מורשת יהדות מרוקו

מעשה בקבורה לילית

לחכם אבא הכהן היה בית כנסת משלו, קטן מימדים, אינטימי, שבו התפללו כמניין וחצי משבת לשבת. התפללו בו בנו, נכדיו ועוד קרוב משפחה שהתגורר בקרבת מקום ולא היה מטריח עצמו עד לבית כנסת מרוחק, כי התפילה לא בערה בעצמותיו. בית כנסת זה היה מרוחק ועמד בקצה רחוב יהודים בקרבה מפוקפקת לרובע הערבי והיה עתיד להפגע מזרועם הקשה במאורעות תרפ״ט. הנער הגיע עם אביו מביתם המרוחק לאחר שנתגלעו חלוקי דיעות חריפים בין האב לבין יתר הגבאים בבית הכנסת הגדול והמפואר שבו המשפחה התפללה מזה דורות.

חכם אבא היה גדול מימדים בגיל מתקדם, בעל הדרת פנים בלבוש מסורתי של חכמים אך היו רינונים על טיב ידענותו בתורה. דבר אחד לא נעם לנער. החכם נהג להשתעל ולפלוט את רוקו לצנצנת שהוציא מתוך אבנטו, סגר אותה והחזירה למקומה. אבל סיפוריו הפנטו אותו. הנער עמד לפני התיבה וקרא את ראשית תפילת השחרית ונהנה שהרשו לו להיות ״המזמר״.

בבוקרה של אחת השבתות טופח החכם על גבו בחיבה ואמר: "משפחתכם עתיקת יומין היא בעיר. מפי זקנינו שקדמו לנו סופר לנו על מעשה שהיה. חכם אברהם שבבו היה אחראי על חברא קדישא. באחד הלילות העירוהו בחצות ואמרו לו, קום הכן קבר לרב גאון שנאסף אל אבותיו בעיר התורכית איזמיר. הן לא ייתכן לקבור בנכר את הבר אוריין שהיה ממש ״ספר תורה״. הלילה הוא השיב נשמתו לבוראו ואין להתמהמה בקבורתו. חכם אברהם הזדרז להעיר את קברני העיר שעבדו בקדחנות באדמה הקשה שבצלע ההר והספיקו לפני עלות השחר לסיים מלאכתם עת הגיעה מטתו של הבר מינן.

איש לא שאל כיצד הגיעה בן לילה ממרחק עצום כל כך. סוד כמוס היה וליושב במרומים הפתרון".

כהנה וכהנה ספר החכם הקשיש לאוזני הנער הכרויות. העלאת שמות קדמוני המשפחה הפיחה בו גאווה והכרת ערך עצמית. המסתורין סביב קפיצת הדרך של הגאון המת והקבורה הלילית המצמררת עוד תלווה איתו זמן רב.

השיטה

למה קוראים ספירה? הרבה הגדרות נערכו כבר למילה הזאת על ידי מומחים וחוקרים בתורת האמת: או שטח מושגי מיוחד, או ״אאון״ ואצילות אלוקי, או עולם של אחדות במעשה, או בריאה דמיונית שיצירתה קדמה לבריאת העולם, או הזיו הנהדר של האלוקות. אין להגדרות האלה מספיק תוכן כללי, כדי לצרפן למערכת אחת. אפילו אצל המקובלים הידועים יש למילה ספירה כמה וכמה משמעויות: מן הבהירות של הספיר ועד ההגשמה המושגית של המספר או בדרך אגב הריכוז של עניני הסיפור מתוך סדר הזמנים. גם הרב שמעון לביא זצ״ל, המחבר פירוש על הזהר ״כתם פז״, אמר בהקדמתו, שכל דברי חכמינו זי׳ל בזאת החכמה הם ״בהשאלה מצדנו אנחנו הנשואים בחומר״, אף על פי שאמר לפני זה שהספירות הן ״עצם נאצל מעצמותו יתברך כהדין קמצא דלבושיה מיניה״.

למעשה, נדמה לנו שכל ספירה וספירה היא כמו מבנה עילי, חדשני, אצילי וממשי גם יחד, הוויות נגלות ונסתרות, כתווך מיוחד בין אדם למקום ב״ה , אף על פי שהופעתן והתקשרותן זו לזו הן תחת רשות אנושית. ובכן ההרגשות והתחושות, ההבנות וההסברות, מתנהגות על ידי הספירות כמו שנתפרסם מתוך ההאנשות הרבות שיש בתנ״ך. הספירות אינן מתקשרות מסביב לציר האנכיות, מלמעלה למטה בכיוון אין סופי_; הן, מתגלות גם כן, מלמטה למעלה למרות האופי האלוקי שיש בהן. נמצא כאן, מתוך הכפילות המדומה, ההפרש שיש בין עצמות לכלים כמו שהזכרנו לעיל. הצד המובהק הזה נותן לספירות זהות כפולה שמגלה את העליוניות והאימננטיות שיש בהן. כל ספירה וספירה מחזקת את יציבתה בתוך שתי דרגות משלימות כדרך נשמה וגוף, אחת פנימית ואמיתית שמתלבשת בשניה, שהיא הלבושים והקישוטים המיוחדים לה ושנקראים ״תחתון״. המושג הראשון הוא בבחינת עצמות והשני בבחינת אופן וכלי (ראה פתיחת הרב יעקב ששפורטש).

