מורשת יהדות מרוקו

זיתים עם כבש

חומרים (ל־8-6 מנות)

1/2 ק״ג בשר כבש, או בקר חתוך לחתיכות כזית

1/2 ק״ג זיתים ירוקים דפוקים ללא גלעינים

2 גמבות 2

1/2 כוס שמן

לימון חי

2   כוסות מים

תבלינים

5 שיני שום

1 כפית פפריקה אדומה

1 כפית כמון

 מעט מלח

אופן ההכנה

חותכים את הגמבות לרצועות ומטגנים קלות בשמן מוסיפים את שיני השום ומטגנים עד להזהיב מוסיפים את המים ושמים את הבשר החתוך בסיר לבישול למשך כחצי שעה, או עד שיתרכך מוסיפים את התבלינים

לפני שהבשר מתרכך לגמרי מוסיפים את הזיתים לבישול למשך כחצי שעה

כחצי שעה לפני גמר הבישול חותכים את הלימון לפרוסות בינוניות ומוסיפים מלמעלה

הטעם גם של הבשר וגם של הזיתים – מריר חמוץ – יוצא נפלא לדאוג שהזיתים לא יבושלו למעלה מהמידה, ושישמרו על הצורה ועל הטכסטורה ועל המרירות

אם מכינים יום קודם, יש זמן לבשר לספוג את טעם הזיתים ושאר התבלינים והטעם יוצא למעלה מנפלא.

אופן ההגשה: מגישים לשולחן בקערת הגשה.

הערה: במקור משתמשים בזיתים ירוקים ישר מהעץ ולא בזיתים מבוקעים מהסופרסל. במקרה זה צריך לסלק את המרירות                               היתרה שלהם לפני הבישול וזאת עושים על ידי שמסלקים את החרצנים ומרתיחים את הזיתים במים פעמיים או שלוש, כל פעם מסננים ומחליפים למים חדשים.

                                         עצי זית

לאכול זיתים עם בשר כבש זה לאכול את מרוקו, עם כל רכותה ומרירותה. עצי הזית מתפשטים על כל הר וגבעה ויחד איתם עדרי הכבשים, שמחפשים מרעה. מי שאין לו עצי זית, לפחות עשרה, הוא לא מרוקאי, כי כל עץ זית נותן לך כ־40-30 ליטר שמן לשנה ומחיר ליטר שמן כ־30 דרהם, מה שנותן כ־1200 דרהם לחודש, שזאת משכורתו של שוטר או חייל. שמן, בניגוד לכבש, לא חולה ולא מת ובניגוד לכסף לא מאבד את ערכו. מאה עצי זית למשפחה זה לא יוצא דופן. סבא בראהים כשהייתי שואל אותו כמה עצי זית יש לו, היה עונה לי בתנועת יד שהם ״מגיעים עד ארץ ישראל״, וכשהייתי שואל כמה כבשים יש לו, היה עונה באותו אופן: ״הם מגיעים עד ארץ ישראל״. לימים הוא הגיע לארץ ישראל בלי כלום. את הכל הוא נאלץ להשאיר שם תמורת טרנזיסטור. הוא היה יושב ליד עץ הזית שהיה בגינת הבית שלנו בחיפה ורואה בדמיונו את כרמי הזיתים שלו, שהגיעו עד ארץ ישראל. לימים קנה לו כבש, קשר אותו לעץ הזית והיה רואה את כבשיו, שהגיעו עד ארץ ישראל. אחר כך הוא התחיל לצאת ולרעות את הכבש ברחובות חיפה. כשהמרעה לא נמצא על המדרכות, התחיל לצאת איתו מחוץ לעיר ושוכח את הדרך חזרה, עד שהיינו שוכרים רכב ומחזירים אותו הביתה. עם הזמן הוא התחיל להרחיק. פעם מצאנו אותו בעכו ופעם בנהריה. אחר כך הוא נעלם. האחרון ראה אותו עם הכבש שלו ליד עצי הזית במושב שתולה.

הזית מלווה אותך כל היום, בארוחת בוקר כזיתים שחורים, בארוחת צהריים כשמן לטבול בו את הלחם הטרי עם הפפריקה, ובארוחת הערב כשמן לטאג׳ין, ואם לא אכלת אותו כשמן או כזיתים, יש להניח שחטפת בו מכות מהמורה. כל פעם שאני מבקר בספרו, אני פוקד את עץ הזית בחצר בית הספר שממנו קטפתי למורה ענפים למלקות, נוגע בו ומהרהר, מה חלקו של עץ הזית במה שאני היום, ובמה שאני לא.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

