מורשת יהדות מרוקו

אמנם, ברי לי, כי לא ניתן היה לעשות עבודה מקיפה ושלימה, הן בשל היותם צנועים וענווים עד מאד, והצניעו מטבעם את מעשיהם הטובים בבחינת ״מגלה טפח – ומכסה טפחיים״; והן בשל ריחוק הזמן ותלאותיו אשר לא תמיד השאיר בידינו תיעוד מספיק ונאות. על כן, כל הנלקט לתולדותיהם ומעשיהם, הם ניצוצות וקווי אור זעירים לפתוח אשנב צר דרכו ניכנס לחיי עולמם של הני רבנן קדישין, שנזכה ללמוד מאורחותיהם, ויהיה זה לתועלת הכלל להתחזק ביראת שמים ובשקידת התורה, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, כמו שאסרו חז״ל(תנא דבי אליהו רבה, פ׳ כ״ה, פסקה ב׳) ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב״, וכך הקריאה במעשיהם תעורר אותנו לצעוד בדרכם הטהורה, למען ייטב לנו כל הימים, בעוה״ז ובעוה״ב, אכי״ר.

ואכן, ישנם פרקים שנכתבו בהרחבה, לעומת אחרים שידיעתם היתה קצרה, וזאת לפי החומר שהיה בידי. אולם יש להדגיש שבודאי אין בכך משום: כל המוסיף בשבח גדול זה, גורע חלילה משבחו של גדול אחר.

בין דפי הספר שיבצתי תמונות גדולי תורה, בבחינת ״והיו עיניך רואות את מוריך״ (ישעיה ל, כ), כי תועלת גדולה נמשכת למסתכל בדיוקן הצדיקים, כסו שכתב הגאון חיד״א ע״ה בספרו ״מדבר קדמות״(מערכת צ, אות ט, ד״ה ציור), וזה לשונו: כאשר יצייר האדם בדעתו צורה קדושה, הנה הצורה הקדושה שידמה בדעתו – ישלים שכלו. וזה שאמר רבי אבא (בזוהר) פרשת משפטים, שהיתה צורת רבי שמעון מצויירת לפניו, והיה משיג על ידי זה השגה גדולה. וזה סוד שאמרו רז״ל <ר״ה טז ), חייב אדם להקביל פני רבו ברגל. עש״ב מז״ה חסד לאברהם, עין הקורא, נהר לג, דף חי ע״ג. וכן כתב רבנו האר״י זצ״ל, כי כאשר יתקשה בדברי תורה, יצייר צורת רבו, וטוב לו להבין הענין. עכ״ל.

ומסופר על החזון איש זצ״ל, שבאו אליו עסקני חינוך לשאול אם סותר לפתוח במקום מסויים בארץ גן משותף לחוג חרדי ולאנשים פשרניים, באשר אין שום אפשרות להקים שם גן ילדים עצמאי, אך דא עקא ־ שהם לא מסכימים למנות גננת חרדית, אלא רק משלהם. ענה להם החזון איש, שיוותרו להם, בתנאי שיאותו לקשט את קירות הגן בתמונתו של ״החפץ חיים״ ובתמונות גדולי ישראל אחרים, בלא תמונות מסוג אחר, כי ״הרושם החזק של הדיוקנאות המאירים על הנפש הרכה של התינוק עשוי להבטיח יסוד רוחני איתן״ (ראה פאר הדור, ה״ד עס׳ קמט).

ואין ספק, כי ע״י דבקות בחכמים והתאבקות בעפרם כנ״ל, נוכל להתעלות במעלות התורה והיראה, תוך טהרה המחשבה, כפי שמובא בגמרא (שבת כ׳׳ג, ב') ובדרך חיים, לאבות שם " כי כאשר מאמין בדברי חכמים אז יש לו דבקות בחכמים,… וראוי שיקנה חכמת החכמים ויהיה מכלל החכמים. אבל אם אין מאמין בדברי חכמים, איך יהיה חכם. וכך אמרו: ״דדחיל מרבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן״. ולזה כיוון אבי החכמים שלמה המלך במשלי(י״ג, כ׳) באומרו: ״הולך את חכמים יחכם״ ושבחום חז״ל באומרם: ״אשריהם הצדיקים ואשריהם דובקיהם״ (תנחומא הקדום, בראשית, כ״א). ועל זה נשא הפניני מליצתו:

לבי לבי לך אל חכמים

היה שביליהם כונס כנד,

וכנס תשא שמותם.

 כי תוצאות תשועה יפוצו לך

מעינותם,

ועל שרשי האמת יעמד לבך

מנקלי שיחותם.

 (בחינת עולם, פי״ז, א׳-ה׳)

וזו אף הלכה כמובא בספר החינוך (תל״ד) ״נצטוינו להתדבק עם חכמי התורה, כדי שנלמד מהם מצוותיה הנכבדות, ויורונו הדעות האמיתיות בה, שהם מקובלים מהם״ דהיינו ״להאמין האמיתיות מדבריהם (סה״מ, עשין, ו׳). כי החכמים ״הם קיום התורה ויסוד חזק לתשועת הנפשות, שכל הרגיל עמהם לא במהרה הוא חוטא״. (חנוך, שם).

ובמשלי נאמר ״קסם על שפתי מלך׳(ט״ז, י׳). ומפרש הילקוט שמעוני (תתק״נד) ״נאה היא חכמתו של שלמה, שלימד חכמה לאחרים מנפשו״. וכפי שמסכם הרב אלימלך בר-שאול זצ״ל בספרו ״מצוה ולב״ ח״ב במאמרו על אמונת חכמים: ״כל המאמין בחכמים הריהו דבק לא רק בתורתם אלא גם בנפשם, והם נותנים לו את נפשם בתורתם״.

חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, על כי זכיתי ללמוד עם מו״ר אבי הגר״י מאמאן שליט״א, תלמוד ופוסקים, מדי ערב משך שנים ארוכות בביתו הקדוש, ותוך כדי שימושה של תורה, ראיתי עין בעין אורחות חייו רבי ההוד, את תפילתו כעבד המשתפך לפני קונו, בענוה יתרה הממלאת יראת ה׳ את סובביו, וזוהי רק מעט, זעיר זעיר מתוך גדלותו הנוראה לה זכה בכוח עמלו ושקידתו בתורה מקטנותו, בחשק ובלהט, בהתלהבות אדירה ומתיקות של תורה. ותוך כדי לימוד זה עודדני להתמיד ולשקוד על דלתות תורתנו הקדושה, בהאצילו עליי ברכותיו, תוך סמיכת חכמים וזקנים, בהסתמכו על שושלת היוחסין המפוארה לה אנו משתייכים, ובספרו לי על תולדותיהם, גדולתם, קדושתם, הנהגתם אורחות חייהם ונפלאותיהם, כשדיוקנו של מו״ר אביו המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל שאת שסו הנני נושא בגאון ובחרדת קדש מעטר את קירות חדר ספרייתו העשירה, בהסתכלו על טוהר פניו המאירות במבט חדור געגועים אדירים, על תקופה ייחודית בחד פעמיותה.

