מורשת יהדות מרוקו

משפחת בן עוויזר

משפחה נכבדה מוזכרת בתעודה החשובה של השר״ר הרב אברהם מרציאנו זצ״ל. בני המשפחה יצאו מדברו במאה התשע עשרה לעיר תאזא ולעיר פאס, ומשום לערים טיטוואן וטנגייר.

האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובים, ראש גולת אריאל, תם וישר, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הוליד: דוד.

גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אלעזי־ (הנק׳ עוויזר), יעקב (הנק׳ עקד), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.

פרי צדיק עץ חיים, גזע ישישים, זקן ונשוא פנים, מתהלך בתומו צדיק ר׳ אלעזר (הנק׳ עוויזר) הניח ברכה: מרדכי, יוסף.

המרוחם, ישר ועניו, מאושר בכל ענייניו, מתהלך בתומד צדיק, ר׳ מרדכי הנז׳ הניח ברכה: אהרן, דוד.

אין בידינו פרטים על בני הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ (בניו התגוררו בעיר תאזא).

המרוחם העניו, חי מיגיע כפיו, מתהלך בתומו, הצדיק ר׳ דוד הניח: מרדכי, פריחא, צלטאנא, מרים.

המנוח צדיק תמים, משכים ומעריב, עושה צדקות, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: דוד, דינה, רחל, חסיבא, מזל טוב.

איש צדיק תמים, בן איש חיל, מקבציאל, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שמואל.

המנוח, עניו ושפל ברך, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ שמואל הנז׳ הניח ברכה: יוסף.

השם הטוב, טוב לה׳ וטוב לבריות, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: שמואל.

המרוחם, נבון וחכם, גזבר נאמן, חבר ועד קהל קדוש פאס, רב טוב לבית ישראל, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: ר׳ פנחס, ציון, יוסף, סעידא, אליס.

הזקן הכשר, איש ספר עורך ומגיה, איש חינוך, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, הצדיק הרב פנחס הוליד: אליהו, יצחק, שמואל, אסתר, חנה, מרים, זקלין, מרסל.

המנוח הצדיק ר׳ ציון הנד נפטר בלא זרע ב״מ.

המרוחם, מתהלך בתומו, חי מיגיע כפיו, גומל חסדים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: שמואל, ציון, אווה.

המעבר למדינה לא היה קל כל עיקר. עקירת אדם מביתו וממשפחתו לא היתה דבר שבשיגרה, בפרט בימים ההם שבהם לא היה מוכר מושג הניידות החברתית או הסביבתית שלא בדרך כיבוש. יחד עם מוחמד היגרו (מכאן ששנת 622 נחשבת לשנת ההיג'רה} רעיו ומאמיניו הקרובים, אלה שקראנו להם הזצחאבה, ושנועדו לתהילת עולם בהמשך דרכם. הם גם הרכיבו את השורה, המועצה, אשר ייעצה למוחמד והיתה לעזר לידו, וממנה יצאו גם כמה מחזורים מיורשיו, כגון אבו-בכר (המכונה ״הצדיק״), שהיה גם אבי עאישה, אשתו הצעירה והאהובה של מוחמד_; עלי – בן דודו וחתנו מאז שנשא את בתו פאטמה_; ועומר, גדול מייסדי האימפריה האסלאמית. חוץ מן הכבודה נשואת הפנים הזאת, היו לא מעט מתושבי מדינה שהתאסלמו ותמכו במוחמד, והם נקראו האנצאר (תומכים), שם שמוסב עד היום באורח סמלי לתומכי קבוצות אסלאמיות, בדרך כלל יסודניות, כמו אנצאר אל-אסלאם על גבול עיראק-איראן, שמובלעתם חוסלה על-ידי האמריקנים בתחילת מלחמת עיראק ב-2003 ומשם הם נפוצו לכל עבר. בעוד אשר האנצאר גם כן הגיעו לנקודות זכות בחסדי תמיכתם בנביא האסלאם, האחרים, שהיססו או פסחו על שתי הסעיפים, כונו בשם גנאי אל-מונאפיקון (הצבועים – אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר). במקומות שונים באסלאם היסודני בימינו, התומכים והמתנגדים לזרמים אלה ולשיטות האלימות שלהם, ממויינים עדיין בטרמינולוגיה ההיא, עם כל ההסברים והפרשנויות הנלווים. המושג היג'רה עצמו, מילה שגורה ופשוטה כביכול, הפכה אף היא לטעונה משמעות עבור כמה מגדולי היסודנים האסלאמיים בדורנו. כי המעבר ממצב נרדף למצב שליט, לא נראה על ידם רק כהתגוננות, הישרדות או שיפור תנאי הקיום, אלא כאקט רצוני של מוחמד להגר מן הסביבה הג'אהלית של מכה, לבנות סביבה מוסלמית למהדרין, ולהשתמש בה כמקפצה לכבוש את ארצות הג'אהיליה ולהכניע אותן.

ההיג׳רה היתה גם סמל להתחלה חדשה עבור מוחמד, חצי-האי ערב והערבים שבו, משעה שהיא בישרה את תחילתו של האסלאם וסופה של הגא׳היליה. אשר על כן, שנת 622, לפי הלוח הירחי, נחשבת לתחילת מניין השנים המוסלמי, ממש כפי שהספירה הנוצרית נמדדת מלידתו של ישוע. אלא שבהיות הלוח המוסלמי בלתי מותאם ללוח השמשי, חגי האסלאם ומועדיו נעים סביב כל השנה, והשנה המוסלמית הנה בה 360 יום קבועים (30 כפול 12), ללא עיבור או התאמה. לכן, נזקקים ללוחות סינכרוניים לחישוב התאמתם של תאריכים נוצריים למוסלמיים, שהרי תוספת מכנית של 622 שנה לחישוב תאריכים כלליים איננה מספקת. בז׳רגון של היסודנים הקשוחים, היג׳רה הפכה לאנטי-תזה ולאנטי-דוט לג׳אהיליה. אם קצה נפשך באווירה ג׳אהילית מחניקה, כפי שלדידם המצב ברוב מדינות האסלאם כיום, אזי כל שיש לעשותו הוא להגר ממנה, פיזית ממש, כמעשה הנביא, או כמעשה אנצאר אל-אסלאם או אנשי אל-קאעידה, ולתקוף אותה מבחוץ עד להכנעתה, או להגר ממנה נפשית, כפי שהאחים המוסלמים במצרים עושים, ולהמתין לשעת כושר כדי לשוב ולהסתער על החברה שבשוליה הם חיים. קבוצה קיצונית כזו במצרים בשנות ה-70, שהתהדרה בשם ״קבוצת התכפיר וההגירה״, משמע שהטילה בחברה את חטא הכפירה ודרשה להגר ממנה כתרופה, נלחמה במשטר עד שחוסלה. היא פשוט נטלה את דבריו כפשוטם של מנהיגם הנערץ סייד קוטב, ראש וראשון להוגים היסודנים החדשים, וביקשה לבצעם במציאות גם במחיר הקרבה עצמית ללא תוחלת. מכל מקום, לאחר ההיג׳רה והתארגנות מוחמד ואנשיו בשלטון העיר, ולאחר שהשיגרה החדשה התבססה על אספקת פתרונות אד-הוק לבעיות השעה על ידי התגלויות חדשות לבקרים, פנה מוחמד לשתי בעיות קרדינאליות שהטרידו אותו: שאלת היהודים במדינה, שהיו למיעוט בלתי נשלט למרות כל מאמציו לאלפם, וסוגיית מדיניות החוץ האגרסיבית מחוץ למדינה, שרק בה יכול היה לפרוץ את מעגליה הצרים של עירו ולפרוש כנפיים במרחב. חשבונו עם היהודים התארך, לאחר שחיסל את נוכחותם בעיר, ושולב במדיניות החוץ שלו. משמע, לא רק את מדינה רצה יודנריץ, אלא את כלל חצי-האי ערב, ולכך הוא החליט להתמסר בכל ליבו.

תחילה לסוגיה הפנימית, דהיינו להתנגשות בין מוחמד המהגר לבין יהודי המקום העשירים, הרבים והוותיקים. בבואו הוא מצא את נווה המדבר מיושב על-ידי חקלאים יהודים מגדלי תמרים, שהיו גם הם מאורגנים בשבטים והיוו את רוב האוכלוסייה. הגדולים בשבטיהם היו בנו קורייזה, בנו נדיר ובנו קאינוקע, שהראשונים שבהם כונו ״בני כוהנים״¡כאהנאן), אולי על שום ייחוסם בעת גלותם בימי בית שני. לצידם גרו במקום שתי קבוצות שבטים עובדי אלילים, אשר ישחקו תפקיד בולט בהיסטוריה האסלאמית לאחר מכן, והן: בנו עווס ובנו ח׳זרג' שעוד נשמע עליהן. בעבור המאבק בין קבוצות השבטים, שבו נקטו גם היהודים עמדה לצד זה או אחר, הוזמן מוחמד לתווך ולהשכין שלום במדינה; אך הואיל והיהודים לא נכללו ברובם בהסדרי השלום הללו, וגם לא נטלו חלק במשא ומתן שהביא את מוחמד לעיר, הם גם לא היו עתידים להיות מוגנים על ידם, למרות שיש רגליים לסברה כי עצם התאסלמותם של עובדי אלילים רבים עוד בטרם בוא מוחמד לעיר, ורבים עוד יותר לאחר בואו, היתה קשורה ביחסים התקינים ומלאי ההערכה ששררו בין היהודים לבין השבטים עובדי האלילים. התאסלמותם של הפגאנים, אם כן, היתה מעין קבלה של כמה מן הערכים והאמונות שהם קלטו משכניהם היהודים מזה מאות בשנים. אלא שבבוא מוחמד כשליט המוכר של העיר, מטבע הדברים היה שירצה בציותם של כלל תושביה, וככל שרב מספר תומכיו מבין הפגאנים שהתאסלמו( הׁאנצאר), כך גבר לחצו גם על היהודים, בעלי העמדות וההשפעה בעיר, שיסורו אף הם למשמעתו. והנה במקום שיילכו אחריו כפי שצפה, בפרט אחרי הוויתורים הרעיוניים מרחיקי הלכת שעשה למענם, הם הרבו ללעוג לו ולהקטין בערך נבואותיו וחידושיו, שלא ראו בהם יותר מאשר העלאת גרה של סיפורים, רעיונות והתגלויות תנ״כיים שהם היטיבו ממנו להכיר. אשר על כן, לבד מן האינטרסים הכלכליים הכבירים שהיו לו בהשתלטותו על נכסי היהודים הסוררים, לא עמדו בפני מוחמד אלא שלוש אפשרויות: האחת, לאסלם אותם תחת לחץ, מאחר שרובם דחו את חיזוריו לאסלום בדרכי נועם¡ השנייה, לברוח על נפשם למקומות אחרים בחצי-האי, שם תשיגם ידו מאוחר יותר_; והשלישית, להכות אותם לפי חרב, במסע נקמה, שסופו בטבח שהאיסלאם נושא כחטוטרת על גבו מאז.