פרק שני: ימי המלח

אבל וחפוי ראש ומהורהר יצאתי מבית הקברות, וכבר לא נחפזתי לעמוד מול נוף ילדותי שכה חשקתי ונרגשתי לקראתו. משהו שם הרתיע אותי לאחר שראיתי יהודים בעליבותם, וכמו לא אביתי לראות עוד ועוד יהודים בשפלותם. או שמא מלכתחילה יראתי מן המפגש הזה והביקור בבית הקברות לא היה אלא תירוץ דחוק לדחותו. אבל לבסוף ובאין מפלט היינו שם, נוכח הכניסה הראשית אל השכונה, שדרכה עשיתי פעמי לבית הספר מדי יום, ושכל בני משפחתי ומשפחת המלח הגדולה יצאו גם הם ובאו בה איש־איש לעיסוקיו. השער הגדול הזה, שהיה המבוא אל העולם החיצון בנעורי, לא היה לאמתו של דבר אלא פתח די עלוב לדרך ראשית צרה הדחוקה בין חנויות, עלובות ממנה, בניגוד מאכזב לדרך המלך הגדולה שנחרתה בזיכרוני, שמשני עבריה פניהם המחייכות של בעלי החנויות היהודים שאינם עוד. עתה הייתה השכונה מקום מפגש של מבוקא ומבולקא של רוכלים ומחזיקי חנויות ערבים, שפרשו את מרכולתם על אם הדרך עד כי היה צורך להיאבק כדי לפלס נתיב בהמולה הזאת. ואמנם גילו את אוזני כי אותה שכונה טרוטה ומזוהמת, שבימי זהרה אכלסה 20 אלף יהודים טרם ההגירה של שנות ה־50, כיום מצטופפים בה 100 אלף ערבים ויותר, אלה על אלה. וגם אם בימיה הטובים לא הייתה זו בדיוק שכונה נאה, אלא גיבוב של בתים ישנים, מהם מחולקים לדירות ומהם לחדרים צפופים שלא ידעו סדרי היגיינה תקינים, ורק מיעוטם היו דירות מרווחות של בעלי בתים שהפרוטה מצויה בכיסם – עתה הרע היה לגרוע, והגרוע לבלתי נסבל, והדחוק למפוצץ, ומגורי העוני למאורות שאינן ראויות למגורי אדם. משעה שעזבו היהודים, המון רב של כפריים והרריים ערבים וברברים אצו לרשת את מקומותיהם בלא שהייתה בידם פרנסה ובלא שהממשלה יכלה להבטיח להם צורכי קיום. וכאשר לא היה מחסה לראשם, התנחלו בקרנות רחוב ומתחת לסמטאות מקושתות וחשוכות וניסו להיבנות מחדש מכל הבא ליד. והיד איננה משגת.

החנויות, שאחדות מהן הציעו בזמנו סחורה מגוונת וראויה, חלקה סדורה למשוך את עין הקונים, הפכו עתה לחצרות אחוריות לרוכלים ולמצבורי גרוטאות וזוהמה, שפלא הוא כיצד בעליהן מוצאים בהם את ידיהם ורגליהם. הכול נערם בצדי הדרך, והולכי רגל בטלים משוטטים אנה ואנה כחלק מן התפאורה הבלתי סדורה הזאת. ואז, להבדיל מחנויות שהן מקום לבוא ולקנות בו, הן היו לחלק מהתוהו ובוהו שספק אם מישהו ידע לשם מה, משום מה ובשל מי הוא שם. והעיקר, זוהי ״עיר״, וזהו ״המרכז המסחרי״, והעוברים והשבים הם ״לקוחות״, והמסחר מתנהל לו כדרך הטבע, ממש כמו עסקי האוויר של מנדלי מוכר ספרים. ההמונים אינם עשויים מקשה אחת. גברים יחפים עם גלביות שחוקות לגופם ולפרקים גם כיסוי ראש שהיה לפנים כובע, נתערבבו בנשים כבודות שעטו לקומתן התמירה גלימות צבעוניות מרחפות ששוליהן נגררו אחריהן כשובלי שמלת כלה. את פניהן הסתירו ברעלות ססגוניות נאות, ובמקום שיסיחו מהן את דעתם של גברים, הן משכו תשומת לב יתרה בעיכוזיהן מאחורי קפלי גלימותיהן ובמבטיהן העזים דרך סדקי כיסוי הפנים שרימזו לעיניים בוהקות, סקרניות, עולצות ומלאות חיים. כאילו מאחורי רעלתן הן היו בנות חורין להלעיג על הגברים, להתגרות בהם ולהלהיט את יצריהם בעודן נחבאות מאחור פרגודן הנייד ומתחסדות מאחורי מלבושן הצנוע. כשראיתין, עלתה בזיכרוני ח׳דיג׳ה, הברברית התמירה והנאה ששירתה בביתינו, גרה עמנו וסייעה לאימא ז״ל לגדל את ילדיה שהביאה לעולם כמעט מדי שנה עד שכלו כוחותיה. ח׳דיג׳ה הייתה צעירה ונראתה נטולת דאגות שכל צרכיה על בני המשפחה והיא אחת מאתנו. הייתי צופה בה כאשר התקינה עצמה לצאת לרחוב לשליחויות. בטרם תסווה פניה מאחורי הרעלה ותחביא את רגליה הארוכות תחת גלימה, הייתה מצטבעת ומגנדרת פניה עד כי שאלתיה מה בצע אם ממילא איננה מגלה את פניה בציבור. ה׳דיג׳ה חייכה, לפעמים הצטחקה במבוכה לתמימומו של הילד הסקרן, ולא יספה. אנלפביתית הייתה, אך כל סדרי מועד וחג שלנו ידעה ואפילו את ברכות הקידוש, המוציא על הלחם וברכת המזון. בכל ערב שבת ומועד נטלה כסף כדי ללכת מעצמה, בלי שידחקו בה, לקנות את עיתון יום המחרת. בערב ראש השנה וכחלק מהכנות החג נטלה מעות לשני ימי עיתון. למחרת, בלי שאיש הזכיר לה, בעודנו בבית הכנסת, אצה למלא את חובתה ולהביא עיתון, אך מה רבה הפתעתו של אבא ז״ל בשובו מן התפילה כאשר מצא על שולחנו שני עותקים מן העיתון. לשאלתו היא השיבה, בתום שובה לב שעוד הוסיף לה חן, כי במקום שתטרח פעמיים לקנות בשני ימי החג, היא התחכמה ורכשה באחת שני עותקים כדי שיקרא אחד היום והשני למחרת. היא לא ירדה לסוף דעתנו כאשר פרצנו כולנו בצחוק ועוד ימים רבים הזכרנו לה את טעותה התמימה.

