Autour du nom « Mellah »- , madinat Fas Fès éternelle et mystérieuse
Autour du nom « Mellah »

Photographie aérienne 1926 : Le Mellah et Fès-Jdid. Au premier plan jardins et pépinières.
Le quartier juif des villes marocaines est appelé « Mellah », on pourrait même dire était appelé car il ne reste plus de quartier juif au Maroc.
Le premier Mellah créé au Maroc est celui de Fès : l’accord est unanime sur ce point. Le consensus n’est pas total pour fixer le date de sa fondation ; les avis sont encore plus partagés quant à l’origine de ce mot qui a fait l’objet de diverses interprétations et recherches étymologiques. Chacun ou presque a voulu mettre son grain de sel !
Une fois déterminée l’origine du mot, il restera à préciser dans un prochain article la date où les juifs ont été installés en communauté organisée, dans le Mellah de Fès.
Commençons par ce qui fait consensus dans l’origine du mot Mellah : l’appellation est purement marocaine.
Gaudefroy-Demombynes, dans un article de mai 1914 nous dit : « elle n’a été signalée, hors du Maroc, qu’à Alger où « melahin » a désigné jadis un groupement juif. Le mot n’est pas juif ; la source est à chercher en terrain berbère ou arabe, plutôt arabe puisqu’il s’agit d’un mot citadin. Or cette recherche n’a conduit à rien, sauf à accepter, provisoirement, une étymologie populaire ».
Pour plusieurs auteurs, l’hypothèse la plus vraisemblable de l’origine du mot Mellah est à chercher dans « quartier des Juifs forcés de saler les têtes des rebelles pour l’exposition publique ».
Gaudefroy-Demombynes, constate d’ailleurs que cette étymologie jouit au Maroc d’une grande popularité et qu’elle a même conduit à l’emploi d’un euphémisme péjoratif : le « mellah » – le saleur – est appelé « massus » – le fade -.
Pascale Saisset dans « Heures juives du Maroc » en 1930 reprend la même remarque : « les Arabes nous appellent les « M’llahs » – les salés – parce que nous salions les têtes des prisonniers du Sultan. Les Fasi nous appellent aussi les « M’sous ». Un salé c’est un homme qui a encore du goût, mais un « m’sous » c’est un « moins salé » !
Pascale Saisset, si elle admet cette étymologie populaire, n’est pas absolument certaine que les Juifs aient salé les têtes, avant de les planter sur des piques. Cette coutume a-t-elle existé ? Elle est contestée par la plupart des juifs mais aussi des orientalistes. Néanmoins, dit-elle, pour que la légende ait été créée, et qu’elle ait persisté assez pour déterminer le nom des villes juives, il a bien fallu qu’il y eût un fait à l’origine : ou bien le mellah fut choisi comme lieu le plus propice à cette opération, ou bien les juifs ont pu subir occasionnellement cette corvée.
Le mot mellah est purement marocain. Gaudefroy-Demombynes en veut aussi pour preuve que les quartiers habités par des Juifs dans le reste du Maghreb s’appellent harat el-lhüd , derb lehüd, sara. « L’institution qu’il désigne paraît, elle aussi, être purement marocaine : le « mellah » est en effet un organisme politique, créé et conservé par le souverain, alors que les autres groupements juifs du Maghreb paraissent avoir été de simples agglomérations formées par les affinités communes de religion et de mœurs et par des fonctions économiques semblables (bijoutiers, armuriers, changeurs, etc …), où les institutions communes sont purement religieuses ou économiques ».
Et si l’on considère que le « mellah » de Fès est le plus ancien exemple de quartier juif organisé administrativement, surveillé et protégé par le souverain, on admet, que les autres « mellah » en sont une imitation. S’il en est ainsi, c’est à Fès qu’il faut chercher l’origine du mot qui se serait étendu, avec l’institution même, aux autres cités marocaines. C’est donc dans l’histoire des origines du « mellah » de Fès que l’on peut trouver quelques indications.
L’actuel « mellah » de Fès fait partie d’un ensemble de constructions, élevées hors de l’ancienne capitale idrisside, par les souverains mérinides qui y établirent le siège de leur gouvernement, à distance respectueuse des turbulents quartiers « Andalous » et « Qarawiyin ». En face du vieux Fès, Fas el-Bali, Abou Ya’qoub Youssef, construisit, en 1276, la Cité blanche « el-madinat el-beida », groupe de palais et de jardins destinés à la famille mérinide. À côté de la Cité blanche, s’élevèrent des édifices avec des grandes écuries pour les chevaux et des boutiques de toutes sortes de marchands et d’artisans, et dans une troisième partie les casernements pour les soldats de la garde. Ces différents quartiers, isolés les uns des autres, forment, ensemble, la ville neuve de Fès, Fas el-Jdid.
On a cru, d’après des indications assez vagues du Rwad el-Qirtas, que la ville neuve avait été construite tout entière en 1276 et que le sultan Abou Ya‘qoub Youssef y avait aussitôt installé la communauté juive, resserrée et exposée dans l’Aduat el-Qarawiyin du vieux Fès : c’est l’opinion qu’a très clairement exposée M. Henri Gaillard dans «Une ville de l’Islam, Fez ».
Robert Assaraf (« Éléments de l’histoire des juifs de Fès de 808 à nos jours ») évoque pour ne pas la retenir, cette hypothèse de l’installation des juifs au mellah, en 1275, suite à une émeute anti-juive qui éclata à Fès et fit quatorze victimes. Les raisons exactes de ce massacre sont mystérieuses.
« L’émeute de 1275 a suscité bien des interprétations divergentes. C’est de cette époque que certains datent la création du mellah, d’un quartier juif spécifique, à Fès-Jdid, la ville nouvelle fondée par Abou Youssef Yaqoub (1258-1286). Ce monarque aurait transféré à Fès-Jdid les juifs qui résidaient jusque-là à Fès el-Bali.
Rien ne permet d’étayer cette affirmation qui découle d’une interprétation tendancieuse d’un passage du Rawd el-Qirtas. Celui-ci fait état de la présence de juifs à Fès-Jdid. Il ne parle cependant pas du transfert contraint de l’ensemble des juifs fassis dans cette nouvelle portion de la ville. Tout laisse à penser que les juifs ont continué à vivre en médina, et que seuls quelques-uns d’entre eux, les plus liés au pouvoir, se sont installés à proximité du palais ».
À cette époque la majeure partie de la population juive était installée à Fès el-Bali dans le quartier qui conserve encore aujourd’hui le nom de Fondouk el-Youdi (près de Bab Ghissa).
On remarquera que la création de Fès-Jdid est datée de 1276. Le Rawd el-Qirtas relate le massacre des juifs du fondouk el-Youdi le 2 Chaoual 674 (mars 1276), juste avant la fondation de Fès-Jdid :
« Le 2 de Chaoual, les juifs furent massacrés à Fès par les habitants, qui, ayant fait irruption chez eux, en tuèrent quatorze, et il n’en serait pas resté un seul si l’émir des Musulmans n’était monté à l’instant à cheval pour arrêter le massacre, en faisant publier l’ordre formel de ne point approcher des quartiers juifs.
« Le 3 de Chaoual, l’émir décréta la construction de la nouvelle ville de Fès et, le jour même, les premiers fondements furent jetés sur la rive du fleuve en présence de l’émir, à cheval, et les fekhys Abou el-Hassen ben Kethan et Abou Abi Allah ben el-Flabâk en tirèrent l’horoscope … ».
Certains auteurs ont voulu voir une relation de cause à effet entre cette émeute et le recasement de la population juive au Mellah. Mais il est évident que cette installation ne put se faire avant la construction de la ville.
Henri Bressolette dans son article, avec Jean Delarozière « Fès-Jdid , de sa fondation en 1276 au milieu du XX ème siècle » considère que le fait le plus important concernant Fès-Jdid, est l’installation de la population juive dans le quartier sud de la ville … ce qui confirme que les juifs n’ont pas été installés à Fès-Jdid au moment de la création de la ville neuve.
Louis Massignon (« Le Maroc dans les premières années du XVI ème siècle »Alger 1906), a identifié le « mellah » avec un quartier de la nouvelle ville, « la cité de Himç », fondée par le sultan Abou Saïd Othman à côté de la « Cité blanche ».
Massignon, cité par Gaudefroy-Demombynes, pense que cela avait été la qasba des archers Ghouzz dont parle Léon l’Africain ; que ces archers avaient été supprimés en 1320 pour faire place à des arbalétriers, et que vers cette époque, entre 1310 et 1325, le sultan avait établi le « mellah » dans la qasba abandonnée. Cette hypothèse vraisemblable paraissait être confirmée par un texte d’lbn Khaldoun, auquel renvoyait M. Massignon, et qui prouverait qu’en 1360 les Juifs étaient installés dans le « mellah » de la cité neuve de Fez. C’était en effet le texte le plus ancien qui contînt un mot arabe que de Slane a transcrit en « melah ».
Tout le monde semble s’accorder pour dire que la dissolution de la milice, vers 1325, a libéré de l’espace dans ce quartier de Fès-Jdid occupé au XII ème siècle par les archers syriens, originaires d’Homs, recrutés par les premiers Mérinides pour servir dans leur garde personnelle. Le quartier était alors désigné sous le nom d’« Himç », déformation d’Homs, et fut progressivement déserté au fur et à mesure que les difficultés financières des souverains les amenèrent à diminuer le nombre de mercenaires dans leurs armées.
Gaudefroy-Demombynes utilise le même texte d’Ibn Khaldoun pour émettre un avis différent de celui de Massignon quant à la date d’installation des juifs au Mellah :
« Ibn Khaldoun raconte qu’au milieu des désordres politiques de l’année 1361, des intrigues de palais mirent en présence, dans la ville neuve de Fès, la milice chrétienne et la milice andalouse, et que le caïd de la milice chrétienne et les soldats qui l’accompagnaient furent tués après un combat acharné. Les autres s’enfuirent vers leur camp, appelé le « melah » et voisin de la ville neuve. Dans la Médina ( Fas el-Bali), la populace répandit le bruit qu’Ibn Antoun ( caïd de la milice chrétienne) avait trahi le vizir, et se mit à tuer les soldats de la milice chrétienne partout où on les trouva dans les rues de la Médina. Puis on se rua sur le « melah » pour égorger les miliciens qui s’y trouvaient. Les Mérinides (il s’agit des chefs des grandes familles et leurs gens qui, dans el-Beida, restaient les maîtres de l’empire) montèrent à cheval pour protéger leur milice contre la fureur de la populace. La milice perdit ce jour-là la plus grande partie de son argent et de son mobilier ».
Loin de prouver que les Juifs étaient installés dans le « mellah » de la ville neuve, ce texte démontre au contraire que ce quartier était occupé par la milice chrétienne ; la deuxième phrase semble indiquer que le mot el-melah est simplement un lieu-dit de Fas el-Jdid.»
Ce texte d’Ibn Khaldoun renseigne par contre sur l’origine du mot « Melah » : ce serait le nom d’un lieu-dit.
Un texte plus ancien (1338) de lbn Fadl Àllah el-Omari, qui a rapporté des informations orales recueillies auprès des étrangers qui venaient à la cour des sultans mamelouks du Caire et avec lesquels ses fonctions de secrétaire d’État le mettaient tout naturellement en relation, donne des précisions :
El-Omari explique que de son temps, c’est-à-dire vers 1338, outre la «Cité blanche » qui, fondée par Abou Ya‘qoub Youssef, donne souvent son nom à la nouvelle ville tout entière, et le « ribat en Nsara », « la caserne des chrétiens », la ville neuve de Fès se compose « de la cité de Himç » dont l’emplacement s’appelait « el-Melah » et qui fut construite par Abou Said Othman, à côté d’« el-Beida », dans le premier tiers du XIV ème siècle (1311-1331)
En voulant préciser la position de « Himç – eI-Melah », El-Omari paraît s’embrouiller un peu dans la description des cours d’eau, fort emmêles d’ailleurs, qui forment en cet endroit l’oued Fas. Pourtant ses indications concordent fort bien avec la position actuelle du « mellah », au sud du Dar el-Maghzen et de la Qasba, constate Gaudefroy-Demombynes, qui ajoute :
« Du texte mieux étudié d’Ibn Khaldoun et de celui d’El-Omari, il ne paraît pas audacieux de conclure que le mot « mellah » tire simplement son origine du vieux nom de l’un des territoires sur lesquels les Mérinides construisirent la ville neuve de Fès. Rien n’autorise d’ailleurs à lire dans ces textes « mellah » plutôt que « melah ». Les manuscrits ont un terme arabe sans chebda, et de Slane a transcrit « melah ». M. Cahen qui signale l’appellation d’une partie du quartier juif d’Alger, l’écrit « melahin ». On peut donc penser que la forme primitive du nom de lieu est « el-melah » et qu’il rentrerait dans la masse des termes qui , dans l’onomastique de l’Afrique du Nord, désignent des terrains, des cours d’eau ou des bassins où affleurent les sels de soude, de potasse et de magnésie ».
Gaudefroy-Demombynes, dit qu’il ne faut pas attacher une importance trop grande à la transcription melah ou mellah, et mellahin – les gens du mellah – ou melahin, car l’information est recueillie dans un travail déjà ancien et extérieur à la linguistique. L’ancienne forme est el-melah et mellah l’actuelle.
Il est d’ailleurs amusant de constater qu’à la fin de son article il fait référence à son collègue et ami, Gaëtan Delphin, qui « veut bien me dire sa conviction que le vieil Alger n’a connu qu’un « hammam el melah » qui devait son nom à une source salée, et un « suq el-mellahin », qui était le quartier des marchands de sel. Tout ce qui concerne les « melahin » de Cahen devrait donc disparaître des pages précédentes. Il est bien entendu qu’Alger n’eut jamais un quartier juif organisé, un mellah ». !
(Gaëtan Delphin, professeur d’arabe à la chaire publique d’Oran, est l’auteur en 1889, de « Fas, son université et l’enseignement supérieur musulman »)
Letourneau et Bressolette confirment que le quartier primitivement appelé Himç (c’est à dire Homs ou Emèse, la ville de Syrie) était édifié sur un emplacement appelé Melah dans la toponymie locale. Bressolette ajoute : « le nom de Himç fut alors changé en Mellah, à la suite, croit-on, de la découverte d’une source d’eau salée. De Fès, cette désignation s’étendit aux autres villes du Maroc pour désigner le ghetto ».
L’appellation mellah viendrait donc tout simplement d’un lieu-dit de Fès-Jdid « el-melah » en rapport avec un sous-sol plus ou moins salé. L’hypothèse étymologique macabre des têtes coupées et salées est décapitée !
Avant d’essayer de préciser la date où les juifs ont été installés en communauté organisée dans « el-melah » de la ville neuve de Fès, et aussi celle où le mot, faisant corps avec l’institution s’est appliqué à tous les ghettos de l’empire marocain, nous ferons part d’une étymologie qui ne fait pas référence au « sel » pour expliquer l’appellation de « mellah » du quartier juif.
