسلامية، سمي بهذا الاسم نسبة إلى عبد الله بن إباض التميمي، بينما ينسب المذهب إلى جابر بن زيد التابعي، الذي كان من تلامذة السيدة عائشة و ابن عباس وتنتشر الإباضية في سلطنة عُمان حيث يمثلون حسب بعض الإحصائيات ما يقارب 70% [3] من العُمانيين وينتشر أيضا في جبل نفوسة وفي زوارة في ليبيا ووادي مزاب في الجزائر وجربة في تونس وبعض المناطق في شمال أفريقيا وزنجبار.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים – נביא המנבא מוטעה מהשטן!
נביא המנבא מוטעה מהשטן!
יש בקוראן פסוק שממנו משתמע כי מוחמד סובר שכל הנביאים הוטעו בנבואותיהם מחמת השפעת השטן:
״מעולם לא שלחנו לפניך שליח ולא נביא, מבלי אשר – עם התגבר כיסופיו – יגניב השטן דברים מבעד לכיסופיו; ואולם אלוקים ימחה את אשר יגניב השטן. אזי יאשש אלוקים את אותותיו, ואלוקים יודע וחכם״ (כב, נב).
יש לציין כי היסטוריונים מוסלמים מייחסים למוחמד נפילה שכזו בפח שטמן לו השטן. הדברים מתייחסים לנאמר בקוראן, ומכירים באפשרות אללוֹת (אלוהויות) של שבט קורייש לשמש ישויות אלוהיות המתווכות בין המאמין לאללה. מסורות אלה מספרות, שמוחמד זכה בהתגלות נוספת שהבהירה לו כי קבלת פולחן אלילי שכזה לא היתה אלא מעשה שטן. זו הסיבה שהפסוקים הללו נמחקו מן הקוראן ובמקומם ירדו מן השמים פסוקים אחרים שקבעו, כי שלוש אללוֹת הן פרי דמיונם של הערבים ואין הן ראויות לסגידה. כך או כך, ההלכה המוסלמית גורסת כי התגלות מאוחרת יותר ממילא מפקיעה את תוקפן של התגלויות קודמות ומבטלת אותן.
أَفَرَأَيْتُمُ اللَّاتَ وَالْعُزَّى 19
وَمَنَاةَ الثَّالِثَةَ الْأُخْرَى 20
أَلَكُمُ الذَّكَرُ وَلَهُ الْأُنثَى 21
تِلْكَ إِذًا قِسْمَةٌ ضِيزَى 22
إِنْ هِيَ إِلَّا أَسْمَاء سَمَّيْتُمُوهَا أَنتُمْ وَآبَاؤُكُم مَّا أَنزَلَ اللَّهُ بِهَا مِن سُلْطَانٍ إِن يَتَّبِعُونَ إِلَّا الظَّنَّ وَمَا تَهْوَى الْأَنفُسُ وَلَقَدْ جَاءهُم مِّن رَّبِّهِمُ الْهُدَى 23
19 תנו דעתכם על אללאת ואלעז-א, 20 ומנאת, השלישית הנוספת. 21 האם לכם הזכר ולו הנקבה? 22'חלוקה שכזו איננה הוגנת. 23 אין הן אלא שמות אשר בהם קראתם אתם ואבותיכם. אלוהים לא הוריד ממרומים כל אסמכתא לאמיתותם. רק אחר דמיון שווא ומשוגות לב נוטים הם, אף כי קיבלו מעם ריבונם הדרכה אל דרך הישר.
אללאת ואלעזא: שתי אלילות, שיחד עם מנאת הנזכרת בפסוק הבא, נחשבו בעיני עובדי האלילים בערב לשלוש בנותיו של אללה. עובדי האלילים האמינו שהן כעין מלאכים, ושיש ביכולתן ללמד זכות אצל אלוהים למען הסוגדים להן.
הנקבה: לעג לאמונה שאלוהים הוליד בנות.
אין הן אלא שמות: כמה מסורות מספרות שתחילה גרם השטן לנביא להשמיע פסוקים שבהם ניתן אישור לאמונה שיש בכוחן של שלוש האלילות להשתדל למען העובדים אותן. פסוקים אלה ידועים כ״פסוקי השטן". מסורות אלה טוענות שהפסקה שלפנינו היא גרסה מתוקנת שנועדה להחליף את "פסוקי השטן״ שהיו בגרסה הראשונית של סורה זו. אולם מרבית פרשני הקוראן המוסלמים מכחישים את אמיתות סיפור ״פסוקי השטן״, וגורסים שהפסקה שלפנינו היא הגרסה הראשונית של ההתגלות הקוראנית.