בדרך כלל הספירות נראות לנו כתמונות אפשריות של הממשי ועלינו להקפיד בכל יום ובכל מקום כדי לצמצם את ההתפזרות הבלתי חוקית הזאת, עד שנגיע לעולם הייחוד השלם הזה שכל איש נדיב לב זקוק לו. אולם דרכי הייחוד הם קשים מאוד וגם מפותלים ן הם אינם אפשריים כי אם מתוך לימוד והבנה, נפילה והתגברות עצמית, ענווה נגלית וגאווה סודית כסוד הכתוב ״כי גאה גאה״ (שמות, ט׳יו א׳). התפילה אינה שפיכות רוח לפני אחת מן הספירות, אלא בקשה פנימית מלפני אין סוף ב״ה וב״ש, כי הוא עילת העילות ונשמה לנשמות, אף על פי שאין לנו תפיסה ביה כלל וכלל, ככתוב בזהר(פיקודי רלט־א) ״אין סוף דלא קיימא להודעא״. וזה רק כדי שישיב לנו בחסדו הגדול תשובה נאמנה דרך הספירות. ואם ברור שהמציאות של אין סוף היא למעלה מכל מעלה וחוץ מן החלל של הספירות עצמן, יש לנו להדגיש שהוא והן אחד בכל זמן ובכל מקום. בכוונה הזאת, אמר הרב יעקב אפרגן ז״ל, תלמיד מובהק של הרב משה אלבאז, בספרו הנהדר ״מנחה חדשה״ על התורה, שהספירות הן עצמות וכלים, עצמות כלפי פנים וכלים כלפי חוץ ן אולי נחה עליו רוח של קבלת צפת, עד שחשב שהספירות הן זהויות רוחניות וממשיות, פנימיות וחצויות. לפיכך כל בעלי תורה צריכים את המושג ״ספירה״, מתוך דרישה פנימית, כדי להשלים רצוננו וכוונתנו ולאחד כל מה שיוצא לאור ומתפשט בעולם התחתון הזה. ובזה יבוארו דרכי הייחוד והאמונה, וגם ההשפעה מן האחד לרוב, כדי לשאת על עצמנו האופי הכפול של דין ורחמים, שהקב״ה מעביר אתו בכל רגע בייחוד שלם. זו הדרך הנשגבה שהראה לנו הרב משה אלבז בספרו ״היכל הקודש״ כשהוא אומר לנו: ״דע אתה המעיין כי בכל מקום שיאמרו המקובלים ברכה פלונית כנגד ספירה פלונית… אין הכוונה אל הספירה עצמה, ח״ו, אלא ליחיד הקדמון השוכן בה והפועל בה והוא נשמתה… שאסור להתכוון לקצוות אלא אל העיקר שהוא סיבת הסיבות יתברך. וכך היא הכוונה בקרבן, ובתפילות, ובברכות, ושמור זה העיקר והבין הוא״ (דף ל״ו).

עשר הספירות ממלאות את כל העולמות ונותנות מציאות לכל הדעות, לכל הידיעות, לכל השמועות ולכל המחשבות. בהתאם לכך הן פוטרות את העולם מן ההשערה של האין(האפס) ואף על פי שאולי הוא נמצא אינו קיים במצפון האנושי, כי המקום המיוחד שנשאר לו יהיה רק מעבר לעולם עצמו. ואם בנוגע לנו אין לאפס מציאות ממש בעולם, מבחינה זו מציאות הספירות היא הכרחית ועיקרית. מבחינה אחרת הספירות מעתיקות את כל התהליכים של הידיעה האנושית ומאפשרות לא רק המחשבה אלא גם הזיכרון והחושים. לפי החוקרים, מדע ההכרה מקבל בדרך כלל שני מיני הכרות, אחת עיונית מיוסדת על למידה וחשיבה, ואחת בלתי אמצעית של זיהוי סימני היכר של הנוכחות של ״צלם אלוקים״ שיש בכל אדם.

35 ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה (תיללית)

עדות זו נמסרה על־ידי נינו של הקדוש שחי בקרית־שמונה. וכן על־ידי אחרים.

 נקרא גם ר׳ אברהם הכהן וכן ר׳ אברהם בו־דוואיה."

נולד במאה השמונה־עשרה (1750 בקירוב). ההילולה שלו נערכת ביום האחרון של חנוכה. לפי מסורת משפחתו הוא בא מארץ־ישראל כשליח ובהגיעו לתיללית החליט להשתקע שם ונשא אשה ממשפחת מלכה.

1.35 ״לפני פטירתו, עליו השלום, בשעה ארבע ביום שישי, אמר להם שלא ילינו את גופתו. אמר להם שיתקעו יתד מברזל בין השמש לצל ואז תעמוד השמש במקומה עד סוף הקבורה. כך היה הדבר. נפטר. התחילו לטפל בו אנשי חברא קדישא. שלחו אנשים לחפור את הקבר. הלכו ותקעו את היתד בין הצל לבין השמש. וכך קרה שהשמש עמדה. עד שגמרו את הקבורה. הדליקו את הנרות, הוציאו את היתד ורק אז שקעה השמש״.

          ר׳ אברהם בו־דוואיה  – eיים קדוש אחר בשם זה הקבור בקצר אל־סוק.

        הערות המחבר : לקדוש נולדו חמישה בנים והם: יעקב, יוסף, יצחק, דוד ומאיר. בנו של מאיר, בשם אברהם, נפטר ביום ג׳ של פסח תשט״ז(1956) בתיללית. בנו יוסף כהן חי בקרית־שמונה ועורך הילולה לקדוש כל שנה. נכד אחר של הקדוש, אהרון (בנו של יוסף), נהרג בתאונת־דרכים בקרית־שמונה.

2.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. אחיו הוא ר׳ דוד כהן. סיפרו לי שכאשר עזבו היהודים את דאדס ועלו לארץ־ישראל, נשארו שמה איזה שתי משפחות. ערבים באו והתחילו לחפור בבית־הקברות שלנו. והוא, הקדוש, כאילו עומד מולם והופך להם את הראש. עשה להם משהו ולא יכלו לנגוע בבית־הקברות. כך שמעתי״.

3.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. נקרא בו־דוואיה מפני שהיתה לו מקטרת בצורת יד והיא היתה כל הזמן דלוקה. הוא בא מארץ ישראל. היה עשיר ומלומד. נפל עליו הגורל לצאת לחו״ל. יצא לפי דין־תורה ונתן גט לאשתו. הגיע לתיללית בעמק הדאדם, שם קבורים קדושים מחורבן בית ראשון.^, הגיע לתיללית ואמר: זה ירושלים. מצא מקום תורה ואנשים גדולים. הוא בא עם שליח מארץ־ישראל. הוא נשאר בעיר והתחתן עם אשה ממשפחת מלכה. הוא התרשם מחכמת אנשי המקום. גם בישראל היו לו ילדים. הוא הביא איתו חיבור בכתב־יד שהלך לאיבוד. בתיללית נולדו לו עוד חמישה ילדים. הקדוש היה מסתכל בכוכבים ויודע מי יחיה ומי ימות. כשהגיע הזמן שלו, הזמין כל אנשי העיר ואמר להם שבו. זה היה ערב שבת. רצו ללכת כי זה היה ערב שבת אבל אמר להם, אף אחד לא יזוז עד שיכינו לי מקום בעולם הבא. אמר להם אני צריך להיות שם לפני שבת. שם מקל כדי שהשמש תעמוד. קראו קריאת שמע ולקחו אותו לבית־הקברות. יש שיר על זה. עשו לו לוויה וכל הזמן השמש עמדה, כאשר הוציאו את המקל נהיה חושך. נשים שלא ילדו הלכו ושמו אוזן בהמה על קברו, או אלה שהיו מתים להם ילדיהם. הוא [הקדוש] אמר ליהודים: אם אויב בא, אבנים יוצאות מבית־הקברות ומגרשות אותם״.

4.35 ר׳ אברהם הכהן נקרא בו־דוואיה. גם הבנים שלו היו קדושים. יש להם זכות. היו מפחדים מהם. עליהם השלום. היו קשים.^, היינו עוזרים להם בכסף. היו הולכים למלאח והיו נותנים להם כי יש להם זכות. לא יכולים לומר לא. כשהצרפתים נכנסו אלינו בכביש המוביל לר׳ אברהם הכהן, הם עמדו וידיהם למעלה. לא יכלו לזוז. בא הקצין ושאל, אמרו זה הקדוש. הסתובבו ואז יכלו להמשיך. ר׳ אברהם הכהן יקח בקבוק מחייא, יגיד משהו וזה ייהפך למים. יקח ריאל חסאני וישים על צוואר הבקבוק, יתן מכה וזה ייכנס לתוך הבקבוק, יתן עוד מכה וזה ייצא"

36 ר׳ אברהם כנאפו(מוגאדור)

 שייך למשפחת רבנים מפורסמת בעיר זו.

מכלול הסיפורים הללו על ערבים שעזרו ליהודים מלמד שאפילו מצוקות המלחמה לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. בזמן אחר, במקום אחר, רבים מהמעשים המתוארים לא היו ראויים לציון. אבל בגלל זמן התרחשותם ומקום התרחשותם של הסיפורים האלה, הם באמת יחידים במינם.

עד כה, רוב הערבים שאת סיפוריהם סיפרתי – שומרי המחנות, אסירים־עמיתים ומטיפי המסגדים שנזכרו לעיל – היו בני־בלי־שם. רק דרך הזיכרון של אותם יהודים שנהנו מטוב־לבם יש לאל ידינו לספר על פועלם. ערבים אלה לא זכו מעולם להכרה פומבית על שפתחו את לבם ליהודים הנרדפים. אבל לא כולם אלמונים. תודות לעדויות, לארכיונים, לספרי זיכרונות ולפעמים ליד המקרה נתגלגלה לידינו הזכות לדעת את שמותיהם של כמה ערבים שעזרו להציל יהודים ממצוקה, מחבלה ואולי ממוות.

הנודע מכולם הוא סולטן מרוקו מוחמר החמישי, בנו השלישי של הסולטן מולאי ייסוף, חוטר למשפחה העלווית שמשלה במרוקו מאז 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, יליד 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע־עשרה בלבד. הם חשבו שהנסיך הצעיר יהיה לקוח צייתן בהרפתקה הקולוניאלית שלהם, אבל לא יצאו ימים רבים ומוחמד החמישי – שבמלחמה נקרא מוחמד בן-יוסוף – הראה ניצוצות של עצמאות. אדרבה, תמיכתו בעניין הלאומי נעשתה ברבות הימים למטרד לצרפתים עד כדי כך שהוא הוגלה בתחילת שנות החמישים לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. אבל טקטיקת היד החזקה של הצרפתים הצליחה רק להלהיט את הרגשות הלאומניים. בנובמבר 1955, החליטו הצרפתים לשנות כיוון והחזירו את מוחמד החמישי למרוקו, ושם התקבל כגיבור. בפברואר 1956, בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, זכתה מרוקו בעצמאות מלאה. שנה לאחר מכן הוא נטל לעצמו את התואר מלך ונשא אותו עד מותו, ב־1961.

