מורשת יהדות מרוקו

הרב דוד בן־שמעון-תולדותיו

מחנה ישראל לפני בניית הגשר

אישיות מרכזית אשר תרמה לשיפור מעמדה הנחות של העדה המערבית בירושלים ולהטבת מצבה החומרי הדל היה הרדב״ש שעמד בראשה כעשרים וחמש שנים. הרב דוד בן־שמעון שנודע אף בכינוי צו״ף דב״ש (ונהג לחתום בשמות-הצר״י מעט דב״ש, הצעיר דב״ש והצב״י [הצעיר באלפי ישראל] מעט דב״ש), נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת תקפ״ו (1825). בשהותו במרוקו נודע כ״אחד מגדולי הרות ורמי המעלה״.

משום אהבתו את ארץ־ישראל עלה עם בני משפחתו להתיישב בירושלים בשנת תרי״ד או תרט״ו (1855). על כך העיד מאוחר יותר בנו:

… כי נודע שעט״ר [עטרת ראש] מרן אבא זצוק״ל בעלותו מערי המערב לשכון כבוד בעקו״ת ירושלים ת״ו, לרב אהבתו לאה״ק אשר היתה בוערת בלבו לב קדוש, ומלא את חדריו ומשכנותיו, צמצם כל מקצועות למודיו רק בחוג אהבת אה״ק וענייניה, הן בדרשות או בדינין וכיוצא, הכל מוקדש לא״י."

לפי אחד המקורות עלו לארץ בעקבותיו ממרוקו המונים. הדבר מתאשר מנתוני גידול בני העדה שהובאו לעיל.

אישיותו של הרדב״ש הצטיינה בתכונות תרומיות, והוא נודע כ: ״בעל ידיעות רחבות בים התלמוד, גדול בתורה, ירא אלוהים מרבים, בעל נפש רכה ונדיבה, צדיק וישר, עניו ונוח לבריות, ותיק וחסיד בלב, מצטער בצער העניים והאביונים ועוזר להם בחומר וברוח.״ משום כך לא זו בלבד שהיה אהוב ביותר על בני עדתו, אלא שנמנה עם גדולי רבני ירושלים והיה מקובל על כל בני ציון ״״.כספרדים, כאשכנזים, כמערבים״.

בעשרים וחמש השנים בהן שהה בירושלים הקדיש את רוב מרצו לשיפור מצב העדה המערבית, אולם יחד עם־זאת נתפנה אף לפעילות ספרותית ותורנית. הוא נודע בפי בני זמנו כמצוין בבקיאותו בכל ספרות התלמוד והעמיד תלמידים מופלגים ויראי הי." את ספריו הקדיש לענייני ארץ הקודש. חיבורו הראשון, שנדפס בירושלים בשנת 1862, הוא חלקו הראשון של ס פ ר שערי צ ד ק. חלק זה נקרא שער ה ח צ ר ודן במעלות ארץ הקודש, כפי שמודגש כבר מן הפסוקים העוטרים את שער הספר, בהם מודגשת חיבתו לארץ־ישראל ולירושלים.

משלושת חלקי הספר הנותרים נדפסו שניים באופן חלקי ביותר – שער המטרה ושער ה ק ד י ם. את הרביעי שער המפקד הוציא לאור בצירוף תוספות בנו של הרדב״ש, רפאל אהרן בךשמעון, בעת שכיהן כרב ראשי במצרים.

רוב ימי שהותו בירושלים גר בקרב בני עדתו בעיר העתיקה, אולם לקראת סוף שנת 1877 קבע מושבו בשכונתם שמחוץ לעיר ״למען האויר הצח״. בסוף ימיו היה ״ידוע חולי נוראה וכמה שנים אשר מאן להרפא עד לסילוקו…״ הרדב״ש נפטר בי״ח כסלו תר״מ (2.12.1879) בגיל 54 ונקבר בהר הזיתים, כשהוא מותיר אחריו שני בנים ושתי בנות.

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:

ארגון העדה ככולל עצמאי;

משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;

נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;

מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).

הקשרים בין יהודי צפון-אמריקה  לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז

אברהם דוד

על יהודי צפון-אפריקה (המגרב) בארץ-ישראל , המכונים מערבים , יש לנו עדות ברורה מאמצע המאה ה – 15 , והעדויות עליהם מתרבות והולכות מהתחלת התקופה העות'מאנית (שנת 1516 ) ואילך . אולם אין פירוש הדבר שישובם בארץ החל בתקופה זו . קשריהם עם ארץ -ישראל בראשית ימי-הביניים הם נושא הזוכה אך לאחרונה להתעניינות מחודשת . לאור מסמכים חדשים מן הגניזה הקאהירית.

עלייה והתיישבות בארץ-ישראל

מסוף המאה ה- 14 מצויים אי-אלה סימנים לזיקתם של יהודי צפון-אפריקה לארץ- ישראל . ביטויים שונים לכך מצויים בתשובות של חכמי ספרד . שהגיעו לאלג'יר לאחר גזירות קנ"א ( 1391 . ) מקורות אלה , שכבר נדונו על-ידי חוקרים אחדים , מצביעים על חכמים ואישים מהמגרב שהתיישבו בארץ -ישראל ועל אחרים שדאגו לסיוע חומרי ליושבים בה . יהודים מאלג'יר לא גילו עניין ממשי בעלייה לארץ-ישראל , לדברי ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), מחכמי אלג'יר, הכותב במחצית הראשונה של המאה ה- 15' : מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקראי חכמי יועצי המחוז קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב' . למרות עדות זו , מצינו ידיעות כלשהן על קשריהם של אנשי ירושלים עם המרכז היהודי באלג'יר, כפי שמלמדות תשובותיו של ר' שלמה )הרשב"ש) בן הרשב"ץ , שנשאל בענייני הלכה על-ידי אנשי ירושלים .

באמצע המאה ה- 15 התגוררה בירושלים קבוצה של יוצאי צפון-אפריקה , אשר כונתה 'מערביים' , ויחסיה עם האשכנזים בעיר זו היו מתוחים . על כך מספר ר' ישראל איסרלין , מחכמי אוסטריה באותה עת, הכותב על חובת העלייה לארץ-ישראל ומציין : 'אמנם שמעתי כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה' . אפשר שיש בעדות זו כדי להצביע על היות קהילה של מערבים בירושלים כבר במאה ה – 15. במחצית השנייה של המאה ה – 15 התארגנה קבוצת יהודים ממארוקו , בראשות ר' חלפתא בן לוי , לעלייה לארץ -ישראל , אולם נראה כי עיכובים שונים מנעו את יציאתה לדרך . ברבע האחרון של המאה ה- 15 וברבע הראשון של המאה ה- 16 מוצאים אנו את שלמה בכ"ר חלפתא בין חכמי הקהילה בירושלים , וחכם בשם שמואל חלפתא ואחיו של ר' חלפתא , הוא 'יוסף ברכייה ר' לוי . . . בן אלייד' שישב בירושלים בשנת רנ"א , שאולי גם הם היו מאותה משפחה .

ידיעה נוספת על תלאות העלייה מצפון-אפריקה היא על אודות 'ר' יוסף בן רבי משה אבן סוסאן מפאת המערב' בדרכו לארץ , והיא מובאת באיגרת מהמחצית השנייה של המאה ה- 15 , מאת ר' מיכאל באלבו שישב בקאנדיאה .

 במחצית השנייה של המאה ה – 15 ובמאה ה- 16 ישבו בירושלים אחדים מבני משפחת שולאל , שמוצאה מספרד ולאחר גזירות קנ"א הגיעו רבים מבניה לקהילות שונות בצפון-אפריקה וישבו שם . אחד מחשובי בניה , נתן הכהן שולאל , שימש בנגידות במצרים בשנות רמ"ד-רס"ב (1484- 1502) , אך קודם לכן ברח מירושלים , כפי שמספר עליו ר' עובדיה מברטנורא , שנתוודע אליו במצרים בשנת רמ" ח ( 1488: ) ואשר הוא היום נגיד , ישב בירושלים ימים ושנים רבות , וברח מירושלם מפני הזקנים המלשינים והמוסרים אשר היו לשם , ושמו ר' נתן הכהן . והוא עשיר וחכם וחסיד וזקן , והוא מארץ ברבריאה .

בן אחותו וגיסו של ר' נתן שולאל , שמילא את מקומו בנגידות יהודי מצרים בשנות רס"ב -רע"ז (1502- 1517) , היה ר' יצחק הכהן שולאל , שהיה , קרוב לודאי , גם-כן מצפון-אפריקה . הוא בילה את שארית ימיו בירושלים לאחר הכיבוש העות'מאני ונפטר בטבת שנת רפ"ה (סוף 1524 ).

פרטים מרובים יותר הגיעו אלינו על המערבים בארץ-ישראל במאה ה- 16 . צפון- אפריקה שימשה כמקום קליטתם של חלק ניכר ממגורשי ספרד ופורטוגאל , והיו מהם שעלו בשלב מאוחר יותר לארץ-ישראל בדרך היבשתית החוצה את הרי האטלאס . שניים מהם , ר' אברהם זכות ור' יעקב בירב , היו מן הדמויות המרכזיות בעולם היהדות בדורם . ר"א זכות, היסטוריון ואסטרונום נודע , שהה שנים אחדות בצפון-אפריקה ובכלל זה בתוניס , השלים בה את חיבורו 'ספר יוחסין ' בשנת רס"ר ( 1504)ועלה לירושלים בשנת רע "ג (1513  ) ר' יעקב בירב שימש שנים אחדות ברבנות בפאס , ואחר-כך עלה דרך מצרים לירושלים ושימש בה כראש ישיבה בעשור השני של המאה ה- 16. כעבור שנים אחדות התיישב בצפת והיה מגדולי חכמי ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה -16.

פעמים 24

תפ׳אכיר צלאת פ׳ריחה

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

הדם אלחארה ותעאויד בניאנהא חייר עלינא עדת תפ׳אכיר תאריכייא, אלדי יסתאהל ליקעדו קבאלתנא בציפ'ת תדכאר אדבי, חיתהום יעטיונא צפ׳חא מן תאריכ׳נא, אלדי לא תמחה לטול אדהר.

מע אלהדם ונצבת מג׳לס אלבלדי, דאכ׳ל פ׳יהם עדת אמאכן מקדדסה, מנהם צלאת פ׳ריחה, ואלחכומה דאם עזהא טלבת מן אלקהלה פ׳כרהא פ׳י שאן האד אלמחל אלמקדס יא הל תרא פ׳יה שי בעץ׳ אלתפ׳אכיר אלדי לאג׳להם ילזם רג׳ועהו לעאלם אלוג׳וד.