ריבלין 2005
המושג הקוראני הזה ־ שנביא אמת ידבר בשם השם דברים שלא באים מהשם אלא מן השטן, ורק אחר כך יתוקנו הדברים – הוא בסתירה מוחלטת למה שנאמר ביהדות כיצד ניתן להבדיל בין מי שהוא נביא אמת לבין מי שהוא מאחז-עיניים על־ידי בחינה אם הוא טועה בנבואותיו אם לאו. כל מי שאינו נביא טועה מדי פעם, אבל נביא אמת לעולם לא טועה בנבואתו.
הלכות יסודי התורה פרק י
א כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו, אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אלייהו ואלישע, שיש בהן שינוי מנהגו של עולם; אלא האות שלו שיאמר דברים העתידין להיות בעולם, וייאמנו דבריו, שנאמר "וכי תאמר, בלבבך: איכה נדע את הדבר . . (." דברים יח,כא)
ב לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה', ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע, אלא לעבוד את ה' במצוות התורה–אין אומרין לו קרע לנו את הים או החיה מת וכיוצא באלו, ואחר כך נאמין בך. אלא אומרין לו, אם נביא אתה, אמור לנו דברים העתידין להיות; והוא אומר, ואנו מחכים לו לראות היבואו דבריו: אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר אחד קטן–בידוע שהוא נביא שקר.
ג ואם באו דבריו כולם, יהיה בעינינו נאמן. [ב] ובודקין אותו פעמים הרבה. אם נמצאו דבריו כולם נאמנין, הרי זה נביא אמת, כמו שנאמר בשמואל, "ויידע, כל ישראל, מדן, ועד באר שבע: כי נאמן שמואל, לנביא לה'" (שמואל א ג,כ)
רבי יוסף כנפו-חוכמה מקדם-חזי כהן
רבי יוסף כנפו
רבי יוסף כנפו (1901-1826) מקובל ומגדולי רבני מוגאדר שבמרוקו. כבר בגיל שלוש־עשרה נכנס לחדרי הקבלה. בצעירותו נסע למראכש ולמד אצל ר׳ אברהם קוריאט (בעל ה״ברית אבות״). ר' יוסף כנפו הקדיש את חייו ללימוד תורה והוראה ולכתיבת ספרי הלכה, הדרכה ומוסר, שחלקם פורסמו על ידי הרב בן אמוזג שאף כתב להם הקדמות. מחמת ענוותנותו סירב לקבל עליו משרת רבנות, והתפרנס מספריו בדוחק רב.
מצווה בטעות
בשנת 1864 ביקר השר משה מונטיפיורי במרוקו ונפגש גם עם ר׳ יוסף כנפו. הרב העניק למונטיפיורי את אחד מספריו במתנה, ובשובו לאנגליה שלח לו השר מונטיפיורי מכתב תודה וצירף לו שני מטבעות זהב – סכום כסף רב מאוד באותם הימים. הרב כנפו צעד לביתו שמח וטוב לב על מנת לספר לאשתו על הבשורה המשמחת ופגש בדרך ביהודי שביקש ממנו תרומה להכנסת בתו לחופה. הרב כנפו הכניס ידו לכיסו במטרה לתת לו מטבעות נחושת ומבלי משים נתן לו את מטבעות הזהב. כשנכנס לביתו סיפר בהתרגשות לאשתו על המתנה והוציא את המטבעות להראות לה, ולהפתעתו גילה שרק מטבעות של נחושת נותרו בידיו. הרב כנפו הבין שנתן בטעות את מטבעות הזהב לאותו האיש, ומיד בירך אותו, ״גם ברוך יהיה״. הרבנית המאוכזבת, לעומת זאת, טענה שהיה כאן מקח טעות ויש לתבוע את המטבעות מאותו האיש. לאחר דין ודברים הסכים הרב והם צעדו לביתו. כשהגיעו שמעו קול זמרה וצהלת חתונה: בתו של העני התחתנה באותו הערב. אז אמר הרב כנפו לאשתו, ״ראי באיזו מצווה זיכה אותנו ה׳,״ והם חזרו לביתם שמחים וטובי לב.
הסתלקותו
בעת פטירתו התקבצו סביבו משפחתו ותלמידיו. לפתע התרומם הרב כנפו והתיישב על המיטה, פניו האדימו, הוא הרכין ראשו ואמר שלוש פעמים, ״ברוך הבא בשכינת עוזו״, והחזיר נשמתו לבורא.
