אלי פילו
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Courtesy and consent of the author Susan Gilson Miller
Despite their apparent freedom, the Jews of Tangier were nonetheless subject to the prohibitive codes of behavior imposed on them by Muslim law and practice. Jews in traditional Islamic society, along with Christians, were ahl al-dhimma, a 'protected' group enjoying freedom of religious practice while acknowledging the superiority of Islam. This ambivalent situation of acceptance-cum-rejection permeates the Moroccan Jewish experience; indeed, it permeates the millenial experience of Jews in the Islamic world. Testimonies of good interpersonal relations between Jew and Muslim are offset by tales of shocking and gratuitous humiliation. Relations were both good and bad, fruitful and exploitative, friendly and hostile, defying categorization or generalization. The closeness of the two groups in custom, attitude, language and world view belied a vast gulf in matters of religion and social status. Jew and Muslim in Tangier lived in two separate worlds that intersected in the market place and in business associations, and occasionally, in the home. But frequent and easy movement from one world to the other did not remove the fundamental and deep cleavage between them.
Nevertheless, both Jews and Muslims felt themselves to be bound together in the same wider society, tied by mutual relations of economic, political, and social necessity. Throughout Morocco, but in Tangier and the other port cities in particular, Jews filled a vital economic role essential to the proper functioning of trade and commerce. Protection of Jews by the Sultan was a practical obligation as well as a moral responsibility, and it was the Sultan (then and now) who set the tone. In 1844, Tangier Jews, particularly those engaged in relations with Europe, were a key element in the body politic.
The turmoil unleashed by the bombardment was felt acutely at all levels of Tangier society. For in the course of events, a major breach opened up between the Jews and the Sultan, and within the Jewish community itself – a breach that threatened to upset the delicate balance that years of a finely calibrated coexistence had created. Local versions of the bombard- ment reveal how the event was a watershed in the changing dynamic of relations between the two groups.
Recreating the bombardment from the Moroccan perspective would be difficult, even impossible, if we were confined to the European sources. A minor incident in European history, the event was a major cataclysm on the local level. The trauma it caused was such that it was written about, sung about, and woven into local mythology and lore. Like most Moroccan cities, Tangier has its own body of written and oral tradition that makes up the distinctive cultural apparatus of the community, reinforcing a strong sense of local identity. To be 'Tanjawi', or a person of Tangier, is a mark of pride. This feeling of distinctiveness is bound up with a particular historical consciousness, and is as much a quality of Jewish Tangier as it is of Muslim. Moreover, both groups traditionally shared certain attitudes toward local history, including an obsession with events as signs and symbols, a selective interest in historical 'facts', and an acute awareness of the immanence of God in the affairs of humankind.
Local sources for the bombardment of 1844 demonstrate many of these traits. Indeed, the principal Jewish source – a Purim scroll – is not history in the conventional sense at all, but rather a ritual document retelling events according to a liturgical formula. The Purim scroll tells how the French appeared in the port of Tangier on the 7th day of the Jewish month of Ab, just as the Jews were preparing to mark the tragedy of Tisha B'ab (the 9th of Ab), the day of the destruction of the Holy Temple and the onset of dispersion. Tangier's Jews marked the date each year with deep mourning, dressing in black and walking barefoot in the streets. It was the season of catastrophe, and the appearance of the ships increased the sense of impending doom. As word spread that the consuls were leaving, the Jews flocked to the port in panic: 'Israelite families implored us to let them depart with our nationals,' the French consul reported, but few were allowed on board. The arrival of a British ship set off the wildest frenzy: 'An English ship came into the port and all the Jews with an English passport went down to the port. Other Jews joined them, nearly half the Jews in the town, even those without papers . . . and everyone was shrieking and the port was like the Day of Judgment. Many Jews were allowed to board the British ships, even those 'without papers', and some two hundred or more Tangier Jews were taken away to Gibraltar. About 150 more Jews fled aboard Spanish vessels, leaving with the Spanish consul and his family for the Spanish port of Algeciras. In all, between four and five hundred Jews left Tangier aboard English, French and Spanish ships, about one-fifth of the Jewish population of the town.
The Jews who stayed behind in Tangier were terrified. The Purim scroll describes how they sat quaking in their houses 'weeping like a flock of sheep being led to slaughter'. Suddenly, the bombs began to fall 'like stones from the furnaces of iron'. Through the hours of the bombardment, they huddled 'like beasts', running from courtyard to courtyard. Some fled with their Muslim neighbors to the countryside, but this was no escape, for outside the safety of the town, they were at the mercy of unruly mountain tribes. Whether they remained or fled, each course of action had its dangers.
Meanwhile, the Sultan, keeping abreast of events via his local correspondents, became furious when he heard of the flight of the Jews. He wrote in great anger to the Governor of Tangier:
The reason for the fright in Tangier was the people of the dhimma, God make them repulsive, who incited and increased the commotion of the Muslims. A group of them went to Gibraltar, about 150 of them who are not employees (muta'aliq) of the Christians, and that is why Tangier is completely empty of them . . . Tell the inspector of the port only to allow those who are employed by the Christians and no others to leave, and that is my order … as for the others who are not employees, when they return they should be settled elsewhere, some in Fes, the rest in Meknes, in order to cleanse the port and get some rest from them … for whatever commotion took place only suits the purpose of the Jews, may God curse their sect
Many Muslim inhabitants of Tangier also fled the town, but it was the flight of the Jews that became the focus of the Sultan's wrath. Their departure on European vessels and their escape into the arms of the enemy was seen as a flagrant and impious act of disloyalty worthy of severe punishment. But despite the dire threats, the Sultan's anger quickly abated, and soon he was actively promoting their return by offering guarantees of their safety. His motives are not difficult to discern; he was anxious to restore commercial activity to the port, for which the presence of the rich Jewish merchants was essential. By early October, affairs apparently were restored to normal: 'The fears of the people have been calmed, the Jewish merchants who fled have come back to renew their commerce, and goods are flowing as usual,' it was reported.
The immediate crisis was over, but its memory was deeply implanted in the collective consciousness of the community. Some years later, a British visitor to Tangier noted that the excesses committed … on the occasion of the French bombardment … are still vividly impressed on the memory of the living generation. Hence the Jewish inhabitants live in constant terror of the bare possibility of foreign war.
The trauma of the event was such that it soon became enshrined in literature, ritual and the popular imagination. Not long after the bom- bardment, someone in the Jewish community composed a special 'Purim' to commemorate the event and to celebrate their 'miraculous' delivery. This scroll offers insight into the Jewish experience at the deeper psychic level, suggesting how the crisis elicited a complex communal response having far-reaching social implications.
The Purim scroll is part of the communal liturgy of Tangier and is read in the synagogues on the anniversary of the bombardment. It belongs to the genre of 'special Purims', modelled after the original Purim story in the Bible, which tells how the Jewish community of Persia was saved from destruction by Esther, Jewish wife of the Persian King. Certain archetypal elements of the first Purim are often repeated in special Purim such as:
the threat to the community, the villain who plots against the Jews, the leaders who protect the flock, and finally, the deliverance, where God, the real master of events, intercedes and saves the Jews.
The first Purim is celebrated each year with merrymaking. But beneath the ribaldry and fun is a message of extreme seriousness; namely, that the redemption of the community comes only through the will of God. Special Purims are reminders of the same message and take place throughout the year. The Encyclopedia Judaica lists more than a hundred of them celebrated from Ancona (Italy) to Zborow (Poland), with the majority associated with the Sephardic ritual. The stories of rescue are varied, but they contain many of the elements of the original Purim, which served as their paradigm.
The 'Purim of the Bombs' recasts the events of 1844 as a miracle of deliverance and tells how, through the intervention of God, the Jewish community of Tangier is saved from annihilation. It recounts that the dispute between the 'King of the French' and the Sultan (the Great One, Our Lord and Master) threw them into disarray. 'Our terror mounted, our senses were unhinged . ..' When the bombardment begins, the language becomes apocalyptic: 'we thought we would perish … everyone saw . . . the flashing of lights and the fire that fell on our country.' But then God intervenes: 'He got up from the seat of judgment and sat down on the seat of kindness . . . and the stones falling like meteors stopped . . . and not one person was lost from among us.' The scroll ends by reminding each generation to celebrate the event with rejoicing and happiness- even though it falls in the month of Ab, a time of lamentation.
Another special Purim associated with Tangier is the 'Purim Edom', or the 'Purim of Europe', which commemorates the defeat of an invading Portuguese army at the Battle of the Three Kings near Qasr al-Kabir in 1578. An analysis of the text of this Purim indicates it is true to form, containing many elements of the original Purim story; the villain (the Portuguese King Don Sebastian); the threat (forced conversion of the Jews to Christianity); the Jewish communal leaders who try to save their flock (the community head of Fes, Abraham Rute, and his Marrakesh counterpart, Rabbi Joseph al-Mosni); the fear and trembling; and the final rescue.37 Comparing the two Tangier Purims shows that the 1844 scroll is both exceptional and problematic. The following elements, striking in their anomaly, offer clues to its underlying meaning:
(1)There is no villain in the piece. The French are mentioned merely in passing, without any of the phrases of vilification usually reserved for the enemy of the Jews. We know that some Jews fled the bombardment aboard French vessels, including David Azancot and his family.38 It seems that the Jews of Tangier were divided in their attitudes toward the French, some regarding them as rescuers and others as oppressors; therefore, the vague definition of the French role in the drama purposefully spares certain key members of the community of the embarrassment of having identified with the enemy.
(2)There is no mention of Jewish community leaders who strive mightily to rescue their flock. Perhaps the rabbis and other leaders who normally guide and counsel in moments of communal anguish were here divided in their response, creating yet another sore point best left unmentioned.
(3) The use of language in the scroll is revealing. The exhalted words used to denote the Sultan (Adonaynu hu malkaynu – Our Lord, our King) are usually reserved for the Almighty. The Purim calls Morocco 'our country' (artzenu), in another fervent statement of patriotism. These respectful references to King and country had to be intentional. Such allusions are absent from the 1578 Purim, although not from other special Purims. Declarations of loyalty to the temporal power were often required of the Jewish people in exile. It may be that one of the underlying purposes of these rituals is overtly to articulate sentiments of loyalty and obedience to the temporal authority that Jewish behavior – from the non-Jewish perspective – may seem to contradict.
(4) Missing is any mention of events beyond the immediate vicinity, such as the devastating attack on Mogador. It is as if the bombardment had taken place in a vacuum, disconnected from its larger historical milieu. This feature may reflect the 'localism' of Moroccan Jewish historiography. But it also may express a need to eliminate all vestiges of the historicity of the event, transforming it to a different level of meaning. By purifying the event of its historical specificity, it quickly takes on the quality of ritual, fixing it in the collective memory as yet another example of the suffering and the redemption that, in the Jewish view, bind together the human and the Divine. Thus the Purim has the effect of reminding the Jews of Tangier of the omnipresence of God in the affairs of this world, and of their primal role in revealing His purposes to the rest of humankind.
The Purim also conveys messages about what it meant to be a Jew in Muslim society, by reminding the Jews of Tangier how to mold their behavior to the contours of long-standing paradigms of minority-majority relations. The first message in the Purim is about Jewish community. The non- Jewish sources revealed that the Jews of Tangier did not respond to crisis as a unit, but rather split into factions, the 'leavers' and the 'stayers'. The former group was made up of mobile, wealthy Jews being drawn into a new set of relations with a European-centered world. When crisis came, they activated those relations and fled. The latter group was composed of the majority of Tangier Jews, still bound in submission to the Muslim authority. When crisis came, they had no choice but to put their faith in God and hope for mercy from their Muslim protectors. The Purim text makes no allusion to a breach we know existed. Why? Because one of the scroll's express purposes was to eradicate the split from memory. Silence about the departed Jews implies that the danger threatened all, thereby reintegrating those who opted out of the collective experience. Rich and poor, Europeanized and traditional, 'leavers' and 'stayers', are reunited into the larger category of kullanu, 'all of us', who are equal before the will of the Almighty.
The importance of community in weathering crisis is one of the principal values that the scroll projects. It is only through collective action and collective identity that the Jew can withstand the pressures for assimilation exercised by the gentile majority. The scroll affirms that the ideal context for Jewish life in exile is the community, where the duties and pleasures of life are knitted naturally into the fabric of daily existence.
The second message in the scroll is about relations with the wider Muslim society. The annual repetition of the Purim scroll is a tool for instructing the next generation, through ritual, how to survive as a minority. The Jews had misbehaved in the eyes of the Sultan; through the Purim text, they expiate their sin and restore their relationship with authority. The Sultan is the all- powerful master; the Jews are the weak and indecisive flock, confused and disarmed by events. This is the traditional relationship between Jews and the Muslim authority, between the submissive minority and the dominant majority. In 1844, most of Tangier's Jews were not yet ready to question that relationship. Through the Purim text, they are reaffirming their loyalty to the state and their acquiescence to a particular variety of social adaptation.
A third message is the assertion of the bilateral nature of the dhimma contract. When we speak of the notion of dhimma, often we neglect to mention the Jewish view of the pact. Did Jews feel powerless in their subordinate status, or did they feel capable of manipulating it? The Purim shows that Jews were able to act on their own behalf, mainly by reassuring their Muslim masters that the ties that bound them were firmly in place. Far from being a cynical act aimed at removing the Sultan's anger, the Purim is a subtle supplication for forgiveness, a positive and conscious effort to be restored to their special niche in society. The relationship of subordination, for all its negatives, was still a certainty in an unsure world, a claim to membership in the wider body politic.
For the Muslims too, the relationship with the Jews was valued, for the latter filled a vital economic role that made their return essential. In 1844, Jews and Muslims still believed that they existed in conditions of mutual interdependence, that the survival of one group was intimately connected to the presence of the other. Neither was yet consciously aware that the underpinnings of their longstanding pact were now in jeopardy. After 1844, the bilateral relationship inevitably became a trilateral one, as Jew, Muslim, and European became locked in a three-way struggle over power and authority. The innovation of 1844 was that thereafter, Jews would become actors in the Moroccan confrontation with the West, rather than passive observers of it.