ואלקהלה ילזמהא תפ׳תתש פ׳י כ׳זנת כתבהא ותוארכ׳הא לתרא הל יוג׳ד דאכרה אלהאתי צלא, ולהעלם אש תכון האד פריחה?.״

ובאלתחקיק, אש תכון האדי פ׳ריחה'… למאדא נראו תלךּ אלנסא ואל״אבנאת״ אלדי יציבהם בעץ׳ אלמצאב דאים יטלבו ג׳אהא ויסתגאתו ביהאי…

נעם, פריחה כאנת רבנית בנת הרה׳׳ג ר׳ אברהם אדיבה זצוק״ל אלדי קדמו לתונס מן וטן אלגרב מהרובין מן אלנפ׳אק אלדי וקע ענדהם ומן אלמוצ׳אהראת אלעדואנייה אלדי תנשרו צ׳ד אלקום אליהודי.

 הם סכנו פ׳י מוצ׳ע אלצלא אלמוג׳ודה אלאן, ולאכן לסו חצ׳הם, האךּ אלזמאן חתא תונס תמססת מן אלג׳זירייה ואלנאס צארת תהרב מן מן [!] ג׳יהה לגיר־הא, ור׳ אברהם הווא וולדהו; ואמא בנתהו פ׳ריחא ליס וג׳דהא באלמררה ולם עלם אש וקע להא. וביהא, ברג׳ועהו לתונס ובעד תפ׳תיש טאיל איים מן חיאתהא, ופ׳י מכאן פ׳רשהא צנע טבילה ופ׳י מוצ׳ע כ׳זנת כתבהא כוון תמא אלהיכל.

חית כמא קלנא, אן האדי אלבנת כאנת רבנית וכ׳ללפת בעדהא כתאיב ואשעאר דו קימה עאליה: ולאכן לסו אלחץ׳, מן כתאיבהא אלכל קדרו וג׳דו בעץ׳ אשעאר, אלדי אליום נעטיו מנהם שער ואחד לישער אכ׳ינא אלקארי בקוות פ׳כר האדי אלרבנית.

פעמי הרימה, יה מצילי, / אלכה אל ארצי בטוב טעם.

 רדפני אויב גוי אוילי / ויגער בי בקול רעם.

 חיש הובילני אל הר גלילי / ושלח בם עברה וזעם.

אראה שם אורך, אחבוש כלילי, / אזי אומר: אמותה הפעם.

והאדי תרג׳מתהו תקריב באלחרף:

עללי כ׳טואתי, יא אילאה מוכ׳ללצי / לנמשי לארצ׳י בחסן אללדדה.

כלט עלייא עדו קומהו ג׳אהל / וג׳הר עלייא בצות אלרעד.

כף, קודני לג׳בל דאירתי/ וארסל פ׳יהם סכ׳טה וגצ׳ב.

נרא תם צ׳ווך, נרבט תאג׳י / והאף אלוקת נקול: נמות אלאן.

בדון שךּ, אן אלקהלה יכון ג׳ואבהא אן האד אלמחל ילזם ירג׳ע כמא כאן, ותלךּ אלרכ׳אמה אלמפ׳סוכ׳ה תפ׳צ׳ל תפ׳כרה ואלהיכל פ׳י מכאנהו, יעני מתל מא יעלמוהא אלכל, חית לם יתיססר לנסאמחו פ׳י תפ׳כרה מהתרמה מתל האדי, אלדי תפ׳ככרנא פ׳י ואחדא רבנית אלדי אלקום יסתפ׳כ׳ר בעלמהא ורקקת פ׳כרהא פ׳י אלאומור אלדינייה.

ע׳׳ה [=עבד ה׳] יוסף די אברהם ביג׳אוי ס״ט [=סיפיה טב]

א) מקורות השירה, מתורה שבכתב ומתורה שבעל־פה

כבן נאמן למורשת השירה בספרד מרבה יעב׳׳ץ בשיבוצים מן המקרא. יעב׳׳ץ פנה בשיבוציו אל פסוקים מן התורה מן ההפטרה ומספר תהלים לאמור, הוא הרבה בשיבוצים השגורים בפיהם של רוב המתפללים. נראה שביקש להלום את רגשות המתפללים, במיוחד בפנותו אל מזמורי תהלים המביעים את המצוקה הקשה של היחיד. ואולם אין זה אלא צד אחד בשירתו, וכפי שנראה הירבה להביא גם מפסוקים שאינם ידועים, וכפי שיצוין להלן בפרק על לשונו של יעב״ץ, נסתייע יעב״ץ רבות במלים יחידאיות במקרא או בצרופי לשון יחידאיים. הסיבה להשפעה כפולת פנים זו קשורה ככל הניראה ברצונו להשיג יתרון כפול: מחד מבקש הפייטן ששירתו תיחרט בזכרונם של המתפללים, ומכאן אשגרת הפסוקים הידועים, שאינה מכבידה על הקליטה. מאידך־גיסא ביקש הפייטן להעשיר את קהלו בשלל פסוקים שאינם ידועים, ואשר על־פי סברתו, מן הראוי היה להחיות מחדש פסוקים ׳רדומים׳ אלו בתודעת המתפללים. ברוב הפיוטים שזורים הפסוקים בטבעיות מרובה. הנה כי כן אמר הפייטן בפיוט ׳אביר יעקב עד אנה תעזב׳(עת לכל חפץ דף עב עמי א) ׳נפעמתי ולא אדבר / לבי מלא יגונות׳, שראשיתו ציטוט כלשונו מתוך תה׳ עז ה, ואילו חלקו השני, הינו עיבוד דברי פסוק אחר מתהלים ׳יגון בלבבי יומם׳, (תהלים יג ד). גם זאת יש לציין ולהדגיש: אף שאין נראה בכל מקום בפיוטי־יעב״ץ, שנסמך בלשונו על המקרא, הנה חזקה על הפייטן שהסווה מקור מקראי ושינה. לשון אחרת, הפייטן לא יאכזבנו, ואף במקומות בהם נראה הפיוט כקולח ולשונו מדוברת ופשוטה, הנה עיון מעמיק ילמדנו כי קולו של פסוק מקראי נסתר מהדהד בפיוט. מובן שהפייטן מתאים את מקורותיו למתואר בפיוטו, לאמור, לא יפלא כי הפיוט ׳ירעפון דשן מעגלים׳(עת לכל חפץ דף קי, עמי ב) שעניינו שאלת גשמים, הריהו רווי בפסוקים מן המקרא, שעניינם תאורי גשם או תאורי פריחה ולבלוב שלאחר המטר.

חיבה יתירה בפיוטי יעב״ץ נודעת כאמור לספר תהלים. עתים שמובאות מתהלים ידועות למתפלל, לפי שהיו נחלת התפלה היום יומית ועתים שנשתגרו בפיו מתוך קריאה יומיומית בפרקי תהלים. בפיוט ׳יום זה השיגנו פרעה׳(עת לכל חפץ, דף מ עמי א) אמר הפייטן ׳ובני נוף שמה נוקשו, המה כשלו ונפלו׳ והנה לשון הסמוכה על ספר תהלים לפנינו שכן מצינו בתהלים כז ב, שנאמר ׳בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי צרי ואויבי לי, המה כשלו ונפלו׳, וזו לשון ביטחון בבורא ,שביקש הפייטן ליטע דרכי אמונה בפיוטנו.

כיוצא בזה שעה שהפייטן אמר בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב) על גזירת אנטיוכוס: ׳יחד נועצו על עם סגולה לבטל שבת ברית ומילה׳. והנה לשון ׳יחד נועצו׳ מזכירה לנו את הפסוק בתהלים פג ו בו מתוארת התלכדות העמים כנגד עם ישראל: אדום, ישמעאלים, מואב והגרים, גבל, עמון ועמלק, פלשת עם יושבי־צור, אשור ובני לוט כולם ׳נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותר. זכר המצור שבתהלים מעביר אל לבו של המתפלל הקורא בפיוט על גזירות אנטיוכוס את תחושת החנק. כאז במקרא (תהל׳ פג) כן עתה בפיוט ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳, הטבעת הלכה ונתהדקה, והמשך קיומו של עם ישראל הועמד בסכנה.

שימוש בלשון זהה לצורך הבלטת הקירבה שבין המצבים המקראיים והמצבים המתוארים בפיוט, דבר שכיח הוא בפיוטי ר׳ יעקב אבן־צור, ומעין הוכחה נוספת לפנינו, כי ׳מעשה אבות סימן לבנים׳. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה שור אום נטושה׳ (עת לכל חפץ דף ג עמי ב): ׳ירדה מטה מטה על בנים רוטשה׳ והנה חלקו הראשון של הכתוב ניטל מתוך התוכחה שבדברים (כח מג), שביקש הפייטן להזכיר את הגלות על כל מוראותיה בדיוקנה של התוכחה האמורה בתורה. חלקו השני של הכתוב מתוך הושע י יד, הוא בא, ועמו זכר החזון הקשה בו נרצחות אמהות על בניהן. בקו זה נקט הפייטן גם בתאורי הגאולה הרבים בפיוטיו. ברבים מהם תאר את הגאולה העתידה, בדיוקנה של הגאולה הראשונה ביום צאת בני ישראל ממצרים. דרך מיוחדת של הפייטן בשיבוץ המקראות, יסודה בשילוב פסוקים על דרך ׳מושך עצמו ואחר עמו׳. כגון בפיוט הנ״ל ׳יה שור׳ שאמר הפייטן: ׳אריה מסובכו ברשתו, במושכו ידו את לוצצים…׳ והוא מלאכת מחשבת של צירופי פסוקים. בראשונה נזכר הפייטן בציור האויב מתוך ספר ירמיהו ד ז, שנאמר ׳עלה אריה מסובכו ומשחית גויים נסע׳ ונזכר המשורר על דרך דימיון הצליל בכתוב ׳יארב במסתר כאריה בסכה׳ (תהל׳ י ט). כיוון שעלה לפניו זכר הפסוק מתהלים הביא מסופו של אותו פסוק ׳במשכו ברשתו׳ וכיוון שהביא את המלה במשכו נזכר בפסוק נוסף מתוך הושע ז ה, שנאמר בו: ימשך ידו את לוצצים׳. נמצאנו למדים שטור הפיוט עשוי מפסוקים שונים המורכבים זה על גבי זה.