תרומות מנוצרים

במקרים מעטים נטלו שלוחי א״י רשות לעצמם לקבל תרומות גם מידי נוצרים. כך עשה המקובל ר׳ נתן שפירא, שליח האשכנזים בירושלים בשנות תט״ז—ת״כ (1656—1660), שקיבל באמשטרדם מידי נוצרים ידידי היהודים סך 390 דוקטים, והנוצרים בהולנד פנו מצדם לנוצרים שבאנגליה, ואף הם שלחו לירושלים 300 לירות־שטרלינג, תרומה הגונה בימים ההם. אמנם הדבר לא עבר בלי התנגדות. הכומר ידיד־היהודים שעסק באוסף הכספים באנגליה. מספר, שבשעה ששמעו היהודים הספרדים באמשטרדם שר׳ נתן שפירא קיבל תרומות מידי נוצרים, חשדו בו שהוא ביקש את התמיכה והיה בדעתם לנזוף בו בבית־הכנסת, אבל נרגעו בהודע להם שהשליח לא פנה בבקשה לנוצרים אלא הם תרמו מאליהם בשמעם על צרות יהודי ירושלים. ואף על פי כן נתעוררה שאלה בא״י אם מותר להשתמש בכספים אלה, ור׳ יעקב חאגיז, מרבני ירושלים בימים ההם נשאל: ״בהיות שיש באינגילטירא גויים שאינן עובדין את הצלמים אבל משתפין שם שמים עם דבר אחר, ויש שמתנדב לבו לשלוח צדקה לעניי א״י מספקא לן אם מותר לקבל מהן לפרוע חובות הגוים שמצרים לישראל ויש סכנה בדבר״, והוא פסק להתיר בדיעבד. במאה התשע־עשרח התירו לעצמם שלוחי א״י שונים באמריקה ובאוסטרליה לעשות תעמולה גם בין הנוצרים ולקבל תרומות מידם. כך נהג ר׳ חנוך זונדל שליח ירושלים בניו־יורק בשנת תקצ״ב (1832) ודבר זה עורר עליו תרעומת מנהיגי היהודים שם״. הוא גם בא בדברים עם חכמים נוצרים ונתן הסכמה על מלון עברי שנתחבר עי׳י אחד מהם. ר׳ משה סוזי שליח טבריה בניו־יורק בשנת תר״ח (1848) לא נמנע אפילו מלהשתתף גם באספה בכנסיה מתודיסטית. ר' חיים צבי שניאורסון, שליח כולל חב״ד באוסטרליה באמצע המאה התשע־עשרה, הרבה לגבות תרומות מידי נוצרים, ובשל כך רננו אחריו בירושלים.

בכלל לא נמנעו שלוחי א״י מלבוא בדברים עם חכמי הנוצרים. אפילו קנאי גדול כר׳ משה חאגיז, הלך לבקר בהמבורג את הביבליוגרף הנוצרי הנודע י. ר. וולף וראה את אוסף הספרים וכתבי־היד העבריים שבאוצרו. הרב חיד״א הלך בפאריז לראות את אוצרות האקאדמיא שם בלוית מנהל המוסד ההוא. שלוחי חברון באמריקה ר׳ שמואל הכהן ור׳ חיים יצחק קאריגאל נפגשו בניו־פורט עם התיאולוג הנוצרי עזרא סטילס ושוחחו אתו ארוכות. ביקו­ריהם של שלוחים אלה בעיר העלו את כבוד היהודים בעיני שכניהם.

בקהילה חשובה שוהה השליח כמה שבועות ולפעמים גם כמה .חדשים, והוא משתמש בזמן שהותו בה לא רק לשם גביית הכספים וסידור הענינים הנדרשים ממנו ע״י הקהילה, אלא גם ממשיך את פעולתו בקהילות שכבר עבר בהן ומכשיר את הקרקע לפעולות בקהילות שהוא עתיד לילך אליהן. הוא משתדל לשמור על הקשרים האישיים עם מארחיו ותומכיו בקהילות שכבר ביקר בהן, מודה להם על מעשיהם, מעוררם למלא את הבטחותיהם ולעורר אחרים לעשות כמוהם, שולח להם ידיעות על פעולותיו ועל המתרחש בקהילות וכו'.

הרב חיד״א, שליח חברון, שהה בשליחותו הראשונה, בשנות תקי״ג—תקי״ח (1753—1758), בליוורנו קרוב לשני חדשים, באנקונה שלשה שבועות, בויניציאה שלשה חדשים, בפראנקפורט־דמיין שלשה חדשים, באמשטרדם שלשה חדשים, בלונדון שני חדשים, בבורדו חמשה שבועות, בבאיונה שלשה שבועות, בטורינו חודש, וכוי.

וכן כותב השליח לקהילות שהוא עתיד לבקר בהן ומבקש להכין בהן את כל הדרוש להצלחת שליחותו. מהקהילות הקטנות שאין הוא יכול ללכת אליהן הוא דורש לשלוח לו את התרומות לקהילה הגדולה. הוא שולח להן העתק אגרת־השליחות או האגרת־לנדיבים, או מתאר באגרתו את המצב בא׳׳י, מצטדק על שלא יכול היה לבוא בעצמו בנימוקים של חסכון־בהוצאות, חוסר זמן, פחד שודדים, חולשה, מחלה, זקנה, מזג־אויר קשה וכר, ודורש מהן למלא את חובתן אף על פי שלא זכו לראות את השליח.