מתוך חוכמה מקדם – חזי כהן
La Politique des Autorités Marocaines envers les Juifs après l'Indépendance (1956-1962) Dr. Pinhas Katsir
Une analyse lucide de ces incidences devait être faite par l'écrivain juif marocain, Carlos de Nesri, dans un article publie dans L'Information Juive d'Alger en Février 1961. Au moment de l'indépendance, il avait appelé ses coreligionnaires de faire le pari du Maroc. L'article faisait suite aux incidents antisémites qui avaient accompagné la visite de Nasser a Casablanca en Janvier 1961. Les exactions policières et le naufrage du Pisces avec ses 44 passagers clandestins nous amenait à nous poser de nouveau la question: partir ou rester? Le destin des juifs dépend des hasards de la politique marocaine. Dans toute déclaration de politique étrangère, il est possible de sentir les retombées sur les relations entre les autorités et les juifs du pays. L'indépendance avait été une période d'euphorie encourageant les idées d'intégration, l’empire chérifien apparaissait comme un modèle de symbiose judéo-musulmane. La fin de cette période de confiance devait marquer la fin des illusions. La collaboration de la diplomatie chérifienne avec le monde arabe, l'affaiblissement du caractère occidental du pays en faveur de l'orient; l'adhésion a l'activisme révolutionnaire en politique étrangère ne pouvaient passer sans laisser d’empreintes sur notre situation. L'adoption des thèses arabes anti-israéliennes a entraîné des attitudes plus ou moins anti-juive.
De Nesry ajoutait que le changement avait été graduel, incluant la rupture des relations postales, la renonciation au ministre juif, le renvoi de hauts fonctionnaires juifs, mais que "le but de notre combat est resté le même: l'égalité en des jours où la contradiction entre la politique proclamée et son application est devenu un fait irréfutable". Le changement progressif continue avec la réunion de la Ligue Arabe au Maroc en 1959, une réunion accompagnée d'une campagne de presse, confondant juifs et sionistes – contrairement au passé ou l'on faisait une nette distinction.
De Nesry poursuit en parlant des exactions commises au nom de l'anti-sionisme: arrestation d'un juif de Meknès trouvé en possession d'une publication du Keren Kayémet qui ne devait être innocenté en fin de compte qu'après maintes, pressions. L'expulsion du directeur de l'ORT, Mr. Pollak sans aucun motif. Les articles de la presse en arabe parlant de "l'hydre sioniste". La campagne anti-juive a coïncidé avec l'arrivée de Nasser et suivi le naufrage du Pisces, l'Exodus marocain. Il terminait son article en écrivant qu'il fallait "non s'indigner mais comprendre" et il se demandait prophétiquement "sommes-nous la dernière génération des juifs au Maroc? car nous ne voulons pas transmettre à nos descendants ces mêmes incertitudes et ce même perpétuel qui-vive".
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.
כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.
ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.
ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.
בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.
אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.
רבי אברהם אזולאי.
רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.
רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא
רבי יוסף הכהן.
רבי שלמה בן מלך.
רבי שמעון בן לביא.
כלם ישבו בפאס.
רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.
רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.
ורבי חיים ביבאס.
קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדרי שוראקי – חיי החברה
החברה.
אכן, פיזורן הגדול של הקהילות ברחבי הארץ חיזק את ליכודן הפנימי. על מנת להחזיק מעמד צריכים היהודים להתקבץ יחד ; זה היה החוק הראשון שעיצב את התפתחותם בתוך הסביבה שסבחה אותם בלי לשאת להם פנים לטובה. ליכודה של הקבוצה היה נחוץ הן לביטחונה הן למילוי צרכיהם של חייה הדתיים, חיי התפילה, הרוחניים והתרבותיים.כך קמו קהילות שמספר אנשיהם מספיק היה למלא את הצורך הכפול של חיי דת וביטחון פיסי.
בהעדר כל מסמך סטטיסטי, מובן שנבצר מאתנו לעמוד על משקלם היחסי של ידיעותינו לא ייתכן גם לעמוד על הדפוסים הפנימיים של חיי הקהילות היהודיות במרוצת הדורות. התמונה משתנה תכלית שינוי מתקופה לתקופה וממשקיף למשקיף. קרוב לוודאי שהאמת נמצאת בדיוק באמצע בין הניגודים החריפים שאנו נתקלים בהם. על כל פנים, בתמונה הכללית שמגלות התעודות מעידה על האחדות הרוחנית העמוקה של היישוב היהודי.
לפי תמונה שהייתה מקובלת במאה התשע עשרה היו היהודים המוגרבים מסוגרים במללאח. מחקרים שנערכו מאז, בפרט על ידי דוד קורקוס בנוגע למרוקו, מעלים לפנינו אמת מגוונת יותר. התופעה של כליאת היהודים על פי צו ברבעים מסוגרים ולפעמים מוקפים חומה בצורה נגזרה על אירופה לאחר ועידת לאטראן השלישית בשנת 1179. נטיה זו להפרדה לא הייתה טיפוסית לאסלאם המנצח, שמעוניין היה להראות ליהודים את תפארתו ולשתפם בה, מתוך תקווה שלא פחתה מעולם להעבירם על דתם. גם הדמיון בין שתי הדתות, היהודית והמוסלמית, הדמיון במנהגי המילה, בדיני מאכלות, איסור הצלמים, המקור השמי המשותף, קווי הדמיון בין שני העמים הנראים לעין בלשונם, במלבושם, במנהגיהם, אף הם מקילים היו על שכנותם שמעולם לא דחו אותה היהודים מרצונם הם. פירוש הדבר שהתקבצות היהודים בשכונות מיוחדות בערים ובכפרים מוסלמיים הייתה פועל יוצא ממגמה חופשית וכללית של אנשים המשתייכים לאותו קיבוץ חברתי, לאותו מקצוע, לשבת באותו " דַרְבּ ".דבר זה לא הוציא מכלל אפשרות מגורים מעורבים : מוסלמים עשויים היו לגור ברובע היהודי, וכן להיפך. ימים רבים היה זה מצב שכיח בכל רחבי המגרב. ראוי רק להוסיף כאן שהיו, במיוחד בדרומה של מרוקו, כפרים יהודיים, שפרנסתם מעבודת האדמה, בלי ספק שרידים מתקופה עתיקה מאוד שכבר עמדנו על קורותיה.