לדידו של מוחמר החמישי, היתה מלחמת העולם השנייה תקופה מסוכנת במיוחד. כריבון־לכאורה של מדינת חסות צרפתית, הוא מלך אך לא משל. חיילים צרפתים שלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון, והנציב העליון של צרפת הציג לסולטן המלצות שהיו פקודות לכל דבר, למעט שמן. אף על פי כן, הוא לא היה חסר־כוח לחלוטין. הצרפתים ייחסו חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטן הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי כל העדויות, מוחמד החמישי לא היה שותף לרגשות הפרו־גרמניים שהיו נפוצים בקרב האליטות הערביות של אותה תקופה. הוא זועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו האנטי־יהודיים על נימוקים גזעניים(כמה דם יהודי זרם בעורקיו של אדם) ולא על נימוקים דתיים (אם האדם הגדיר את עצמו כיהודי, נוצרי או מוסלמי). היה בכך כדי להפר עיקר מרכזי של האסלאם, שמקבל בברכה מתאסלמים כמוסלמים לכל דבר, זהים במעמדם המשפטי למוסלמים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, בלי קשר להגדרתם את עצמם כיהודים. לא זו בלבד שהצווים הצרפתיים החדשים פגעו ברגישויות שאולי היו למוחמד החמישי ביחס לדאגתו לנתיניו היהודים הנאמנים, הם פגעו גם בתפקידו עתיק־היומין של הסולטן כצאצא הנביא מוחמר וכ״מצביא המאמינים״.

ב־31 באוקטובר 1940, פחות מחודש אחרי שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, הצמיד הסולטן את חותמו המלכותי לצו המחיל את החוק על מרוקו. אבל בטרם חתם, הוא סחט מהצרפתים שני ויתורים: ראשית, שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת, לא על פי הגזע או ההורות; ושנית, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של התלמידים היהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לוויתור השני היתה השלכה מעשית חשובה מאוד – החיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. לא זו בלבד שבתי ספר יהודיים ניצלו מהאיסורים המחניקים שמשטר וישי הטיל על בתי הספר באלג׳יריה, הם גם המשיכו לקבל חלק נכבד מתקציבם – עד 80 אחוז – מאוצר המדינה. אשר לוויתור הראשון, המשמעות שלו היתה סמלית יותר ממעשית. רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזרות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים. אבל היו יהודים במרוקו שהתנחמו בכך שהסולטן סירב להתיר לזרים ממשטר וישי לבטל אחד מיסודות החברה המרוקנית – שהנתינים מוגדרים על פי הדת ולא על פי גזע.

מוחמר החמישי סיפק תמיכה מוסרית חיונית ליהודי מרוקו גם לא בפומבי. כשהשלטונות הצרפתיים הורו על מפקד של כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו, פחדו המנהיגים היהודים כי בעקבות המפקד הזה תבוא החרמה כללית. הסולטן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר, בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. לדברי אחד הנוכחים, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם בהבטחתו שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם. (לאחר הפלישה האנגלו־אמריקנית למרוקו, הושמדו מסמכי המפקד בפקודת הסולטן.)

חשובות ככל שהיו ההצהרות החשאיות האלה, הצהרותיו הפומביות של הסולטן בזכות נתיניו היהודים תרמו יותר למוניטין שלו. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. ״עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר״, אמר בקול רם די הצורך כדי שפקידי וישי, ולפחות עיתונאי צרפתי אחד, יקלטו את הרעיון. ״אני מסרב להפלות בין נתיני״.

תודות למחוות כאלה של דאגה לנתיניו היהודים, נזכר הסולטן מוחמר החמישי במסורת של יהודי מרוקו כמושיע, כאחד השליטים המעולים, ההוגנים והסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. המוניטין שיצאו לו קיבלו ממדים מיתולוגיים, ויהודי מרוקו ממשיכים להמציא סיפורים על גבורתו. אבל האמת חייבת להיאמר: הצהרותיו ופעולותיו של הסולטן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על הפעלת מדיניות ״האנטישמיות הממלכתית״ של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו בוצעה הן על ירי הצרפתים במישרין והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי. כך או כך, יהודי מרוקו, בתוך הממלכה ומחוצה לה, מוסיפים לראות בסולטן גיבור אהוב.

מעגל החיים – ד"ר מאיר נזרי

בספר זה ׳קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא׳ תיעד ד״ר מאיר נזרי מנהגים ואורחות חיים של קהילות היהודים בתאפילאלת. התיעוד כולל חומר כתוב וגדוש נתונים שהוא אסף בשקידה במשך שנים רבות, בשיחות בעל פה עם בני תאפילאלת ובנותיה. יש פרקים שצבר בהם שפע של נתונים, ויש פרקים שהחומר אינו מרובה, משום שרוב העדים כבר הלכו לעולמם.

התיעוד מלווה בפיוטים, בדרושים, בקינות ובפזמונים, שנכתבו בידי בני המקום או על אודותיהם בידי חכמים מחוץ לתאפילאלת. כאן הגדיל לעשות בהציעו ליצירות הללו ביאור והצגה פורטנית של המקורות שמחבריהן שאבו מהם השראה. היצירות האלה מוסיפות ממד בעל ערך לחומר המתועד.