The bombardment of 1844 shocked Jews and Muslims alike into recog- nizing they stood at threshold of an era of violent change. Patterns of behavior emerging from the crisis were repeated later in the century, as disaster in one form or another became an accepted feature of life. In 1859, Spain invaded Morocco, and the Jews of the North, including those of Tangier, were once again caught up in war. This time, the entire community left en masse for Gibraltar, in a 'rescue' aided by European Jewry. Again in 1907, during the Casablanca riots, many Jews departed for European shores. The pattern of crisis and flight was to become familiar, especially for the Jews of the port towns, loosening their ties to the larger Muslim polity. The bombardment of 1844 was the first in a series of harsh blows that would drive a wedge between Moroccan Jewry and the rest of Moroccan society.
Divisions within the Tangier Jewish community exposed by the French attack did not end with the return of the exiles. Soon the community itself became the setting for ongoing social conflict, often masked as squabbles over religious practice. In the 1860s, the 1880s, and again in the 1890s, major confrontations are documented in the community archives.42 The intra-communal strife was symptomatic of the rapid yet uneven transition Tangier's Jews were making to modernity under the influence of a growing European presence.
The role of Tangier elites in leading the exodus of 1844 was also an intimation of the future. A small yet powerful group would soon take the lead in stimulating ties with Europe and encouraging the growth of a European Jewish presence in Morocco. The first schools of the Alliance Israelite Universelle were established in the 1860s in the north of Morocco, and new ideas travelled inland to the rest of Moroccan Jewry through the avenue of Tangier. Its Westernized Jewish elite campaigned actively for the Alliance, thereby accelerating the implantation of modern ideas among a younger generation of men and women who soon numbered in the thousands.
The primary identification of this new generation was not with Moroccan society, but rather with a world totally external to it. They saw themselves as an extension of European Jewry, where 'Jewish' was one among several categories of identity, not the ultimate definition of one's place in society. Tangier's Jews became the vanguard of a Moroccan Jewish bourgeoisie that by century's end were almost completely unhinged from the 'old' Morocco. Their preferred settings were the plush salons of the 'belle epoque', which they recreated in commodious villas situated outside of town on the plateau of the Marshan overlooking the sea. Their westward orientation set them apart – not only from most Muslims, but also from the majority of their co-religionists in the interior.
For the Jews of Tangier, and indeed for Jewish Morocco in general, nineteenth-century crises did not accelerate their integration into Moroccan society, but rather accentuated their alienation from it, as one critical event after another increased the distance between Muslim and Jew. For many of Morocco's Jews, and especially for the Jews of Tangier, the old social contract based on inherent inequality was no longer acceptable, leading them to opt out of Moroccan society by emigration and self-imposed segregation. At the same time, Moroccan Muslim society, paralyzed by its own unfortunate encounter with the West, could not muster the means to renegotiate the relationship. For Muslims and Jews alike, the crisis of 1844 was the beginning of the end of more than a thousand years of common destiny.
APPENDIX: TEXT OF THE PURIM OF THE BOMBS (translated and edited by the author)
A great miracle was made for us by our Lord, our help and our shield on the 21st of the month of Ab, in the year 5604. I will recall for you the power of a miracle. For in those days… the Kings gathered, the King of France together with the Great One Our Lord, he is our Master, and they were in a dispute.
And it was the 7th day of the month of Ab. And we were quiet and peaceful, each one under his vine, when all of a sudden, large ships came and surrounded us off our coast, sent from the King of France to pour fire on our camp.
And on the ninth day of Ab, a day I will call a day of wrath and anger, we heard rumors saying that on that very day, war would be made on us. And when we heard it, our hearts were heavy, like a pregnant woman who approaches the time of birth. We trembled and shouted Alas! to the Lord our Father, God of Judgment, with the same sorrow as the sorrow for our destroyed temple, our splendor
. . And our strength left us. We were frightened and a trance fell upon us. We sat there and cried. We were like a fish caught in a net, not knowing what to do. To run away and hide, or to return to our homes? We were like something floating on the sea, a stick on the surface of the water …. Our spirits were at an end, and there was no life in us.
What the ships would do was not clear to us until the 21st day of the month, when we opened our eyes and Behold! there they were, ready to make war on us. Our terror mounted, our senses were unhinged, we were weeping like a flock of sheep being led to slaughter. And we cried out that our hope is gone. We are condemned.
Barely was this said when all of a sudden a great noise reached us, shaking and breaking. A sound of fear in our ears. We heard huge stones from the furnaces of iron, called bombas falling in front of our walls like sparks from a mad boiler, like sharp arrows of death. We were all together, our wives and children, we felt like beasts. And there were those who wanted to run away and hide themselves, but they were escaping the snare only to fall into the pit, into the hands of the Ishmaelites who were sitting in our town. And those who stayed behind were running from courtyard to courtyard, from one corner to the other. Everyone was crying and their cries were great before God our Master . . . They were like grasshoppers jumping before the great noise. In one minute, forty fell. And if it had continued, it would have been like Sodom and Gomorrah … The people saw the sounds and flashing lights that came to earth on our country. We were crying out and sighing from distress in our camp, because they said that we would all die.
In the afternoon, his mercy grew stronger and he blessed us, and our cries for help went up to God, and he got up from the seat of judgment and sat down on the seat of kindness and pity, he had mercy on our
remnant, and the rain of anger and the stones falling like meteors ceased … and the roaring stopped as if it had never been….
And we prayed to God our Redeemer, who granted us his goodness, who makes miracles. How many bombs flew over our heads, and how many fell in front of us, and thanks to our prayers to God, not one of us was lost. The trap was sprung, we were safe, and God gave us favor and grace in the eyes of the Ishmaelites who were all around us, and they did not seize us.
And this generation witnessed the miracle and what he did. And for this reason, the Lord made this day for rejoicing, happiness and good fortune. In a month which is sorrowful we turn to joy, to praise and exhalt God who has made these miracles for us, and to remember this day from year to year, and to celebrate it as a day of joy for us and our children, giving gifts to the poor, each according to this means….
A.Laredo-Les Purim de TangerHesperis 35-1948
A.Laredo-Les Purim de Tanger
Hesperis 35-1948
On sait que le nom de « Purim " est donné dans la Bible à la fète instituée le 14 du mois d'Adar (1) pour commémorer l'annulation du massacre général des Juifs qui devait avoir lieu à cette date dans toutes les provinces du vaste empire perse. Le roi Assuérus s'était laissé influencer par son vizir Haman pour ordonner l'extermination de tous les Juifs vivant dans ses domaines, mais l'intervention de la belle et gracieuse reine Esther en faveur de ses coreligionnaires sauva la situation et suscita la colère du roi contre les persécuteurs. C'est ce revirement providentiel qu'exprime dans la langue hébraïque le terme purim, plur de pur, dont le sens est « changement de sort
Cette fête, religieusement observée partout, a servi de modèle pour inspirer des commémorations similaires d'ordre local chaque fois qu'une communauté a pu sortir indemne d'une menace quelconque d'extermination au cours de son histoire.
La réaction qui se produit dans la mentalité et les sentiments des Juifs en de telles circonstances tragiques est partout la même. Suivant une vieille tradition, la génération sauvée miraculeusement de sa perte ne peut se contenter de fêter sa propre libération, mais tient à léguer à la postérité sa foi et sa confiance inébranlable dans la providence divine, qui ne manque jamais de se manifester aux moments les plus critiques, quand tout espoir semblait perdu.
C'est ainsi que nous avons vu éclore, à différentes époques des pürïm locaux en rapport étroit avec des épisodes de l'histoire d'un pays, d'une ville ou même d'une famille. L'institution d'un nouveau pürim et la façon de le célébrer sont calquées sur le modèle du Pürim national biblique.
En général, on consigne sur une meghillah (rouleau de parchemin) le récit de l'événement, suivi de louanges à Dieu et d'actions de grâces. A chaque anniversaire, on lit à la synagogue cette meghillah, on chante ensuite des louanges et des psaumes de circonstance. on fait l'aumône, on échange des cadeaux entre parents et amis, et parfois on s'abstient même de tout travail.
La Communauté de Tanger célèbre, elle aussi, deux pürim qui lui sont particuliers: le Purïm Sebastiano ou Purïm de los Cristianos et le Purïm de las Bombas .
PÜRÏM SEBASTIANO OU PURlM DE LOS CRISTIANOS
Cette fête, connue aussi sous le nom de Purïm Edom, célébrée annuellement le 1er du mois d'eloul, fut instituée pour commémorer la victoire remportée par le sultan du Maroc, Moulay 'Abd el-Malek, sur Don Sébastien, roi de Portugal, à la bataille des Trois Rois, sur l'oued EI-M'kh1izen, près d'el-Qsar el-Kebir, le 4 août 1578.
On sait que cette expédition, organisée et commandée en personne par Don Sébastien, avait pris les proportions d'une vraie croisade et qu'elle avait groupé de nombreuses forces accourues de toutes parts pour aider le Portugal à sauver le prestige de la Chrétienté en Afrique.
Un millier de navires ayant été équipés, cette armada avait ancré dans la baie de Tanger le 7 juillet 1578. Les rangs portugais avaient été grossis par les troupes de Moulay M'hammed, neveu du Sultan et prétendant au trône du Maroc, qui s'était rendu précédemment à Lisbonne pour concerter une alliance avec Don Sébastien et le décider à cette fatale entreprise.
Quant aux Juifs de Tanger et du Nord du Maroc, les expulsions d'Espagne et du Portugal et les cruautés qu'avaient endurées leurs congénères réfugiés chez les Portugais d'Arzila étaient des souvenirs encore vivants pour eux; des cris de détresse parvenaient journellement à leurs oreilles, venant de leurs frères convertis demeurés aux prises avec l'Inquisition de l'autre côté du détroit. Enfin, la résolution affirmée par Don Sébastien de passer au fil de l'épée s'il avait la victoire tous ceux qui, parmi eux,
refuseraient d'accepter le baptême, n'était pas de nature à tranquilliser leurs âmes. Pleins d'inquiétude et de désespoir, ils jeùnèrent et firent des prières rogatoires dans leurs synagogues pour implorer la clémence divine.
La défaite complète de Don Sébastien et de son allié Moulay M'hammed, qui s'était déjà signalé par des persécussions pendant son règne éphémère à Marrakech, quelques années auparavant, leva la menace qui pesait sur les Juifs du Maroc et fit déborder les cœurs de joie. Pour perpétuer un événement si heureux, qui passait aux yeux de tous pour miraculeux, on instaura un pürim spécial qui se célèbre encore à Tanger . L'histoire de la bataille des Trois Rois, où périt Séhastien, et les persécutions des Juifs au Maroc qui la précédèrent est brièvement racontée par un illustre contemporain, le savant grand rabbin de Fès, Rabbi Samuel Ben Sa'adiah Ibn Danan. Voici la traduction de son récit, tel qu'il figure aux pages 12 vo et 13 ro du Siddur ahabat ha-kadmonim, rituel de prières de la synagogue des Tochabim de Fès (éd. Jérusalem, 5649 [1889 J.-c.] :
« L'année de la création La tranquillité soit dans tes palais [5336], il s'est accompli sur nous, à cause de nos pêchés, [ la prophétie] J'étais tranquille et il m'a écrasé. Moulay 'Abd el-Màlek – que Sa Majesté soit exaltée! – vint des provinces algériennes avec une armée peu nombreuse comprenant un contingent de Turcs. Moulay M'hammed ben 'Abd Allàh le combattit et, bien que son armée fût très nombreuse et qu'elle s'élevât à environ cent mille guerriers, il fut vaincu par Moulay 'Abd el-Malek. Loué soit Celui à qui tout est révélé et qui transmue toutes les causes, car il arriva qu'un des généraux de l'armée de Moulay M'hammed se révolta contre lui. Il était un des chefs de l'armée des Andalous et s'appelait Eddeghal. Que l'impie soit exterminé! A la suite de cela, le roi Moulay M'hammed s'enfuit les reins cassés et tremblant, le deuxième soir de Pesah et nous restâmes comme des brebis sans berger. Puis, Moula y 'Abd el-Malek fit son entrée dans la ville et Moulay M'hammed s'enfuit à Marrakech. Les communautés de Fès avec leur nagïd Abraham Rute, eurent à payer alors un impôt d'environ cent quarante mille oqeya « onces », et le tribut pesa lourdement sur les communautés.
Après cela, Moulay 'Abd el-Miilek s'en alla a Marrakech. En chemin, il eut à livrer une grande bataille a Moulay M'hammed aux environs de Salé où il perdit un nombre considérable de ses soldats et de ses généraux. Moulay 'Abd el-Malek fit son entrée à Marrakech en grande pompe. Il envoya aux rabbins, afin que cette somme fùt remboursée à la communauté, soixante mille oqeyat prélevées sur la somme que cette dernière lui avait versée auparavant; le remboursement fut fait. Cela eut lieu sous la direction du nagïd Rabbi Joseph al-Mosni.
Ensuite la nouvelle parvint au roi que Moulay M'hammed sautait pardessus les montagnes pour venir de nouveau lui faire la guerre. Il (le roi 'Abd el-Malek) partit dans une autre direction et aussitôt après, Moulay M'hammed arriva dans la ville de Marrakech et commit toutes sortes de vengeances sur les Juifs et sur les rouleaux de la Loi. Puisse Dieu les venger! Et c'est grâce à la grande miséricorde divine que les ennemis ne pénétrèrent pas dans la qasba et ne nous exterminèrent pas tous, car peu s'en fallut qu'il ne restât rien des derniers survivants. Et on nous écrivit de Marrakech que les persécutions qui avaient été ordonnées pour une durée de onze jours ne durèrent que dix jours, que cela se passa au mois d'Adar et que la communauté, qui comptait soixante mille âmes, fut anéantie quand Moulay M'hammed se fut rendu maître de la ville. Lorsque nous apprîmes ici ces nouvelles, à la veille de Pesah, tous les cœurs fondirent et les mains s'affaiblirent. Les rabbins publièrent l'ordre aux communautés de s'abstenir de préparer des gâteaux au miel ou des mets au riz. Et je me souviens d'avoir vu feu mon père, mon seigneur et maître – que le souvenir du juste soit une bénédiction – pleurer et faire pleurer (les autres) le soir de Pesah, comme à la veille du 9 Ab, sur le désastre qui avait dévasté la ville de Marrakech. Aussitôt la Pâque terminée, les rabbins or donnèrent un jeûne et lurent de nombreuses lamentations.
