מאמרו של יוסף ביג׳אוי – פריחא בת רבי אברהם – יוסף שטרית
להשלמת המידע על פריחא מובא להלן מאמרו של יוסף ביג׳אוי ותרגומו, וכן השיר החדש שלה.
- מאמרו של יוסף ביג׳אוי
המאמר פורסם ב״אליהודי״, ב־12 (יב) בכסליו 5697 (תרצ״ז) [26.11.1936], על פני חלקו הגדול של עמוד 1, בתור מאמר ראשי. הפתיח מציג את הנסיבות לכתיבת המאמר – שיקום השכונה היהודית – ואת השאלה שנשאלו מוסדות הקהילה בדבר בית הכנסת הישן על שם פריחה. אחר כך מביא הכותב את המידע שהיה בידיו על ייסוד בית הכנסת ועל המשוררת שעל שמה הוא נקרא, וכן פיוט מפרי עטה להדגמת כישוריה ביצירה עברית. המאמר מסתיים בזירוז הקהילה לשמר את בית הכנסת כמזכרת תרבותית לחייה וליצירתה של משוררת, שחייה נגדעו באבּם.
הערת המחבר : השיר פורסם בתעתיק פונטי; ראה זעפתי, ספרויות, עמי 163-128. שיר זה היה מוכר בקהילות מרוקו ואלג׳יריה, אך לא בתוניסיה. שמו המלא של המחבר מופיע באקרוסטיכון שלאחר סימן הא׳׳ב בגרסאות רבות של השיר, ואינו מוזכר אצל זעפתי. השווה שיטרית, לחקר, עמי 138.
הקינה תפורסם בחיבורי שיטרית, קינות. לפרטים ביבליוגרפיים אחדים עליה ראה שיטרית, עיון, עמי 271 הערה 21. הקינה מוכרת בקהילות מרוקו בלבד, ושם המחבר מופיע בה בצורת אקרוסטיכון פנימי בסטרופות האחרונות של השיר.
כמו כל כתביו של יוסף ביג׳אוי המאמר כתוב בסוג מיוחד של ערבית יהודית, שהתפתח בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים בכתביהם של עיתונאים וסופרים יהודים רבים בתוניסיה. ערבית יהודית זאת מבוססת על תערובת של מערכים לשוניים גבוהים או מוגבהים ומערכים נמוכים, השואבים את יסודותיהם הלקסיקליים והתחביריים ממערכי לשון ערביים־מוסלמיים גבוהים וממערכים ערביימ־יהודיים גבוהים ונמוכים כאחד. המערכים המוסלמיים מיוצגים בסיפורים הערביים הקלסיים, שהועברו בעל־פה עד להדפסתם באותיות עבריות, ובמאמרים ובכתבות של העיתונות הערבית החדשה, שממנה נלקחו יסודות מורפו־תחביריים ויסודות טכניים־מקצועיים רבים. למשל: תדכאר אדבי, למאדא, הל, רג׳ועהא לעאלם לוג׳וד, באלתחקיק, מילית השלילה לם לפני הפרפקטום (״לם עלם״) והאימפרפקטום (״לם יתיססר״), התאמת צורת הנקבה של שם התואר לשם עצם לא אנושי ברבים בצירוף השמני (״תפ׳אכיר תאריכ׳ייה״, ״אלאומור אלדינייה״), ומבנים לקסיקליים ותחביריים רבים נוספים בטקסט. מן המערכים הערביים היהודיים הגבוהים, כגון לשון השרח, נלקחו מבנים מורפו־תחביריים. למשל: השימוש במילית ל־לציון התכלית או מילית השלילה ליס לפני צורת הפרפקטום לציון העבר (״ליס וג׳דת״). בכל המערכים הגבוהים האלה מעורבים יסודות לקסיקליים וצורות מורפו־פונטיות רבות מלשון היום־יום של הדוברים היהודים בקהילה. מבני כלאיים אלה של הערבית היהודית הספרותית מעניקים לה צביון של לשון מורכבת ועשירה אך בו בזמן גם מלאכותית, חסרת גמישות ומלאת פערים סמנטיים, מה גם שחלק מצירופיה הלקסיקליים מייצגים תרגומי בבואה מצרפתית או מאיטלקית או העתקות בבואה מלשון העיתונות המוסלמית. הטקסט שלפנינו מייצג נאמנה סוג חדש זה של ערבית יהודית, שנקרא לה כאן ערבית יהודית ספרותית. גם בלשון זאת נשמרים היסודות העבריים המפנים לישויות תרבותיות או חברתיות יהודיות מובהקות או לתארים ולציוני הסגר יהודיים מסורתיים, כגון השימושים כאן בתיבות אלקהלה, רבנית, טבילה, אלהיכל, הרה״ג, זצוק׳׳ל ועוד.14 לקמן המאמר ותרגומו מערבית יהודית, בתוספת ניקוד לשיר.