אמי מספרת על מנהגי סעודה המפסקת של ליל ט'באב…כיצד אבי ז"ל טבל את המאכלים שלו באפר ולא במלח, ישב על הרצפה כמובן…..

יולי 2015

הפטרת שובה ישראל – מנחה תשעה באב – נוסח מרוקאי – היכל השבת

ישראל והעלייה מצפון אפריקה

מיכאל לסקר

1948-1970

א. יעדי המחקר

בעשור האחרון נכתבו כמה וכמה מחקרים מדעיים על העליות הגדולות מארצות האסלאם בכלל וממדינות ערב בפרט. מן המחקרים המקיפים והמעמיקים ביותר יש להזכיר את המחקרים שערכו הכותבים האלה: א׳ מאיר, התנועה הציונית ויהודי עיראק: 1950-1941 משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק, 1951-1948 , ח׳ סעדון וי׳ רפל (עורכים), במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה ח׳ סעדון (עורך), בגלוי ובסתר: העליות הגדולות מארצות האיסלאם, 1967-1948 י׳ צור, קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, ,1954-1943 וכותב שורות אלה שבין השאר כתב ספרים באנגלית, ואלו הם:

North African Jewry in the Twentieth Century: The Jews of Morocco, Tunisia and Algeria, and The Jews of Egypt, 1920-1970: In the Midst of ⁶.Zionism, Anti-Semitism, and the Middle East Conflict מלבד המידע הרב שנמצא בארכיונים בשנות השמונים והתשעים, בשנים האחרונות נחשפו בישראל ובעולם המערבי מסמכים חשובים שמאפשרים לחוקרים לבנות על הקיים, להרחיב את התיקוף גם לאחר שנות החמישים ולהעמיק בענייני העלייה עד ראשית שנות השבעים. המחקרים המובאים לעיל וכן החומר החדש המצוי בספר הזה פותחים לפני קהל הקוראים בישראל — במוסדות חינוך על־יסודיים ובקרב סטודנטים במכללות האקדמיות ובאוניברסיטאות — פרספקטיבות ברורות על פרשיות ההעפלה, העלייה הלגלית והלגלית למחצה ועל היציאה הבלתי לגלית. במחקרי החדש, ישראל והעלייה מצפון אפריקה, 1970-1948, השימוש ב׳צפון אפריקה׳ הוא במובן הרחב והלא קלסי. בדרך כלל נהוג לראות בצפון אפריקה את ׳המגרב׳, ובו נכללות אלג׳יריה, תוניסיה, מרוקו. לוב נכללת במגרב אצל חוקרים אחדים, ובה בעת אחרים ראו בה מדינה ׳ים־תיכונית׳. מצרים נחשבת למדינה ים־ תיכונית אך גם למזרח־תיכונית, והקהילות היהודיות שבה למשתייכות ל׳יהודי המזרח׳. כמובן שבמובן כוללני אפשר לראות את הדברים אחרת. אמנם מצרים משתלבת בזירה הפוליטית של המזרח התיכון, אבל גאוגרפית היא שייכת לאזור הצפוני מזרחי של צפון אפריקה בזמן שלוב, מרוקו, תוניסיה ואלג׳יריה נמצאות באזור הצפוני מערבי הנקרא ׳מגרב׳. כמו שהעיר ההיסטוריון, ג׳מיל מ׳ אבון־נאצר (Abun-Nasr), הצרפתים נתנו למושג Afrique du Nord את הכינוי ׳מגרב׳, אך הוא מוטעה כי נכללים בו אך ורק האזורים שהיו בשליטתם הבלעדית.

האם יש היגיון בשילוב מצרים במדינות המגרב מנקודת הראות של ארגון העלייה ותהליכיה? כמו שנראה, התשובה לשאלה זו היא חיובית. למרות השוני בתנאי עבודת השליחים הישראלים והפעילים המקומיים בין מצרים למגרב, ועל אף עניין הסכסוך הערבי־ישראלי שבלט במצרים, היו התפתחויות דומות בכל חמש הקהילות היהודיות במישור הכלכלי והחברתי שהאיצו את חיסולן הדמוגרפי. בכל חמש הארצות התנהל עיקר העלייה לישראל בשנים 1970-1948. ועוד, יהודים המשיכו לעלות לישראל או להגר למדינות אחרות בשנים הללו כדבר של שגרה אם כי לעתים במספרים מצומצמים, בו בזמן שהעליות הגדולות מארצות המזרח התיכון הערבי כמעט נבלמו בראשית שנות החמישים.

בעיסוק הכללי בצפון אפריקה היה עליי להתמודד עם אוכלוסייה הטרוגנית, סוגי שלטון שונים ומגוונים ומרחקים גאוגרפיים. בכל חמש הארצות נמצאו מאפיינים משותפים אך גם שונים בכל הנוגע להיחשפות היהודים לתהליכי מודרניזציה, לתרבות הקולוניאלית, לזרמים ציוניים ולבעיית העלייה. במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה סיגלו היהודים לעצמם מעט או הרבה את התרבות הצרפתית, ויהודי צפון מרוקו סיגלו לעצמם גם את התרבות הספרדית. בתוניסיה הייתה ההשפעה האיטלקית נפוצה, והדבר נכון הרבה יותר מזה בלוב, שבה ההשפעה הצרפתית נחשבה לעניין שולי. למצרים וליהודיה היה הרבה מן המשותף עם יהודי המגרב מן ההיבט התרבותי; למרות הנוכחות הבריטית בארץ זו מן הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בלטו ההשפעות התרבותיות של צרפת ואיטליה, בייחוד בקרב העילית וחוגי האינטליגנציה.