Elle est donné par Omar Lakhdar, (auteur de «Mogador, Judaïca. Dernière génération d’une histoire millénaire »), dans la Gazette de Dafina du 4 décembre 2013 dans un article intitulé « La fin d’un mellah » :
« Pour revenir à l’étymologie du mot « Mellah », il faut signaler qu’à l’époque de la dynastie des Mérinides, le premier quartier des juifs construit à Fès-Jdid, fut connu comme le quartier des « Ahl Mella » qui signifie tout simplement le quartier des « Gens de la Religion » ou des « Gens du Livre ». « Al Mella’h » en arabe , qui d’après l’encyclopédie de l’Islam serait un nom d’origine juive, est le synonyme du mot religion. D’un autre côté, «Millah » en hébreu signifie circoncision ( ברית מילה = alliance – parole ). La circoncision, rite fondamental dans la religion juive, rappelle l’alliance promise par Dieu à Abraham et après lui, à tout le peuple d’Israël. L’Ancien testament fait d’Abraham et de sa famille les premiers circoncis. Lorsque Dieu apparaît à Abraham, il lui indique ainsi les termes de son alliance avec le peuple juif :
« Et voici mon alliance qui sera observée entre moi et vous, et ta postérité après toi : que tous vos mâles soient circoncis. Vous ferez circoncire la chair de votre prépuce, et ce sera le signe de l’alliance entre moi et vous. Quand ils auront huit jours, tous vos mâles seront circoncis, de génération en génération ».
Millah ou Mellah est donc un mot d’origine juive et non arabe, utilisé pour la première fois par les Juifs. Il peut désigner « les gens du Livre » pour les musulmans ou les « alliés d’Abraham » pour les Juifs, ce qui revient au même. Le premier européen qui s’est servi du mot Millah « מילה » est Jackson qui a écrit son ouvrage sur le Maroc en 1809. Peut-être c’est le début de la confusion !
C’est la première fois que j’entends parler de cette étymologie du mot mellah ; j’avoue que je n’ai pas saisi totalement le lien entre la circoncision et l’appellation de ce quartier de Fès-Jdid. C’est donc avec circonspection que je vous confie ce lambeau d’explication.
Quelques livres autour du Mellah :
Abitbol Michel : Le passé d’une discorde, juifs et arabes depuis le VII siècle
Assaraf Robert : Une certaine histoire des juifs du Maroc
Assaraf Robert : Eléments de l’histoire des juifs de Fès
Bénech José : Essai d’explication d’un mellah
Henri Bressolette, Jean Delarozière « Fès-Jdid, de sa fondation en 1276 au milieu du XX ème siècle » Hespéris Tamuda
Gaillard Henri : Une ville de l’Islam: Fès
Gaudefroy-Demombynes : Marocain mellah
Goulven J. : Les mellahs de Rabat-Salé
Kenbib Mohammed : Juifs et musulmans au Maroc
Lévy Armand : Il était une fois les juifs marocains.
Le Tourneau Roger : Fès avant le protectorat
Saisset Pascale : Heures juives du Maroc
Toledano Joseph : Le temps du Mellah
Zafrani Haïm : Deux mille ans de vie juive au Maroc
Zafrani Haïm : Juifs d’Andalousie et du maghreb
Zafrani Haïm : Le judaïsme maghrébin
Zafrani Haïm : Les juifs du Maroc, vie sociale, économique et religieuse.
Photographie avant 1920 : quartier du mellah de Fès, vu de l’infirmerie du camp de Dar Mahrès. Au centre le cimetière juif, puis le Mellah et derrière : à gauche les bâtiments du palais du Sultan, à droite Fès-Jdid. Au premier plan , les petits ânes chargés de briques (les briqueteries sont dans le creux en face du Mellah.
קו לקו. קוים בדרכי פסיקתם של חכמי ספרד ומארוקו- בנטוב חיים
התבססות על מקורות הפוסקים בלבד
קו אחר, הנובע מיחס של כבוד לראשונים, ומקבלת דבריהם כמחייבים, מאפיין את דרך פסיקתם של חכמי הספרדים והוא: שבדרך כלל נקודת המוצא לדיוניהם בתשובות, הם מקורות הפוסקים. הם נמנעים מלהתחיל את פסקיהם במקור ההלכה בתלמוד, ומדיון מפולפל בפירושה. ומתבססים רק על תשובותיהם של הראשונים. תשובות הרשב״א, הר״ן, הרא״ש, ריב״ש ורשב״ץ, הם בסים לדיוני המשיבים בתקופה שלפני השלחן ערוך. ספרי הפסקים של ר׳ יוסף בן לב, מהרשד״ם, מהרלב״ח והמבי״ט, משופעים בשימוש רב בתשובות אלו ואם מובא בהם גם המקור התלמודי, לפעמים, הרי הוא מלווה רק בפירושם של רש״י ור״ח, בעלי התוספות ואחרים. אין הם מעלים פירושים חדשים משלהם, אלא לעתים רחוקות. ור״י בן לב, העושה כך יותר מכל אחר. כותב באחת התשובות: ״וכל מה שכתבתי בזה הפסק, הוא להלכה ולא למעשה, לפי שלא מצאתי בשום אחד מהספרים הנמצאים אצלי, דבר מפורש באלו הדברים״ ובמקום אחר הוא כותב: ״וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה״״; אין ריב״ל רואה אפוא את פסקיו אלא כלקוחים מדברי קודמיו ותפקידו מצטמצם בגילויים של המקורות הדנים בנושא עליו נשאל. וכשאינו מוצא אצל קודמיו הרי הוא פוסק להלכה ולא למעשה. מגמה זו של הסתמכות רק על דברי פוסקים, מתחזקת עוד יותר בספרות השו״ת של חכמי הספרדים שלאחר השלחן ערוך. בספרי הפסק של ר׳ חיים פאלאג׳י, למשל אין כמעט ציטט מהתלמוד, רק מהשלחן ערוך ופוסקים אחרונים. ולא מפני שלא היו ״למדנים״, אלא משום שלא ראו בכך לא תועלת ולא צורך, שהרי מה שמחייב לדידם הם דברי הפוסקים ופירושם. ר׳ נחמן אבן סונבל ממגורשי ספרד שבאו לפאס (נפטר 1551 ז), כותב בתשובה לר׳ צמח דוראן: ״ואל נא תשת עלינו חטאת אשר לא הבאתי ראיה כי אם מבעל הטורים כי אין מורין מתוך משנה גם לא מתוך תלמוד, כי אם מתוך מעשה ודברי הפוסקים בהלכה למעשה. ומן הפוסקים, הקרוב אלינו הוא אשר דיברתי אליכם
אף חכמי מארוקו שלאחר הגירוש, אין מתבססים בתשובותיהם אלא על השלחן ערוך ונושאי כליו. ר׳ יעקב בן צור, שספרו ״משפט וצדקה ביעקב״, מצויים בו פסקים ארוכים, אין הוא מביא סוגיות מן התלמוד אלא לעתים רחוקות, וגם אז לא על מנת לפלפל בהן, אלא להראות בהן המקור לפרט מפרטי תשובתו. הספר ״חק ומשפט״ לר׳ חיים טולידאנו, ״השמים החדשים״ לרבי משה טולידאנו, אף הם אין בהם כמעט דיון בסוגיה תלמודית, רק בדברי הפוסקים והחכמים שלפניהם. אף ר׳ אליעזר די אבילה החריף והשנון, אין בספרו ״באר מים חיים״ דיונים בסוגיות התלמוד עפי״ר, אלא בספרי הפוסקים. בעיקר, בשלחן ערוך ונושאי כליו.
השימוש בכל ספרי הפסק והשו״ת שברשותם אשכנזים וספרדים
אופייני לחכמי הספרדים הוא ניצולו המלא של כל אוצר התשובות והפסקים, שהיה עומד לרשותם. ומשתדלים היו להגיע למירב מקורות הפסק, הן על ידי רכישה, והן על ידי השאלה והעתקה מבעלי ספריות שהיו להם ספרי תשובות ופסק. ואף ספרי פוסקים אשכנזים, חיבבו עד לאחת, והשתמשו בהם בלא גבול.
מהרשד״ם מרבה להשתמש בתשובות מהר״ם מרוטנבורג, במרדכי, בתרומת הדשן ואחרים, ומוסר בשם רבו מהר״י טאיטאצאק ״שמורי הרב… היה מחזיק תשובת הרב הנז׳ (ר׳ ישראל איסרלין) כתשובה אחת מהרא״ש״. וממשיך שם ״ולא הייתי צריך אני לשבח את הרב הנז׳ כי גדול כבודו שפי יכולה לספר ".
ר׳ אהרן ששון אומר על ר׳ ישראל הנ״ל ״אפילו אם היו דברי הרב מהרר״י קארו ברורים וסבורים אלינו ודעתנו היתה נוטה אליהן היה מהראוי ומהדין – לחוש לדברי הגאון מהר״ר ישראל שהרי דברותיו דברות קדש הם בכל מקום ודבר אחד מדברו בספריו לא ישוב אחור ריקם״. מהריב״ל סומך על נוהג שנתפשט באשכנז כדי לחתוך הדין על פי מהרי״ק ומהר״ר ישראל והרא״ש, אף על פי שלכאורה הרמב׳׳ם ורב יהודאי גאון חולקים, ויכול הנתבע לומר ״קים לי״ כמותם. בכל זאת בהסתמכו על כך ״שנתפשט המנהג באשכנז״ הוא מעלה אבחנה בין המקרה בו דיבר הרמב״ם, לנדון שלפניו, וחותך הדין ע״פ פסקם של ר׳ ישראל ומהר״י קולון. חכמי הספרדים טרחו ואספו גם תשובות חכמי אשכנז שבכת״י. מהר״א ששון כותב: ״וכן יש בידי תשובה אשכנזית מהדר״ משה מינץ שהוא היה השואל השאלת שבתשו׳ מהר״י (ישראל איסרלן) והסכים להכשיר״ .
חכמי מארוקו
חכמי מארוקו גם כן מרבים להשתמש בספרי השו״ת של חכמי אשכנז, ולא רק בנושאי כליו של השלחן ערוך. הסמ״ע, בית שמואל, השפתי כהן וחלקת מחוקק, אלא בכל ספרי השו״ת שיכלו להשיג במקומם אחרי השתדלותם. רבי רפאל בירדוגו, כותב שחובה היא לעסוק ב״דינים שנתחדשו על ידי יחידי סגולה כהמון השאלות ותשובות שבידינו״, שהיה עולה על דעתנו שאין חובת בלימודם, ״בא שלמד. המלך ע״ה ואמר אל תטוש תורת אמך. קבל וספי לנפשך כתורא כי הראשונים כמלאכים״. ואף הספרים ״משפטים ישרים״ לרבי רפאל בירדוגו, ו״נפת צופים״ לרבי פתחתיה בירדוגו בן אחיו מלאים מדברי הפוסקים מן השלחן ערוך ונושאי כליו עד חכמי הדור שלפניהם. מרבים הם להשתמש בפסקים שבכתב־יד של חכמי מארוקו מהדורות שקדמום. ולא מעט, משתמשים גם בדברי המרדכי ותשובות מהר״ם מרוטנבורק ואחרים.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
402 מְחַבְּתִי פִיךּ, חְתַּא נְסִית אִיסְמַךּ.
כל כך אני אוהב אותך, עד ששכחתי את שמך.
محببتي فيك حتى نسيت اسمك
403 מִין יוּצֵל גְרַבְתִּי לִ־אַהְלִי,וּשַׁמְסְ חַארָא, וּטְרִיק בְעִידַא?
מי יודע על בדידותי לקרובי, והשמש יוקדת, והדרך רחוקה?
من يوصل غريبتي لاهلي وشمش حاره وطيق بعيده
404 לוּכַּאן כ׳וּ יִחַב כ'והּ,
חַדּ מַא יִבְכִּי עְלַא מוּת בוהּ.
אילו אח אהב את אחיו,
איש לא היה בוכה על מות אביו.
لوكان خو يحب خوه
حد ما يبكي على موت بوه
כל האחין שונאין זה לזה.(תנחומא שמות ב״ב)
ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו?(״משנה תורה״ הלכות מתנות עניים)
אין מקום רב אושר יותר, מאשר האח בביתו של כל אחד ואחד.(קיקרו)
אם שני בני משפחה ישבו זה אצל זה, ירגישו בדידות אם קירבת הלב לא תאגד אותם. (מ. אבן-עזרא, שירת ישראל עמי קלד)
אח לצרה יוולד. (משלי יז׳ 18)
405 כַ׳אךּ יִכְ׳ווִיךּ, עַמַּךּ יִעְמִיךּ, וּכַ׳אלְךּ יִכְ׳ליִךּ.
אחיך ירושש אותך, דודך יעוור אותך, ואחי-אמך יהרוס אותך.
خاك يخويك عمك يعميك وخالك يخليك
- 406 אֵלִּי מַא עְמַאהּ עְמוּ,מַא יִעְמיִהּ חַד.
מי שלא עיוור אותו דודו, איש לא יעוורנו.
اللي ما عماه عموه ما يعميه حد
כל אח עקוב יעקוב. (ירמיה ט׳ג׳)
אל תסמכו בקרובים, קרבות יחפצון, הנסמך בהם כסומך ידו אל הקיר ונשכו נחש. (אבן בוחן 77)
אין האילן נעקר אלא בבן מינו. (תנא דרבי אליהו רבה ביט)
אין אנו מרומים, אלא עיי קרובינו. (פתגם צרפתי)
אל תחרוש חמס על אח, וכן על רע וחבר יחדיו. (ספר בן-סירא השלם עמי מגי)
407 אֶלִּי מַא עַנְדוֹ עְדו פִ־הַאד אַל־בְּר, יִסְתֶנַא בֵן־כְ׳תוֹ חְתַּא יִכּבֶר.
למי שאין שונא בעיר מולדתו, יחכה עד שיגדל בן-אחותו.
اللي ما عندو عدو في هاد البر
يستنا بن ختو يكبار
אם בן-אחותך גובה מכס, אל תעבור לפניו בשוק. (יומאי״ח)
408 מּדַּארְבַת אֶל – חְבַּאב, מֵן אַל – עְתְבַא לְ־בַאב.
מריבת אהובים, מן המפתן עד לדלת.
مضربت الحباب، من العتبا الباب
מריבת אחים כמו חינא על הידים (מהר נמחקת).
עד רגיעה, כעס האוהב. (טרנטיאוס, הנערה מאנדרוס)
L'appel vers Israel- Robert Assaraf
Jarblum et Spanien n'étaient pas les seuls dirigeants juifs à intervenir dans ce dossier. Se croyant toujours le porte-parole exclusif et le parrain tutélaire de la communauté juive marocaine, l'Alliance israélite universelle intervint auprès du sultan en faveur de la liberté d'émigration des Juifs marocains. Dans une lettre adressée à Sidi Mohammed ben Youssef en date du 29 mars 1949, le président de l'AIU et futur Prix Nobel de la Paix René Cassin écrivait, après les fonnules de politesse d'usage et le rappel de la bienveillance constante des souverains alaouites, ces lignes:
Voici, en effet, que nos coreligionnaires qui, depuis des siècles, vivaient paisiblement sans jeter leurs regards au-delà des frontières de votre Empire, contemplent d'un œil étonné leurs frères qui édifient une nouvelle existence nationale, libre et fière. Un nombre croissant d'entre eux rêve de les rejoindre.
Ayant toujours vécu au milieu de leurs cousins d'islam, ils ont appris à les connaître et à les apprécier et ils seront les meilleurs agents d'une amitié aussi souhaitable pour l'islam que pour Israël…
Mais, pour répondre à cette ardente espérance, il faut que ceux qui le souhaitent, puissent partir sans arrière-pensée, librement et la tête haute, gardant au cœur pour la terre qui les a nourris une reconnaissance sans mélange.
La démarche était plutôt maladroite. De plus, elle plaçait sur la scène publique une question traitée depuis quelques semaines avec une grande discrétion. Cette démarche ne pouvait qu’embarrasser les autorités françaises, confrontées à une vague de départs massifs. Le Quai d'Orsay s'en était ému et avait demandé à la Résidence de faire cesser les flux migratoires.
Celle-ci estimait que cela était impossible. Comme l'écrivait dans une lettre en date du 3 juin 1949 le délégué à la Résidence Francis Lacoste : « Depuis la cessation des hostilités, l'émigration a changé de caractère. Il s'agit d'une émigration pacifique, de caractère essentiellement politique sans doute, mais à laquelle nous ne pouvons nous opposer en invoquant des raisons de caractère absolu sur lesquelles se fondait notre attitude l'an dernier. »
Effectivement, avec la signature des accords d'amiistice entre Israël et ses voisins, le prétexte de l'état de guerre – qui avait officiellement légitimé l'interdiction globale d'émigration – avait disparu. La Résidence, sans aller jusqu'à la légalisation ouverte de l'alyah, entreprit de la tolérer en l'encadrant. Convaincu que seule l'Agence Juive était en mesure de le faire avec efficacité – à condition que son nom n'apparaisse pas -, le général Juin arriva à un accord verbal avec son représentant en France, Jacques Guerszuni. L'Agence juive serait autorisée à agir sous couvert de l'œuvre culturelle et caritative de la communauté ashkénaze du Maroc, Kadima.
Avant de quitter Rabat pour Paris, Jacques Guerszuni consigna en ces termes l'accord auquel il était parvenu avec le général Juin :
Je crois bien faire de vous résumer en quelques lignes les détails du programme qui a fait l'objet de nos entretiens et dont vous avez bien voulu adopter le principe.
A-Il est apparu nécessaire d'assainir une situation désordonnée en ce qui concerne l'émigration des juifs du Maroc vers Israël. L'Agence juive pour la Palestine, dont vous connaissez les responsabilités en la matière, sent la nécessité d'une organisation rationnelle.
B-Il ne s'agit pas seulement de l'intérêt de l'Etat d'Israël. Nous pensons que la France peut profiter d'une émigration juive du Maroc vers la Palestine pour accroître son rayonnement dans tout le Levant, à condition que les immigrants du Maroc français fassent honneur au pays protecteur.
C-Pratiquement, cela comporte le principe d'une exclusivité en ce qui concerne l'émigration des juifs du Maroc vers Israël pour les représentants ou organes émanant de l'Agence juive. À cet effet, il est prévu que les représentants du département de l'Immigration procéderont à la sélection des candidats selon les normes habituelles (âge, santé, situation de famille, aptitude professionnelle).
D-Pour éviter les errements suivis jusqu 'à ces jours, il sera créé à Casablanca un bureau dont la fonction serait de canaliser l'émigration. Il travaillera sous le couvert d'une société de secours social déjà existante (Kadima).
E- Aucun travail de ce genre ne sera passible sans la coopération de l'administration du Protectorat…
F-. Pratiquement, il semble nécessaire : a) de canaliser à Rabat toutes les demandes individuelles de visas de sortie émanant d'israélites marocains pour lesquels il y aurait lieu de penser qu'il s'agit de candidats à l'émigration ; b) d'instituer pour ceux-ci un système de visas collectifs valables pour des groupes de partants.
Sous le couvert de Kadima, l'Agence juive ouvrit effectivement un bureau à Casablanca et un camp de transit sur la route de Mazagan. L'accord fonctionna presque sans heurts jusqu'à la veille de l'indépendance du Maroc.
Le sultan n'acceptait pas véritablement cette situation. On peut deviner ce qu'étaient ses sentiments quand il lut une enquête publiée, le 14 octobre 1949, dans le Jewish Chronicle, l'hebdomadaire de la communauté juive britannique :
" Les autorités françaises, redoutant que l'exode ne prenne de plus larges proportions et désorganise la vie économique du pays, demandèrent au sultan de proclamer un dahir privant les juifs qui quittent le pays de la nationalité marocaine. Le sultan refusa formellement d'agir de la sorte. « Les juifs sont mes enfants comme les musulmans. Leurs ancêtres étaient les sujets de mes ancêtres et je suis conscient de mes responsabilités envers eux. S'ils s'en vont, je déplore leur départ. S'ils reviennent, je m'en réjouis et je leur souhaite la bienvenue comme un père dont les enfants se sont égarés et sont revenus plus tard dans la maison paternelle. »
Le premier quota mensuel avait été fixé autour de 600 départs contre les 2 500 demandés par l'Agence juive. De plus, ces départs ne concernaient que les habitants juifs des grandes villes, non ceux de la campagne et de l'Atlas, condamnés à attendre des jours meilleurs.
En visite d'information et d'exploration au Maroc fin octobre 1949 Jacques Lazarus, directeur du bureau nord-africain du Congrès juif mondial, notait qu'un grand pas avait été fait dans le domaine de l'alyah depuis sa reconnaissance officielle par les autorités. Il ajoutait toutefois :
" Néanmoins, cette alyah n'est que « tolérée » ; des précautions indispensables sont à prendre pour qu 'elle soit menée avec le plus de discrétion possible (éviter d'insérer toute information à ce sujet dans la presse juive de France et d'Afrique du Nord)."
Ces craintes étaient prématurées. Paradoxalement, la légalisation de fait de l'alyah, au lieu de donner le signal du grand exode redouté par le général Juin, permit de canaliser la vague de départs par une étrange rencontre d'intérêts entre la Résidence et le nouvel État d'Israël
Dès la signature de l'accord avec la Résidence, le premier soin du Mossad – qui resta toujours en charge de l'alyah d'Afrique du Nord sous la couverture de l'Agence juive – fut de demander à la population juive de reporter à plus tard ses plans de départ. L'idée sous- jacente de ce report était de profiter de ce délai pour mieux préparer et pour éduquer les Juifs du Maroc à leur future alyah. Son représentant en Afrique du Nord, Avidov, rapportait :
Nous avons envoyé des émissaires à Tanger, Casablanca et dans le Maroc espagnol pour essayer de canaliser la vague de départs. Ils ont prononcé des discours dans les synagogues, expliquant aux fidèles que le tour de chacun viendra, mais que, pour l'heure, ils devaient rester chez eux et attendre. Ces explications n'ont servi à rien et ont eu souvent l'effet contraire. Ils y avaient vu une limitation de l'alyah et en avaient déduit qu 'il fallait en conséquence se dépêcher de partir. Nous étions impuissants…
Quelques mois plus tard, la première vague d'enthousiasme messianique passée, les réticences vis-à-vis de l'alyah des éléments les plus conscients et les plus évolués commencèrent à se multiplier au point d'inquiéter les émissaires envoyés surplace. Ceux-ci tirèrent une sonnette d'alarme dans une lettre collective adressée à Jérusalem en juin 1949 :
" Nous nous sommes rendu compte ci quel point le public ici a besoin d'être pru en main et cherche à connaître la vérité sans fard sur Eretz Israël, Surtout a vec la multiplication des lettres et des immigrants revenus au Maroc qui disent du mai de leur expérience. Il est indispensable de mener une campagne d'information sur les conditions objectives qui régnent en Israël pour restaurer leur confiance en sa destinée – mise à mal ces derniers jours.
En raison de ces médisances, on ne trouve plus cet élan qui avait enthousiasmé les juifs du Maroc il y a quelques mois. Même la jeunesse est devenue indifférente à ce qui se passe m Eretz Israël, Nous avons souvent entendu les plus évolués d'entre eux dire la dureté des conditions en Eretz Israël ; nous sommes prêts à l'accepter – mais pas la discrimination. L'idée reçue ici est que le pays est entre les mains d'une seule tribu dominante, celle des « Polonais ». Alors, plutôt que de quitter la commodité de leur vie pour une vie de dur labeur et, en plus, être en butte à la discrimination, ils préfèrent rester sur place."
Apparu au départ comme notablement insuffisant, le quota de 600 visas par mois – soit 7200 par an, inférieur à la croissance naturelle de la population juive, estimée à 12 000 par an – ne fut jamais dépassé jusqu'en 1954. Le nombre d'immigrants approcha les 5000 en 1950 pour grimper, en 1951, à 7 770, retomber à 5 031 en 1952, et connaître son plus bas niveau en 1953, inférieur sans doute au nombre de retours au Maroc : 2 996.
בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי
בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵלִילוּ בָנַי לֵיל חָרַב בֵּיתִי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנָי
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ
בְּלֵיל זֶה אֵרְעוּ לִי חֲמִשָּׁה דְבָרִים קָשִׁים נִגְזַר עַל אָבוֹת וְהָיוּ נֶעֱנָשִׁים
לְבִלְתִּי יִכָּנְסוּ לְתוֹךְ אֶרֶץ קְדוֹשִׁים וְנֶחֱרַב הַבַּיִת וְגַם חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁים
רִאשׁוֹן גַּם שֵׁנִי יְשָׁנִים עִם חֲדָשִׁים וְגַם נִלְכְּדָה בִיתֵר וְהֳיְתָה לְפַח מוֹקְשִׁים
בְּלֵיל זֶה כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵאֵת יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ
בְּלֵיל זֶה תְּיֵלִיל מַר עֲנִיָּה נִבְדֶּלֶת וּמִבֵּית אָבִיהָ כְּהַיּוֹם נֶחְדֶּלֶת
וְעוֹרֶכֶת בָּכוֹת וְקִינִים מְיַלֶּלֶת כִּי נִשְׂרַף בֵּיתָהּ בְּלַבַּת אוֹכֶלֶת
וְיָצְאָה גַחֶלֶת וְאֵשׁ מֵאֵת יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ
בְּלֵיל זֶה הֶגְלָנִי וְאֶת בֵּיתִי הֶחֱרִיב בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בִּשְׁעַת הַמַּעֲרִיב
אֲנִי עַל מִשְׁמַרְתִּי מִשְׁמֶרֶת יְהוֹיָרִיב וְנִכְנַס הָאוֹיֵב וְאֶת זְבָחָיו הִקְרִיב
וּבָא אֶל מִקְדָּשִׁי וְלֹא צִוָּה יְיָ יִבְכּוּ הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ
אל יום זה יאות קינה / סימן א(ני) שלום בן צור
אֶל יוֹם זֶה יָאוּת קִינָה עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ
קַדְּשׁוּ צוֹם וַאֲנִינָה רְדוּ עַל הָאָרֶץ לִינוּ
הַרְחֵק שְׂחוֹק וּנְגִינָה וּמִסְפֵּד תַּמְרוּר עָנוּ
מִרְחִיצָה הִשָּׁמְרוּ נָא יְחֵפִים אָבְלוּ אָנוּ
עַל יְדִיד אָנָּה פָּנָה אֲקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה
כֹּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה
עַל קִרְיַת דָּוִד חָנָה חֲרֵבָה קָרְאוּ אוֹי לָנוּ
שְׁחִי חוֹלִי וְגוֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה
שַׂעְרֵךְ גָּזִּי וְקָרְחִי אָרְחִי חִיל וּרְעָדָה
וְלַמְקוֹנְנוֹת שִׁלְחִי עַל כִּי בָּאָה קְפָדָה
וְקוֹל בְּקִינָה פִּצְחִי בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה
כִּי מִדְּחִי אֶל דְּחִי יְדִיד נַפְשִׁי וְרוּחִי
גָּדַע רִבְעִי וְאָרְחִי גָּדַר בַּעֲדִי כֹּחִי
מִבֶּטֶן כָּשַׁל כֹּחִי זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ
לְיוֹם זֶה אֶקְרָא אַכְזָר יוֹם מְצוּקָה יוֹם צָרָה
יוֹם בּוֹ קְהָלִי נִפְזַר יוֹם הוֹ הוֹ וְיוֹם עֶבְרָה
צָרִי עָלַי נֶאְזַר בְּכֹח גַּם בִּגְבוּרָה
בּוֹ דִּינִי נִגְמַר נִגְזַר לִהְיוֹת גּוֹלָה וְסוּרָה
גַּלְגַּלוֹ עָלַי חָזַר מוֹצִיא בְּעִתּוֹ מַזָּר
עַד כִּי לְאֶחַי מוּזָר הָיִיתִי בְּלִי מַעֲזַר
יוֹם חָשׁ בּוֹ זָר שֵׁשׁ מָשְׁזָר נָטוּ צְלָלַי פָּנוּ
וּמוֹעֵד עָלַי קָרָא יוֹם זֶה לְכַלּוֹת שְׁאֵרִי
הָיִיתִי שַׁעֲרוּרָה קָדְרוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִי
וּמִמְּזָרִים קָרָה אֲהָהּ אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי
לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי
קָרְאוּ לִי מָרָה וַעֲנִיָּה סוֹעֲרָה
לָמָּה לִּי חֵי צָרָה אֶצְעַק כְּמוֹ מַבְכִּירָה
בּוֹשָׁה חַמָּה וְחָפְרָה כּוֹכְבֵי עָשׁ קִינָה עָנוּ
מִכֶּם אֶשְׁאֲלָה עֵצָה הוֹרוּנִי מָתַי סוֹדִי
עַל מִי תְּחִלָּה אֶשָּׂא בְּמַר אֵבֶל יְחִידִי
יוֹם תּוֹכָחָה וּנְאָצָה יוֹם שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי
אִם עַל אֶבֶן הַרֹאשָׁה אִם עַל רֵעִי וְדוֹדִי
אִם עַל עֵדָה קְדוֹשָׁה תַּמָּה נָאוָה כְּתִרְצָה
עַתָּה גּוֹלָה נְפוּצָה נְטוּשָׁה גַּם נְתוּצָה
אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה נָסְעוּ בְּמָרָה חָנוּ
בְּקִרְבִּי לִבִּי עָנָה בְּכוּ קְרָא בְגָרוֹן
עַל מַחֲנֶה שְׁכִינָה וְעַל לוּחוֹת וְאָרוֹן
אַיֵּה בִגְדֵי כְּהֻנָּה אַיֵּה זֶרַע אַהֲרוֹן
אַיֵּה סַמִּים וּלְבוֹנָה גַּם לְוִיִּים יָשִׁירוּן
אַיֵּה שְׁכִינָה שָׁכְנָה בֵּין שְׁפַתַּיִם לָנָה
בֵּית אֶלְקָנָה וְחַנָּה הָיָה לִבְנוֹת יַעֲנָה
שָׁמָּה קִיפּוֹז קִנְּנָה גַּם תַּנִים שָׁם יִתְּנוּ
נֶטַע נַעֲמָן הָיָה אֵיךְ קָדַר בָּא יוֹם אֵידוֹ
אֵיךְ אַח הָיָה לְדַיָּה שַׂק תָּפַר עֲלֵי גִלְדּוֹ
נָפַל בִּשְׁאֹל תַּחְתִּיָּה לֹא מָצָא עֵזֶר נֶגְדּוֹ
אֵיכָה תַּחַת כְּוִיָּה יִמַּס כַּעַס חֲמוּדוֹ
עַמִּי שְׂאוּ תַּאֲנִיָּה עַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה
בֵּין הָעַמִּים בְּזוּיָה וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה
הָיָה חָרְבָּה וּשְׁאִיָּה שָׁם צִפּוֹרִים קִנְנוּ
צִוְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁחָקִים הִגִּיעָה
עַד אָן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם אֶהְיֶה בְּטִיט טְבוּעָה
עַד רָפוּ כֹּל בִּרְכַּיִם לֹא עָמְדוּ עַד אַגִּיעָה
רָבְצוּ בִּי צִיִּים אִיִּים וּבִי לִילִית הִרְגִּיעָה
הֶחֱרִיבוּנִי לְבָאִים בְּיוֹם זֶה פַעֲמַיִם
עַל זֹאת שׁוֹמּוּ שָׁמַיִם תַּחְתִּיִּים גַּם שְׁנִיִּים
וְעַיִן תִּזַּל מַיִם כֹּל שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתֵנוּ
וְקוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים
רָחֵל מְבַכָּה תִּדְמַע עַל בָּנִים בְּיַד צָרִים
בְּיַד דּוּמָה וּמִשְׁמָע בַּכְּבָלִים אֲסוּרִים
מֵהַר פָּארָן הוֹפִיעַ וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵיכָה יָשְׁבוּ בַּיְּעָרִים
בֵּין עֲדַת הַדְּבוֹרִים עַד הָיוּ כִּיקַר כָּרִים
זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים וְזֶה נִצַּב בִּימִינוֹ
רָנִּי שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ
אֶבְנֶה לָךְ שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן אַאֲרִיךְ מֵיתָרַיִךְ
קּומִי הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּן אָנֹכִי אֱלֹהַיִךְ
מִנְעִי רַגְלֵךְ מֵרִפְיוֹן אוֹרִי יִזְרַח עָלַיִךְ
אֶסְלַח לַעֲוֹנֵיכִי אֶרְפָּא תַּחֲלוּאָיְכִי
אֶפְדֶּה מִצַּר חַיַּיְכִי אֲחַדֵּשׁ נְעוּרַיְכִי
שָׂשׂוֹן וְצָהֲלָה עִרְכִי צַדִּיקִים בִּי רָנְנוּ
http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=524#2,20,1580,9
הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול
שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד ( ) דורש בחזקה ( ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״. הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.
אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.
את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, , אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.
כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון אפריקה. במוגאדור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סיררו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״. אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.
ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו׳׳יושבת ציון״.
אפשר להצביע על תופעה דומה בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״.
מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים (א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.
עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.
על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות:
בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציוך׳." במארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם ( ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.
בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה ( ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:
מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים( ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה .
דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל."
ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפוךאפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900
כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…
שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.( ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.
יחס דבדו-אליהו רפאל מרציאנו
משפחת ביהי
משפחה עם יחוס רב אשר לה קירבה גדולה למשפחת בן ביבי, רבים מבני המשפחה עזבו את דבדו במאה התשע עשרה והתגוררו בעיר מלילייא, בעיר נאדור, ביישובי איזור הרי ריף, בעיר תאזא ועוד.
גברא רבא, ראש הסדר, אבי העדר, מתפרנס מעמל בפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יעקב מקום מגוריו היה במליליא ושב לדברו בשנת 1870 לערך הוליד: דוד, מסיעדא, עווישא, מאחא, סליטנא.
הרב הגדול, מעוז ומגדול, סופר מתא, שליח צבור נעים זמירות לשוכן מעונה, מלמד תורה לבני ישראל קרוב לארבעים שנה, וימל בני ישראל, מלאכתו מלאכת שמים, גומל חסדים טובים, הזקן הבשר הצדיק הרב דוד הוליד: משה, יעקב, אברהם, מרימא, סאעודא, לוויהא.
בן איש חיל, בנם של קדושים, ראש בית אב, נקי כפים, בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ מרדכי (די ביהי) הוליד: יהודה, אהרן, דוד, שלמה, פריחא.
איש צדיק היה, סולת נקיה, חי מיגיע בפיו, ירא את ה׳, טוב לה׳ וטוב לבריות, הזקן הכשר ר׳ יהודה הוליד: רחמים, מאיר, אליהו, דוד, שמעון, מסעוד, עווישא.
הנכבד והעניו, מאושר בענייניו, מוקיר ורחים רבנן, משכיל אל דל, עושה חסדים עם החיים ועם המתים, הזקן הכשר ר׳ רחמים הנז׳ הוליד: יהודה (ליאון), סעדיה, אלברטו, עמרם, יוסף, מרסל, פריחיטא.
המנוח, מכבד תורה ולומדיה, נותן צדקה, מכבד תורה ולומדיה, משבים ומעריב לבית כנסת, הצדיק ר׳ מאיר הנז׳ הוליד: יוסף.
המנוח, טהור לב ועדין נפש, הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ לא הניח זרע ב״מ
אין בידנו פרטים על הילדים של ר׳ שמעון הנז׳ ור׳ מסעוד הנד.
המנוח ירא את ה׳ וסר מרע, נוח לבריות, נקי כפים, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ הוליד: סעדיה, רחל, שמיחא, פריחיטא.
המרוחם, בעל מדות טובות, אוהב מצוות ומעשים טובים, ירא את ה/ נודב נדבות לעניים, הזקן הבשר ר׳ אהרן הנד הוליד: סעדיה, יעקב, אברהם, פריחא, פיליסא, רחל.
הזקן הכשר, מנא דכשר, ישר ותם, בעל צדקות, משכים ומעריב לבית כגסת, הצדיק ר׳ דוד הנד הוליד: אברהם, סולטאנא.
הנבון ויקר, נקי כפים, חי מיגיע כפים, נותן צדקות, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הנד הוליד: ימין, דוד, מאיר, משה.
המנוח דחיל חטאין ועביד טבין, רץ למעשים טובים ירא אלהים, הצדיק הזקן הכשר ר׳ שלמה הנד הוליד: סעדיה, מסעוד, חיים, מרדכי, רפאל, יהודה (ליאון), דוד, אסתר, אליגריא.
הצדיק, הולך ביושרו, משכים ומעריב לבית הכנסת, עושה חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ סעדיה הוליד: יצחק, אברהם, אליהו, יעקב, משה, מרדכי, אליסיא.
המרוחם, מאנשי תמימי דרך, רץ למעשים טובים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: דוד, אליהו, אליגריא, רינה.
המנוח, זקן ונשוא פנים, הולך בתום, גומל חסדים עם החיים ועם המתים, מכבד תורה ולומדיה, הזקן הכשר ר׳ יוסף (די ביהי) הוליד: אברהם, יאקות, עווישא.
גברא רבא, תם ועניו, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, מיגיע כפיו חי ומתפרנס, בעל צדקה, הצדיק ר׳ אברהם, הוליד: יוסף, יצחק, מסעוד, אליהו, מרצידיס.
איש צדיק, חמר עתיק, מזר״ק טהור, דחיל חטאין ועביד טבין, רודף צדקה וחסד ר׳ יצחק הניח ברכה: אברהם.
החכם השלם והותיק, חמר חדת עתיק, שייף עייל שייף נפיק, רב בקהילת תאזא, רב טוב לבית ישראל, גומל חסדים ביום ובלילה, מלמד תורה לילדי ישראל, הזקן הכשר הצדיק הרב אברהם הניח ברכה: אהרן.
גברא יקירא, פנינה יקרה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, נטע נעמן, נגיד נאמן, נשיא הקהילה בעיר תאזא, דורש טוב לבית ישראל, חונן דלים ומחסה לאביונים, הזקן הבשר והצדיק ר׳ אהרן הוליד: שלמה, יעקב, רחל, פרלא, סימי, אסתרינא.
כשלושים מחנות־עבודה הופעלו במארוקו ובאלג׳יריה.מיכאל אביטבול
כשלושים מחנות־עבודה הופעלו במארוקו ובאלג׳יריה.
ואלה היו המחנות במארוקו:
אגדז Agdz ; מדרום למראכש
עיךאל־אוראק Aïn-al Ourak 80 קילומטרים מבו־ערפה , שהיה מחנה־משמעת:
ברגנתBerguent ;
בו־ערפהBou-Arfa ;
בו־ דניב Bou-Denib , שבו נכלאו אסירים מאלג׳יריה, יהודים ולא־יהודים:
ג׳ראדה Djérada ;
פום אל־פלאח Foum-el Flah — עוד מחנה־משמעת:
פקיה בך סאלחFqih ben-Salh : ליד סתאת
עין־פותInFout
מנגובMengoub ; ליד בו־ערפה
מידלת Midelt
מיסור Missour ;
מולאי־בו־עזה; Moulay-Bou Azza
וסתאת; Settat
באלג׳יריה נמנו המחנות הבאים:
בדו Bedeau,
ברואע׳יאה Berrouaghia,
בידון 5 Bidon V – מדרום לקולון־בשאר
בוגארBoghar ,
בוסואה Bossuet ,
קראמפה Crampas ,
ג׳לפה Djelfa ,
ג׳ניאן בו־ רזק Djenian-Bou-Rezk ,
אל־ערישה al-Arisha ,
פור־קאפארלי Cafarelli, Fort
ז׳ריוויל Géryville ,
חג׳ראת־מ׳גיל Hadjerat-M'Guil ,
קנאדסה Kenadsa –
קרסאס Kersas –
רליזאן – Relizane
וסעידה – Saïda
על־פי חוזה־העבודה שחתם כל חייל משוחרר וכל פליט ׳מתנדב׳ עם החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳, נחשבו העובדים הזרים בתורת ׳מרותקים׳, ולפיכך נתונים היו למשמעת צבאית. לכן על כל הפרת סדר הם הועברו לידי שלטונות הצבא. כן קבע החוזה כי העובדים הזרים יקבלו את שכרם ואת המענקים למשפחה בדומה לעובדים האזרחיים: הבטחות־שווא, כפי שעוד נראה.
סגל המחנות מורכב היה ממש״קים של ׳לגיון הזרים׳ — לרוב ממוצא גרמני ואנטישמים — ומחיילי היחידות הסנגאליות וה׳גום׳ הערבי. בינואר 1942 הוקמה בקזבלנקה ׳אגודת המתנדבים הזרים לשעבר׳, כדי לתת כל עזרה אפשרית לעובדים הכלואים במחנות, אולם כעבור ארבעה חודשים פורקה האגודה בפקודת הנציבות הכללית, שסירבה בהתמדה להתייחס לתלונה כלשהי בדבר המצב ששרר במחנות. בכל המחנות נדרשו האסירים לעבוד עשר שעות ליום. בברגנת נמצאו אתרי העבודה כארבעה קילומטרים מן המחנה, דבר שאילץ את העובדים ללכת מרחק זה בוקר, צהריים וערב, נוסף על שעות העבודה. בבו־ערפה הם עמלו פי־ארבעה יותר מאשר הפועלים הערבים. בעין־פות קיבלו המתנדבים לשעבר 7.50 פראנקים ליום, ואילו לאזרחים הערביים שולמו 12 פראנק, על אותה עבודה: בברגנת הוגבל השכר להקצבה יומית בסך 1.25 פראנקים, ועוד 2 פראנקים, אם העבודה השביעה רצון. העובדים חיו בתנאי מגורים והיגיינה גרועים ביותר, וסבלו מהיעדר תזונה: בברגנת הוקצה לכל אדם ליטר מים ליום: בעין פות סבלו העובדים ממכת שרצים, כינים ופרעושים, ומחציתם חלו מדי יום. על כל הפרת סדר פעוטה הונחתו עונשים גופניים כבדים: שלילת מזון: הלקאה: ׳כלוב האריה׳, קובייה שצלעה 1.80 מ׳, שבה נכלא האסיר: קשירה לעמוד, בראש חשוף מתחת לשמש במשך יממה: או עונש ה׳כדור׳, שבו הוכרחו האסירים לרוץ עד לאפיסת כוחות, כשעל ראשם סל עמוס אבנים: וכן ׳עונש הקבר׳, שבו הוכרח האסיר לשכב בבור שגודלו 1.60 מ׳ על 0.80 ס׳׳מ ללא ניע במשך 8 עד 25 ימים, כאשר השומרים הסנגאלים והערבים ממטירים עליו בלי הרף אבנים או מכות. אסירים רבים מתו מחמת עינוי זה במחנות שונים, לרבות בחג׳ראת מ׳גיל.,
חג׳ראת מ׳גיל — שם הוחזקו בקביעות כ־150 אנשים — היה מחנה־העונשין של קבוצת העובדים שאורגנה באוקטובר 1940 וחולקה בין קנאדסה וקולון בשאר. בתחילה כללה קבוצה זו 250 יהודים ו־1,300 ספרדים. בסוף 1941 הופרדו היהודים מן הקבוצה ונשלחו לקנאדסה, לעבוד שם במכרות־הפחם.
הגורל שפקד את אסירי חג׳ראת מ׳גיל תואר בעת משפטם של האחראים על המחנה, בבית־הדין הצבאי באלג׳יר, בפברואר 1944:
…האסירים לא נחשבו כבני־אדם… המחנה סבל חרפת־רעב במלוא מובן המלה: היו שאכלו כל דבר, ולקו בשל כך במחלות חמורות. אחרים מתו. למרות חולשתם הפיסית, הוכרחו האנשים לבצע עבודות קשות ביותר… שומרים מצוידים באלות היכו בעובדים בלי רחם, סתם כך, לתענוג… הנענשים הצטופפו בתאים ונאלצו לעשות את צורכיהם בתוך כלי־האוכל […]. פעמים נאסר על הרופאים שבין האסירים לחבוש את חבריהם שלאחר שהיכו אותם שומריהם באכזריות, לא היו עוד אלא פצעים חיים.
לא הרחק מחג׳ראת מ׳גיל, בין עין־ספרא וקולון בשאר, נמצא מחנה ג׳ניאן בו־רזק, שאוכלוסייתו היתה בעיקרה אסירים פוליטיים, אירופים, מוסלמים ויהודים. כמו רוב המחנות, ניהלו גם מחנה זה קציני לגיון הזרים לשעבר, כולם פרו־נאצים נלהבים. ביולי 1941, ציווה מפקד המחנה, דה־ריקו, לשחרר את כל היושבים בתאי הענישה… לכבוד ניצחון כלשהו שנחלו הגרמנים ברוסיה.
מולאי אסמאעיל: ידידות צרת־עין
מולאי אסמאעיל: ידידות צרת־עין
מולאי אסמאעיל, אח חורג למולאי רשיד ומושל העיר מכנאס, הקדים את כל הטוענים־לכתר ותפס את השלטון פחות משבוע אחרי מות אחיו. הוא הצליח בכך הודות לאיש־סודו, סוחר יהודי עשיר בשם יוסף מימרן, שבישר לו את הבשורה הרבה קודם שיגיע הרץ הרשמי. יוסף עצמו שמע על כך מפי אחיו מימון, שבסתר שיגר אליו שליח ממראקש, אשר בה התגורר. מיד לווה מולאי אסמאעיל כסף מידידו היהודי כדי להעמיד חיל־צבא ולצאת לפאס, מקום שם המליכו אותו העולמא, חכמי־ההלכה, ביום 16 באפריל 1672.
לא פחות מארבע־עשרה שנה דרושות היו לו למולאי אסמאעיל עד שהכריע את כל יריביו. אבל חמישים־וחמש שנות מלכותו, הארוכה במלכויות בתולדותיהן של ארצות האיסלאם, היו מן הפורחות והבטוחות מכל שידעה מארוקו, לפחות עד סף המאה החדשה, סמוך ל־1700. לאחר מועד זה נאחז הסולטן שיגעון־גדלות ללא מצרים, ועתיד היה להחריב את ארצו כדי לספק את צרכיו הכספיים שלא ידעו שובעה – והחורבן לא פסח על היהודים.
