קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדרי שוראקי – חיי החברה

החברה.%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a0%d7%93%d7%a8%d7%99-%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%a7%d7%99

אכן, פיזורן הגדול של הקהילות ברחבי הארץ חיזק את ליכודן הפנימי. על מנת להחזיק מעמד צריכים היהודים להתקבץ יחד ; זה היה החוק הראשון שעיצב את התפתחותם בתוך הסביבה שסבחה אותם בלי לשאת להם פנים לטובה. ליכודה של הקבוצה היה נחוץ הן לביטחונה הן למילוי צרכיהם של חייה הדתיים, חיי התפילה, הרוחניים והתרבותיים.כך קמו קהילות שמספר אנשיהם מספיק היה למלא את הצורך הכפול של חיי דת וביטחון פיסי.

בהעדר כל מסמך סטטיסטי, מובן שנבצר מאתנו לעמוד על משקלם היחסי של ידיעותינו לא ייתכן גם לעמוד על הדפוסים הפנימיים של חיי הקהילות היהודיות במרוצת הדורות. התמונה משתנה תכלית שינוי מתקופה לתקופה וממשקיף למשקיף. קרוב לוודאי שהאמת נמצאת בדיוק באמצע בין הניגודים החריפים שאנו נתקלים בהם. על כל פנים, בתמונה הכללית שמגלות התעודות מעידה על האחדות הרוחנית העמוקה של היישוב היהודי.

לפי תמונה שהייתה מקובלת במאה התשע עשרה היו היהודים המוגרבים מסוגרים במללאח. מחקרים שנערכו מאז, בפרט על ידי דוד קורקוס בנוגע למרוקו, מעלים לפנינו אמת מגוונת יותר. התופעה של כליאת היהודים על פי צו ברבעים מסוגרים ולפעמים מוקפים חומה בצורה נגזרה על אירופה לאחר ועידת לאטראן השלישית בשנת 1179. נטיה זו להפרדה לא הייתה טיפוסית לאסלאם המנצח, שמעוניין היה להראות ליהודים את תפארתו ולשתפם בה, מתוך תקווה שלא פחתה מעולם להעבירם על דתם. גם הדמיון בין שתי הדתות, היהודית והמוסלמית, הדמיון במנהגי המילה, בדיני מאכלות, איסור הצלמים, המקור השמי המשותף, קווי הדמיון בין שני העמים הנראים לעין בלשונם, במלבושם, במנהגיהם, אף הם מקילים היו על שכנותם שמעולם לא דחו אותה היהודים מרצונם הם. פירוש הדבר שהתקבצות היהודים בשכונות מיוחדות בערים ובכפרים מוסלמיים הייתה פועל יוצא ממגמה חופשית וכללית של אנשים המשתייכים לאותו קיבוץ חברתי, לאותו מקצוע, לשבת באותו " דַרְבּ ".דבר זה לא הוציא מכלל אפשרות מגורים מעורבים : מוסלמים עשויים היו לגור ברובע היהודי, וכן להיפך. ימים רבים היה זה מצב שכיח בכל רחבי המגרב. ראוי רק להוסיף כאן שהיו, במיוחד בדרומה של מרוקו, כפרים יהודיים, שפרנסתם מעבודת האדמה, בלי ספק שרידים מתקופה עתיקה מאוד שכבר עמדנו על קורותיה.

המלה " מללאח " מופיעה בספרות במכתב כתוב יהודית ערבית משנת 1541. שם זה, שתחילה ציין מקום מוגדר, מאז המאה השש עשרה הפך להיות שם נרדף ל- juderia   הספרדית, ל- juifverie הצרפתית : מקום שבו היהודים גרים. עוד בשנת 1541 אנו מוצאים עדות ספרותית שלפיה המלה מללאח מציינת את כל הגטאות שבעולם. לאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438, מאות שנים אחדות אחרי יסודה של העיר " כאשר הקימו השלטונות שת המללאח הראשון הזה הייתה מטרתם לתת ליהודים שלהם מחסה מהתפרצויות אלימות אפשריות מצד האספסוף.

בשנת 1557 הלכה מראכש בדרכי פאס והקצתה ליהודים רובע, בו התקבצו כולם ובו נפרדו מעל המוסלמים. גם כאן היה המללאח מוקף חומה בצורה, אשר בה שני שערים, האחד נפתח אל בית הקברות והאחר אל העיר.

היה זה רובע רחב ידיים אשר בו בתים נאים וגני נוי. רב היה המרחק מן התוכן שלבשה המלה מללאח בסופו של דבר. בשנת 1682 נוסד מללאח שלישי במכנאס; לפי המתואר " נתן ליהודים נוחיות יותר ממה שזכו לו המאורים עצמם. במאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים אחרים : בסאלי, רבאט, תיטואן ומוגדור. במרוצת המאה התשע עשרה הופיע מללאח חדש ממזרח למראכש, בדמנאת, על פי החלטת מולאי חסן, שהיה חרד לביטחון.  בצפון מזרחה של הארץ, אצל בני עיט אִיזדֶג, לחוף אוּאָד עותאת, בנו להם היהודים, אף כאן מתוך חרדה לביטחון, מללאח משלהם מרצונם החופשי.

אותה התפתחות נתגלתה באלג'יריה ובתוניסיה. רק בשעות של משבר באה מדיניות ההפרדה על מנת לערוב לקיומו ולהגנתו של המיעוט הנתון בסכנה. הנה כך קובעים את יִסוּד החארה של תוניס, לסידי מחרז, בימי שושלת של בני זירי, בסוף המאה העשירית. עם זאת דומה שקיום המללאח או החארה לא יצר הפרדה עובדתית, בעיקרו של דבר מתוך בחירה, במיוחד בשעות של שגשוג. השתרשותם של היהודים בחיי הכלכלה של הארץ מוכיחה עד היכן העמיקה השתלבותם בחיי הארץ.

סוף הפרק השישי – חיי החברה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר