מורשת יהדות מרוקו

מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו.

יז. מנהג כבר כתבתי לעיל שהולכין כל קהל בית הכנסת ביום שב״ק עם האכל לביתו, ושם מנחמין אותו. וגם כל בני העיר באים ביום שב״ק לבכנ״ס שמתפלל שם האבל, ויושבין שם זמן מועט ולומדים עם הקהל מעט תהילים למנוחת הנפטר והולכין להם. וכן אם היו כמה בתי כנסיות שיש בהם אבלים הולכין מזה לזה. וכעת מצאתי במאסף, שנת י״ח, כרך א' סי׳ פו, אות ד, הביא משם פדר״א, כדי שיצאו ישראל י״ח גמילות חסדים של נחום אבלים, עיי״ש דנחום אבלים היא מצות עשה של גמילות חסדים מדבריהם, וכמ״ש הרמב״ם בפ' יד מהל׳ אבל, ה״א, ועיי״ש שהאריך אם הנחום הוא מדאורייתא וכוי, ע״ב. וטעם הנחום בשבת דכל ימי השבוע העם טרודים ואין בידם לקיים הגמילות חסדים. וכבר אמרו רז״ל שבת דף יב ע״ב, דבקושי התירו לנחם אבלים בשבת, עיין בשו״ע או״ח, סי׳ רפז, בלשון דיכולים לנחם. וכו'.

מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות.

יח. מנהג חברה קדישא, שבשעה שרוצים להוריד המת לקבר אחר שעושים הקפות, עומד איש מבני החבורה ומכריז בספסרות, מי שרוצה להוריד המת לקבר בסך כו״כ. והאנשים מוסיפים בדמים, ובפרט אם יהיה ת״ח או איש ירא שמים או איש נכבד, מוסיפים ומעלים בדמים עד שפוסקים המוסיפים, ומברכים האיש הקונה. והקונה אז הוא בעצמו מוריד ומניח המת בקבר, או בוחר ת״ח או אנשים חשובים. והמעות הנקבצים מזה, מניחים אותם בלשכת כיס החברה, ומהם ומהכנות אחרים עושים סגולה, שקוברים מהם אנשים עניים.

מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה

יט. מנהג כשרוחצים הידים בחזרתם מן המטה, כתב השכנה״ג, דמנהגינו שלא לקנח הידים מאותם המים של רחיצה ומניחים אותם שיתנגבו מעצמם, ולא שמעתי טעם נכון לזה, עכ״ל. וראיתי בכ״י מו׳׳ה רפאל אבן צור זצ״ל, שמצא בכ״י מ״ז מוהר״ר שלמה שמואל אבן צור ז״ל, שנתן טעם נכון, והיא ע״פ מ״ש רבינו בחיי ז״ל, הטעם הרחיצה זו הוא רמז לטל שמחיה בו הקב״ה את המתים. ולכך לא טוב לנגבם דומיא לטל שנבלע באיברים, רק מי רחיצת ידים יניחם עד שיובלעו בתור ידו, וטעמא טעים, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י, אמר שראה באיזה ספר, דטעם שלא לקנח דקשה לשבחה). עוד ראיתי בס׳ יפה ללב, חיו״ד, טי׳ שעו אות ב, דרחיצה זו אסמכוה אקרא ורחצו את ידיהם סופי תיבות מת, כמ״ש בשכנה״ג, הגה״ט, אות יב, בשם מהרי״ל. והביא שם ההיא דרבינו בחיי, וכתב מדידיה דאפשר שזה כמו הכתוב ביחזקאל לז, יב, הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם, ס״ת מים. ומ״ש עוד בשכנה״ג, שם, באות יד כנז׳ל, דלא שמע טעם נכון, לזה ציין עוד לעיין בם׳ עיקרי הד״ט, חיוד״ע, סי׳ לה, אות ט, שבי משם פחד יצחק, שראה רבותיו מהרי״ב והריב״ק שהיו מקנחים אותם, וכן היה נוהג כמותם, עיי״ש. ויש שנוהגים כן בימות החורף שמזיק לידים, כשאינם נגובים היטב, אבל בימות הקיץ דליכא היזק לידים אם אינם נגובים, מניחים אותם בלי ניגוב, עכ״ל. וציין לעיין בטור ובפרישה, ס׳ שכט ם״א בזה. וראיתי עוד לה׳ הנז׳ בחלק חמישי, ביוד״ע, סי׳ שעו, שציין לעיין בס׳ מנחת יהודה, בדף רז, פ׳ שופטים, בפסוק כפר לעמר ישראל יעוש״ב, עכ״ל. וי׳׳א טעם שאין מנגבין הידים מחשש התדבקות מטומאה [ראה להלן ערר קבורה ב, מ״ע].

מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים

כ. מנהג לעשות בימי אבילות תבשיל של עדשים. וטעם הפשוט המצוי בפה כל, הוא לרמוז שכמו שהעדשים הם כדוריים ועגולים, כן המות גלגל הסובב וחוזר חלילה. ועיין רש״י ע״ה, בפסוק הלעטיני נא מן האדום שכ׳ טעם זה. ועוד שאין להם פה, כן אבל אין לו פה שאסור לו לדבר, עיי״ש. אבל טעם זה יספיק לעושים אותו בימי האבילות, אבל מה שעושים גם בסעודת המפסקת של ת״ב ובבין המיצרים מה טעם לזה. אבל נראה טעם הדבר, והוא כי הגאון הרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ הכתוב לחיים, מז׳ נב, כתב בשם חכמי המחקר, כי תועלת למנוע הדאגה והעצבות מן האדם יאכל דבר אדום כתולעת שני וכדומה, ועי״ז יוסר ממנו הדאגה. ופי׳ בזה דרך צחות בבוא דוא״ג האדומי, התיקון הוא האדומי, עיי״ש. וראיתי לבנו הרה״ג מוהר״י פאלאג׳י, וז״ל: בס׳ נפש היפה, מערכת ד׳ אות דאגה, שהביא דברי אביו, וכתב ומה״ט היה מנהג קדום להאכיל על מתו מאכל עדשים שהוא מין אדום, להפיג צערו ודאגתו ולא יוסיח לדאבה עוד על שום דבר מזכר עד נקבה, עכ״ל. וטעם זה יספיק למה עושים אותו בסעודת ערב תשעה באב להפסקת התענית ובימים שבין המיצרים. ובס׳ נפש היפה, שבידי מצאתי כתוב בכ״י מן הצד, לא ידעתי למי מקדושים כתוב לאמר, וז״ל: כדמצינו גבי עשו שאמר ליעקב הלעיטני נא מן האדום הזה, שאמרו ז״ל תבשיל של עדשים, וק״ל עכ״ל. ועיין רש״י ע״ה בפי׳ עה״ת בפסוק הנז' שכ׳ שבו ביום מת אברהם אבינו ע״ה, ולכן עשו תבשיל עדשים לסעודת הבראה. ואפשר שעל זה כתב רש״י, מן האדום עדשים אדומות, לרמוז הסגולה הנז'.

מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית

כא. מנהג אשה שמת בעלה בשנה ראשונה אינה נכנסת לשום בית, אפי׳ לבקר חולה מקרוביה, אפי׳ לבית אביה ולא לבית בניה. ואומרים דלא מסמינא מילתא ליכנס לבית אחרים תוך השנה שתגרום להם היזק, ומתפחדים מזה ובפרט הנשים. ולא מצאתי שורש למנהג זה, והאמת כי לא נחש ביעקב, שומר פתאים ה'.

מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה

כב. מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה, אין נותנים אותה ביד האבלים, אלא מניחים אותה בקרקע בפני האבלים. ומצאתי סמר למנהג זה, שראיתי בx׳ מעבר יבק, פ׳ כז מאמר שפת אמת, וז״ל: ונוהגים שלא להושיט אדם לחבירו כלי שבו משליכין העפר בו, אלא מניחין אותו לפניו לארץ. ואולי היה זה ע״ד כי אין שלטון ביום המות. ועוד שלא להושיט צרה ליד חבירו, ע״ד שאמרו במועד קטן או בדידך הוה וכו׳ והוה כשגגה היוצאה מלפני השליט וכוי. ואם בדיבור כך כ״ש במעשה, בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתייהיב רשותא ח״ו וכו׳, עיי״ש. ואפשר גם לסעודת הבראה חוששין לזה.

מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו

כג. מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו, בבית הכנסת אחר תפילת שחרית. ואם מת גדול בשנים, אחר תפילה הולכין עם האבל לקבר, ושם עושים השכבה אם יהיה איש או אשה. ולומדים שם שם המת באלפא ביתא וקר״ע שט״ן, ומנחמים שם האבלים.

מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה

כד. מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה אין מתפללין ערבית בבית האבלים. ואם יהיו למעלה מעשרים שנה, אחד זכר או נקבה גם אם לא יהיו נשואים, באים ומתפללים בבית עם האבלים ומנחמים אותם בבית אחר תפילת ערבית. ונראה ודאי הטעם לפי שבית דין של מעלה אין מענישין פחות מבן עשרים שנה, לכן עושים הוראות, שזה אין צריר כפרה דאינו בר עונשים נראה עיקרי הד״ט, הלכות אבלות, סימן לו, יא, הזכיר מנהג דומה למה שאיו אומרים השכבה לנפטר פחות מבן י״ג, נראה שאינו בר מצוה אינו בר עונשים, ואין צורר לבקש למתק הדינים מעליו, והוא מעיר שם, דאי הכי עד בן כ׳ נמי לא ישכיבוהו לאינו בר עונשים למעלה, מ״ע].

מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות.

כה.  מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות. ועיין בס׳ זכר נתן, בהשמטות ערך קדיש, וז״ל: המנהג לומר קדיש על בית הקברות חוץ לארבע אמות של הקברים, ובתוך ד׳ אמות אסור כמו ק״ש, כמבואר בתורת האדם להרמב״ן, שער ההתחלה, וטור, סימן שעו, בשם הגאונים. ולא עוד אלא שמקילין סמור לקבר ממש, והטעם משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרת. וכדתניא בברכות דף כה ע״א, ואם היה המקום גבוה עשרה טפחים או נמוך י׳ טפחים יושב בצדו וקורא ק״ש. וה׳׳ה מת עצמו עד שלא נקבר, או היה מונח למעלה או למטה מעשרה טפחים שרי וכש״ב כשנקבר. ואין בית הקברות חמור ממת המונח בגלוי, כמבואר בדברי רבינו השאלתות. ובימי הגמרא היה המנהג שלא להעמיק הקבר, כמש״כ התוס׳ מו״ק דך ה ע״ב, ד״ה מנפח. והרב העמק שאלה, פי׳ על השאלתות, בפי חיי שרה, סי׳ יד אות ו, יעש״ב וכו׳ עיי״ש מ׳׳ש בענין התפילין בביה״ק וס׳׳ת בזרוע וכו'.