יש להחזיק טובה מרובה למחבר שנטל על עצמו את מלאכת התיעוד שדורשת שקידה, דבקות במטרה ודיוק מרובה בהגשה. התיעוד הוא המסד שעליו נבנית כל חקירה, ומי שיבוא לחקור את אורחות החיים של בני הקהילות ופרקים בתרבותם, יוכל לעשות שימוש בתעודות ובעדויות שד׳׳ר נזרי מגיש בספרו.

המחבר לא הסתפק בתיעוד של מנהגים ואורחות חיים, אלא שיקע בספרו גם חקירות מקיפות. אין לך פרק מפרקי הספר שאין בו בירורים וחקירות. דוגמה אחת מני רבות הם הפרקים על מנהגי החתונה ועל חופת הנעורים. תוך תיאור הממצאים בתאפילאלת יש התחקות גם על תופעות מקבילות במקומות אחרים ובירור של הרקע לצמיחתן בידענות ובזהירות המתבקשת.

מנהגי הקהילות הללו שישבו באזורי הפריפריה, הרחק מהמרכזים היהודיים במגרב מאופיינים בהרבה קווי ייחוד. ויש מנהגים שנתקיימו רק בקהילות הפריפריה ונעלמו מכבר בקהילות המרכזים הגדולים, כגון הקהילות בערים פאס, מכנאס ומראכש. ד׳׳ר נזרי טרח ומצא מסרנים אותנטיים, שעדיין זכרי המנהגים בקהילות היו ידועים להם היטב, וחלקם היו עדיין נטועים בהוויתם. עם המסרנים הללו נמנות גם נשים ידעניות וחכמות.

השלשים

שנת ארבעת אלפים תתק״ו – 1146 – היו גזירות כוללות ועצומות בכל ארץ ברברייא ובארצות המזרח על כל הקהלות אשר שם, ורבו מאד במנין ובאיכות. וזה, כי המלך רצה להכריחם להמיר דת, ואנס כל הקהלות אשר במלכותו לשימשכו אחר תורת נביא הישמעאלים. בזמן ההוא ברח הרמב״ם אל צוען מצרים הנקרא אלקהרה, ועמד תחת ממשלת השולטאן שארית חייו, ובכבוד גדול היה שם רופא לשולטאן, ולחכמתו העצומה נתגדל שם על כל בני קדם מן המלך ומשריו. ואז עשה איתן זה האגרת המפורסמת, הנקראת אגרת תימן, לחזק ידי כל הקהלות הנשארות ולהזהירם בשמירת תורת משה ע״ה ולהב­טיחם על הגאולה העתידה, מהרה תגלה אמן!

השלשים ואחד

כשבע שנים קודם גזרה זו אשר אמרנו למעלה היו לישראל צרות עצומות על ידי איש בליעל אשר עשה עצמו משיח, והמלך והשרים חרה להם עד  מאד על היהודים באמרם שמבקשים נפילת המלכות אשר להם בבקשת משיח. והארור ההוא נקרא שמו דוד אלדויד מעיר עמדיה. והיה שם קהל  גדול, סביב לאלף בתים עשירים מלאים וחשובים ומוצלחים, ואותו קהל היה תחלת קהלות היושבות סביב נהר סבסטיון, והם יותר ממאה קהלות, והוא תחלת ארץ מדי, ולשונם לשון תרגום, ומשם עד מדינת גילן מהלך חמשים יום, והם תחת ממשלת מלך פרס, ונותנין לו מם בכל שנה מחמש עשרה שנה  ולמעלה זהוב אחד. והאיש ההוא דוד אלדויד למד לפני ראש הגולה חסדאי ולפני אדם גדול ראש ישיבה אשר בעיר בגדד, והיה חכם גדול בתלמוד ובכל חכמות חצוניות ובכל ספרי החרטומים והמכשפים והכשרים. והאיש אלדויד בחזקתו וגובה לבו הרים יד במלך, וקבץ היהודים היושבים בהר חפתון, והסית אותם לצאת להלחם בכל הגוים, והיה מראה להם אותות, ולא היו יודעים במה כחו, היו אנשים אומרים כי דרך מכשפות ותחבולה היה, ואחרים היו אומרים שהיה כחו גדול ע״י שם, וההולכים בחברתו היו קורין אותו משיח ומהללין ומנשאין אותו.

ומלך פרס כאשר שמע ענייני האיש, ואיך היה מצליח ומתקרב אליו ומקבץ עמים, פחד נכנס בלבו מאד, ושלח לו שליח שיבא אצלו כבטחון גדול ושיראה אותותיו, ואם הם אותות — ידע כי הוא משיח באמת, ויבין כי האל המליכו ויודה בו ויכנע לעבודתו, כי הוא רצון האל הממליכו. ודוד אלדויד בלי שום מורא ופחד בא לפני המלך, ושאל המלך ואמר: אמת כי אתה משיח? והשיב דוד אלדויד: משיח אני, וישלחני ה׳ לפדות עם בני ישראל. השיב המלך: אני אשימך בבית הסהר, ואם תתיר עצמך משם אדע כי משיח אתה, ואם לאו — ענשך יהיה על סכלות שלך המאסר לעולם, ולא אהרגך כי שוטה אתה.

ואחר שנתפס דוד אלדויד שלח המלך לקרא לכל שריו ויועציו וישאל להם עצה מה לעשות ביהודים הפושעים והמורדים במלכותי ובהיותם באו­תה עצה שמעו איך דוד אלדויד התיר עצמו מבית הסוהר והלך בדרך מרחוק, ולא הכירו איזה דרך הלך.