Et dans cette même année plusieurs autres communautés souffrirent également de nombreuses tribulations de la part de Moulay M'hammed.
Après cela, dans l'année 5338 [1578 J .-C.], le 1er du mois de kislev, Moulay M'hammed ci-dessus mentionné fut de passage [en notre ville] un samedi, et Dieu – béni soit-Il! – nous sauva de ses mains. Il parcourut une contrée après l'autre et poursuivit ses efforts jusqu'à ce qu'il lui fût possible d'atteindre la ville de Lisbonne, la capitale, et de gagner Edom par ses suggestions afin de le décider à venir guerroyer avec lui contre Moulay 'Abd el-Mallek. Moulay 'Abd el-Malek sortit alors de Marrakech avec une grande armée et on proclama l'ordre [de mobilisa lion] dans tous les districts de l'Empire pour aller tirer vengeance d'Edam. Et la guerre atteignit son point culminant près d'el-Qsar, sur les bords de l'oued el-M'khazen. Et. malgré la mort de Moulay 'Abd el-Malek, dont la cause ne nous est pas connue, il advint qu'une partie de ses serviteurs la tinrent secrète et proclamèrent qu'il vivait toujours.
Dans cette journée, trois rois perdirent la vie: Moulay 'Abd el-Malek, qu'on transporta ici, où il fut enterré; Moulay M'hammed, à qui l'ont fit l'outrage d'écorcher [son cadavre] el de bourrer sa peau de paille pour la montrer dans toutes les parties du Maroc, en prétendant qu'il était encore vivant; enfin Sébastien, roi de Lisbonne, des mains duquel Dieu – béni soit-Il – nous sauva. Cette bataille atteignit son apogée dans l'année 5338 [1578 J.-c.], le second jour de la néoménie du mois d'eloul [soit le 1er eloul].
Et à cause de ce qui précède, les rabbins s'assemblèrent et acceptèrent pour eux et leur descendance d'instituer un pürïm et de faire des dons aux pauvres, depuis ce temps jusqu'à la venue du Messie notre Rédempteur. Puisse-t-il vite se révéler, ù notre époque même. Amen, et que telle soit la volonté divine!
Depuis qu'il a été institué, ce pürïm a été régulièrement célébré par les Juifs de Tanger, le 1er eloul, date à laquelle eut lieu la bataille des Trois Rois. Dans les synagogues de la ville, le jour de cet anniversaire, on chante des louanges et des Psaumes de circonstance, et on lit une meghillah dont nous allons traduire la plus grande partie, celle qui fait le récit de cet événement:
« Rouleau pour le deuxième jour de la néoménie du mois d'eloul de l'année Il a envoyé la délivrance à son peuple [5338].
Un grand miracle s'est produit au bénéfice des Juifs qui habitaient les diverses contrées du Maroc. La grandeur de ce miracle vient de ce que le roi de Portugal, dont le nom était Sébastien – que son nom et sa mémoire soient effacés – arriva plein d'arrogance, après de sournoises machinations, et prétendit conquérir le territoire du Maroc. Il avait rassemblé à cet effet une grande armée, une foule nombreuse comme le sable de la mer, des chevaux et des cavaliers équipés avec des fusées, tous armés d'épées aiguisées et entraînés à la guerre, des archers et des lanciers, ainsi que des armements de toute sorte.
Avec toute cette armée, il parcourut les routes de la mer dans des navires et de grands vaisseaux pareils aux flottes de Kittim et il aborda à Tanger – que Dieu la protège! Et quand il eut débarqué dans la dite ville de Tanger, il y disposa son armée entière comprenant de nombreux généraux . et des nobles venus avec lui des contrées lointaines; c'était une grande multitude qui couvrait la surface de la terre. De là, il repartit avec toute son armée pour conquérir la première ville qui se trouvait sur son chemin et qui est el-Qsar el-Kabir ; les étendards étaient déployés, les chevaux galopaient et les chars cahotaient dans une mêlée de chants et de cris de joie.
Et il advint que le deuxième jour de la néoménie du mois d'eloul (le 1er eloul), il campa avec toute son armée pour engager la bataille avec le roi du Maroc, qui venait combattre contre lui pour libérer son pays de son emprise. Et alors, ce fut un moment d'angoisse pour Jacob (les Israélites), parce que le méchant avait, d'un cœur superbe, fait le vœu dans la maison de son Dieu de bois et de pierre, s'il parvenait à conquérir les villes du Maroc, de faire administrer l'eau baptismale à tous ceux qui s'appelleraient du nom d'Israël, et de faire passer au fil de l'épée tous les récalcitrants. Ceci nous fut annoncé par deux Juifs convertis de force. Ils étaient venus avec ses troupes; ils nous dirent: « Priez votre Dieu qu'Il ait pitié de vous. » – Et nous priâmes pour nous le Saint, béni soit-Il ! Et il se souvint de nous ainsi qu'Il nous l'avait promis par l'entremise du Prophèteque le salut soit sur lui – dans les termes que voici: « Néanmoins, lorsqu'ils seront dans le pays de leurs ennemis, je ne les rejetterai point ni ne les mépriserai jusqu'à les laisser périr entièrement et rendre vaine l'alliance que j'ai faite avec eux, car je suis le Seigneur, leur Dieu. » Et il est dit aussi: « Je me souviendrai en leur faveur de l'alliance que J'ai faite avec leurs ancêtres, que J'ai fait sortir du pays d'Egypte à la vue des nations pour être Moi-même le Seigneur, leur Dieu. »
Et tout à coup, en cette même journée, ils se déconcertèrent et perdirent courage; leur armée trembla. C'est là qu'ils virent leur fin et qu'ils furent exterminés dans la terreur; là tombèrent le méchant et tous les chefs de ses troupes, et toute cette armée subit la terreur divine. Malgré leur fuite, personne ne put se sauver, car ils tombèrent tous entre les mains des Berbères. Louanges à Dieu, béni soit-Il! Et parce que Dieu fit cette journée, égayons-nous et nous réjouissons en elle. Les Juifs, rabbins et notables qui vivaient à cette époque instituèrent pour eux et pour leur prospérité, ainsi que pour tous ceux qui viendraient se joindre à eux, la commémoration annuelle de cette journée en faisant l'aumône aux pauvres, en célébrant un jour de festin et de joie, en fermant les magasins et en s'ab~tenant de tout travail. Et quand Dieu retournera à Sion, Jacob se réjouira et Israël sera content. Alors notre bouche se remplira de joie et notre langue d'allégresse
La seconde partie de cette meghillah ne présente aucun intérêt historique. Elle commence par une citation biblique (Isaac, LXIII, 7, 8 et 9) et se termine par une série de louanges et de remerciements à Dieu extraits de la Bible. Pour finir, nous devons signaler que le pürim en question a été étudié un peu à la légère par feu José de Ezaguy dans 0 minuto victorioso de Alcacer Quibir (Lisbonne; 1944, p. 73 sq.). Dans le chapitre qu'il consacre au débarquement portugais à Tanger, il fait allusion à notre meghillah et·en donne une interprétation erronée qui s'est attiré une mise au point bien justifiée, de la part de notre bon ami, Don Francisco Cantera Burgos, le docte professeur de l'Université Centrale de Madrid, directeur de l'Ecole d'études hébraïques et du Proche-Orient (Consejo superior de investigaciones cientificas .
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם
תקופת מוחמד
אך יחסי השכנות הטובה ששררו בין יהודי ית׳רב ובין השבטים הערביים אשר השתכנו בה, נתערערו זמן קצר לאחר הגירתו של מוחמד אליה. המאבק הבלתי־נמנע בין מוחמד לראשי השבטים היהודיים, ובעקבותיו בין האסלאם המתפתח ולובש צורה מוסדית־ארגוגית ובין היהדות, גרם לעבירת היחסים. החלה ניכרת איבה גוברת והולכת בין מוחמר ונאמניו שבאו אתו ממכה ו״עוזריו״ באלמדינה, לבין יהודי ית׳רב. מעשי האיבה התחילו בהאשמת היהודים בזיוף התורה ובהוספת תוספות עליה. לאחר מכן באו מעשי רצח של שונאים בודדים, ולבסוף גירוש שני שבטים יהודיים — לראשונה בני ק י נ ק א ע החלשים ואחריהם בני נדיר, וטבח השבט השלישי — בני קר י ט׳ ה (ראה פירוט הדברים בפרק ב׳).
בשעת גירוש בני נדיר, אחד השבטים היהודיים הגדולים באלמדינה, על־ידי מוחמר, הצטערו על כך שכניהם הוותיקים והביעו את צערם בגלוי. אך היו גם ערבים שאמרו, כי אין לבכות על גורל היהודים: הם אויבי שליח אללה ועל כן התיר האסלאם את רכושם ודמם. בכל זאת נמצאו ערבים, שהיו מבכים בשיריהם את גירוש ידידיהם היהודים והרימו על נס את נדיבות רוחם ולבם, גם הזכירו את הטובות והחסדים שהיו היהודים גומלים עם הערבים ואת כפיות־הטובה של אלה כלפי מטיביהם. ברור שדברי הקוראן והדברים המיוחסים למוחמד ולחבריו הקרובים במסורת שבעל־פה השפיעו את השפעתם וסופרים מוסלמיים היו משתמשים בהם כדי ללבות את השנאה ליהודים ולהרעיל את האווירה בחוגים קנאיים של החברה המוסלמית. אולם מצד שני יש לשקול גם עובדות אחרות. עם תום מלחמתו בשכניו היהודים באלמדינה, קבע מוחמר עצמו נוהג חדש עם יהודי ח׳יבר בזמן הקרבות ובתנאי הכניעה שערך עמהם ועם הישובים היהודיים באלחג׳אז הצפונית ובאיזור הספר של ארץ־ישראל. תנאי כניעה אלה, שהיו שווים ליהודים ולנוצרים, שימשו מסורת־הלכה קובעת ומחייבת לכל ההסכמים שנעשו עם היהודים והנוצרים בארצות הכיבוש. בהתאם להם היה מעמדם של היהודים והנוצרים אמנם נחות, אך מוגן היטב, תמורת התשלום של ה״ג׳זיה״, מס הגולגולת, שנקבע בקוראן עצמו (סורה 9, 29). ההקפדה על הגנתו של ה״ ד׳ מ י״, איש החסות הלא־מוסלמי המשלם את ה״ ג׳ ז יה״, היתה מצווה מחייבת את הכלל ואת הפרט, את השלטונות וכל יחיד.
היהודים בימי הכיבושים
במסע הנצחונות של שבטי הבדווים, שהתחיל כשנתיים לאחר מות מוחמר, נתקלים הם בכל ארץ, שאליה הם מגיעים, בעדות יהודיות קטנות וגדולות, המושרשות באיזור מזה מאות שנים. מעמדם המדיני והחברתי של היהודים נתערער בשעה שהדת הנוצרית נעשתה השלטת באסיה הקטנה, בסוריה וארץ־ישראל, במצרים ואפריקה הצפונית. הקיסרים הביזנטיים הוציאו פקודות ותקנות, שלפיהן נאסר על היהודים לשמש בתפקידים ציבוריים, מאחר שעל־ידי כך תהיה להם שליטה על נוצרים, ולהקים בתי־כנסת חדשים. באפריקה אף פקד יוסטיניאן להרוס את בתי־הכנסת הקיימים, וכן אסר ללמוד וללמד את התורה שבעל־פה. כמו כן עמדה בתוקפה גזירת המס על היהודים מימי חורבן הבית, אשר הפך למס גולגולת. עול המסים הכבד בלאו הכי (שגרם כבר בתקופה זו, כבתקופה המוסלמית לאחר מכן,לעזיבת הקרקע) הכביד כפליים על יהודים. ואחרון אחרון חמור היו גזירות השמד שנתנסו בהן היהודים ביובל האחרון של השלטון הביזנטי. ולא היתה זו נחמה ליהודים, שגם הנוצרים, אשר לא השתייכו לכנסיה האורתודוכסית, נטלו את חלקם בנגישות, בסבל וביסורים מידה הקשה של הכמורה הקנאית בקונסטנטינופול ,ומידי עושי דברה, השלטונות החילוניים.
גם במלכות פרס לא שפר אז מצבם של היהודים. במאה וחמישים השנים האחרונות של שלטון שושלת הסאסאנים עברו גם על החברה היהודית בבבל זעזועים חמורים, שעירערו את מוסדות התורה וההנהלה האוטונומית. סמוך לזמן הופעתו של מוחמד במכה ערכו הפרסים התקפה עזה על ביזנץ וחדרו עמוק לשטחיה. אז התקוממו יהודי אנטיוכיה נגד הביזנטים, הרגו את הפאטריארך ובכך עזרו בעקיפין לכיבושה על־ידי הפרסים. אך התקוות שתלו יהודי ארץ־ישראל בפלישתם של הפרסים לארץ, ובכיבושה של ירושלים על־ידיהם, נתבדו, אם כי הותר אז ליהודים לחזור לפרק זמן קצר לירושלים. הצבא הפרסי, שמסע הכיבושים שלו הפך לפתע לנסיגה מבוהלת, נאלץ לנטוש את ארץ־ישראל. הכמורה הנוצרית נקמה את נקמתה ביהודים, אף כי הראקליוס קיסר הבטיח להם חנינה.
במדרשים היהודיים שנוצרו בימים ההם משתקף מתח התקוות המשיחיות שגברו באותו דור. הדים להן אפשר למצוא גם בסיפורים הערביים על חסידים ונביאים שהופיעו בערב, ושהם קשרום עם הופעתו של מוחמד. באווירה זו של תקוות ואכזבות אין לתמוה על כך שהיהודים עקבו בנשימה עצורה אחר התפתחות המלחמה בין בגי ישמעאל ובני אדום.
להבנת עמדתם של היהודים באותו דור מעניינת ביותר היא שאלתו ההססנית של המדרש האפוקאליפטי ״נסתרות דר׳ שמעון בן יוחאי״, שחובר באותו זמן, והתשובה שהושמה בפי מטטרון: ״כיוון שראה מלכות ישמעאל שהיה בא התחיל בוכה ואומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל ? מיד נגלה אליו מטטרון שר הפנים ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקדוש ברוך הוא מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה״.
לפיכך אין פלא בדבר, שלא רק מקורות נוצריים, החשודים בהגזמה ומגמתיות, אלא גם ההיסטוריון הערבי אלבלאד׳רי, שתיאורו את מסע הכיבוש הערבי נחשב כמהימן ואובייקטיבי, מרבים להזכיר את העזרה שהגישו היהודים לערבים בזמן הכיבוש, ובמיוחד בחדירתם לערים הבצורות בסוריה, בארץ־ישראל ובמצרים, כגון: מוצל, חמץ, קיסריה, אלכסנדריה (וכן בספרד). בשל אמונו ביהודים הושיב אותם מעאויה בטריפולי. לעומת זאת מוסרת כרוניקה סורית, כי בקרב בין הביזנטים לבין הערבים, שנערך בשנת 634 במרחק קטן מזרחית לעזה, השתתפו דווקא בצד הביזנטים גם כפריים יהודים עניים. גם הסיפור על ה״כּאהנה״, מנהיגת הברברים המתייהדים, שנלחמה בכובשים הערביים באפריקה, הוא אופייני לנטייה זו, אף אם הוא אגדה.
מותר להניח כי תיאורי שיתוף הפעולה מצד היהודים עם חיל־הפולשים נכונים בדרך כלל, אף אם יש בהם הפרזות. סוף סוף אין המקורות הנוצריים מצליחים להסתיר, כי גם האוכלוסיה הנוצרית בסוריה ובמצרים, שלא השתייכה לכנסיה השלטת, ראתה בערביים מצילים מידי אדונים קשים ועול מסים כבד. חיש מהר נודע, שהערבים מקפידים על שמירת ההתחיבויות שקיבלו על עצמם בזמן כניעת התושבים, ודבר זה שימש תעמולה יעילה לטובתם.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 269-266
חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973
התכשית המופיע כאן, הוא כנראה ממכנאס: סוף המאה הי"J או ראשית המאה הי"ט.
עבודת אמייל-קלואזונה על כסף
קוטר המדאליון 4.2 ס"מ
צילם בר גבריאלסון
המוזיאון לאנתולוגיה שטוקלהום
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
שערי רצון…. אלי שפר….
הגעגוע חזק מן המשחק
שיחקתי בחוץ עם חברי במשחק "חמור חדש" בו השתתפו ילדים מגילאים שונים . הקטנים קפצו תחילה זה על גב זה ואחר כך כופפו גוום ונצמדו בטור זה לצד זה. בהדרגה התארך הטור של ה״חמורים" שמעליהם קפצו היותר גדולים. ככל שהיו יותר ילדים כך התארך הטור שעליו התחרו הילדים הגדולים בחבורה , ואילו אנחנו הקטנים עמדנו זמן רב בתנוחה של גב כפוף והידיים אוחזות בברכיים ורק הראש יכול לפנות ימינה או שמאלה כדי לראות את הילד הבא בתור רץ ומנתר, ואחר כך להפנות את הראש לצד השני כדי לראות אם הצליח לעבור מעל כל "החמורים הקטנים" או שמא נחת בחבטה על גבו של "חמור" מסכן …
בתנוחה זו של המתנה ארוכה לסיום משחק ה״חמורים" , נתקפתי לפתע בגעגועים עזים לאבי, ששכב כבר מספר ימים בבית החולים. אמרתי לחבר שעמד לצידי להתקדם מפני שעלי לצאת מן המשחק. מבלי להשתהות , רצתי ושאלתי עוברים ושבים כיצד להגיע לבית החולים. לבסוף כשהגעתי לשם מצאתי את שער הכניסה סגור.
היה כבר חשוך מסביב ורק השומר צעד בצעדים מדודים מקצה אחד של השער אל קצהו השני. התקרבתי לפינה אחת של השער וכאשר השומר הפנה את פניו לצד השני , זחלתי מתחת לשער ורצתי אל הבניין הקרוב. לא ידעתי היכן החדר של אבא עד אשר אחד החולים עזר לי למוצאו. כאשר ראיתי את אבא, רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק. אבא קיבל אותי בשמחה , ליטף את ראשי ושאל בחיוך:
- איך הצלחת להתחמק מן השומר בשער ?
תוך כדי דיבור הוציא סדין לבן מן הארונית , פרש אותו לידו והציע לי לעלות למיטה. בשמחה חלצתי את נעלי והתיישבתי לצידו . אבא פתח קופסה של עוגיות פריכות , מאלה שאמא אפתה לו. הייתי אכן רעב ועייף מן היום הארוך. אבא קרא לאח התורן , תחב משהו לידו , אולי פתק עם הכתובת שלנו , אולי זה היה כסף ואולי שניהם גם יחד ואמר לו :
- בבקשה ממך והאל יברך אותך , לך תודיע בביתי שלא לדאוג לילד הצעיר וכי הלילה הוא יישאר לישון עם אביו .
נעם לי מגע היד המלטפת של אבי עד אשר נרדמי.
למחרת בבוקר אבא קרא שוב לאח התורן שזה עתה סיים משמרתו וביקש ממנו ללוות אותי הביתה. זו היתה חוויה שנחרטה עמוק בזכרוני . כמובן שמחתי שאבא השתחרר כעבור זמן קצר , כך שיכולתי שוב להאזין לסיפורים שלו כפי שנהג לספר לי לאחר הסעודה השניה של שבת.
משחקים בבית
בבית יכולתי לשחק עם אחותי "רונדה" , שהוא משחק קלפים בעלי שמות בספרדית כמו למשל , למספר ארבע קראו "קוּאָטרו" ולמספר חמש – "סינקו". שיחקנו בקלפים "מלחמה" או עשינו "סדרות" וכל המרבה , הרי זה משובח, כלומר , מנצח.
בשעה שאחותי רקמה על גובלֶן שהיה מתוח בין שני עיגולים מעץ, יכולתי להכין הליקופטר עשוי מגלעין של מישמש , בו נקבתי חור משני צידי הגלעין כדי להשחיל מסמר עד קצה ראשו ובקצהו השני נעצתי חצי אטב כביסה עשוי עץ . כאשר לופפתי חוט מסביב למסמר ומשכתי אותו בחוזקה , היה ה״פרופלור", כלומר חצי האטב, מסתובב ומזמזם.
משחק אחר שהכנתי היה ״ הַמַכְבֵּש" אותו הכנתי מסליל חוטים עשוי מעץ ושקצותיו היו רחבים . בתוך הסליל החלול הכנסתי גומייה אשר הקצה האחד שלה היה תפוס בעזרת חצי גפרור והקצה השני של הגומיה היה תפוס בעזרת גפרור שלם שחלקו בלט מעט משפת הסליל. כאשר סובבתי את הגפרור הארוך , נמתחה הגומיה עוד ועוד , וכאשר הנחתי את הסליל על השולחן הוא התחיל לנסוע ולהתגלגל כמו מכבש.
בילויים מיוחדים
היו לנו פעילויות שהיו תלויות בהוצאה כספית , כלומר, היינו תלויים ברצון ההורים, למשל ללכת לתיאטרון בובות או לקולנוע. במקרה זה לא נזקקנו , אחותי ואני ,למתן הסברים. ההורים ידעו ורצו שנהיה עם הילדים היהודים הרבים שגדשו בכל יום ראשון בצהר״ם את בית הקולנוע "מטרופול" הסמוך לביתנו או לתיאטרון הסמוך לבניין העירייה. לעומת זאת , לפעילויות נוספות נאלצנו להשתמש בכסף שחסכנו ואגרנו בקופת העץ הפרטית שבנינו אצל הנגר.
פעם בשנה היה מגיע לעיר הקרקס "מדרני", שזו הייתה חוויה בלתי רגילה. התפעלנו מן האוהל הענק, מופע הליצנים, האקרובטים ומן החיות המאולפות. הצטרפנו למחיאות הכפיים לאחרי כל קטע של מופע ולפעמים שאגנו "ביס"! "ביס"! כלומר יעוד הפעם !… לאחר המופע היו לנו תמיד ויכוחים אם למשל הדוב שרקד לצלילי המוסיקה היה דוב אמיתי או שמא בן אדם הלבוש בעור של דוב, או למשל האם הבחורה שעפה מן הלוע של תותח הייתה אמיתית או שמא זו הייתה בובה בלבוש של אקרובטית….
מחוץ לאוהל הענק היו דוכני משחק ודוכני הגרלות , גלגל ענק ומתקני שעשועים כמו מכוניות חשמליות מתנגשות או קרוסלה עליה הסתובבו ילדים רכובים על סוסי פוני מעץ. הייתה שם גם צלמנייה קטנה בה אפשר היה לבחור תחפושת ולהצטלם בתשלום. בביקור האחרון של הקירקס בעיר , הספקתי להצטלם עם חברי לכיתה כשהוא מחופש לאינדיאני המאיים עלי בסכין ואילו אני בבגדי קואבוי אוחז בשמאלי את ידו המונפת והמאיימת ובימיני מכוון כנגדו אקדח צעצוע. שמרתי את התמונה למזכרת ואף הספקתי להראות אותה לחברי החדשים בישראל . מאז איני מוצא אותה.
אהבנו ללכת בקיץ לחוף הים רחב הידיים שהמה תמיד באנשים , נשים וטף. אהבנו במיוחד ללכת לשם בימים בהם התקיימו בחוף פעילויות נושאות פרסים כמו למשל בניית חומות ומגדלים סביב לטירה , או מנהרות, תעלות מים וסירות קטנות מנייר, או פסלים שונים מחול ועוד.
בקיץ האחרון, לפני שעלינו לישראל הגיעו אלינו בני הדודים מקזבלנקה. בּובּ , הבן הבכור של הדוד שמעון ודויד הבן הבכור של הדודה טרז . צפינו במשחק שעשועים כמו למשל בבחורים שהתחרו בטיפוס על עמודים משוחים והתמוגגנו לראותם מחליקים ושוב ושוב. תחרות אחרת הייתה לפצח כדים שהיו תלויים על חבל קשור בין שני עמודים בשעה שעיני המתחרים היו קשורות. פרצנו בצחוק בשעה שמתחרה היכה בטעות מתחרה שנקרה בדרכו.
נכנסנו גם לים. באחת הפעמים שנכנסנו למים התרחקנו ואני נאלצתי לעמוד על קצות רגלי. לפתע בא גל גדול שדחף והפיל אותי. אז טרם ידעתי לשחות וחשתי שאני עומד לשקוע במים. לפתע הרגשתי שתי ידיים מתחת לגופי מושות אותי כלפי מעלה ומעמידות אותי על רגלי. אחרי מעשה הטוב של בּובּ החלטתי שעלי ללמוד לשחות ללא דיחוי.
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו
ההתייעצויות החדשות נסבו במיוחד על עניין בית הדין הגבוה ומינוי דיין בעל מוניטין שיעמוד בראשו. מבחינת הפרוטקטורט נדרשה ערכאה חדשה זאת כדי לפקח על רמת הדיינים וטיב הכשרתם וכדי להביא את הערעורים על פסקי דין הלכתיים בפני ערכאה יהודית ולא מוסלמית, כדי שלא לערב את הסמכות הפוליטית של הסולטן עם הסמכות הדתית שלו כראש המאמינים המוסלמים במרוקו. נימוק נוסף שהועלה הוא, שאב בית הדין הגבוה יוכל לשמש גם רב ראשי לכלל הקהילות היהודיות במרוקו, שקודם לכן לא היו כפופות לסמכות מרכזית, ישמש מעין נציג שלהן ויבוא במקום האספה הכללית של יהודי מרוקו. רעיון האספה הכללית שהועלה בתכנית סלושץ היה עלול לדעת ראשי הפרוטקטורט, לעודד את הפוליטיזציה של יהודי מרוקו.
למפקדו ולליוטה בעניין קידום מעמדם של יהודי מרוקו וניצול אהבתם לצרפת, בתוך אד״צ/מרוקו, מע״ש, תיק וסו. במכתבו לליוטה מן ה־5 במאי 1918 הוא מעלה הצעה מקיפה לרפורמה חברתית־ תרבותית בקהילות היהודיות, ובמיוחד בקרב הנוער היהודי, שתקרב אותו עוד יותר, לטענתו, לערבים של צרפת. ראה שם.
עם תום החקירות וההתייעצויות פורסמה הרפורמה העיקרית הראשונה בסוף מאי 1918 מעל דפי העתון הרשמי של הפרוטקטורט בצורת צ׳היר שנחתם בידי הסולטן ב־22 של אותו החודש. בפקודה זו הוגבל תחום אחריותו של ועד הקהילה לניהול העניינים הדתיים, ארגוני הצדקה ונכסי ההקדש. הוועד כלל מספר נכבדים שהתמנו בידי ראש הממשל המרוקאי (״הווזיר״ הראשי״ שעמד בראש המח׳זן) מתון רשימות שהציגו הקהילות, מספר שונה בבל קהילה על פי גודל האוכלוסייה היהודית. משמעות הדבר הייתה אישור המינויים בידי השלטונות הצרפתיים. הוועד, שכלל מארבעה עד עשרה חברים, מונה לשנתיים, עם אפשרות לחידוש כהונת חבריו. הצ׳היר גם אפשר לשלטונות הפרוטקטורט לפקח במישרין על חיי הקהילות באמצעות המפקח על המוסדות היהודיים, שמונה בידי מנהל העניינים השריפיים. הטעם הרשמי לארגונן מחדש של הקהילות היה קידום המודרניזציה של המוסדות המסורתיים, אך התוצאה למעשה הייתה הכפפתן של הקהילות לשלטון הקולוניאלי בלי לספק להן את האמצעים להתאים את עצמן לשינויים הדרושים.