הספרים האישיים

הספריה

על־פי הספרים המוזכרים בספר ״עץ חיים נראה שהיתה לר׳ חיים ולחכמי הגירוש ספריה עשירה ומגוונת בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרי הלכה ובספרי הגות. חלק חשוב ממנה היו אלה ספרים בכתבי־יד, מאחר שבתקופה זו טרם ראו אור הדפום. תשעה מן הספרים המוזכרים טרם הובאו לדפוס עד היום, ורובם אינם ידועים לנו ממקור אחר. נראה שלפחות חלק מספרים אלו נמצאו בפאס במספר עותקים, מאחר שהם מוזכרים ומצוטטים בידי ר׳ חיים וחכמי הגירוש. מהמגוון הרב של החיבורים המוזכרים מוכח העושר הספרותי הרב שהיה אז בפאס, שהרי מדובר בספרים הדנים בנושא אחד. אין זה ברור אם חיבורים אלה נמצאו בפאס לפני בוא המגורשים; ואם כן, הרי זה מוכיח על רמתם התרבותית־רוחנית של היהודים התושבים. או שמא הובאו מרבית הספרים בידי המגורשים, כמו שמצאנו אצל ר׳ יהודה חייט, אשר נתן במתנה לקהילת שישוואן מאתיים ספרים שהביא איתו בגירוש, כתמורה על ההוצאות שהוציאה הקהילה בפדיונו מידי המוסלמים, אשר העלילו עליו עלילות שוא. להלן רשימת החיבורים שעודם בכתובים הנזכרים ב״עץ חיים״.

מחזיק הבדק לר׳ אברהם הירחי מלוניל, נפטר בטולדו בשנת ד״א תתקע״ה (1215) בהקדמתו המליצית ל״ספר המנהיג״, מזכיר ר׳ אברהם את חיבורו ״מחזיק הבדק״, אך לא היה ידוע על קיומו של חיבור זה ממקורות אחרים. ב״עץ חיים״ הוא מוזכר מספר פעמים ׳». עד היום חיבור זה בחזקת אבוד. ר׳ ברוך טולידאנו  פירסם לראשונה הוכחות על קיומו. הוא הסתמך בין היתר על הציטוטים מתוך ״עץ חיים״, שהיה תחת ידו. אחד מהציטוטים מצא בהלכות שחיטה וטרפות לר׳ אברהם הירחי שבמוזיאון הבריטי בכתב־יד ⁸, אשר קטעים ממנו העתיק עבורו ד״ר משה שטייג־ שניידר. מזה הסיק שהלכות שחיטה וטרפות אלו הן חיבור ״מחזיק הבדק״ האבוד. יצחק רפאל פירסם הלכות אלו בשלמותן׳⁹ ומתוכן מתברר שאין זה חיבור ״מחזיק הבדק״, מאחר שנזכר בתוכן: ״והטעם כתבתי במחזיק בדק״ ¹⁰לכן מסיק רפאל ¹¹שהלכות אלו אינן אלא חלק מ״ספר המנהיג״ שנשמט מגוף הספר, כשם שנשמטו ממנו הלכות רבות אחרות. ואילו ״מחזיק הבדק״ שאותו חיבר על הלכות טרפות, לפני שחיבר ״ספר המנהיג״, עדיין בחזקת אבוד. לפי שעה חיבור ״עץ חיים״ הוא המקור היחידי שממנו ידוע לנו על קיומו של ספר ״מחזיק הבדק״, מאחר שמובאת ממנו ציטטה ארוכה ¹²: ״אע״פ שכתבתי בכמה מקומות מספר זה הנקרא מחזיק הבדק הקצר והארוך…״ והמחבר חתום עליה, וקטע זה אינו בהלכות שחיטה וטריפות הנ״ל. תלמידי רבנו יונה לחולין, מוזכר ומצוטט בפסק חכמי הגירוש ובדברי ר׳ חיים גאגין ¹³. חיבור זה מוזכר גם בהלכות טרפות לד׳ דוד אבן יחיא ¹⁴, חיבור זה איננו יודעים היום על קיומו. בשנת תרל״א פירסם רנ״נ קורוניל ״משפטי הסכין ומשפטי בדיקת הריאה לרבינו יונה״¹³. כבר אז עירערו על ייחום משפטי בדיקת הריאה לרבנו יונה¹⁶. חיזוק לעירעורם מתקבל מהציטוטים ב״עץ חיים״ שאינם ב״משפטי הבדיקה״ הנ״ל.

הערת המחבר : שז״ח האלברשטאם, המגיד, טו (תרל״א), מס׳ 25, עמי 199 ; שם, כא (תרל״ז), מס׳ 8, עמי 77. הוא כותב שמחברו הוא ר׳ יצחק הקטן בר׳ דוד, החותם בקולופון של ״משפטי בדיקת הריאה״: ״וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק הקטן בר׳ דוד זלה״ה״. וכן מזכירים אותו הרשב״ץ, בחיבורו יבין שמועה, ליוורנו תק׳׳ד, סוף פרק ח (דף כא ע״א) ; וכן מזכירו בנו הרשב״ש, בתשובותיו סימן תכד. ״והר׳ יצחק הקטן ז״ל קרובנו הורה להתיר״, והעניין נמצא ב״משפטי בדיקת הריאה״.

פירוש הר״י אבוהב על טור יורה דעה״.

הלכות בדיקה לר׳ יוסף אלבו.

הלכות בדיקה לר׳ מתתיה [היצהר^,]״.

 קונדריס ר׳ משה אבורביע«.

 קונדריס ר׳ שלמה [שמואל] בן אלעזר^.

קונדרים ר׳ משה אלפראנג׳י

אין אנו יודעים על היקפם של חמשת החיבורים האחרונים, כי המצוטט מהם הוא מהלכות בדיקת הריאה, ואין זה ברור אם כללו רק דיני הריאה או כל הלכות טריפות; ייתכן שחלקם כללו גם דיני שחיטה.

שה תמים: לא נודעו לנו שם מחברו וזמנו. בקובץ כ״י הנמצא בספריית מונטיפיורי ומס׳ 4617, מצוטט הספר ״שה תמים״, וממנו משמע שזח ספר רב היקף, הכולל כל דיני איסור והיתר. הוא מוזכר שם סימן רפא, לעניין איסור שרצי המים; וסימן תה, לעניין ביצת עוף טמא שנתבשלה עם ביצים טהורות

תוספות: בפרק ח מצוטטים שני דיבורי תוספות שאינם בתוספות לפנינו. אחד מהם מצאתי בתוספות הרא״ש לחולין. מכיוון שהתוספות לחולין שלפנינו הם תוספות ר״א מטוך, ואילו תוספות הרא״ש לחולין מבוססות על תוספות ר׳׳ש משאנץ, ומאחר שמתוך שני דיבורי התוספות המצוטטים שאינן לפנינו נמצא אחד מהם בתוספות הרא״ש, הרי יש מקום לומר שהתוספות שהיו לפני ר״ח גאגין לחולין היו תוספות ר״ש משאנץ.

אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץ ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.

התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.

הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות.

בין הראשונים היה להציע את עזרתו ותרומתו, מידיעותיו הרבות בתחום זה, היה ניגש עם תוכניות רבות באמתחתו, אך תמיד היה חסר " השולחני לפורטם ", היודע להכיר ולהוקיר יהודי הנהנה מיגיע כפיו ועם זה מקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעיון ולמחקר בעידוד, ידריך ויכוון.

הוא עצמו שקוד היה על לימודו, ובכל עתות הפנאי המשיך לעסוק בביתו בתחום זה, תוך אמונה שיבוא יום ויוגשמו חלומותיו. ואכן, יגעת ומצאת האמן – זכה להוסיף נדבך נוסף בחקר יהדות מרוקו ומורשתה.