המלה " מללאח " מופיעה בספרות במכתב כתוב יהודית ערבית משנת 1541. שם זה, שתחילה ציין מקום מוגדר, מאז המאה השש עשרה הפך להיות שם נרדף ל- juderia הספרדית, ל- juifverie הצרפתית : מקום שבו היהודים גרים. עוד בשנת 1541 אנו מוצאים עדות ספרותית שלפיה המלה מללאח מציינת את כל הגטאות שבעולם. לאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438, מאות שנים אחדות אחרי יסודה של העיר " כאשר הקימו השלטונות שת המללאח הראשון הזה הייתה מטרתם לתת ליהודים שלהם מחסה מהתפרצויות אלימות אפשריות מצד האספסוף.
בשנת 1557 הלכה מראכש בדרכי פאס והקצתה ליהודים רובע, בו התקבצו כולם ובו נפרדו מעל המוסלמים. גם כאן היה המללאח מוקף חומה בצורה, אשר בה שני שערים, האחד נפתח אל בית הקברות והאחר אל העיר.
היה זה רובע רחב ידיים אשר בו בתים נאים וגני נוי. רב היה המרחק מן התוכן שלבשה המלה מללאח בסופו של דבר. בשנת 1682 נוסד מללאח שלישי במכנאס; לפי המתואר " נתן ליהודים נוחיות יותר ממה שזכו לו המאורים עצמם. במאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים אחרים : בסאלי, רבאט, תיטואן ומוגדור. במרוצת המאה התשע עשרה הופיע מללאח חדש ממזרח למראכש, בדמנאת, על פי החלטת מולאי חסן, שהיה חרד לביטחון. בצפון מזרחה של הארץ, אצל בני עיט אִיזדֶג, לחוף אוּאָד עותאת, בנו להם היהודים, אף כאן מתוך חרדה לביטחון, מללאח משלהם מרצונם החופשי.
אותה התפתחות נתגלתה באלג'יריה ובתוניסיה. רק בשעות של משבר באה מדיניות ההפרדה על מנת לערוב לקיומו ולהגנתו של המיעוט הנתון בסכנה. הנה כך קובעים את יִסוּד החארה של תוניס, לסידי מחרז, בימי שושלת של בני זירי, בסוף המאה העשירית. עם זאת דומה שקיום המללאח או החארה לא יצר הפרדה עובדתית, בעיקרו של דבר מתוך בחירה, במיוחד בשעות של שגשוג. השתרשותם של היהודים בחיי הכלכלה של הארץ מוכיחה עד היכן העמיקה השתלבותם בחיי הארץ.
סוף הפרק השישי – חיי החברה.
הקבלה במרוקו-היכל הקודש לרבי משה בר מימון אלבאז זצוק"ל
הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).
הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים ־מובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.
מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.
יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
אכן, השנים הראשונות שלאחר העצמאות עמדו בסימן התרחבותם של כל המוסדות היהודיים – בין חינוכיים בין חברתיים ובין מקצועיים. ב־1958 היו 95% מילדי היהודים כלולים ברשתות החינוך, רובם בבתי־ספר של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), 90% קיבלו טיפול רפואי סדיר באמצעות אוז״ע־מארוקו, ואילו אור״ט סיפק הכשרה מקצועית איכותית לכל נער יהודי שרצה בכך, בו בזמן ששום מוסד מארוקאי לא יכול היה להבטיח הכשרה דומה לצעירי המוסלמים.
אולם מצב־הדברים הזה סופו שהעלה את חמתם של אי־אלה חוגים מוסלמיים מן האופוזיציה כמו גם של עתוני המפלגה הלאומנית אסתקלאל, שהחל ב־1958 החלו לתבוע את הלאמת המוסדות הסוציאליים היהודיים, או לפחות את המארוקניזציה של אותם מוסדות ופתיחתם בפני המוסלמים.
