מורשת יהדות מרוקו

קינות על שד"רים

לא רק שירי שבח לכבוד שד" רים נכתבו בצפון -אפריקה אלא גם קינות על שלוחים שנפטרו תוך כדי שליחותם. מסע ברחבי צפון אפריקה באותם זמנים היה כרוך בסכנות מרובות. השד" רים עשו בדרכים משובשות, במסעות שנמשכו חודשים ושנים, ועימם סכומי כסף ניכרים שגבו בקהילות. הם היו מופקרים לליסטים ולפורעים, ושד" ר לא – אחד נפל קורבן למעשי שוד, או קיפד את חייו תוך כדי שליחותו . מותם של שד" רים אלה , הרחק מארצם ומביתם תוך מילוי שליחות של מצווה, נחשב למות קדושים ,

וקינות נקשרו עליהם . אביא להלן שתי קינות על מות שני שד" רים : ר' עמרם דיוואן ור' אליעזר גאלימידי.

ר' עמרם דיוואן , מחכמי ירושלים , יצא פעמיים בשליחות חברון למארוקו – 1773 1763

בשליחותו השנייה, בהיותו במכנאס , חיבר ר' דוד חסין לכבודו שיר-שבח נלהב , המביע את הידידות העמוקה שנתקשרה בין השניים :

נפלאת "אהבתך נשגבה

בוערת כאש להבה

במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי

ידידותך חושקת

נפישי, תמיד שוקקת

אודם פטדה וברקת / נם נזם זהב וחלי.

כאשר הגיעה השמועה על מות רבי עמרם תוך כדי שליחותו השנייה במארוקו , כתב ר" ד חסין קינה מרה על ידידו . הקינה מתייחסת אל הנפטר כאל ידיד, ובעיקר כאל שלוח נאמן של ארץ – ישראל . מפאת חשיבותו של רבי עמרם ומקומו המרכזי בתודעתם של יהודי מארוקו , מובא השיר במלואו להלן.

– אזיל דמעה

 קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א

אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה

חסרא ארעא / דישראל גברא רבא

נהי נהיה / תאניה ואניה

בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא  מילות קריאה של צער בארמית )

האניה / להשבר חשבה                                   חסרא

ימררון /  בכי עדת ישורון

יעדרון / מהם שמחות ורון

על עיר חברון / איכה בדד ישבה                      חסרא

דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה

כי סר צלה / חשך ונעתם הלה

תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא                  חסרא

והוא על נ / דיבות יקום יחנה

מאת בני / ישראל צדקות נותני

מצוות קונה / עובד האל מאהבה                      חסרא

דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו

ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו

ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא                      חסרא

בשליחותו / זריז עומד על משמרתו

ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו

חניתו / לבני הישיבה מקרבא                         חסרא

נקי דעת / זכה וברה נובעת

ומכרעת / תבחן אזן שומעת

וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה                 חסרא

אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן

ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן

ונעמן / במדבר בערבה                                חסרא

היא דינא / נחית לעמקא דדינא

שם טוב קנה / שליחא דרחמנא

באמונה / ידו היד המרבה                            חסרא

רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים

חזיה יומי / לבר אלהין דמי

לית ליה טימי / כמרגניתא טבא                   חסרא

נפלו אימים / עלי ומעי הומים

צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים

צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה       חסרא

עמרם נבחר / נקי כצמר צחר

כבן שחר / אורו נבקע כשחר

טוב ממסחר / דכספא ודהבא                     

חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא

זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה

זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה

ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא

ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה

ביאורים ומקורות

1 אל. . . טוב – על-פי ש"א ב : כד.

2 חסרא. . . רבא – ארץ- ישראל חסרה אדם גדול, על-פי בבלי מגילה כה ע"ב.

3 נהי. . . ואניה – לשונות של קינה, על- פי מיכה ביד : איכה ביה.

4  בייא בייא – מלות קריאה של צער בארמית ; וראה : בבלי יומא סט ע"ב .

ארץ צביה – ארן- ישראל , על-פי דני ' יא : טז.

 5 האניה להשבר חשבה – ציור לגודל הצער, על- פי יונה איד.

7  יעדרון – אחרי מות רבי עמרם גדול הצער ואי-אפשר לשמוח ולעלוז .

8  חברון – הנפטר היה שלוח חברון . איכה בדד ישבה – על-פי איכה א "א.

9  דורש אין לה – על-פי יר' ל : יז . קרית. . . חבלה – גדול צערה של חברון , על מות בחיר בניה

ושלוחה הנאמן .

10סר צלה – הוא רב עמרם . ונעתם הלה – קדר ואפל אורה של חברון .

11  תרים קולה – תתן קולה בצער וביגון . איו. . . ולבא – על-פי זכ' חיי.

 12 והוא. . . יחנה – טורח הוא הרבה על נדיבות לבם של בני הקהילות.

 13 צדקות נותני – נותני צדקות, וזו סמיכות הפוכה.

 14 קונה – הבורא, כלומר מקיים מצוות הבורא מאהבה.

15  דור. . . ופרנסיו – על-פי בבלי סנהדרין לח

16 – ואנשיו – כל הפרנסים ובני הקהילה. שוקקים. . . ופרושיו – שומעים דברי פירושיו ודרשותיו

בשקיקה ובחשק רב.

17 – אמירה נעימה יהובא – אמירתו ניתנת בחן ובנעימות, על-פי בבלי שבת קה ע"א.

18 – בשליחותו – שהיה שד" ר מארץ-ההראל .

19 – ותשובתו . . . ביתו – שבין שליחות לשליחות שב לביתו שבארץ-ישראל הרמה והנישאה, על-

פי ש"א ז : יז .

20 – חנייתו . . . מקרבא – בכל מקום ששהה קירב אליו את בני התורה ואת הלמדנים וכיבדם, על

דרך בבלי הוריות ו ע. ב.

22 – ומכרעת – דעתו מכריעה את הכף בחילוקי-דעות. תבחן אוזן שומעת – השומע דבריו

מקבלם, על-פי איוב יביא.

23 – וקולעת. . . בה – דברים נכונים ומתאימים וקולעים. הלשון על- פי שו' כ : טז .

24 – אב רחמן – אב אוהב הוא למשפחתו . כדרדע וכלכל והימן – בחכמתו . על-פי מ"א ה :יא.

26 – ונעמן – מישחק מלים עם השם הפרטי המקראי )כגון : בר' מו :כא( , וכוונתו כי נעים הוא רבי

עמרם למכיריו .

במדבר בערבה – מישחק לשון , על-פי דב' א :א, כלומר, ערב הוא בשעת דיבורו .

27 – הוא. . . דדינא – על-פי ב"ק נג ע.א. דיין היורד לעומק הדין ולעיקר העניין .

28 – שם טוב קנה – על-פי אבות ב, ז , קנה שם טוב קנה לעצמו . שליחא דרחמנא – שהוא שלוח

ארץ- ישראל, לפיכך נקרא שלוחו של הקב"ה. ומכאן הקיצור שד"ר )פענוח אחר : שלוחא דרבנן

. – שליחם של חכמים( , וראה הערה 1

29 – באמונה. . . המרבה – על-פי שמ' יז : יב.

30 – רב טביומי – מחכמי התלמוד. משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים.

31 – חזויה יומי – על -דרך דניי ז :ב. חזויה. . . דמי – דומה הוא במראהו למלאך אלוהים.

32 – לית. . . טבא – אין בו חסרון , כמרגנית טובה ויקרה.

33 – נפלו . . . הומים – על-פי תה' נהיה. וציין בזה גודל צערו.

34 – צדיק תמים – על-פי בר' ו : ט. ארץ העמיס – כינוי לחוץ-לארץ, בפי חז"ל .