דרכים נוספות רבות לפייטן בשזירת פסוקי המקרא. יש שהלך בעקבות השירה הספרדית ואחז בקישוט ׳משנה הוראה׳, כגון שאמר בפיוט שנועד לעליית החתן לספר תורה ׳בשתיים היום תתחתן, לברך צור נותן התורה׳, והוא מתוך ׳ידיד רוץ כעופר בגבורה לקוח את ספר התורה׳(עת לכל חפץ דף סד עמי א). לפנינו משחק במלים: ׳בשתים תתחתן בי׳(על פי שמ׳׳א י״ח כ״א: וראה תרגום יונתן, רש״י ורד״ק שם). הפייטן הסב את הפסוק כמכוון לשתי ברכות התורה שעל החתן לברך לפני קריאת התורה ולאחריה. ועוד רבות הן הדוגמאות היכולות להעיד על בקיאותו הרבה של הפייטן במקרא.

אף ממקורות של תורה שבעל־פה שואבת שירתו של ר׳ יעקב אבן־צור. אף שכאן יובאו דוגמאות ספורות בלבד מיני רבות המצויות בשירת יעב׳׳ץ׳, כגון, שפתח הפייטן באחד מפיוטיו ואמר ׳אני אברך ולי נאה לברך / לאל אשר לפניו תכרע כל ברך׳(עת לכל חפץ דף לב עמי ב). ראשיתו של כתוב זה הריהו ציטוט מן הגמרא פסחים קיט עב, ואלו הדברים שיאמר דוד המלך בסעודה שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים לעתיד לבוא, ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. וכן הביא הפייטן הרבה מדברי חז׳׳ל בפיוטיו הדידקטיים, כגון בפיוט ׳בני בזרוע ובגבורה׳(עת לכל חפץ דף מו עמי ב) שאמר בו ׳הוי שקוד ללמוד תורה׳ והוא על פי המשנה באבות ב יד. קשריו של יעב׳ץ עם דיברי המשנה מוצאים ביטוי מיוחד ביחסו למשנה שבמסכת אבות ד ה. שלושה מפיוטיו הקדיש הפייטן לבאר סתומותיה של משנה זו וליתר דיוק מה הם עשרת הנסים שנעשו לאבותינו על הים ומה הן עשר המכות שהביא הקב״ה על המצרים על הים. כמו־כן עיבד בדרך פיוט את דברי המדרש, וזאת בפיוט ׳ילבב איש נבוב׳ (עת לכל חפץ דף עז עמי ב), שהוא מיוסד על דברי ילקוט־שמעוני לישעיה רמז תצד, על שלושת האוהבים שיש לו לאדם כביכול, ואשר אינם עומדים לו ביום פקודתו. ואין צריך לאמור שפיוטי החגים מלאים מדרשות, כגון פיוטי שבועות, המלאים מלוא חופניים ממדרשי מעמד הר־סיני ומתן תורה.

אף מן הספרות ההלכתית הביאה השירה העברית בצפון אפריקה תכנים וכמו־כן לשונות מפורשים. כך הוא למשל בפיוט המתאר את תקנות ליל הסדר ׳שמע בני מוסר אביך׳ המיוסד על דברי השולחן ערוך אורח־חיים סימנים תעג־תעה, וכן הוא בפיוט לסוכות ׳בני אהובי זאת היא העצה׳(עת לכל חפץ דף מט עמי א), הפורט דיני סוכה ולולב. ואכן על קירבתה של שירת מרוקו לדברי השולחךערוך בימי יעב״ץ נוכל ללמוד משירתו של בן משפחתו ובן תקופתו של יעב׳׳ץ, הלא הוא משה אבן־צור אשר כתב פיוט בשם ׳אזהרות משכיל שיר הידידות/ והוא ק׳׳ן סימנים הראשונים שבשולחן ערוך אורח־חיים בצורת שיר. נראה כי קשרים אלו, הם פועל יוצא של התקבלותו של ספר השולחךערוך על בני קהילת המגורשים, לאחר שמשך שנים אחזו בפסיקת הרא״ש לפי שהיה קאשטיליני. הקודיפיקציה המחודשת מצאה איפוא בטוייה גם בשירה.

אין צריך לאמור שהפייטן הביא דברי גמרא וכבר הובאה לכך דוגמא לעיל. אבל יש להביא בחשבון כי פירושים ולשונות מתוך רש״י ותוספות מצאו מקומם בתוך פיוטי יעב״ץ. כך הוא בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שבו מבקש הפייטן להסביר את המייחד את חג שמיני עצרת והמבדילו מחג הסוכות. הפייטן נאחז בסימן הגמרא הנודע פז״ר קש״ב(ראה למשל גמרא ר׳׳ה דף ד עמי ב) אך מבקש הוא לצאת בפירושיו ידי כל השיטות האפשריות רש״י תוספות ואפילו ראשונים! דברי רש״י היו לו לעתים כמקור לא אכזב ללשונות שיר. כך אמר בפיוט ׳חכמי וזקני יהגו בשתי תורות׳(עת לכל חפץ דף נא עמי ב): ׳אמרות־טהורות עונג כל נפשות, / יהיו בעיניכם כל יום כחדשות׳. והנה מצאנו דמיון רב בין מלות הפיוט לבין דברי רש״י על הפסוק: ׳היום הזה ה׳ אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים׳ (דברים כו טז), שאומר רש״י על פסוק זה: ׳בכל יום יהיו בעיניך כחדשים׳. ואין לומר שנטל הפייטן מן המדרשים על פסוק זה, לפי שהמדרשים לשונם אינה כלשונו של רש״י. אף מצאנו שנטל לשון מיוחדת שנשאה חן בעיניו מתוך פירוש רש״י. מצעו בפיוט ׳אשא קינה במרה׳(עת לכל חפץ דף עא עמי א) שאמר הפייטן ׳נהפכו לדראונים / כל מבחר בשמים ראש׳ והנה מילת דראון מצויר במקרא בלשון יחיד בלבד ואילו בפירוש רש״י לאיוב כז כ, מצאנו דראונים בלשון רבים. ברור כי במיקרים רבים נוכל למצוא את פירושי המקראות המוקשים מתוך עיון בפירושי רש׳׳י ורד׳׳ק (וכמובן גם בתרגום יונתן), ולגלות את דרכו המיוחדת של הפייטן בהבנת המקראות. אך יש להניח שבמספר מקומות פירש הפייטן את המקראות באופן עצמאי. יש לציין כי הפייטן השתמש כמובן גם במקורות נוספים. עתים, כנראה שנאחז בפירוש מסויים הנמצא בספר הזהר, ויש אשר נאחז במקור יהודי עתיק כגון במגילת־אנטיוכוס, בפיוטו לחנוכה ׳ידידיך אל ילידי איש תם׳(עת לכל חפץ דף לג עמי ב). כפי שנתברר לעיל הושפע יעב״ץ גם משירת ספרד ומשירת ר׳ ישראל נג׳ארה. נזכיר דוגמא נוספת להשפעת תכן מצד שירת ספרד. הפיוט לחנוכה של יעב״ץ ׳יומי פוריא הני יומי, מיחייב איניש לבסומי׳(עת לכל חפץ דף לו עמי ב), נכתב כאמור לעיל בעקבות פיוטו של ר׳ יצחק אבן־גיאת ׳יום פורייא יומא דנן, כל בר לפגר ממלתיה׳ פיוט נוסף של יעב״ץ ׳אנשי בינה עדה נאמנה׳(עת לכל חפץ דף צב עמי ב) נכתב (כמצויין בכתובת לשירו של יעב״ץ) על־פי לחן הפיוט ׳אנשי בינה קהל אמוני׳. ואולם עיון מדוייק בפיוט השני המופיע בקובץ ׳בינה לעתים׳, יגלה כי קיים דמיון רב ביניהם.

לסיום יש לציין כי יעב״ץ לא רק הושפע, אלא במרוצת הדורות אף השפיע. ביחוד יש לציין את השפעתו של ר׳ יעקב בירדוגו. בפיוט ׳ידיך^, שמרו וךרשו׳ שהוא להלכות סוכה, והמזכיר את פיוטו של יעב״ץ ׳בני אהובי זאת היא העצה היעוצה׳ (עת לכל חפץ דף מט עמי א), וכן קיימות דוגמאות נוספות רבות, לשאילת מוטיבים ולשונות מפיוטי יעב״ץ.

(ב) לשונו של יעב״ץ

פיוטי מרוקו של המאות האחרונות ראויים לברור מבחינת חידושי הלשון, אוצר המלים על רבדיו, והתחביר המיוחד שלהם'. בסקירה זו נתעכב על אותם היבטים בהם מורגשת השפעת הלשון על השירה, כגון הדיקציה (דהיינו ההבעה הספרותית) יש להביא בחשבון את העובדה שיעב״ץ כתב את פיוטיו בשלוש לשונות, בעברית, בארמית ובלאדינו. העדרה של השפה הערבית בשירתו באה ללמד ככל הנראה, על שיכחת הערבית הספרותית בפי צאצאיהם של המגורשים מספרד. לאמור אף־על־פי שראיות בידינו, כי בני הדורות הראשונים של המגורשים נעזרו בכתבים הקלאסיים הערביים והלאטיניים הנה, ברבות הימים נשתכחה השפה הערבית הספרותית. יתכן שאף ההינזרות משירת החול גררה ריחוק מהשפה הערבית, לפי שלא היה חפץ ברעיונות חולין שהם נחלת שירת החול הערבית. מכל מקום ברור שכתיבת יעב״ץ בשפות שונות הביאה עימה גיוון לשירה.