אשר לבתי הדין הרבניים, הם שמרו מאז ומתמיד על מידה רבה של שליטה בענייני הקהילות היהודיות, על אף התחרות שהתחרו בהם מערכות שליטה אחרות. בית הדין הוא גם שקבע את מעמד האוטונומיה הפנימית היהודית יותר מכל מוסד יהודי פורמלי אחר. הכוונה ברפורמה שנקבעה בפקודה של 1918 הייתה קודם כול להקים ביורוקרטיה משפטית חדשה שהשלטון הקולוניאלי יוכל לפקח עליה בקלות ולהגביל את סמכות בתי הדין הרבניים לתחומים של דיני אישות וירושות; לשם השוואה, הצו של אוגוסט 1913 הגביל את סמכות בתי הדין היהודיים לעניינים דתיים: נישואין וגירושין, ירושות, מוסדות צדקה, ניהול בתי הכנסת וכו'. על פי הצ׳היר של 1918 הוקמו בהתחלה ארבעה בתי דין ראשיים במרכזים העירוניים החשובים ביותר שהיו תחת שלטון צרפת — קזבלנקה, פאס, מראכש ומוגדור — ומונו חמישה דיינים יחידים במרכזים אחרים מאוכלסים פחות: רבאט, סלא, סאפי, מזגן ומכנאס. בתי הדין כללו שלושה דיינים, שאחד מהם שימש כאב בית הדין, וכן מזכיר בית דין; כולם קיבלו את מינוים ואת משכורתם מידי השלטון הצרפתי. כן הוקם בית דין רבני גבוה ששימש בית דין לערעורים, מושבו ברבאט, והדיין שעמד בראשו נחשב כרב הראשי של יהודי מרוקו. בתי הדין הושמו תחת פיקוחו של המפקח על המוסדות היהודיים, שהיה חלק מן המנהל המרכזי של הפרוטקטורט. הם הורשו לנהל את פנקסיהם בעברית, אך היה עליהם להציג רישום של דיוניהם בצרפתית בסוף כל חודש לווזיר הראשי.
איך בוצעו הרפורמות בקהילות השונות הלכה למעשה? האם הן הפכו על פיהם את סדרי הקהילה ומסורותיה? גם לאחר מימושן של הרפורמות המשיכו היהודים להזדקק להכרעה או לשירותי הבוררות של הדיינים אף בעניינים שהיו מעתה מחוץ לסמכותם של בתי הדין הרבניים. פקיד הפרוטקטורט הצרפתי(le contrôleur civil) במכנאס כתב בשנת 1919: ״אכן, הם נוטים להביא את כל ענייניהם בפני הרייך מה שגרם להקמת מדינה בתוך המדינה״. על מידת הרגישות של פקידי הפרוטקטורט לעצמאות הדיינים יעיד המקרה שלהלן: אב בית הדין של פאס שלח מכתב לדיין של מכנאס וביקש ממנו לקרוא בבתי הכנסת את התקנות של בתי הדין, שהגבילו את סמכותם לענייני אישות וקבעו שיש להביא ענייני מסחר ורכוש בפני הקאדי או הפחה. פקיד הפרוטקטורט הסכים עם מטרות פנייתו של הדיין מפאס, אך העמידו על כך שפנה במישרין שלא כדין לעמיתו ממכנאס, ועקף בכך את פיקוחם של השלטונות הצרפתיים. כדי למנוע מקרים דומים שלח ליוטה צו לכל הרשויות המקומיות ודרש מהן לדאוג לכך, שכל התכתבות בין חברי בתי הדין תועבר באמצעות השלטונות הצרפתיים.
תהליך ביצוע הרפורמות בקהילת מוגדור מאלף הן מצד מידת התערבותם של הפקידים הצרפתים המקומיים בניהול חיי הקהילה והן מצד מידת השפעתן של הרפורמות על מסורות הקהילה.
מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-עמ' 85-83
PÜRÏM DE LAS BOMBAS -Tanger, novembre 1947. A. I. LAREDO
PÜRÏM DE LAS BOMBAS
Il est célébré chaque année à Tanger, le 21 du mois d'Ab. Voici pourquoi il a été institué; lors du bombardement de la ville par l'escadre française, sous les ordres du prince de Joinville, le 6 août 1844, aucun dommage ne fut subi par la Communauté. Ce pürim a donc pour raison d'être une action de grâces afin de remercier Dieu que les Juifs de la ville soient sortis indemnes de ce bombardement, et qu'en outre aucun désordre n'en soit résulté.
Toutefois il faut signaler qu'à l'occasion de ce bombardement, deux incidents se produisirent; ils sont sans grande importance d'ailleurs, mais ils méritent qu'on y fasse allusion parce qu'ils ont été conservés par la tradition locale. Cette tradition rapporte comment deux personnages bien connus échappèrent miraculeusement à la mort. L'un, David Azancot, drogman du Consulat de France, qui avait pris part aux discussions entre le représentant de la France et les autorités chérifiennes, et sur lequel ces dernières fondaient leurs espoirs pour régler l'incident; l'autre est le rabbin Messod Cohen, fondateur de la synagogue qui porte encore son nom et horloger attitré des mosquées de la ville. Lorsque les pourparlers prirent fin par la rupture des relations entre la France et le Maroc, David Azancot avait reçu la mission de se rendre à Cadix pour assurer le ravitaillement de l'escadre française. Il se sauva brusquement des mains des douaniers marocains, lesquels avaient reçu l'ordre d’empêcher son départ, et il put gagner une chaloupe qui le conduisit à bord du vaisseau amiral. Là, il s'étendit, recru, sur une chaise longue, sur le pont du navire et, vaincu par le sommeil, il vit en rêve l'apparition d'un saint vénéré à Tanger, rabbi Messod Buzaglo, qui lui disait: « David, lèvetoi! » Réveillé en sursaut, il vit devant lui un officier d'ordonnance de l'amiral qui venait lui dire gentiment: ;, Monseigneur vous demande. » David se précipita hors de son siège pour se rendre auprès du prince de Joinville. A peine venait-il de quitter sa place qu'un boulet, lancé par la batterie du port, vint mettre en pièces la chaise qu'il avait occupée. Quant au Rabbin Messod Cohen, on raconte qu'au moment de fermer les volets de sa chambre, un projectile, rasant les murs de près, lui emporta juste deux doigts d'une main. A part ces deux incidents, que le peuple tint pour miraculeux, personne n'a laissé à Tanger d'autre récit écrit sur le bombardement de 1844 : il n'y a donc comme document que la meghillah qu'on lit dans les synagogues de la ville le jour du Pürim de las Bombas; cette lecture est suivie des louanges et psaumes de circonstances. Ce document reflète la grande inquiétude où se trouvaient les habitants de la ville et particulièrement les membres de la communauté juive devant les dangers qui les menaçaient. Voici la traduction de la première partie, celle qui intéresse notre sujet:
Dans le temps, il n'y avait pas d'horloger musulman dans la ville el malgré leur intransigeance, les Musulmans devaient se résigner a admettre la présence de Rabbi Messod dans les mosquées chaque fois que ses services étaient nécessaires.
(2) Ses descendants ont continué a etre les fournisseurs officiels de la marine de guerre française à Tanger jusqu'à ces dernières années.
(3) Voir le récit détaillé de cet Incident et les services rendus a la France par la famille Azancot dans l'ouvrage de mon cher et regretté père, Isaac Laredo, Mémorias de un viejo Tangerino, Madrid, 1935, pp 97-108
« Rouleau pour le 21e jour d'ab, moisde miséricorde de l'année Bien-être certain pour Israël de la création.
« Des miracles et des merveilles furent accomplis en notre faveur par le Seigneur Dieu, notre Secours et notre Bouclier, le bien Certain d'ab, mois de miséricorde. Son nom étant Menahem, il nous servira de consolation. »
Nous vous rapporterons la puissance du miracle dont je me souviens. Dans ce temps et dans ce moment, il arriva que des rois se réunirent : le roi de France et notre grand Seigneur, notre souverain, se présentèrent en justice au sujet d'un différend.
» Et il advint que le 7e jour du mois précité, pendant que nous étions tranquilles et en sécurité chacun sous sa vigne, voici que, près du rivage et dans le port, de grands navires et de grandes frégates nous cernèrent et nous entourèrent en nombre considérable, expédiés par le roi de France pour nous assiéger dans notre camp.
» Et la journée du 11, je l'appellerai jour cruel,jour de furie et jour de dispute. En ce jour, nous apprîmes la nouvelle que pour cette même journée la bataille avait été organisée contre nous. Nos cœurs fondirent et, pareils à la femme enceinte qui approche de sa délivrance, nous fumes pleins de souffrance. Nous clamâmes devant l'Eternel, Dieu de nos ancêtres: « 0 Seigneur, notre Dieu, il nous suffit de porter le deuil de notre Sanctuaire détruit; que ce [nouveau malheur] ne soit pour nous que chancellement, achoppement et rappel de notre iniquité. » Notre force s'affaiblit et, dans notre attente, la torpeur s’empara de nous; « c'est là que nous nous assîmes et aussi que nous pleurâmes ». Comme des poissons dans un filet, [ainsi] nous fûmes attrapés. Nous ne savions pas si nous devions fuir pour sauver nos vies ou si nous devions rester à notre place. Comme celui qui s'endort au sein de la mer, [tels] nous fûmes en nous couchant et comme le naufragé dans la furie des vagues, [ tels] en nous réveillant. Notre âme fut en désarroi et l'esprit faillit nous quitter. Jusqu'au 21e jour du mois, nous ne sûmes à quoi nous en tenir sur les intentions de la flotte. En plein jour, nous levâmes les yeux et vîmes qu'elle prenait ses dispositions pour nous combattre. Notre cœur faiblit et nous perdîmes la tète: nous nous voyions comme des brebis prêtes au sacrifice. Et nous nous disions: « Notre espoir est perdu, nous sommes condamnés. » A peine achevions-nous de dire ces mots que nous entendîmes le fracas d'une grande secousse, un tremblement, des détonations et le bruit terrible [que faisaient] de grandes pierres [projetées par] des creusets de fer et appelees bombas. Tout cela se passait derrière nos murs et, pareilles à l'effervescence d'une chaudière, des fusées, des flèches et la mort montaient sur nos fenêtres. Et nous tous ensemble, nos femmes et nos enfants, nous nous considérâmes comme des bêtes. Parmi nous, il y avait des gens qui voulaient fuir pour se sauver; mais ceux qui parvenaient à échapper d'un piège tombaient dans un autre plus dangereux encore, entre les mains des Arabes qui habitent notre ville. D'autres couraient d'une cour à l'autre, d'un coin à un autre coin, criant, pleurant et se lamentant. Les hauts cris des enfants et des nourrissons s'élevèrent devant le Seigneur notre Dieu. O.notre Dieu, qui va s'apitoyer sur notre honte? Devrons-nous périr d'une mort sans gloire, nous et notre pays? Et nous fûmes impuissants comme le sont les sauterelles devant les cris de la foule. En une minute, nous subîmes quarante coups, et si cela avait duré vingt-quatre heures, nous aurions pu être assimilés à Sodome et Gomorrhe, qui furent détruites en un instant, juste le temps de se courber pour faire une révérence. Et tout le peuple écouta le tonnerre et vit les éclairs [des détonations], et le feu se répandit sur la terre de notre patrie. Dans notre camp, tous soupiraient et se lamentaient devant tant de tribulations, car ils croyaient à une mort certaine.
» Après midi, la miséricorde et la pitié divines augmentèrent et notre prière fut exaucée par Dieu. Il se leva du Trône de la rigueur pour s'asseoir sur le Trône de la miséricorde et s'apitoyer sur nos restes. Les pluies de la fureur tarirent et les grosses pierres cessèrent de tomber; le tonnerre cessa de gronder complètement, comme si rien n'était arrive.
Louanges à Dieu, notre Rédempteur qui accroît Sa bonté pour nous, le seul qui opère de grands miracles. Nous n'avons pas assez de mots pour remercier le Seigneur de nous avoir protégés contre les bombes qui passaient au-dessus de nos têtes et qui tombaient même devant nous. Grâce à Dieu, béni soit-Il, personne ne fut atteint, le filet se déchira et nous fûmes sauvés. Et Dieu disposa favorablement les Arabes qui nous entouraient, et ils ne nous causèrent pas le moindre mal. Hommes de notre génération, considérez comme fut opéré le miracle avec toutes ses conséquences. Béni soit notre Dieu .
»Et parce que Dieu fit cette journée, égayons-nous et réjouissons-nous en elle avec la joie qui est due à un mois dans lequel la tristesse fut changée en allégresse. Nous devons donc louer, glorifier et exalter Celui qui fit pour nous tous ces miracles, car « l'Eternel a fait de grandes choses pour nous ». Et nous nous souviendrons de cette journée tous les ans pour la célébrer comme jour de festin et de joie, pour nous et nos descendants, afin que tous fassent des dons en faveur des nécessiteux, chacun d'après ses [moyens, dons destinés à être] distribués aux pauvres. Qu'il est beau le [sort qui est notre] partage !Nous appartenons à notre Dieu et c'est vers Lui que nos yeux se dirigent. Qu'il fasse un signe heureux à notre adresse afin de rassembler nos dispersés et pour élever notre étendard! Que le Rédempteur vienne à Sion bien vite, en nos jours mêmes! Amen! » La deuxième partie de cette meghillah, qui commence avec le 7e verset du chapitre LXIII du Livre d'Isaïe, comprend une série de louanges et de remerciements à Dieu extraits des Psaumes et d'autres livres de la Bible. A Tanger, toutes les synagogues possèdent un phylactère de parchemin sur lequel sont écrites ces deux meghilla-s. Chacune d'elles est donc lue le jour du piirim qui lui correspond. L'officiant doit faire la lecture en public, pendant la prière du matin. Il n'est pas rare de trouver des copies de ces meghilla-s chez les vieilles familles de la ville.