אך לפי־שעה – עדיין עומדים אנו בשנת 1672 – אין ענן מעיב על האידיליה בין מולאי אסמאעיל והיהודים. סופרי־הקורות הנוצריים מאותה תקופה לא שכחו לציין עד כמה היה הסולטן נחוש בעמדתו משעה שמדובר היה בהגנה על נתיניו היהודים:
״כאשר יהודי מהלך ברחובות״, קוראים אנו בספרי הזיכרונות שלהם, ״תמיד עינו פקוחה שמא יבואו להתעמר בו, ובמקרה זה ייקוב בשמו של מולאי אסמאעיל. קריאה זו, אם תבוא בעוד מועד, תחולל נפלאות, שכן המאורים מתייראים ממלכם עד כדי כך שדי בהשמעת שמו בלבד לעכבם מלהכות והזרוע המורמת מקפחת את כל כוחה ומתייבשת כביכול״.
מולאי אסמאעיל לא הקל ראש בבטחונם של נתיניו – בלי הבדל דת ואמונה – גם אם לשם כך היה עליו להעניש בלי רחם את בנו עצמו־ובשרו, כמו שאנו למדים מפסקה זו בדברי הימים של פאס:
באותו שבוע באה שמועה אלינו שמולא׳ עבד ל׳א אחיו של מתאכי׳ל היה משולח ומשוטט בדווא׳ר א׳ של עראב שראגא, ושבה מהם בתולה א׳ מבנות הגדולים שלהם וילך אליו אחיו למתוכא׳ל הנ״ז להביאו. ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים. ויבוא השר אשר הוא שליט בסראג׳ה למסיר״ה ויאמר לו: אדוני המלך כו״כ עשה בנך, וישלח מסיר״ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלאו 2 קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א׳ בצווארו וקופה ב׳ ברגליו וישליכו אותו ברהטים בשקתות המים ותכף ומיד נחנק ומת…
מולאי אסמאעיל לא היה מהסם להשליך את נפשו מנגד כדי להשליט סדר. סופרי־הקורות הנוצריים מייחסים לו אכזריות מרובה, וטוענים אפילו שבמו ידיו רצח 36,000 נתינים מוסלמים ועבדים נוצרים. ההיסטוריונים המארוקאים והיהודים בני אותה תקופה מעדיפים להתעלם מצד זה באישיותו, וכנגד זה הם מדגישים את תקיפותו ואת רגש־הצדק שלו. היהודים רחשו לו חיבה יתרה, על־כל־פנים בחלק הראשון של מלכותו. כך, למשל, כתב הרב שמואל אבן דנאן, ב־1699, לאחר שנודע כי בדרך־נם ניצל הסולטן מציפורניה של לביאה:
" ואותו יום היה יום גדול אצל הגויים והיהודים, ובכל עיר ועיר עשו משתה ושמחה ויום סוב, והכריזו החכמים וראשי הקהל ששום אחד לא יפתח את חנותו. ומי שיש לו מלבוש מיוחד יתלבש ויתהדר בו, ויקשטו את הגגות של השכונה והחלונות בווילונות ומסכי משי. והיהודים עשו ארבעה דגלים. ובאו הגויים לשחק לפניהם ושתו יין ויין־שרף (מחיה), והלכו לארמון המלך ולבתי הנכבדים והשרים, גם נכנסו לבתי תפילתם ולבתי מדרשותיהם ונעליהם ברגליהם. ואין איש פוצה פיו, ושללו היהודים חנויות הגויים של פאס אלבאל׳ (העיר הישנה) ולא דיבר עימהם שום אחד.
באשר ליהודים, לא היה מולאי אסמאעיל מוכן, כמוסלמי אדוק, לפשרות ביחס לחוקות הד׳ימים. הוא שמר על חוקה זו בקפידה, אך גם ביושר. היועצים היהודים מילאו תפקיד נכבד בחצר המלוכה, אבל הורחקו מכל כהונה רשמית. בנימוס ניסה הסולטן לשכנעם לקבל את דת האיסלאם. אך כלום לא ניסה ידו בכך גם עם ג׳יימס השני מלך אנגליה ועם לואי הי״ד מלך צרפת? חרף ניסיונות מוגזמים אלה לעשיית־נפשות, שהם כשלעצמם מתורבתים היו בתכלית, מעולם לא סטה מולאי אסמאעיל מסובלנותו המסורתית של האיסלאם כלפי עמי־הכתב.
כולנו מבניו של אדם הראשון ולפיכך אחים הננו – כך שם בפיו סופר־הקורות שלו – ורק הדת מבדילה בינינו. כאח, וכמי שמקיים את מצוות תורתי, הריני להודיעכם בחסד וברחמים כ׳ דת־האמת היא דת מוחמד, היא היחידה אשר בה יוכל אדם להיוושע. זאת אני מודיעכם כדי לצאת ידי חובת מצפוני ולמען אהיה רשאי להאשימכם בבוא יום־הדין. מולאי אסמאעיל, מצביא שהצטיין בכוח פיזי אדיר, נהג להעביר על מידותיו ביחסיו עם הד׳ימים החלשים שהיו נתיניו, אך בוז לא בז להם. כמדינאי ממולח ידע עד כמה יוכל להפיק מהם תועלת למימוש שאיפותיו הריכוזיות. אויב היה לכל השאיפות המקומיות לעצמאות, בתוך השאר לשאיפתם של הברברים, כמו גם של כל המתיימרים לקחת חלק בשררה, ונדר נדר לכוף את שלטונו במישרים על כל הכוחות שבארץ. הוא ידע שיוכל לסמוך על נאמנותם של היהודים, שהם נתיניו האישיים.
הכלי העיקרי למימוש שאיפה זו לכוח ולשררה, הרעיון הגדול של המלכות, היה הקמת צבא מקצועי שקציניו וחייליו פטורים יהיו מכל קשר־נאמנות שבטי, אזורי או חברתי. לפיכך בנה את הצבא הזה על עבדים שחורים. הוא התקרא בשם ״המשמר השחור״ ומנה לא פחות מ־150,000 אנשי־חיל, כולם מסורים אישית למלכם ולו לבדו. אבל קיבולת כזאת מצריכה ציוד ואספקה שבהכרח יובאו מבחוץ. ומי מוכשר יותר מן היהודים לעסוק בכך?
שכבות הצמרת של היהודים, שמורגלות היו בשיטות של סחר־חוץ, שקשרי־משפחה היו להן בנמלים הגדולים של אירופה, שבקיאות היו בשפות זרות ולא היה בהן משום סיכון פוליטי כלשהו, הן שהיו המאגר האנושי שממנו גייס מולאי אסמאעיל את הטובים שבסוכניו ובסרסוריו בסחר־החוץ. סוחרים יהודים ממונים היו גם על אספקת הצידה לגייסות, ומשולבים היו בכל מסעי־המלחמה.
סוחרים יהודים (אך גם צרפתים) שקיבלו מונופול מן המלכות ייבאו איפוא מאירופה תותחים, רובים ותחמושת, שנחוצים היו לסולטן לא רק כדי להגן על גבולותיו מפני האנגלים, הספרדים ולימים גם התורכים, אלא גם כדי לגבות את המס. רובם שייכים היו למשפחות המכובדות של מכנאם כגון משפחת טולידאנו (אותם שלא היו רבנים סתם), שהתמחו בסחר עם הולנד, או כדוגמת בני משפחת מימרן, שקשורים היו יותר לצרפת, או כדוגמת משה בךעטר, איש המסחר עם גיברלטר ואנגליה.
כל המשפחות הללו, שהעמידו את כשרונותיהן המסחריים לשירות הדיפלומטיה השריפית, צברו הון בלתי־מבוטל. בני המשפחות הללו מילאו מאחורי הקלעים את תפקידם כיועצים, תפקיד שקנה לו חשיבות דווקא משום שמולאי אסמאעיל שלט לבדו, בלי להזדקק לווזירים. הנה כך שוגרו לא פעם האחים טולידאנו, יוסף וחיים, בשליחות ללונדון ולהאג, ושם ראו בהם שגרירים רשמיים־למחצה. אף־על־פי־כן התעלמו רוב ההיסטוריונים מן התפקיד שמילאו אותם סוחרים־דיפלומטים, שבגלל מעמדם כד׳ימיס אסור היה להם לשמש בכהונות רשמיות !
כדי שנשתכנע בהשפעה הניכרת שקנו להם, די לנו שנעיין בדוחותיהם של הדיפלומטים הזרים שעמדו במגע עמהם. השגריר ההולנדי, שבאחד הימים ביקש להסביר לממשלתו את התפקיד שממלא יוסף מימרן בחצר המלכות, נתפס להשוואה מחניפה זו: ״מימרן הנ״ל זוכה אצל המלך להשפעה שווה לזו שזוכה לה קולבר הגדול בצרפת״.
ידוע לנו אפילו מקרה אחד (שאמנם נשאר יחיד במינו) שבו התעלם יהודי אחד כביכול ממעמדו כד׳ימי ומילא תפקיד רשמי כאשר חתם משה בן־עטר, ב1721, על חוזה־השלום־והמסחר עם אנגליה, חוזה שאת המשא־ומתן עליו ניהל בצורה מזהירה בתנאים קשים ביותר.
שליטתם של היהודים בחילופי־הסחורות של מארוקו עם העולם החיצון – יבוא אריגים ונשק, יצוא דונג, גופרית, זהב ונוצות־יענים הגיעה לידי כך שביום־השבת היו נמליה של מארוקו סגורים. הנזירים הבנדיקטינים, שמטפלים היו בפדיונם של שבויים נוצרים גם זה סחר מכניס־רווחים לסולטן ולאנשי־הביניים היהודים שלו העידו על כך בספרי הזיכרונות שלהם:
אשר לסחר שמנהלים הסוחרים הנוצרים בחבל־הברברים הזה, כל כמה שהוא כדאי להם, כדאי הוא יותר למלך של מארוקו, למאורים וליהודים, נתיניו. אלה האחרונים מנהלים כמעס את כל סחרה של ארץ זו, בין בעצמם ובין על־יד׳ מאורים שהם כלי־שרת בידם, כדי שיוכלו ליצור את הרושם שאין להם נכסים כלל, וזאת בשל המסים שהם אנוסים להעלות בלי הרף, עד כדי כך שבחג־הפסח שלהם, כמו גם בשבתותיהם, חוגגים גם המאורים והנוצרים.
ישראל והעלייה מצפון אפריקה.מיכאל לסקר
היקף העלייה מחמש ארצות המגרב לא היה שווה או אחיד כלל וכלל. ככל שהתקרב מועד עצמאות אלג׳יריה, נאלצו רוב יהודיה לבחור בהגירה, אך יעדם היה בעיקר צרפת. כמחצית מיהודי תוניסיה וכ־60% מיהודי מצרים בחרו שלא לעלות לארץ ישראל, והיגרו לארצות אחרות. רוב יהודי תוניסיה שלא עלו לישראל השתקעו בצרפת, ויהודי מצרים שוויתרו על החיים בישראל היגרו לאירופה, לאוסטרליה, לצפון אמריקה ולאמריקה הלטינית. לעומת זאת, קהילות שלמות, או על כל פנים, כשני שלישים מהן עלו רק ממרוקו ומלוב.
בכל אחת מחמש ארצות צפון אפריקה פעלה הסוכנות היהודית על כל מחלקותיה בתחומי ההכשרה הציונית והחלוצית, הגנה עצמית (׳מגן׳), עלייה כללית, ו'עליית הנוער׳; בתוניסיה, במצרים ובמרוקו תואמה הפעולה עם שליחי המוסד לעלייה ב׳. אם נשווה את הפעילות הזאת עם מה שנעשה בארצות ערב במזרח התיכון, נמצא שהעבודה הציונית וארגון העלייה בלוב, במצרים ובמגרב הצרפתי — למעט הכשרה ל׳מגן׳ — לא התנהלו בתנאי מחתרת חמורים ברציפות. פעילות מחתרתית חמורה התנהלה במרוקו רק בשנים 1949-1947 ובשנים 1961-1956. הפעילות בלוב בשנים 1952-1949 התנהלה במתכונת חוקית או חוקית למחצה, וזו הייתה המציאות גם באלג׳יריה ובתוניסיה בשנים 1962-1949. פעילות השליחים הארץ־ישראלים במצרים לא הייתה חוקית, ואולם היא נעשתה בהתעלמות השלטונות הבריטיים והמצריים עד מאי 1948. אמנם המעבר לתנאי מחתרת במחצית השנייה של 1948 בהנהגת המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון של הסוכנות הציב מכשולים מסוימים בדרכי הפעילים במצרים, ברם, לדברי שלמה הלל, שליח המוסד לעלייה ב׳ ב־ 1951, זו הייתה ׳מחתרת דה־לוקס׳; השלטונות ידעו על אודותיה, ולא הפריעו לעבודתה כל עוד נעשתה בדיסקרטיות.
בעידן הקולוניאלי, על כל פנים, פעלו המוסדות הציוניים המקומיים בצפון אפריקה ביתר חופשיות מאשר במזרח. עד מחצית 1948 הייתה הפעילות הציונית במצרים גלויה וחוקית(להבדיל מעבודת השליחים שנעשתה בדיסקרטיות), ומשרדי הפדרציה הציונית פעלו בחופשיות. הפדרציה הציונית במרוקו והאגודות השונות המסונפות אליה לא השיגו מעמד חוקי מן השלטונות הקולוניאליים, אך הם פעלו בהשגחתם כגופים ׳נסבלים׳. בתוניסיה ובאלג׳יריה הפעילות הציונית המקומית התארגנה ללא מגבלות ובמתכונת חוקית או חוקית למחצה. בלוב היא נעשתה בחסות המוסדות הקהילתיים. מכל מקום, לא מדובר ב׳ציונות של מרתפים׳, כמו שאילצה המציאות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובתימן מראשית שנות הארבעים ואילך.
לבד מהגדרת צפון אפריקה בהקשר הגאוגרפי הכולל ומתיאור מקיף במיוחד על עליית יהודיה, המחקר שלפנינו ייחודי מעוד סיבות. ראשית, נעשה בו שימוש מקיף בשלל מקורות ראשוניים בשפה הערבית — הן מסמכים רשמיים מטעם השלטונות שטרם פורסמו: הן עיתונות, ובכלל זה ביטאתי המפלגות הלאומיות ועיתונים בלתי תלויים. כן נבדקו בקפדנות כל עיתוני צפון אפריקה גם של קהילות יהודיות שנכתבו בשפות אירופיות, וזאת מלבד העיתונות בצרפת, באיטליה, בארצות הברית ובישראל.
לבד מראיונות עם פעילי עלייה ועם אישים מרכזיים שסייעו בקידומה ומאיסוף עדויות בכתב, הסתמכתי על שאלוני מחקר שהכנתי והעברתי לסטודנטים שלי במכללה האקדמית אשקלון בשנים 2001-1998 ובאוניברסיטת בךגוריון, ששם לימדתי בשנים האלה. שאיפתי הייתה לתת ממד נוסף למחקר: מידע מפי העולים ולא אך ורק מפי העילית היהודית(אינטלקטואלים וראשי קהילות) או מפי השליחים שהיו גורם חיצוני. השאלונים חולקו להורי הסטודנטים ולקרובי משפחותיהם שעלו לישראל בשנות החמישים והשישים למילוי פרטים. השאלות התמקדו בקשרי יהודים־מוסלמים, בסיבות לעלייה, בגישת השלטונות, במיון עולים, בענייני רכוש, בתנאי החיים במחנות המעבר ובחבלי קליטה ראשוניים. רוב הנשאלים התגוררו בעת המשאל בקריית־גת, באשקלון, במושבי צפון הנגב וחבל לכיש ובבאר־שבע. למיטב ידיעתי, אין מחקרים היסטוריים על העלייה הצפון אפריקנית שהסתמכו על שיטת מחקר כזאת. במשך השנים 2001-1998 נאספו לא פחות ממאתיים שאלונים. השימוש במידע העשיר הזה נעשה כמובן בקפדנות, ונבחרו אך ורק נתונים רלוונטיים ואמינים במיוחד. עם זאת גם חומר שלא צוטט סייע בהבנת עמדת העולים והאתגרים שעמם נאלצו להתמודד.