על תופעות לשוניות הקשורות בהיגוי העברי המיוחד של בני מרוקו בתקופת יעב״ץ נעמוד להלן בפרק על החריזה. תו היכר לשוני נוסף קשרו בחיבתו של יעב״ץ לתנ״ך, דבר שגרם לו להעדיף את הצורות היחידאיות. כך למשל אמר הפייטן ׳צוררי הצמת גם הכרת והפאה׳(בפיוט ׳יה דרור צוה׳, עת לכל חפץ, דף ט עמי א) ומילת ׳הפאה׳ על־פי שירת האזינו היא ומופיעה פעם אחת במקרא (דברים לב כו). וכן בפיוט ׳יוצר המאורות קבץ צאן פזורות׳(עת לכל חפץ דף טז עמי א) אמר הפייטן ׳בשמך יה אמילם׳ ומילת אמילם יחידאית מתוך הלל המצרי(תהלים קי״ח י-יא). ועוד כיוצא באלו דוגמאות רבות יש. במקרים בהם מופיעה מלה מסויימת רק פעם אחת במקרא(או פעמים ספורות) נסתייע יעב״ץ גם במילונים של ימי הביניים. לפנינו הוכחה שלפיה מודיענו יעב״ץ שבבררו את משמעות המלה ׳אלגביש׳ נסתייע בספר השרשים של רד״ק. תופעה לשונית נוספת עליה אנו חייבים לעמוד הינה חילופי לשון בין זכר לנקבה ומצאנו כמותה בשירי ר׳ ישראל נג׳ארה ובשירת ר׳ פרג׳י שוואט. בפיוטי יעב״ץ מוצאים אנו תופעה זו של חילופי לשון זכר ונקבה בעיקר לצורך החרוז, כגון שאמר הפייטן ׳חרב נלטש׳ בפיוט ׳צורי בתוך עם דל תתגדל׳(עת לכל חפץ דף טז עמי ב). בעקבות נג׳ארה יש להבין גם את תופעת השמוש בצורת הפסק באמצע טור השיר. יצויין כי בדוחק המשקל מביא הפיוטן בשמות הסגולים הנקביים את צורת הרבות הנסמך במקום צורת הרבוי בנפרד כגון בחברות (בני שמעוני, עת לכל חפץ דף נ עמי א) או ומגנות(אביר יעקב, עת לכל חפץ דף עב עמי א) יעב״ץ משתמש בפיוטים לעתים בלשונות המוכרים לנו מתוך הפיוט הארץ־ ישראלי הקדום. ואולם יתכן שקלטם גם מכלי שני, כגון מתוך פיוטי ר׳ ישראל נג׳ארה. מכל מקום מוצאים אנו שימוש במלה ׳תעל׳, לשון מזור, בפיוט ׳אלוהי אבי צור ישועתי׳(עת לכל חפץ דף י עמי א): אמר הפייטן ׳וישע יפעל / אלי, ותעל / ימציא למזורי ולמחלתי׳. כן מצינו שנסתייע הפייטן במלה נם שמובנה ׳נאם׳ לאמור ׳דיבר׳, בפיוט ׳בני שמעוני ואצוה אתכם׳(עת לכל חפץ דף נ עמי א) שנאמרבו: ׳כי צור נם בחמדה, לאומה יחידה, עשו לי סעודה, אשתעשע עמכם׳. יעב״ץ לא מנע עצמו מחידושי לשון, ואף חידושים אלו יש לבדוק במסגרת הכללית של שירת מרוקו, המלמדת על תרומתו של יעב׳׳ץ בכוון זה. מחידושיו נזכיר רק כמה, כגון, שאמר ׳הללה׳ בפיוט לקריאת מגילה בפורים: ׳יען קריאתה היא במקום הללה׳(עת לכל חפץ דף לה עמי א), ושמא יצר ׳הללה׳ זו בגזירה לאחור, מלשון הללות, ומלת הללות מופיעה בפירושו של דש״י לגמי סוכה נד עב.

כן נטל המשורר מלשון שירת ימי הביניים כגון שאמר המשורר ׳יקבוץ גדודיו נדודיו׳(׳יום זה עמוסי מעים׳, עת לכל חפץ דף לח עמי א) והוא על דרך ׳שדודים נדודים׳ המופיע בשירת רשב״ג. אף מטאפורות רבות נראות בעינינו כהמשך ישיר לדרכה של שירת ימי הביניים. כך אמר הפייטן בפיוט ׳יה הראה נא לעיני׳(עת לכל חפץ דף יב עמי ב) ׳חץ נדוד לבי פלח׳ וביטוי זה מזכיר לנו מטאפורות דומות מתוך פיוטי רשב״ג כגון ׳חץ הזמן׳. שיטה זו של צרוף שם עצם מוחש לשם עצם מופשט לצורך יצירת מטאפורות, מן המפורסמות היתה בשירת ימי הביניים. מכל מקום, נמצאנו למדים כי ר׳ יעקב אבן־צור ביקש להעשיר את שירתו, באופנים הקושרים לשון וספרות כגון המטאפורות, וכגון הצימודים עליהם נדון להלן.

אמנם, ברי לי, כי לא ניתן היה לעשות עבודה מקיפה ושלימה, הן בשל היותם צנועים וענווים עד מאד, והצניעו מטבעם את מעשיהם הטובים בבחינת ״מגלה טפח – ומכסה טפחיים״; והן בשל ריחוק הזמן ותלאותיו אשר לא תמיד השאיר בידינו תיעוד מספיק ונאות. על כן, כל הנלקט לתולדותיהם ומעשיהם, הם ניצוצות וקווי אור זעירים לפתוח אשנב צר דרכו ניכנס לחיי עולמם של הני רבנן קדישין, שנזכה ללמוד מאורחותיהם, ויהיה זה לתועלת הכלל להתחזק ביראת שמים ובשקידת התורה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, כמו שאסרו חז״ל(תנא דבי אליהו רבה, פ׳ כ״ה, פסקה ב׳) ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב״, וכך הקריאה במעשיהם תעורר אותנו לצעוד בדרכם הטהורה, למען ייטב לנו כל הימים, בעוה״ז ובעוה״ב, אכי״ר.

ואכן, ישנם פרקים שנכתבו בהרחבה, לעומת אחרים שידיעתם היתה קצרה, וזאת לפי החומר שהיה בידי. אולם יש להדגיש שבודאי אין בכך משום: כל המוסיף בשבח גדול זה, גורע חלילה משבחו של גדול אחר.

בין דפי הספר שיבצתי תמונות גדולי תורה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״ (ישעיה ל, כ), כי תועלת גדולה נמשכת למסתכל בדיוקן הצדיקים, כסו שכתב הגאון חיד״א ע״ה בספרו ״מדבר קדמות״(מערכת צ, אות ט, ד״ה ציור), וזה לשונו: כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה, הנה הצורה הקדושה שידמה בדעתו – ישלים שכלו. וזה שאמר רבי אבא (בזוהר) פרשת משפטים, שהיתה צורת רבי שמעון מצויירת לפניו, והיה משיג על ידי זה השגה גדולה. וזה סוד שאמרו רז״ל <ר״ה טז ), חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עש״ב מז״ה חסד לאברהם, עין הקורא, נהר לג, דף חי ע״ג. וכן כתב רבנו האר״י זצ״ל, כי כאשר יתקשה בדברי תורה, יצייר צורת רבו, וטוב לו להבין הענין. עכ״ל.

ומסופר על החזון איש זצ״ל, שבאו אליו עסקני חינוך לשאול אם סותר לפתוח במקום מסויים בארץ גן משותף לחוג חרדי ולאנשים פשרניים, באשר אין שום אפשרות להקים שם גן ילדים עצמאי, אך דא עקא ־ שהם לא מסכימים למנות גננת חרדית, אלא רק משלהם. ענה להם החזון איש, שיוותרו להם, בתנאי שיאותו לקשט את קירות הגן בתמונתו של ״החפץ חיים״ ובתמונות גדולי ישראל אחרים, בלא תמונות מסוג אחר, כי ״הרושם החזק של הדיוקנאות המאירים על הנפש הרכה של התינוק עשוי להבטיח יסוד רוחני איתן״ (ראה פאר הדור, ה״ד עס׳ קמט).

ואין ספק, כי ע״י דבקות בחכמים והתאבקות בעפרם כנ״ל, נוכל להתעלות במעלות התורה והיראה, תוך טהרה המחשבה, כפי שמובא בגמרא (שבת כ׳׳ג, ב') ובדרך חיים, לאבות שם " כי כאשר מאמין בדברי חכמים אז יש לו דבקות בחכמים,… וראוי שיקנה חכמת החכמים ויהיה מכלל החכמים. אבל אם אין מאמין בדברי חכמים, איך יהיה חכם. וכך אמרו: ״דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן״. ולזה כיוון אבי החכמים שלמה המלך במשלי(י״ג, כ׳) באומרו: ״הולך את חכמים יחכם״ ושבחום חז״ל באומרם: ״אשריהם הצדיקים ואשריהם דובקיהם״ (תנחומא הקדום, בראשית, כ״א). ועל זה נשא הפניני מליצתו:

לבי לבי לך אל חכמים

היה שביליהם כונס כנד,

וכנס תשא שמותם.

 כי תוצאות תשועה יפוצו לך

מעינותם,

ועל שרשי האמת יעמד לבך

מנקלי שיחותם.

 (בחינת עולם, פי״ז, א׳-ה׳)

וזו אף הלכה כמובא בספר החינוך (תל״ד) ״נצטוינו להתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצוותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמיתיות בה, שהם מקובלים מהם״ דהיינו ״להאמין האמיתיות מדבריהם (סה״מ, עשין, ו׳). כי החכמים ״הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם לא במהרה הוא חוטא״. (חנוך, שם).

ובמשלי נאמר ״קסם על שפתי מלך׳(ט״ז, י׳). ומפרש הילקוט שמעוני (תתק״נד) ״נאה היא חכמתו של שלמה, שלימד חכמה לאחרים מנפשו״. וכפי שמסכם הרב אלימלך בר-שאול זצ״ל בספרו ״מצוה ולב״ ח״ב במאמרו על אמונת חכמים: ״כל המאמין בחכמים הריהו דבק לא רק בתורתם אלא גם בנפשם, והם נותנים לו את נפשם בתורתם״.

חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, על כי זכיתי ללמוד עם מו״ר אבי הגר״י מאמאן שליט״א, תלמוד ופוסקים, מדי ערב משך שנים ארוכות בביתו הקדוש, ותוך כדי שימושה של תורה, ראיתי עין בעין אורחות חייו רבי ההוד, את תפילתו כעבד המשתפך לפני קונו, בענוה יתרה הממלאת יראת ה׳ את סובביו, וזוהי רק מעט, זעיר זעיר מתוך גדלותו הנוראה לה זכה בכוח עמלו ושקידתו בתורה מקטנותו, בחשק ובלהט, בהתלהבות אדירה ומתיקות של תורה. ותוך כדי לימוד זה עודדני להתמיד ולשקוד על דלתות תורתנו הקדושה, בהאצילו עליי ברכותיו, תוך סמיכת חכמים וזקנים, בהסתמכו על שושלת היוחסין המפוארה לה אנו משתייכים, ובספרו לי על תולדותיהם, גדולתם, קדושתם, הנהגתם אורחות חייהם ונפלאותיהם, כשדיוקנו של מו״ר אביו המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל שאת שסו הנני נושא בגאון ובחרדת קדש מעטר את קירות חדר ספרייתו העשירה, בהסתכלו על טוהר פניו המאירות במבט חדור געגועים אדירים, על תקופה ייחודית בחד פעמיותה.