והמלך כאשר שמע שלח אחריו פרשים ושרים לתפשו. הלכו הפרשים ושבו אל המלך ואמרו לו: סמוך לנהר אנו שומעין קולו ומראהו לא ראינו ואיך נוכל לתפשו? והמלך חשב שמא מרמה היא וע״י שוחד התירוהו, או שאמרו שאין יכולין לתפשו. ואז רכב על סוס ורץ אחריו הוא ועבדיו ושריו, והלכו  סמוך לנהר ההוא ולא ראוהו, וקראו לו והשיב להם: אי שוטים, הנני הולך לדרכי, אם יש בכם כח — רדפו אחרי! ויפרוש סודרו בנהר גוזן ויעבור את הנהר, וזה ראה המלך איך עובר, וכן ראוהו עבדיו. אז אמר המלך: דבר כזה אין כח לשום אדם כי אם למי שהמלך המליכו, רצוני לומר, מלך העולם.

ומשם המליכו האיש הזה, ועלינו להודות. אמרו לו עבדיו ושריו: מצינו מעשים נעשים בכשוף ובמראית העין לבד. אז צוה המלך שיביאו אני שיט ויעברו את הנהר. ועברו הנהר כמה פרשים רצים ולא השיגוהו, כי הלך ביום ההוא מהלך עשרה ימים. וכאשר ראה המלך שלא הועיל בדרך זו לקח דרך אחרת, ושלח שלוחים לראשי הגולה שיתפשו את האיש ההוא ויביאוהו לפניו, ואם לא — שיהרוג את כלם נער וזקן יחדו, ולכל ראשי הגולה יענה ביסורין ואחר כך ישרפם אחד לאחד. גם שלח כתב לאימיר אלמועדין היושב בבגדד שיעשה בזה כל החריצות אשר ראוי ויתרה לראשי הגולה על הדבר הזה.

אז נקבצו ראשי הגולה ושלחו שלוחים לדוד אלדויד שישוב משטותו, ואז טוב לו ולכל עדת ישראל אשר הם בסכנה עצומה, ואם לא ישוב — שיהא מוחרם חרם עולם בעולם הזה ובעולם הנצחי. גם שלחו כתב אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשור ולרבי יוסף בכרן אלפלח החוזה אשר שם, ושיכתבו גם הם משמם, כי עת צרה היא ליעקב וצריך להצלתו רחמי שמים המרובים. וכלם שלחו כתבים לדוד אלדויד להזהירו מאד ישוב מדרכו הרעה. וקבל כל הכתבים וקראם ולעג עליהם ושחק ולא שמע ולא חרד מפניהם.

והאל המרחם שם בלב מלך אחד, מלך תוגרמה ושמו זיד אלדין, ומשועבד היה למלך פרם, ואוהב היהודים היה מאד, ומכיר היה לחמיו של דוד אלדויד, ואמר לו: אתה ידעת את עמך, ואיך הם בצרה עצומה עם מלך פרם, לכן עליך להציל את נפשך ולהציל את עמך, עשרת אלפים זהובים יתנו לך היהו­דים ואני מבטיח עליהם וממני תדעם, אם תהרוג האיש ההוא החוטא אשר שם כמה נפשות נקיים בסכנה, גם שכר תקבל מאת האל, כי הצלת את עמך הנקיים.

והאיש ההוא להצלת עמו ולאהבת התועלת שם פניו לגמור הדבר. ובלילה ההוא קרא לדוד אלדויד אל המשתה, והשקהו כראוי, ובחצי הלילה והוא בטוח וישן שכור, קפץ עליו וכרת את ראשו, והביא הראש ומסרה ביד המלך זיד אלדין. ואמר המלך כאשר ראה הראש: דמך בראשך! והמלך זיד אלדין שלח הראש למלך פרס עם עדים נאמנים כי הוא המשיח אשר שאל עליו, וחמת המלך שככה מדוד אלדויד. אבל מכל מקום אמר שרצונו לקחת נקמה מן היהודים הנמשכים אחריו, ושאל מכלל הקהלות שימסרו בידו כל אותם שנמשכו אחר אותו ארור, והם השיבו כי אין מכירים בהם ואנה יבקשום ? אז צוה המלך לתפשם, ומבית מאסרם שמו אמצעיים ונתפשרו עם המלך בממון עצום, והם מאה ככרי זהב.

והר״ם – הראש מתיבתא – כתב, כי השולטן שאל לו אם הוא משיח, ואמר: הן! ואמר לו המלך:

ומה האות? והשיב שיכרתו ראשו וישוב ויחיה. אז צוה המלך וכרתו ראשו  ומת, ואמרו כי זה לו שלא למות בייסורין קשים. וקצת מן הפתאים ממתינים שישוב ויחיה ועדיין השוטה לא בא. אמר שלמה ן׳ וירגה המעתיק:

מצאתי להר״ם שאמר כי בתחלת מלכות ישמעאל עמד איש בעבר הנהר ואמר שהוא משיח, והיו ישראל בסכנה עצומה, ויצאו מכלל הדת עשרת אל­פים מישראל. והיתה האות שלו שלן מצורע והשכים בריא, ובסוף נפל ונש­ארו ישראל בעצם הגלות והשנאה. וכמו כן עמד איש במערב במדינת פאס ואמר שהוא משיח, ונתחדשו מצוקות רבות לישראל. וקודם זה עשר שנים עמד משיח במדינת קורדובה וכמעט היתד. כליה בשארית ישראל. וכן בצרפת עמד איש ונהרגו עליו כמה קהלות. וכן בזמן הרשב״א קם משיח אחד, כמו שכתוב בשאלותיו.