שליח  עושה שליח

 במקרים רבים ממנה שליח א״י שליח מבני המקום לקהילות הקטנות שהוא אינו יכול לילך אליהן, ומוסר בידו שטר כוח־הרשאה וגם אגרות לקהילות הקטנות. ר׳יום־טוב קריספו, שליח ירושלים במרוקו בשנת תע״ח (1718) שולח מפאס את ר׳ יוסף בן סעיד אבוזאגלי אל הקהילות הנדחות בנאות מדבר סהרא.». ר׳ אהרן אשכנזי, שליח טבריה בארצות ערב בשנת תקמ״ח (1788) לערך, ממנה בעמדיה את ר׳ ששון בן שמואל לשלוחו אל הקהילות הנדחות אשר בהררי כורדסתאן. וכך עושים שם כמה שלוחי א״י אחרים סמוך לאותו זמן. ר׳ שמואל בנימין, שליח ירושלים לאותן הארצות לפני שנת תקל״ב (1772), שולח מעיר עמדיה את משרתו סעדיה כהן לקהילות הקטנות שבהרי כורדסתאן. שליח א״י בבגדאד סמוך לאותו זמן ממנה בבגדאד שליח במקומו אל ״כל העירות והכפרים שהם קרובים לבבל דרך ה׳ ימים, ז׳ ימים, עשרה ימים״.  ר׳ יוסף ישראל הלוי, שליח ירושלים באיטליה ובצרפת בשנת תקפ״ח (1828), ממנה את ר׳ מיכאל עלון ממרוקו לשלוחו אל הקהילות הקטנות. וכן רבים. לא תמיד מקבלים על עצמם בני הקהילות הקטנות סידור זה. בני הקהילה הכורדית כויסנג׳אק כותבים בשנת תקכ״ג (1763) אל ר׳ שלמה אזנאתי שליח צפת, ששלח אליהם את משרתו לגבות תרומה! ״אם ירצה האדון יבוא ונראה פניו כהקבלת פני השכינה ונתן לו נדבה״, אבל הם מסרבים ליתן לבא־כוחו.

השליח עומד בקשר־מכתבים גם עם שלוחי־א״י אחרים הפועלים באותו אזור־השליחות והם מחליפים רשמים וידיעות, מסייעים זה לזה ע״י המלצות, או מגינים על עצמם זה מפני הסגת־גבולו של זה.

וכן נמצא השליח בקשר עם העיר השולחת לא רק בענין משלוח־כספים, אלא גם בשעה שהוא צריך לעזרתה של א״י, כגון אם יצא קול לעז של זיוף על אגרות שליחותו או  השליח שמעל בכספי שליחותו. במקרים כאלה מבקש השליח את שולחיו בארץ להעיד על כשרותו וכשרות אגרת־שליחותו. וכן מבקש השליח את שולחיו להכחיש שמועות העשויות להזיק לשליחותו. כך מבקש, למשל, שליח טבריה בצפון אפריקה בשנת תק״ט (1749) להכחיש את השמועה שטבריה נחרבה, שמועה שנתפשטה במחוז שליחותו והזיקה לפעולתו. השליח הוא איפוא איש טרוד מאד, אפילו בשעה שאינו מטלטל בדרכים, ונאמנים עלינו דברי הרב חיד״א שליח חברון שכתב בשנת תקט״ו(1755) לאחד ממארחיו באיטליה  ״ומיום בואי אל הארץ הזאת רבו טרדות דמצוה ורשות, ולא אני בן חורין לכתוב אפילו אגרת שלומים״.

לפני פרידתו מהקהילה משתדל השליח לקבל ממנהיגי הקהילה, נדיביה ורבניה, אגדות־המלצה לקהילות אחרות. קהל קנדיא ממליץ בשנות רל״ג—רל״ד (1473—1474) על שלוחי ירושלים ר׳ יוסף הדיין ור׳ משה עשרים וארבע. קהל דמשק ממליץ, בשנת ש״ן (1590) לערך, על שליחותו של ר׳ בצלאל אשכנזי מירושלים. קהל ויניציאה ממליץ בפני קהילות איטליה על שליח ירושלים ר׳ דוד אמרו נזיר בראשית המאה השבע־עשרה. קהל בצרה בארם־נהרים ממליץ בפני קהל קוג׳ין בהודו, בסוף המאה השמונה־עשרה על שליחותם של ר׳ דוד מאימראן שליח טבריה ועל ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי שליח חברון. ר׳ משה זכות ממליץ בפני תלמידיו וידידיו על שלוחי א״י ר׳ חייא דיין, ר׳ חייא גבריאל ור׳ יוסף שליט ריקיטי, ר׳ יחודה אריה די מודינא מויניציאה ממליץ בשנת שנ״ח (1598) בפני ר׳ מנחם עזריה מפאנו על שליח א״י ר׳ רחמים איש רומא. ר׳ דוד לחנו רב בקרסובזר בקרים ממליץ בשנת תפ״ח (1728) בפני קהל הקראים בכפא על שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא וכאלה רבות.

רב סעדיה היה כמובן שמרן בהשקפותיו על הדת וההלכה, אולם חיבוריו מעידים על אופקו הרחב, על בקיאותו בספרות הפילוסופית הלא יהודית, על התעמקותו בדרכי ההבעה הערבית ועל שאיפתו לכתוב בסגנון עשיר ויפה בלשון זו. סמכותו בכל מה שנגע ליהדות היתה מקובלת על כולם ומעבר לכל מחלוקת, ועל כן היה מפעלו הספרותי חשוב ביותר בעיניהם של משכילי ישראל, ובראש ובראשונה בעיני משכילי ספרד: הוא היה להם האילן שיכלו להיתלות בו כשרצו לעסוק בפילוסופיה, בבלשנות ואף בשירה בגילוייה השונים. נראה שסמוך לסוף המאה העשירית כבר היתה ההשכלה הערבית נפוצה למדי בין יהודי ספרד, ובמאות הי׳׳א והי״ב הגיעה השפעתה למרום שיאה. לא היה אז תחום במדע היהדות שלא כתבו עליו בלשון הערבית: לא רק על פילוסופיה, בלשנות ופרשנות המקרא, אלא אפילו על ענייני הלכה. אין צורך להדגיש שיחד עם הלשון החדשה חדרה לספרות היהודים גם רוח חדשה ודרך חשיבה חדשה. כדוגמה קיצונית של הסתגלות לאווירת הסביבה יש להזכיר את חיבורו העיקרי של שלמה אבן גבירול בתחום הפילוסופיה, ׳מקור חיים׳, שלא רק שנכתב בערבית, אלא אף אינו מגלה בשום מקום שמחברו היה יהודי. אין בספר מובאות מן התנ״ך ואף לא רמיזות אליו. אין זה בוודאי מקרה שמחבר הספר, ששמו שובש על ידי למדנים מאוחרים ל׳אביצברוך, נמנה עם חכמי ספרד. לימודה של הלשון הערבית הספרותית דרש הרבה זמן והתמדה, אך משכילי ישראל התמסרו לו ברצון. יהודה אבן תיבון, המתרגם הנודע, מבקש בצוואתו מבנו שישקוד על לימוד הכתיבה הערבית ועל דרכי עריכת המכתבים בלשון זו. ההשכלה הערבית כללה מאז גם את השירה, ויודעים אנו שהנגיד העתיק מחברת ובה שירים ערביים כדי שיהוסף, בנו הקטן, יוכל להשתלם בעזרתה בשפה הערבית ובכתיבה תמה. במלאכת הקודש של ההעתקה עסק האב כשישב במחנה עם צבאו, בעת מלחמה.