35 – זו . . . שיבה – על-פי המדרש לבר' טו :טו )ב"ר סג : טז( והלשון על-פי בבלי עירובין נא ע"א. זהו

גורלו של רב עמרם, שלא ישוב לארץ- ישראל.

36 – עמרם. . . כצמר – מישחק לשון בין השם עמרם למלה עמר – שהוא צמר בארמית.

37 – כבן שחר – דומה הוא לכוכב, על -פי יש' יד : יב. אורו נבקע כשחר – על-פי יש' נח :ח .

38 – טוב. . . דהבא – על-פי משלי גיד ; טוב הוא ממסחר של כסף וזהב.

39 – חולק. . . הבא – מסיים בברכה לנפטר : חלק טוב יינתן לו לעולם הבא.

40 – זך , צור, אהיה – כינויים לקב"ה, שהוא מלך ממית ומחיה – על-פי נוסח התפילה בברכת

מחיה המתים.

41 – יהיה – יתקיים.

42 – ברא כאבא – יזכו הבנים להיות גדולים בתורה ובמעשים כאביהם הנפטר. על-פי בבלי עירובין

ע ע"ב.

43 – לא. . . עזיבה – יזכה ויחיה עד זקנה ושיבה. סיום בברכת הנפטר ובברכה לבנים.__

 

סדר הושענא רבא סימנים תרסד, תרםח־תרםט

זמירות כיום טוב מרבים                      ונרות כיום כִּפּוּר בהושענא רבה

ומנענעים בלולב לבד כשאר הימים      ולהקיף נוטלים ערבה

חדשה ובליל שמיני אומרים                 זמן בקידוש וחג עצרת בְּחִבָּה

בבגדי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה (יח׳ כז, כ)

 

5 טְהֹר יָדַיִם יִתְפַלֵּל שַׁחְריִת                           והלל ומוציא שלושה ספרים

ובראשון קורא כל פרשת וזאת הברכה         ובשני בראשית וכל שבעה ימים סדורים

 יהיו ובשלישי ביום השמיני                           והפטרת ויהי אחרי מפטירים

וָאֲשַׁלְּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְׁשִׁרִים (בר׳ לא, כז)

 

כל הבכור יקראו במקום                      אשר עושים שני ימים טובים

10 ובשבת מתחילים מֵעַשֵּׂר תְּעַשֵׂר                 וּבַשֵּׁנִי פָרָשַׁת בֵּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נוֹבְבִים

למפטיר והפטרת ויהי ככלות                  חברים מקשיבים

                              כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים (דב׳ לב, ב)

 

משיב הרוח ומוריד הגשם יכריז החזן   קודם מוסף ובמקום שעושים

שני ימים בליל תשיעי                              בברכת הזמן מקדשים

15 נדיבי עם וקריאת והפטרת בני      ארץ ישראל אתמול דורשים

                            וְהַיָמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִיִם וְנַעֲשִׂים (אס׳ ט, כח)

 

1. זמירות… בהושענא רבה: מרבים לומר זמירות בהושענא רבה כמו ביו״ט, או״ח תרסד, א. ונרות… רבה: נוהגין להדליק נרות בהושענא רבה כמו ביום הכיפורים, שכן הושענא רבה זהו יום חיתום הדין, או״ח תרסד, א. 3-2. ומנענעים… ערבה: נוהגים להקיף ביום זה בלולב כמו בשאר ימי החג, תרסד, ג, ונהגו להקיף בו גם בערבה חדשה, או״ח תרסד, ג. 3. ובליל… בחיבה: בליל שמיני אומרים בתפילה יחג העצרת הזה׳, ובקידוש מוסיף ברכת זמן, או״ח תרסח, א. 4. בבגדי… לרכבה: בגדי חופש, על פי יחי כז, כ, ופירש רד״ק שם, ׳והם בגדים יקרים׳, המשיל את היום השמיני לבגד יקר, שהרי נקרא עצרת, לפי שהוא מוקדש לעם ישראל, בעוד שבכל ימי החג הקודמים הקריבו קורבנות למען אומות העולם. 6-5. טהר… ספרים: נוטלים ידיים לתפילת שחרית, ומוציאים שלושה ספרי תורה, בראשון קוראים פרשת ׳וזאת הברכה׳ (דב׳ לג עד לד), ובשני קוראים פרשת בראשית כל מעשה הבריאה עד ׳אשר ברא אלוקים לעשות׳ (בר׳ א, עד ב, ג), ובשלישי קוראים למפטיר ׳ביום השמיני עצרת׳ (במי כט, לה-לט), או״ח תרסח, ב. 7. ויהי אחרי: והיא ההפטרה לשמיני עצרת, (יהו׳ א, א־ט), או״ח תרסח, ב. 8. ואשלחך… ובשירים: שמחה ושירים באו לעניין השמחה בשמחת תורה, והלשון על פי בר׳ לא, כז. 9. כל… טובים: בחו״ל שעושים שני ימים טובים, ביום הראשון מוציאים שני ספרי תורה (ולא שלושה), בראשון קוראים ׳כל הבכור׳(דב טו, יט, – טז, יז), וביום התשיעי שהוא יו״ט שני, עושין הסדר של שמחת תורה כנזכר בשורות 6-5. או״ח תרסח, ב. 10. ובשבת… השמיני: חל היום השמיני בשבת, קוראים ׳עשר תעשר׳ (דב׳ יד, כב – טז, יז), או״ח תרסח, ב. ובשני: מפטיר קוראים ׳ביום השמיני עצרתי (במי כט, לה-לט). 11. ויהי ככלות: והיא הפטרה לשמיני עצרת, (מל״א, ח, נד-סו). חברים מקשיבים: על פי שה״ש ח, יג. 12. כשעירים.״ וכרביבים: הדימויים מוסבים לתורה, על פי יל״ש רמז, תתקמב, ימה טל כל העולם שמחים בו, אף דברי תורה כל העולם כולו שמחים בהם׳, והלשון על פי דב׳ לב, ב. 14-13. משיב… מוסף: קודם מוסף של שמיני עצרת אומרים תיקון הגשם, והש״ץ מכריז ׳משיב הרוח ומוריד הגשם/ או״ח תרסח, ב. במקום שעושים: בחו״ל שעושים שני ימים טובים לשמיני עצרת, גם בליל תשיעי אומרים ברכת זמן בקידוש, או״ח תרסט, א. 15. נדיבי עם: על פי תה׳ מז, י, ובמקור ׳נדיבי עמים׳. והפטרת… דורשים: ביום התשיעי קוראין ההפטרה של היום השמיני כמו בארץ ישראל – ׳ויהי אחרי מות׳(יהו׳ א, א-ט), או״ח תרסט, א. 16. והימים… ונעשים: במילים ׳הימים האלה׳ מכוון הפייטן לשני ימים טובים של גלויות שיש לעשותם כמצוות חכמים, והלשון על פי אס׳ ט, כח.

ובכן חי רבי וידאל הצרפתי זה, הידוע בין חכמי המערב בשם " רבי וידאל השני " כשמונים שנה, רבי אברהם הכהן הרופא, סביב לשנת שנ"ח הוא נולד בערך בשנת ש"ג, ואז סביב לשנת שנ"ח נחשב בין גדולי הרבנים. אכן אחרי זקנתו לא יכול, כנראה, להשאר ולמלא תפקיד כזה ולכן לא נמצאהו עוד מנוי בין רבני המעמד, הוא האריך ימים ובהיותו כבן מאה ועשר שנים בשנת תי"ג נסע ירושלימה וימת שם אחרי ירחים מספר, ושני בנים היו לו בפאס אשר גם המה היו רבנים וגדולי דור.