עיקר המידע במחקרי מבוסס על ארכיונים, שבעה עשר במספר, רובם ישראליים, אמריקניים, צרפתיים ובריטיים, ובכללם ארכיון מדינת ישראל, ארכיון ק־גוריון, הארכיון הציוני המרכזי, הארכיון הדיפלומטי הצרפתי(משרד החוץ של צרפת), ארכיוני הג׳וינט בירושלים ובניו יורק, ארכיון מפא׳׳י בבית ברל וארכיון תולדות ההגנה. העניין המרכזי הוא העלייה הכללית ו׳עליית הנוער׳, אך המידע המגוון האצור במקורות הראשוניים מאפשר לנו לתעד את עבודת הסוכנות על כל היבטיה ואת הארגונים היהודיים הבין־לאומיים שסייעו בהכנת העולים לפני צאתם, ונלחמו למען זכויותיהם הפוליטיות ולחקרם.
ממחקרנו הוסקו שש תזות מרכזיות. הראשונה והחשובה מכולם המלווה את הספר מראשיתו ועד סופו היא ההערכה שלמרות המגרעות, המחדלים והליקויים בארגון העלייה, במה שנוגע לצפון אפריקה, זה היה סיפור הצלחה. לאחר עשרים שנות מחקר, עשרות מאמרים וכמה ספרים שקשורים במישרין ובעקיפין לעלייה הצפון אפריקנית הסקתי שאין די בניואנסים מסוימים מאוד ובציטוטים חסרי טעם של בכירים בסוכנות ובממשלות ישראל מלפני כחמישים שנה כדי לראות בהם דברי גזענות קשים, שסותרים את רעיון ׳קיבוץ גלויות׳, והוכחה ש׳הממסד האשכנזי׳ לא היה מעוניין בעולים. אכן קשה להתעלם מן העובדה שכמה אנשי מפתח בהנהלת הסוכנות, בכנסת, בדרג הממשלתי ובקרב העיתונאים הכפישו את היהודים מארצות האסלאם, קבעו להם סטראוטיפים שליליים חסרי שחר טרם עלייתם, והעדיפו עלייה מארצות הברית וממזרח אירופה. אבל את מפעל העלייה אין לשפוט לפי ציטוטים נבחרים, אלא במובנים כוללניים, דרך עיון יסודי בהחלטות שנתקבלו בישיבות הנהלת הסוכנות. הציטוטים וההתבטאויות חסרי הטקט ובעלי הנעימה הגזענית ככל שהיו, לא קבעו מדיניות אלא היו דעות אישיות שאפשר להתעלם מהם בעת קבלת החלטות קשות. בסופו של עניין, ההחלטות בנושאי עלייה וקליטה התעלו באמת מעל רגשות של יחידים. לא פעם אנו מוצאים שבכירי הסוכנות חזרו בהם מדבריהם הקודמים, והסכימו עם מסקנות אוהדות כלפי העלייה הצפון אפריקנית: דוגמה מאלפת היא משה קול, יושב ראש מחלקת ׳עליית הנוער׳, ולימים שר בממשלות ישראל.
מדובר במפעל שרצה להעלות יהודים מכל מקום למרות המגבלות הכספיות והמחסור בשליחים מיומנים. שליחי העלייה ופעילי שטח מקומיים סיכנו את חייהם מאוד: אחדים נרצחו בעת פעולתם(רצח שליחים באלג׳יריה ב־1958 בידי המורדים האנטי־צרפתים); אחרים הוכו וגורשו, כמו בקיץ 1957, בידי אנשי משטרת תוניס. גם עולים נפגעו במאמצים שנעשו להעלותם, דוגמת התרסקות מטוס ׳עליית הנוער׳ שעשה את דרכו מתוניסיה לתחנת ביניים באוסלו(1949) וטביעת ספינת ׳אגוז׳ (1961). עבודת השליחים נעשתה במסירות רבה גם אם אחדים הואשמו בהתנהגות חסרת אחריות, דוגמת שליחי המוסד לעלייה ב׳ והמחלקה לענייני היהודים במזרח התיכון בתוניסיה ובמרוקו בשנים 1951-1950. המדיניות של הסלקציה הרפואית והסוציאלית ושל המכסות החודשיות הנוקשות שגרמו עגמת נפש ודמורליזציה בקרב מועמדים רבים לעלייה לא נועדה לבלום את פינוים. מצד אחד, היה אפשר להגדיל את מכסות העולים ולרכך את כללי המיון, ובכך לפנות בעוד מועד עוד יהודים ממרוקו, למשל, לפני שהתממשה עצמאותה והתקבלה החלטה להפסיק את העלייה. מצד אחר, בלי להמעיט בחומרת המחדל הזה, מדינת ישראל ושליחיה העלו בשנים 1971-1948 יותר מ־250 אלף יהודים ממרוקו (כ־85% מכלל הקהילות), וזאת מלבד העלאתם של עולים מארצות אחרות — 35 אלף יהודים מלוב, מקהילה שהיו בה כ־40 אלף נפש, 35 אלף עולים ממצרים בקהילה של לפחות 65 אלף איש, כ־50 אלף מתוניסיה בקהילה של יותר מ־100 אלף איש, ועוד כ־12 אלף מאלג׳יריה מכלל 140 אלף יהודיה. כיצד אפשר לטעון שישראל הפקירה את העולים או לא חפצה בהם, שהרי עם סגירת שערי העלייה במרוקו הוטל על ה׳מוסד לתפקידים מיוחדים׳ להמשיך ולהוציא את יהודיה בנתיבים מחתרתיים ובאסטרטגיות חשאיות. יהודים שנותרו בצפון אפריקה בחרו בזה מרצונם או העדיפו להגר למדינות אחרות. הדבר נכון בייחוד בנוגע לאלג׳יריה שרוב תושביה היהודים השתקעו בצרפת.
תפוח ההריון-יישכר בן עמי- גורלו של האח הצעיר
לפני שנים רבות חי עשיר אחד ולו שלושה בנים. הרגיש האב כי קרבו ימיו ללכת בדרך כל הארץ.
הוא קרא לבניו ואמר להם: ״בניי, הנה זקנתי ושבתי ולא ידעתי את יום מותי. עכשיו אני מצווה עליכם, לבוא אליי מחר, כדי שאחלק לכם דברים חשובים שיעזרו לפרנסתכם״.
למחרת, באו שלושת הבנים אל אביהם כדי לראות מה יתן להם. נכנסו אליו לחדרו. הוא שכב על המיטה ועל ידו היו שלוש תיבות. ישבו לפניו הבכור בבכורתו והצעיר בצעירותו. אמר להם אביהם: ״בניי, הנה מה שאני מוריש לכם. אתה בכורי, קח נא את הקופסה הזו ואל תפתח אותה אלא אחרי מותי״. לבן השני, נתץ את התיבה השניה ואמר לו כדבריו לבן הראשון. גם לשלישי נתץ ארגז וביקש ממנו שלא יפתח אותו עד אחרי מותו.
אחרי שבוע מת אביהם. הם ספדו לו ואחרי שעברו ימי האבל, נפגשו הבנים ואמרו: "הבה יפתח כל אחד את התיבה שנתן לנו אבינו ז״ל״. פתח הראשון את תיבתו ומצא כי היא מלאת עפר. חרה לו מאוד, כי
חשב על אבנים טובות ומרגליות. השני פתח ומצא עצמות של בהמה דקה וגסה. השלישי פתח ומצא ניירות מקופלים בכל מיני צורות. חרה להם מאוד על האכזבה שהנחיל להם אביהם. הם בכו במר נפשם, כי לא הבינו מה משמעותם של הדברים האלה.
פתח הקטן שבהם ואמר: ״הבה נלך אל היועץ הטוב שבעירנו ויורנו מה האותות האלה שהשאיר לנו אבינו ז״ל ״. הלכו ליועץ, ישבו לפניו וסיפרו לו על אודות התיבות שהנחיל להם אביהם בירושה.
ענה היועץ ואמר: "הראשון יהיה חקלאי, השני יהיה סוחר בהמות והשלישי יהיה מנהל חשבונות וסופר. זהו מה שרמז לכם אביכם המנוח״. יצאו שלושת האחים מאת היועץ.
אמר אחד האחים: ״הבה אחיי, ניפרד איש מאת אחיו וכל אחד ילך לדרכו, כי שינוי מקום יביא לשינוי מזל״. בכו האחים הרבה ונפרדו, וכל אחד הלך לדרכו. הקטן הלך בדרך הארוכה ביותר והגיע לנחל, ושם ישב לנוח מיגיעת הדרך. הוא ראה אבנים קטנות המתרוצצות בתוך המים ואבנים גדולות עומדות. הוא רשם את הפלא הזה בפנקסו. הוא קם והלך עוד כברת דרך. הוא הגיע למקום אחד והנה מולו שתי תעלות. באחת המים נקיים מאוד ומהם שתתה סוסה רזה מאוד. בתעלה השניה היו מים עכורים מאוד, מהם שתתה סוסה שמנה מאוד. תמה מאוד הצעיר על הדבר הזה ורשמו בפנקסו.
הוא נח מיגיעת הדרך, קם והמשיך בדרכו עד בוא הערב. הוא פגש שני אנשים, האחד רזה וחלש והשני גדול וחזק. הוא תמה מאוד על מראיהם של שני האנשים המשונים האלה. הוא קם ללכת והנה קרא לו אחד מהם: "לאן אתה הולך? מי אתה ומאיץ תבוא״? סיפר להם את כל קורותיו. אמר לו האיש החלש: ״בוא איתי הביתה, תנוח אצלי ותתארח אצלי שלושה ימים״. הלך עימו הביתה. כשהם עמדו בפתח הבית, יצאה אשתו לקראתו בצעקות: "היכן היית עד עכשיו ומה הבאת לי"? ענה בעלה: "הבאתי היום את האיש הזה להתארח אצלנו״. ענתה האשה בעזות פנים: ״זה מה שאתה יודע, רק להביא אנשים״. שתק הצעיר והשתומם על מה שרואות עיניו. הוא ישב איתו שלושה ימים ואכל איתו.
ביום השלישי, הבחין האורח הצעיר בנערה מלוכלכת מאוד על יד תנור הפחם. כשהאורח נכנס, צעקה האם: ״תיכנסי מהר לתנור ותתלכלכי עוד. למה את יוצאת החוצה״?
רשם הצעיר את כל הדברים האלה בפנקסו, הוא הודה לאיש על האירוח וביקש ממנו שילך איתו לאיש השני. אמר לו האיש החלש: ״לך אליו, הוא אחי״. הלך אליו ולפני היכנסו יחד עם בעל־הבית, יצאה האשה לקראתם בשמחה ובטוב־לב: ״ברוך הבא אורחנו הנכבד. שב איתנו שלושה ימים ושלושה לילות ושמח איתנו". גם שם הוא ראה ילדה טובה מאוד. אמרה לה אימה: ״בתי, קומי ולבשי שימלתך היפה כדי שהאורח ירגיש בטוב״. שמח האורח מאוד בבית הזה וייטב לבו מאוד.
אחרי שלושה ימים, ביקש האורח מבעל־הבית רשות לשאול שלוש שאלות. ענה לו בעל־הבית: ״שאל בני, שאל״. אמר לו: "ביום ראשון לצאתי מביתי, הגעתי לנחל אחד והנה אבנים קטנות מתרוצצות במים, ואילו האבנים הגדולות עומדות במקומן״. ענה בעל־הבית לאורח הצעיר: ״בני, האבנים הקטנות הן משולות לגיל הבחרות, כמוהן אתה רץ מכאן ולכאן. הגדולות הן כמונו, זקנים ולא יכולים עוד להתרוצץ, רק יושבים בבית״. הוסיף הצעיר: "ביום השני, הייתי הולך עד שהגעתי למקום אחד והנה לפניי שתי תעלות. באחת מהן המים נקיים מאוד, וסוסה אחת שותה והיא רזה מאוד. ואילו בתעלה השניה, המים עכורים מאוד וסוסה אחת שמנה שותה מהם״.
השיב בעל־הבית לאורח הצעיר: ״שמע בני, הסוסה הרזה דומה מאוד לאשה. אם היא קנאית, אפילו שיהיה לה כל־טוב שבעולם, היא רזה מרוב הקינאה שבלבה. הסוסה השמנה ששותה מהמים העכורים היא דוגמה לאשה טובה. אם היא טובה ואשת־חיל, היא מסתפקת במה שיש עד שהמצב משתפר. זו היא דרכו של עולם בני היקר". הוסיף עוד האורח: ״ראיתי עוד פלא כאן. הראשון שאצלו התארחתי, אשתו צעקה עליו על שהוא הכניס אורח. בתו הייתה מלוכלכת מאפר התנור, והאמא לא ביקשה ממנה שתנקה את עצמה. הוא חלש ואתה גדול ובריא״.
ענה בעל־הבית לאורח: ״דע לך שהאיש שאיכסן אותך הוא בני". אמר לו האורח: ״ולמה הוא אמר שאתה אחיו"?
ענה בעל־הבית: ״כי הוא התבייש להגיד לך שהוא בני, מפני שהוא הזקין במהרה בגלל אשתו, שעושה לו צרות ולא נותנת לו מנוח. הדאגות הן שהזקינו אותו מאוד. ועכשיו בני, ראית את ההבדל הגדול ביני ובינו. אני עדיין חזק ובריא אולם, ואילו בני חלש מרוב אנחות ודאגות, והכל בגלל האשה. אשתי היא אשת־חיל המכבדת אורחים ושמחה בהם כל הימים״.
רשם הנער את כל הדברים בפנקסו. אמר הנער הצעיר: ״אם נא מצאתי חן בעיניך, תן לי את בתך לאשה״.
ענה בעל־הבית לאורח: ״אנא בני, בתי היא סומאת״ אמר: ״אני מקבל אותה״. אמר האב: ״היא חרשת״. ענה: ״ אני מקבל אותה״. אמר: ״היא מכוערת״. ענה: ״אני מקבל אותה״. ראה בעל־הבית שהוא מקבל עליו את כל המומין האלה, ואמר לאורח: ״טוב בני. יש לי רק עוד תנאי אחד. אם אתה רוצה את בתי, אתן לך אותה בתוך תיבה ולא תפתח אותה עד שתגיע למקום מגוריך״. אמר הנער: ״טוב הדבר״. שמח הבחור והודה לאיש שאירח אותו בכבוד כה גדול. הצעיר נפרד ממארחיו ויצא לדרך. הוא הלך כברת דרך ויצרו פיתה אותו. אולי בכל זאת אפתח את התיבה לראות את הילדה הזאת, חשב הצעיר. והנה יצא קול מן התיבה: "אדוני, אל נא תעבור על שבועת אבי שהשביעך שלא תפתח את התיבה, עד אשר תגיע למקום מגוריך״. האח הצעיר הגיע לעירו שממנה הוא יצא. הוא נכנס לביתו, פתח את התיבה וראה את פני הנערה, והן ממש כפני החמה. התפלא מאוד ושמח בלבו: הלא אביה אמר שהיא מליאת מומים שבעולם. אכן הוא בחן אותי, ונוכח שאני חכם ואוכל לעמוד בכל הצרות שעדיין עתידות לבוא עליי.