חיבורו הגדול של משה אבן עזרא על השירה העברית מביא לנו מקצת מן השירים הערביים שהיו ידועים ליהודי בעל תרבות ערבית רחבה. במחקר חשוב בדק נ׳ בראון את המובאות הערביות שבחיבור והראה שהן שאובות מתוך שיריהם של עשרות מחברים שונים בני תקופות שונות. לתוצאות דומות הביאה גם בדיקתן של המובאות השיריות בחיבור הבלשני ׳אלמואזנה׳ של יצחק אבן ברון, בן זמנו של משה אבן עזרא; היא נערכה על ידי פ׳ קוקובצוב. ברם עשרות מובאות נוספות מסוג זה מפוזרות בעוד כמה ספרים מן המאות הי״א והי״ב (למשל משל שלמה אבן גבירול, יונה אבן ג׳נאח ואפילו בחיי אבן בקודה), ורבות מהן עדיין לא נחקרו ולא זוהו. אולם גם על פי החומר שמוצאו ידוע לנו היום אפשר לומר כי משכילי ספרד היהודים הכירו יפה את השירה הערבית הקלאסית של התקופה הקדם מוסלמית. אף על פי כן, יהודי ספרד, כמו שכניהם המוסלמים, חיבבו יותר את המשוררים הערבים החדשנים של התקופה העבאסית, ובין אלה במיוחד את אַלמֻתַּנַּבִּי. מעריציו היהודיים ציטטוהו לעתים, ויהודה הלוי אף תרגם מכתם ממנו לעברית. אגב, תרגומים ממשיים מתוך השירה הערבית עולים לפנינו, עד סוף המאה הי״ב, רק לעתים מזומנות, אך במסגרת מפעל התרגומים הגדול שהתנהל בספרד מסוף המאה הנזכרת ואילך מופיעות בלבוש עברי גם כמה יצירות סיפוריות מחורזות. בין יהודי ספרד קמו גם משוררים שכתבו ערבית, אלא שדווקא שיריהם של אלה לא נשתיירו ברובם עד זמננו.^, תופעה זו מקבילה לאובדנם של רבים מחיבוריהם של מחברים יהודים שכתבו ערבית: ואפילו אלה מהם שהגיעו לידינו נמצאים לנו לפעמים רק בהעתקה יחידה ולקויה. ספרי רבים מהם שרדו רק בתרגומם העברי. יהודי ספרד המאוחרים לא שמרו על השירים הערביים של אבות אבותיהם, והמעטים מהם שהגיעו לזמננו זוהו בזכותם של סופרים ומעתיקים מוסלמים. יודעים אנו שחסדאי אבן שפרוט, הראשון מבין השרים רמי המעלה שקמו בתוך יהדות ספרד, קיבל שירי שבח גם בערבית. משה אבן עזרא מעיר בסקירתו על התפתחות השירה העברית בספרד כי אחדים מן המשוררים הנזכרים על ידו חיברו גם חרוזים ערביים. מספרם הכולל היה בוודאי גדול יותר משניתן לשער היום: כך למשל נתגלו בזמננו בין קטעי הגניזה גם שרידי יצירה ערבית רבת היקף שנתחברה בידי יהודה אלחריזי.

כאמור רוב הידיעות על משוררים ערבים מקהל ישראל נשתמרו אצל סופרים ערבים,  ומובן מאליו שלפרסום הגדול ביותר זכו אצלם היהודים שוויתרו לא רק על שפתם הלאומית, אלא פנו עורף גם לדתם. הללו הלכו בדרך ההתבוללות עד תומה, וביניהם מן הראוי להזכיר את אבו פצל אבן חסדאי, בן המאה הי״א, שעליו עוד ידובר להלן.  מתקופה מאוחרת יותר נזכיר את אברהים אבן סהל (מת בשנת 1251), שהמיר את דתו, כפי שמגלים כמה שירים מחוצפים שחיבר, לאו דווקא משום שהכיר באמיתות האיסלאם. איש זה זכה לפרסום ניכר בעולם הערבי, ועדות לכך יכולות לשמש המהדורות המרובות של קובץ שיריו הקטן.  תעודות שונות מזכירות מדי פעם בפעם גברים ונשים ממוצא יהודי ששימשו זמרים ונגנים בחצרותיהם של שרים ערבים (ואף ׳נערי תענוגות׳ היו ביניהם);  מקצועות אלה דרשו השכלה ספרותית טובה, והופעת יהודים בתחום זה היא אות למידה רבה של הסתגלות לסביבה הערבית ולהתבוללות בה. פיתויי התרבות הערבית העשירה והמגוונת היו ללא ספק עזים מאוד. העיון בספרי מדע רציונליסטיים עשוי היה בוודאי להוליד ספקות בלבם של אלה שאמונתם היהודית לא היתה שורשית ומוצקת, ומכאן לא היתה רחוקה הדרך ליחס אדיש וקריר לאמונת האבות ובסופו של דבר להינתקות ממנה, קל וחומר אם נזכיר שהמומר יכול היה לשפר את מעמדו בחברה ואף להתעשר, אם היטיב להסתגל אל סביבתו. והנה דווקא בשעה שהטמיעה בתרבות ערב הלכה וגדלה, קמה בספרד שירה עברית לאומית שהיתה כעין משקל נגד לשאיפות המתבוללים. המשוררים העבריים שגדלו בעצמם על ברכי התרבות הערבית הגנו על הלשון העברית ועל המורשה שהנחילו להם אבותיהם, והם גם הצילוה מכליון.