רבי שמואל בן חביב שנ"ח – שס"ט, ואולי בנו של רבי חיים בן חביב הנזכר בדור הקודם. רבי יהודה עוזיאל השני, וכנראה הוא רבי יהודה בן רבי שמואל עוזיאלשהיה חתן רבי יצחק פלייאג'י כנזכר בספר התקנות בתקנה של שנת שמ"ח – 1578, זמן רבנותו בין שנ"ג – שס"ג, והיה רב גדול ומפורסם, חיבר ספר " בית העוזיאלי " דרשות, שנדפס בנונציה, גם חיבר ביאורים על התנ"ך וביאור על פירוש רש"י עליו השלום. הוא מת בין שס"ג – שס"ד.

רבי יצחק אבן צור בנו של רבי משה בן צור הנזכר בדור הקודם ש"ן – שס"ג ולו היו בפאס עוד שני אחים, הרב אברהם בן צור והרב שמואל בן צורי. אכן רק רבי יצחק – שכנראה היה גם הגדול בשנים – הוא שנתפרסם בין רבני הדור וימנה לאחד מגדולי המעמד, הוא נהרג על קידוש השם מסבה לא נדע שחרה, וכנראה שנהרג אז בשנת שס"ג – 1603, שנת התגברות הרעב בפאס.

רבי שמואל בן רבי סעדיה אבן דנאן, הרב הזה האריך ימים במשרתו וגם הצטיין ביותר בספרות יהודי המערב אז, הוא נולד בסוף המאה השלישית ובהיותו נער למד בישיבת רבי שמואל חאגיז הנזכר בדור הקודם, ואחר כך למד לפני רבי משה סידי קארו הלוי אחד מחכמי פאס. סביב לשנת ש"ל בעוד רבי סעדיה אביו חי שרת רבי שמואל בתור סופר בית הדין יחד עם חכם אחר שמו רבי מכלוף בן אסולין. בשנת ש"ם מצאנוהו שהשיב בתור אחד מהבית דין תשובה אחת לעיר מראכש להרב שהיה אז שם רבי יצחק קורייאט שיזכר לפנינו.

בשנת ש"ן היה גם לאחד מרבני המעמד, ופעמים רבות כשלא יכלו כל חברי המימד להתאסף מפני איזה צרה, החזיק הוא מעמד להיות גם דן יחיד. בשנת שס"ז אחרי שמת רבי סעדיה בן רבוח, מלא הוא את מקומו וימנה אז לראש רבני המעמד וכן נשאר במשרתו זאת עד יום מותו בין שנות שפ"א שפ"ח, ובכן היו ימי חייו בערך תשעים שנה. ברור הדבר שחיבר איזה ספרים, מהם ראיתי בכתב יד, ספר " חידוש דינים " שנכתב בים ש"ע – שע"ה, ובו יחצום שמו לרוב שב"ד, בספרו זה יתראה לעינינו כבקי גדול ומומחה במנהגי יהודי המערב ותקנות חכמי קסטיליה, כן יזכיר שם מכתבי יד רבני ספרד שהיו אתו, מחביריו וידידיו ביותר יזכיר את רבי היודה עוזיאל, רבי שיעיה בקיש, וחכמים אחרים שלא נודעו אלינו והם, רבי ברוך בן חיים, רבי עמרם השוחמי, רבי עמרם בן ראש, ורבי משה סידיקארו הלוי רבו שזכרנו.

גם החליף מכתבים עם רבי יונה דוראן מאלג'יר, זולת ספרו " חידושי דינים " הנזכר שהוא רק שארית הפליטה מחיבוריו, נשאר לנו עוד זכרונות אחדים שכתב הוא מקורות שאירעו בזמנו.

רבי ישעיה בקיש ש"ס – ש"ע חבירו של רבי שמואל אבן דנאן הנזכר, ותלמידו של רבי יהודה עוזיאל הנ"ל, הוא היה מקובל גדול וממנו נמצאו עוד קטעים מביאוריו במקצוע זה, גם חיבר פסקי דנים והשתמשו בם רבני המערב שאחריו.

רבי אהרן אבן חיים בן רבי אברהם בן רבי שמואל ש"ס – שס"ז תלמיד של רבי יוסף אלמושנינו הנ"ל, הוא נסע אחר כך מפאס לארצות המזרח ושם נתפרסם יותר לרב וגדול בתורה שמה הדפיס את ספריו, " קרבן אהרן " על תו"כ, ו " מדות אהרן ", ו " לב אהרן " שכולם לפי הנראה ברור חיברם עוד בהיותו בפאס.

וזולת שלושת ספריו ההן שנדפסו חיבר עוד " מצח אהרן " ו " מצנפת אהרן ", ופירוש על ספרי ועל המכילתא, ומדרש ציון הזהב על שיר השירים, שהיו בתכת יד ולא נדפסו. רבי יצחק אבן זמרא, או בן שמירו שס"ב – שס"ט בשם כזה נודע כבר חכם גדול ומשורר מצוין באפריקה הצפונית, הוא " רבי מנדיל יצחק אבן זמרה " בעל הפיוטים הרבים אשר במחזורי מנהג אפריקה, ושגם רבי אברהם גבישון יזכיר הרבה משיריו ויקראהו " המשורר הגדול בזמנו ".

המשורר הווא לפי מה שידענו ברור חי עוד אחרי שנת של"ג, ולכן הדבר ברור כי רבי יצחק בן זמרה במשורר ההוא, הוא בעצמו רבי יצחק בו זמרה זה שחי בפאס ושחתום על שנת שמ"ט בספר התקנות, ולפי הנראה היה בנו של רבי אברהם בן זמרה רב בסאפי הנזכר בדור הקודם, שגם הוא לפי מה שכתבנו משורר ומליץ גדול, ויתכן כי בא רבי אברהם הנזכר או בנו רבי יצחק מעיר אסאפי לפאס ויתיישב בה.

רבי יוסך הכהן, חתום בספר התקנות בשנת שס"ב, והוא מת ביום ח' בחשוןשנת שע"א\ רבי יחחיא בירדוגו בן רבי אהרן, שס"ב – שס"ט, בשנת שס"ט או אחרי כן זמן מה, לרגלי הרדיפות שקרו אז, נסע הרב לעיר תיטואן ושם נמנה בשנת שע"ד או קודם, לסגן רב העיר ההיא רבי מיוסף ביבאס, שיזכר הלאה רבי יצחק ביבי חתום בשנת שס"ו וחיבר כנראה ביאורים בתנ"ך.

רבי ישראל אבוחצירא(בבא סאלי)

רבי ישראל אבוחצירא(1984-1889) צדיק ומקובל הידוע בכינוי ה״בבא סאלי". נולד במחוז תפילאלת שבמרוקו למשפחת מקובלים ובעלי מופתים, נכדו של ה״אביר יעקב״. מגיל צעיר הנהיג עצמו בסיגופים, ובגיל שמונה־עשרה החליף את אביו וקיבל את ראשות הישיבה. בראשית שנות החמישים עלה לארץ אך חזר למרוקו בשל המצב הרוחני הקשה ששרר בקהילות היהודיות שם. בשנת 1964 שב לארץ והתיישב בנתיבות. התפרסם בציבור כעושה מופתים ורבים צבאו על ביתו לקבל את ברכתו. היה מיודד מאוד עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ומתומכי אגודת ישראל.

כוונה בתפילה

פעם אחת עמד הבבא סאלי בתפילה ופורעים ערבים ירו לעבר בית הכנסת. כל הקהל ברח, אך הוא נותר על מקומו בתפילת עמידה. כשסיים ״עושה שלום״ לא ראה איש בבית הכנסת ויצא החוצה לחפש את קהל המתפללים. כשמצאם בחוץ שאל, ״להיכן הלכתם?״ השיבו לו, ״וכי לא שמעת את היריות?!״ ״לא,״ ענה להם הבבא סאלי, ״לא שמעתי דבר.״ כשחזרו לבית הכנסת גילו קליע נעוץ בקיר הסמוך למקום שבו עמד. לימים דרש הרב מרדכי אליהו שהבבא סאלי נקרא כך בגלל כוח תפילתו, שכן המילה ״סאלי״ בערבית פירושה תפילה.