בחמש ארצות צפון אפריקה התפתחה שכבה יהודית בינונית, בייחוד במצרים, באלג׳יריה ובתוניסיה, והייתה לרובד מבוסס. מדינת ישראל לא השכילה להעלות משם יהודים רבים. עם זאת מכיוון שרוב היהודים השתייכו לרובד הבורגני הזעיר ולשכבות העניות, דבר שבלט בייחוד במרוקו ובלוב, הם התקשו להשתלב בחיים חדשים בצרפת, באיטליה, בספרד או ביבשת אמריקה, והיו למועמדים העיקריים לעלייה.

כמו שנראה, בכל ארצות צפון אפריקה נתבקשו רבים מן המועמדים לעלייה להיבדק בדיקות רפואיות. מבדקי הבריאות במצרים לא נחשבו לקריטריונים למיון במובן הפורמלי, ואולם כבר בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים לעתים נפסלו אנשים חולים לעלייה למשך זמן רב. הוא הדין בנוגע ללוב. משנת 1951 נעשו במרוקו, בתוניסיה ובאלג׳יריה בדיקות רפואיות בגדר מיון פורמלי, וכן נעשה מיון סוציאלי על פי נתונים מסוימים: מספר נפשות, אלמנות ומפרנסים במשפחה, בחינות מיוחדות לילדי ׳עליית הנוער׳, גיל ונכות. מדיניות המיון נומקה בקביעה כי מוסדות הקליטה בישראל לא יצליחו להשתלט על קליטת העולים הרבים שמקצתם היו חולים או לא היו מסוגלים להשתלב כראוי בחברה ובכלכלה הישראלית. באותה העת לא הנהיגה מדינת ישראל מדיניות סלקטיבית בעלייה כלפי היהודים בעיראק ובתימן שבמזרח התיכון הערבי, ואם נעשו מבדקי בריאות בקרבם, הם נועדו לצורכי מידע, ולא שימשו קריטריונים לעלייה סלקטיבית.

מלבד זאת מדינת ישראל והסוכנות היהודית הקציבו ליהודי צפון אפריקה מכסות עלייה חודשיות ושנתיות מצומצמות מאוד יחסית למה שהקצו ליהודי המזרח התיכון הערבי. ליהודי עיראק הוקצבו מכסות גדולות מן הרגיל, ועלייתם התארגנה במתכונת של ׳עליית הצלה׳ או, על כל פנים, יציאה בקנה מידה נרחב. התמתנות השלטון המצרי על סף 1950 והמשך השליטה הקולוניאלית במגרב עד אמצע שנות החמישים עיכבו את ראשי הסוכנות וממשלות ישראל מלדון בעליית הצלה מצפון אפריקה, ועודדו את הגורמים הללו להוסיף ולהנהיג מדיניות סלקטיבית ומכסות יציאה מצומצמות יחסית. בישראל הצדיקו גישה זו ביציבות הפוליטית היחסית בצפון אפריקה לעומת המצב הביטחוני, הפוליטי והכלכלי הקשה מנשוא בארצות המזרח. לכן מכסת העלייה החודשית ליהודי המגרב הצרפתי או מצרים לא עלתה בממוצע עד שנת 1954 על 1,200 איש, ולעתים הייתה פחות מזה, כאשר בממוצע נאמד פינוי עולים מתימן (1950-1949) ועיראק (1951) מ־2,600 עד 7,300 נפש לחודש. ברם ככל שהלך והידרדר המצב הביטחוני והסוציו־אקונומי בארצות צפון אפריקה למן המחצית השנייה של שנת 1954 — פעלו הסוכנות וישראל לרצות את היהודים ולזרז את העלייה משם.

הרב חיים חורי

הרב חיים חורי(1957-1885), מגדולי רבני תוניסיה. בצעירותו למד אצל הרב משה מאזוז ובמקביל עבד בדפוס. כיהן כרב וכדיין בקהילת גאבם. הקים בג׳רבה את ישיבת ״תורה וחיים״ ומוסדות צדקה וחסד, ועסק בחינוך. היה ידוע באהבתו לארץ ישראל, לחכמיה ולשליחיה. עודד את עליית יהודי תוניסיה לארץ ישראל. ממייסדי אגודת ״עטרת ציון״ שעסקה בלימוד השפה העברית ובעבודת אדמה כהכנה לעלייה לארץ. ב־1954, והוא כבן שבעים שנה, עלה לישראל והתגורר בבאר שבע.

משמח חתן עם הכלה

פעם אחת פרץ סכסוך בעיר גבאס בין הורי החתן להורי הכלה משום שהאחרונים לא קיימו את הבטחתם להעניק לה נדוניה ראויה. בעקבות המריבה ברחה הכלה לביתה ומשפחתה פנתה לחכם חורי בבקשת סיוע. הרב ביקש שימתינו עד שיתייעץ עם אשתו. תמהו האנשים לשם מה צריך הרב חורי לשאול את אשתו, ומה עניינה לכאן. נועד הרב עם אשתו ויצא אל בית הכלה. כשהגיע, מסר לידי הכלה את תכשיטיה של אשתו וזו חזרה בשמחה לבית חתנה כשבידה נדוניה ראויה. ראה החתן, שמח ושאל מהיכן התכשיטים, שהרי הוריה טענו שאין בידם כסף. לתדהמתו, סיפרה הכלה כי הרב חורי העניק לה במתנה את תכשיטי הרבנית. נרעש ונבוך מנדיבותם של הרב והרבנית הבין החתן ששגה, השיב את התכשיטים לבעליהם ונשא את ארוסתו כדת וכדין.

שתי ציפורים במכה אחת

איש אחד נקלע למצב כלכלי קשה ביותר ופנה אל הרב חורי לעזרה. הרב השיב לו בהצעה פיננסית, ״אתן לך מטפחות ראש ותמכור לנשות ישראל. כך תרוויח את פרנסתך וגם בנות ישראל ילכו בצניעות." העני הסכים והרב חורי יצא לשוק ופגש את סוחר המטפחות. ״בכמה אתה מוכר מטפחת?״ שאל הרב חורי. ״במאה ועשרה פרנק,״ השיב המוכר. ״ובכמה אתה קונה כל אחת?״ ״בתשעים פרנק,״ השיב המוכר. ״אקנה את כל המטפחות במאה פרנק לאחת, ויהודי אחד ימכור אותן מבית לבית,״ הציע הרב והסוחר הסכים. וכך העמיד הרב חורי את אותו עני על רגליו.

כוחה של שמחה

הרב חורי היה ידוע כ״מבדח עציבי״(משמח עצובים). בהזדמנויות שונות הדגיש את חשיבותה וכוחה של השמחה, הן בחיי השעה והן בחיי הרוח. בספרו"ואברהם זקן״ כתב: ״אם בקניין הגשמי… ישמח האדם אם עלה בצלחתו, ולפי רוב מקנתו והצלחתו, תגדל שמחתו, כל שכן וקל וחומר בקניין הרוחני האמיתי, בעשות האדם מצווה ממצוותיו יתברך שמו, שחיוב גמור לשמוח שמחה של מצווה, ככתוב ׳עבדו את ה׳ בשמחה׳, והיא השמחה האמיתית.״

מספרים כי היה נוהג לומר, "הדחכא חיר מן דג׳אג׳ה מחסייה״ – ״הצחוק יפה לבריאות יותר מתרנגול ממולא״.

דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל

כלל גדול הוא בכל מערכת משפטית שהעדים יהיו אנשים מהימנים. אך האינקויזיציה לא העמידה סייגים בנוגע לטיבם של עדיה. כעדים יכלו לשמש קרוביו של הנאשם, וביניהם אף הקרובים לו קרבה יתירה. האינקויזיציה קיבלה את עדותם של בנים נגד הוריהם, אחים ואחיות איש נגד רעהו, נשים העידו נגד בעליהן ובעלים נגד נשותיהם. מחוץ לתחום הקרבה המשפחתית נמצא שהעידו משרתים ומשרתות, עבדים ושפחות נגד אדוניהם, וסתם פשוטי־עם מדרגות נמוכות ביותר: אנשים שתוארו על־ידי הסניגוריה, ואין האינקויזיציה דוחה תיאורים אלה, כשיכורים ופרוצות! רועי צאן ובקר! עניים מרודים המוכנים בעד פת־לחם אפילו לבוא ולהעיד כדעת הסניגוריה. עדויותיהם של הללו נתקבלו על דעת בית־הדין ממש בעדויותיהם של חשובים ונכבדים. כולם היו שוים וראויים לשמש עדים מהימנים (testigos fidedignos ) מסתבר שחומרתו של המעשה, שעליו נשפטו הנתבעים לדין, היא ששיכנעה את האינקויזיציה שאין לבדוק בציציותיהם של העדים. כל אדם יכול להיות להלכה ולמעשה עד למעשי־כפירה, ובמיוחד פשוטי־העם מסוגם של משרתים ועבדים, שייתכן כי אדוניהם לא נזהרו מהם בשעה שקיימו מצוות, או שסמכו על מסירותם ונאמנותם. יש להדגיש ולומר שאותם משרתים שהעידו נגד אדוניהם בקיאים היו ביותר בדיני ישראל, כדרכם של משרתים בבתי ישראל, וידיעתם שלהם מהי מצוה יהודית ומהו מנהג יהודי היא שסייעה לאינקויזיציה בפעולתה. ואין בדבר זה כדי לגרוע כלום ממידת ידיעתם של שופטי האינקויזיציה, מומחיה וחוקריה בענינים אלה. הדעת נותנת שהללו גם כיונו בשאלותיהם את המעידים הללו, הגם שהַכְוָנָה זו אינה יוצאת כדבר ודאי מן הרשום בתיקי הנאשמים כעדויות. לפי לשונה אמנם כתובה העדות בלשון נסתר, אבל היא עוברת לתיאור דברים בלשון של דו־שיח או הבאות דברים כפי שיצאו מפי הנאשם, ודרך־כתיבה זו, אף־על־פי שיכולה להצביע על סיכום, אין בו בסיכום זה כדי להטיל דופי בדרך גבייתן של העדויות.

מעצם החובה שהיתה מוטלת על כל אחד להעיד לפני האינקויזיציה על־דבר כפירה נתעוררו ודאי בעיות, ואין קו האינקויזיציה ברור לחלוטין בדבר היחס לחובה זו. כבר צוין לעיל שמצאנו במשפחות אנוסים שבעל העיד נגד אשתו(ואשה נגד בעלה), אבל במקרים רבים של נישואי־תערובת בין בנות אנוסים לבעלים ממוצא נוצרי טהור אין אנו מוצאים את הבעלים מעידים נגד נשותיהם. והרי זה תימה: כלום לא ידעו או ראו או לא שמו לב למעשיהן של נשותיהם ? בסדרי החברה הנהוגים בספרד אין להניח כלל שלא ראו במעשים אלה, ולעתים אף נמצא בעדויות שונות דברים שהבעל הזהיר את אשתו על מעשיה או אף הכה אותה על כך. אין ספק שהאינקויזיציה ידעה להבחין היטב בין מעשים למעשים, וכאמור לא נתכוונה אלא לפעול בשטח ההתיהדות בלי לפגוע בבעלים הנוצרים עצמם, כמסייעים לכופרים. אף נמצא שבעל נכנס בשלב מסוים במשפט אשתו לפעול למען אשתו בגיוס עדי־הגנה, בתיאור מעשי־שנאה לנאשמת, בהזמת עדי־תביעה, וכיוצא בהם. אבל נראה מתוך המשפטים כאילו כניסתם האישית לסיוע במשפט היא בשלב שבו נתחוור לו לבעל שיש סיכוי כלשהו להצלת אשתו, ואין גם להכחיש שהללו ובניהם הם שעמדו מאחורי מערכת־הסניגוריה, והם שסייעו לה בתהום פעולתה בבית־הדין.

במשפטים שערך בית־הדין בסיאודד ריאל באנוסי עיר זו נמצא אותו נזקק לסוג מיוחד של עדים-שותפים לקיומן של מצוות תורת משה. השאלה בעינה עומדת: מהו הקריטריון לבחירתם של שותפים אלה דוקא כעדים לצרכי האינקויזיציה ? בחינת מעשיו ודרכו של אחד השותפים־העדים האלה יש בה כדי ללמדנו על גורמי הזדקקות זו. אין כל ספק שעדים אלה הצטיינו מלכתחילה במסירת עדויות נגד קרוביהם. אמנם כפעילים במסגרת האינקויזיציה עלינו לשייכם למעמד העדים, אלא שנוטפת כאן בחינה חשובה הן של היותם מעורים ביותר בחייה של עדת אנוסי סיאודד ריאל והן של מהימנות דבריהם על דעת בית־הדין ויחס האמון כלפיהם מצד האינקויזיציה! מהימנות זו חייבה מסירות בלתי־רגילה, וללא גבול ממש, לכל מה שהאינקויזיציה יצגה ושאפה להשיג. אותם יש לראות כסוכניה-מודיעיה של האינקויזיציה שבלעדיהם ספק אם בית־הדין שקם בסיאודד ריאל יכול היה לפעול באותה יעילות ולברר את טיב מעשיהם של הנתבעים לדין. מן הראוי לציין שהללו פעולתם היתה בימים שבהם ישב בית־הדין בסיאודז־ ריאל (בשנות 1485-1483). לאחר־מכן לא נמצא עדות משלהם במשפטיהם של אנוסי סיאודד ריאל שנערכו בטולידו, אלא אם הם חוזרים לימי 1485-1483 או לימים הקודמים להם. עובדה זו היא המורה שפעולתם לאחר אותה שנה אולי נפסקה, אפשר משום שנודעו לציבור האנוסים, אך מסתבר משום שבטל הצורך בהם.