• הערת המחבר : בין המחברים הספרדים שספריהם הכתובים ערבית אבדו נמנים גם אישים חשובים כגון שמואל הנגיד, יונה אבן ג׳נאח, שלמה אבן גבירול ואחרים. גם חיבורים רבים משל רב סעדיה גאון אבדו. ספרו של משה אבן עזרא, ׳מקאלה אלחדיקה׳(׳ערוגת הבושם׳), העוסק בעיקר בנושא ההשאלות שבמקרא, נותר בידינו בהעתקה בודדת (כ״י ששון 412).

גם האור החיים בהקדמת ספרו ״חפץ ה׳״ אומר על סבו:

ושבח לאל שם קנה לו תלמיד הגון אשר למדו חכמה, וזכה בו בזה ובבא, ה״ה ידיד נפשי אחי וראש החכם השלם, שארי, הרב המחבר ספר אזן שמואל וספר כתר תורה.

משפחת אור החיים הקדוש . רבי שם טוב הוא הסבא של מרת פאדוניה אשתו הראשונה של אור החיים הקדוש. והוא אביו של ר׳ משה בן עטר [להבדילו מר׳ משה בן עטר בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן סבו של רבינו] חמיו של אור החיים הקדוש אשר שימש כ׳׳שר״ בשנות תפ״א (1721) בזמן מולאי איסמעיל, ובשנת תפ״ד (1724) כאשר היה רבינו בגיל 10 שנים, דודו הנ׳׳ל החזיר את נשמתו לבוראו, ומאז והלאה כאשר אור החיים הקדוש רכש את כל עושרו, התעוררו נגדו, חביריו ומשפחתו, עם בעלי זכויות לסוגיהם ואנשי הממשל והמלוכה, עד אשר זעק במר נפשו "זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל כוחי והוני מאז פטירת אדוני חמי, איש חיל, הגביר ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים. ומה השקוני? אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי בני קרובי ומיודעי, ״אם יהיו הימים דיו ונמתחו גוילים כשמי מרומים וקני סופר כל עצי רתמים אין די לכתוב קצת צרותי״

(מתוך הקדמה לספרו חפץ ה׳ אשר נדפס בשנת תצ״ב(1732),

נראה שאותו הלשון מובא תוך הקינה ״נלאה להליל על שברינו״ שאומרים בערבית ת״ב). ובהקדמתו לספרו אור החיים אומר: קויתי לשלום והנה מלחמה… וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר ונתקיים בי, כי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת… וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסף והמקנה. על כן הוא מצא לו מקלט בבית אביו בסאלי, סמוך על שולחנו, ושם המשיך ללמוד ולעסוק בתורה עוקר הרים וטוחנם זה בזה. עד שנת תצ״ג אשר עזב את סאלי ונסע לפאס שם מצא כר נרחב ללמד ולהפיץ תורה כאות נפשו בישיבת חברו הרשב״א ר׳ שמואל בן אלבז. ראה אודותיו בספר מלכי רבנן.

רבי שמואל זכה והוציא לאור בעודו בחייו שני ספרים חשובים: ״כתר תורה״ המוכיח בו מפי ראשונים ואחרונים שת״ח פטורים ממס אפילו אם הם עשירים, וחיבר עוד ספר ״אוזן שמואל״ ובו דרשות שדרש ברבים, אבל ספרו השלישי ״מעיל שמואל״ לא יצא לאור ונשאר בכת״י בני משפחתו נראה לקמןא״ם לחסרת מג].

זריחת שמשו של רבינו

כאמור בדור שלפני רבינו קהילת יהודי רבאט היתה קהילה קטנה יחסית, אשר רובם אנשים אמידים וגרו בה רק סוחרים וקמעונאים שהיו באים מהעיר סאלי, למעשה היתה עיר מבצר של העיר סאלי, וכך גם חותם בפסקיו רבינו בספרו באר מים חיים:

החותם פה ארבט יע״א מגרש מבצר מתא סאלי יע״א.

הוא היה החכם הראשון שהתגורר בה והקים ישיבה. בה למדו הרבה תלמידים אשר שמעו את לקחו יום יום כפי שמתאר חתנו רבי שלמה די אבילה:

שמיום היותו חי על האדמה נכספה וגם כלתה נפשו לשקוד על דלתות בית המדרש, לא ימיש מתוך האוהל מהנץ החמה עד סוף היום, ולילה ללילה יחוה דעת.

רבי אליעזר בהיותו ״בין יחיד לאביו ולאמו״ כפי שיבואר לקמן היה מאוד שמור, כ״מצה שמורה״(ראה הטעם בעמוד הבא). כפי שמתארים זאת חתנו ר׳ שלמה וחברו בביה״ד מהר״ח טולדאנו בהקדמותם לספרי רבינו וזה לשונו:

עודנו באבו מחוסר זמן גם בן ואח אין לו וכו'.

ומקטנותו גדל על ברכי אביו אשר לימדו תורה בעיון עמוק וסברא כפי שקיבל ממוריו הנזכרים נ״ע.

قالوا للبسه وسحها ينفع، بدت توسح وتدفنه

קאלו ללבסה וסח'הא בינפע, בדת תוסח' ותדפנה

אמרו לחתולה כי יש תועלת בצואתה, החלה להטיל צואתה ולטמנה בחול

נאמר על אדם רע, שאינו מסוגל ואינו מעונין לעשות טובה לזולתו

אינו אוכל אותוואינו נותן אותו עד שירקב ויזרק – חנניה דהאן, אוצר הפתגמים .