כל אלה, הביאוני לידי ההחלטה הברוכה לחקור ולהתחקות אחרי תולדות אבותינו, ע״מ להביאם תחת מכבש הדפום ולהעלותם על שולחן מלכים, מאן מלכי רבנן. ואכן זו היתה תחושתי לאורך כל תקופת איסוף החומר והכתיבה של ספר אלבומי זה. דמותם של אבותיי ורבותיי התעצמה בעיניי במחוללת רבנות של אמת, רבנות שהוראתה היתה לכלל ישראל, שותפה מלאה ושזורה בשרשרת הזהב ההסטורית של אומתנו הנפלאה. רבנות שהיתה מעורבת בעשייה הכללית, ומגלותה אף דירבנה למילוי  חובת יישובה של ארצנו הקדושה, בחינת ״לא תוהו בראה – לשבת יצרה״(ישעיהו מ״ה, י״ח).

כמובן שקונטריסו של מו״ר אבי שליט״א ״תפארת בנים אבותם״, על שושלת היוחסין המשפחתית, ואשר על בסיסו הוצאתי כבר חוברת על נושא זה, אשר הודפסה לפני כעשור בסוף ספר עמק יהושע ח״ג, היה נר לרגליי בעבודתי זו. כ״כ נעזרתי בספר ״קהילת צפרו״ ובספרי הסטוריה נוספים, וכן כתבי יד קדשם של אבותינו, שמו״ר אבי שליט״א אשר קיבלם מידי מו״ר אביו זצ״ל, הפקידם בידי לעיבודם ופיענוחם.

קראתי, לספר זה, בשם ״עמ-ר״ם״, ראשית לרמוז על מהותו, תכנו ומטרתו, להביא אל שולחן הקוראים את תולדותיהם של אבותינו ורבותינו השזורים ואחוזים חד בחד בשרשרת זהב מקודשת, המהווים ענף לשורש אותו עם רם ונישא שקידשוהו שמיים.

נוסף על כן, הנני מקדיש את הספר להנצחת שמו ולעילוי נשמתו של מו״ר זקני הגאון הקדוש, הרה״ג המופלג, בוצינא קדישא, צדיק יסוד עולם, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל עמרם מאמאן זצוק״ל, אשר שמו עמרם רמוז בשם הספר, ולא זו אף זו, ר״ם ראשי תיבות רפאל מאמאן.

ובכך, אני אף מקיים את אשר מובא בספרים הקדושים(ע׳ שם הגדולים להגאון החיד״א ע״ה, מערכת ספרים, אות ז׳, ערך ספר הזכרונות, ס״ק כ״ו) שיש לרמוז שם המחבר בספר, מאחר וזוכה אני לשאת את שמו של מו״ר זקני, רפאל עמרם, בגאון ובחרדת קודש של ממש.

וכאן המקום, להודות מעומקא דליבא להוריי הנערצים, מו״ר אבי עט״ר הצדיק הגאון רבי יהושע שליט״א ואמי מורתי הצדקת חנה מרים זצ״ל, אשר חינכוני וגידלוני על ברכי התורה והיהדות הנאמנה, עודדוני להוציא יצירה ספרותית זו לאור, ולא חסכו ממני מאומה להביאני אל עולם שכולו עושר ואושר רוחני, יה״ר שהקב״ה יאריך ימיו של מו״ר אבי שליט״א בטוב ושנותיו בנעימים, בנעימות התורה והמצוות, בבריאות איתנה ונהורא מעליא, וזכות אבותינו הקדושים, אראלים ותרשישים תהא מגן וצינה בעדו ובעד זרעו אמן, ויזכה לרוות נחת דקדושה מכל יוצאי חלציו. עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אכי״ר.

ולא אחסוך מפי, לברך את נוות ביתי ועזרתי, רעייתי היקרה, מנשים באוהל תבורך, חנה שתחיי, עיקרו של בית אשר עמה ברכה ותושיה, אשר ליוותה אותי, עודדה אותי, וייעצה לי בכתיבת פרי עטי זה. יה״ר מלפני ה׳ יתברך, שנזכה יחדיו לראות את כל בנינו ונכדינו לימודי ה׳ גדולים בתורה ויראת ה׳ טהורה ובמידות טובות לגאון ולתפארת, ואת בתנו ונכדותינו כשרות וצנועות ומצויינות בכל מידה טובה, ולא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, ונשמח בכל צאצאינו בראותינו אותם עושים רצון ה׳ כרצונו, ונזכה לראות בשמחתם במהרה, בבריאות איתנה, באושר ועושר וכבוד וכל טוב לעבודתו יתברך, אכי״ר.

כ״כ אבקש להודות מעומקא דליבא לגיסי היקר והנעלה, הרב אלעזר שושן שליט״א ולבתו היקרה בתיה שתחי׳ מנשים באהל תבורך על סיועם המקצועי בצילום כתבי היד של אבותינו בהוד והדר, על העיצוב הגרפי המדהים של כריכת הספר ועל האיורים המרהיבים שבתוך הספר. הקב״ה יהיה בעזרם על דבר שם קדשו, ובכל אשר יפנו ישכילו ויצליחו, אמן.

בסיומם של מלים, אעלה את זכרם של מעלת סור חמי היקר, איש החסד, אהוב על הבריות, טוב שם משמן סוב, ר׳ יוסף ב״ר אליעזר ווינשטוק ז״ל אשר נתבקש בשמי מרומים בי״ז ניסן תשנ״ז ורעייתו, חמותי היקרה, אשת החיל ואשת החסד מרת צפורה ב״ר משה לבית קירשנצווייג ז״ל אשר הלכה לבית עולמה בכי אב תשנ״ח. ת.נ.צ.ב.ה.

ובצאתי מן הקדש, עיניי לשמיים נשואות, בהודאה על העבר שזיכני ברחמיו וברוב חסדו להיות נטפל לקדושים ולעסוק בשבחן של צדיקים, ולברך על המוגמר להעלותו על שולחנם של מלכים, מאן מלכי רבנן, ולפני צאן קדושים, עמך בית ישראל.

ואני תפילה על העתיד, שיתקבלו הדברים בלב הקוראים ויעשו רושם בלבם להאיר באור יקרות לכל מבקשי ה׳.

ויה״ר שיעמדו אבותינו רבותינו זצ״ל לפני שוכן מרומים שנזכה במהרה לגאולה שלימה מתוך חסד ורחמים, ויזכרוני לפני שוכן מעונה שיפתח ליבי ויאיר עיניי בתורתו, וייחד לבבי לאהבתו וליראתו כל הימים, לעשות נח״ר לפניו יתברך כל הימים אמן.

ביקרא דאורייתא. ע״ה רפאל עמרם מאמאן ס״ט בנו ותלמידו של הגאון הגדול, הצדיק, מרן רבי יהושע מאמאן שליט״א

תעודה מספר 11

תעודות אלו המובאות על ידי רבי דוד ז"ל הינן רכוש בעל ערך רב מבחינה היטורית וקהילתי. םסקי דין שונים בעיקר בענייני רכוש, חלוקת הכנסות, כפי שנראה בתעודה הזו ובכלל ההווי של יהודי מרוקו בצוק העתים ובשנות רווחה והשקט….הדאגה לזול והשיוויון בפני הציבור של בעלי המשרות, ניכר היטב בתעודות אלה…אים כאן הטיה, כעני כעשיר, דין אחד הוא לכולם מחד גיסא ונמאידך גיסא אין בעלי השררה מחפשים להם כבוד ומעדיפים לפיול בקשט וללא הרבה רעש…

התנ״ב – 1692

ק״ק קהל צפרו יעי׳א

אחדש״ו – אחרי דרישת שלום שלומך-ים וטובך-ים כראוי – כבוד-כם – כלכם –  כבר כתבנו לכם פעם ושתים על ענין וסדר הנהגת השתי בתי כנסיות שבמ״ק דהיינו שיתקבצו כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות ביד הגזברים ויתחלקו על הסדר הכתוב ביד הח' ה"ש כהה״ר אהרן ן' זכרי ויורשי הח׳ ה״ש כהה״ר יוסף גבאי וכהה״ר יוסף ן׳ עטייא זלה׳׳ה. וטעמא הוי משום שלא נמצא מי שימלא מקום אותה ב״ה. וזכו בעלי ב״ה הגדולה בכל הקהל, וכשפתחו אותה ב״ה שלא ברשות בד״יא והלכו קצת מהקהל לאותה ב״ה כל ההכנסות הם לבעלי ב״ה הגדולה. ולא שמעתם ולא הטיתם אזניכם, ולא זו בלבד שפתחו אותה ב״ה שלא ברשות כאמור. אלא שלמדנו מפי השמועה שקצת מיחידי הקהל רוצים לפתוח ב״ה אחר להתפלל בו, וכל אחד בונה במה לעצמו. ואלו היו בעיר רוב צבור ואין השתי בתי כנסיות מכילות אותם היה מן הדין לפתוח ב״ה אחר להתפלל בה משום יגדיל תורה ויאדיר, ואעפ״כ כל ההכנסות יזכו בהם בעלי ב״ה הגדולה, כיון שהחכמים ז״ל שהחזיקו בשאר הבתי כנסיות לא הניחו בנים ממלאים מקומם כראוי. אלא שידענו נאמנה שאין כוונת הפותחים לש״ש אלא להתגדר ולהתגדל ולעשות להם שם ולמנות להם ש״ץ אשר יבחרו כדי שתקרא ב״ה על שמם וכל כוונתם למעט הנאות השתי בתי כנסיות הנז', לכן אינו מן הדין לפתוח שום ב״ה אחר רק אם יראה בעיני בדי״א בהסכמתם, ואם לא תהיה ע״פ והסכמתם המתפלל בה הוא מתפלל בחזקה ואין עונין אחריו אמן, ואתם מותרים ועומדים, וג״כ אתם מותרים ועומדים על ההכנסות של הב״ה הקטן אם לא תתקבץ ביד הגזבר ותתחלק על הסדר שכתבנו לכם, כל הנוטל הכנסותיה כאלו מועל בהקדש וכל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם  ח״ו ואי לא צייתי דינא השתא מחמת המחזיקים בידם ומחמת שהחמס קם למטה רשע ותשלך אמת ארצה, יבוא זמן שסוף בעלי זרוע ליפול ויקוב הדין את ההר  ומי שנטל שום דבר מהכנסותיה ממיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם  וכל נכסיו אחראין ומשועבדין לפירעון, ואף זו מן התוכחות ששמענו אומרים שנתייעצו רוב צבור ליטול לעצמם כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות הנז' והמוחזקים הנז' יתנו להם קצבה לכל א׳ משל צבור, וזו לא שמענו ולא ראינו, וכי אומרים לו לאדם שיתן ממונו מתנה לאחרים ויתפרנס משל צבור דמאן דאכיל דלאו דיליה וכ'  ואם רואים הצבור שקצתם אינה מספקת להם הכנסת ב״ה ויוסיפו להם משל צבור תבוא עליהם ברכה, אמנם ליטול מה שהוא שלהם ושל אבותיהם ויפרנסו אותם משל צבור לא שמענו כלומר לא סבירא לן, שכבר הם מוחזקים מימות אבותיהם וחזקה זו ר״ל חזקת שררת בית הכנסת והנאותיה היא כירושה שאין לה הפסק לעולם ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותה ממקומה.

עוד שמענו שכשידעו קהל בית הכנסת הקטן שהכנסותיה יטלו אותם בעלי ב״ה הגדול, ישבו להם ואינם מוכרים הרינטא״ש – הכנסות בשלון ספרדית –  כנהוג ואינם משתדלים לגבות נדרים ונדבות כנהוג וכמעט הפקירו הכל וכל הרוצה ליטול בחנם יבוא ויטול, וש"ץ שלהם נותנים לו דרך מתנה משלהם, וזו הערמה גדולה, ולכן אותו ש״ץ המתפלל שם צריך ליתן דין וחשבון לבעל ב״ה הגדול מכל מה שנכנס בידו מאותה ב״ה בין מרינטא״ש בין מנדרים ונדבות בין ממתנות, ובעלי ב״ה הגדול יתנו לו שכר טורחו כפי ראות עיני בדי״א, וג״כ הרשות ביד בעלי ב״ה הגדול להשביע לש״ץ הנד שבועת הנאמנות מכל מה שנכנס בידו מההכנסות הנז' הוא וכל מי שנכנס בידו הכנסות ב״ה מיום שפתחו אותה ועד היום הזה כל אימת שירצו וכל איש אשר ימרה את פינו בזה דינו ככל מאן דלא ציית לדינא ועתיד ליתן את הדין נאם החותמים בחשון כשנת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים  ליצירה פה מתא פאס יע״א

יעקב אבן צור – שאול בא״א יעקב נ״ע אכן דנאן סי״ט – אפריט מונסונייגו סיל״ט – רפאל עובד אכן צור        אליהו הצרפתי ס״ט                                          מתתיה סירירו ס״ט

סדרי החתונה.

לאחר חתימת שטר השידוכין עושין סעודת השידוכין, שבעבר גרמה להוצאות מרובות של אבי הכלה, ולאחריה מתחילים להתרקם יחסי התקרבות בין שתי המשפחות. לפי נוהג שהיה קיים בצפרו שנים רבות, בליל שני של פסח הלך אבי המשודך, כנראה עם החתן המיועד, לבית אבי הכלה וקיים את הסדר אצלם.

מובן מאליו שבהליכתו זו הביא לכלה מתנות. נוהג זה גרם סבל רב בבית החתן. בני הבית לא עשו את הסדר כלל, או עשוהו אצל השכנים. לשם כך תיקנו תקנה האוסרת ללכת לבית הכלה בליל הסדר –

תעודה מספר 46 –

להלן תוכן ההודעה בנושא זה.

התקצ"ד – ב"ה

ראינו אנחנו החתומים מטה, שנשתרבב בין בני קהלינו ישצ"ו מנהגים אשר לא טובים בעיני אלקים ואדם, האחת שנואה מה שהנגו שבליל שני של פסח הולך אבי המשודך וכל קרוביו אל בית אבי המשודכת לקרות שם את ההגדה ולסעוד שם ומניחים נשותיהם ובניהם יחידים ביתה ומבטלים אותם ממצות ארבע כוסות ומצות טיבולים ומצות סיפור יציאת מצרים, ומצות אכילת מצה ומרורו וחרוסת ואפיקומן.

ובמקום שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בן חורין ויכין מושבו בביתו כבן הדרורים הלוך הלכו האישים להשתעבד לאחרים, והדבר נוגע לדת ודין של תורתינו הקדושה שהרי פסק מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור א"ח סימן תע"ב וזה לשונו.

גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנהוגות באותו הלילה על כן לומר, ובלכת האיש למקום אחר נמצאו אשתו ובניו הקטנים בטלי בהם ממצות הללו מלבד שגורם עצבון בבית בליל שמחת יום טוב ולא נכון לעשות כן.

ועוד זה אין לו שיעור מה שנהגו בימים טובים לפקוד איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ונראה בעיניהם שזהו שמחת יום טוב ובאמת הגמור אין זה אפס מתלאה ולא זאת המנוחה והמרגעה להיות נעים ונדים מבית לבית ומחצר לחצר אלה מפה ואלה מפה.

לא מצאו מנוח לכף רגלם, מאז הבוקר עד ותעבור המנחה ויהי כבואם אל ביתם עייפים ויגיעים כמי שעקר דלתות עזה ואיזה אפוה מקום מנוחת קדושת הרגל, אשר חכמים הגידו שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, ועושה אלה מלבד ביטולה של תורה, עוד יוסיפו סרה, בפקוד איש את רעהו להרבות בשיחה בטלה.

ומי יתן והיה שלא יהיה דבורם בשחוק וקלות ראש המרגילים את האדם לערוה, ורובן בהלשון הרע רחמנא לצילן, ומבטלים סעודת יום טוב וברכותיה ומאבדים טובה הרבה, לכן מהיום הזה והלאה מקבלים אנו על עצמנו ועל זרענו אחרינו לדורות עולם בקבלה גמורה, להיות כל איש שורר בביתו בליל שני של פסח בקריאת ההגדה עם בניו ובני ביתו ולא יצא מדלתי ביתו החוצה ושמח את אשתו.

וגם בכל ימים טובים אחר צאתו מן הקודש מתפילת שחרית ילך אל ביתו שמח וטוב לב, ואל יצא איש ממקומו שמו שהאריך בזה הרב ח"י ז"ל שכתב שמצוה על כל איש ישראל שלא לצאת מביתו ברגל וליטוש לאשתו ובני ביתו בדד בבית שעיקר המצוה, להיות שש ושמח הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו כמו שנאמר, ושמחת אתה וביתך.

ואין חיוב על אישי ישראל בפקודת כל האדם שלא אמרו רז"ל והטילו עלינו החיוב זולת להקביל את פני רבו, דוקא ואם ירצה להרבות בשמחת יום טוב להזמין איש את רעהו ואיש את קרובו בביתו ובחומותיו להיות שניהם אוכלים על שולחן אחד בקדושה ובטהרה כדת של תורה הנה מה טוב ומה נעים ושומע לנו ישכון בטח ויהיה ביתן כגן רטוב, ועליו תבוא ברכת טוב, כן יהי רצון והיה זה בשנת תקצ"ד – 1834 לפ"ק.

יהונתן סיריו – רפאל אהרן מונסונייגו – יעקב סירירו.

אצילי בני ישראל, ראשי גולת אריאל, החכמים השלמים הדיינים המצויינים כוללי תהלות כמוה"ר יהונתן סירירו, וכמוה"ר רפאל אהרן מוסונייגו וכמוה"ר יעק סירירו, אתה ה' תשמרם וכצנה רצון תעטרם אמן כן יהי רצון.

גם בחגים האחרים הביאו מתנות לכלה. בסוף המאה החמישית לאלף הששי הוגבלו מתנות אלה. בשבועות – חננא ופאכיה – החננה הובאה בהזדמנויות שונות לכלה. והיא מריחה שנהגו בה נגד עין הרע. פאכייא היינו מגש גדול מלא מפירות קלויות, אגוזים, שקדים, תמרים, פולים קלויים וגרעינים. בכיפור היו מביאים תרנגולת כפרה לכלה, ואתה מתנות אחרות, והגבילו את זה לחבוש מקושט.- רגילים היו סיום הזה לחנוט חבוש עם צפורן שהיו נועצים על פני כל החבוש, ומריחין אותו ביום הצום.

בחנוכה הגבילו את המתנות להבאת ריחייא ופאכייא.בפורים הגבילו את המתנה לטבעת והבאת העאדא.  המנהגים בפורים מגוונים, והיו מביאים מאפה מגוון. פת הבאה בכסנין, מין אזני המן נקראים סבבאכייא ועוד. בחול המועד של פסח ובליל המימונא, מוצאי פסח, היו רושמים אותה – נותנים לה טבעת שבכך נקשרת היא לחתן המיועד. נוסף לזה היו מביאים לה ל " עאדא " מיני מאפה שקורין " תרייד או מופלטא וגם קרובי החתן הביאו מתנות לכלה.

לאחר סעודת השידוכין – מתחילין ההכנות לחתונה בשתי המשפחות. ההורים שורים צימוקים או תאנים לעשיית הייש – מאחייא לצרכי החופה. בום ששי , ערב שבת שלפני התחלת שבוע החופה נכסה הכלה את ראשה בצעיף לבו ובשבת שלפני החתונה, לאחר תפלת מנחה , הולכות הנשים ממשפחת החתן לבית הכלה ומסירים את הצעיף מעל ראשה וזה האות לתחילת הטקסים והמסיבות של שבוע החופה.

בית הכלה עושים בשבילן סעודה שלישית וכגומרים מקיפים את הכלה, שרים ויוצאים בתופים ובמחולות לכבודה, ואמו של החתן מצוה אז על הכלה שלא תצא מפתח ביתה עד יום החופה. לפני פרידתן מנשקת הכלה את ידי כל הנשים האורחות. ובזה נגמר טקס ראשון.

ביום שני סמוך למנחה, מתאספות הנשים בבית החתן, וחוגרות אותו בחגורה של משי על בשרו. ומתכבדת בזה האשה הזקנה ביותר שבחבורה, ומשם הולכות לבית הכלה ומוליכות בידם קערות של דבש ושל חמאה ובתוכה ביצה. וזה האות להתחלת ספירת ז' ימים נקיים. ( רק בהיות החתן בעיר מתחילה הכלה לספור ז' נקיים. שאם יהיה מחוץ לעיר עלולה לראות דם חימוד. )

קשירת החתן בחגורת משי, קשירה זו עשו אותה שלא תוכל אחרת לקשור אותו בכשפים בליל החתונה. החשש לקישוק החתן במעשה כשפים ליל חופתו רווח מימי התלמוד. בירושלמי כתובות פ"א, ה"א נאמר שמשנים את היום הקבוע לנישואין מפני האונס. " מהו מפני האונס, מפני הכשפים " שישי שמכשפין את האיש מלקרב לאשתו בליל החופה.

ביום שלישי מתאספות שוב הנשים ומוליכות לבית הכלה " חננא " וצובעים שם את ידיה ואת רגליה בחננא. לאחר שכותשים אותה שם. ומחלקים מהמריחה לכל הבחורות חברותיה.

גם ביום ד' וביום ה' הולכות הנשים לאירח לחברה לכלה ולספר לה סיפורים, להפיג את מבוכתה. יום ששי, אבי הכלה מזמין את קרובי המשפחות לסעוד בשבת אצלו ושבת זו נקראת " שבת אראי " – שבת העצה. בשבת בבקר הולכים הקרובים להתפלל עם אבי הכלה. ומתפללים תפלה חגיגית בשירים ופיוטים המושרים מפי הפייטן.

ועולים הקרובים לספר תורה ומעלין לתורה יותר ממספר הקרואים. ואחרי התפלה הולכים לבית הכלה והחתן עמהם, והחמות מגישות לו תרנגולת מבושלת ובקבוק ייש. למחרת השבת מתחיל שבוע החתן. אבי החתן מזמין ביום ראשון כל חכמי העיר כח הנקרא בשם רבי, לסעודת צהרים בבית החתן.

למחרתו יום שני שבו מוציאין ספר תורה, יום מיוחד להזמנת חברת הרוחצים וגומלי חברים על שם רבי שמעון בר יוחאי לסעודת צהרים. יום שלישי מוזמנים ה " עשרה בטלנים " והם חברת לומדי זוהר הקדוש ותהלים, אחרי ארוחת הצהרים הולכים לבית הכלה ל " שום " את הנדונייא.

ועורכים בתערוכה כל הכלים שמכניסה לבעלה ובאות השכנות והחברות לראות מה מכניסה לו. ואחר שמפנקסים את הכל מחייבין את החתן ולוקחים מידו קנין על הסכום שעליו הסכימו. דבר זה גרם לעתים לתגרות וסכסוכים, ולפעמים נסתיים בהפרדת בני הזוג.

מוליכין את חפצי הנדונייא לבית החתן, הנשים באות לבית הכלה, רוחצות ומאפרות אותה, לאחר הכנה לוקחים את הכלה למקוה. מצד אחד קהל נשים גדול המורכב מקרובות המשפחות וחברותיה ושאים, ומצד שני האנשים, שעיקר יחידי חברת " גומלי חסדים " המלוים אותה לבית הטבילה לאחר שהתפללו תפלת ערבית בשירים.

בדרך שרים שירו של רבי שלמה אבן גבירול " שוכנת בשדה ". ונרות ופנסים בידיהם להאיר את לפניה את הדרך, וקהל רב לש נשי ובנות העיירה יוצאות לראות את הכלה. והדוחק והתפיפות גדולים. ובעמל רב מצליחה הכלה לפלס לה דרך. הבנות, בין מתוך מעשה קונדס ובין מתוך קנאה, מנצלות היו את הצפיפות והחשכה לצבוט בכלה.

כשנכנסה לבית הטבילה, הנשים נכנסו אתה והאנשים המתינו בחוץ, משגמרה, מחזירים אותה באותה כנופיה ובקהל רב לבית אביה. ובדרכה יוצאים קרובי וידידי המשפחה לפתח בתיהם ומקבלית את פניה במיני מתיקה, סוכר וחלב.

באותו ערב מתקיים בבית החתן טקס ה " אתחפיף " – התגלחת. האנשים באים לבית החתן מהם שמסתפרים בידי הספר הנמצא כל אותו העת בבית החתן ונותנין " גראמא " – מתנה, לספר ולאבי החתן אם אינו מן האמידים. ומחלקים לבאים ייש, דברי לפתן וגרעינים.

החתן אף הוא מסתפר ולאחר מכן מכתירים אותו בכתר, שכורים מסביב לראשו חגורת משי רקומה בחוטי זהב, כעין עטרה. על עטרה זו שמים חמש מטבעות מכסף ושרים את הפסוק " מצא אשה מצא טוב " ( לכך קוראים לילה זה " לילת מצא אשה " כלומר ליל ששרים בו את הפסוק מצא אשה מצא טוב ), וחוזרים על הפסוק כמה פעמים.

לאחר מכן שמים אפר על ראש החתן והוא קורא את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ". אחר כך מוציאין את החתן לרחוב ועורכים שם מחזה המלוכה, החתן יושב על כסא מקושט ושוביניו מעטרין אותו מימינו ומשמאלו. ומקלות מעצי זית בידיהם.

ומביאין לפני אנשים והוא דן אותם כמלך הדן את אזרחיו. גמרו את מחזה המלוכה, מרכיבין את החתן על כתפיהם ויוצאים לרחובות העיר. שרים לפניו " אדון עולם אודה פשעי בלב נשבר " עד שמגיעים לבית הכלה. מוציאין שלחן גבוה ומושיבים עליו את החתן והכלה וחוזרים על השיר " מצא אשה מצא טוב ".

והחתן מקיף את הכלה ושרים " פניך אחותי כלה הראיני ". והחתן לןקח מטבעות ונותנם לכלה כ " סבלונות " והקהל עונים, מזל טוב, ומרקדין לפניהם, ויוצאים בתופים ובמחולות. ואחר כל מחזירין החתן לבית אביו. ועושים מסיבה לקרוביו. והכלה עושה אף היא מסיבה בביתה לקרוביה.

באשמורת הבוקר של יום רביעי, באות הנשים לבית הכלה ומגישים לפניהן תה כעבכים וביצים שלוקות. גמרו סעודתן מיד ניגשות להכנת הכלה. הן שרות בקול נעים והזקנה שבהן קולעת שערותיה של כלה. – על פי האגדה שהקב"ה קלע לחוה וקישטה בכ"ד קישוטין והביאה אל האדם. יש שנשי החברה קדישא הנקראות " גזבאראת " – גזברות היו שולקות שערות הכלה.

יחידי קהילת צפרו החליטו בשנת תקס״ט (1809) או תקע״ד (1814) על הסכמה שתהיה תקפה ׳ועלינו ועל זרעינו אחרינו…שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגוים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומייקר שם האלילים.־(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 90). ניתן להסיק מכאן, שיהודים נזקקו לערכאות של המוסלמים.

תעודה מספר 90 – מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל

תעודה מספר 90

התקס"ט או התקע"ד.

בהיותנו מקובצים יחד עם יחידי קהלינו קהל צפרו יע"א אתה ה' תשמרם, כן יהי רצון ראו עינינו צרה דעניותא, עניות תורה ומצות, ומדות טובות חדלו בישראל חדלו בעוונותינו הרבים ומוחלפת היא השיטה שלפנים הארץ הלזו הייתה כלילת יופי בכל מילי דמיטב, אשר כל שומע שומעה שש ומתפאר בסיפור מעלותיה ומדותיה הטובות. ולעת כזאת נהפכה הקערה על פיה ותהי להיפך ובחמלת ה' עלינו צור פוקח עורים פקח עינינו, וה' העקוב למישור כן יהי רצון, ולכן הסכמנו בהסכמה גמורה דא תהי למיקם עלינו ועל זרעינו אחרינו זה יצא ראשונה שמהיום הזה והלאה בל יוסף עוד שום בר ישראל לתבוע חבירו לפני ערכאות הגויים שאין עבירה גדולה מזו שמחלל את השם ומיקיר שם האלילים. והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גויים, וידוע שחלול ה' אינו מתכפר לא בתשובה ולא ביסורין עד יום המיתה רח"ל לזה צריכים אנחנו להזדרז ברוב עוז ותעצומות על הדבר הזה בל יזכר ובל יפקד ובל יעלה על לב לעולם כי זה הוא עיקר קיום הדת.

ואם חס וחלילה יעבור שום אחד מישראל היום הזה והלאה ולא יקבל עליו הסכמתנו זאת וימרה את פינו ויתבע את חבירו לפני הערכאות הרי הוא מותרה מעכשיו וחיובא רמי עליה לתת קנס סך חמישים אוקיות ולא יעבור כי כן גמרנו אומר ואם יתן כתף סוררת ולא יקבל עליו את הדין בסבר פנים יפות. אנחנו נחלץ חושים לעשות בו משפט כתוב בעונשים קשים ככתוב על ספר חוקה לרבותינו בעלי התקנות חלקם בחיים ולשומע ינעם, ודבר שהיה בכלל התקנה שמעו ותחי נפשיכם שמהיום הזה תקבלו על ידי להתגבר כארי לעבודת רלוקים כי היא הייתה לראש פנה וראשונה  שבראשונות . ותקיימו בעצמכם קרא כדכתיב " צדק לפניך יהלך " דהיינו התפילה שתהי מוקדמת לכל צורכי ועסקי האדם ואחר כך וישים לדרך פעמיו שכל אחד יפנה לעבודתו ולעסקיו ובזה תמצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. ונגע לא יקרב אליכם ותצליחו בכל מעשה ידיכם ואלא בראשונה חס וחלילה שכאשר יעור איש משנתו אך יצוא יצא מפתח ביתו אין מתיישבת עליו דעתו עדי הלוך ילך לרחובה של העיר להתקבץ שם הללו בעלי אסופותעלי שיח שיחה בטלה עזבו את ה' וימירו את כבודם, בדבר שפתים אך למחסור. על זאת האיש החי סגור לבו יקרע עלי אומרים לרע ולטוב רע ולא יעלה על לבו ליכנס לבית הכנסת עד ימלא רצון יצרו הרע ואחר שימלא תאותו וחפצו ויטמא עצמו בנבלות הפה וליצנות וכהנה רבות מאבות הטומאות כשיפנה יבור אל בית אלוקים טעון על כתפו משאות שוא ומדוחים במה יתרצה זה אל אדונינו.

ובמה יקדם פניו האם בעולות ומרמות ותוך אשר לא ימוש מרחובה ומעריבין קודש בחול ואין מבדילין בין קודש לחול חלילה לנו עם ה' מעשות זאת והחי יתן אל לבו. דברינו אלה ולא יטה מהם ימין ושמאל כי מהם תוצאות חיים בזה ובבא ואשר יכביד אזנו משמוע הדברים האלה ענוש יענש בסך חמישה אוקיות בכל יום שיעבור . וכולי האי ואולי יחנן ה' צבאות עליו ויקל ממנו מעט מזער מאשמתו וימצא ארוכה למחלתו, אך אמנה מי שהוא נחוץ לדרכו או אנוס במעשיו ומפני דוחקו מוכרח הוא במעשיו לעמוד ברחובה של העיר פטור הוא מחיוב הקנס שהאנוס רחמנא פטריה, ועוד תקננו שמהיום הזה והלאה כי יעשה איש מישראל שמחה לבניו כגון מצות תפלין או חופה או שידוכין שלא צתאנה הנשים אחריהם בתופים ובמחולות ובקול מצהלות עד בנבקעת הארץ לקולם. כי זו רעה חולה להכשיל את האנשים במראית העין והרהור הלב שהעין רואה והלב חומד והרהורי עבירה קשים מעבירה, ועובר על זה ויצא יתן קנס סך שתי אוקיות וחצי לכל אחת מהיוצאים, ועוד שלא יקיפו הבחורים את ראשם בשמחת החופה ואם לא ישמעו ויעבורו המקיף והניקף יתנו קנס שתי אוקיות וחצי אוקייא לכל אחד. ועוד זה אין לו שיעור כי יפול מחלוקת ומריבה בין אישה לחברתה ונשים באות לשמוע חירופין וגידופין אסופות אסופות אין מספר וכל הדרך מליאה אין מקופ פנוי לעבור והאנשים העוברים בין הבתרים רואים את הלחץ זה הדחק ודוחקים ונכנסים ביניהם גם הוא עוטן פלילי.