בסיאודד ריאל נזקקה האינקויזיציה לשני עדים מסוג זה. האחד היה פרנאן פאלקון! והשני-פרנאנדו די טרוחיליו, מי שהיה רבם של אנוסים-בורחים מפרעות 1474 בסיאודד ריאל אל פלמה הסמוכה לקורדובה. על הראשון יש לומר שאין משפט שנערך בסיאודד ריאל בשנות 1485-1483 שלא שימש בו עד, או בתפקיד כלשהו, או שלא הובאו בו דבריו. לעתים מסתפק רשם המשפט בהערה קצרה: ״פרנאן פאלקון העיד ואמר…׳/ ואין הוא ממשיך בהרשמת דבריו או בהעתקתם, מתוך ידיעה והנחה ברורות, שכל שעד זה אומר ידוע הוא ומקובל על דעת בית־־הדין. לעתים נמצא עדות קצרה מפיו על פלוני ״.,.שהוא יהודי לכל דבר״, ודברים אלה הספיקו לבית הדין. ועל אף העובדה שנמצא שנתבעים שונים עלה בידם לטעון נגדו כעד, היתה עדותו מקובלת על דעת בית־הדין כמהימנה, והסניגוריה לא היה בכוחה להזימה. למעשה, כל דין שבו שימש פרנאן פאלקון כעד יצא דינו של הנתבע לחובה בדין. פרנאן פאלקון איש סיאודד ריאל היה, והעיד נגד אביו־מולידו ואמר עליו שכל האמור בתביעה הוא אמת ויש להוסיף על האמור בתביעה אלף מונים,״ ומעורה היה בחיי האנוסים בעירו ומכיר כל אחד ואחד בעדה זו ויודע את מידת דבקותו של כל אחד ואחד מהם בתורת משה. ואילו פרנאנדו די טרוחיליו, אשד איננו יודעים דבר על מוצאו, אלא שהיה כנראה מטרוחיליו, היה כאמור רבם של אנוסים־פליטים בפלמה. הוא שימש את האינקויזיציה כמומר, בן דוד ראשון לשמד, שפתח לפני בית־דין זה את צפונות דרך חייהם של אנוסים רבים ששבו ליהדות. הד מעשיו היה כל־כך גדול, שעצם השמועה על בואו לסיאודד ריאל, סמוך לראשית פעולתה של האעינקויזיציה בעיר זו, היה בה כדי להבריח אנוסים רבים מן העיר.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

חלפתי על יד בית סבי זקני וזכרתי את ביקורי שם לאחר בית הספר, כאשר חמקנו אל סבתא ז״ל, שהייתה אישה מופלאה ושלא פעם הצילה אותנו מנחת זרועו של אבי שהיה תקיף ודייקן ותובען וקפדן על חוט השערה – תכונות שכולנו ירשנו ממנו, אלא שאין לילדינו סבתא כמוה להימלט אליה. ובכל פעם הלכתי להציץ בתיבת אדמתה של ארץ ישראל שהונחה תחת מיטתו של סבא, לראות אם עודנה שם. התעכבתי גם בפתחו של בניין ״אם הבנים״, ראשית היכרותנו עם החינוך המסורתי בסגנון ה״חדר״, שבו ביליתי מגיל ארבע עד גיל תשע, שאז השלמתי את לימודי לבר־מצווה והועברתי ל״אליאנס״. זיכרונות הילדות המוקדמת ההיא עמומים הם, היות וילד רך דרכו לא לקלוט ולזכור מה שעבר עליו, או שמא דרכו לסנן החוצה את כל הקש והגכבה ולשמר מה שהרשים אותו. אחד הדברים שנחרתו בזיכרון היה השלט בכניסה שהכריז כי ״כל אדם שלמד הוא אדם שניצל״. אך תוכני הלימודים ואורחותיהם היו פחות מלבבים. המלמדים עצמם היו בורים ועלובים, שגירדו פרוטות למחייתם והתקיימו בקושי. הלימוד היה בקבוצות סביב המלמד ששינן פסוק מן התפילה, מתוך טקסט שהיה מונה לפניו באותיות של קידוש לבנה, שכל דרדק למד לקרוא מזווית מקום שבתו, וכולם חזרו עליו על־פה והיו אמורים לחזור עליו על־פה בשיעור הבא. לא זכור לי שנדרשנו להבין את משמעותו של הפסוק, וגם לו נדרשנו, ספק אם היינו תופסים על מה מדובר, מה גם שספק אם אותם מלמדים מסכנים ידעו הם עצמם מה לימדו. מה שידעו אל נכון היה להשית עלינו עונשים גופניים קשים ומכאיבים אם לא ידענו לשנן את הכתוב. המלמד היה חולף מעל ראשינו, מדלג מעל לספסלים עליהם ישבנו ומצליף במקלו מכל הבא ליד, לעניין ושלא לעניין, בין אם נשאלנו ולא ידענו ובין אם לא נשאלנו וידענו. המקרים הקשים טופלו בפלקה המאיימת: על רגלי הילד, שהיו נתונות בסד של עץ והוא נדרש להרימן אל־על, הצליף המלמד בהנאה סדיסטית לפי חומרת עוונו. מעולם לא הוברר די הצורך מה הועילו חכמים בתקנתם האכזרית והפרימיטיבית הזאת.