המלא החזיר כרסו, יהפוך אבוסו.

العنب ـ إن صح فسد ، وإن فسد ـ صح

אלעינב – אין צח פאסד, ואין פסד צח

הענבים כאשר ייטבו יסבו קלקול, וכאשר יתקלקלו יביאו טוב.

מענבים טובים אפרש לייצר יין, האסור בשתייה, למוסלמים, ולכן הם גורמים לקלקול המידות, אך כשהם נרקבים מפיקים מהם חומץ.

אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו את רשעו – קידושין מ'

אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו : זכור מעשיך הראשונים – בבא מציעא נ"ח

جبناه تايكحلها ـ طلع ـ لها عينها

ג'בנאה תא-יכחלהא, טלעי ליהא עינהא

הוזמן למשוך בפוך את עיניה, אך ( תחת זאת ) גרם לעוורונה

בא לתקן נמצא מקלקל.

תחת מרפא – מדווה, ותחת תקנה – תקלה – יהודה בורלא

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ראש הפר שרצה בנסיכה

היה היתה פעם אשה עקרה, שאלוהים לא נעתר לתחינותיה ולא חננה בפרי בטן. יום אחד והיא יושבת ליד חלונה, והנה עובר שיירת גמלים ופרים, נשאה כפיה השמיימה ואמרה: ״אלוהים, לו חננת אותי אפילו בראש של פר כפרי בטן הייתי מאושרת.״ שמע אלוהים לקול תחינתה, ונולד לה ראש פר. ולראש פר זה התגלגל ממקום למקום וידע לדבר בשפת אנוש.

יום אחד בעודו מתגלגל בשוק שמע כרוז מודיע: ״הקשיבו, הקשיבו, בת המלך עוברת לבית המרחץ, איש בל יראה ברחוב. זה שיתפם בחוץ- אחת דינו למות.״ כהרף עין נתרוקנו הרחובות והשווקים, וכך ראש הפר התגלגל אל מאחורי הבית, והסתתר שם וצפה לבוא בת המלך. ואמנם, לא עברה שעה קלה, הופיע אפיריון הנסיכה, והיא היתה כה יפה, כה יפה, עד שחושיו של ראש הפר נתבלבלו, התאהב בה אהבה עזה וגמר אומר בלבו לשאת אותה לאשה. שב הביתה אל אמו, אמר לה: ״אמי, אני רוצה לשאת את בת המלך לאשה.״ בני, מה אתה דובר, וכי אסון רוצה אתה להמיט על ראשי – זעקה האשה המסכנה. אמי, אוהב אני את בת המלך ורוצה אני לשאתה – התעקש ראש הפר. בני, היכן נשמע שראש פר ישא נסיכה, בני, ילעגו לי בחצר המלך – התחננה האם. בלעדי הנסיכה חיי אינם חיים, לכי אל הארמון וכל אשר ידרוש המלך אתן – אמר ראש הפר. קמה האם, והלכה לחצר המלך, ולאחר היסוסים רבים, נכנסה הארמונה, השתחוותה בפני המלך ואמרה: אדוני המלך, השבע לי שלא יאונה לי רע מידך ואפתח פי.״ אמר לה המלך ״דברי, בתי, וחי מוחמד שלא יאונה לך כל רע!״ ״בני ראה את בתך, התאהב בה ורוצה לשאתה לאשה ויעמוד בכל התנאים שתטיל עליו: אמר לה המלך ״יבוא אל ארמוני, ואטיל עליו את התנאים. ואם לא יקיימם מות יומת.״

בערוב היום בא בן המלך הארמונה. הראה המלך לראש הפר ערמת קטניות שהתנשאה כהר ואמר לו: ״הרואה אתה ערמות אלו, רוצה אני שלמחרת ימוינו כל סוגי הקטניות בערימות לחוד, ואם לא תצליח, מות תומת.״ משרד הלילה, שרף ראש הפר אחת משערותיו, וכהרף עין הופיעו שדים רבים ושחורים. קדו לפניו אפיים ארצה ואמרו: ״מה רצונך, אדונינו ויעש״.

התראו ערימה זו של מיני קטניות מעורבים, הפרידו בין המינים.

נעלמו השדים, ושעה קלה לאחר מכן, הופיעו רבבות נמלים שחורות, אדומות ואף לבנות. לאחר שעתיים עמדו ערמות מסודרות: באחת אפונים, בשניה חומוס ובשלישית פולים. קם המלך בבוקר, ומה נדהם כשלא ראש לעיניו את הערמה שהיתה בחצרו, ומשבדק את הערמות, ראה, כי בערמת האפונים אין ולו פול אחד, ובערמת החומוס אף לא אפונה אחת. בלית ברירה נתן את בתו לאשה לראש הפר וחג הנישואים היה לאבל כבד בכל הממלכה. בלילה כשהיתה הנסיכה עם ראש הפר ביחידות, פשט ראש הפר את עור והפך לנסיך יפה תואר. שמחה בת המלך, ועלזה, אך שמחתה הפכה לתוגה בבוקר כשראש הפר לבש שוב את עורו, והפך לראש פר. וכך חיה את חייה הכפולים, בלילה חיה עם נסיך יפה תואר וביום עם ראש פר מאוס, וכל החצר נדה לה בראשה על מר גורלה.

יום אחד, מאסה הנסיכה בחיים כפולים אלה, וגלתה את הסוד לאמה.

