מורשת יהדות מרוקו

הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.

בחברה המסורתית תפקיד החינוך הוא להכשיר את הבנים להשתתפות בתפילות, בקריאה בתורה ולימודיה. כיוון שבת אינה מצווה ללמוד תורה ואינה שותפה בחיי בית הכנסת, לא קיבלה הבת במרוקו חינוך בבית הספר אלא במסגרת המשפחה, מאמה מסבתה כדי שתוכל לנהל משק בית, ותדע את המצוות והמנהגים המוטלים עליה בתור רעיה ואם .

כמו בשאר ארצות האסלאם, המנהיגות היהודית במרוקו לא דאגה לחינוך הבנות. הרבנים נטו לדעתו של רבי אליעזר " שכל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות " ( משנה סוטה ). בניגוד לדעתו של בן עזאי שאמר " חייב אדם ללמד את בתו תורה ". עמדתו של רבי אליעזר התקבלה גם על ידי חכמי הדורות הבאים, ביניהם רבי נסים בן יעקב מקירואן הכותב : " לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה.

שמואל רומאנילי איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כתב על הנשים שפגש :

" הנשים יפות מראה…רק נמשלו כבהמות נדמו ולא חלק להנה בחכמה ובתבונה ובדעת. אינו מכירות לדבר לקרוא או לכתוב יהודית ערבית או ספרדית…אף לא מתפללות עם כי הוטל עליהן מחכמי המשנה ( ברכות פרק ג ) כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות ".

תיירים אירופאים שביקרו במרוקו במאות הי"ח והי"ט ציינו שהנשים היהודיות בורות, אינן הולכות לבית הכנסת, ואף היהודים העשירים אינם מלמדים את בנותיהם קריאה וכתיבה. יש המשווים בורותן עם זו של המוסלמיות. ממקורות אחרים ניתן להסיק כי היו יהודים עשירים שבנותיהן למדו באמצעות מורים או מורות פרטיים.

ביתי ספר לבנות יהודיות נפתחו במרוקו החל בשנות השישים של המאה ה-19 ואילך. בית הספר הראשון נפתח בשנת 1862 בתיטואן על ידי חברת " כל ישאל חברים " בסיוען של " אגודת אחים " ( האגודה המקבילה באנגליה לכי"ח, ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. מספר התלמידות עלה משנה לשנה.

בשנת 1872 למדו 120 תלמידות ובשנת 1907 – 332. בשנת 1863 ביקר משה מונטיפיורי בטנג'יר ותרם 300 לי"ש למען חינוך הבנות לזכר רעייתו יהודית.. ואמנם בית הספר נפתח בעיר זו בשנת 1865. בערים הפנימיות היותר שמרניות החלו בנות ללמוד יותר מאוחר. בפאס רק בשנת 1899.

בשנת 1942 היו בתי ספר לבנות ב-12 ערים במרוקו. מה היו הסיבות להסכמת הרבנים ורבים מההורים שהתייחסו בחשדנות לחינוך ממוסד של הבנות ? אחת מהן כי לימוד מלאכות כמו תפירה, אריגה וסריגה עשויה להועיל לצריכה עצמית וכמקור הכנסה לפרנסת המשפחה. אולם דימני שזו אינה הסיבה היחידה.

סיבה נוספת ומכרעת היא הפעילות של המיסיונרים במרוקו והסכנות שנשקפו לבנות שלא קיבלו חינוך יהודי ממוסד והן יהיו טרף לחינוך הנוצרי.מנזר פרציסקני נפתח בתיטואן לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנת 1860. בקזבלנקה בשנת 1868 במזאגאן בשנת 1869 בסאפי בשנת 1888 וברבאט בשנת 1890.

גורם מיסיונרי פעיל ביותר מאשר הקתולים היו האנגליקנים שפיתחו מערכת חינוך מסועפת. האגודה הראשונה ששלחה שליח למרוקו הייתה British and foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804, ונציגה ג. בורואי פעל בטנג'יר, בתיטואן ובמוגאדור. עוזרו היה חיים בן עטר הנזכר בשנת 1839 כמי שמכר עותקים של " הברית החדשה ". חלה הפסקה בפעילותה שחודשה רק בשנת 1882. בין האנגליקנים האגודה הפעילה ביותר בתחום החינוך של הנערות במרוקו, הייתה הלונדונית בשם : London society for promoting christianity amongst the jews שנוסדה בשנת 1809. היא החלה בפעילות מיסיונרית למרוקו בשנות ה-40 של המאה ה-19, כולם משומדים, אלכסנדר לוי ביון 1843 – 1847, ח"א מרקהיים 1852 – 1854. מ-1875 ואילך נפתח מרכז קבוע במוגאדור בראשותו של ג'ימס ברנט גינצבורג, ורשתה הייתה פרושה על פני ערים אחרות ברחבי מרוקו. בשנים הבאות הגיעו אנשי הצוות גם לעיירות ולכפרים בדרום באזור הרי האטלס ובעמקים שבין ההרים.

אין זה מקרה שהבסיס המרכזי במרוקו היה במוגאדור. בה הייתה במחציתה השנייה של המאה ה-19 קהילה יהודית בת כ-10 עד 12 אלף יהודים, וחשיבותה נבעה בעיקר בגלל היותה מרכז מסחרי של דרום מרוקו, נמל היצוא למוצרים שנשלחו מאזור זה לארצות אירופה, והיהודים השתלבו במערכת זו. הייתה בה קהילה של סוחרים אנגלים, שדתם אנגליקנית ושהיו עשויים לשמש עורף חיובי לפעילות של המיסיון האנגליקני. משנת 1875 עד סוף המאה פעלו 9 אגודות פרוטסטנטיות במרוקו, רובן מאנגליה, אבל הבכורה מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והאנטיסיביות באופי הפעולות הייתה כאמור הלונדונית, ומירב הפרטים ידועים על אגודה זו ופעולותיה. מערכת החינוך שלה הייתה הגדולה ביותר במרוקו, לעומת אגודות אחרות.

בראש המשלחת במוגאדור משנת 1875 עד 1866 עמד ג"ב גיננצבורג, יהודי יליד רוסיה שעבר לאנגליה ב-1846, הוטבל לאחר שנה, ב-1849 התקבל ללימודים תיאולוגים בקולג' אנגליקני בה למד שלוש שנים, וב-1853 הצטרף לאגודה הלונדונית. נשלח למולה אוזן ( באלזאס ), לאלג'יריה מ-1864 עד 1875. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870 ו-1873.

בשנת 1886 נשלח לקושטא בה נפטר בשנת 1898 הוא היה מיסיונר מסור לשליחותו, ופיתח מערכת חינוך והסברה.