אשר על כן מהיום הזה אנו גוזרים ומתקנים שלא יוסף שום איש ואישה לעמוד במחלוקת אחרים, ואם יעברו גל עליהם יעבור כוס הקנס כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו. ובשבתות ןבמועדים שלא נתנו לישראל אלא לעסוק בתורה ולהודות ולהלל לשם יתברך כי על על כל אשר גמלנו והם לא כן עושים.

ומי יתן והיה שילכו איש לביתו ויתגרו בשינה החרשתי יבחר הרע במיעוטו וימנעו מחטוא מלבד שאין עושים כן בזה להם לעגה להם, שגומלים לנפשם רעה ויושבים שורות שורות במבואות אלה מזה ואלה מזה לשוח בשדה על המחיה ועל הקלקלה אשר הם ספורים יקננו לא די זה ונוסף הוא שהנכשלים בנשים העוברים והשבים לפניהם.

ויהיו לישראל התוך וכן להפך הנשים היוצאות ויושבים שורות שורות במבואות ומכשילים האנשים העוברים בינתיים וגורמים רעה לעצמן ולאחרים חוטאים ומחטיאים ומקרא מלא אמרו רוח אפינו משיח אלהי ישראל דוד המלך עליו השלום על כבודה בת מלך פנימה. שזה הושה והדרה ובהיותה יושבת בירכיתי ביתה לא פעם בחוץ פעם ברחובות, והרי אנחנו מסכימים על זה שמהיום הזה והלאה לא תעשה כזאת בישראל והעובר יענש כאשר יראה בעיני הקהל ישצ"ו, גם אנו מסכימים שלא יכנסו הנשים בבית הכנסת של האנשים שדבר זה רע ומר ויוצא חוץ מדרך ארץ. ומחק המוסר ונוסרו כל הנשים ולא תעשנה עוד כתועבות האלה ומעתה הרי הרשות נתונה בהסמתינו ביד הנגדי המעולה הרב שלום אדהאן יצ"ו בראותו למראה עיניו או בשומעו למשמע אזניו מפי מגידי אמת על איש ואישה כי עברו על איזב פרט מהפרטים הנזכרים בהסכמתינו זאת שיענשו בעונש המפורש בהסכמה בלי שום המלכה ושומע לנו ישכון בטח ושאנו מפחד רעה. ובשכר זאת לה' הישועה יחישה גאולתינו ואת פדות נפשינו בחיינו ובחיי כל קהל בית שיראל בעגלא ובזמן קריב כן יהי רצון החומים בספר ובשנת מי זאת השקפה כמו שחר יפה. עד כאן תעודה מספר 90..של רבי דוד  

ההסכמה לא הועילה, ולפי פסק דין של ארבעה חכמי צפרו משנת תרט״ז(1856) החרימו וקיללו יכל מי שיבוא בחזקה עם חבירו להוליכו לפני ערכאות הגוים׳ ומי שיעבור על כן יפתו פת גויים ויינו יין נסך לרבעה בל כל האלה הכתובה בספר תורת משה ומחה ה׳ את שמו'. הסגנון מעיד על חומרת הנושא בעיני החכמים, והוא תגובה לנגע שפשה בין היהודים(שם, מסי 200,165).

לפי מקורות זרים ועבריים פנו יהודים לבתי הדין של המוסלמים גם במצבים לא מוצדקים, ולמרות האיסור, וסכסוך ביניהם נדון ונשפט על ידי שר או שופט. כפי שכתב ר׳ עמרם אלבאז מצפרו(1799־1856), אלימות בין בחורים הגיעה לשיפוט בפני שר העיר ׳וקנס השר לכל העומדים באותו מעמדי(׳חיי עמרם׳, סי׳ צט).

לפי מקור מתרכ״ב (1862) בעל הסכים להתגרש בתנאי שהגרושה תפרנס את בתם, ולאחר זמן אמרה שאין ביכולתה לפרנסה ותבעה ממנו שיפרנס את בתם והוא סירב. בית הדין פסק שאין הוא חייב לא בפרנסה ולא בכסותה. היא החליטה שהיא ׳תובעת אותו לדתי הגוים ושם תעשה עמו דין׳, והוא חויב בדינם לפרנסה (עובדיה, צפרו, מסי 191).

תעודות אלה אותן, רבי דוד עובדיה ז"ל מביאן בשני כרכים, " קהלת צפרו" כרך א' וב'. 691 תעודות במספר, אינן התכתבות סתמית בין אנשים משועממים, אלא, תיאור מצבם של יהודי צפרו בעיקר תחת שלטוטן האסלאם…ובעיק תחת שליט , עוין ועוכר את היהודים, ומתנכל להם בהטלת מסים כבדים מנשוא, וכמובן שליהודים לא הייתה ברירה אחרת אלא למלא את בקשתו עד תום, עד כדי משכון בגדיהם הפריים, כפי שאנו נוכחים בתעודה מספר 15…

בתעודה מספר 16, אנו למדים, על סדרי השלטון הפנימי של הקהילה, כאשר ישנו גוף שמקבל החלטות ומיישמן על ידי הנגיד שנבחר…גם לנגיד יש גבולות, והוא חייב בהתייעצות עם הגוף הנבחר, ואין כאן שלטון יחיד….במסגרת זו, התנהלות הפנימית של הקהילה, הינה פסק דין אשר מקובל על כולם, בשיתוף פעולה עם הנגיד הממונה מטעם הגוף הבוחר, גוף זה לא היסס לעתים, להטיל קנסות כבדים, על "מתמרד" ואפילו מסירתו לשלטונות המקומיים…וזה היה בסמכותו הבלעדית של הנגיד….

תעודה מספר 15

התקפ״ט-1829

ידי״ן אחי ואור עיני רוחי ונשמתי עצמי ובשרי המו״ן ה״ר אברהם מאמאן נר״ו ישמרהו השוא״ל אכי״ר.