אמרה לה אמה: ״פתיה, הלילה כשיסיר את עורו, הטילי אותו אל תוך התנור, ואז לא ימצא במה לעטות את עצמו בבוקר, ואז ישאר נסיך אף ביום.״ שמחה הנסיכה על העצה, ובלילה משנרדם הנסיך קמה והטילה את העור לתוך התנור. הריח הנסיך את ריח העור הנחרך והתעורר, משנוכח לדעת, מה עשתה הנסיכה, קפץ וצעק: ״פתיה, אם לא הועיל לבת המלך כל בכיה. לקחה את שפחתה הכושית, ושבעה זוגות סנדלי ברזל ויצאה לחפש את ראש הפר. וכך הלכו ימים רבים עד שהגיעה אל נהר גדול. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר – משביעתכם אני באלה ובג׳עפר, איה הוא ראש הפר.״ ובנהר הזה שכנה משפחת שדים. ענתה לה, אם הבית: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו לולא היתה אשתו, כי עתה השמש היה אורו.״ ואת, בתי, בואי בצל קורתי, ובאשר לראש הפר, איני יודעת, איה מקומו, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, הנמצא מרחק בליית סנדלי ברזל מכאן תדע לומר.״

למחרת בבוקר קמה, נעלה את הזוג השני של סנדלי הברזל והתחילה ללכת. והלכה ימים רבים עד אשר הגיעה לגדתו של נהר גדול מן הראשון ורעשו מחריש אוזניים. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר, משביעתכם אני באלה ובג׳עפר – התדעו איה מקומו של ראש הפר. ובנהר הזה גרה אחותה של השדה, שארחה את אשת ראש הפר. ענתה האחות השדה: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו, לולא היתה אשתו, כי עתה כשמש היה אורו.״ ואת בתי בואי בצל קורתיו באשר למקומו של ראש הפר, אותו איני יודעת, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, שמרחקו סנדלי ברזל מכאן תדע.״

למחרת בבוקר נעלה את הזוג השלישי והלכה. וכך הלכה מאחות לאחות, שבע אחיות, ומנהר לנהר שבע נהרות וכל נהר היה אדיר ממשנהו עד אשר הגיעה אל האחות השביעית, ואז זוג הסנדלים השביעי בלה. עמדה על הגדה וצעקה, כיוון שרעש הנהר נשמע ת״ק על ת״ק פרסה: ״ שוכני הנהר, משביעתכם באלה ובג׳עפר – איה מקומו של ראש פר.״

ראש הפר יכרת ראשו משורשו – לולא היתה אשתו כי עתה השמש היה אורו, היתה התשובה. ואת בתי בואי בצל קורתי. ובאשר למקומו של ראש הפר. הנהו.״ הצביעה השדה על מערה רחוקה שם קצהו של עולם ושם הוא מוטל. השדים הפכוהו למטיל זהב, קחי משחה זו ומשחי אותו ארבעים יום וארבעים לילה מבלי לישון לרגע. אם תעשי כך – יתעורר. אך אם תרדמי – לא יעור לעולם.

לקחה את המשחה, והלכה למערה והתחילה מושחת את מטיל הברזל. אך בלילה האחרון, לא יכלה להחזיק מעמד, אמרה לשפחתה, משחי אותו במקומי. כשיתעורר העירי אותי״ ונרדמה. משחה אותו השפחה הכושית. כשהתעורר ראש הפר, מצא לידו את השפחה. שאל אותה: ״מי את בתי?״ ענתה לו: ״אשתך.״

אמר לה: ״כיצד, אשתי לא היתה שחורה כל כך.״ ענתה לו: ״השחרתי מפני שהחום אכלני ביום והקרח בלילה.״ ״ומדוע שפתייך כה עבות?״ – ״התפללתי רבות לשלומך.״ ״ומדוע רגלייך כה רחבות?״ – כי הלכתי יומם ולילה לחפשך.״ ״ומדוע עינייך כה בולטות?״ – ״כי בכיתי רבות למענך.״ אם כך הבה נלך, הלכו יחד, עד לעיר אחת והשתקעו שם.

התעוררה הנסיכה ומשלא מצאה לא את ראש הפר ולא את שפחתה, הבינה את אשר התרחש, בכתה בכי מר, קמה וחיפשה אחריהם עד שהגיעה לאותה עיר שבה השתקעו ראש הפר ושיפחתה. דפקה על דלת ביתם והציעה עצמה למשרתת. ומכיוון שלא הכירוה, קיבלוה. וערב ערב, מזגה לכוסו האחרונה של ראש הפר, סם שינה ולאחר שנרדם, נגשה אל יצועו ומקל חובלים בידה, ישבה למראשותיו, החלה מספר כל קורותיה, ואחר החלה מכה אותו, וכך נהגה כל ערב. כל בוקר קם ראש הפר כשגופו כואב ועצמותיו מחוצות, ולא ידע למה. באחד הימים מצא בכיסו, פתרי לחם. ביום שלאחר מכן מצא סכין, נבהל והלך אל מגיד עתידות וסיפר לו על הרגשתו ועל המציאות שמצא בכיסו. שמע זאת מגיד העתידות ואמר לו: ״פתרי הלחם הם אות אזהרה כי הוא אחד מאוכלי לחמך, והסכין, מזהירך שאם הלילה לא תתקן את המעוות, ישחטך. אם רצונך לדעת פשר כאביך שים ספוג תחת בגדיך, ואל תשתה את הכוס האחרונה המוגשת לך.״

עשה ראש הפר כמצוות מגיד העתידות, לא שתה את הכוס האחרונה, שפך אותה על הספוג שבחזו ולאחר מכן, הלך למיטה ושם עצמו נרדם.

באה האשה וסיפרה כל קורותיה ומשנגשה להכותו, קפץ הרים את ידיו ואמר: ״בתי, ספרי נא לי את הרע שעוללתי לך, ואתקן את המעוות.״

סיפרה לו שהיא הנסיכה, ושרומתה על ידי השפחה, וספרה לו כל קורותיה וחיפושיה אחריו. שמע זאת הנסיך וגרש עוד באותו יום את השפחה. והנסיכה וראש הפר שבו אל ממלכת אביה של הנסיכה, וחגגו את חג חתונתם, ומשמת המלך, מלך אחריו ראש הפר, והיה לו אף בנים נכדים ונינים וכולם התפרסמו בטוב לבם ובמשפט הצדק שעשו בממלכתם.