כל התמונות מן הימים ההם שזה מכבר דהו בתודעתי, ניעורו לחיים כשהתייצבתי מול הבניין הריק מאדם, כמקדש חרב שרק מבקר אקראי מזדמן לידו. לפני שער הבניין הייתה רחבה גדולה, שעתה עומדת בשממונה אך בימים ההם שקקה חיים כיריד מתמיד ואין־סופי שהכול מתרחש בו. בכך דמתה לכיכר השער בכניסה לעיר העתיקה במרקש, שמספרי סיפורים, עושי לחשים, גלבים ודברנים מכל הסוגים מבלים שם את ערכיהם מרדת החמה ועד לשעות הקטנות של הלילה והם מקסימים את ההמונים המקיפים אותם במעגלים צפופים כתלמידים בפני רבותיהם. כיכר ״אם הבנים״ הייתה קטנה בהרבה, ומגוון היצעיה קטן בהרבה, אך היא רחשה חיים כל היום בערבוביה של רוכלים, בעלי בסטות לירקות ופרות, ספרים וגלבים ואפילו ״רופאי שיניים״, שעקרו טוחנות וניבים באמצע המהומה בכלים חלודים להחריד לקול צהלתם של הצופים המשועשעים. הרחבה נקראה ״גן הקוצים״(אל־עדשה דל־זדב), אולי זכר לגן שהיה שם פעם, אם כי בצפיפות ובפעלתנות של ימי נעורי אפילו דרדרים לא יכלו לצמוח בה.

גם מצחצחי נעליים הוסיפו לצבעי המקום. היינו חייבים לחצות את הרחבה בכל הלוך ושוב מן הבית אל ״אם הבנים״, ויש שהתעכבנו בדרך אצל סבתה של אימא ז״ל, אישה זעירה ובאה בימים, שהתגוררה בחדרה לבדה בקרבת חצר ״אם הבנים״ במין בית אבות של הקהילה. תמיד שמחה לקראתנו, עד שיום אחר נאמר לנו כי איננה עוד. למרות שמלחמת העולם לא חררה ממש לתודעתנו כי היינו זאטוטים שרק שמעו עליה, יום הניצחון של בנות הברית נשאר חקוק בזיכרוני כי הוא צוין, כפי שהתברר לי כשהגעתי לפרקי, דווקא באותה גינת קוצים. בשובנו מן החדר ראינו התקהלות אדירה, עצומה מן הרגיל, באותה רחבה הומה, אלא שהפעם הייתה צפופה והומייה מעל לכל שיעור. יהודי אמן ניצב לו על סולם וצייר על קיר הרחבה דיוקן ענק של איש מרושע ומשופם, שלחשו מפה לאוזן כי זה היה היטלר ימ״ש. ולאחר זמן ממושך שהדמות השחורה הייתה במלוא גודלה, לכאורה הונצחה דמותו של הנבל, ירד הצייר מן הסולם, התרחק כמטחווי קשת ממנה וקופסת הצבע השחור בידו, ובאחת השליכה על הדמות שזה עתה סיים לצייר בעמל רב לקול תדהמתם של הצופים שסברו כי היא תעמוד כך לתזכורת־ עד. גשם הצבע טפטף מלמעלה למטה, ותוך דקות טשטשו זליגותיו את הדיוקן שהיה לעיסה ערפילית ונזילה, שאך בקושי התירה לנחש מי נחבא תחתיה. לולא ידענו, לא היינו יכולים לשער מי הדמות שצוירה בדי עמל ואחר כך הושחתה לבלי הכר. במשך שנים אחר כך עמד הדיוקן המרוח הזה, יד למפלתו של הרודן, עד שאותות הזמן עשו את שלהן והציור דהה כפי שדהינו גם אנו וזיכרונותינו. עמוס זיכרונות עד טשטוש שמתי פעמי בחזרה לסוליקה במוצא המלה, שבבוקרו של יום הבטיחה ללוותני לבית הרב. ישובה הייתה בתוך ברזליה כי עיסוקה כל השנים היה למכור שרשראות, פחים, צירי ברזל, נזמים, טבעות, מסמרים, זוויות, צינורות, ברגים וכלים ממתכת בכל הגדלים והצורות. היא קפצה לקראתי מזומנת ללכת, קלת תנועה ככספית למרות גילה הקשיש, בלי שניסתה לאסוף את מרכולתה לתוך מבטחי חנותה. היא פשוט הודיעה לשכניה משני צדיה, שסחורותיהם הפרושות על הכביש נמזגות בשלה ללא מבדיל ביניהן, כי היא ״תכף תשוב״ – שלטים שאנו רגילים בהם גם במקומותינו ושפירושם כי בעל הדבר עשוי לשוב אי־שם בעתיד – ומשכה אותי בידי ללכת אחריה כדי שלא אוצרך להשיב על חקירותיהם של השכנים על זהותי הכה חשובה עד כי נטשה את חנותה ללוותני. תמהתי על האמון שנתנה בשכניה, ובעיקר על זניחת סחורתה למרמס העוברים ושבים שאינם מקפידים בהלכות נימוסין, אך היא בזה לערך מרכולתה והפטירה כי אם ירצו בכך, יוכלו שכניה לנשלה מנכסיה בכל עת. כמקפידה על סדר דברים, לבל יימלט אף פרט מתשומת לבי, סובבה אתי סביב לתוואי החיצון של המלח כמו להנהותני באשר למקום הימצאי. השער החדש(פאס אל־ גיד יד) – הוא מקום המפגש של יהודים וערבים שהגיחו בימים עברו משכונותיהם אל עולם הסחר והחליפין, והיהודים היו קונים שם מהערבים את מרכולתם לחסוך מהם חדירה לתוך המלח הצפוף וההומה – היה גם השער הראשי ומטיל האימה אל המדינה. ההפרדה הגמורה בין שכונת המוסלמים, שרק הם דרו בה, כפי שרק יהודים גרו במלח בימים ההם, הבדילה בין סגנונות חיים שלא תאמו זה את זה, וגם הקלה על התקנת סדרי ביטחון, בעיקר למיעוט היהודי שהיה זקוק להם ונתן מבטחו בהם עד להתפרצות הבאה נגדו.