כל אלה, הביאוני לידי ההחלטה הברוכה לחקור ולהתחקות אחרי תולדות אבותינו, ע״מ להביאם תחת מכבש הדפום ולהעלותם על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן. ואכן זו היתה תחושתי לאורך כל תקופת איסוף החומר והכתיבה של ספר אלבומי זה. דמותם של אבותיי ורבותיי התעצמה בעיניי במחוללת רבנות של אמת, רבנות שהוראתה היתה לכלל ישראל, שותפה מלאה ושזורה בשרשרת הזהב ההסטורית של אומתנו הנפלאה. רבנות שהיתה מעורבת בעשייה הכללית, ומגלותה אף דירבנה למילוי  חובת יישובה של ארצנו הקדושה, בחינת ״לא תוהו בראה – לשבת יצרה״(ישעיהו מ״ה, י״ח).

כמובן שקונטריסו של מו״ר אבי שליט״א ״תפארת בנים אבותם״, על שושלת היוחסין המשפחתית, ואשר על בסיסו הוצאתי כבר חוברת על נושא זה, אשר הודפסה לפני כעשור בסוף ספר עמק יהושע ח״ג, היה נר לרגליי בעבודתי זו. כ״כ נעזרתי בספר ״קהילת צפרו״ ובספרי הסטוריה נוספים, וכן כתבי יד קדשם של אבותינו, שמו״ר אבי שליט״א אשר קיבלם מידי מו״ר אביו זצ״ל, הפקידם בידי לעיבודם ופיענוחם.

קראתי, לספר זה, בשם ״עמ-ר״ם״, ראשית לרמוז על מהותו, תכנו ומטרתו, להביא אל שולחן הקוראים את תולדותיהם של אבותינו ורבותינו השזורים ואחוזים חד בחד בשרשרת זהב מקודשת, המהווים ענף לשורש אותו עם רם ונישא שקידשוהו שמיים.

נוסף על כן, הנני מקדיש את הספר להנצחת שמו ולעילוי נשמתו של מו״ר זקני הגאון הקדוש, הרה״ג המופלג, בוצינא קדישא, צדיק יסוד עולם, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל, אשר שמו עמרם רמוז בשם הספר, ולא זו אף זו, ר״ם ראשי תיבות רפאל מאמאן.

ובכך, אני אף מקיים את אשר מובא בספרים הקדושים(ע׳ שם הגדולים להגאון החיד״א ע״ה, מערכת ספרים, אות ז׳, ערך ספר הזכרונות, ס״ק כ״ו) שיש לרמוז שם המחבר בספר, מאחר וזוכה אני לשאת את שמו של מו״ר זקני, רפאל עמרם, בגאון ובחרדת קודש של ממש.

וכאן המקום, להודות מעומקא דליבא להוריי הנערצים, מו״ר אבי עט״ר הצדיק הגאון רבי יהושע שליט״א ואמי מורתי הצדקת חנה מרים זצ״ל, אשר חינכוני וגידלוני על ברכי התורה והיהדות הנאמנה, עודדוני להוציא יצירה ספרותית זו לאור, ולא חסכו ממני מאומה להביאני אל עולם שכולו עושר ואושר רוחני, יה״ר שהקב״ה יאריך ימיו של מו״ר אבי שליט״א בטוב ושנותיו בנעימים, בנעימות התורה והמצוות, בבריאות איתנה ונהורא מעליא, וזכות אבותינו הקדושים, אראלים ותרשישים תהא מגן וצינה בעדו ובעד זרעו אמן, ויזכה לרוות נחת דקדושה מכל יוצאי חלציו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אכי״ר.

ולא אחסוך מפי, לברך את נוות ביתי ועזרתי, רעייתי היקרה, מנשים באוהל תבורך, חנה שתחיי, עיקרו של בית אשר עמה ברכה ותושיה, אשר ליוותה אותי, עודדה אותי, וייעצה לי בכתיבת פרי עטי זה. יה״ר מלפני ה׳ יתברך, שנזכה יחדיו לראות את כל בנינו ונכדינו לימודי ה׳ גדולים בתורה ויראת ה׳ טהורה ובמידות טובות לגאון ולתפארת, ואת בתנו ונכדותינו כשרות וצנועות ומצויינות בכל מידה טובה, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, ונשמח בכל צאצאינו בראותינו אותם עושים רצון ה׳ כרצונו, ונזכה לראות בשמחתם במהרה, בבריאות איתנה, באושר ועושר וכבוד וכל טוב לעבודתו יתברך, אכי״ר.

כ״כ אבקש להודות מעומקא דליבא לגיסי היקר והנעלה, הרב אלעזר שושן שליט״א ולבתו היקרה בתיה שתחי׳ מנשים באהל תבורך על סיועם המקצועי בצילום כתבי היד של אבותינו בהוד והדר, על העיצוב הגרפי המדהים של כריכת הספר ועל האיורים המרהיבים שבתוך הספר. הקב״ה יהיה בעזרם על דבר שם קדשו, ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, אמן.

בסיומם של מלים, אעלה את זכרם של מעלת סור חמי היקר, איש החסד, אהוב על הבריות, טוב שם משמן סוב, ר׳ יוסף ב״ר אליעזר ווינשטוק ז״ל אשר נתבקש בשמי מרומים בי״ז ניסן תשנ״ז ורעייתו, חמותי היקרה, אשת החיל ואשת החסד מרת צפורה ב״ר משה לבית קירשנצווייג ז״ל אשר הלכה לבית עולמה בכי אב תשנ״ח. ת.נ.צ.ב.ה.

ובצאתי מן הקדש, עיניי לשמיים נשואות, בהודאה על העבר שזיכני ברחמיו וברוב חסדו להיות נטפל לקדושים ולעסוק בשבחן של צדיקים, ולברך על המוגמר להעלותו על שולחנם של מלכים, מאן מלכי רבנן, ולפני צאן קדושים, עמך בית ישראל.

ואני תפילה על העתיד, שיתקבלו הדברים בלב הקוראים ויעשו רושם בלבם להאיר באור יקרות לכל מבקשי ה׳.

ויה״ר שיעמדו אבותינו רבותינו זצ״ל לפני שוכן מרומים שנזכה במהרה לגאולה שלימה מתוך חסד ורחמים, ויזכרוני לפני שוכן מעונה שיפתח ליבי ויאיר עיניי בתורתו, וייחד לבבי לאהבתו וליראתו כל הימים, לעשות נח״ר לפניו יתברך כל הימים אמן.

ביקרא דאורייתא. ע״ה רפאל עמרם מאמאן ס״ט בנו ותלמידו של הגאון הגדול, הצדיק, מרן רבי יהושע מאמאן שליט״א

אבן מקברו של רבי עמרם בן־דיוואן

מקרה משותף ביני לבין מר משה דהאן

כל אבן מערימה האבנים המכסים את קברו של הצדיק רבי עמרם היא חלק בלתי נפרד מציון קברו בקשתו היתה שלא יקימו שום מצבה מבניה על קברו, אלא רק ערימת אבנים פשוטות.

החכמים והצדיקים ז״ל מתוך צניעות וענווה התנגדו שיקימו על קברם מצבה או כל ציון קבר מונומנטלי אחר, וזו סיבת המצאות גל האבנים כאמור על קבר הצדיק.

בחודש אייר התשמ״ב נסעתי בטיול מאורגן למרוקו דרך פאריס, בקבוצה היה גם ידידי המכובד רבי מאיר אלעזר עטיה הי״ו, ביום שנחתנו בשדה התעופה של כזה־בלנכה עשינו דרכנו באוטובוס מיוחד לאשג׳ן לקבר של רבי עמרם כשמונה ימים לפני יום ל״ג בעומר שהתקיים ביום א׳ י״ח אייר תשמ״ב הקרוב.

ביום שנחתנו בכזה־בלנכה ביקרנו כל הקבוצה בקבר של הצדיק רבי עמרם, זה היה ביום הראשון שלנו במרוקו, שעתיים בלבד ובאותו ערב נסענו לפאם, כאמור זה היה ביקורי הראשון באשג׳ן.

בפעם השניה באתי לבד ביום א׳ ל״ג בעומר. בערב כשהטקם המסורתי הסתיים כבר מצאתי מעט מאד מבקרים צבט לי הלב לראות כשני מנינים בלבד אנשים נשים וטף.

שאלתי את עצמי, איפה הם הרבבות שהיו עולים ביום ל׳׳ג  בעומר לקבר של רבי עמרם בן־דיוואן, נשארתי שתי לילות שם ביום ג׳ באייר חזרתי לפגישה ברבט, עם הרב מאיר אלעזר עטיה, לפני שעזבתי התייחדתי על קברם של סבי, של  סבתי ושל אבי.

יום לפני שעזבתי חשבתי לתומי, כגבאי של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בגבעת אולגה-חדרה, לקחת אבן מעל קברו של הצדיק כחלק מקדושתו  ולהביאה עמי לישראל, ולהניחה בארון הקודש של בית הכנסת הנקרא על שמו.

כמה אנשים מכובדים שהיו שם כששאלתי אותם אם אוכל  לקחת עימי אבן אחת מהערימה, אמרו לי תזהר! שלא תעשה דבר מה, אסור לך לקחת אפילו גרגיר אחד  מהערימה.

לצערי הגדול אני מודה לא שמעתי בקולם ואכן לקחתי עמי אבן לא גדולה שמשקלה היה אולי 2 ק״ג.

אך מאותו יום באו עלי כמה צרות מאד מצערות.

הראשונה בהם היתה כאשר חזרתי מוואזן לרבאט באוטובוס מלא כולו ערבים עם ירידתי מהאוטובוס כייסו אותי שני ערבים ולקחו ממני ארנקי שבו היה כל סכום הכסף שהבאתי עימי בסך 1500 דולר.

בארנק היה גם כרטיס ויזה ותעודת מעבר המסמך העיקרי שבו יכולתי לנסוע למרוקו ושבו אני עתיד לחזור גם משם, נשארתי ״ערום״ בלי פרוטה בכים, אפילו במה להגיע למלאח של רבאט לפגישה עם חברי רבי מאיר עטיה, בלית ברירה הלכתי ברגל למלאח של רבאט.

כאדם שמאמין ידעתי שזהו עונש על האבן שלקחתי מהקבר של הצדיק רבי עמרם.

כעבור שמונה ימים כל הקבוצה שבאה איתנו מישראל  למרוקו היתה אמורה לטום חזרה ואני איתם לפאריס.                                                                     

יו״ר ועד הקהילה שנמסר לו על מה שקרה כאשר הכייסים שדדו את ארנקי ואין בידי תעודת המעבר ולא ירשו לי לטוס  בלי מסמך רשמי, הבטיח שיתקשר לשלטונות המכס בשדה התעופה והוא יסדיר הענין.