הנה כך הולאמו באוקטובר 1960 שליש ממוסדות כי״ח, ואילו שני השלישים הנותרים נשארו בפיקוחה של משלחת כי״ח בקאזאבלנקה, שמאותה שעה היא קרויה אתיחאד ומאז והלאה חייבים אזרחים מארוקאים בלבד לנהל את פעילותה. בתי־הספר של כי״ח, שלשוןן הלימוד בהם היתה, בעיקרו של דבר, צרפתית, נאלצו גם להקדיש יותר מקום להקניית הלשון הערבית. דבר זה כשלעצמו אין בו כל פסול, כמובן, אלא שרבים מיהודי מארוקו ראו, בד בבד עם כניסתה של מארוקו לליגה הערבית והפסקת קשרי־הדואר בין מארוקו לישראל, במדיניות זו של סיערוב בחוזק־יד אות המבשר תקופה חדשה ומדיניות חדשה כלפי יהודי הארץ. ביקורו של הקולונל נאצר בקאזאבלנקה בינואר 1961, וטביעתה של הספינה אגוז ובה 44 יהודים מארוקאים (בהם 24 ילדים) שהפליגו במחתרת לישראל, בדרך גיברלטר, אך הדגישו אצל היהודים את הרושם השלילי הזה. בחודש שלאחר־כך, ביתר דיוק ב־28 בפברואר 1961, הודיע הנסיך מאולי חסן על פטירתו של מוחמר החמישי, ומיד עלה לכס־המלוכה וירש את מקומו.
באורח נוגע ללב מתאר רובר אסרף, בדפים האחרונים של ספרו, איך הגיבו יהודי מארוקו על הידיעה המצערת הזאת: בכאב בלי מצרים המהול בגודש של חרדה. אלא שעד מהרה פגה אותה חרדה, משהתברר להם כי המלך החדש, חסן השני, ממשיך במפעלו של אביו, ולא במובן אחד בלבד. בקשר לזה אוהבים יהודי מארוקו לספר שקודם מותו ציווה מוחמד החמישי כביכול לבנו לשמור על שלומם של נתיניו היהודים…
רובר אסרף, שקרוב היה יותר ויותר לגדירה, מילא, מ־1961 והלאה, בתורת ראש־הלשכה של שר־הפנים וממונה מטעם לשכת המלכות, את המשימה הכבדה של אירגון משאל־העם על התחוקה ב־1962, שלאחריו באו הבחירות הראשונות בימי מלכותו של חסן השני, שהביאו לכינון פרלמנט חדש של שני בתים, וכעבור זמן מה לארגון ״הקידום הלאומי״ כפי שהצטייר בחזונו של חסן השני.
בסוף 1974 בעת המלחמה בין מארוקו ואלג׳יריה על הסהרה לקח אותו גרירה למשרד החוץ כסגן מנהל לשכתו, הממונה על תיק הגבולות בפני הארגון לאחדות אפריקה והקהילה האירופית. משעזב את הדרגים הגבוהים של המנהל הציבורי עקב התפטרות ידידו גדירה, באוגוסט 1964, נעשה יועץ משפטי לנשיא בית־היועצים (הסנאט) עד לפיזור הפרלמנט על־ידי המלך באוקטובר 1966.
בתוך פרק־זמן זה גברה יציאתם של יהודי מארוקו ולבשה ממדים שלא נודעו כמותם מעולם לשעבר: מ־ 1961 עד 1964 עזבו את מארוקו קרוב ל־80,000 יהודים – כלומר 50% מכלל היהודים שנותרו עד אז במארוקו. התהליך לבש ממדים נרחבים עוד יותר ממחרת מלחמת ששת הימים, ששימשה עילה למסע־הסתה חריף נגד היהודים בעתוני הארץ. בין 1967 ל־ 1971 פחת אפוא יישובה היהודי של מארוקו מ־60,000 ל־35,000 נפש. גם בשנים שלאחר כך הוסיף מספרם לרדת.
בשים לב ליחסם החיובי במהותו של שליטי מארוקו כלפי הקיבוץ היהודי – ואם נדחה את ההסברים הפשטניים וחסרי־השחר של ״קנוניה ציונית״ – עדיין מתקשים אנו לדעת מפני מה כה זריזים היו יהודי מארוקו לעזוב ארץ שאליה נשארו קשורים קשר אמיץ כל־כך. בנידון זה עלינו להבחין בין סיבות נקודתיות או מקריות, השפעתו של מאורע זה או אחר דווקא, לבין שיקולים אישיים שהיו רעיוניים, דתיים, או אף אישיים בטיבם. מצד שני, יש להביא בחשבון גורמים היסטוריים ארוכי טווח שמקורותיהם בתמורות הקיצוניות, במישור החברתי, התרבותי והרוחני, שעיצבו את דמותה של יהדות המגרב זה למעלה ממאה שנה. מחוץ לזעזועים שחוללה הנוכחות הקולוניאלית, עלינו למנות בכלל הגורמים האלה את הופעתן של נקודות־התייחסות חדשות ודפוסים חדשים של הזדהות תרבותית, לאומית ודתית, את חיזוק הקשרים עם קיבוצים יהודיים ברחבי העולם, את הקליטה המהירה של רעיונות, אופנות, חדשות ו… פחדים שצפו ועלו מפינותיו הנידחות ביותר של העולם היהודי. ולבסוף עלינו לציין, במארוקו עצמה, שברונם של איזונים סוציו כלכליים שבעבר הבטיחו מידה ידועה של חפיפה ביחסים בין יהודים למוסלמים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb Edite par M. Abitbol
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Le recueil d'articles que nous présentons constitue l'essentiel des Actes du Colloque sur les communautés juives des marges sahariennes du Maghreb, tenu en mars 1980 à Jérusalem, à l'initiative du Centre de Recherches sur les Juifs d'Afrique du Nord (Jérusalem) et de l'Institut de Recherches Méditerranéennes (Aix-en-Provence).