הוא אמנם שמח מאוד אבל בלבו הייתה דאגה, כי לא היה מה לאכול בבית וכל כספו אזל במסעו.
הבינה הנערה־אשתו את מבוכתו. לפני צאתה מבית אביה, ציווה עליה האב, שתשתול בשערותיה אבנים טובות ומרגליות וכך עשתה. אמרה לבעלה: ״ראה, אני יודעת שאתה בן־עשירים, שמרוב הצרות שעברו עליו נהפך לעני. עכשיו קח נא אבן טובה זו, מכור אותה וקנה לנו אוכל כדי שנסעד את לבנו״.
הוא לקח מידה את האבן הטובה ויצא לשוק. הוא מישכן אותה אצל צורף אחד, קנה דברי אוכל ושב אל אשתו. אכלו ושתו מתוך שמחה. למחרת, שוב נתנה לו שתי מרגליות ואמרה לו: "לך תזמין פועלים ותבנה לנו ארמון מול ארמונו של המלך״. יצא והכריז על רצונו להעסיק קבלן שיבנה לו ארמון. אם שכרו מאה שקל, הוא מוכן לשלם כפליים. באו אדריכלים ובנאים ובנו את הארמון תוך שישה חודשים. הוא נכנס לארמון ושמחו מאוד הוא ואשתו. אמר לאשתו: ״רעייתי היקרה, את יודעת שעלי לקיים את מצוות אבי המנוח וללמוד הנהלת חשבונות ולבלרות". אמרה לו: "אישי, בעלי יקירי, טוב מאוד הדבר, אבל עכשיו, כל האבנים הטובות והמרגליות שהבאתי אזלו. עתה, קח נא את האבן הטובה האחרונה הזו. לך לשוק הצורפים ומכור את האבן הטובה במחיר הגבוה ביותר. קנה לי צמר־גפן, כותנה וצמר, כדי שאוכל לעבוד בבית ולא ישעמם לי".
הלך בעלה לשוק, קנה את כל מה שדרשה ממנו אשתו והביא לה הביתה. הכינה לו כותנות יפות ונתנה לו למכור בשוק. היא אמרה לו: ״אל תמכור בהצעה הראשונה אלא בהצעה העשירית״. וכך היה. היה מוכר כל כותונת במחיר גבוה עד שאספו מספיק כסף. אמרה לו אשתו: ״עכשיו בעלי, ביכולתך ללכת וללמוד את אשר ציווך אביך".
הלך למדינה רחוקה כדי ללמוד לבלרות וחשבונות. והנה פעם, עבר הנסיך על־יד הארמון החדש ועיניו ראו את האשה הזאת שהייתה סורקת שערותיה. הנסיך התעלף מרוב תדהמה על היופי שה' נתן לאשה הזאת. אמר לו המשנה של אביו: ״מה לך בן־המלך כי התעלפת פתאום״? ענה הנסיך: ״ראה ראיתי אשה מהארמון החדש הזה ונפשי חשקה בה״. אמר לו המשנה: ״אביא לך אותה, רק אל נא תדאג בן המלך״. הלך המשנה ודפק על דלת ביתה של האשה. שאלה אותו האשה: ״מה רצונך אדוני״? ענה לה: ״אני משנהו של המלך. בנו הנסיך ראה אותך והוא חושק בך. לכץ ציווני לבוא ולקחת אותך אליו״.
אמרה האשה: ״יסלח לי אדוני, אני אשת־איש ואיני יוצאת מביתי״. ענה המשנה: ״הלא דבר המלך הוא ודינא דמלכותא דינא". חששה האשה לנפשה ויצאה איתו. הוא לקח אותה לביתו ואמר לה: ״אני בעצמי רוצה אותך. הבה נאכל, נסעד ותהיי אשתי״.
אמרה לו האשה: ״אם רצונך בי, בוא עימי אל בית־הדין והדיין ישיא אותנו״.
לקח אותה אל הדיין וגם הוא חמד אותה. אמר למשנה: "לך עד מחר״. הוא ניסה לפתותה בדברים. אמרה לו: ״לפחות תביא עדים נאמנים, כדי שיידעו שאני אשתך״. הלך והביא עדים. ראו העדים את האשה כי יפה היא מאוד וחמדו אותה בלבם.
אמרו לדיין: ״יש להביאה למשפט בבוקר״. בערב ניסו העדים לפתות את האשה בדברים. אמרה להם כך: "איני מסכימה. קחו אותי למלך והוא ידון בינינו. מי שיבחר בו המלך, לו אהיה לאשה".
לקחו אותה למלך. גם המלך חמד אותה בלבו ואמר לאנשים: ״לכו לבתיכם, יופי כזה נועד רק למלכים״. המלך אהבה, הירבה תפארתה ודיבר על לבה להיות לו לאשה. ענתה האשה בחוכמתה ואמרה: "אם תבנה לי ארמון מתפוחי זהב, אהיה לך לאשה״.
בנה המלך את הארמון מתפוחי זהב.
אמר לה: ״האם השבעתי את רצונך״? השיבה לו: ״בערב אהיה לך לאשה".
מה עשתה? בערב, בדיוק שעה לפני בואו של המלך, יצאה מהארמון ונעלמה. היא הלכה בפחד ביערות ובמדברות עד שעבר נחש גדול וביקש ממנה: "אנא עשי לי טובה, קחיני וחגרי אותי מסביב מותנייך.
כשיעבור נחש אחר וישאלך אם ראית נחש שעבר, הגידי לו ׳אכן ראיתי, אבל הוא נכנס לחור הזה' ״.
נכמרו רחמי האשה על הנחש, לקחה אותו וחגרה בו את מותניה. לפתע בא נחש ארוך וזועם. שאל: ״אשה, אולי ראית נחש שעבר מפה״? השיבה לו: ״אכן ראיתי והוא נכנס לחור הזה״. נכנס הנחש לחור ולא מצאו, יצא וחבט עצמו באבנים עד שנפחה רוחו. נגעה בו האשה וכשראתה שהוא מת, שחררה את הנחש אשר אמר לה: ״תודה לך על שהצלת אותי. עכשיו בואי איתי אל בית הוריי. אני בת־זוגו של הנחש האכזר הזה. הוא רצה להרוג אותי ולכן ברחתי ממנו. אילולא את, הייתי מתה עכשיו. ועתה, לכי איתי להוריי ותנוחי. כשתרצי לעזוב, הם יודו לך מאוד על שהצלת אותי, וישאלו אותך מה את רוצה לקחת. תשיבי להם: ׳איני רוצה דבר מלבד הפמוט הזה׳ ״. הלכה האשה אחרי הנחש עד שהגיעו לבית ופתאום הנחש נהפך לאשה. ההורים בירכו את בתם ואת האורחת בסבר פנים יפות. שאלו את בתם: ״מי הביאך לכאן? הלא את נשואה". סיפרה להם את מה שקרה לה עם הנחש ושהאשה הזאת הצילה אותה מידיו. הם הודו לה מאוד. היא נשארה איתם שלושה ימים לאירוח כדרך כל הארץ.
אמרו לה: ״לאחר שהצלת את בתנו ממוות, בקשי מאיתנו כל אשר תחפצי וניתץ לך״. ענתה האשה ואמרה: ״איני רוצה דבר, אך אם מצאתי חץ בעיניכם, תנו לי את הפמוט הזה".
אמרו לה: "גברתי, הקשית לשאול. אלמלא הטובה שעשית לבתנו, היינו משמידים אותך כאן מתחת לאדמה. עכשיו, הטובה שעשית לנו הקדימה את רצוננו. עתה, קחי לך את הפמוט. אם תהיי בצרה, תדליקי אותו והכל יבוא על מקומו".
נפרדה מהם. היא הלכה מכפר לכפר וממדינה למדינה עד שהגיעה למדינה שממנה היא ברחה.
היא התחפשה לגבר, קנתה בית־מרחץ והכריזה: ״כל מי שרוצה להתרחץ חינם, יכול לבוא לבית־המרחץ שבמקום פלוני״. שמעו תושבי המדינה על בית־המרחץ הזה. מי לא יבוא להתרחץ חינם? אחרי זמן־מה, בעלה של האשה, לאחר שלמד לבלרות וחשבונות, חזר לביתו, לארמונו, והנה אשתו לא נמצאת בבית. הוא צעק צעקה גדולה ומרה, על אשתו היפה שאיננה ואשת־החיל שהלכה מאיתו. יצא החוצה כדי לשאול את השכנים, פגש את המשנה למלך וסיפר אודות אשתו. ענה המשנה: "אכן ראינו את אשתך. אני והמלך חמדנו אותה. אני הבאתי אותה לביתי, דיברתי על לבה שתעתר לי והיא השיבה לי: עד שנלך לדיין. הלכנו לדיין, גם הדיין חמד אותה״. המלך ואני שאלנו את הדיין: "איפה האשה״? אמר להם: "כשחמדתי אותה, אמרה לי: עד שיבואו עדים. העדים באו והם לקחו אותה ממני״.
הוא הלך יחד עם המשנה והדיין אל העדים ושאלו אותם: ״היכן האשה שלקחתם מידי הדיין״?
אחד מהם השיב: ״כן, היא אמרה לי: לא אהיה שלך עד שתיקח אותי למלך ויחליט למי מכם אני שייכת. לקחתיה אל המלך, והמלך גם כן חמד אותה, אמר שיופי כזה נועד רק למלכים, לקחה מאיתנו ולא ידענו מה קרה לה״.
כולם הלכו אל המלך ושאלוהו על האשה שלקח. סיפר להם, שהוא חמד אותה. ״היא התנתה איתי לעשות ציפוי מתפוחי זהב לארמונה ועשיתי כל מה שהיא ביקשה. לעת ערב, התחלקה מהחלון בעזרת התפוחים ולא ראיתיה מאז".
התעצבו כולם על הדבר הזה ואמרו איש אל רעהו: "הבה נלך אל בית־ המרחץ החדש, נתרחץ ונפיג את צערנו". הלכו יחד לבית־המרחץ החדש. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות. היא הכירה אותם מיד והם לא הכירוה, כי חשבוה לאיש. נכנסו למרחץ, התרחצו, יצאו ואז אמרה להם: ״שבו בבקשה לשתות כוס תה״. הם שתו, דיברו ביניהם על הצרות ועל אובדן האשה היפה שנעלמה מהם.
לעת ערב, אמרה להם האשה המחופשת לגבר: ״שבו, אני אדליק את הפמוט הזה ויאיר לנו״. הדליקה את הפמוט, והפמוט התחיל לדבר ואמר להם: ״הבה יספר כל אחר את סיפורו עד אור הבוקר״. ענו האנשים: ״ספר אתה ראשון, פמוט״. הפמוט התחיל לספר ואמר: "היה היה עשיר אחד ולו שלושה בנים״. הסיפור דמה לסיפורו של הצעיר והוא התחיל לרעוד וחשב אולי שזה מקרה. המשיך הפמוט לספר עד אשר הגיע לעניין המשנה. צעק המשנה ואמר: ״זה בדיוק הסיפור שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לדיין. הדיין נבהל ואמר: ״גם זה המקרה שלי". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע לעדים. העדים נבהלו גם הם ואמרו: "זה בדיוק מה שקרה לנו". הוסיף הפמוט לספר עד שהגיע למלך. המלך היה מאוד מופתע וגם הוא ואמר: ״זה המקרה שלי".
כולם תמהו על הדבר הזה.
שאלו האנשים את הפמוט: ״אולי תואיל בטובך לגלות לנו היכן
האשה"?
ענה הפמוט ואמר: "זאת היא האשה שהתחפשה לגבר והיא בעלת
המרחץ״.
בכו כולם על הדבר הזה שקרה להם, ושמחו מאוד על אשר לא עשו
דברים רעים לאשה, וה' הצילם מעשות רע לאשת־איש.
אמר לה בעלה: ״אשתי יקירתי, האם אנשים אלה פגעו בך"?
אמרה לו: "חס ושלום. לא נגעו בי אפילו באצבע קטנה. אנא, מחל
להם על הצער שגרמו לי״.
מחל להם הצעיר ונפרדו איש מרעהו בשלום.
הם האריכו ימים בטוב ושנותיהם בנעימים.
קורות היהודים בצפון אפריקה- נתן א. שוראקי-פרק שמיני – חיי התרבות.
פרק שמיני – חיי התרבות.
החיים הרוחניים והתרבותיים של יהודי צפון אפריקה שיקפו את סגולתה העמוקה ביותר של פינת עולם זו, שהיא צומת דרכים בין ארץ ישראל, המזרח הערבי, ספרד, אירופה וארצות אפריקה, שמדרום לסאהארה. עוד נראה איך התבטא מצב בסיסי זה בחיים הדתיים של יהודי צפון אפריקה.
חיי היהודים היו שזורים ומשוזרים בחייהם של המוסלמים; הם דיברו בלשונם שותפים היו עמהם באורח חייהם, מעורים היו היטב בחיים הכלכליים של הארץ. משום כך אין בכך משום הפתעה שהמרכזים החשובים ביותר של חיי התרבות היהודיים קמו בסמוך לבתי המדרש המוסלמיים הגדולים.
קירואן.
קירואן ( ערבית, القيروان צרפתית Kairouan) היא עיר בצפון מרכזה של תוניסיה, השוכנת כ-180 ק"מ דרומית לבירה תוניס, והיא משמשת כבירת מחוז קירואן. העיר נחשבת לרביעית בקדושתה לאסלאם לאחר מכה, אל-מדינה וירושלים בין היתר בזכות קברו של אחד מבני לוויתו של מוחמד ובזכות קברים קדושים נוספים השוכנים בה, והיא משמשת כמוקד עלייה לרגל. קירואן נוסדה בשנת 670,ושמה בא מהמילה "קרוואן" שמשמעותו "מחנה" או "מקום עצירה ומנוחה".
קירואן, מצודת הפלישה הערבית, שנוסדה בשנת 670 על ידי עוקבה אבן נאפע, מילאה בתולדותיה של יהדות צפון אפריקה תפקיד של מתווך בין המזרח – בבל, ארץ ישראל ומצרים -, בו היו לימודי היהדות עומדים על גובה רב כל כך, ובין המגרב. קריה מופלאה זו, נוה מדבר של דקלים וצל, בירת שערי המדבר, משכה אליה מראשיתה הרבה והרבה משפחות יהודיות, וזאת בזכות החסות שהובטחה להן מצד הערבים. עוד במאה השמינית נמצאה כאן קהילה חשובה ששקדה, בדרגה גבוהה עד מאוד, על לימודי היהדות ועל כל ענפי המדע.
כאן אנו נוגעים בעצם התהליך שהתחולל בכל העולם הערבי בעקבות הקמתה והתחזקותה של הקיסרות המוסלמית : עם הקמתן או פיתוחן של הערים החדשות בכל רחבי העולם המוסלמי הפכו היהודים, שעד אז היו עובדי אדמה וסוחרים זעירים, להיות עירוניים, סוחרים שעד מהרה קנו להם בקיאות בשיטות המסחר הבינלאומי, וכיוון שעשו חיל ומצאו עניין וחפץ במשמעויות הנעלות ביותר של תרבותם היהודית כמו גם בענפי החוכמה השונים. כך החלה באפריקה הצפונית ובספרד תחיית הלשון והתרבות העברית ב " תור הזהב " של הגלות.