כאמור כל הקבוצה באה כ־3 אוטובוסים לשדה התעופה  ״נוואסר״ כולם הורשו לעלות למטוס לפאריס ואותי מחוסר תעודת המעבר לא נתנו לי לטום עם כולם, נשארתי בפחי נפש בודד לבד בשדה התעופה, עד שבא מישהו מקרובי אחד מהקבוצה והסיע אותי בחזרה לכזה­בלנכה, זהו העונש השני, ואני כמאמין בצדיק האמנתי שהוא העניש אותי שוב.

יהודי יקר וחשוב מקהילת יהודי כזה־בלנכה לקח אותי תחת  חסותו ואירח אותי אצלו כמו אח, ודאג שועד הקהילה (הרבה יהודים היו מיודדים עם המשטרה בעיר) יטפל בענין החזרתי לפאריס.      |

עברו שלושה ימים ואחד מחברי הקהילה סידר ענין תעודת המעבר, באיחור של

ארבעה ימים הורשתי לטוס כיהודי מישראל לבד, ומזכיר ועד הקהילה שמו ממן

דוד קיבל הוראה מיו״ר ועד הקהילה שילווה אותי ברכבו עד שדה התעופה של

כזה־בלנכה.

כשהכל מסודר הורדתי שתי המזוודות שלי והיה בידי תיק יד שבו שמתי

האבן הקדושה, ומסרתי את המטען לבקורת המכס בלי לפתוח המזוודות

שוטרי המכם סימנו ב־x את המזוודות בלי לפתוח אותן, ואמרו לי שאת

התיק שבידי להשאיר אותו גם כן עם המזוודות, ביקשתי דמי כיס מהרב מאיר עטיה שיחי׳ והוא העמיד לרשותי כל סכום שביקשתי.       

מזכיר ועד הקהילה, והמארח שהתארחתי בביתו גם כן באו ללוות אותי ועוד עוזרו של היהודי שדאג שהמשטרה והמכם לא יעשו לי קשיים גם הוא התלווה לשדה תעופה, וכולם לא זזו מהמקום עד שראו אותי עולה לאוטובוס המיוחד עם הנוסעים של המטוס לפאריס.

וכן לא זזו עד שהאוטובוס התחיל לנסוע לכיון המטוס, הם נפנפו לי בידם, כאות להגיד לי סע לשלום, אח״כ הגענו לאוטובוס, ועלינו כולנו.

ביחד עם כל הנוסעים תפסתי את מקומי במטוס, לא עברו רק כמה דקות, כשהמטוס עומד להמריא נכנס פתאום איש המכם וקרא בקול רם מי זה משה דהאן? כולי נרגש ומפוחד עניתי שזה אני, בצרפתית אמר לי נא להתלוות אלי.

כשירדתי מהמדרגות של כבש המטום הוא אמר לי שהם מצאו איזה תיק מונח בצד, וזהינו אותו שהוא שלך ובתוכו בין יתר הדברים מצאנו אבן שחורה, ואני מבקש שתבוא לתחנת המכם של המטענים ולתת לנו הסבר לטיבה של האבן בתוך התיק.

כל זה קרה כשכל המנועים של המטום היו פועלים  ומתכוננים לטוס, פחד ורעדה אחזו בי, הנני צפוי לעיכוב או אמרתי אוי ואבוי לי, הסתבכתי טוב עם ענין האבן של קבר הצדיק, המקרה נורא הדאיג אותי, איך שהגעתי, קצין המכס דרש ממני שאסביר לו מה יש בתוך התיק, ומה עושה האבן השחורה, אולי כשהמטוס יתחיל לטוס עלולה האבן להתפוצץ.

אז לא היתה לי ברירה הסברתי מהי האבן ולאיזה מטרה אני מטלטל אבן כזאת אמר לי הקצין אתם הישראלים אני יודע  שלא תעשו לנו צרות, אבל מנין להאמין לך שאכן האבן היא קדושה, ולסחוב אבן מעל קברו של ״החכם לחזן בן עמרן״  זה נגד המוסר;

נעשה עימי חסד וקציני המכס קיבלו את ההסבר שלי, אולי מאת הצדיק ומהשם היתה זאת, שמו של הצדיק מוכר גם בחוגי המשטרה והמכס, הורו לי לארוז מיד את תיק היד  ולרוץ מהר לפני שהמטוס ימריא, את המרחק בין תחנת המכס לבין המטוס היגמאתי תוך דקות, איך שעליתי במדרגות של כבש המטוס הוא המריא בדרכו לפאריס.    

לפני שעזבתי את כזה־בלנכה כל המשפחה ידעה על התקרית שכייסו אותי ואין בידי תעודת מעבר במה לחזור, עמרם הבן שלי התקשר לחבירו וידידו מר גולן וסיפר לו כל  המקרה, וביקשו אם אפשר להפעיל השגרירות הישראלית  ע״מ לאפשר לי לצאת ממרוקו.

חבירו של בני הוא משה גולן (גוזלן) חבר משלחת הרכש  באירופה ויש לו גישה חופשית וחיובית לשגרירותנו בפרים, אולם תודה לאל לא נזקקתי לסיוע המשלחת, ובשלום הגעתי לשדה התעופה ״שארל דה־גול״. שם מצאתי החבר של הבן שלי שחיכה לי, ונסענו ברכבו עם המזוודות אליו הביתה.                                                                                

בערב, מר גולן שיחי׳ רצה שנחגוג את האירוע כולו בשתיה ובארוחת ערב ידידותית, ובעוד מועד שמו כמה בקבוקי שתיה בפריז׳דר.                                       

היינו מליאי התפעלות מסיומו של העיכוב שלי במרוקו, ותוך השיחה שלנו נשמע פתאום פיצוץ בפריז׳דר, וכל  תכולת הפריז׳דר התמלאה מרסיסים של בקבוקי השתיה ושל כל הבקבוקים האחרים.      

כשהורדנו המזוודות וגם את תיק היד בביתו של מר גולן נמנעתי מלספר לו על האבן שסחבתי עמי ועל שלושת העונשים שקרו לי ואני באמונתי חושב שמה שעבר עלי הוא העונש על לקיחת האבן.

אף פעם לא קרה לנו דבר כזה אמר מר גולן, באמונתי ובלי לגלות לבעל הבית מאומה, האמנתי, שההתפוצצות קרתה בגלל האבן שהכנסתי אצלו לבית.

אומרים שאין חטא בלי עונש.

המסקנה, אני שילמתי בנזקי ממון ומתחים אן לא בגופי ב״ה.

הבאתי את הסיפור כולו ואת התלאות שעברו עלי, והשארתי לקוראים הסיפור המוזר אם כל האירועים לא היו בחזקת עונש שיצאתי ממנו בכבוד.

ואולי גם הנס שלא נשארתי תקוע במרוקו והיו דברים מעולם.

כמו כן הנס שלא נעצרתי בדבר האבן ע״י המכס.

ועל המטוס שכאילו חיכה לי עד שגמרתי את החקירה  במכס.

וכן מה שקרה אצל המארח שלי בפרים מר גולן.

ן

למרות זאת הרגשתי כאילו הצדיק לא מחל על כבודו  וקיבלתי החלטה דרמתית ואמרתי שבלי נדר אם השם יעזור לי אני שוב אסע במיוחד למרוקו ואחזיר האבן הקדושה למקומה על הערימה.

בנתיים לקחתי והפקדתי אותה בביכנ״ם, ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בקרית־גת, בידיו של ידידי ר׳ יצחק בן־שושן שיחי׳.

אותו יום שהעברנו אותה לקרית־גת, המתפללים שם ועוד קהל אחר הכניסו את האבן לארון הקודש, והתייחסו אליה  כאילו שמכניסים ספר תורה, ביראה כבוד והתנגדו לרעיון העתידי להחזיר האבן למקומה על הערימה של הקבר ואמרו שלהפך האבן היא זכרון לימי ל״ג בעומר שעברו ואת הילולתו, ואנו מאד נשמח שתשאר בידינו ועד היום האבן מונחת שם למזכרת נצח.

גדולים צדיקים במיתתן

ידידנו המפורסם מר זאב ריוח סיפר ברדיו מקרה דומה אשר נכח בו, לפני  כמה חודשים בעלותו על ציונו הקדוש של הצדיק בוואזן, בטיול אשר ארגן עם קבוצה מישראל.

גברת אחת מהנוסעים אשר היתה אתו בטיול כאשר גמרה להתפלל מעל הקבר. לקחה איתה אבן מהקבר כדי להניחה אצלה בבית, כאשר עלתה על האוטובוס בחזרה מהצדיק, נהג האוטובוס ניסה להניע את המנוע כדי  לנסוע, המנוע בשום אופן לא נדלק, הנהג עם כמה טכנאים בדקו וחפשו מה מקור הבעיה אך לא מצאו שום סיבה מוצדקת למקרה זה.

מר זאב ריוח שהוא בעל אמונה חזקה ומנוסה כבר בנסי הצדיקים הבין שיש כאן בעיה על חושית מחוץ לטבע.

פנה לנוסעים וביקשם לעשות חשבון נפש, אולי מישהו מהם עשה איזה  מעשה לא שפיר נגד רצונו של הצדיק.

לפתע קמה אישה והודיעה לו שבלי כוונה רעה לקחה אבן מעל קברו של הצדיק, כדי להעלותה לישראל.

מיד הבין שזו הבעיה וביקשה להחזיר את האבן לקבר. תיכף ומיד איך שהגברת ירדה מהאוטובוס, הנהג ניסה להניעו והנה המנוע נדלק כאילו לא קרה כלום.

הנהג וכל הנוסעים נדהמו וכל המפקפקים בנסי הצדיקים נשארו עם פה פעור, תה היה קידוש ה׳ גדול.

ברוך המקדש שמו ברבים.

מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה

כב. מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה, אין נותנים אותה ביד האבלים, אלא מניחים אותה בקרקע בפני האבלים. ומצאתי סמר למנהג זה, שראיתי בx׳ מעבר יבק, פ׳ כז מאמר שפת אמת, וז״ל: ונוהגים שלא להושיט אדם לחבירו כלי שבו משליכין העפר בו, אלא מניחין אותו לפניו לארץ. ואולי היה זה ע״ד כי אין שלטון ביום המות. ועוד שלא להושיט צרה ליד חבירו, ע״ד שאמרו במועד קטן או בדידך הוה וכו׳ והוה כשגגה היוצאה מלפני השליט וכוי. ואם בדיבור כך כ״ש במעשה, בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתייהיב רשותא ח״ו וכו׳, עיי״ש. ואפשר גם לסעודת הבראה חוששין לזה.

מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו

כג. מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו, בבית הכנסת אחר תפילת שחרית. ואם מת גדול בשנים, אחר תפילה הולכין עם האבל לקבר, ושם עושים השכבה אם יהיה איש או אשה. ולומדים שם שם המת באלפא ביתא וקר״ע שט״ן, ומנחמים שם האבלים.

מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה

כד. מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה אין מתפללין ערבית בבית האבלים. ואם יהיו למעלה מעשרים שנה, אחד זכר או נקבה גם אם לא יהיו נשואים, באים ומתפללים בבית עם האבלים ומנחמים אותם בבית אחר תפילת ערבית. ונראה ודאי הטעם לפי שבית דין של מעלה אין מענישין פחות מבן עשרים שנה, לכן עושים הוראות, שזה אין צריר כפרה דאינו בר עונשים נראה עיקרי הד״ט, הלכות אבלות, סימן לו, יא, הזכיר מנהג דומה למה שאיו אומרים השכבה לנפטר פחות מבן י״ג, נראה שאינו בר מצוה אינו בר עונשים, ואין צורר לבקש למתק הדינים מעליו, והוא מעיר שם, דאי הכי עד בן כ׳ נמי לא ישכיבוהו לאינו בר עונשים למעלה, מ״ע].

מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות.

כה.  מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות. ועיין בס׳ זכר נתן, בהשמטות ערך קדיש, וז״ל: המנהג לומר קדיש על בית הקברות חוץ לארבע אמות של הקברים, ובתוך ד׳ אמות אסור כמו ק״ש, כמבואר בתורת האדם להרמב״ן, שער ההתחלה, וטור, סימן שעו, בשם הגאונים. ולא עוד אלא שמקילין סמור לקבר ממש, והטעם משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרת. וכדתניא בברכות דף כה ע״א, ואם היה המקום גבוה עשרה טפחים או נמוך י׳ טפחים יושב בצדו וקורא ק״ש. וה׳׳ה מת עצמו עד שלא נקבר, או היה מונח למעלה או למטה מעשרה טפחים שרי וכש״ב כשנקבר. ואין בית הקברות חמור ממת המונח בגלוי, כמבואר בדברי רבינו השאלתות. ובימי הגמרא היה המנהג שלא להעמיק הקבר, כמש״כ התוס׳ מו״ק דך ה ע״ב, ד״ה מנפח. והרב העמק שאלה, פי׳ על השאלתות, בפי חיי שרה, סי׳ יד אות ו, יעש״ב וכו׳ עיי״ש מ׳׳ש בענין התפילין בביה״ק וס׳׳ת בזרוע וכו'.

פתיחה

מעת אשר נקע העם העברי מעל אדמתו ויפץ על פני תבל. כך היתה עבודתו. בכל מדינה ומדינה אשר בא שמה. שם שם לו קהלה במשטר צבורי עפ״י רוח תורתו הנאמנה והצדקנית. הקדושה והטהורה. במועצת חכמיו וגדוליו. דור דור ודורשיו. דור דור ומנהיגיו. גם חקקו חוק ותקנו תקנות הנחוצות להם לפי העת והמצב במושבותם. (כי רשאין הב״ד והצבור לתקן תקנות בכל דור ודור אף נגד הדין, בעניני הממון. ועיין על זה בס׳ אש״ל די״ט ודף  כ״ג. בבאור חזוק התקנות עפה״ד.)

וגם פה מארוק נהיה כדבר הזה. התפוצה הישראלית העתיקה לימים. אשר לכל הדעות הנאמרות בענין. יש לה למעלה מאלפים שנה מאשר נאחזו בארץ אחיזה פוריה ועצומה. היתה להם לבנ״י הארץ הלזו מרכז עצמי לתורתם וליהדותם. הקהלות הישראליות פה עשו הפלאה מופרזת בחכמת תורתם. בספרותיה ובהגיון לשונם כידוע.

ובגלות ספרד עוד באה הרוחה ליהודי מארוק בהשפעה ענקית מחכמת יהודי ספרד, קהלות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד. באו מארוקה ויתישבו בארץ, ויהיו לעיני העדה ולעטרת תפארת החכמה באמת. רועים נאמנים היו לדתם ולאמונתם. ולטובת אחיהם בכלל ובפרט. המה נהלו את העם היהודי בכל צרכיו. גם סלו מסלות והכינו דרך בתקנות ישרות וחקים אמתיים. דור אחר דור. ועד היום. עוד עומד מנצר גזעם משרתים בקדש בקהל עם, בתורת הרבנות ובהנהלת הקהלות.

אן בחלקות היה גורלם של היהודים בארצות אשר באו שמה. תפוצה אחר תפוצה נהיתה להם בכל חדרי ארץ מגוריהם. קהלות קטנות עם גדולות היו במושבותם וכאשר פזורם הרע להם באפיסת כחם החמרי כי היו למתי מעט כקללת אלקים. בן הרע להם גם באופני הרוח. כי כל קהלה לקחה לה תקנות ומנהגים דתיים לפי מצב מקום התישובתם. שונות זו מזו בכל ענין. יען אי־ישרות הדרכים והמסלות היתה בעוכרם. גם למסע וללכת מעיר לעיר קשה עלימו. מזה היה מוזר להם לחבר ולהרכיב הקהלות ע״י מרכז אחד והנהלה אחת ראשית לכולם. וישארו הקהלות כמות שהן בפזורם. כל אחת בפני עצמה בתקנותיה ומנהגיה המיוחדים. באין אומר ודברים.

אמנם, לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב. והקהלות שייכי אהדדי בכל עניניהם ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם. גם מתחתנים זו בזו. ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה עכשו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנחלתם המשפטית. בדבר המתאים. בגזרה שוה לכולם.

לדבר הנכבד הזה היו עיני הרבנים צופות זה זמן רב. ולא היה לאל ידם להשיגו כי אין עוזר. עדי דודי הנה זה בא איש חיל רב פעלים. איש הישר בעבודה נאמנה. כליל המדע. עומד בפרץ. הוא הראש והמפקח לכל קהלות ישראל פה מארוק מטעם הממשלה יר״ה האדון מ׳ בוטבול הי״ו ויחשל״א, הוא נתן לב במועצות ודעת על המפעל היקר הזה. ליסד מועצת הרבנים מדי שנה בשנה למטרה זו. כמבואר הלאה. בעבודתו הזריזה נתקבלה בקשתו לפני היועץ העליון. טוב הלבב למרבית חכמתו הנאורה, האדון הכביר וימון יר"ה. הוד מעלתו צוה בהפקת רצון להוציא לאור הדבר במפעל ועשיה במכתבו הבהיר זמנו 25 אפריל 1947. ישלם ה׳ פעלם ומשכורתם תהיה מאלקי ישראל.

וחובתנו ונעשנה לסיים בברכה עמוקה בזכות תורתנו הקדושה. למלך אדוננו הצדיק סידי מוחמד יר"ה וגבה ונשא על. כוכבו יאיר ויזרח כצאת השמש בגבורתו. ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב הארץ. וגם לרבות בברכות עצומות להממשלה הרוממה, צרפת. יה״ר מלפני האל ב׳׳ה חולל הכל להדריכה על במותי ההצלחה בהשקט ובבטחה. וכוכב מערכתה יזהיר אכי״ר.

ספרי תורה המיוחסים לרבי דוד ומשה זיע״א ־ קבר רחל אשת רבי עקיבא בטבריה

בדרומה של העיר טבריה שוכן מקום ציון קברה של הצדקת רחל אשת התנא האלהי רבי עקיבא זיע״א, ברוב מקורות חז״ל

נקראת ״בְּרָתֵיהּ דְרָבִי עקיבא".

המקום היחידי בו היא נזכרת בשמה הוא בפרק ששי של אבות דרבי נתן: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם "מפני מה לא למדתם?" והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה. והם אמרו: מפני טפינו. אומרים להם: והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות. אלא אומרים להם: מפני שזכתה רחל אשתו".

בשנת תשכ״ג(1963 למניינם) זכו ר׳ משה פרץ זצוק״ל ומשפחתו להעלות ממרוקו ספר תורה קדוש המיוחס לצדיק האלהי רבי דוד ומשה זצוק״ל. שושלת המשפחה שמרה על הספר הקדוש כ-350 שנה. הצדיק שספרי התורה מיוחסים לו, עומד בתפילה למען כל מי שיזכיר את שמו בתפילתו ולכל הישועות.

^[1] לא ידוע אם ספר זה הוא מתקופתו של רבי דוד ומשה זיע״א והתגלגל עד שהגיע למשפחת פרץ ושנשמר במשך כ350 שנה אצל המשפחה, או שזה ספר שנכתב לפני כ- 350 שנה ונתרם למקום הציון במרוקו, ומשפחת פרץ רק העלתה אותו.

הצדקת רחל אשת רבי עקיבא זיע״א מסרה את כל כולה למען בעלה רבי עקיבא שעזבה לתקופה ארוכה ביותר של 24 שנים בשביל ללמוד תורה. בכל אותו הזמן נשאה הצדקת רחל בעול הבית לבדה, בשביל כל עולם התורה של עם ישראל שהביא רבי עקיבא. כך גם הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א חי ופעל ישועות בקרב יהדות מרוקו ומסר את נפשו הטהורה למענם. זכותם תגן בעדנו

א.כ.י.ר

הקריאה המופיעה פתוחה לציבור היא ברכת יעקב את יוסף מ״ויברך את יוסף״ לרוב בקרב הארץ״ ^. סגולה לקרוא את הפסוקים האלו במקום מתוך הספר הקדוש, לברכה, הצלחה טובה ולשמירה.

מגדל דוד

נסים ונפלאות שארעו על מקום ציון קודשו של רבי דוד ומשה זיע״א במרוקו.

מידי שנה פוקדים את ציונו הקדוש של רבי דוד ומשה מאות אלפי יהודים מאמינים היודעים שמשם לא יחזרו ריקם, ובאמת, ישנם אלפים רבים של סיפורים על הקורות אותם, והנה, מעט מהסיפורים שפקדו את מקום הציון ובשאר מקומות בעולם:

הציון שנשכח

במשך השנים נשכח מקום קבורתו של רבי דוד ומשה. קושי הגלות, מרחק המקום וגובהו, מנעו ממבקרים רבים לפקוד אותו. כל אלו גרמו עם הזמן לשכחה.