אין זה מן הנמנע שבמהלך הדברים נודע למישהו בברן, משהו על כוונותינו, אך איש לא הזכיר זאת מעולם. את האמת לא נוכל היום לדעת. יתכן שכמה מן היושבים בשלטון, בהיזכרם בטרגדיה האנושית של שנות המלחמה, כשיישום קפדני של החוקים הביא למותם של חפים מפשע רבים כל-כך, העדיפו כעת לעצום עין. לא נעשתה כל חקירה בנידון. כל עוד לא עבר איש על החוק השווייצרי, וקבוצות הילדים עזבו את שווייץ תוך שלושה חודשים – לא נראו קשיים באופק.

מכתבי ההמלצה הנזכרים לעיל היו תנאי בל יעבור לתחילת שליחותי. באחד מהם הוצגתי כשליח ״אוסאן״ לצפון אפריקה. ובאחד כחבר O.S.E  בצפון אפריקה ומרוקו. על מנת להשיג מכתבי המלצה אלו, כמו גם את שיתוף הפעולה השווייצרי הרשמי, היה הכרח לקשור את שני הארגונים. מכל מקום, מהצד המרוקני, כל חשד לקשר עם ־.O.S.E היה עלול להמיט אסון על המשימה, כיון שארגון בינלאומי זה פעל במרוקו והודבקה לו תווית של ״ציוני״. כך, הבחירה של ״אוסאן״ גרמה לי בעיות מאוחר יותר. אבל מצד שני, קשה להניח כי הרשויות השווייצריות היו מסכימות להמליץ על ארגון בלתי מוכר ושאינו קשור ל  .O.S.E הרשויות השווייצריות לא נתבקשו מעולם לשתף פעולה באורח מחתרתי, ומכל מקום לעולם לא היו מסכימות לכך.

תיבת דואר על שם ״אוסאן״ נפתחה במשרד הדואר הראשי בג׳נווה, מול משרדי n־.O.S.E: נייר כתיבה רשמי הנושא כתובת זו הוכן לשימוש ״אוסאן״ בג׳נווה ובמרוקו. כל המכתבים היו חייבים להיות חתומים על־ידי נ׳ להמן, המזכיר הכללי של ״אוסאן״ (למעשה, העלמה אאידה שירמן). במידת הצורך היה עלינו לפנות למנהל ״אוסאן״ במרוקו כ״פרופ׳ אברזון״, ולא פרופ׳ בלוך.

הזירה המרוקנית

אחרי מלחמת העולם השניה, האוכלוסיה היהודית של מרוקו(בני חסות של צרפת וספרד ותושבי טנג׳יר) מנתה כמעט 300,000 איש. ב־8 השנים שחלפו בין הכרזת העצמאות של ישראל ב־15 במאי 1948 ועצמאות מרוקו ב־2 במארס 1956, קרוב ל־100,000 יהודים ממרוקו עלו לישראל וכי20,000 היגרו למקומות אחרים, בעיקר לצרפת.

למרות שלפני הכיבוש הצרפתי של המדינה בשנת 1912 היו היהודים, כ׳׳אהל אל־ד׳מה״,* במצב מסוכן, ב־1956 היה עדיין יחסם של המלך וממשלתו כלפי היהודים נוח. עם זאת, ההגירה לישראל נאסרה, בלחץ הליגה הערבית ונשיא מצרים נאצר, וקשר המכתבים בין המדינות נותק במהרה. קבלת דרכון מרוקני הפכה למשימה קשה מאוד ליהודי מרוקו.

ב׳1958 חלה הידרדרות גדולה במצב וחששות החליפו את מקום האופטימיות. צעירים יהודים נאסרו, נערות נאנסו, וקטינים – בני שני המינים – נחטפו ואוסלמו בכוח. ״מדיניות זו״ מוסדה לאחר מכן, כשראש מפלגת האסתקלאל, עלאל אל־פאסי, התמנה לתפקיד שר לענייני האסלאם ומטרתו הראשית, מסתבר, היתה ההודעה הכמעט יומיומית על מספר היהודים שהתאסלמו.

במהרה פותחה פעילות מחתרתית על־ידי ״המוסד״, תוך שיתוף פעולה עם קבוצות מקומיות, לזרז את יציאתם של יהודים רבים ככל האפשר. אך זו היתה פעולה מסוכנת, ועד מאי 1961 רק כ־10,000 יהודים הצליחו לעזוב את המדינה במשך ארבע השנים.

שני מאורעות שהתרחשו בדצמבר 1960 – ינואר 1961 היוו את נקודת המפנה ליהודי מרוקו. ראשית, לנשיא נאצר נערכה קבלת פנים מרשימה כשבא לקזבלנקה לפגוש את מנהיגי הליגה הערבית. ילדים יהודים מרוקנים שיצאו לרחובות עם בני ארצם המוסלמים כדי לקבל את הראיס המצרי, פוזרו באכזריות. המדים שלהם בצבע כחול לבן(כצבע סמלה של ישראל), לא זכו להערכה ממנהיגו הכאריזמטי של העולם הערבי, גם לא מהאוכלוסיה המקומית. לעומת זאת, ילדים יהודים אחרים לבושים במדי צופים מרוקנים, הצליחו להגיע לחוף ללא הטרדה ובאלמוניות, משם הם עזבו את הארץ בסתר בספינה.

שנית, בליל כפור שבין ה־9 והי10 בינואר, סירה ספרדית קטנה ושמה Pisces, היא ספינת ״אגוז״, התהפכה בסערה בין אלחוסימה וגיברלטר. טבעו 43 יהודים מרוקנים (בתוכם 24 ילדים) שביקשו לברוח ממרוקו, ישראלי אחד וספרדי אחד, אחיו של הקפטן. היחידים שניצלו היו הקפטן הספרדי ועוזרו, בן דודו.

סבלה של יהדות מרוקו הובא לידיעת העולם באירוע טרגי ודרמטי זה, ולא ניתן עוד להסתירו. ממשלת מרוקו מצאה את עצמה במצב מביך למדי בתקופה שבה הסתמכה על העולם המערבי, לשם קבלת תמיכה. על מוחמד החמישי, הליברלי, הופעל לחץ דיסקרטי, במיוחד על־ידי מדינות שמעבר לאוקינוס האטלנטי, על מנת שיתערב, וייתכן כי היה נוקט מדיניות גמישה יותר בעניין אישור הדרכונים ליהודי מרוקו ־ בדיוק חודש לפני מותו. את מקומו ירש בנו, המלך חסן השני, שהתחנך בצרפת.

טרגדיית ספינת ״אגוז״ לא הפסיקה את יציאת מרוקו האיטית, ואף לא את פעילותה האמיצה של המחתרת. מפקד הרשת המחתרתית החדש, הקצין אלכס גתמון, הגיע בדצמבר. הוא התפטר מתפקידו בצה׳׳ל כדי לקחת משימה זו על עצמו, בעזרת קבוצה מסורה של צעירים, נשים וגברים, מקומיים וישראליים. מלבד הרפתקאות מחתרתיות של יציאת 300-100 איש בחודש, חיפש ״המוסד״ פריצת דרך שתכריח את הממשלה המרוקנית – באמצעות לחץ בינלאומי, או בדרך אחרת – לנקוט מדיניות שתאפשר יציאה המונית של יהודי מרוקו. למרות הסתייגויות אחדות מהתוכנית המזורזת של ״אוסאן״ ועליית הנוער, במיוחד במה שנוגע לכישורים שלי לבצעה בהצלחה, הסכימו אנשי ״המוסד״ לשתף איתי פעולה בכל דרך אפשרית.

13 באוקטובר 1863 – מכתב ממשרד החוץ לקונסול ריד נגד ההליך של הוצאה להורג בלא משפט

משרד החוץ של בריטניה העביר לקונסול ריד העתק של מברק מ־5 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של יהודי בסאפי ושל יהודי בטנג׳יר שנאשמו ברצח ספרדי בסאפי. מדובר במברק גם על מאסר של עוד שני יהודים, שאף הם הואשמו בפשע זה, ויש חשש שיוצאו להורג. קונסול ריד מאשר שקיבל את המברק, ובו ידיעה שחיי האסירים בטוחים וההבטחות שקיבל מהוזיר המוסלמי, שהן: האסירים ישוחררו, שכן ההאשמות נגדם אינן מבוססות: הממשלה [ממשלת מרוקו] מאמינה שלמען האינטרס שלה יש באפשרותה להוכיח שנערכה חקירה קודם שיוטל עליהם עונש גופני. לדברי הממשלה, אין ממשלת הוד מלכותה ממליצה שלא להטיל עונש על נאשמים במעשי פשע, אבל שוללת הטלה בפזיזות של עונשים חמורים כשמדובר בחיי אדם. מבחינתה, כל הוצאת וידוי באמצעות עינויים מנוגד להומניות, אינו הולם את המנגנון המאורי, ומנוגד למנגנונים של מדינות תרבותיות (תעודה מס׳ 35).

תזכיר של תומאס ריד על פגישה עם הפחה ב־26 באוקטובר 1863 בקשר להלקאה שני יהודים

תומאס ריד רשם שהתקבל אצל הפחה כדי לדון עמו על מקרה שבו הולקו שני יהודים ב־25 באוקטובר מול ביתו של אזרח בריטי. הוא מוסר שהיהודים קבלו על ההתנהגות הגסה של שגריר ספרד, ואף שאלוהו: ׳האם אתה עומד להרוג אותנו כמו שעשית לשני יהודים בסאפיי׳(תעודה מס׳ 36).