מראשית המאה התשיעית ועד שקיעתה של בבל היו תמיד קשרים הדוקים בין קירואן לבתי המדרש הגדולים של בבל, שאז עמדו בראש התרבות העברית. על פי פנייה מקהילות קירואן כתב רב שרירא גאון, בסוף המאה העשירית, את אגרתו המהוללת שהייתה מכוונת אל יעקב בן נסים, על מקורות המשנה והתלמוד. גדולי החכמים של ישיבות בבל נהגו כבוד ביהודי קיירואן, כי לדבריהם נצטרפה בהם חכמת חול עם חכמת הקודש, רוב השאלות והתשובות של גדולי היהדות מופנות היו אז לקהילות שבאפריקה ומשם היו פסיקותיהן נפוצות באירופה. חכמי בבל באו אפילו להשתקע בצפון אפריקה. שם העמידו להם תלמידים בלימודי התורה. אחד הראשונים שאנו נתקלים בשמו, נתן בן חנניה, קיים עוד בסוף המאה השמינית חליפת מכתבים הדוקה על גדולי בבל.
כאן המקום להזכיר מה עז היה ההד שעורר בואו של אלדד הדני לקיירואן בשנת 880. אורח זה התיימר להיות צאצא לאחד מעשרת השבטים, שבט דן, שעקר מארץ הקודש כאשר קרע ירבעם את בממלכה, כדי שלא לקחת חבל במלחמת האחים, שאיימה אז על ממלכת שלמה. הוא בא מארץ החוילה, מעבר לנהרות כוש; השבט שלו מובדל היה משבטי נפתלי, גד ואשר ומן החויים, בני משה, על ידי נהר של חולות וסלעים השוטף בעוצמה מבהילה, ויש בכוחו לטחון הררי ברזל ( המדובר היה כמובן בנהר הסמבטיון, העומד מזרום ביום השבת ). אדירת כוח הייתה אותה מלכות של בני ישראל, ולוחמיה השכילו להדוף את כל התקפות אויביהם. אלדד לא ידע לאוּת בתיאור מולדתו הדמיונית ובתיאור הרפתקאותיו בדרך. סיפור המעשה שלו התעופף מפה לפה עד קצוי המגרב. בליל הגלות החשוכה נשא עמו את כל מאורות התקווה.
ועד היום יש שבאשמורת הלילה יספר זקן בא בימים מילידי צפון אפריקה, בגיל ורעדה, על הנסים של אלדד הדני.
הרבה מיהודי קיירואן עשו להם שם בלימודי קודש. מהם נזכיר את יעקב בן נסים בו יאשיה, שהקים בה בית מדרש גדול; את יוסף בן ברכיה, חכם מהולל, שבסוף המאה העשירית עמד בחילופי אגרות עם רב האי ועם שמואל בן חפני. את חושיאל בן אלחנן, שייסד אסכולה, שנמכר בקיירואן על ידי שודדי ים, משׂכיריו של כליף קורדובה – לימים נעשה חכם זה סמכות רוחנית, במגרב שאין עליה עוררין. הפזורה כולה פנתה אליו ודרשה בעצתו. ממשיכו, חננאה, כתב פירוש בהיר מאוד על התנ"ך ועל התלמוד, ששימש מופת למפרשים שלעתיד לבוא, בפרט לאלפסי והרמב"ם. הוא הסתמך על משנתו של רב סעדיה גאון.
עוזרו, נסים בר יעקב, משך לקיירואן תלמידי חכמים, שבאו מספרד ומאיטליה. שמואל הנגיד הכתיר אותו בתואר מאור אמת ותפארת ישראל. בקיאותו הגדולה בתורה באה לידי גילוי בחיבורו, " המפתח לתלמוד ". באותה מידה, גדול היה כוחו בערבית ורמה הייתה קרנו בעיני המוסלמים. בתו של נסים נועדה להיות לאישה ליוסף בן שמואל הנגיד, והדבר נתן לאותו קיירואני הזדמנות לבקר בגראנאדה, שם הכיר את שלמה אבן גבירול, שעדיין היה משורר צעיר.
בצד חכמים בלימודי קודש, היו בקיירואן יהודים שעשו להם שם בשאר תחומים של חוכמה. היו בה רופאים מהוללים. שניים מהם יצא להם מוניטין בעולם כולו ולאורך ימים; יצחק בן עמרם המוּסַלַם, ותלמידו יצחק ישראלי ( אמצע המאה האחת עשרה ). זה האחרון, שרווק מושבע היה, נהג להכריז, שחיבוריו יבטיחו לו תהילה יותר משיוכלו לעשות זאת בן או בת. ואכן עבודות על " מיני הקדחת " ו " מיני התזונה " תורגמו במאה האחת עשרה ללטינית ולימדו אותן באוניברסיטאות בשם Opera Omnia Isaci Judaei. הן זכו לשימת לב ולהוקרה מצד ההיסטוריונים של הרפואה אפילו בימינו. ספרו " מוסר הרופאים " נותן עצות על הדך לטיפול בחולים; הוא עומד בין הרפואה לאמיתה ובין התיאולוגיה המוסרית. חיבורו התיאולוגי, חיבור על יסודות הטבע, מרחיב את הדיבור על המדע הגשמי. הוא היה ממכניסי הניאו אפלטוניות למחשבת ימי הביניים. פירושו לפסוקים הראשונים של בספר בראשית עורר עליו את ביקורתו של אברהם אבן עזרא.
שניים מתלמידיו של יצחק ישראלי זכו לשם גדול : האחד, מוסלמי, התפרסם בכתביו הרפואיים, והאחר, דונש בן תמים, רופא פילוסוף גדול בבלשנות ומומחה במדעי המתמטיקה – הומניסט כגון אלה שעתידה הייתה יהדות צפון אפריקה וספרד להקים מתוכה, בשעותיה הטובות ביותר. במאה האחת עשרה היה נגיד קהילת קיירואן, אברהם בן נתן אבן עטא, רופא מפורסם גם משפחת אֶשמה, המוזכרת בכמה מקומות בפנקסי קיירואן, העמידה לצפון אפריקה רופאים, פילוסופים, גדולי תורה והיסטוריונים.
במאה האחת עשרה עמדה קיירואן בשיא תפארתה : סולטאן אחד גזר לעשותה עיר קדושה לאסלאם, ומאז נאסר על יהודית לשבת בה. הללו גלו לגאבס, לג'רבה ולתוניס. לפני יציאתם הגדולה של יהודי תוניס היו רק כמה משפחות יהודיות משוטטות סביב העיר הקדושה של דרום תוניסיה, שכיום אין בה כל נוכחות יהודית.
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
גם ראשי ההסתדרות הציונית באיטליה וביוון ראו במשלוח התזכיר צעד בלתי אחראי, בכך שההתאחדות רצתה להביא עניין יהודי פנימי למשפטה של החברה הלא־יהודית. הכתובת הנאותה לבירור תלונות נגד ההנהלה הציונית היא. הקונגרס הציוני ולא מוסד זר. לעומתם גרס אחד ממנהיגי קהילת יוגוסלביה, שאין דופי בפעולות ההתאחדות, ושונאיה נתלו בתזכיר האמור ולמדו ממנו קל וחומר, ובייחוד הנהגת ההסתדרות הציונית ״הלבישה את התזכיר הזה מחלצות והעמידוהו על רגלי זכוכית וכל אלה המחפשים אלילים כדי לשפוך עליה [ההתאחדות] את חמתם נתקלו באליל זה שבעצם הם הם אשר עשוהו לדחליל המפחיד אלוהים ואנשים״.
ראשי ההתאחדות השיבו, שלא היתה בתזכיר כל מחאה נגד ההנהלה הציונית, כי אם בקשה משאול מיזאן לתמוך בשאלת הגירת יהודי המזרח לארץ־ישראל, אם זו תעלה על סדר יומה של הוועידה. התזכיר לא כלל כל התבטאות חדשה, וכל העניינים הנזכרים בו הועלו בעבר על־ידי נציגי ההתאחדות לפני הקונגרסים והמוסדות הציוניים. כן דחו כאבסורדית את הקביעה, שעל ההתאחדות להתייעץ בכל זמן עם כל קהילה וקהילה, ולבסוף בא הטיעון, שלא הניח כלל את דעת המתנגדים, שבין אם ירצו ובין אם לא ירצו — ההתאחדות היא האפוטרופסית על ענייני הספרדים.
לאור הנסיון של חמש שנות פעילות הוועד הפועל בארץ־ישראל ולאור אי־הפעלתו של הוועד המקביל בסלוניקי, נטלו אישים ספרדים מחוץ לארץ־ישראל את היוזמה בידיהם, לפחות לגבי ארגון הקהילות הספרדיות בגולה. בעוד שבארגון ועידת וינה נטלו נציגי ארץ־ישראל תפקיד מכריע, הרי שבוועידות הבין־ארציות, שהתקיימו בתר״ץ-1930 (בבלגרד), ב־1935 (בלונדון) וב־1938 (באטסטדדאם), מילאו אלה תפקיד שולי ,ביותר. הם לא ארגנו אותן וייצוגן בהן הצטמצם לציר אחד או שניים. בוועידת היהודים הספרדים מארצות הבלקן, שהתקיימה בבלגרד בימים א—ב בסיון תר״ץ (2,8—29 במאי 1930), נכח פיג׳וטו כנציג ארץ־ישראל. הוחלט בה על כינוס עולמי, שיאורגן על־ידי ועד מרכזי שמושבו בבלגרד, ולעניין פעילות ההתאחדות, הדגישו הצירים, שכל פעולות הבניין בארץ־ישראל יהיו בתאום מוחלט עם המוסדות הלאומיים. התלטות אלה היו תגובה בלתי־נמנעת על הרצאתו המפורטת של פיג׳וטו בוועידה. הוא טען, שבכל ענפי העבודה בארץ־ישראל —עלייה, התיישבות, חלוקת כספי הקרנות, התעסוקה ומשרות — האלמנט הספרדי מוזנח לגמרי. מאחר ומאמצי ההתאחדות לתיקון עיוותים אלה לא הועילו, הוא הגיע למסקנה קיצונית, שיש
לבקש מאת כל היהדות הספרדית העולמית להשתתף בתרומותיהם [כך!] לקרנות הלאומיות ביד נדיבה ורחבה, אולם בתנאי מפורש שכספיהם יוצאו אך ורק לטובת היהדות הספרדית באר־ץ־ישראל… דרישתנו צריכה להיות תקיפה בכדי להביא לחץ מספיק על ההנהלה הציונית להכיר בשגיאה זו שלא תכופר.
עמדה תקיפה זו נתפרסמה על ידי נציגי יהודי סופיה כאולטימטום, האומר שאם ההנהלה הציונית ויתר מוסדות התנועה הציונית לא ייענו לדרישת הספרדים, לא ישלחו האחרונים את הכספים שאספו למען הקרנות הלאומיות וישתמשו בהם לצרכיהם בלבד.
נראה, שהיוזמה לכינוס ועידה בבלגרד הועמדה בצל ההתפתחויות שהיו בפריז, שם התארגן בראשית תרצ״ב (סוף 1931) ועד מרכזי לגולה בן שנים־עשר חברים, שהוקם רשמית בשבט תרצ״ב (סוף ינואר 1932) לפעול לכינוס ועידה ספרדית עולמית. בראש הוועד עמד משה פיג׳וטו (שהעתיק את מושבו לפריז), וסגניו היו הרב נסים עובדיה וסלבטור אברבנאל. כחצי שנה לאחר כינונו החל להוציא ביטאון בצרפתית —Le Judaisme Sepharadi (היהדות הספרדית), שהופיע עד שנת 1940. קביעת המרכז בפריז דווקא באה בגלל הריכוז הגבוה של יהודים ספרדים בערי צרפת ומושבותיה (יותר מארבע־מאות אלף נפש). מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו לצרפת כחמישים אלף מהגרים יהודים מפרובינציות האימפריה העות׳מאנית, וכן התחזקה השפעת צרפת על יהודי סוריה והלבנון כמעצמת מנדט בארצות אלה.91
פעולות ועד פועל זה היו לצנינים בעיני חברי הוועד הפועל בירושלים, שכן מאז הקמתו, הוא ריכז את הרוב המכריע של כספי הקהילות בגולה, שהועברו לטובת ההתאחדות. יתרה מזו: אנשי ירושלים גרסו, שעל־פי תקנות ההתאחדות אין בסמכות ועד זה לכפות את החלטותיו על הוועד הירושלמי, שכן האחרון הוא אוטונומי לגבי כל העניינים הנוגעים לארץ־ישראל. זאת ועוד, הוועד החדש ביקש לעבוד רק למען הספרדים בגולה בגלותו נטייה אנטי־ציונית גוברת, בניגוד למהותה של ההתאחדות.
הוועד הפועל בגולה כינס ועידה ביךארצית בלונדון בסיון תרצ״ה (מאי 1935), שבה השתתף רק נציג אחד מארץ־ישראל. שם ההתאחדות הוסב ל״איחוד העולמי של הקהילות ,הספרדיות״
Universelle Des Communautés Sépharadites L'unionונקבעו תקנות חדשות ותוכנית׳ פעולה, שלא נכללה בה כל פעילות בארץ־ישראל. העיקר היה — שיפור מצבם החינוכי והתרבותי של העדות הספרדיות בעולם והשארת הנושאים הפוליטיים לטיפול המוסדות הרשמיים. בדרך זו נתאפשרה פעילות משותפת של חברי מפלגות שונות בצד בלתי־מפלגתיים יחד עם קהילות ספרדיות שלא הזדהו עם הקו הפוליטי של הספרדים בארץ (למשל: יהודי בולגריה). נבחרו שני ועדים, שמושבם היה בפריז ובלונדון, בנשיאות הרב נסים עובדיה ונובס דה קוסטא (בהתאם), שיוציאו לפועל את החלטות הוועידה. אברהם אלמאליח, הנציג מארץ־ישראל, לא השתתף בהצבעות על כינון המוסד החדש, ונראה, שחל ניתוק בין הפעילות בארץ ובגולה. עם זאת, לוועידה בין־ארצית, שהתכנסה באמסטרדאם כעבור שלוש שנים, שיגר הוועד הפועל בירושלים שני נציגים (הרב יוסף הלוי ויצחק רפאל מולכו), שנבחרו למוסדות המרכזיים של האיחוד. בהקשר הארצישראלי הוחלט על הקמת בית־מדרש לרבנים בירושלים (למרות שאיפת הלק מן הצירים להקימו באמסטרדאם ליד בית־המדרש ״עץ־תיים״, או ברמסגייט, בנחלת השר משה מונטיפיורי). כמו כן התייחסו בחיוב לפתיחת מדור לענייני הספרדים בסוכנות היהודית, והחליטו שיש לעמוד על כך, שבכל המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל תהיה נציגות מתאימה לספרדים ותשמרנה זכויותיהם. אף־על־פי־כן, בהשוואה לוועידת וינה — דיווח מולכו— היתה זו ירידה גדולה במובן הציוני ויישוב הארץ, ועסקן ספרדי אחר הסיק, שהוא, מאמין פחות ברצונם,ובכוחם של ראשי האחוד.״