PÜRÏM DE LAS BOMBAS -Tanger, novembre 1947. A. I. LAREDO
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים-יוסף טובי-מקדם ומים כרך ט'
נוסח התעודה
בס״ד
טופס שטר נדרשנו להעתיקו כדי שיהיה הלוקח זכותו בידו וז״ן –וזה נוסחו-: מכה המסור ביד גזבר העניים החכם השלם כהר״ר-כבוד הרב רבי– חיים ה״ן-הנודע בן– דנאן נר״ו מבדי״א“-נטריה רחמנא ופרקיה מבית דין ישמרם אל– ויחידי הקהל לפקח על נכסי העניים ולהשכיר קרקעות העניים כמשו״ח-כמו שכתוב וחתום-בידו נתן רשות ליעקב ה״ן כלפון ולשות'-ולשותפו– משה בה״י-בן היקר-שלם ה״ן סמחון וידי״ן-וידיע בן– כאבישה לבנות בית או חנות סמוך סמוך למעסרה-הכוונה כאן לבית הבד– הידועה לשמואל הן' דידי ולא יפרעו בשכי'-בשכירות– המקום ההוא' כ״א-כי אם– סך שתי אוקיות [ ] עוד כל ימי הארץ-כלומר לזמן בלתי מוגבל- יען כי דבר זה נראה לו שהוא לתועלת העניים כמפורסם לכל ואדעתא דהכי נתרצו האנשים להשכיר המקום ההוא שלא יוכלו אחרים לבוא בגבולם כלל ולראיה בידם ח׳׳פ-חתמנו פה-בסיון ש׳ תעננ׳׳ו לפ״ק ושו״ב- שנת תקע"ו-1816- לפרט קטן ושריר ובריר– וקיים ע״ך נמ״ן מוע״ן-עד כאן נמצא כתוב מועתק על נכון– בלי תו״מ וחתו' – תוספות ומגרעות וחתומים– עליו החכם השלם והכולל הדומ״ץ כמוהר״ר-הדיין המצויין כבוד מורנו הרב רבי– רפאל אהרן מונסונייגו זלה״ה-זכרו לחיי העולם הבא- והי׳ פתחיה סירירו והכרנו חתימתו מוהרא״ם הנז'-מורנו הרב רפאל אהרן מונסונייגו הנזכר– ונתקיימה לנו חתימת פתחיה הנז׳ באחד מדרכי הקיום וס״ל-וסמוך לו– נמ״ך נעשו ב׳ גופים וזה ניתן ביד משה הנז׳ ע״ך נמ״ן מוע׳׳ן א״ב תב׳׳ת-אות באות תיבה בתיבה- בלי תו׳׳מ וס״ל נמ׳׳ך האנשים הנז׳ מכרו הבית הנז׳ להר׳ שאול בן דוד ויוסף כמשו״ח. והן היום קמו גזברי העניים ותבעו ליורשי הר״ש-הרב שאול-הנז׳ ולמשה הנז׳ לפרוע להם סך השכירות דלשעבר וגם כן יתחייבו להם בלהבא ונתפשרו עמהם בסך השכירות וגם מכרו להם חלק העניים בבית הנז׳ ולא נשאר לעניים שום זכות בבית הנז׳ כי החליטו המכר ליורשי הר״ש הנז׳ וכל זה היה בהסכמת בדי״ץ-בית דין צדק-והנגיד יצ"ו-ישמרהו צורו ויוצרו-ולראיה ח״פ וקיים ע״ך נמ׳׳ך מוע׳׳ן א״ב תי׳׳ב וחתו, עליו כמוהר״ר חיים הצרפתי זלה׳׳ה והכרנו חתימתו ובנייר אחר נמ׳׳ך.
- העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ובשח״ך ב״א למ״ש הי׳ משה בהי׳ שלם בן׳ סמחון וידי״ן כאבישה ורי׳ יעקב בה״י אברהם ה״ן כלפון דידיע ן׳ סמאגה והו׳ שנטו״ק-והוא שנטל וקיבל– מאת הר׳ שאול בה׳׳ר-בן הרב– יצחק ה״ן דוד ויוסף סך המשים מתקאלים [….]ובעדם גמרו ומכרו לו הבית שבנו בשות׳-בשותפות– שניהם במקום הנקרא צפאיין הסמוכה להאלמעצרה שבנה הי׳ שמואל הן׳ דידי מכירה גמו'-גמורה– חתוכה וחלוטה מתהומא דארעא עד רום רקיעא עם כל תשמישיה והנאותיה ומנעוליה ולא שירו המוכרים הנז׳ שום שיור זכות לא להם ולא לב״ך אפי- לבאי כחם אפילו– נעיצת יתד כי כבר סילקו עצמם ועצם וזכות כל ב״ך מעל קרקע זו ומעל מקצתה סילוק גמור וקע״ע-וקיבלו על עצמם– בכח הקוש׳׳ח- הקניין ושבועה חמורה-לקיים הקרקע הנז׳ ביד הקונה הנז׳ וביד ב״ך מנוקה ומשופה מכל מין עירעור ושטנה-התנגדות, יריבות– שבעולם וכך אמרו המוכרים הנז׳ לקונה הנז׳ זיל קני לך זביני אלין אינון ושבחיהון ומעליהון ואנן ניקו ונדכי ונשפי זביני אלין מכל מין עירעור וצבי הקונה בזביני אלין – ארמית:לך קנה לך קניינים אלו, ושבחיהם והטבותיהם, ואנו נעמוד וננקה ונשפה קניינים אלו מכל מין וערעור.והסכים הקונה לקניינים אלו– ומע׳– –ומעתה- יזכה הקונה הנז׳ בקרקע הנז׳ זכיה וחזקה גמו׳ לירש ולהוריש לבנות ולסתור ולשכור ולמכור ולמשכן לכל מי שירצה כאדם העושה בשלו ולית דימחי בידיה כאדם העושה בשלו והו׳ שט״ז מו'- והודאת שטר זה מוחזק– ומקויים בכל חי'- חיזוקי – וקיומי סבדי״א בתפי׳- סופרי בית דין ישמרם אל בתפיסה– ומאסר ובאחריות גמו׳ דב״ב ושאינו ב׳׳ב-דבן ברית ושאינו בן ברית– עליהם ועי״א ועכ״ן מקוא׳׳ם שקוש׳׳י דלא כאס׳ ודלא כטו״ד- ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן מטלטלי שקנו ושיקנו. דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי- ונגמר הכל בדל״ב ובשח״ך בעי'-בעשור -אחרון לח'-לחודש- טבת מש׳ תק״ף- דצמבר 1819– וקיים וחתו׳ עליו כהר׳׳ר יעקב אזוולוס והר׳ יעקב אביטבול- הראשון נזכר על ידי בן נאיים תרצ״א, דף ע ע״א, כאחד מחכמי פאס שחי באמצע המאה ה־18; והשני לא מצאתי זכרו. והכרנו חתימת החכם הנז'- ר׳ יעקב אזוולוס. ונתקיימה לנו חתימת יעקב הנז'- ר׳ יעקב אביטבול. ובנייר אחר נמ״ך ראו ראינו אח״מ – אנן חתומי מטה. שטר חלוקה שחלקו יורשי הר׳ שאול חן' דוד ויוסף הקרקע שירשו ממורישם הנז׳ ועלה לחלק מרים בת שאול הנז׳ החצר הנק׳ ע״ש ן׳– על שם כן– זכירי שבשכנות החצרות החדשות שבהאלכדייה- שם שכונה בפאס שהיו בה בתי יהודים רבים. ראה עובדיה תשל׳׳ט, א, עמי 129. עם הבית הידוע להם במקום הכבשן שצורפים שם זהב וכסף- מלאכת הצורפות בפאס הייתה בלעדית בידי היהודים, וכן בצפרו. על הצורפים היהודים בפאס -כמו שראינו כ״ז כוח״ך- כל זה כתוב וחתום כראוי- ובכן הע״ע בקש״ט בדל׳׳ב ובשח״ך כ״א למ׳׳ש – העידו על עצמם בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקני ביה ובשבועה המורה כראוי בל אחד למה שיתחייב.מרים הנז׳ והו״ג בכ״ז-הודאה גמורה בכל זה– שבעד סן שלש מאות מתקאלים וחמשה ועשרים מתקאלים מכ״ט-מכסף טוב- שנטו״ק מאת אחֶיה ר׳ יעקב ושלמה בה״ר שאול הנז׳ גמרה ומכרה להם החצר הנק׳ ע״ש ן׳ זכירי הנז׳ עם הבית שבמקום הכבשן הנז׳ מכירה גמורה בכל מוצאיה ומובאיה ותשמי׳ והנאותי׳ וכח״ו-ותשמישיה והנאותיה וכל חוזק- שיש לה באמת הביבין ובמקום האשפה הכל כאשר לכל מכרה להם המקומות הנז׳ מכי׳ גמר-מכירה גמורה– עומקא ורומא מארעית תהומא ועד רום רקיעא מכי׳ שו״ק כד״ו-מכירה שרירא וקיימא כדת וכדין– דלא למיהדר בה לעלמין מכי׳ מ״ו בכח״ו שבעולם באו״ה כפה״ד כתחז׳׳ל ומעו״ע-מכירה מעתה והלאה בכל חוזק שבעולם באופן המועיל כפי הדין כתקנץ חז"ל ומעתה ועד עולם– ילכו הקונים הנז׳ ויזכו ויחזיקו במכי׳ זו זכות גמו׳ וחזקה גמו׳ יבנו וימשכנו וידורו וימכרו ויחליפו ויתנו במתנה לכל מי שירצו ויעשו במקומות הנז׳ חו״ר-חפצים ורצונם- כאדם העושה בשלו ולא איתי דימחי בידם ויאמר להם מה תעשו ולא שיירה המוכרת הנז׳ במכי׳ זו שום שיור וזכות ושיעבוד לה לעצמה ולב״ך ועליה רמי לסלק כל מו״ט-מענה וטענה-מעל מכי׳ זו ומו״ט מקצתה ס״ג-סילוק גמור– עד אשר תשאר מכירה זו מוחזקת ומקויימת ביד הקונים הנז׳ וביד ב״ך-בא כוחו– מנוקה ומשופה מכל מיני עירעורין שבעולם בהשתדלותה בהונה ואונה וכץ אמ״ל-אמרה להם-המוכרת הנד לקונים הנז' זילו והזיקו וקנו ואנא בס״ד איקו וכר וצביאו- ארמית:לכו והחזיקו וקנו ואני בעזר השם אעמוד וכו'-הקונים הנז' והחזיקו במקומות הנז' וק״ע-וקיבלו עליהם– זביני אלין כאדם המחזיק בדבר הקנוי לו ולהיות שמרים הנז' היא כעת פחותה מבת עשרים לכן הודענוהו שהמוכר קרקע שירש ממורישו והוא פחות מבן עשרים שאין ממכר ואפ״ה-ואפילו הכי-נשבעת ש״ח-שבועה חמורה– לאשר ולקיים זה המכר ביד הקונים הנד לצמיתות לדורות עולם ואם ח׳׳ו-חס ושלום– תחזור ותערער על המכר הנז' לבטלו היא או ב״ך מעו״ע נקושח״ך-בא כוחה מעתה ומעכשיו נקטה קניין ונשבעה שבועה חמורה- מרים הנז' ונתחו״נ לו״ל-ונתחייבה ונשבעה לשלם ולפרוע– לקונים הנ״ל סך אלף מתקאלים מכ״ט-מכסף טוב– קנס ש״ך-שלא כדין– באו״ה כפ״ה ובפ״ה כתחד׳ל ובאמ״ץ-באופן המועיל כפי ההלכה וכפי הדין כתקנת חז"ל ובאותו מצב-נקושח״ך הר׳ אברהם הכהן בה״ר דוד הכהן הס, והו׳׳ן בר׳׳ן-הסכמה והעיד ונשבע ברצון נפשו,הודאה נבונה כרצון נפשו-והסכים על המכר הנז' שעשתה ארוסתו מרים הנז׳ עכמ״ד ומפו״ל באו״ה כפ׳׳ה כתחז״ל והועה״ך בשט׳׳ז מו״מ בבחו״ח כתחז׳׳ל ובנא׳׳ג וכו׳ ובאח״ג ועי״א ועכ׳׳ן מקו״ם שקו״ש כתחז׳׳ל דלא כאס׳ וט״ד-הנזכרת על כל מה דכתיב ומפורש למעלה באופן המועיל כפי הדין כתקנת חז״ל והודה על הכתוב בשטר זה מעתה ומעכשיו בכל חומר וחיזוק כתקנת חז״ל ובנאמנות גמורה וכו׳ ובאחריות גמורה ועל יורשיו אחריו ועל כל נכסיו ומקרקעי ואגבן מטלטלי שקנה ושיקנה כתקנת חז״ל שלא כאסמכתא וטופסי דשטרי-ולא יורע כה שט״ז מחמת איזה לשון חסר ויתר או משתמע לתרי אנפי אלא הכל יהיה נדרש לתועלת וזכות הקונים הנז׳ ונ״ה-ונגמר הכל– בקוש׳׳ח עכמ׳׳ד ומפו״ל. והיה זה קודם כניסת מרים הנז׳ עם הר׳ אברהם הנ לחופה בשלשה עשר יום לחדש כסליו ש׳ וירשו בית יעקב את מורשיה׳ם-תר"א-נובמבר 1840- לפ״ק והשו"ב-והכל שריר ובריר– וקיים וחתו׳ כמה״ר ראובן סירירו- נפטר בשנת תרט״ו(1855). ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף קד ע״ב; עובדיה תשל״ט, א, עט׳ 122, 124.וכמהר״ר שלמה אבן צור ז״ל- נפטר בשנת תר׳׳ג (1843). ראה עליו טוליראנו תרע״א, עמי 194; בן נאיים תרצ״א, דף קטז עא- והכרנו חתימתם ע״ך נמ״ך מוע׳׳ן א״ב תי״ב ולראייה ח״פ ב״ט יום לח׳ טבת ש' צדקת״י-תר״ד (דצמבר 1843).