משה פארינטה כתב ב־27 באוקטובר 1863 מכתב חוזר בספרדית לנציגי בריטניה, צרפת, איטליה, ארה״ב, פורטוגל ובלגיה

להלן תמצית דבריו:

אנו משערים בנפשנו שכבודכם ערים, בוודאי, למעשי האכזריות שפגעו באחינו שבמרוקו. על המעשים האלה הודענו לאחינו בלונדון ובפריס, והם העבירו את המידע לממשלותיהם כדי שיפעלו להפסיק את ההתנכלויות שהתגברו. לצערי, מאורעות כאלה קורים מדי יום ביומו. אכן, בזכות התערבותן הופסקו ענישות אכזריות בארץ הזאת. ועתה פריאנטה מרחיב את הדיבור על היהודים בסאפי שהואשמו, הולקו ונידונו למוות.

מזמן לא הוטלו עונשי מוות על יהודים ולא הולקו יהודים, ולצערנו, חודשו עונשים אלו, והמצער ביותר שהעונשים הוטלו בהשפעת נציגיה של מדינה תרבותית [ספרד]. קשה לנו להאמין שהדברים קרו בהסכמתה של ממשלה קתולית, שהראתה יחס הומניטרי לאחינו, שמצאו מקלט בתחומי הממלכה שלה, בזכות אדיבותם של מלכת ספרד, השרים, הגנרלים והאזרחים בעת המלחמה ובשעה שהיא כבשה את תיטואן, ובזכות הפקידים שייצגו את ספרד במרוקו. אלה תמיד התנהגו בידידות כלפי היהודים כשפנו לעזרתם. כבודכם בוודאי, ערים למעשה האכזרי שקרה לפני יומיים לשני יהודים חפים מפשע, בעקבות ויכוח עם משרתו של מר מרי, השגריר של ספרד. לטענת הממשל המקומי, המעשה אירע לאחר שהסית נגדם השגריר. הדבר הפתיע אותנו, ולא ברור מה המניע של השגריר להסית נגד גזע חלש וחסר הגנה כמו יהודי מרוקו.

אנו מפצירים בכם לקחת לתשומת לבכם את הנושא ולהעניק לנו את עזרתכם ואת הגנתכם ולנקוט צעדים, בהנחה שהאינטרס של המדינות המתורבתות תואם את עמדתנו כדי למנוע את האסון שקרוב לסכן את אחינו, הנתונים למרותו של הממשל המאורי. אנו מקווים שתעבירו לממשלותיכם את פנייתנו ותנצלו את השפעתכם כדי שהצדק יצא לאור (תעודה מם׳ 37).

28 באוקטובר 1863 – מונטיפיורי כתב למר האמונד והביע את תודתו לממשלת בריטניה על דאגתה למען האסירים, אך הוא תמה שבריטניה הסירה את חסותה מן הנאשם

להלן תוכן הדברים: מונטיפיורי מאשר שקיבל את מכתבו של מר האמונד מ־27 באוקטובר ואת הנספחים אליו, שיש בהם עניין ואשר מעוררים עצב. התגובה הראשונה הייתה הכרת תודה לממשלת הוד מלכותה על הדאגה שגילתה למען אחיו היהודים בסאפי. והתגובה השנייה הייתה לבוא מיד ללונדון למרות מחלתו כדי למסור בעצמו לידי מר האמונד את המכתבים שנשלחו אליו. הוא אינו צריך לומר שהמכתבים הללו עוררו בו דאגה רבה. הרושם שנוצר מצער, הואיל ונעשה עוול לא רק לאלה שחייהם כבר אבדו, אלא גם לאלה שעדיין במאסר.

לדעת מונטיפיורי, הנושא מחייב לשקול ברצינות אילו צעדים יש לנקוט כדי להגן על הנפגעים, אבל החובה החשובה ביותר היא להעניק הגנה לאלה שנשקפת להם סכנה. הרוזן ראסל כבר עשה רבות, ומונטיפיורי מצפה שאף בעתיד יעשה ככל יכולתו כדי להגן על האסירים חסרי המזל כדי שלא יצאו אשמים במשפט, אלא אם כן תוכח אשמתם בהתבסס על עדויות משכנעות בלא ערעור.

מונטיפיורי מוסיף וכותב שקרא בכאב את הדו״ח של מר קארסטנסן, סגן הקונסול הבריטי בסאפי. ממנו עולה שאליאס סאלאר הוצא להורג בלא משפט, כמו שמסר סגן הקונסול. מר קארסטנסן שלח את הדו׳׳ח לשלטונות המאוריים. אם לאומלל הזה יש זכות להגנה על ידי המנגנון הקונסולרי של בריטניה, הרי קשה להסביר מדוע מר קארסטנסן הסיר ממנו את החסות, שבגללה שילם הנאשם בחייו.

מונטיפיורי מסיים את מכתבו שהוא מציע שיחכה בעצמו למר האמונד למחרת [29 באוקטובר] כדי לדון אתו על המעשים הנבזים האלה. אם לא יהיה לו המזל לפגוש אותו, הוא מבקש בהתחשב כהומניות של מר האמונד, שיביא את מכתבו לתשומת לבו של הרוזן ראסל, ומונטיפיורי סומך על חכמתו של מר האמונד ועל אהבת החסד שלו, שיפעל בכל יכולתו ובמהירות האפשרית בנושא הכאוב הזה (תעודה מס׳ 38).

• 9 –
• מה יקרה לעוזרת שלנו, עכשיו, מה יקרה לפַטִימָה?
• היא תסתדר, זו המדינה שלה,
• אז למה היא בכתה?
• היא אהבה אותנו.
• היא תמצא עבודה?
• למה אתה דואג לכולם עכשיו, זו מדינתם, זו ארצם, הם יסתדרו כמו שהערבים מסתדרים,
• אבא אמר שהערבים מרביצים לעוזרות שלהם,
• זו כבר לא בעיה שלנו, אני לא יודעת מה הם עושים.
• למה לא הבאנו אותה אתנו?
• לישראל… להביא את פטימה לישראל,
• כן, למה לא?
• כי היא ערביה ואנחנו במלחמה עם הערבים, מאז שניצחנו אותם בששת-הימים הם שונאים אותנו יותר,
• ולמה אנחנו במלחמה עם הערבים אימא?
• כי הם לא רוצים שתהיה לנו מדינה.

לָא אַלִיאַנְסָה-קראקם

זו איננה צוואה, הרי אתה בני היחיד, ואתה יורש את הכול, אין כספים שעליהם אינך יודע, ואין כספים שהחלטתי לתרום לגורם אחר.

אמנם הקשר בינינו לא היה מן הקלים, אך כנראה שזה טבעו של קשר בין אב לבנו היחיד, גם אני לא הייתי קל, שמרתי בתוכי סוד אחד גדול, גדול מדי עליי, נשאתי אותו שנים בתוכי, ולא יכולתי לומר לך כלום, אולי כן יכולתי, אולי הייתי צריך לעשות את זה כשהיית בן חמש-עשרה, אבל אמך התנגדה, אולי בצדק, אין זה דבר קל, אולי זה קל יותר להיות בוונצואלה מאשר במדריד, אך זה לא, מה לא קל? תשמע בהמשך, בעצם היה יותר מסוד אחד בכל העניין הזה, ואמך לא הייתה בדיוק האם שהכרת. אם היינו חיים במדינה פחות משוגעת מוונצואלה אולי היית שם לב שהשם שלך קצת שונה משמות האחרים, בן זמרה, זה שם שונה מכל הלוֹפֵּז ומכל ההָרְנַנְדֶס, אבל זכית לחיות במדינה בה הגזענות כמעט ואינה קיימת ובמיוחד לא האנטישמיות. אז זהו, כבר אמרתי לך, אני יהודי, אני לא יודע אם זה יפתיע אותך או לא, אולי אתה בעצם כבר יודע, אולי אמך סיפרה לך בהסתר, אולי הלכת לבדוק בבית-הכנסת ומצאת שם קרובים רחוקים שלי, מצאת את השם הזה בספר הטלפונים, אחד מן הקרובים הרחוקים האלה הוא אחי התאום, ראיתי אותו השבוע בבית-הכנסת, ראיתי אותו והוא לא הכיר אותי, גם אני בקושי, רק הבטנו אחד בשני, אמרתי להם שאני ממיאמי, דיברתי באנגלית, שנים התביישתי ללכת לבית-הכנסת, התביישתי, הרי כל הסיפור שלי היה ידוע בתטואן, בושת העיר, בטח כולם התלחשו שם, הוא התחתן עם גויה במדריד, ולא רק גויה, יאמרו, הוא מתחתן עם זונה. זונה… את זה בטח אמך לא סיפרה לך, ואולי כן, אני יודע שהקשר שלך אתה היה עמוק ומיוחד, אולי זונה זו לא בדיוק המילה, היו הרבה צעירות מבתים די טובים בספרד שאחרי מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה עסקו בזנות, האוכל היה מועט ביותר, הן פרנסו לפעמים משפחות שלמות, ותשאל איך הגעתי אליה, טוב, אתה כבר יודע, פגשתי אותה במדריד ליד האוניברסיטה של מדריד, זה לא היה בבית-קפה תמים כפי שסיפרנו, וזה לא היה כל־כך רומנטי, הייתי צריך אישה, כפי שגבר צריך אישה, הייתי לבד, צעיר ומיוחם שם במדריד, לומד רפואה, רחוק מן הבית, רחוק מאמי, רחוק מכל מה שהכרתי כל-כך טוב, אז היה אפשר לקנות אישה בקצת הכסף שהיה לי, לא, היא לא הייתה הראשונה, היא גם לא תהיה האישה האחרונה שלי כפי שאתה יודע, היא הייתה אחת, אחת ואחר-כך מיוחדת כל-כך, נוגה כל-כך, ממלאת אותי געגועים, רק המחשבה עליה הייתה גורמת לי לזקפה, כן, בני, הרי אף פעם לא היינו כל-כך פוריטנים בענייני שפה בבית הזה, אז למה שנתחיל עכשיו, אחרי מותי, כשאתה קורא את זה, אפשר לומר שהמשיכה אליה הייתה בראש ובראשונה גופנית, פיזית, צורך ביולוגי, נכון, היה הרבה חום בעניין, והשיחות אתה היו מיוחדות יותר ויותר,