אחר נשיקת פניך הנעמים ישמרך מלא רחמים ויתנך לחן לחסד ולרחמים ובוי י״ץ יסייע ורו״ש ל ידי״ן רחימא דנפשאי ה״ר אלישע אסודרי ור״ש לכל דורש ושואל בשלומינו, סבאב לסטור אוצלנא עז בראתיך ופהמנא סאיין פיהא ועלא דמת לפלוס אידא תרא אס כא יודי בינא האד לגוי עלא דמת לפלוס ולדאבא מא עדרו באיין מא זברנא חד ולדאבא עלא דמת כליפא אידא הדאה אלה רגבו יאר יעטיך דך סך —תתקם— נסיבו עאווד חתא באס נסדולו פמו בין אשעא וכתהא חתא יפרז אלאה רדוד לחוויזאת די סיפדנאלך יאך תחרס תביעהום וזלטיטא וזוז דלקמאייז די כתי מ… יאך תזביר למען תרהנהום ויוצלוך מעא ישועה בן ברוך ברנוץ דייאלי וקמזא די כא יסאל עליהום סך —קקם—נ— יאך תביע לקמזזא מעא דוך אדקאדיק לוכרין… ולחווזאת די בקאוו ווידא מא כמלולוס… וואחד לחאזא מן דוך אזוז… לאיין תערף אילא מא בקא חתא באב גיר באב אלאה ומא עמלנא פתארא ויום ד׳ בע״ה ראהום יכלטו עליך הדוך בחרא יאך יכמלו לפלוס די כליפא אוו יקרבולהום… זאת ליום ומא חבסי יקבדהא וראה אוצלנא אטוואל ותבדיל ומסעוד גבאי קאלך כאן… עלא דמת למסייא די קולת קאליך בוי י״ץ ליום מא תרומליך מסייא ליום… עלא די פאס… וכליה די תמא כא נערפוה באיין ראך גאלס כתר… די כא ימסי יומאיין אוו תלאתא כא יקנט וואעסאך תלת סהור… באין מאווסי גיר בני סאדין ליכון סיבת תטיר מעא טיור אשמא… מליח והקב״ה יחסבו מן כפרת עון עליך ולילנא לאיין תעלם באיין… בראתך עלא בוי י״ץ כא יבכי עליהא קד מא פיהא מן כלמאת… כא יחתאז בנאדם יקבלו בלעקל וסבר כתר מן כולסי… אנתין מן יעבי חת לכבאר ווזיבו ומן יוקף ומן יזרי…מא כא תנסיד באב מן גיר באב אלאה ודייאליך תדור חתא האגדא והאגדא וואלאבוד אידא כאנסי לכתיר יכון לקליל ולא תקנטוסי דאבא יפאזי הקב״ה מא נסדת באב חתא נחלת די כא… אנוויווה אוו כא נכממוה גיר הקב״ה כא יפתח עלא… די וואער גיר נכמלו האדשי דלקאייד וליכון כמלנא האדסי פאזאהא אלאה… מן די יקדם וואחד פינא לאענדיך וליכון זברנא באס נכמלו סך —דוו—… פלאה לכיר באיין סי מא נזידו ולא תקנטסי לא קנטא מן רחמת אלאה… גיר לתאמארא ודאבא יפאזי הקב״ה גאזו לבחור וואעסא אסוואקי…

תרגום

ידיד נפשי אחי ואור עיני רוחי ונשמתי עצמי ובשרי המשכיל ונבון הרי אברהם מאמאן נטריה רחמנא וישזיבניה ישמרהו השומר אמת לעולם אמן כן יהי רצון.

אחר נשיקת פניך הנעימים, ישמרך מלא רחמים, ויתנך לחן לחסד ולרחמים ואבי דורש בשלומך ורב שלום לידיד נפשי רחימא דנפשאי הר׳ אלישע אסודרי ור״ש לכל דורש ושואל בשלומינו, סיבת שורות הללו, שהגיע לידינו יקרת מכתבך והבננו מה שכתוב בה. ועל דבר הכסף, אם תראה הצרות שגורם לנו הגוי על הכסף, לא מצאנו שום אחד שידאג עבורנו, ומפאת כליפא אם ירצהו הא־ל הפצר בו שיתן אותו סך — תתקם — שיהיה בידינו במה להשתיק את פיו בין שעה לשעה אחרת עד שיאיר ה׳ פניו אלינו ואותם הבגדים ששלחנו תשתדל למוכרם והצעיף ושתי החולצות של אחותי… תראה למצוא מי שימשכן אותם. ויגיע לידך עם ישועה בן ברוך מעיל שלי וחולצה שהם ממושכנים בידו על סך —קקם— נ — אם תמצא למי למכור את החולצה עם שאר פכים קטנים האחרים… ושאר הדברים שנשארו. ואם לא יספיקו לו אחת מן השנים… יען שתדע שלא מצאנו שום דלת לדפוק עליה זולת דלתו יתברך, והוא לא נתן לנו מנוחה. ויום ד׳ בעזרת ה׳ יגיעו לידך אותם הדברים. אולי ישיגו תשלום הכסף של כליפא. או יהיו קרובים אליהם… באה היום ולא רצה לקבלה. וכבר הגיע לידינו החבל והבגדים המכובסים, ומסעוד גבאי אמר ש… ועל דברת הנסיעה שאמרת, אבי אומר לך שכעת לא תתאים שום נסיעה… הגם שאנו יודעים שאתה יושב על גחלים. מי שהולך שם יומים או שלשה משתעמים, מה יהיה אם ישאר שם שלשה חדשים … ולא רק אצל בני מאדן אם היה, איפשר תעוף עם עוף השמים מה טוב. והכל יהיה כפרת עון עליך ועלינו, והנני מודיע לך… שהקריתי מכתבך על אבי ישמרהו צור והיה בוכה על כל מלה ומלה… צריך לקבל את הכל מתוך ישוב הדעת, והסבלנות יותר מהכל… ולולי אתה מי יכול להוליד ולהביא את מה שמתרחש ומי יעמוד ומי יתרוצץ, ולא נסגרת דלת עד שנפתחה אחרת על יד השם ועל ידך שאתה מסתובב הנה והנה ואם לא תועיל לכל תועיל למקצת, ואל תתייאשו, כי רחמי שמים מרובים. ומאת ה׳ מתרחשים גם דברים שלא חשבנו עליהם, מה שקשה עלינו כעת הוא מה שחייבים למסור לשר, ואלו גמרנו אתו היתה לנו הדוחה. אם היה באפשרות שאחד ממנו היה בא אצלך ואם היה באפשרות להשלים הסך — דוו — יהיה טוב. ולא היינו צריכים להוסיף, ואל תייאש מרחמי שמים, ובן אדם לעמל יולד. וה' ירחם, עברנו ימים וכל שכן נחלים [עברו כבר הצרות הגדולות ועמדנו בהם ולפנינו נשארו רק הקטנות ובודאי נעמוד גם בהם].

תעודה מספר 16

התרכ׳׳א בע״ה – 1861

כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ה״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע נוכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל –  ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש

רפאל משה אלבאז ס״ט     ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט

נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט

עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלבאז סי״ט