מורשת יהדות מרוקו

 שאלה ט״ו. הזכירו לנו שמות האומניות בפאס, וגם כן אם היהודים יש בידם הרבה אמניות.

פאס וחכמיה

תשובה. האומנות הגדולה אשר היא בפאס דוקא ועושין ממנה מסחר לכל ערי המערב היא מלאכת רידוד חוטי כסף לבנים ומוזהבים, וטויתם עם חוטי משי הנקרא בערבי ״סקלי״ ובלע״ז ״בלסייאן״ ונגמרת מלאכתו ע״י כמה אומניות וכלם ביד היהודים, ומתפרנסים ממנה למעלה משלוש מאות נפשות.

האומנים לעשות בזהב ובכסף תכשיטי נשים, אצעדה וכו' ועדיי מלכים משובצים אבנים, וכלים מכלים, כל זה כולם יהודים.

החייטים, תופרי מלבושים בגדי צמר, גם לבוש אנשי החיל עד לבוש מלכות כולם יהודים. ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים. תופרי מנעלים ישמעאלים ויהודים. מעבדי עורות ישמעאלים.

אורגי גלימות סודרים רדידי נשים, חגורות במשי וחוטי כסף בציורים נאים, ביד הישמעאלים. אורגי חגורות סוסים במשי וחוטי כסף בציורים נאים למרכבת מלכים ושרים וכו' ואביזרייהו, ביד היהודים. יוצר כלי חרס גם המצופים אבר בגוונים וציורים, עושי לבנים לבנין גם המצופים אבר בגוונים לריצוף קרקע, כולם ישמעאלים. גם האומנים המרצפים ישמעאלים. בנאים ונגרים ישמעאלים ויהודים, עושי מלאכה בנחושת ובברזל ובדיל ישמעאלים ויהודים. עושים כלי מורג חרוץ בעל שינים להחליק בו הצמר הנקרא ״קרסאל״ ביד היהודים. שאלה ט׳׳ז. היש בתי תלמוד תורה בשביל בני העניים.

שאלה י״ז. כמה מבני העניים לומדים בבית התלמוד.

תשובה. לא יש בקביעות. לפרקים קובעים לבני העניים מלמד. ולפעמים מספחים אותם לשאר המלמדים, וגבאי מחזר בכל בתי כנסת בשביל זה. ומי שנדבו לבו נותן פרוטה.

שאלה י״ח. כמה ישיבות של חכמים יש בפאס וכמה חכמים יש בכל ישיבה.

תשובה. יש כמו חמישה ישיבות של ומדין בקבע. ויש בהם תלמידי חכמים משבעה ועד ארבעה לכל אחת. ושאר תלמידי חכמים לפרקים לומדים זוג זוג או ביחידי, ושאר היום יוצאים לפרנסתם, לכתוב שטרות וכו' ויש מלמדי תלמידים גפ״ת וכו'. גמרא, פוסקים, תנ"ך

ולהשיב על שארית השאלות הנ״ל אשר יעדנו לעיל לבאר, צריכים אנו להציע ממה שנזדמן לידינו כעת (מקדמונינו) מקדמוניות פאס.

שאלתי את פי שנים מחכמי ישמעאל שנזדמנו לפני, אם יש להם ידיעה ברורה אימתי נבנית פאס הישנה, ושלח אחד מהם והביא העתק שיש לו מספר שלהם הנקרא בלשונם ״קרטאס״, וקראו לפני כי בשנת קע״ב (172) למספרם בא מולאי אידריס מעיר אלמדינא הידועה לנביאם והיה משתרר בעיר הנקראת היום זרהון היושבת בין פאס ומקנאס. ובשנת קצ״ב (192) למספרם התחיל בנו הנקרא על שמו ליסד יסודות עיר פאס וקודם לכן לא היתה לה מציאות בעולם. ובשנתינו זאת התרל״ט (1879) ליצירה מונין הישמעאלים אלף ושתי מאות וחמשה ותשעים, הסר מהם קצי׳ב נשאר אלף ומאה ושלוש. וידוע שהישמעאלים מונים י״ב חודשי הלבנה לשנה, ולפי מספר שלנו שמונין לחמה וללבנה ועושים עיבור גו״ח אדז״ט  בכל מחזור קטן צריך להסיר מהמספר ההוא כשלוש ושלושים שנה, נמצא לפי חשבוננו היום אלף ושבעים שנה משהתחילו ליסד פאס שהיא ארבעת אלפים תקס״ט ליצירה (1809).

הערת המחבר :  מחזור של לבנה יש בו י״ט שנים והם י״ב פשוטות ומהם ז׳ מעוברות וסי׳ המעוברות גו״ח אדז״ט בתוספת יו״ד על כל אות של אדז״ט, ובתשלום י״ט שנים ועיבוריהן אין החמה יתירה על הלבנה כלום. ואלמלא לא עשינו ז׳ חדשי עיבור היתד. שנת החמה יתירה על שנת הלבנה בכל מחזור ז׳ חדשים וישתנה זמן החגים. וטעם למה נבחרו השנים הללו לעיבור ולא שנים אחרים ראה לספר חדשי השנה כ״י מהרב שמואל אלבאז זצ״ל.