אני מקווה שהגילוי הזה לא יגרום לך לשנות את דעתך על אמך, תבין היא הייתה אישה נפלאה והיא אהבה אותי ואותך, עד יום מותה לפני חמש שנים, אני יודע שהיא סבלה ממני, מן הבריחות שלי, היא סבלה מחוסר הקשר ביני לבינך, אבל היא אהבה אותנו מאוד, היא בכלל אהבה מאוד, הייתה הבת השמינית של משפחה ברוכת ילדים, מעיר קטנה, ושמה בנירוס, לא רחוק מוולנסיה, אולי תרצה לבקר שם, אולי תרצה לבקר שם בדרך לתטואן, כי אני רוצה לספר לך על העיר הזאת, תטואן, עיר שרק שמה ממלא אותי געגועים כל-כך קשים, עד שניסיתי והצלחתי לא לחשוב עליה משך שנים, עיר לידתי, הגעגועים אינם רק דמעות, אני יכול עכשיו כשאני אומר את השם, כשאני כותב אותו, אני יכול להרגיש את תטואן בדיוק בברך הימנית, בצד הפנימי שלה, אני מרגיש שם את הכאב, כל פעם זה שם, כשאני חושב על אמי, סימי בן זמרה, אולי תעלה לקברה, כשאני חושב עליה אני חש את הכאב בדיוק בבוהן הימנית, כאב כל-כך חזק, כאילו שחותכים לי עכשיו את האצבע ללא הרדמה כמובן, בני, פרננדו בן זמרה, מי היה מאמין יום אחד שלבני יהיה שם כזה, פרננדו בן זמרה, נוצרי, אולי תאמר חסר דת, אבל אני יודע שאמך הקתולית העבירה לך את הקתוליות שלה ללא ספק, זה עובר דרך האם, אולי אף פעם לא הלכת לכנסייה, ובכל זאת בנך הוטבל לנצרות, אל תשאל איך אני יודע, אני יודע שאתה לא הוטבלת, כי כך החלטנו, אמך ואני, שלא תהיה שום דת בבית, וגם בגלל זה היגרנו לוונצואלה, ולא נשארנו במדריד, אבל אני יודע שאת הבן שלך לקחתם אתה ואמך לכנסייה ללא ידיעתי, היא לא אמרה לי כלום, וגם אתה לא, וגם לא, לא עקבתי אחריכם, בכלל לא, זה מסוג הדברים שאדם יודע, כמה שהוא ינסה להתכחש אליהם, הוא יודע את הדברים מבפנים,…..
המשך…..

 שאלה ט״ו. הזכירו לנו שמות האומניות בפאס, וגם כן אם היהודים יש בידם הרבה אמניות.

פאס וחכמיה

תשובה. האומנות הגדולה אשר היא בפאס דוקא ועושין ממנה מסחר לכל ערי המערב היא מלאכת רידוד חוטי כסף לבנים ומוזהבים, וטויתם עם חוטי משי הנקרא בערבי ״סקלי״ ובלע״ז ״בלסייאן״ ונגמרת מלאכתו ע״י כמה אומניות וכלם ביד היהודים, ומתפרנסים ממנה למעלה משלוש מאות נפשות.

האומנים לעשות בזהב ובכסף תכשיטי נשים, אצעדה וכו' ועדיי מלכים משובצים אבנים, וכלים מכלים, כל זה כולם יהודים.

החייטים, תופרי מלבושים בגדי צמר, גם לבוש אנשי החיל עד לבוש מלכות כולם יהודים. ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים. תופרי מנעלים ישמעאלים ויהודים. מעבדי עורות ישמעאלים.

אורגי גלימות סודרים רדידי נשים, חגורות במשי וחוטי כסף בציורים נאים, ביד הישמעאלים. אורגי חגורות סוסים במשי וחוטי כסף בציורים נאים למרכבת מלכים ושרים וכו' ואביזרייהו, ביד היהודים. יוצר כלי חרס גם המצופים אבר בגוונים וציורים, עושי לבנים לבנין גם המצופים אבר בגוונים לריצוף קרקע, כולם ישמעאלים. גם האומנים המרצפים ישמעאלים. בנאים ונגרים ישמעאלים ויהודים, עושי מלאכה בנחושת ובברזל ובדיל ישמעאלים ויהודים. עושים כלי מורג חרוץ בעל שינים להחליק בו הצמר הנקרא ״קרסאל״ ביד היהודים. שאלה ט׳׳ז. היש בתי תלמוד תורה בשביל בני העניים.

שאלה י״ז. כמה מבני העניים לומדים בבית התלמוד.

תשובה. לא יש בקביעות. לפרקים קובעים לבני העניים מלמד. ולפעמים מספחים אותם לשאר המלמדים, וגבאי מחזר בכל בתי כנסת בשביל זה. ומי שנדבו לבו נותן פרוטה.

שאלה י״ח. כמה ישיבות של חכמים יש בפאס וכמה חכמים יש בכל ישיבה.

תשובה. יש כמו חמישה ישיבות של ומדין בקבע. ויש בהם תלמידי חכמים משבעה ועד ארבעה לכל אחת. ושאר תלמידי חכמים לפרקים לומדים זוג זוג או ביחידי, ושאר היום יוצאים לפרנסתם, לכתוב שטרות וכו' ויש מלמדי תלמידים גפ״ת וכו'. גמרא, פוסקים, תנ"ך

ולהשיב על שארית השאלות הנ״ל אשר יעדנו לעיל לבאר, צריכים אנו להציע ממה שנזדמן לידינו כעת (מקדמונינו) מקדמוניות פאס.

שאלתי את פי שנים מחכמי ישמעאל שנזדמנו לפני, אם יש להם ידיעה ברורה אימתי נבנית פאס הישנה, ושלח אחד מהם והביא העתק שיש לו מספר שלהם הנקרא בלשונם ״קרטאס״, וקראו לפני כי בשנת קע״ב (172) למספרם בא מולאי אידריס מעיר אלמדינא הידועה לנביאם והיה משתרר בעיר הנקראת היום זרהון היושבת בין פאס ומקנאס. ובשנת קצ״ב (192) למספרם התחיל בנו הנקרא על שמו ליסד יסודות עיר פאס וקודם לכן לא היתה לה מציאות בעולם. ובשנתינו זאת התרל״ט (1879) ליצירה מונין הישמעאלים אלף ושתי מאות וחמשה ותשעים, הסר מהם קצי׳ב נשאר אלף ומאה ושלוש. וידוע שהישמעאלים מונים י״ב חודשי הלבנה לשנה, ולפי מספר שלנו שמונין לחמה וללבנה ועושים עיבור גו״ח אדז״ט  בכל מחזור קטן צריך להסיר מהמספר ההוא כשלוש ושלושים שנה, נמצא לפי חשבוננו היום אלף ושבעים שנה משהתחילו ליסד פאס שהיא ארבעת אלפים תקס״ט ליצירה (1809).

הערת המחבר :  מחזור של לבנה יש בו י״ט שנים והם י״ב פשוטות ומהם ז׳ מעוברות וסי׳ המעוברות גו״ח אדז״ט בתוספת יו״ד על כל אות של אדז״ט, ובתשלום י״ט שנים ועיבוריהן אין החמה יתירה על הלבנה כלום. ואלמלא לא עשינו ז׳ חדשי עיבור היתד. שנת החמה יתירה על שנת הלבנה בכל מחזור ז׳ חדשים וישתנה זמן החגים. וטעם למה נבחרו השנים הללו לעיבור ולא שנים אחרים ראה לספר חדשי השנה כ״י מהרב שמואל אלבאז זצ״ל.

ובצאתי לחפשי (לחפש) מאיזה זמן נתיישבו היהודים בפאם, הזמן המוקדם אשד מצאתי הוא אשר בירר מהרשי״ל רפופורט בהקדמתו למחברת הערוך פרחון, שאלדד הדני דבר עם רבי יהודה ן׳ קריש בפאס, בערך ארבעת אלפים תר״ס ורבי יהודה בן קריש הזכירו הראב״ע בספר מאזנים וכתב שחיבר ספר היחס וראוי לחלוק לו כבוד.

והגם שהראב״ע מיחס את רבי יהודה בן קריש לעיר תהאר׳ת  אשר היא במחוז תלמסאן תחת ממשלת אלזיר, הנה זאת מצאנו שדבר עם אלדד בפאס. גם זאת נודעת אגרתו שכתב לקהל פאס על תועלת לשון ארמי עיין אוהב גר עמוד פח' הרי ביררנו מציאות היהודים בפאס, במאה השביעית לאלף החמישי. תשעים שנה אחרי שהתחילו ליסדה. ומן הנודע לנו במאה השמינית לאלף החמישי עיין להרב חיד״א ז״ל בשם הגדולים. וז׳׳ל ר׳ אדונים הלוי בן לברט המערבי ממדינת פאס חבר מחברת בשרשי הדקדוק ורש״י בפירושו מזכירו בשם דונש בן לברט כמה פעמים גם הראב״ע בספר מאזנים הזכירו בכלל זקני לשון הקודש. וראה הרב חיד״א ז״ל מחברת דונש, והשגות מנחם בן סרוק ותשובת תלמידי דונש ותשובות תלמידי מנחם, והתייר הגדול ר״ת מכריע ביניהם ע״כ.