היהודים בסביבתם

מתיחות בין היהודים והמוסלמים

יחסה של החברה המוסלמית אל היהודים נבע מיחסו המסורתי של האסלאם ליהדות, ממעמד חכמי הדת במדינה, מיחס השליט ליהודים וממציאות החיים היומיומית. המוסלמים בזו ליהודים. כל ילד מוסלמי יכול היה לירוק, לבעוט, למשוך בזקנו של יהודי – גם זקן או נכבד — ולרגום אותו באבנים, והנפגע לא העז להגיב, מפני שהרמת יד על מוסלמי, גם בתגובה לאלימות, הייתה גורמת נקמה ביהודים אחרים.

כאשר נרצח יהודי ורוצחו לא נתפס, היה על תושבי הסביבה שבה בוצע הרצח להישבע כי ידם לא הייתה במעל ולשלם את כופר הדם, מפני שלפי דיני השריעה (ההלכה המוסלמית) לא חל עונש מוות על רוצח ד׳מים (נוצרים ויהודים). כן רווחה אמרה עממית שלפיה לא ייענש מי שהרג שבעה יהודים ״בלבד״; וכך מוסלמי שרצח יהודי יצא ידי חובתו בתשלום קנס. לפי מסמכים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנת 1892 הוטלו בכמה מקומות קנסות סמליים על מוסלמים אשר רצחו יהודים. כאשר היה הנרצח בעל חסות זרה הייתה תביעת הדיפלומטים לענישת הרוצח חמורה יותר. רק יהודים בעלי חסות זרה העזו להגיב באלימות על אלימות של מוסלמי.

לעתים נרצחו סוחרים בידי שודדים, בין שהיו לבדם או כשהצטרפו לשיירה. לא תמיד אותרו הרוצחים, ולאחר פניות של בני משפחה ואחרים היה המושל מטיל עונש קיבוצי על תושבי האזור, כנהוג במשפט המוסלמי. לעתים פנתה משפחת הנרצח לסולטאן בבקשה לחייב את מושל האזור אשר בו בוצע הרצח לפצות את המשפחה. רבי יהודה בן מויאל ממוגאדור (1911-1830) כתב על יהודי ״שיצא לאהלי קדר לישא וליתן ונהרג על ידי גויים ולא נודע איהו וקרוביו כתבו למלך והשתדלו שיצא דבר המלך אל השר לשלם למשפחה״ (שבט יהודה, ירושלים תשנ״ד, סימן יב).

בין המוסלמים לא הייתה מילת גנאי חמורה יותר מהכינוי ״יהוד״! יהודים ונוצרים כונו ״כלבים״. בתודעת המוסלמים היה דמיון בין אישה ובין יהודי: שניהם חלשים, טמאים, מושפלים ומפוחדים; נגיעה בהם עלולה להבריח את ה״ברכה״ ולחלל את מה שנחשב קדוש. לכן נאסר עליהם לגעת במזון, מחשש שיבריחו את הברכה הטמונה במזון. פתגמים ואמרות עממיות רווחים אמרו על יהודים כי היהודי מטמא את הים_; היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון; אם יהודי נכנס לבית, המלאכים ינטשוהו לארבעים יום.

לפי ההלכה המוסלמית אין לכפות על ד׳מים את האסלאם. במאה התשע עשרה לא הייתה מדיניות שריפית להתאסלמות, אבל ידועים כמה מקרים כאלה. יהודים התאסלמו מסיבות שונות: כדי להשתחרר מחוב כספי למוסלמי; כדי להינצל ממאסר או מעונש מוות על מעשה עבריינות; כדי להינצל מעלילה על ביזוי הנביא או הדת המוסלמית שדינה מוות. לעתים איים יהודי על אשתו, בעת משבר בחיי המשפחה, כי יתאסלם, או בלשון המקורות הרבניים ״ימיר טוב ברע״. ב־1886 התאסלם נער יהודי בעיר סאלה. הנער הלך לקאדי, זרק את כובעו ואמר את השהאדה (העדות, היא הצהרת האמונה בייחוד האל ובמחמד שליחו), לשמחתו של הקאדי והסובבים אותו. רבני העיר פנו לקונסולים וטענו שהנער איננו בוגר. התברר שהוא נקט צעד זה בגלל אכזריותו של אביו, ובסופו של דבר הוא הוחזר למשפחתו.