חתי׳ יעקב אביטבול לא נתקימה לי והשאר כולו מקויים וד״ק וק׳׳ש ידידיה מונסונייגו ס״ט
יצחק אבן שמול ס״ט
ודין קיומה וקיים שנית. הערה זו נרשמה בקולמוסו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, שכתב גם את המסמך כולו.
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים-יוסף טובי-מקדם ומים כרך ט'-עמ'70-65
רבי יעקב משה טולידאנו-נר המערב-קסג-קסט-קורות המאה החמישית
הנה כי כן נמשכו שנות הבלבול ההם, בלבול במשטר המדיני, ובלבול בחיי היהודים והיהדות של טלטול וגלות , ממקום למקום ושל ריב מפלגות על ידי התנועה השבתאית שארכה כמעט כל שנות ממשלת מולאי ארשיד.
אך מן העת שבאה הממשלה לידי מולאי ישמעאל אחיו מני אז באה תקופה חדשה כמו להמשטר הממלכותי כן גם ליהודי מרוקו, הם שאפו אז בשנים הראשונות של ממשלת מולאי ישמעאל, חיים חדשים, חיים של עושר וכבוד, רוב המסחר והמעשה וגם חלק נכבד בהנהגת המדינה נמסרו אז בידי היהודים.
סופר הזכרונות רבי שמואל אבן דנאן כותב "בשנת תל"ח עד שנת ת"מ היה דבר כבד מאד עד שהיו מתים בפאס במדינה בכל יום אלף. וברחוב היהודים בכל יום כ"ד נפשות בערך. ואחר כך היה גם רעב ויוקר אך היהודים לרוב עושרם לא הרגישו ביוקר ".
אך ביותר שגשגה קהלת היהודים בעיר מכנאס, והקהלות הנלוות לה שבהערים צפרו, סאלי, ורבאט, עוד מכבר בימי מולאי ארשיד היה מולאי ישמעאל נציב של הערים ההם וביחוסו הטוב אל היהודים היו הקהלות ההם מאושרים מיתר יהודי המערב, והמונים רבים מערים אחרות במרוקו, באו ויתיישבו בם ותהינה לערים גדולות ונכבדות.
עד כי כאשר נמנה מולאי ישמעאל למושל כללי במרוקו, רכז את שלטונו במכנאס, תחת פאס הבירה, ובזה הייתה העיר ההיא עוד גם לעיר ואם של היהדות, בה ישבו לא רק גדולי תורה רבים, כי אם גם הנגידים הראשיים ובאי כח היהודים במרוקו אצל הממשלה, ובאי כח אלה היה להם חוג השפעה רב ערך גם מחוץ לענייני היהודים והיהדות, על ידי קירוב הדעת שהיה להם בחצר המלכות ועם המלך.
ביחוד הצטיינו שתי המשפחות טולידאנו ומאימראן, בעיר מכנאס , עד כי מפני השפעתם ופעולתם שכל כך גדלו מאז, נודעה עד כה בקרב יהודי המערב מליצה זאת "טולידאנים ומאימראנים, עליהם נתייסדה הארץ" או "להם לבדם נתנה הארץ ".
אחרי הנגיד חביב טולידאנו שזכרנו במאה הקודמת, עוד אז על ידי מולאי ישמעאל, אנשים שונים מבני המשפחה הזאת במכנאס, למשרות גבוהות, רבי דניאל טולידאנו מרבני העדה נמנה לאיש ויועצו של מולאי ישמעאל בהיותו עוד נציב במכנאס, ובבנו של רבי דניאל, יוסף טולידאנו, מצא אחר כך מולאי ישמעאל עזר רב בהתמנותו למלך על מקום מולאי ארשיד אחיו, וימנה גם אותו. ליוסף טולידאנו הבן, ליועץ ולמשנה המלך, אחר כך נמנה לקונסול בהרפובליקה ההולאנדית ועל ידו נכרת ברית שלום בין זו ובין מולאי ישמעאל, ואז בהיות בהולאנדיה, מלא את תפקידו, תפקיד יועץ ומשנה המלך, אחיו חיים טולידאנו, אותו שלח מולאי ישמעאל עוד במלאכות נכבדה של עסק מדיני לפני מלך אנגלייא.
גם בני דודם של יוסף וחיים, אלה, והם חיים ואברהם, בני רבי ברוך אחיו של רבי דניאל הנזכר, הים גם להם מהלכים בחצר המלכות ויהיו נאמנים כל כך בעיני בית המלך, עד כי המלכה אשת מולאי ישמעאל מצאה לה לנכון להפקיד רק אצלם סכומי כסף גדולים.
ובני המלך גם כן שמו אותם לפקידיהם בענייני ממונות, אומנם הדבר הזה היה נסבה להמיט כמעט אסון נורא על האיש אברהם טולידאנו ההוא. בשנת תס"ד בעת שמצב היודי מרוקו נהפך לרעה על יד התהפכות יחס מולאי ישמעאל אליהם כמו שידובר הלאה לפנינו, מצא אז גם בנו של מולאי ישמעאל, מולאי עלי, על ידי עסק ממון שהיה לו עם אברהם טולידאנו, תואנה לקחת הון לא לו.
המעשה היה כך : לחיים טולידאנו אחיו של אברהם, היה חוב של ארבעת אוקיות על בן המלך ההוא, מולאי עלי, ויהי כאשר טבע אותו לשלם את נשיו. המחא אותו לגבות מהסכום שנתן לאברהם טולידאנו אחיו לפקדון, וכן נשען על דבריו אלה של מולאי עלי.הלך חיים טולידאנו וקבל את סכום החוב שלו מאברהם אחיו, לימים כדשרש מולאי עלי את סכום פקדונו מאת אברהם, נכה לו זה ממנו ארבעת אלפים האוקיות אשר נתנם לחיים אחיו. ויראה לו כתב היד שנתן הוא מולאי עלי ביד חיים להרשות לו בגבית הסך הזה. ואמנם הוא כחש בכל זה על ידי טענות שוא ושקר ויהי כאשר מאן אברהם טולידאנו לתת את הסך ארבעת אלפים אוקיות, עלתה חמתו של מולאי עלי בן המלך, עד להשחית, ויסגיר את ידידו מאז, את אברהם טולידאנו, בבית הסוהר, עד שזה היה אנוס לשלם מכיסו. וזה נוסח המכתב אשר שלח אברהם טולידאנו מבית כלאו, לאחיו חיים, למען ימציא לו את הסכום ההוא, לפדות נפשו, המכתב נכתב בלשון ערבית מקוראית, ואותו הננו נותנים פה בהעתקה בעברית .
לידי אחי הרב חיים טולידאנו….סבת השורות האלה לבקשך בעד נפשי, פשני נא אחי, דע כי בן המלך נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה אמר לי לא אבדו, כי אם בידך, ועתה אחי, הוא תפס אותי בהאלף וארבע מאות שנתן לי מכבר אשר מהם נתתי לך ארבע מאות מתקאל ( הם ד' אלפים אוקיות ). עתה בהגיע כתבי זה לידך תחזיר על יד יהודה הלוי ואחיו לסאלי סך ת' מתקאל שנתתי לך, גם הנני צריך עוד לתשלום התביעה ר"ן מתקאל, לך נא לאשתי לתת לך משכון ותראה אצל מי ללות בעדי ברבית שתהיה, והושיעני בהסך ההוא, אני הנני יושב בסוהר והקולר בצוארי זה שני ימים. ואתה אחי הושיעני עם כנפי נשרים, כי אם ימשך הדבר עוד זמן לא תחשבו אותי בחיים כי אם סופי לידון בשריפה, ומשל ההמון אומר היד האחת רוחצת חבריתה, ולכן רק ממך תשועתי, ואם אספר לך צערי לא יספיק לי נייר ודיו, אם תראני בודאי לא תכיר אותי מפני היגון והעינוים שאני סובל.באופן, תמשכן כל מה שיש לי ושלח אלי הסך המבוקש ההו, הנני כלוא ומעונה אינני אוכל ולא שותה ונחשבתי כמת, הושיעני מהר בשם ה', אחיך אברהם טולידאנו החותם ביום עשרים לחודש תמוז תס"ר.
ואמנם ימי מאסרו לא ארכו כל כך כי אחיו חיים שלח לו את הסך הדרוש, ואך עסק האחים ירד אחר כך מטה מטה.
ומבני המשפחה השנית שזכרנו, משפחת מאימראן, העלה מולאי ישמעאל עוד אנשים אחדים ליועציו ולנגיד עדת היהודים, האיש יוסף מאימראן שחי בראשית המאה הזאת נמנה ליועץ המלך לנגיד העדה במכנאס. גם קרובו או אחיו מימון מאימראן נמנה לנגיד אחריו, וכן, במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל הצטיינו עוד האנשים האלו מקרב המשפחה הזאת. והם, שמעיה מאימראן אחי יוסף הנזכר ובניו, שלמה, אברהם מאימראן. גם בניו של הנגיד יוסף הנזכר והם, אברהם ושמואל מאימראן, ביחוד הצטיין הראשון אברהם שמלא מקום אביו יוסף ויהי ליועץ המלך ואיש סודו ולנגיד ראשי ומפקד על כל יהודי מרוקו " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו ", " נגיד ומצוה לאומים, " שר צבא ישראל "
וככה בתאורים כאלה תארו יהודי מרוקו אז את הנגיד הזה אברהם בן יוסף מאימראן, שאמנם גדול היה כבודו מאוד בעיניהם. וגם אצל הממשלה היה לו השפעה ופעולה רבה, הוא מת בליל ט"ו שבת בשנת תפ"ג 1823, על ידי רופא ישמעאלי שנתן לו רעל בתוך סם מרפא. ומיתתו של הנגיד אז עוררה עצב רב לכל יהודי מרוקו וירבו להספיד אותו, וחרוזים אחדים נציג פה אשר קונן עליו אחד מרבני פאס אז, המביעים את גודל כבודו ופועלו בעד עמו.
איך סר שר מבחר היקומים, מגיד ומצוה לאימים
יחד גדולים וקטניטם, ספדו על מות איש אמונים
ראש כל קצינים וסגנים
פועל צדק הולך תמים, ריחו נודף בבשמים
עומד בפרץ על עמו
נגיד רב תבונות.
כן חיו אז בימי הנגיד הזה, קרוביו אלה, שגם להם היה חשיבות גדולה, והם, מאיר מאימראן איש נכבד ונשוא פנים בעיני עמו ובעיני הממשלה, ופעמים רבות היה לפה ולמליץ להסב את לב הממשלה לטובת אחיו. ושמואל בן רבי יעקב מאימראן, עשיר וסוחר גדול אשר מסחרו פרץ בכל מרוקו ומחוצה לה באפריקה ואירופא, ובגלל זה היה לו יד ושם בין השרים ורבי המלוכה.
וכך כתוב בספר " משפט וצדקה ביעקב "
ומה שטענו חכמי מכנאס שכבר ראו יחיד בדורו שהיה פורע ידעתי את האיש ושמו הה"ר שמואל בן רבי יעקב מאימראן, ואלו היה רוצה שלא לפרוע מס כלל היה יכול, כי כן דרל כל קרובי בעלי השררה ונגידים ומי יאמר לו מה תעשה.
אחרי הנגיד אברהם בן יוסף מאימראן מלא את מקומו לנגיד, מימון מאימראן, אחד מקרוביו, שגם הוא היה חשוב שעיני שרי המדינה. אך לפי הנראה כי במות הנגיד אברהם מאימראן הגיעו ימים רעים לבני המשפחה הזרת לרגל הרדיפות אז.
ועל אחדים מהם עבר כוס חמתו של מולאי ישמעאל, את אחיו של הנגיד, שמואל בן יוסף מאימראן, תפשה הממשלה ותשימהו במאסר, לרגלי איזו עלילה, אשר לא נדע שחרה. גם בנו של שמואל, יצחק מאימראן הייתה אחריתו מרה כי נהרג בשנת תפ"ח בליל כ"ג לחודש כסלו, על ידי גנבים רוצחים שבאו לביתו והרגוהו וגם שדדו את רכושו.
רבי יעקב משה טולידאנו-נר המערב-קסג-קסט-קורות המאה החמישית
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
שלום מרדכי אזולאי
ת״ח רשום ומלומדי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים בסוף תרצ״ד. חבר ביה״ד לעדת המערבים, ויש לו אילו חידושי תורה בכ״י.
אליעזר ב״ר משה אזכרי
רב ומחבר במאה הט״ז. מיוצאי העיר אושקי בספרד. תלמידו המובהק של הרב המקובל יוסף םאגיס בצפת בשנת ש״מ. היה מגדולי המשתדלים ליסוד חברת ״סוכת שלום״ בצפת אשר הציבה לה למטרה להזהיר את העם לשוב בתשובה שלמה. לתועלת חבריה ותומכיה חבר את ספרו ״חרדים״. בהקדמתו, מזכיר את תפלותיו על קבר רשב״י במירון, ואלה דבריו:
שם ישבנו גם בכינו בראותנו איך רשב״י וחבריו בדורותם היו מצטערים ואוננים ובוכים על רוב פשעינו, ואותם הצדיקים לא היו גרמא בנזקן וקל וחומר לנו שאנחנו הגורמים ולכן עלינו לבכות ולהצטער כפלים . בנוגע לחכמת הקבלה כתב : ״מי שלמד חכמת הקבלה ועובד את ה' בתום לבב אע״פ שאין מלאכתו שלמה מלאכת ה' תקרא, , . בחבורו זה קנה לו שם, והושוה בחשיבותו לספר ראשית חכמה לר״א די וידאש, ומנורת המאוד לר״י אבוהב. הוא בנוי על ג' יסודות והם: ידיעת אלהים, הזכרת המצוות, ותשובה. הרב חיד״א בדברו עליו הרימו על נס: ״ושמענו מקדושתו נפלאות ומה שאדע לו בקושטנדינא יע״א.״ נפטר בצפת בשנת ש״ס.