יחסים עם נוצרים והתנצרות

ליהודי מרוקו היו מגעים עם נוצרים במישורים שונים. מהמאה ה־16 ואילך ידוע על נזירים ושליחי מסדרים נוצריים שנשלחו למרוקו במטרה לפדות שבויים נוצרים שנתפסו על ידי פיראטים מרוקאים. היו יהודים, ביניהם נגידים, שסייעו לשליחים אלה להקל על תנאי השבויים, וכן תיווכו במשא ומתן על גובה דמי הפדיון לשחרורם. אגב כך ניסו הנוצרים לשכנע יהודים בצדקת הנצרות ולעשות נפשות לאמונתם. נזיר ישועי שעסק בתיטואן בשחרור שבויים פורטוגלים, בשנים 1548*1549, התווכח עם זקני היהודים וחכמיהם בבית הכנסת.

היו יהודים שניהלו ויכוחים בעלי אופי דתי עם שבויים נוצרים, למורת רוחם של השליחים הנוצרים, שחששו מפני התגיירות. על כך כתב דיאגו לה־טורס, שנשלח ב־1546 למרוקו על ידי מלך פורטוגל כדי לשחרר שבויים נוצרים.

הפלמי דיארנדה) – , שהובא יחד עם שבויים לתיטואן ב־1642, כתב על יהודי בעל מעמד שקיבל על עצמו לתווך בין השליחים ובין מושל תיטואן, במשא ומתן על שחרור הנוצרים.

דומיניק בוסנו שבא עם נזירים בשליחות מסדר נוצרי למרוקו בשנים 1704־ 1712, כתב, שיהודים היו בין אלה שבאמצעותם הוא התקבל אצל הסולטאן לשם משא ומתן על שחרור השבויים. הוא וחבריו אוכסנו על ידי יהודים במרוקו. יהודים גם היו מלווים בריבית למימון שחרורם של נוצרים משביים. בתקופה זו היו יהודים שהתנצרו: משה בן זמירו, יליד פאס, הוטבל לנצרות

באפריל 1589. אברהם ראובן, שנולד בפאס ב־1579, נטש את ביתו ב*1604, הפליג לליוורנו ומשם נדד לאירופה, והתנצר באנטוורפן ב־1617. נזיר בשם סאווארין דה פארי, שפעל במאה ד.־17, הצליח להכניס תחת כנפי הנצרות חכם יהודי במרוקו, ובתמורה שילם את דמי פדיונו.

נגד הידמות לנוצרים: במכנאם היתה תקנה בתנ״ב (1692), וחזרו עליה בתקי״ח (1758), האוסרת גידול בלורית, כולל אצל ילדים מגיל שש ומעלה, ׳כדי שלא יעשו כמעשה הנוצריים שנואי נפשם: מכאן ניתן להסיק, שלסוחרים יהודים במכנאס היו מגעים עם נוצרים והם אף רצו להידמות להם – דבר האסיר ונחשב ׳חוקות הגויים׳(שרע יודיד, סי׳ קעח, א).

על פי הדין נחשבו הנוצרים לעובדי עבודה זרה, ו'צורת שתי וערב דין עבודה זרה יש לו'(יצחק אבן ואליד, 1778־1870, ׳ויאמר יצחק׳, סי׳ צח). ר׳ משה מרצייאנו ענה בשנת תשכ״ה (1965) לשאלה בדבר בגדים שלובשים הכמרים 'ותולין בהם שתי וערבי, ויהודי קנה אותם, האם מותר ללבוש אותם על ידי שינוי וקריעה. תשובתו חיובית (׳מורשת משה׳, יור״ד, סי׳ לח).

ר׳ דוד סקלי שכיהן בדבדו ובאוראן בסוף המאה ה־19 ובתחילת ה־20, כותב, שמותר לקבל מהנוצרים צדקה, כי בימינו הם אינם עובדי עבודה זרה, בדומה לישמעאלים בזמן הרמב״ם (יקרית חנה דודי, ח״א, יוריד, סי׳ טז).

בתקופה זו היו גם מקרים שיהודים נשאו נשים נוצריות, והיו מהן שהתגיירו (שלמה הכהן, ילך שלמה׳, אהע״ז, סי׳ כט). דעתם של כמה חכמים לא היתה נוחה מהתגיירות זו. (פרטים על כך בחלק ג, פרק ו).

להשלמת המידע על פריחא מובא להלן מאמרו של יוסף ביג׳אוי ותרגומו, וכן השיר החדש שלה.

2. מאמרו של יוסף ביג׳אוי

המאמר פורסם ב״אליהודי״, ב־12 (יב) בכסליו 5697 (תרצ״ז) [26.11.1936], על פני חלקו הגדול של עמוד 1, בתור מאמר ראשי. הפתיח מציג את הנסיבות לכתיבת המאמר – שיקום השכונה היהודית – ואת השאלה שנשאלו מוסדות הקהילה בדבר בית הכנסת הישן על שם פריחה. אחר כך מביא הכותב את המידע שהיה בידיו על ייסוד בית הכנסת ועל המשוררת שעל שמה הוא נקרא, וכן פיוט מפרי עטה להדגמת כישוריה ביצירה עברית. המאמר מסתיים בזירוז הקהילה לשמר את בית הכנסת כמזכרת תרבותית לחייה וליצירתה של משוררת, שחייה נגדעו באבּם.