ובספר קורא הדורות כתב שהראב״ע כתב בספר מאזנים ר׳ אדונים בן לברט המערבי ממדינת פאס גם הוא השיב דברים נכוחים. ורבי יהודה בר דוד המערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג׳ חכם גדול חכם חרשי הלשון רב על כל חושבי מחשבות ומחשבתו הולידה ד׳ ספרים והם ספר הנו״ח וספר הכפל וספר הנקוד וספר הרקה [הקרחה], והילדים האלה ארבעתן נתן בהם האלקים חכמה ע״ך וכן כתב גם הגאון יעב״ץ במטפחת ספרים הובאו דבריו בספר בר יוחאי מענה פ״ט וז״ל, במערב עמד הראשון שהמציא חכמת הדקדוק הוא רבי יהודה חיוג׳ מפאס ע״ך.

מכתב טז

רבי חסדאי אלמושנינו ז״ל. גדול בתורה, ומפורסם בחסידות והיה נחשב לגדול הדור. חי במאה הד׳ והה׳ ונתבש״מ בחר טבת של שגת התפ״ח ליצירה זקן ושבע ימים בעיר מולדתו טיטואן יע״א.

הרב הנז׳ שמש ברבנות עם מו"ה יצחק ביבאס ומו״ה החסיד דוד הכהן זצ״ל ובשנת התנ״ח בהסתלקותו של האב״ד מהרי״ב ההז׳ נשארו מהרד״ך ומהר״ה דגים לבדם. ובשנת התס״ח נתבש״מ מוהרד״ך האב׳׳ד ונשאר מהר״ה לדיין יחידי בעיר ומפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי טיטואן לא נשארו בניהם בעלי הוראה כי כולם מתו או שנסעו ועזבו את העיר ולכן נותר ר״ח הנז׳ למורה הוראה לבדו, והוא ז״ל הרביץ תורה ברבים והעמיד חמישה תלמידים מובהקים אשר כבר בשנת הת״ע לערך יכול היה לצרף אליו לבי״ד אחדים מתלמידיו.

מהר״ח הגז׳ היה מופלג בדורו והריצו אליו שאלות בהלכה. ובפרט היתה לו הערכה והערצה מיוחדת מב' גדולי הדור ההוא מהריב״ע והרב יעב״ץ ז״ל אשר אף הם כתבו לו שאלות בהלכה והחשיבו את תשובותיו למאוד. ובאחת השאלות שהריצו אליו כתבו לו בזה״ל: ״מופלג בדורו סמוך בעירו רבא דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר הסדאי אלמושניגו נר״ו, נוראות מתורתו יראנו. אחד״ש ואחר נשיקת ידיה דמר וכו' ובסוף השאלה כתבו: ״ואדוני חכם כמלאך האלהים ישקול הדבר במאזני צדקו ויורני דעתו וסברתו המלאה והרחבה… והמלך וכסאו יחי עולם לפני האלהים וכו׳ ע״כ עיין במוצב״י ח״ב סי׳ כ״ג.

הרב הנז׳ חבר כמה פפ״ד וכמה מהם הובאו בס׳ מוצב״י, ובס׳ משפטים צדיקים, ועוד. כמו״כ חיבר ס׳ ״משמרות הקדש״ פי׳ על רש״י עה״ת. וס׳ ״חסד אל״ דרושים לכל חפציהם נדפס בליוורנו שנת להקי״ם א״ת שבטי יעקב לפ״ק.

מהר״ח הנז׳ סבל כל ימיו יסורים קשים למכביר במיתת הבנים. וחי חיי עוני ומהסור. ובכל כתביו מסיים בזה״ל: ״המו״ן עטוף באבלו ואגינו חסדאי אלמושנינו״ ובהקדמתו לספרו חסד אל כותב בין השאר: ״ויהי כאשר ראיתי אחרי רואי בחורותי סר הילם וכוכבי השמים נלחמו ואותי הלמו דכה ופצוע ונשארתי דכה ויגיע מסיבת היותי מכל טוב משולל, ובשלשלת העוני מגולל, ומנעורי גדלני כאב הזמן הבוגד יפרוץ פרץ על פני פרץ השפילני עדי ארץ. ובכל זאת לא שב אפו וזעפו עד אשר השאירני ככלי אין בו חפץ וכו' ע״כ ובכל זאת הגה בתורה בכל מאודו ונפשו ונתקיים בו ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי״.

כמו״כ ידוע ומפורסם בכל שער עירו כי להרב הנז׳ היו נעשים לו נסים גלויים הפלא ופלא וכמו שרמז בזה מהר׳יי כלפון זצ״ל בפיוט שחיבר לכבוד הרב ועז׳ נדפס בס׳ יגל יעקב דף 63 וז״ל בא׳ הבתים: ״עשה כמה פלאות וגבורות, למאורות, כעין ספר יצירות, ספרו לנו אבותינו״.

וכששאלו את מהר״ח אם יש בידו משמות הקודש שמשתמש בהם, היה הוא ז״ל משיב כי אין בידו מאומה מזה ח״ו ורק שומר הוא על פיו ולשונו. וכן קבלה היא אצל חכמי העיר טיטואן מדור דור שמהר״ח הנז׳ קרא פרשת סוטה לפני א״א אחת שהיתה חשודה בזנות והיו פניה מוריקות רח״ל. וכן בשנת בצורת א׳ שהיתה קשה מנשוא ורבו הנופלים במגיפה וברעב. באו יהודים וערבים כאחד לפני מוהר״ח הנז' ונשתטחו לפני רגליו כי יואיל לבקש עליהם רחמים שירדו גשמים כי הגיע מים עד נפש ויודעים בו שאין תפלתו חוזרת ריקם. והוא ז״ל עלה לבית החיים וכל העם אחריו ובהגיעו לפתח ביה״ח נשא עיניו למרום וכה אמר ״לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמך תן כבוד״ וחזר לביתו ובדרך הוצרכו להרימו על כפיים מרוב גשמי ברכה שירדו והוא היה זקן וקשת׳ לו ההליכה. זיע״א. ועד ימינו נהגו בני העיר לעלות להשתטח על מצבת קבורתו בערב יום הכיפורים. וכן חוברו כמה שירים ופיוטים לכבודו הנוהגים לזמרם בימים טובים ובהילולות. עיין עליו במלכי רבנן בערכו ובשו׳׳ת דברי משה להמשבי״ר סי׳ ק״ה וס׳ גדולים צדיקים כ״י.

בפסוק 39-40 בספר הקוראן בסורת היונה כתוב מצטט :

מקורו של קוראן זה רק באללה והוא אישור לספר התורה של ריבון העולמים שקדם לו ואין בו כל ספקות, אם יאמרו, הקוראן הוא המצאתו של השליח, ענה הביאו גילוי דומה לו וקראו כעדים את כל מי שתוכלו.       סוף ציטוט

وَمَا كَانَ هَـذَا الْقُرْآنُ أَن يُفْتَرَى مِن دُونِ اللّهِ وَلَـكِن تَصْدِيقَ الَّذِي بَيْنَ يَدَيْهِ وَتَفْصِيلَ الْكِتَابِ لاَ      رَيْبَ فِيهِ مِن رَّبِّ الْعَالَمِينَ 37

 ולא ניתן לבדות את הקוראן הזה ללא אלוהים, ואין הוא אלא מאשא את אשר לפניו, ומציג אחד אחד את דברי הספר, און ספק בו; מעם רבון העולמים הוא

أَمْ يَقُولُونَ افْتَرَاهُ قُلْ فَأْتُواْ بِسُورَةٍ مِّثْلِهِ وَادْعُواْ مَنِ اسْتَطَعْتُم مِّن دُونِ اللّهِ إِن كُنتُمْ صَا
دِقِينَ 38

האם ספר הספרים זקוק לאישורו של הכתוב בספר הקוראן הבנוי רובו ככולו מחיקויים ומכפילויות ומדברי הסתה דווקא נגד העם היהודי?

איך אפשר להעיז ולומר ש״מקורו של קוראן זה רק באללה״?

האם אלוהים אימץ ביודעין את כל החוקים והאמונות הפגניות ואת כל מנהגי עובדי האלילים אשר הועתקו בשלמותם ונכללו בקוראן מתקופת הג׳הליה?

האם ספר זה יכול להוות אישור לספר התורה של ריבון עולם? פרקי הקוראן מהווים בסיס איתן להנצחת תורתם ומסורתם של עובדי אלילים וכל יתר כתביו הם חיקויים מעוותים, טעויות ושקרים ותו לא.

השאלה המוצגת למאמינים בקוראן, מצטט: אם יאמרו שהקוראן המצאתו של השליח ענה הביאו גילוי דומה לו. סוף ציטוט.

איזה גילוי נבואי יש בקוראן שלא היה ידוע לרבים עוד לפני אלפי שנים? הקוראן איננו מהווה תגלית תיאולוגית בכל שלביו ואף איננו המצאתו של השליח אלא שנכתב ביוזמתו של עותמאן החליפה השלישית בהירארכיה המוסלמית כעשרים וארבע שנים לאחר מותו של מוחמד.

בפסוק 5 בספר הקוראן בסורת יוסף, מצתטט :

כאשר סיפר יוסף לאביו, חלמתי חלום כי השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי, היתרה בו אביו, בני אל תספר על חלומך לאחיך לבל יחרשו עליך רעוץ לפי עצת השטן האוייב הגלוי לבני האדם……סוף ציטוט.

إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4

4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם               משתחווים לי.

יוסף אמר לאביו: ר׳ בראשית לז 9 ואילך.

قَالَ يَا بُنَيَّ لاَ تَقْصُصْ رُؤْيَاكَ عَلَى إِخْوَتِكَ فَيَكِيدُواْ لَكَ كَيْدًا إِنَّ الشَّيْطَانَ لِلإِنسَانِ عَدُوٌّ مُّبِينٌ 5

5 אמר, בני, אל תספר את חלומך לאחיך פן יחרשו עליך רעה. הן השטן אויב מושבע הוא לאדם

ובהמשך בפסוק 10 בסורת יוסף , מצטט:

قَالُواْ يَا أَبَانَا مَا لَكَ لاَ تَأْمَنَّا عَلَى يُوسُفَ وَإِنَّا لَهُ لَنَاصِحُونَ 11

11 אמרו, אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף? הן רק את טובתו נבקש!

 أَرْسِلْهُ مَعَنَا غَدًا يَرْتَعْ وَيَلْعَبْ وَإِنَّا لَهُ لَحَافِظُونَ 12

12 שלחהו עמנו מחר למען ישתובב וישחק, ואנו נשמרהו מכל משמר.

ואז פנו אל אביהם ואמרו: מה לך כי אינך בוטח בנו בכל הנוגע ליוסף, שלח אותו עמנו מחר למען יתענג וישחק ואנו נשמור עליו, ויאמר אביהם מצטער אני שאתם רוצים לקחתו עמכם כי חושב אני שזאב יטרוף אותו כשלא תשימו לב אליו, אך הם ענו, אם יוכל זאב לטרוף אותו כשהוא בחברתנו הרי נהיה גם אנו אבודים.

סוף ציטוט

כל הפסוקים בפרק המתאר את תולדות יוסף בקוראן אינם משקפים נכונה את המקור, לא רק שאינם משקפים נכונה את המקור אלא שאף ישנם שינויים בתכלית בניסוח ששינו לחלוטין את מובנו ואת משמעותו של הכתוב.

ראה פרק לז׳ בספר בראשית פסוקים ט – יא, מצטט:

ויחלום עוד חלום אחר ויספר אותו לאחיו ויאמר הנה חלמתי חלום עוד והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי ויספר אל אביו ואל אחיו. ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת? הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר.

סוף ציטוט

האם יש דמיון בתיאור או בתוכן בין הכתוב בסורה 5 בשורת יוסף בספר הקוראן לבין הכתוב בספר בראשית פרק לז׳ פסוקים ט – יא' ראה בספר בראשית פרק לז׳ פסוקים יא – טו כתוב, מצטט:

וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיביני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה.

סוף ציטוט

האם יש כל דמיון בתוכן או בתיאור ההתרחשויות בין הכתוב בסורה 10 שבבשורת יוסף בספר הקוראן לבין המתואר בספר בראשית פרק לז׳ פסוקים יא – טו?

תרגום לעברים לפסוקים מהקוראן מאת פרופ' רובין

כששניהם נכנסו לרכב, היא התניעה והחלה לדהור ברחובות ריקים שתושביהם שרויים עדיין בשנת ישרים. השלווה אופפת את העיר, למעט שאון גלי הים שמהדהד מרחוק. הוא הביט בה חליפות מזווית עינו כשהוא מנסה לאתר תווים ספרדיים בפניה היפים לנוכח ידיעתה בשפה הספרדית. לפתע עלה בלבו חשש, ששהותו עמה ביחידות עלולה לסבך אותו, מחשבה זו הוסיפה להטריד אותו עד שמארי עצרה את מכוניתה ויצאה, וכשראה אותה משוחחת עם הבחור שהמתין בפתח המשרד, הוא נרגע. עברו כמה שניות עד שמארי מאותתת לו לצאת מן האוטו. הוא יצא והחל לצעוד כשבמוחו ניקרו השאלות: "מדוע אמרה שהיא רוצה לדבר אתי ביחידות, מיהו האיש הזה, ומה שניהם רוצים ממני". היא הציגה בפניו את רוברט כאיש סודה, ושני הגברים לחצו ידיים. "נא לשבת", פנתה לאנטואן, הוא התיישב מולה ליד השולחן בשעה שרוברט מכין קפה. 

"בעלי אמר לי שנולדת במלגה", היא פתחה את השיחה בספרדית. "אמת", השיב במבט קורן, "גם את"?, הוא שאל. "לא", השיבה, והסבירה שלמדה ספרדית מאימה שנולדה במלילה. "שתו את הקפה לפני שיהפוך ללימונדה", זרז אותם רוברט בהניחו את המגש על השולחן. מאחר שהלצתו לא עוררה שום תגובה, הוא סיפר להם בדיחה מצחיקה על הקפה והלימונדה, ובכך גרר את אנטואן שהפגין את כישרונו בבדיחות. "אשתך דוברת צרפתית", קטעה מארי את הצחקוקים בפנותה לאנטואן. "כן", הוא ענה בהבעה תוהה. "אם היא מעוניינת לעבוד כמלצרית, תשלח אותה אלי מחר", היא בישרה לו. "בהחלט", הוא השיב בצליל רוטט מהתרגשות. אחרי הקפה, היא הסבירה לו בקיצור את מצבם של היהודים כנתיני המלך, שהטיל איסור על יציאתם ממרוקו. אף שההיסטוריה והפוליטיקה הם מעבר לאופקו של אנטואן, הוא הביע השתוממות על מעמדם הנחות של היהודים, וכל שאלותיו התמימות בנושא השיבה עליהם. כעת הזמן להבהיר לו את בקשתה:  "הטובה שאני מבקשת ממך היא שבאחת מנסיעותיך, תסיע למרוקו הספרדית שלושה נערים יחד עם בחור מבוגר כבן עשרים".  היא הסבירה לו  בנימה של אשת הבוס כשהיא לוטשת בו מבט בוחן. "אין בעיה גברתי", הוא ענה בבת צחוק. מתשובתו הבינה שהוא מקל ראש במשימה, לפיכך היא נאלצה להבהיר לו את התסבוכת שבחציית גבול בלתי חוקית כשהיא מדגישה את הזהירות שיש לנקוט במיוחד לגבי המחסום שליד העיר תאזה. לכן עליו לסייר קודם באזור כדי להכיר את המחסומים, ולסמן את המסלול הנכון. "לאיזו עיר הם צריכים להגיע", שאל אנטואן. "לעיר מלילה", השיבו שניהם. "אך גם שם הם עלולים להיתפס, אם אין להם פספורט", הקשה אנטואן. "שם יש מי שידאג להם", הרגיעה אותו מארי כשהיא מעלימה ממנו פרטים שאסור לו לדעת. היא קבעה את תאריך המסע הנוח לה:  ל-11 במאי. בתאריך זה בעלה אמור להיות בקזבלנקה לרגל עסקיו. ולאחר שהזהירו אותו שוב שהדבר אסור שייוודע לאיש, "אפילו לבעלי", הוסיפה מארי, הם איחלו לו הצלחה. מארי קיימה את הבטחתה לאנטואן, ועוד באותו שבוע השיגה לאשתו עבודה בבית קפה רקס.

יומיים אחרי זה היא זימנה את הנערים לפגישה בביתה, וסיפרה להם על תכניתה, שרלי ואלברט פרצו בקריאות שמחה: "בעוד חודש וחצי, אנו בדרך לישראל", קרא שרלי תוך חבטה על זרועו של אלברט, ושניהם פצחו בשיר: "חיל פרשים לנו" שלמדו במועדון. מארי התבוננה בהם כשחיוך קל נסוך על פניה: "יצר הרפתקה", הרהרה. אלישע כדרכו לא הניד עפעף, אף שרעיון העלייה לארץ הלהיב אותו מאד, אך אחד מקווי אופיו היא הנטייה להצניע את רגשותיו. אם מתוך ביישנות, או מפחד, כפי שאחרים פירשו זאת, ואילו מארי ראתה בנטייה זו יסוד תבונתי. משום כך היא אימצה אותו בהסכמת משפחתו הכפרית. מה שהקסים אותה באישיותו, היא השכלה תורנית רחבה שרחש בכפר, תפיסתו  המהירה וחריצותו הבלתי נלאית. במשך ששה חודשים הוא הגיע להישגים בלימוד צרפתית ממורה פרטי, שעלו על הישגיהם של אלה שלמדו שמונה שנים בבית ספר. "שכלו גדול יותר מנפשו", אמר עליו המורה. שרלי-נער יתום מאם, ושבע מרורים מאשת אביו, מלא מרץ, ומצטיין בחינוך גופני. אלברט יתום מאב, למזלו הוא זכה לטיפול מסור מאם אשת חיל, מה שמאפיין אותו, הקרבה הנפשית שהוא מפגין כלפי חבריו, ובמיוחד כלפי אלישע. 

החטא לבדות דברים בשם ה׳

מוחמר מאמין שמי שאומר או כותב בשקר שקבל נבואה מבורא עולם, עובר בזה חטא נורא:

״מנוול מכל הוא הטופל שקרים על אלוקים או הטוען: נגלו לי דברי נבואה, אם כי לא נגלה לו דבר, והאומר: הורד אוריד את אשר הוריד אלוקים״; ״יש בהם [בין היהודים] עמי־ארצות אשר לא ידעו כתב ורק מהרהורי לבם הם רואים בו, ורק משערים. אבוי לכותבים במו־ידיהם את הכתב ואחר אומרים: זאת מעם אלוקים, למען ימכרוהו באפס מחיר. אוי להם על שכתבו ידיהם ואוי להם על פועלם״(ו, צג_; ב, עח-עט).