ובצאתי לחפשי (לחפש) מאיזה זמן נתיישבו היהודים בפאם, הזמן המוקדם אשד מצאתי הוא אשר בירר מהרשי״ל רפופורט בהקדמתו למחברת הערוך פרחון, שאלדד הדני דבר עם רבי יהודה ן׳ קריש בפאס, בערך ארבעת אלפים תר״ס ורבי יהודה בן קריש הזכירו הראב״ע בספר מאזנים וכתב שחיבר ספר היחס וראוי לחלוק לו כבוד.

והגם שהראב״ע מיחס את רבי יהודה בן קריש לעיר תהאר׳ת  אשר היא במחוז תלמסאן תחת ממשלת אלזיר, הנה זאת מצאנו שדבר עם אלדד בפאס. גם זאת נודעת אגרתו שכתב לקהל פאס על תועלת לשון ארמי עיין אוהב גר עמוד פח' הרי ביררנו מציאות היהודים בפאס, במאה השביעית לאלף החמישי. תשעים שנה אחרי שהתחילו ליסדה. ומן הנודע לנו במאה השמינית לאלף החמישי עיין להרב חיד״א ז״ל בשם הגדולים. וז׳׳ל ר׳ אדונים הלוי בן לברט המערבי ממדינת פאס חבר מחברת בשרשי הדקדוק ורש״י בפירושו מזכירו בשם דונש בן לברט כמה פעמים גם הראב״ע בספר מאזנים הזכירו בכלל זקני לשון הקודש. וראה הרב חיד״א ז״ל מחברת דונש, והשגות מנחם בן סרוק ותשובת תלמידי דונש ותשובות תלמידי מנחם, והתייר הגדול ר״ת מכריע ביניהם ע״כ.

ובספר קורא הדורות כתב שהראב״ע כתב בספר מאזנים ר׳ אדונים בן לברט המערבי ממדינת פאס גם הוא השיב דברים נכוחים. ורבי יהודה בר דוד המערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג׳ חכם גדול חכם חרשי הלשון רב על כל חושבי מחשבות ומחשבתו הולידה ד׳ ספרים והם ספר הנו״ח וספר הכפל וספר הנקוד וספר הרקה [הקרחה], והילדים האלה ארבעתן נתן בהם האלקים חכמה ע״ך וכן כתב גם הגאון יעב״ץ במטפחת ספרים הובאו דבריו בספר בר יוחאי מענה פ״ט וז״ל, במערב עמד הראשון שהמציא חכמת הדקדוק הוא רבי יהודה חיוג׳ מפאס ע״ך.

כל מסדרי הדורות שראיתי יחסו הגירוש לשנת רנ׳׳ב (1492), זולתי הרב רבי יוסף שווארץ שיחס הגירוש לשנת רנ״ו (1496). ובשביל שיש בדבריו חדשות שיש לנו חפץ בידיעתם אעתיק כל לשונו. וז״ל בספר דברי יוסף בחלק

פאס וחכמיה

התשובות שאלה נ״ט. ובעת אשר עלו הישמעאלים (סאראסיני הערביים מאמיני מחמד) על ארץ אפריקא תפסו גם חבל עם מוריאש ובאורך הזמן בשנת 4471 לבריאה (1711) יצאו מהארץ ההיא ועלו לארץ ספאניא וכבשו כמעט כל הארץ ולקחו מיד העם הגאטהי המערביים (וועסטגאטהן) יושבי ומושלי הארץ והישמעאלים אלה יושבי ארץ ספאניא הם הנקראים בספר דברי הימים בשם מויאר, והיתה הארץ תחת ידם כמעט משך זמן ח׳ מאות שנה עד מלוך מלך פערדינאד בשנת 5251 ונלחם עמהם כעשר שנים ולקח כל הארץ מידם ומהם עלו מן הארץ ארצה אפריקא לחבל ערי פאם ומראקש ומהם נשארו שם ונקראים בלשון ספאניא מוריסקוס. והמלך פיליפפי השני לחץ אותם וגרש בשנת (5331) מאה אלף מהם עד שבשנת (5370) תחת משלת פיליפפי השלישי כשלחם כלה גרש גרשם ועלו במלליאן אחד למדינה אפריקא.

והנה הם מאמונת הישמעאלים ועם ספאניא הנוצרים שנאום ותמיד בזזו וקללו אותם עד ששם מוריסקה היה להם למשל ולשנינה לבזות איש את רעהו בשם זה. ויהי (וי היה) כאשר הוגלתה הגולה גולת ירושלים אשר בספרד ויתגרשו כל בני ישראל משם בשנת הרנ״ו (1496) לבריאה וישבו בארץ ובמלכות טורקיה וארץ הקדושה נשאר שם זה בפי בני אמונתינו לבזות איש את אחיו מורישקה (חומרי המקום אשר יצאו משם) אשר שמעו ולמדו מפי העמים אשר ישבו בני ישראל ביניהם. ועד היום קוראים האיש והעם המוני (פאבל) בשם זה מורישקה עכ״ל הצריך.