כיבוד הורים

פעם הגיע נער צעיר מלווה בשני הוריו לקבל עצה מפי הבבא סאלי. ההורים התלוננו כי הבן אינו מכבדם כראוי. לשמע הדברים החל הבבא סאלי לבכות בכי מר, פנה אל הנער והחל מספר לו עד כמה הוא מתגעגע להוריו שלו שנפטרו זה מכבר, והוסיף שהיה מוכן להפוך את העולם כדי לשהות במחיצתם ולו לעשר דקות, לחבקם ולנשקם בפעם האחרונה. הנער התרגש מן הדברים והבטיח לשנות דרכיו לאלתר.

כוח הדיבור

פעם שאל הרב מרדכי אליהו את הבבא סאלי מנין הכוח שיש לו, הגורם לברכותיו להתקיים. השיב לו הבבא סאלי שמקור הדבר בזכות אבות. התעקש הרב מרדכי אליהו ואמר לו, ״תורה היא וללמוד אנו צריכים.״ אז השיב לו הבבא סאלי שהסוד תלוי בפסוק ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִיו יַעֲשֶׂה״(במדבר, ל׳ ג). ״יש לחלק הפסוק לשניים,״ אמר. ״כאשר אדם ׳לא יחל דברו׳ – כלומר אינו מחלל את דיבורו ומפר הבטחותיו אלא להפך, הוא מקדש את דיבורו ־ אזי הוא זוכה ל׳ככל היצא מפיו יעשה׳: בשמים שומעים את דברו ועושים כפי שביקש.״

לקבל השבת מוקדם

בביתו של הבבא סאלי נהגו לקבל את השבת מוקדם. שבת אחת, דקות ספורות לאחר שהדליקה נרות שבת, נזכרה אשתו ששכחה להניח מאכל אחד על התנור. היא לא רצתה להניח את הסיר בעצמה וביקשה מהעוזרת לעשות כן. כעבור כמה רגעים נתקל מישהו מבני הבית בתנור וכל הסירים נפלו, ותוכנם נשפך על הארץ. שאל הבבא סאלי מה קרה וכשסיפרה לו הרבנית אמר, ״רצו להרוויח עוד מאכל והנה הפסידו את המאכלים כולם.״

פיוטים הם הם דברי תורה

פעם התארח אצלו בשבת תלמיד חכם. במהלך הסעודה שרו פיוטים רבים ובסיומה ביקשו לברך ברכת המזון. תמה האורח, ״מדוע לא אמר הרב דברי תורה?״ השיב לו הבבא סאלי, ״אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה.״

מצוות פרו ורבו

לבתו של הבבא סאלי נולדה בת. בחגיגת שמחת הבת אמר הבבא סאלי, ״יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בשאלה מתי מקיים אדם את מצוות פרו ורבו. לפי בית הלל כאשר זוכים לבן ובת, ולפי בית שמאי כשנולדים שני זכרים. ואנו מכריעים כבית הלל. וסימן לדבר בעת מתן תורה בו נאמר ׳כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׳ (שמות י״ט ג), ודרשו חז״ל, לבית יעקב – אלו הנשים; לבני ישראל – אלו הגברים. את התורה ניתן לקבל רק כשיש שלמות וזו מחייבת שיהיו בקהל ה׳ גם אנשים וגם נשים.״

קדושה אני מבקש

פעם ראה את חתנו יוצא מן השירותים ורוחץ ידיו בברז ולא בעזרת נטלה. הוא ניגש אליו והעיר לו, ״תמיד טול ידיך עם כלי.״ השיב לו חתנו שדבר זה לא מוזכר בפוסקים. השיב לו הבבא סאלי, ״כאשר מדברים על קדושה לא מחפשים בפוסקים.״

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

196 – לתורה ואל מצותה – צח

פיוט למילה. סימן לדויד אמיץ

 

לתורה ואל מצותה / אלהים חי ארוממך

קדוש אתה / כי הגדלת / על כל שמך אמרתך

 

דעי לך עדה כלולה

נקראת חבל ונחלה

סדם מילה / את מעלה

מכל גוי מכל ממלכה

 

ואמר לך בדמיך

לא יצלח יוצר עליך

מעניך / ומשנאיך

יבושו מגערתך

 

ידראל בה הם נודעים

ומבדלים מם התועים

ונושעים / בה רשעים

עובדי בעמק הבכא

 

דגולה היא מפארה

שקולה ככל התורה

וגם יצרה / דעברה

מינה גמר מיכה מיכה

 

אשמח בה וגם אתהלל

מוצאי שפתי לא יחלל

וכאיש שולל / מצא שלל

שש אנכי על אמרתך

 

מי יעלה לנו הש-

מימה גאלה יחישה

לך אדרש / רם ונשא

זכר אל תפר בריתך

 

יום הקרבתי פרי בטני

לפניך צור גאוני

יה חנני / אמלל אני

אל תוכיחני באפך

 

צור ישראל, חוס ורחם

על עם עמוסים מרחם

מהר קחם / והנחם

על הרעה לעמך

 

 

210 – מצוה רבה יקרה

 פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

 

מצוה רבה יקרה

ברית קדש טהורה

 

אשר העם שככה לו

ה' הוא מנת חבלו

והבדילו והנחילו

נר מצוה ואור תורה

 

נטע אל שחק וקנאה

יסד ארץ ומלואה

לא תהו בראה

לשבת יצרה

 

יחיד לכל נוצר קדם

ביום שששי ברא אדם

ובעת שכב וירדם

ממנו בנה עזרה

 

דרך כוכב וזרח

הוא אברהם נקרא אזרח

צץ ופרח וגם ברח

מעובדי עבודה זרה

 

וצוהו צור אין בלתו

למול בשר ערלתו

קרום דק יפריד אותו

לגלות כל העטרה

 

דם הברית יחשב

לפני אל כרובים יושב

כמו קרבן שור וכשב

על מזבח כפרה

 

חלק שבעת ימי נדה

וימי טהר טמאת לדה

בית ישראל ויהודה

תשמרו כדת, כשורה

 

זכות זה יוצר מאורים

יפקדכם בבנים זכרים

ולמולם תהיו זהירים

לשמונת ימים לספירה

 

קונה ארץ ושמים

יחינו מיומים

 אז נשיר במלצתים

בשפה ברורה

 

 

236 – שיר חדש אפצחה – 

פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

 

שיר חדש אפצחה / לעלת כל עלה

נגילה ונשמחה / על מצות המילה

 

על מצות המילה

אפאר אל נורא

ואגדלנו תוך עדה טהורה

שבחה אזכרה / לשם ולתהלה

 

על מצות המילה

נהלל יוצרנו

כי אות ברית קדש חתם בבשרנו

בה הבדיל אותנו / מכל בני עולה

 

על מצות המילה

יצאו ביד רמה

כל צבאות ה' מארץ מצרימה

מיד בן האמה / איש אשר לו ערלה

 

על מצות המילה

דוד דגול מרבבה

י"ג בריתות כרת עליה בחבה

כי היא מצוה טובה / רבת המעלה

 

על מצות המילה

ופריעה שתיהן

שמים וארץ עומדים על תליהן

גם כל צבאיהן / ויומם ולילה

 

על מצות המילה

דיצו וגם גילו

עם בני ישראל ובה תתהללו

בזכותה תנחלו / הארץ נחלה

 

על מצות המילה

חלקנו צורנו

צוה נא להציל קהל עדתנו

בני בריתנו / מרדת שאולה

 

על מצות המילה

זמירות תערכו

בשכר זאת על במות אויביכם תדרכו

חיים תאריכו / והייתם סגלה

 

על מצות המילה

קומה יה ופדנו

מארבע הפאות קבץ נפוצותנו

תתגדל מלכנו / ותתקדש סלה

היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות

האשה מוגדרת בהלכה כחולה ״ומחללין עליה השבת״(שו׳׳ע או״ח, סי׳ של, ס״ק א).