אם גבר התאסלם, חייבים היו אשתו וילדיו להתאסלם גם הם. באחד המקרים סירבה אשתו של אחד המתאסלמים ללכת בעקבות בעלה_; היא לקחה את ילדיה, ברחה מהעיר והסתתרה. מנהיגי הקהילה נתבעו להחזירה לביתה כדי שתתאסלם, אך לא הצליחו בכך. על ילדים יתומים כפו את האסלאם, וכדי למנוע זאת היו הקרובים או הקהילה דואגים להשיאם בגיל צעיר. היו שסירבו להתאסלם והעדיפו למות על קידוש השם. הידועה ביותר מביניהם היא סוליכה הצדקת, נערה שהייתה לסמל – עד היום עולים לקברה בפאס יהודים ומוסלמים. האירוע, שהתרחש בשנת צדק״ת (1834), מתואר במקורות אירופיים ועבריים בגרסאות שונות. ראשון כתב על הפרשה רומֶרו אַאוֹחניו מריה בספר קידוש השם של הנעוה חג׳ואל, הגיבורה העברייה, שיצא לאור בספרדית ב־1837 בגיברלטר, ולאחר שנתיים גם באנגלית. שירים וסיפורים נתחברו עליה. בין שסיפורה אמיתי או דמיוני, העובדה שהיהודים ראו בה דמות קדושה מעידה על יחסם לדבקות באמונת אבות ולקידוש השם.

שריף

תואר המייחס את מוצאו של הנושא אותו לנביא מחמד. השריפים נהנו מזכויות מיוחדות בחברה המוסלמית. במרוקו משמש המונח מאז ימי השושלת הסעדית (1659-1553) כינוי לסולטאן ולנכבדים, המייחסים את עצמם למשפחת הנביא.

מעשה קידוש השם של " סוליכה בצדיקה

בעיר טאנגייר שבמרוקו חי יהודי בשם שלמה חטשוואל, מאושר ושבע רצון בחברת אשתו הנאמנה שילדה לו במה בנות, יעלוה חן. סוליכה הייתה פאר המשפחה. הטבע חתר לבצע מלאכת מחשבת כשברא את סוליכה: השמש היוקדת של אפריקה לא הטילה מעולם קרני אורה על יופי מושלם יותר, מקסים יותר, עם כל אלה נתברכה סוליכה גם בשכל בהיר וצלול ובהליכות הן ונועם, כל המעלות הללו עוררו קנאה בלב המוסלמים שבסביבה. [״,] בטענת שקר שאושרה על ידי עדי כזב מוסלמים כי סוליכה מוכנה לקבל עליה את דת האיסלם, פרצו לדירה השלווה של אביה, תפשו בנערה היפה וגררו אותה אל העיר פאס, ששם הביאו שוללם – מתנה יקרה ורצויה – לפני יורש העצר, בן מלך מרוקו, לעשות בו כטוב בעיניו.

יופי כזה טרם חזתה עינו המפונקת [של הנסיך] והוא נשאר עומד בפניה כמוכה סנוורים. את ידו וליבו ואת כל תארי הכבוד של מלכה הציע לה, ואך תנאי אחד בלבד הציג – שתקבל דתו. בשקט ובכל התוקף דחתה את ההצעה, […]

הוא [הנסיך] זימן אליו את חכמי העיר והודיע להם כי סכנה צפויה לחיי כל התושבים היהודים אם לא יצליחו להשפיע על סוליכה להיעתר לו ולמלא חפצו, רועדים מפחד לחייהם ולחיי אחיהם צעדו החכמים אל הכלא, הם הביאו לפני הנערה את אסתר לדוגמה, אסתר שבגללה קמו ריווח והצלה לעמה; אך סוליכה השיבה גם את פניהם ריקם באמרה: אסתר לא נאלצה להתכחש למסורת הקדושה של אבותיה אך ממני נדרש לבגוד בה, אם כשר וישר הדבר בעיניכם, טוב, איפוא, תנו את בנותיכם לנסיך. אני אקיים את חוקי התורה ואם זה רצון אלוהים, אמות על קידוש הי.

התנגדות שלא נשמעה כמוה לרצון הנסיך, אין לה כפרה אלא המוות בלבד. עד מהרה ניתן הצו להתיז ראשה, את היפה בבנות שצניעות לבושה, הובילו במלוא פריחת עלומיה אל הגרדום,

גם לתליין ניתנה עוד הזדמנות לנקוט שיכנוע אחרון שרק הוא ידע טיבו. כשעלתה לגרדום הנחית כמה מדקרות חרב בערפה ותבע ממנה קבלת מרות. ״כאפיר בן כאפיר״ [כופר בן כופר], ענתה הנערה האמיצה, ״חשוך מאמציך!״ ובקריאה: שמע ישראל, הי אלוהינו, ה׳ אהד! הופל הראש במכה נמרצת אחת מיד התליין. [..,]

הגוויה ניתנה לנשיא העדה, רפאל הצרפתי, להובילה לקבורה. על קברה של סוליכה הוקמה מצבת־זכרון והמקום קדוש עד היום ליהודים ולמוסלמים. עד היום שבועה בשם סוליכה נחשבת שבועת קודש.

בנימין השני,שמונת שנים באסיה ובאפריקה, פרק מה, מצוטט מתוך: ש׳ אטינגר(עורך), תולדות היהודים בארצות האיסלאם, חלק שליש׳ (מקורות), ורוכלים 1986,עמי 191-189.