Tout comme lors des précédentes rencontres, organisateurs et participants ne prétendent guère donner un tableau complet de l'évolution de ces communautés dont les origines remontent probablement aux débuts de la présence juive en Afrique du Nord et dont l'extrême dispersion géographique — de l'Anti-Atlas aux confins de la Cyré- naïque — les rendent aussi omniprésentes qu'insaisissables.
Omniprésentes — ces communautés le sont tout d'abord dans la mémoire collective ou dans l'imagination des Juifs maghrébins qui firent du Dra' marocain, le berceau d'un "royaume" juif du Haut Moyen-Age, de Tamentit au Touat, — ravagé au XVIe siècle par les appels au Jihad d'al-Maghili — une "nouvelle Jérusalem" et de Djerba, l'île-refuge des Cohanim chassés de Palestine après la destruction du Temple.
מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת-דורון חכימי
על פי חוקי האיסלאם כל מי שאינו מקבל על עצמו את דת האיסלאם הנו נחשב לכופר ודינו מוות אולם בתקופת הכיבושים שינה החליפה עומר את הגזרה וכינה את היהודים והנוצרים אהל דימה דהיינו אנשי חסות הזכאים לחיות תחת השלטון המוסלמי בתנאי שישלמו את המיסים ג׳זיה וארדיה.
תשלומי המס שולמו לאוצר האיסלאם בית אל מאל בתנאים משפילים כגון זחילה בראש מורכן עד לגובה המס.
בפתח הכניסה לגובה המס עמד בריון שהיכה בשוט את הבאים לפדות את חובם והציע להם להתאסלם ולהכיר במוחמד כנביא וכשליח ה׳.
רבים מהיהודים שחיו תחת השלטון המוסלמי התאסלמו בעל כורחם כתוצאה ממצוקה כלכלית וחוסר יכולת להמשיך ולשלם את המיסים הגבוהים.
לא תמיד היהודים שהמרו את דתם האמינו בדת האיסלאם כדת עדיפה וכל יהודי שהואשם ברמייה הוצא להורג.
שנאת העם היהודי מתבטאת בספר הקוראן בוואריאציות שונות ומשונות לדוגמא, מצטט: ״שכיום אינם מאמינים באללה וביום האחרון״.
- מיהו בר הסמכא ועל איזו עובדות הסתמך הכותב בקובעו נחרצות שהיהודים אינם מאמינים באלוהים?
- מאין הכירו עורכי הקוראן את האלוהים אם לא דרך היהודים?
השנאה התהומית של עורכי הקוראן כלפי היהודים נבעה מהסיבה שהעם היהודי לא האמין בשליחותו של מוחמד כנביא.
- איך אפשר לכנות אדם שתקף ורצח חפים מפשע כשליח ה׳? רוב פסוקי הקוראן מלווים בקטרוג ובצווים מגוחכים בשם ה׳ כגון,
מצטט: ״הילחמו באלה שניתן להם הספר לפניכם״ סוף ציטוט. מסר רצחני הבא להצדיק בדיעבד את מלחמותיו של מוחמד נגד השבטים היהודים שגורשו ונרצחו כביכול על פי הוראות ה׳.
המסר הלוחמני בסורה9 פסוק 29 בבשורת החסינות מתפרש לשני פנים, מחד הדרישה להמשיך במלחמה כפי שמוחמד נהג נגד היהודים ומאידך אם לא רצחתם אותם והשארתם אותם בחיים אז שיחיו בהשפלה וישלמו מיסים כבדים לשליטיהם המוסלמים.
המסקנה היחידה המוסקת מפסוקי הקוראן היא שאין מקום להשוות את ספר הקוראן לספר קדוש בעיקר מחמת הטפותיו ושידוליו לרצח חפים מפשע ועל העוינות העיוורת המוקדשת בספר נגד העם היהודי ללא הבחנה.
♦ האם יתכן שאלוהים יכנה את עם הבחירה כופרים וימליץ למוסלמים להילחם בהם ולהשפיל אותם עד עפר?