הקלות לגבי תעניות. היולדת נקראת במקורותינו גם ״חיה״. מונח זה נזכר בהקשר לדינים והקלות מהן נהנית היולדת כמו האשה בהריון והחולה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים/ סי׳ קמג).לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ תקנד, ס״ק ו: ״חיה כל ל׳ יום וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן״.

אם היולדת רוצה להתענות בט׳ באב והתינוק יסתכן, יש לשאול שלוש נשים או מיילדות במקום רופא, האם תתענה. כך נהוג בג׳רבה (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח. באשר לדין, החכם ציטט את שו״ע הנ״ל). וכך פסקו גם חכמי מרוקו. ביניהם ר׳ מרדכי קורקוס: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל״ (׳גדולת מרדכי׳, דף קג).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם יולדת שילדה בד׳ באב, מתענה בט׳ באב. החכם ציטט את הדין הנ״ל בשו״ע, והוסיף: ״וכן מותר לרחוץ ידיה ורגליה ולהחליף בגדיה ובגדי התינוק…״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, או״ח, בי׳ ע). (פרטים נוספים בנושא זה הובאו בפרק הקודם, על האשה בהריון).

 החכם הנ״ל נשאל על יולדת ביום ראשון של השבוע בשבעה לחודש ־תשרי בחצות היום, ויום כיפור חל ביום רביעי, האם היא מתענה או לא. תשובתו מתבססת על השו״ע או״ח, סי׳ תריז, ס״ק ד: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל, מג׳ עד ז׳ אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה״, לפי הכלל ״ספק נפשות להקל״, ואינה צריכה להתענות (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, ל־־ו, סי׳ פז).

המיילדת מוסמכת במקום הרופא. החכם מג׳רבה נשאל האם צריכים לשאול רופא אם מותר לאשה להתענות בט׳ באב כאשר יש חשש שכתוצאה מזה יסתכן התינוק. תשובתו שלילית ״כי פה אי ג׳רבה אין רגילים בזה וגם יש הרבה הוצאות״. הוא ציטט חכם הכותב כי ״הנשים פה הם במקום רופא״, ולדבריו, ומכל מקום צריכים להביא ג׳ נשים או מילדות שיש להם מדע ועסק בזה (שם, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

בתשובות החכם נזכרת אשה שהתקשתה בלידתה, עברה ניתוח ואחר כך לקחה תרופות (שם, ח״ג, יור״ד, סי׳ שמג).

בטריפולי, לפי דבריו של ר׳ מרדכי הכהן, היו המיילדות עובדות ללא תעודה כלשהי, והן רכשו את המקצוע ממיילדות ותיקות. לא היה רגיל שרופא נוכח בעת הלידה, או מטפל ביולדת.

באלג׳יריה נהוג כשנולד בן ראשון, אבי היולדת נותן לבתו בגדים לתינוק ומעות, או רק מעות במקום הבגדים (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה; סי׳ קטז).

בתוניס נהגו לקראת הלידה לכבד את אבי התינוק ב״פתיחה״ של ארון הקודש והוצאת ספר התורה. הוא היה קורא בספר יונה (ש. מייזליש, תשמ'ח, עמי 108

במקור חיצוני. אנגלי שביקר במרוקו בסוף המאה ה־19 כותב כי הופתע מחוסר הדאגה לנשים יולדות בין אם הן ספרדיות, יהודיות או אירופיות. הדבר התבטא במחסור באחיות וברופאים. לילידים שיטות משלהם שהן כה ברבריות עד כי פלא איך האם והתינוק שורדים (148 .Macnab, 1902,

אצל היהודיות החיות בין הברברים, היולדת עומדת או יושבת על הרצפה בעזרת שתי נשים, ומחזיקה חבל היורד מהתקרה של הבית לפי ממצאים משנות ה־60 של המאה ה־20 על הנשים היהודיות שחיו בסהרה, רוב הנשים יולדות בביתן בעזרת מיילדת  .Briggs,

שמירת היולדת והתינוק

יולדת זקוקה לשמירה שבעה ימים. ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ח (1928) ״עד כמה נקראת חיה [יולדת] לענין השימור״. החכם פתח בדברי רב יהודה בברכות דף נד ע״ב: ״אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה במתניתא תנא חולה, חיה, חתן וכלה״. התשובה היא כי כמו חתן וכלה שבעה ימים כך גם יולדת. וראייה משו״ע או״ח סי׳ תריח, שהיולדת עד שבעה ימים לאחר הלידה, אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה, מכאן ואילך הרי היא כשאר אדם. אמנם לגבי ט׳ באב כתב השו״ע בסי׳ תקנ״ד, ס״ק ו: ״חיה כל שלושים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול״.

החכם משווה את היולדת לחולה. הטעם לשמירת החולה והיולדת ״כי החולה דעתו קצרה עליו לרוב מחלתו וגם כן פן יטעה ויאכל וישתה מה שאינו ראוי לו לבריאותו״.

שמירה מפני מזיקים. החכם גם התייחס לצד המיסטי. לדעתו עיקר השמירה צריכה להיות מפני המזיקין(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ מו). נהוג שבחדרה של היולדת תולים צעיפים בצבעים שונים, שמטרתם לגרש את השדים (שושן הכהן, ׳פרח שושן׳, עמי שסח).

דאגה חומרית ליולדות. דומה שאמצעי השמירה המיסטיים תפשו מקום חשוב יותר מהדאגה החומרית ליולדת. ואולי על רקע זה כתב ר׳ כלפון משה הכהן על החשיבות בדאגה מעשית ליולדות העניות, אם כי ציין שיש חברות הדואגות ליולדות:

וראוי גם כן בקהלות הקדש להשגיח על היולדות ולהעמיד אנשים של צורה העומדים על הפקודים להיות משגיחים בצרכי היולדות שאם הם עניים ימציאו להם די צרכם ואם הם צריכים לרופא ימציאו להם רופא. וכן על זה הדרך ובזה יש הצלת ב׳ נפשות מישראל, היולדת והולד. וכבר בכמה מקומות יש חברות מיוחדים למטרה זו ואשריהם״. וכן ישגיחו על זה לשאול לקרובים וכיוצא אם צריכה היא לכסות ומלבוש, כי היולדת צריכה לחום יותר משאר נשים.

בהמשך הוא מותח ביקורת על אלה החושבים כי היולדת אינה צריכה כרים וכסתות בעת הלידה ואחריה, ואינם נותנים לה אותם, כי חושבים שהיולדת מטמאה אותם. לדעתו ״הוא שטות כי אין לנו טומאת מגע כזה בזמן הזה״ (׳דרכי משהי, פרשת תזריע, דף לא).

נקודת מפנה שנייה הייתה בסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. בשנת 685 עמד אלמֻחְ׳תַאר, ערבי בן העיר כּוּפַה, בראש מרד רשם בן אחר של עלי, הידוע בכינויו מוחמד בן אַלְחַנַפיָּה, אשר היה לדבריו האמאם, ראש המוסלמים האמתי והחוקי. אלמח׳תאר הובס ונהרג בשנת 687 אך תנועתו המשיכה להתקיים אחריו. כאשר מת אבן אלחנפיה עצמו, בשנת 700 בערך, היו מי שאמרו כי משרת האמאם עברה בירושה לבנו. אחרים טענו שלמעשה לא מת אלא הלך להסתתר בהרי רַצְ׳וֶא שבקרבת מכה, ומשם, בעת שירצה האל, ישוב וינצח את אויביו. אמאם משיחי כזה נקרא מהדי, כלומר: המונהג בדרך הנכונה.