הגישה אל קברו של רבנו לא התאפשרה על ־ידי שום אמצעי תחבורה פרס לחמורים. עד לפני זמן קצר, הגיעו המבקרים עם אוטובוסים לקרבת מקום, ומשם רכבו על חמורים עד לציון הקבר. לאחר שנים שלא פקד את הקבר אף יהודי, התגלה רבנו המלוב״ן – רבי דוד ומשה ־ בחלום אל אחד הזקנים, ירא שמים ונשוא פנים, הגר בכפר הסמוך למקום קברו, ואמר לו: ״אני רבי דוד ומשה הקבור בהר הסמוך לכפר זה. קום וראה את מקום קבורתי! לך בדרך זו וזו, וכאשר תגיע למקום תראה קש מפוזר על האדמה. הזז את הקש, נקה מעט את החול, ותמצא שם מצבה. זהו מקום קבורתי״ – אמר רבנו ונעלם. השכים קום הזקן בבוקר, וסיפר חלומו לתושבי הכפר. קמו ועלו למקום אשר אמר להם הזקן, מצאו את המצבה בשמחה ובטוב לב וגידרו אותה, ומאותו היום ואילך התחדשה העלייה לקברו.

מחוז פודוליה שוכן בערבות פולין, מרחק אלפי פרסאות מן האגן הים תיכוני. באחת מעיירות פודוליה, נתאספו החסידים לשמוע את דבר רבם, הוא ר׳ ישראל בעל־שם טוב. מצאוהו שקוע בהתייחדות עם בוראו, ונזהרו מאוד שלא להפריעו. כעבור שעה פקח עיניו ואמר: ״היום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״ ולא הבינו החסידים למה כיוון רבם. הם לא העזו להאיץ בו שיגלה את אוזנם למי רמזו דבריו. הוא המשיך: ״דעו לכם כי תודה לאל, אני מקדים מכל הצדיקים שיש בדורנו זה; כי בכל לילה אני עושה עליית נשמה בישיבה של מעלה, כדי ללמוד סודות עמוקים וחידושים של תורה. בחזירתי משם, אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים, וכל מה שהם משתדלים להקדים אותי בעלייה, אינם יכולים להגיע אלי. אך המערבי, אשר יקראו לו ר׳ חיים בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז את עצמי להקדים אותו, איני יכול.״

באותה שנה, כך אומר הסיפור, נסע הבעל־שם־טוב לאיסטנבול בדרך היבשה, ובהגיעו לשם, עלה על ספינה אשר עשתה דרכה לארץ הקודש, כי רצה בבל מאודו לראות את ר׳ חיים בן עטר ולהיפגש עמו פנים אל פנים. והנה קמה סערה עזה בים, ונחשולים אדירים טלטלו את האוניה ואיימו להטביעה. אותו יום, ערב פסח היה, ובליל הסדר בא אליו אליהו הנביא והודיעו שמן השמיים מעכבים בעדו וגוזרים עליו לרדת אל היבשה ולשוב לביתו. כששאל לפשר הגזירה, נענה: ״אם שני מופתי הדור ייפגשו, בכוחם להביא גאולה לישראל, וזמנה טרם הגיע, ומן השמיים אין רוצים בגאולה שלא בעתה.״ והבעל־שם־טוב חזר כלעומת שבא אל מחוז פודוליה מכוסה השלג.

מחלת הילדות של נג׳ארה לא נמשכה אפוא זמן רב מדי, וכאשר בא בסוף המאה ה־16 להדפיס את יומנו הספרותי ׳מימי ישראל׳ כלל בו אמנם מן השירים שכתב לעת־ מצוא במתכונת הספרדית הקלאסית, אבל התנצל בראשי השירים הללו, כי כתב אותם ׳בימי הילדות והשחרות / דלא מקבלי מרותי. כך למשל, בראש שני שירים, שנועדו להירקם בזהב על אוינטאדור(Avintador — מניפה). מהעבר האחד אומרת המניפה למניע אותה:

יד בי תתמוך יושב ציה / תום לבך ישקוט ינוח

עת לי תניף אומר— מאר/בע רוחות באי הרוח

מצד שני אומרת אותה מניפה:

אותי תניד לך אפוח / מחֻומָך אמציא לך פדיום

בי תמצא, איש, קורת רוח / הן עד שֶׁיָפוּחַ היום

בהקדמה ל׳מימי ישראל׳ מודיע המחבר במפורש, שאין הוא מוטרד מן העובדה, שאין ספרו מתאים למה שמצפים מאוסף מליצות ושירים שקולים במתכונת קלאסית, שכן ברגיל שירים כאלה עניינם דברי־חשק, והמחברים עוד מצדיקים את הדבר בכך, שאין כאן אלא הפגנה של כוח. אבל לפי דעתו של נג׳ארה, אין זה אלא תירוץ:

אמנם יופי המליץ וכחו / איש אשר אין מעצר לרוחו / להראות שיחו /

בכל נושא שיהיה הולך נכוחו / ולא פנה אל רהבים / ושירי עגבי׳ /

לפלח בחץ / לב כל ריק ופוחז…

אבל מה הם הנושאים שבהם יראה לנו ר׳ ישראל נג׳ארה את כוחו?

לא רק בשירת־החול אלא גם בתחום שירת־הקודש לא היה אפשר עוד להמשיך במסורת השירה הספרדית. התגברות העיסוק בקבלה והתפשטותה בקרב הציבור פגעו קשה במסורת ההשכלה הספרדית. מקובלי צפת, ובמיוחד האר״י הקדוש, אף העצימו את היסודות המיתיים על חשבון הזרם הראציונאליסטי, שהיה מטופח בקרב יהודי ספרד. והנה דווקא שירת־הקודש, ובמיוחד הוידויים המורחבים ליום־הכיפורים, היו ספוגים רעיונות מספרות־המוסר הפילוסופית. בחיי אבן פקודה שאב מלוא חופניים מן האגרות של אחי הטוהר המפורסמים מבצרה אל תוך ספרו ׳חובות הלבבות׳. חלק מן החומרים הללו מצא את דרכו גם אל וידויו המורחב ׳אשמנו באומר ובפועל׳(א 8112), שהיה נהוג לאומרו במנהגי ספרד בהזדמנויות שונות. כך גם הוידויים האחרים. ר׳ שם טוב ארדוטיאל, מן האחרונים במשוררי שירת־הקודש, כתב וידוי גדול למוסף של יום־הכיפורים ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם ויצורי כצל כלם וחטאי אדמים כשנים׳ (ר 479). בחלקו השני של הוידוי הוא דן בארבעת היסודות — תורה שפותחה לראשונה בפילוסופיית הטבע של היוונים, שהם מקור עולם החומר וגם מקור החטא ומתנפלים עליו מכל עבר:

כל אחד לאמר אני אמלוך מתנשא / זה

 ישאל וזה ינסה / ואני לא אדע מה אעשה.

מה יעשה טלה בין זאבים / היעמוד

אחד לפני מרובים / יחיד ורבים הלכה כרבים.

השילוב המחוכם של פסוקים רחוקים מן המקרא ומספרות חז״ל בסופה של כל יחידת חרוז נותן לדברי הוידוי אופי קליל. לא לחינם התנגד האר״י הקדוש לכל המורשת הספרדית הזאת. ולפי עדותו של תלמידו המובהק, ר׳ חיים ויטאל:

לא היה אומר שום פזמון, ושום פיוט ובקשה, מאלו שסדרו האחרונים… לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה, ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בסדר דבורם, בלי ידיעה כלל. ובפרט פזמון יגדל אלהים חי…

אם נזכור, שפיוט נפוץ זה נבנה על שלושה־עשר העיקרים המפורסמים של הרמב״ם, נוכל להבין את התנגדותו הנמרצת של האר׳׳י לשיר הזה. אבל גם התנגדותו המפורשת לוידויים ליום־הכיפורים, שחיברו רבנו בחיי אבן פקודה, ר׳ שם טוב ארדוטיאל וכן וידוייו של ר׳ יצחק בן ישראל  משתלבת יפה בתמונה. נדמה, שאין זה מקרה כלל, שבעקבות וידויו של שם טוב ארדוטיאל ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם (ר 479) כתב ישראל נג׳ארה את הוידוי ׳רבונות של עולם בראותי כי רד יומי׳(עולם חדש, נג).  וידויו של נג׳ארה אינו כולל שמץ דבר מענייני ארבעת היסודות, ואפשר, שנוכל לראות גם בכך משהו מסימני הזמן והמקום.

בדק־־כלל לא נזקק ר׳ ישראל נג׳ארה בשירתו לנושא הפרט ומאבקיו הפנימיים, ויחסו לשירת הפרט הקלאסית מאלף במיוחד. אחד משירי הפרט הנפוצים ביותר במורשת ר׳ יהודה הלוי פותח בפנייה אל הנפש השקועה בהבלי העולם הזה יישנה בחיק ילדות למתי תשכבי׳ (י 4146). בשירו מעורר המשורר את האדם לפנות עורף לדרך הנעורים המתוקה והכתבת ולראות את העולם הזה בהווייתו האמיתית־ החולפת. בעקבות שירו של ר׳ יהודה הלוי כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי את ׳ישן בחיק תאוה הלא נכלמת׳ (י 4135). במבט ראשון גם נגיארה הולך בעקבות קודמיו הגדולים. הוא כותב:

ישנה בחיק תאוה / מתנומתך עורי

לבשי עוז אסירת תקוה / מעפר התנערי (קא)

אבל התאווה בשירו של נג׳ארה אינה קשורה, כמו בשירי קודמיו, בתשוקות וביצרים, ולא לחינם מתחרז ׳חיק תאוה׳ אצלו מיד בהמשך עם ׳תקוה׳. שכן נג׳ארה נותן לציור השינה כיוון לאומי מובהק. הוא מבקש לעורר בשירו את העם, החולם על הגאולה ומתאווה לה כמו אסור בתקוותו, שיתייצב לפני האל כדרך השולמית היפהפייה של שיר השירים לפני דודה. שירתו של נג׳ארה אינה, לפיכך, שירת פרט, והיא נטועה בעיקרה בתחום הלאומי.  ונראה, שאין כאן מקרה. נדמה, שחיי היום־יום והמציאות בכללה לאחר הגירוש לא היו מתאימים להיעשות נושא בשירה. ישראל נג׳ארה יחד עם בני־דורו המקובלים נשאו עיניהם לעניינים נעלים יותר, כמו תיקון העולמות. התיקון הקוסמי יביא לגאולת ישראל, ועם גאולת הכלל תבוא גם גאולת הפרט. בין כך ובין כך היה זה דור של טלטולי רוח ונדודי גוף. בטלטוליו הרבים נחשף נג׳ארה, כמו בני־דורו, להשפעת החברה והמציאות שמסביבו. אף יש שראה ושמע דברים שקסמו לו וגירו את כוח־היצירה שלו.