" המאמינים מה לכם כי כאשר מצווים עליכם להיחלץ למלחמה למען אללאה, אתם כאילו צונחים בכבדות לארץ . המבכרים אתם את חיי העולם הזה על חיי העולם הבא ?
אחד הנושאים החשובים והמומלצים למאמיני האיסלאם מתמקד בהקרבת חייהם בעולם הזה למען חיי העולם הבא. אידיאולוגיה המבוססת על תורת הפגנים שהאמינו שחללי המלחמה השהידים יעלו במותם לגן עדן ויזכו בשבעים ושתיים נערות בתולות שתקדמנה את פניהם. מוחמד בתחילת דרכו דחה את תורת ה׳שוהדה׳ אולם עם חלוף הזמן אימץ את הרעיון לצרכיו הצבאיים ולבסוף אף הוסיף אותה כחוק אלוהי לדת האיסלאם. דברי הבל אלו נטעו בלבבות הלוחמים הנאיביים את התקווה שלנפילתם במלחמות הקודש יש תועלת.
מאמיני האיסלאם מעולם לא שאלו מדוע המלחמות לכיבושים והכנעת עמים בחרב מכונות מלחמות קודש ומאין ההבטחה שהשהידים יזכו בשבעים ושתיים בתולות בעולם הבא?
כיבושי האיסלאם כונו בפי מנהיגי האיסלאם ״מלחמות קודש״ למען אללה כדי להחדיר מוטיבציה לרוחות הלוחמים שנצטוו להיחלץ למלחמה וחששו באמת ובתמים מאובדן חייהם במלחמה.
עורכי הקוראן היתלו וניצלו את תמימותם של המאמינים והחדירו לתת הכרתם לבכר את חיי העולם הבא על חיי העולם הזה בניגוד לצו האלוהי המורה לכל אדם – ושמרתם לנפשותיכם.
- למען מה ברא אלוהים את האדם כדי שימסור את נפשו לבורא בטרם עת?
- האם כל פושע וכל רוצח אכזר שחטא כל ימי חייו יהיה זכאי בנופלו במלחמה להגיע לגן העדן ולזכות באותן שבעים ושתיים בתולות?
- האם גן העדן נועד אך ורק לתענוגות עם בתולות כמתואר בקוראן?
אלו דברי בלע ואחיזת עיניים הרחוקים מהמציאות ומרצון האל.
* ג׳זיה היא מונח מוסלמי לתשלום מם שפירושו ״מס גולגולת״ המס חל על היהודים והנוצרים שחיו תחת שלטון האיסלאם, הם הוכרחו לשלם בנוסף גם מס על אדמותיהם שכונה ״ארדיה״ או ״חארג׳״.
הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.- מחקרי אליעזר – אליעזר בשן
הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.
בחברה המסורתית תפקיד החינוך הוא להכשיר את הבנים להשתתפות בתפילות, בקריאה בתורה ולימודיה. כיוון שבת אינה מצווה ללמוד תורה ואינה שותפה בחיי בית הכנסת, לא קיבלה הבת במרוקו חינוך בבית הספר אלא במסגרת המשפחה, מאמה מסבתה כדי שתוכל לנהל משק בית, ותדע את המצוות והמנהגים המוטלים עליה בתור רעיה ואם .
כמו בשאר ארצות האסלאם, המנהיגות היהודית במרוקו לא דאגה לחינוך הבנות. הרבנים נטו לדעתו של רבי אליעזר " שכל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות " ( משנה סוטה ). בניגוד לדעתו של בן עזאי שאמר " חייב אדם ללמד את בתו תורה ". עמדתו של רבי אליעזר התקבלה גם על ידי חכמי הדורות הבאים, ביניהם רבי נסים בן יעקב מקירואן הכותב : " לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה.
שמואל רומאנילי איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כתב על הנשים שפגש :
" הנשים יפות מראה…רק נמשלו כבהמות נדמו ולא חלק להנה בחכמה ובתבונה ובדעת. אינו מכירות לדבר לקרוא או לכתוב יהודית ערבית או ספרדית…אף לא מתפללות עם כי הוטל עליהן מחכמי המשנה ( ברכות פרק ג ) כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות ".
תיירים אירופאים שביקרו במרוקו במאות הי"ח והי"ט ציינו שהנשים היהודיות בורות, אינן הולכות לבית הכנסת, ואף היהודים העשירים אינם מלמדים את בנותיהם קריאה וכתיבה. יש המשווים בורותן עם זו של המוסלמיות. ממקורות אחרים ניתן להסיק כי היו יהודים עשירים שבנותיהן למדו באמצעות מורים או מורות פרטיים.
ביתי ספר לבנות יהודיות נפתחו במרוקו החל בשנות השישים של המאה ה-19 ואילך. בית הספר הראשון נפתח בשנת 1862 בתיטואן על ידי חברת " כל ישאל חברים " בסיוען של " אגודת אחים " ( האגודה המקבילה באנגליה לכי"ח, ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. מספר התלמידות עלה משנה לשנה.