אירועים אלה שימשו דגם לשלשלת ארוכה של תנועות דתיות מהפכניות. בתנועות אלה יש שתי דמויות מרכזיות: האמאם, שהוא לפעמים גם המהדי, המנהיג החוקי, הבא לעקור את העריצות ולהביא צדק, והדַאעי(המטיף) למסר – שלעתים קרובות, הוא גם יוצרו; והוא המגייס את חסידיו ובסופו של דבר, אם ניתן הדבר, הוא גם זה המובילם לניצחון או למות קדושים. באמצע המאה השמינית אף נחלה אחת מתנועות אלה הצלחה זמנית, כשעלה בידיה להפיל את האומיים ולהציב במקומם את העבאסים, ענף אחר של משפחת האשם שעליה התייחסו גם הנביא וגם עלי. אולם לאחר ניצחונם התכחשו הח׳ליפים העבאסים לכת ולמטיפים שהעלו אותם לשלטון, והעדיפו יציבות ורציפות בדת ובמדיניות. התסכול שנבע מהתקוות המהפכניות שנכזבו עורר מחדש מורת רוח חריפה וגל חדש של תנועות קיצוניות ומשיחיות.

בראשיתן היו הן הדוקטרינות השיעיות והן הארגונים השיעיים נתונים לשינויים תכופים. מתחזים רבים הופיעו מפעם לפעם וטענו במידה כזו או אחרת של סבירות שהם מבית הנביא או שליחים מטעמו, ולאחר שהעשירו את התיאורים האגדיים על אודות הגואל הצפוי בפרטים חדשים, נעלמו מן העין. השקפותיהם נעו בין התנגדות מתונה לשושלת השליטה עד להתנגדות שיש בה מן הכפירה הדתית הקיצונית, החורגת באורח ניכר מן ההשקפות המקובלות של  האסלאם. אחד המאפיינים החוזרים ונשנים הוא פולחן הקדושים – האמאמים והמטיפים – אשר המוני המאמינים האמינו בכוחם לחולל נסים. כמה מדוקטרינות אלה משקפות אמונות שמקורן בגנוסים, בדת המניכאית, בתורות איראניות שונות וכן בכפירות יהודיות־נוצריות. בין האמונות המיוחסות להם ניתן לציין את האמונה בגלגול נשמות, האלהת האמאמים – ופעמים אף האלהת המטיפים – פריצות ופריקת כל עול של חוק ומוסר. בכמה אזורים – כגון בקרב איכרים ונוודים בפרס ובסוריה – הופיעו דתות מקומיות מיוחדות, שיסודן במזיגה בין דוקטרינות שיעיות לפולחנים ואמונות מקומיות קודמות.

מצען הפוליטי של כתות אלה היה פשוט: להפיל את המשטר הקיים ולהעמיד במקומו את האמאם שנבחר על ידן. קשה יותר להתחקות אחר מצען החברתי והכלכלי, אף כי ברור לחלוטין שפעילותן הייתה קשורה בחוסר שביעות רצון כלכלית וחברתית ובשאיפות בשטח זה. על כמה משאיפות אלה אפשר לעמוד מתוך המסורות המשיחיות ששררו באותה עת, המצביעות על מכלול הצרכים אשר ציפו כי יבואו על סיפוקם עם בוא המהדי. חלק מתפקידו של המהדי היה – אם לנקוט לשון הכללה – מוסלמי, כלומר: לשחזר את האסלאם האמתי ולהפיץ את האמונה בו בכל קצווי הארץ, ובאופן מדויק יותר ׳למלא את הארץ צדק ושוויון כשם שהיא מלאה עתה עריצות ודיכוי׳, להשריש שוויון בין חלש לחזק ולהביא שלום ורווחה.

בתחילה השתיתו מנהיגים אשר זכו לאמונם של השיעים את תביעותיהם על ייחוסם למשפחת הנביא ולא על טענה למוצא ישיר ממנו באמצעות בתו פאטמה. כמה מהם, לרבות אחדים מהפעילים ביותר, לא היו צאצאי פאטמה; אחדים מהם לא היו אף מצאצאי עלי אלא מענפים אחרים בשבטו של הנביא. אולם לאחר ניצחון העבאסים ובגידתם מיקדו השיעים את תקוותם בצאצאי עלי. במיוחד באלה שנולדו לו מנישואיו לבתו של הנביא. יותר ויותר הדגישו את חשיבות המוצא הישיר מהנביא, והתחזקה התפיסה כי מאז מותו יש שושלת יחידה של אמאמים חוקיים, שהם, ורק הם, המנהיגים החוקיים של הקהילה המוסלמית, הלוא הם: עַלי, חַסַן וחוסין בניו, וצאצאי חוסין מבנו עלי זין אלעֻאבִּדִין, השריד היחיד מן הטרגדיה בכַּרְבַּלא. האמאמים, למעט חוסין, נמנעו, בדרך כלל, מפעילות פוליטית. בעוד הטוענים האחרים למנהיגות שיקעו את כל אונם בניסיונות שווא להפיל את מוסד החיליפות בכוח הזרוע, העדיפו האמאמים החוקיים לפעול כמעין אופוזיציה חוקית לח׳ליף שבשלטון. הם ישבו במכה או במדינה, הרחק מהמרכזים הפוליטיים, לא ויתרו על תביעותיהם, אך עשו מעט מאוד למימושן. להפך: לעתים אף הכירו בבית אומיה, כמו גם בשליטי בית עבאס אחריהם, ואפילו סייעו להם בעצה. במסורת הדתית של השיעה אף ניתן ליחס זה של האמאמים החוקיים כלפי אויביהם גוון דתי: סבילותם הייתה ביטוי לאדיקותם ולעיסוקם בענייני העולם הבא. בהסכמתם שבשתיקה היה יישום של עקרון התַקִיָּה.

המונח תקיה, שפירושו זהירות, אמצעי זהירות, מציין באסלאם דוקטרינה המורה על השתחררות מחובה. הוא מביע את הרעיון כי בעת שהמאמין מצוי במצב של אונס או איום, פטור הוא מקיום מצוות מסוימות. עיקרון זה מוגדר ומפורש בדרכים שונות ואין הוא מיוחד לשיעה לבדה כלל ועיקר. אולם מאחר שהיו אלה השיעים אשר נחשפו לעתים תכופות יותר לסכנת רדיפות ודיכוי, הם הרבו לעשות שימוש בעיקרון זה לעתים תכופות יותר. כך הצדיקו הסתרת אותן אמונות שהיו עלולות לעורר נגדם את עוינותן של הרשויות או ההמון. עקרון התקיה הועלה כתשובה למיליטנטיות האלימה, שפגעה באלה שנקטו אותה בעצמם וגרמה למותם של רבים מהם במרידות חסרות סיכוי.

תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן

הכלה ישבה בתוך העגלה המיוחדת. הורי הכלה, בני משפחתה והמממנים התבקשו ללוות את הכלה עם נרות דלוקים בידיהם עד למקום ישיבתה בפינה המיוחדת ליד החתן. פייטני הלהקה ליוו את התהלוכה בשירה. לפני תחילת התהלוכה קראתי את הסטרופה הרביעית של השיר:

מי שלא ראה צער הפרדה של אם מבתה המתכוננת לסור לבעלה

לא ראה שימחה וצער דרים בכפיפה, תפלה בגיל ורעדה מהולה.