סורה 6 – המקנה , פסוק 93

وَمَنْ أَظْلَمُ مِمَّنِ افْتَرَى عَلَى اللّهِ كَذِبًا أَوْ قَالَ أُوْحِيَ إِلَيَّ وَلَمْ يُوحَ إِلَيْهِ شَيْءٌ وَمَن قَالَ سَأُنزِلُ مِثْلَ مَا أَنَزلَ اللّهُ وَلَوْ تَرَى إِذِ الظَّالِمُونَ فِي غَمَرَاتِ الْمَوْتِ وَالْمَلآئِكَةُ بَاسِطُواْ أَيْدِيهِمْ أَخْرِجُواْ أَنفُسَكُمُ الْيَوْمَ تُجْزَوْنَ عَذَابَ الْهُونِ بِمَا كُنتُمْ تَقُولُونَ عَلَى اللّهِ غَيْرَ الْحَقِّ وَكُنتُمْ عَنْ آيَاتِهِ تَسْتَكْبِرُونَ 93

גם המוסלמים וגם היהודים מאמינים בכך. למעשה מדובר בדיוק במה שהואשם מוחמד בעצמו על־ידי היהודים.

מסורת קבועה ובלתי ניתנת לספק אצל המוסלמים טוענת, שמוחמד לא ידע קרוא וכתוב. אם כך, הוא לא היה מסוגל לקרוא את התורה בעצמו ולהיווכח מה כתוב בה. הוא לא יכול היה לבדוק אם דבריו סותרים את דברי התורה. כל מה שלמד בא לו מפי מוריו; הוא היה תלוי בהם לגמרי, ומורו במדינה היה דבוק בעמדות הנוצרים נגד היהודים. כאן יש נקודה עיקרית, והכול תלוי בה.

יש להעיר שמצד אחד מודה מוחמד שאינו יודע היכן האמת במחלוקת בין היהודים והנוצרים, והוא מניח לאללה שישפטם ביום הדין:

״היהודים אומרים: אמונת הנוצרים אין בה ממש, והנוצרים אומרים: אמונת היהודים אין בה ממש – בעודם [הנוצרים] קוראים את הכתב [התורה]… וביום תחיית המתים ישפוט אלוקים ביניהם בכל אשר נחלקו״(ב, קיג).

סורה 2- הפרה – פסוק 113

وَقَالَتِ الْيَهُودُ لَيْسَتِ النَّصَارَى عَلَىَ شَيْءٍ وَقَالَتِ النَّصَارَى لَيْسَتِ الْيَهُودُ عَلَى شَيْءٍ وَهُمْ يَتْلُونَ الْكِتَابَ كَذَلِكَ قَالَ الَّذِينَ لاَ يَعْلَمُونَ مِثْلَ قَوْلِهِمْ فَاللّهُ يَحْكُمُ بَيْنَهُمْ يَوْمَ الْقِيَامَةِ فِيمَا كَانُواْ فِيهِ يَخْتَلِفُونَ 113

אם כן, הסבָרָה המתבקשת שמוחמד לא יחליט להאשים את היהודים שסירבו לקבל את הנצרות, אולם למרבה ההפתעה הוא מבטיח את אש הגיהנום ליהודים על שלא הסכימו עם ההיתרים של ישו. וכאן נקודה עיקרית נוספת שהכול תלוי בה.

כאמור לעיל סביר להניח, כי יש קטעים בקוראן שאינם אותנטיים, אלא הם נכתבו בידי כמה כותבים, וביניהם נוצרים או יהודים מומרים לנצרות או מומרים לאסלאם או נוצרים שהתאסלמו ושימרו מהשקפתם הקודמת נגד היהדות. לכן ייתכן בהחלט שמוחמד לא אמר את כל הדברים המיוחסים לו והמובאים בשמו בקוראן, אלא הם נכתבו בידי אחרים אחרי מותו ונכללו בקוראן.

עד אחד או מיליוני עדים

לדעת הנוצרים  והמוסלמים, צריכה האנושות כולה לקבל דת שיצאה מפיהם של יחידים ישו, פאולוס או מוחמד. המעשים שעל־ידיהם תזכה האנושות כולה לגן עדן – ומנגד המעשים שבעטיים תיענש בגיהנום – יֵרדו משמים באמצעות יחידי סגולה, אף שבתקופה שהם חיו כבר היה העולם מאוכלס במיליוני אנשים. אבל לפי המסורת היהודית ניתנה הדת לכל העולם לאדם, לנח ולמשפחותיהם, בזמן שהיו היחידים בעילם. מאוחר יותר ניתנו הדת עבור עם ישראל וכן החוקים לאומות העולם בפומבי – לפני עם ישראל בהר סיני. הנביא ישעיה מעיד שעם ישראל ראויים להעיד בפני אומות העולם על בורא עולם ועל הדת שנתן להם:

״אתם עֵדַי נאום הי, ועבדַי אשר בחרתי״ (ישעיה מג, י).

לפי פירוש מסוים, הרווח אצל המוסלמים, יש פסוק בקוראן ובו טוען מוחמד שהיהודים שכחו חלק מדת האמת:

״כיוון שהפרו את בריתם, קיללנו אותם והקשינו את לבם. הם מטים את המילים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו מקצת הדברים אשר הזכירו להם״ (ה, יג).

فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ لَعنَّاهُمْ وَجَعَلْنَا قُلُوبَهُمْ قَاسِيَةً يُحَرِّفُونَ الْكَلِمَ عَن مَّوَاضِعِهِ وَنَسُواْ حَظًّا مِّمَّا ذُكِّرُواْ بِهِ وَلاَ تَزَالُ تَطَّلِعُ عَلَىَ خَآئِنَةٍ مِّنْهُمْ إِلاَّ قَلِيلاً مِّنْهُمُ فَاعْفُ عَنْهُمْ وَاصْفَحْ إِنَّ اللّهَ يُحِبُّ الْمُحْسِنِينَ 13

לדבריהם, זו הסיבה שהאנושות הוצרכה לקבל את הדת דרך איש אחד: מוחמד. אבל היהודים טוענים שהם מכירים את דתם כפי שקיבלוה בסיני, ולמדוה כמו שנצטוו ממשה ומיהושע. וכבר הבטיחו משה ונביאים שהיהודים לעולם לא ישכחו את התורה:

״כי לא תשכח [השירה, התורה] מפי זרעו [של ישראל]״;״ואני זאת בריתי אותם, אמר ה׳, רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה׳, מעתה ועד עולם " . דברים לא, כא

המשנה מעידה על מסורת התורה, שמאז דורו של משה עברה מדור לדור בלי הפסק: ״משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוהו לאנשי כנסת הגדולה״(אבות א, א).

הבה נשאל: האם מצדיקה ההיסטוריה את ההאשמה, שהיהודים שכחו את תורתם? עדויות רבות מעידות על אדיקותם הרבה לדתם. הבה ונביא מדברי פלביוס:

״אפילו עתה אין בנמצא איש מן העברים אשר אינו מתנהג כאילו היה משה נוכח, ומוכן להענישו באם יעשה מעשה לא הגון כלשהו… הם מעדיפים להיכנע לדיני משה מאשר לממש את מאווייהם האישיים, אפילו כאשר אין הם יראים כי מאן דהו יכול להטיל עליהם עונש, אלא רק מתוך כבוד למצפונם האישי… עד ימינו יש לכתובים שהותיר משה השפעה כה רבה, עד כי אפילו שונאינו מודים כי אלוקים הוא אשר תיקן שיטה זו, וכי האמצעי היה משה ואישיותו הנעלה״; ״ידוע היטב לכול באמצעות מעשינו כי רבים מבני עמנו הסכימו פעמים רבות באומץ לב לעבור כל סבל ובלבד שלא לומר מילה אחת נגד חוקינו״; ״כאשר השתנה גורלם [של היוונים], שכחו כמעט את כל אותם חוקים [חוקיהם], בעוד אנו, שעברנו אלפי תמורות בגורלנו כתוצאה מהתחלפות מלכי אסיה, לא בגדנו בחוקינו תחת הלחצים הכבדים ביותר בהם היינו נתונים! גם לא הזנחנו אותם לא מתוך עצלות ולא לצורך פרנסה״.

עדותו – שגם שונאי ישראל מודים באדיקות היהודים בדתם – מוצאת סימוכין בהיסטוריה. וכבר עמדו חוקרים רבים בעולם על העובדה בת אלפי שנה, שהתנהגות היהודים בשמירת דתם השפיעה לטוב על האומות שסבבו אותם. מחשבת ישראל עזרה גם להתפתחות הפילוסופיה, המחשבה המדינית, המשפט, החברה, מדעי הטבע, ואפילו הכלכלה, מן העת העתיקה ועד ימינו.

מצד אחד נכון שהמסרים הדתיים והמוסריים, שהאוונגליון והקוראן מוסרים, מבוססים בעיקר על גילויי הר סיני; אבל מהצד האחר הם מאשימים את היהודים

בכפירה, בפריקת עול אלוקים ובסילוף כתבי הקודש. שני הספרים האלה מחלישים בזה את תוקף עדותם של מיליוני העדים של גילוי השכינה במתן תורה. לנוצרים נראה כאילו רק ישו ופאולוס וחבריו נשארו כעדים נאמנים; למוסלמים נשארה עדות מוחמד, ולשיטתם יש שלושה עדים; אבל ליהודים יש מיליוני עדים, והם שמסרו את הדת מדור לדור מאז קיבלו את התורה בסיני.