בשנת 1872 למדו 120 תלמידות ובשנת 1907 – 332. בשנת 1863 ביקר משה מונטיפיורי בטנג'יר ותרם 300 לי"ש למען חינוך הבנות לזכר רעייתו יהודית.. ואמנם בית הספר נפתח בעיר זו בשנת 1865. בערים הפנימיות היותר שמרניות החלו בנות ללמוד יותר מאוחר. בפאס רק בשנת 1899.
בשנת 1942 היו בתי ספר לבנות ב-12 ערים במרוקו. מה היו הסיבות להסכמת הרבנים ורבים מההורים שהתייחסו בחשדנות לחינוך ממוסד של הבנות ? אחת מהן כי לימוד מלאכות כמו תפירה, אריגה וסריגה עשויה להועיל לצריכה עצמית וכמקור הכנסה לפרנסת המשפחה. אולם דימני שזו אינה הסיבה היחידה.
סיבה נוספת ומכרעת היא הפעילות של המיסיונרים במרוקו והסכנות שנשקפו לבנות שלא קיבלו חינוך יהודי ממוסד והן יהיו טרף לחינוך הנוצרי.מנזר פרציסקני נפתח בתיטואן לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנת 1860. בקזבלנקה בשנת 1868 במזאגאן בשנת 1869 בסאפי בשנת 1888 וברבאט בשנת 1890.
גורם מיסיונרי פעיל ביותר מאשר הקתולים היו האנגליקנים שפיתחו מערכת חינוך מסועפת. האגודה הראשונה ששלחה שליח למרוקו הייתה British and foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804, ונציגה ג. בורואי פעל בטנג'יר, בתיטואן ובמוגאדור. עוזרו היה חיים בן עטר הנזכר בשנת 1839 כמי שמכר עותקים של " הברית החדשה ". חלה הפסקה בפעילותה שחודשה רק בשנת 1882. בין האנגליקנים האגודה הפעילה ביותר בתחום החינוך של הנערות במרוקו, הייתה הלונדונית בשם : London society for promoting christianity amongst the jews שנוסדה בשנת 1809. היא החלה בפעילות מיסיונרית למרוקו בשנות ה-40 של המאה ה-19, כולם משומדים, אלכסנדר לוי ביון 1843 – 1847, ח"א מרקהיים 1852 – 1854. מ-1875 ואילך נפתח מרכז קבוע במוגאדור בראשותו של ג'ימס ברנט גינצבורג, ורשתה הייתה פרושה על פני ערים אחרות ברחבי מרוקו. בשנים הבאות הגיעו אנשי הצוות גם לעיירות ולכפרים בדרום באזור הרי האטלס ובעמקים שבין ההרים.
אין זה מקרה שהבסיס המרכזי במרוקו היה במוגאדור. בה הייתה במחציתה השנייה של המאה ה-19 קהילה יהודית בת כ-10 עד 12 אלף יהודים, וחשיבותה נבעה בעיקר בגלל היותה מרכז מסחרי של דרום מרוקו, נמל היצוא למוצרים שנשלחו מאזור זה לארצות אירופה, והיהודים השתלבו במערכת זו. הייתה בה קהילה של סוחרים אנגלים, שדתם אנגליקנית ושהיו עשויים לשמש עורף חיובי לפעילות של המיסיון האנגליקני. משנת 1875 עד סוף המאה פעלו 9 אגודות פרוטסטנטיות במרוקו, רובן מאנגליה, אבל הבכורה מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והאנטיסיביות באופי הפעולות הייתה כאמור הלונדונית, ומירב הפרטים ידועים על אגודה זו ופעולותיה. מערכת החינוך שלה הייתה הגדולה ביותר במרוקו, לעומת אגודות אחרות.
בראש המשלחת במוגאדור משנת 1875 עד 1866 עמד ג"ב גיננצבורג, יהודי יליד רוסיה שעבר לאנגליה ב-1846, הוטבל לאחר שנה, ב-1849 התקבל ללימודים תיאולוגים בקולג' אנגליקני בה למד שלוש שנים, וב-1853 הצטרף לאגודה הלונדונית. נשלח למולה אוזן ( באלזאס ), לאלג'יריה מ-1864 עד 1875. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870 ו-1873.
בשנת 1886 נשלח לקושטא בה נפטר בשנת 1898 הוא היה מיסיונר מסור לשליחותו, ופיתח מערכת חינוך והסברה.
(Musique Judeo-Arabe – Lellah Yal Ghadi Lessahra (de Lili Labassi
Musique Judeo-Arabe – Lellah Yal Ghadi Lessahra (de Lili Labassi)
Lili Labassi, (de son vrai nom Elie Moyal) est un compositeur chanteur de chansons légères qui influenceront le répertoire francarabe algérien des années 1950.