מי שלא חש בחרדתה של העלמה העומדת לותר על רֹב חֹם וצלה

לא חש מימיו כעס והשלמה שמזוגה בהם תקוה והבנה.

בדרכה אל בית חתנה כבשה הכלה את עיניה עד לתחנה.

[1]          ראו את השיר במאמר על שירי חתוגה עבריים וערביים־יהודיים, סעיף 2.2.2.

 

[1]          להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

יא בנת בלאדי, סלבוני עיניך.(2) / עלא זין אלי פיך, קלבי בא יבגיך.(2)

 [־־בת עירי, עינייך הרהיבוני. בגלל יופייך לבי חושק בך.]

 

סגירא ומזיאנא, קאריא ופנאנא,(2) / האבדאך חבת אנא.

[־צעירה ויפה, מלומדת וחובבת אמנות, כך רתיתי אותה.]

 

שערהא מטלוק, וטוויל ומגלוק;(2) / עליהא קלבי מחרוק.

 [=שערה פרוש, ארוך וכהה: לבי שרוף עליה.]

 

קולו לבאבאהא, בגאתו ובגאהא.(2) / א סיאדי, ראה דאהא.

 [־־הגידו לאביה, היא רוצה בו והוא רוצה בה. רבותיי, הוא לקח אותה.]

 

בזמן התהלוכה ולאחריה ביצעה הלהקה את השירים האלה:

א.         מחרוזות מן הפיוט ״יפת עינים ובבות״ לר׳ ישראל נג׳ארה.

ב.         מחרוזות מן הפיוט ״עת דודים כלה, בואי לגני״ לר׳ חיים הכהן.

 

  תחנה חמישית: שירי שבח לחתן ולכלה

הכלה והחתן בליווי קרוביהם שהו לשעה קלה בפינת הישיבה. באותה שעה ביצעה הלהקה שירי שבח לכבוד הכלה והחתן:

סדרה משולבת הכוללת מחרוזות מן הפיוט ״יעלה יעלה, בואי לגני״ לר' ישראל נגיארה" ומחרוזות מן השיר הערבי־היהודי ״סאלוני עלאס, יא ולד למרצא, תגני ותרקס פי האד לערסא״ [=שאלו אותי, מדוע, אתה בן הנמל שר ורוקד בחתונה זו] לר׳ דוד בוזגלו לשבח הכלה והחתן."

קטעים מן השיר ״מאזאל מא נסית לגלסא די פאס״ [־־עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאם] ללילי לעבאסי על יופיין של בנות פאס.

 

• https://youtu.be/b08OQ4nHcVw

            להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

מאזאל מא נסית לגלסא די פאס, / לבלאעא יתג׳ריע לבאס; / [ולעין לכחלא, יא נאס, בא יזרחו לכבידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאס, את הבילויים ושקשוק הכוסות, ואת העיניים השחורות, הו ידידיי. בגללן לבי שבור. הבול כתקנו.]

 

תכיירת פלבנאת נמלאת שאמא, / לאבסא לכסת לעזאמא; /

[קדדזא בטול ולקאמא; סאגהא טי תזרידא. כּולשי בלקאעידא.

[־בחרתי מבין הבחורות את בעלת הסימן על הפגים, לבושה בלבוש אירופי; גבוהת הקומה; שוקיה דקות. הכול כתקנו.]

 

• אזי תסופהום פי ואד אזיתון; / עדאד בלעסק מגבון, /

[לעקל יטיחלו פדהון. פי קלבו תנבידא.         כּולשי בלקאעידא.

[״בוא לראותם בעמק הזיתים(שבפאס);

כל אחד בדיכאון מאהבה; שכלו מבולבל., לבו עצוב. הכול כתקנו.]

 

• מן סאב זינהום יעאנד לקמר; / עיונהום בשוטאן נאר /

[לפראקדזום ואללאה מא נסבר. פראקהום בתנכידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-דע לך, יופיין מתחרה ביפי הירח; אש יוצאת מעיניהן.

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

ר׳ אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בשנים 1757-1728, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל, ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. ר׳ אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג׳יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי, ולא נודע מה אירע לה.

הערת המחבר : 9 במאמרי הראשון על פריחא (לעיל פרק ד, עמי 152-151) טענתי, שהיא חייתה במרוקו במאה ה־18. עתה אפשר לקבוע, שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה, ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים (או השלושים) לחייה, על פי הסברה. פרט לעדותו של ביג׳אוי יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה ״פנה אלינו ברחמים״(שם, שם), תפוצת השירים הערביים־היהודיים שכתב אביה, ר׳ אברהם בן אדיבה, כפי שאני מראה להלן, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, הערה 11).

פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך ר׳ אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה, וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה. נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה, והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג׳אוי מכנה את פריחא ״רבנית״ ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך. כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון פרחא, ומתרגמו לערבית יהודית. הפיוט (שיובא להלן) הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, ואילו את הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג׳אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.

הערת המחבר : עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם ״רחוב המקוה״ (בצרפתית Rue du Bain), כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר׳ אברהם בן אדיבה לזכר בתו: ראה סבאג והטל, עמי 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע.

שם המשוררת היה אפוא פריחא בת אברהם [בר אדיבה], ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף בת יוסף מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי בית יוסף, המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך התיבה בת בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, פריחא, ואקרוסטיכון פנימי, אברהם בר יצחק בר אדיבה, וביניהם התיבה בת.

אשר לאביה, ר׳ אברהם בר אדיבה, באחרונה מצאתי שני שירים שלו בערבית יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסם על סיפורי איוב״ וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב על עשרה הרוגי מלכות. ביג׳אוי מכנה אותו ״הרב הגדול״, אולם לבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג׳אוי, לא מצאתי את שמו במסמך אחר. גם לא מצאתי באיזו קהילה במרוקו הוא חי.

שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו

יוסף שטרית

1 מקומן של השירה והמוסיקה בטקסי החתונה היהודית במרוקו

אנו מביאים כאן מספר שירים עבריים, שירים ערביימ־יהודיים ושירים דו־לשוניים מסוגת המטרוז [=השיר הרקום] שהיו נהוגים בטקסי החתונה בקהילות שונות במרוקו או נכתבו במיוחד בידי משוררים עבריים לכבוד חתנים וכלות במרוקו. מנהג שִּׂמּוּחַ חתן וכלה דרך תינוי שבחיו של החתן ובמיוחד שבחיה של הכלה קדום ביותר במסורת היהודית, ומקורו עוד בתקופת המקרא. על פי הרמזים המפוזרים בשיר השירים [להלן שה״ש] יש אף לראות בפרקיה השונים של מגילה זו סדרה של שירי שבח לחתן ולכלה מן הקדומים ביותר בתרבות השמית. כך התבססה מצוות שימוח החתן והכלה, שמתקיימת עד היום בכל קהילות ישראל המסורתיות, ובמיוחד בקהילות החרדיות. נראה כי מאז ומתמיד לוו השבחים בשירה קולית ובנגינה ולא רק בטקסטים מילוליים עבריים ובטקסטים בלשונות היהודים שנהגו בקהילות השונות, ולרוב גם בריקודים; ואין להעלות על הדעת שמחה משפחתית או קבוצתית בלא יסודות משמחים אלה או בלא אחדים מהם לפחות, לעד יין ויי״עו.