הערת המחבר : השיר פורסם בתעתיק פונטי; ראה זעפתי, ספרויות, עמי 163-128. שיר זה היה מוכר בקהילות מרוקו ואלג׳יריה, אך לא בתוניסיה. שמו המלא של המחבר מופיע באקרוסטיכון שלאחר סימן הא׳׳ב בגרסאות רבות של השיר, ואינו מוזכר אצל זעפתי. השווה שיטרית, לחקר, עמי 138.

הקינה תפורסם בחיבורי שיטרית, קינות. לפרטים ביבליוגרפיים אחדים עליה ראה שיטרית, עיון, עמי 271 הערה 21. הקינה מוכרת בקהילות מרוקו בלבד, ושם המחבר מופיע בה בצורת אקרוסטיכון פנימי בסטרופות האחרונות של השיר.

כמו כל כתביו של יוסף ביג׳אוי המאמר כתוב בסוג מיוחד של ערבית יהודית, שהתפתח בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים בכתביהם של עיתונאים וסופרים יהודים רבים בתוניסיה. ערבית יהודית זאת מבוססת על תערובת של מערכים לשוניים גבוהים או מוגבהים ומערכים נמוכים, השואבים את יסודותיהם הלקסיקליים והתחביריים ממערכי לשון ערביים־מוסלמיים גבוהים וממערכים ערביימ־יהודיים גבוהים ונמוכים כאחד. המערכים המוסלמיים מיוצגים בסיפורים הערביים הקלסיים, שהועברו בעל־פה עד להדפסתם באותיות עבריות, ובמאמרים ובכתבות של העיתונות הערבית החדשה, שממנה נלקחו יסודות מורפו־תחביריים ויסודות טכניים־מקצועיים רבים. למשל: תדכאר אדבי, למאדא, הל, רג׳ועהא לעאלם לוג׳וד, באלתחקיק, מילית השלילה לם לפני הפרפקטום (״לם עלם״) והאימפרפקטום (״לם יתיססר״), התאמת צורת הנקבה של שם התואר לשם עצם לא אנושי ברבים בצירוף השמני (״תפ׳אכיר תאריכ׳ייה״, ״אלאומור אלדינייה״), ומבנים לקסיקליים ותחביריים רבים נוספים בטקסט. מן המערכים הערביים היהודיים הגבוהים, כגון לשון השרח, נלקחו מבנים מורפו־תחביריים. למשל: השימוש במילית ל־לציון התכלית או מילית השלילה ליס לפני צורת הפרפקטום לציון העבר (״ליס וג׳דת״). בכל המערכים הגבוהים האלה מעורבים יסודות לקסיקליים וצורות מורפו־פונטיות רבות מלשון היום־יום של הדוברים היהודים בקהילה. מבני כלאיים אלה של הערבית היהודית הספרותית מעניקים לה צביון של לשון מורכבת ועשירה אך בו בזמן גם מלאכותית, חסרת גמישות ומלאת פערים סמנטיים, מה גם שחלק מצירופיה הלקסיקליים מייצגים תרגומי בבואה מצרפתית או מאיטלקית או העתקות בבואה מלשון העיתונות המוסלמית. הטקסט שלפנינו מייצג נאמנה סוג חדש זה של ערבית יהודית, שנקרא לה כאן ערבית יהודית ספרותית. גם בלשון זאת נשמרים היסודות העבריים המפנים לישויות תרבותיות או חברתיות יהודיות מובהקות או לתארים ולציוני הסגר יהודיים מסורתיים, כגון השימושים כאן בתיבות אלקהלה, רבנית, טבילה, אלהיכל, הרה״ג, זצוק׳׳ל ועוד.14 לקמן המאמר ותרגומו מערבית יהודית, בתוספת ניקוד לשיר.

תעודה מספר 5.

פועלם של חכמי ורבני מרוקו למען הקהילה, היה לשם שמים בלבד " הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת " 

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיין המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט

רוכבי הפרדות קצרו הצלחה בעבודתם. לא חלף שבוע שחזרו לעזה בלי שניים- שלושה שקי שעורה ובל מיני מיצרנים חיוניים למשפחותיהם, כגון: ביצים, תרנגולות, חמאה, גבינה, בורגול, קטניות, צמר למזרנים, חוטי צמר, יריעות אוהלים, ולעיתים גם נעליים ובדים שהברואים קיבלו מהמבריחים. עבור מיצרנים אלה בשוק היו משלמים כפליים-שלוש. מיצרכים אלה חוללו רווחה בבית ואת היתר מכרו בכסף. לבדואים היה קל יותר לקנות בחליפין מאשר בכסף המעט שהיה בידם, אותו הם חסכו לימים קשים.

אולם אליה וקוץ בה. רוכבי הפרדות היו שוהים לעיתים במדבר שבוע שלם, או אף יותר, כשהנשים והילדים יושבים בבית לבדם ומצפים לבואם תוך דאגה ופחד. לכן לא כל הנשים הסכימו לצורת חיים זו, הגם שהביאה להם רווחים גדולים. לפיכך כל מתיישב שאף לסיים באחד הימים דרך חיים זו ולמצוא לעצמו עיסוק אחר בסביבה, כדי שלא ייאלץ להיעדר מביתו ימים רבים. חלק מרוכבי הפרדות חזר למקצוע מתן הלוואות לבדואים ברבית.

(בחלקם קבוצות, בחלקם שבטים קטנים עצמאיים שהשתייכו לשבט-האם. 21 מהם השתייכו לתיאהה).