והרבנים שבאו לפאס בגירוש קאסטיליא תיקנו כמה תקנות ונמצאים אצלינו בחתימם ידם. וכבר נדפסו בספר כרם חמר חלק ב׳. והתקנה הראשונה כתובה בלשון לעז בחדש סיון משנת רנ״ד (1494) לפ״ק וחתום בה משה אלברהניץ משה ממון, יצחק צירויה, בנימין בר יוסף גבאי.

בזמן הגרוש היה מהר״י בירב רבו של מדן בית יוסף רב בפאס, וז״ל הרב קורא הדורות, אחר שדבר על גירוש ספרד כתב וז״ל, גם בזמן ההוא היה הרב המכונה בירב גם הוא היה מגירוש קאסטיליא ממתא מקדם ממלכות טוליטולא והיה ממשפחת מרמראן מבני ממנוגיל והיה מגדולי תלמידי הר״י אבוהב ולכך כשמביא הרב בית יוסף דבריו בטור אורח חיים, אומר כתב רבינו הגדול מהר״י אבוהב להיות רבו של רבו. וזה הרב מהר״י בי רב בזמן גירוש ספרד יצא מקאסטיליא והלך לפיס, ומפיס הלך למצרים וישב שם קצת ימים, ואחר ׳כך הלך לארץ הצבי צפת תובב״א. ושם בצפת הרביץ תורה והעמיד תלמידים רבים וגדולים בחכמה. והרי לך דבריו מ״ש (מה שכתב) בענין הסמיכה בהתוכחו עם הרב הכולל כמוה״ר לוי בן חביב, והובאו דבריו שם בספר מהר״ל בן חביב בדף רצ״ח ע״א וז״ל אחר זה כתב בתנאי המתמנה שצריך שיהיה בקי גדול וקדוש לה׳. וגם בזה תמהתי עליו שתהלות לאל יתברך מיום הגירוש והגזירות שבספרד לעולם הייתי מורה הוראות בישראל, ורב לחמשת אלפים בתים יהודים במדינת פאס כמפורסם לכל העולם, והייתי אז בן י׳׳ח שנה, ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים, ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי השי״ת ונתעסקתי בתורתו. לכן אני יודע שמצד הקדושה כל השומע יאמר כל מן דן סמוכו לנא וכר, תהלות לאל, עכ׳׳ל הצריך.

ויש לתמוה  היאך אפשר שיהיו בפאס חמשת אלפים בתים, שהרי בזמן מהר״י בי רב שהיה מן המגורשים, היו כבר היהודים בהאלמללאח, שבשנת קצ״ח נתגרשו מפאס לבאלי להאלמללאח, והאלמללאח אנו רואים בזמן הזה שהוא מבונה תחתיים שניים, הלואי יכיל בתוכו ארבעה עשר מאות וחמישים בתים, לזה צריכין אנו להציג מה שנמ״ך (שנמצא כתוב) אצלינו בקונטריס דברי הימים כתב יד וז״ל, היום הזה יום ה׳ י׳ בטבת משנת התפ״ד (דצמבר 1724) ומשנת התפ״א (1721) היינו בצער הגשמים זה שלוש שנים, והשנה הזאת היא הרביעית שנה אחר שנה שלא ירדו גשמים כי אם מעט מזער בסוף החורף מאדר הסמוך לניסן והלאה, ושנה זו לא ירדו בה כל עיקר עד שיבשו האילנות הזתים והגפנים והתאנים וכרתו אותם לעצים. והחטה הולכת ומוספת בכל שנה, ובשנה שעברה היא התפ״ג (1723) ליצירה בחודש אדר הסמוך לניסן היתה שווה החטה מאה וחמשה ושלושים אוקיות לסחפא ב״ם ד״ת ללמוד. (סחפא ומוד הם כלי מידת) ובכל שנה ושנה היו מתענים שני וחמישי ושני שלוש של שלוש ועד עצירה גדולה לא הגענו אבל בשנת התפ״ג ליצירה הנ״ז עשו במכנאס ובסאלי ובצפרו עצירה גדולה והוציאו ספר תורה ולא נענו ביום התענית עצמו אלא אחר כך וירדו גשמי ברכה ורצון סוף אדר בי, ג׳ ימים, ומראש חודש ניסן עד ערב פסח, וירדו השערים, והיתה החטה שוה עד ששים אוקיות לסחפא ותו״מ (ותכף ומיד) חזר ׳ומוסיף ועולה עד היום בעו״ה (בעונות הרבים) יום י׳ בטבת משנה הנ״ז הוא שוה מאה וחמישה ושלושים אוקיות לסחפא. הי״ת יאמר די לצרותינו, ויאיר אפילתינו.