ביהדות מרוקו לא ידועים לנו שירי שבח לחתן ולכלה או לאבי החתן ולאבי הכלה מימי הביניים, עבריים או ערביימ־יהודיים, אך חוסר ידיעה זה אינו מוכיח שלא נכתבו ולא בוצעו שירים כאלה בחתונות היהודיות בקהילות השונות. על פי כל השערה זהירה הרבו הקהילות להשתמש^, בתקופה זו בשירי שבח שנכתבו בידי משוררי תור הזהב, שיצירתם הגיעה באופן סדיר לקהילות היהודיות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט

הערת המחבר : פיוט נפוץ ביותר בקהילות דרום מערב מרוקו והושר במיוחד בהולכת הכלה לבית החתן הוא הפיוט ״בימי הנעורים מי יתנני, / אקרא אל אלוה וייענני״(ראו השיר להלן). הפיוט בוצע בהתרגשות רבה מפי הפייטנים שעמדו בראש התהלוכה וליוו את הכלה עד לפתח בית החתן. על פי תפוצתו הרבה של הפיוט בכתבי היד מג׳רבה ומקהילות נוספות בדרום תוניסיה דומה שגם בקהילות אלה שימש פיוט זה שיר מרכזי בטקסי חתונה שונים. גם הפיוט ״שוכנת בשדה עם אהלי כושן לר׳ שלמה אבן גבירול שימש בטקסי החתונה בקהילות רבות במרוקו, כנראה עוד לפני בוא המגורשים למרוקו(ראו השיר להלן).

סוגה שירית זו התפתחה כמו כלל הכתיבה השירית בקהילות אלה לאחר התיישבות מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15 בקהילות מרכזיות. כך נכתבו שירי שבח שונים לחתן ולכלה במאה ה־16, שמחבריהם נשארו עלומים או מזוהים על פי שמותיהם הפרטיים בלבד.

המשורר הידוע הראשון ששירי החתונה שלו שרדו באלג׳יריה ובמרוקו הוא ר׳ מנדיל אבי זמרה, שנולד בפאם ברבע השני של המאה ה־16 ונפטר בתחילת המאה ה־17, לאחר ששימש דיין בתלמסאן שבאלגייריה (סמוך לגבולה עם מרוקו) ובפאס. הוא השאיר לנו דיואן עברי נכבד ביותר, המפוזר בכתבי יד רבים. מבחינות רבות ר׳ מנדיל אבי זמרה הוא המייסד של אסכולת השירה העברית החדשה בצפון אפריקה לאחר הגירוש. המדובר במגוון הסוגות שהוא כתב בהן, החל בשירה האישית וכלה בשירת הקינות האישיות והלאומיות, דרך שירי חגים ומועדים ושירי גלות וגאולה אלגוריים. הוא תרם ליצירה זאת כמאה פיוטים וקינות; רובם אצורים עדיין בכתבי יד, אך אחדים משירי החתונה שלו זבו באחרונה לההדרה מסודרת.

תקציר על רבי מנדיל אבי זמרה של אפרים חזן מתוך אתר " פיוט "

על דמותו ושירתו של ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, שחי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16.

ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.

מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל,  אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה.

הפתעה מיוחדת זימן לנו שיר בלתי נודע, מכתב יד אוקספורד מספר 1941 (דף 58ב) ברשימת נויבאור, שכתב המקובל הנודע רבי שמעון לביא לכבוד מנדיל, וזו לשון הכתובת המציגה את השיר: "פיוט נאה שחיבר החכם המקובל המלוב"ן [=המלומד בנסים] האלהי ר' שמעון לביא זצו"ל זלה"ה על החכם השלם המקובל מנדיל זצו"ל למה שנעמו לו שיריו ושבחיו". השיר כתוב בחרוז מבריח ובמשקל המתפשט, וכלולים בו דברי ידידות ושבח למנדיל ולשירתו.

ההערכה הרבה למשוררנו נשענת לא במעט על התקבלות שירתו ועל הערכתם של בני דורו והדורות הסמוכים לו. חלק מפיוטיו נקלטו בקבצים הצפון אפריקניים למרכזיהם, ורבים מהם נכללו בשפע בקובצי הפיוטים שבכתבי היד מאלג'יר. בהקדמה ל"עומר השכחה"אנו מוצאים הסכמה של מנדיל בצירוף שיר שבח לספר. בדברי ההקדמה לשיר הוא קורא להדפיס את הספר ומכאן אתה למד על סמכות שהייתה לו בקרב בני דורו. בספר עצמו מוצג מנדיל כמשורר הראוי לחיקוי. רבי מנחם לונזאנו מזכיר את שמו של מנדיל בין המשוררים ששירתם חביבה עליו, ומעמידו בשורה אחת עם גדולי המשוררים העברים. ואכן עיון במה שנתפרסם עד עתה משירת מנדיל ובשירים שעדיין טמונים בכתבי יד מלמד על ייחודה של שירתו, אשר בצד היותה המשך לשירת ספרד תוך זיקה מפורשת למשוררים מוגדרים ולשירתם, יודעת היא להתרענן ולהתחדש. עד כאן מאתר פיוט.

ביום ראשון 21 באפריל, בזריחה, חזרו קומץ פליטים למלאה כדי לחפש את בני משפחותיהם, או כדי לחטט בהריסות ולמצוא מעט מזון בעבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב. המתים נקברו. הקונסול הבריטי שלח 1,300 כיכרות לחם. באותו היום כתב הגנרל דניס זיק ויקטור דלבייז(1870-1929   ,Denis Jacques Victor Dalbiez) לר׳ וידאל הצרפתי  כדי שימסור את תנחומיו לקהילה וכדי ליידע אותו שמתוכנן משלוח יומי של 2,000 כיכרות לחם. המכובדים המוסלמים של המדינה הקימו ועד הצלה לעזרת הנפגעים. בתוך שעות מעטות הם אספו 10,000 פזטות חוסני, 300 שקי חיטה ו־50 שקי קמח ומוצרי מזון אחרים. צעד זה הגדיר אנרי רייניו ׳דחף עמוק של אנושיות׳. כמה משפחות מוסלמיות שלחו מנות לידידיהן היהודים.

הערת המחבר : ידוע שכמה מהמשפחות, לדוגמה האחים תאזי(Tazi), היו מצאצאי יהודים שהתאסלמו. שכניהם המוסלמים מעולם לא הפסיקו להזכיר להם את זה. אין לדעת אם הרצון לעזור נבע מקשרי דם או מתגובה אנושית לנוכח סבלם של הנפגעים הרעבים, שדמה לסבלות אבותיהם שהשתמדו.

הארמון היה רק מקלט ארעי, והוועדה החליטה לשקם את המלאח כדי להחזיר את היהודים לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח ורייניו הגיעו לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים כדי להעריך את המצב. במשך כמה שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד – עיי חורבות. הם ראו את ההרס הנורא, השממה והחורבן, השרפה וההפצצות. היו בתים שכל החזית שלהם נפלה ואפשר היה לראות את הקירות שמנגד ואת כל המחיצות החשופות של הדירות, וההפרדות בין הקומות, בדומה לחיתוך אנכי בשרטוט של אדריכל. כמה בליטות בלבד ציינו את הקומות שהיו שם עד לא מזמן. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח – משער המלאח עד שער בית הקברות – הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בטיט חסמו את המעבר. בסך הכול, 25 בניינים, שהיו בתיהם של יותר מ־100 משפחות, נהרסו לחלוטין, וכ־1,000 אנשים נותרו ללא קורת גג.

האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית ודתית שלמה נעלמה בעשן: בתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו, מנורות השמן נופצו; ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות והעשירות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי ספרים וכתבי יד עתיקים, נחרבה.

אלמליח עבר להתגורר בשכונה האירופית באלמדינה כדי לטפל בפצועים שהוא הביא לבית החולים האזרחי בפאס אלבאלי. רייניו העמיד לרשות הנפגעים שני רופאים צרפתים ודאג לאספקת מזון ולטיפול בפצועים, למניעת מגפות, לטיהור הבארות, לפינוי ההריסות ולסיפוק מגורים למשפחות ללא קורת גג.