חבוריו: א.ספר חרדים, מיוסד ע ל תוכחות מוסר ויראת ה׳ ע ל פי שרשי המצוות ביחוד אלו הנהונות בארץ. נדפס בוינציה ש׳ שס״א, ואח׳׳כ יצאו ממנו מהדורות רבות. ב. פירוש על הירושלמי, מסכת ברכות. ביאור קצר וברור דרחוק מכל פלפול וחידוד. אוצה״ס פ. סי׳ 335 .ג. פי׳ על איכה ע״ד ההבלה. אוצה״׳ס פ. סי׳ 166 . ד. פיוטים וזמירות בין השאר מיחסים אליו את הפזמון הלבבי ידיד נפש אב הרחמן״ שבזמנו נתפרסם ברבים.
יוסף יעקב אזכרי
כנראה שעלה לא"י בסוף ימיו. היה מרבני שאלוניקי. חבר ס' מראה עינים והוא חידושים
על סוגיות רש״י ותוספות. נדפס בשלוניקי שנת תקע״ו.
דניאל איםטרומשה
אבי הרב חיים אברהם איםטרומשה. מחידושי תורתו נדפםו ע״י בנו בס" ידך אברהם ח״א. כנזכר להלן. ומשוער שהיה מתושבי ירושלים ת״ו.
חיים אברהם איסטרומשה
נזכר בין רבני ירושלים באמצע המאה הששית לאלף זה. הספיד ביום הפטירה את הרב משה יוסף מרדכי מיוחס המכונה מי״ם, שהיה ר״מ ור״מ בעיה״ק, אחרי הרה״ג יום טוב אלגאזי. הספדו זה נדפס בספרו בן אברהם ב״ח, והוא חידושים על התורה וקצת שו״ת וחידושים על ד׳ הטורים. שלוניקי שנת תקפ״ו. חבורו השני ידך אברהם ב״ח, הכולל פסקים מאביו ר' דניאל, נדפס בשלוניקי תקע״ה.
גבריאל איספיראנםה
מרבני צפת במאה הרביעית לאלף זה. חי בזמן הרב יהונתן בר״מ גלאנטי. הרב חיד״א
מספד ששמע עליו מפי רבני ירושלים אשר קבלו ממנו שנשאר יתום מאב ואם, ולא נמצא
מי שיטפל בו ובאה אשה חשובה ולקחתו וגדלתו ותשכוד לו מלמדים למקרא ולמשנה ותלמוד
ושמה איםפיראנםה. והרב ז״ל בכדי לכבדה ולזכרה, כנה את עצמו בשם זה.
יוםף בן שאול איםקאפה
יליד שאלוניקי בשנת שכ״ט. בצעירותו עבר לאזמיר, ובהמשך הזמן נמנה בה לרב
ראשי. הנהיג כמה תקנות מועילות שבחלקן הן בנות תוקף עד היום. בערוב ימיו התעוררה
תנועת השבתאות, והוא שעמד בראש העדה נאלץ לעמד בםדץ. ע״י שני שליחי בית דינו,
התרה בש״ץ לבל יוסיף להגות את שם המפורש בפני תלמידיו, וש״ץ השיב שמותר לו לעשות
זאת, כי הוא המשיח. אז הוכרז עליו חרם וכל מנהיגי הקהלות הסמוכות נתבקשו לרדפו.
נלב״ע כ״ו טבת תכ״ב.
חבוריו: א. ראש יוסח ב״ח אזמיר, 1658-1657 . ב. באוד להלכות דיינים, אזמיר
. הבאור לסדר זרעים. ד. שוית על חו״מ. פרנקפורט 1709
יוסף ב״ר עמנואל אירגאם
מגדולי רבני ליוודנו. תלמודי ומקובל, נולד שם בשנת תמ״ה. בהיותו בן י״ת נסע
לדיג׳יו אל המקובל בנימין הכהן ללמוד תורת הודן מפיו. את״כ התישב בפיזה ושם יםד
בכספו ישיבה בשם נוה שלום ושתי אגודות, מהר הבתולות ומלביש ערומים. נלחם נגד כת
ש״ץ בכל עוז. מספרו תוכחת מגולה נראה שהיה בא״י. משנתו בקבלה ובהלכה היתה בדורה.
מדוב ענותנותו לא הדשה לפסוק הלכה כדבריו אלא אם כן יסכימו לה גדולי ישראל. לדעתו
הפילוםופיא היא חכמה בדויה מאלה שלא האמינו בתורת משה. נלב״ע בליוורנו ג׳ כסלו
. תפ״ד. אשכל, ב. עמ. 305
. ח ב ו ר י ו : א. שומר אמונים, וכוחים על חכמת הקבלה, אמשטרדם תצ״ו, אוצה״ס ש. סי׳ 334
ב. מבוא פתחים, כללים והקדמות ומבוא לחכמת הקבלה והצת שו״ת. אמשטרדם תצ״ו. אוצה״ס. מ.
סי׳ 312 . נ. מנחת יוסף, מוסרים ואזהרות … ללמוד חכמת האמת. ליוורנו תקפ״ז. ד. פרי מנדים, על זהר
רות. אוצה״ס מ. סי׳ 1521 . ה. דברי יוסף שו״ת׳ ליוורנו תק״ב, אוצה״ס, ד. סי׳ 82 . ו. תוכחת מנולה,
ננד כת השבתאות, לונדון תע״ה.
יצחק אירגאס
רב ומחבר. נזכר באוצה״ס כשד״ר מעה״ק טבריה, וכן כמו״ל ספר מנחת יוסף לקרובו הנ״ל שהוסיף בו הגהות, ובסופו הדפיס ספדו ויעתד יצתק על תנ״ך גפ״ת ומדרשים. ליוורנו תקפ״ז. אוצה״ם מ. סי , 1521
אברהם אישפריאל
מראשי המעונים, אשר שמשו מטרה לחציו המורעלים והמדים של הרשע מחמד אבן פרוך בירושלים. ההיסטוריון יספר לתומו את פרשת הסבל בעת ההיא: ״ויהי ביום ר״ח תמוז שנת שפ״ה, פגעו נוגשי הצר בר׳ אברהם אישפריאל, ויתפשוהו ויחפאו עליו עלילות דברים ויכוהו בליל שבת קדש ולמחרתו מכה רבה ויתחלחל מאד ויגיע עד שעדי מות ויפדה נפשו בחמש מאות גרוש.״ מנכבדי העיר ומנהיגיה, ולפי דברי הרב בע״ס תולדות חכמי ירושלים היה אחיו של ר׳ יהודה אישפריאל, שבא מקושטאנדינא לאה״ק.
יהודה אישפריאל
נמנה בין ט״ו האנשים מנכבדי הקהל אשר נשאו עליהם את סבל הצבור היהודי בירושלים
בימי עניה ומדוריה. נאסר עמהם בפקודת הצורר מחמד אבן פרוד.
חנניה אישפריאל
מרבני צפת. חי בזמן הרב המוסמך חיים אבולעפיה. זקנו של הרב חיים אבולעפיה
בע״ס עץ חיים על התורה, ומיסד הישוב העברי החדש בטבריה בשנת תק״ב. חבר חידושים
על הש״ם ותשובות.
רפאל אישפריאל
תלמיד מהרימ״ט. אחי הרב חנניה אישפריאל. מתשובותיו הובאו בס, אחיו הנ״ל.
יהודה אלבאז
היה אב״ד ומרץ בצפרו. חבר ספרים רבים ונשארו בכ״י. ביניהם דרושים ופסקי דין,
ור׳״י בן נאים מביא ספור מעשה שקרה בזמנו והתערבותו של הרב בענין. נלב״ע שם ט״ו
שבט תד״ז. בע״ס מלכי רבנן דשם עליו כדלהלן: והיו ימיו ע״ז שנים. ולרב חסידותו בעודו
בחיים תקן מצבה על קברו ופסלה ומרקה וכתבה, ואני העתקתי אותה וזה נוםחא: יראי ה׳שם
ושומדי ד׳רכיו הטובים, הם בעיני עצמם כאין אפיל ליפניכם ביקשתי אני זעיר שם אל
תעלימו עין, העתירו בעד הנעדר מביניכם ויהי לאין, אשר הוא טמון בחורי עפר מעלומי העין,
כפר עוניו ויסלח אשמתו באהבתו ובחמלתו בורא יש מאין, נאום נבזה וחדל אישים תולעת
ולא איש אחיו של קין, יה״ר שיהיה שלם מנוחתו ובצרור החיים תהא צרודה נשמתו כי״ד.
רפאל משה אלבאז
מגדולי רבני צפרו. ראב״ד ומו״ץ. נודע כמשורר ומליץ בקי בכל התכמות ומקובל.
עליו יסופרו נפלאות ואגדות בכדי להבליט את קדושתו וחסידותו. שידיו שגורים הרבה בפי
יהודי המערב, ומהם נדפסו קונטרסים מעטים. נלב״ע כ״ב תמוז תרנ״ו, והוא כבן ע״ג שנה.
וכתב עליו בע״ס מלכי רבנן, כי לא הניח אחריו זרע. חבר ספרים רבים וכלם נשארו בידי
בני אחיו, הרבנים בנימין ושמואל אלבאז.
ואלה שמותם: א. הלכה למשה שו״ת, ירושלים תרס״א. ב. ציון במשפט על חו״מ ע״ס אב.
זבחי צדק על הלכות שחיטה ובדיקת ד. שקל הקדש חרוזים. ה באר שבע, על ז׳ חכמות
ו. פותר מים, פי׳ על מים עמוקים לר״י ב׳ירדוגו. ז. מיני מתיקת חידושים ופרפראות ח. חולת אהבה
מליצות ואגרות שלומים. ט. דרש משת דרושים. י. פרשת הכסף, מוסר ומשלים. יא. ארבעה שומרים,
תוכחות ודינים. יב. ם׳ כריתות דיני גט וחליצת י״ג. כסא המלכים, זכרוז למלכי הקדם וקורות היהודים
בזמנם. יד. כח מעשיו, על חכמת העיבור. טו. שיר חדש וקול בוכים, שירים פיוטים וקינים נדפס
בירושלים תריץ. טז. עטרת פז, צרופי אותיות אהו״י. יז. עדן מקדם, הקדמות ומאמרי רז״ל ע"ס א"ב.
יח. חצר המשכן, קיצור ס׳ משכנות הרועים. י״ט. תורבץ החצר, מו״מ בדברי הפוסקים ע״ס א״ב.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה
מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת .1949 כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.
היחס אל התרבות הכללית
בשנת 1938 הוזמן הרב מלכה לנאום בכינוס של אגודת הנוער היהודי במצרים, לאחר הרב הראשי, אלא שהלה חלה והאירוע נדחה, והרב מלכה פרסם אפוא את הרצאתו באלשמס. בין השאר הרבה בשבח אגודת הנוער, שבתכניותיה כלולות ״הרצאות מדעיות ותרבותיות כדי שנלך באור המדע ולבקש לקח ומוסר״.
יחסו של הרב מלכה לתרבות הכללית ולעולם המודרני היה מורכב. הוא ראה בהישגי המדע ערכים חיוביים, ופעמים אחדות אף ציין זאת במפורש. כך הכריז כי ״דורנו הוא דור המדע, הכימייה והאנליזה הכימית״, וראה בלואי פסטר ובאדוארד לינר דמויות מופת.
כינה את שניהם ״מלאכי הרחמים״, לפי שמצאו חיסון נגד אבעבועות ונגד מגפות. ברשימה הזו יש תיאור מפורט של הישגיהם, כולל אזכור של חומרים כימיים שונים. אפשר שלפנינו
עוד הפליג בשבחם של גאונים־מחדשים דוגמת גוטנברג(הדפוס), סטיוונסון(הקיטור), אדיסון (החשמל) ומרקוני(התקשורת האלחוטית). כשדן בפסוק: ״ נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַֽאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃(שיר השירים ד, יד) ״התלמיד הזה מוכשר ויצלח ללמוד הנדסה, ואחר ללמוד כימייה, וזולתם – לספרות ולפוליטיקה וכו'; [ובנוגע לתלמידי] החכמים – זה יצלח להיות דרשן והאחר גם פוסק [אפשר גם: איש הלכה], והאחר מקובל, כל אחד בהתאם לכישוריו, וזהו מאמרו נרד וכרכם ושאר סוגי הבשמים״.
יושם אל לב שמקצועות החול, כמו מקצועות הקודש, נמנים כולם עם הבשמים, כלומר נחשבים מקצועות ראויים בעיני הרב מלכה.
היחס החיובי אל האוניברסיטה, כסמל ההשכלה, מהדהד מכמה התייחסויות של הרב מלכה. וכך הוא ביאר את הפסוק ״צוארך כמגדל השן״(שיר השירים ז, ה):
הצוואר, כפי שפירשנו לעיל, רומז לבית המקדש, הנמוך מעט מפסגת עין עיטם, אשר היא הפסגה הגבוהה ביותר בירושלים – כמו הצוואר הנמוך מעט מן הראש. הסנהדרין מצויה לצד בית המקדש, סמוכה אליו.באומרו ״צווארך כמגדל השן״ הוא רומז לסנהדרין. מגדל השן הוא המגדל אשר בנאו שלמה המלך, וממנו היה מפיץ את הדינים ואת החכמה. הסנהדרין, הריהי המנהיגות הרוחנית, אשר סמכותה צריכה להיות כדוגמת מגדל השן, שהיא המנהיגות האזרחית.
הדברים כאן אכן משלימים את הדברים שכתב שם כמה שבועות קודם לכן, בשעה שדן בפסוק: ״כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות״(שיר השירים ד, ד), וזו לשונם: ״העיר ירושלים גבוהה מרוב ארץ־ישראל [פלסטין – במקור], ובית המקדש גבוה מכל העיר ירושלים, לבד מהר עין עיטם [כך!], שהוא המקום הנוכחי של האוניברסיטה [=הר הצופים]״.
מתברר אפוא כי הרב מלכה סבר שהרבנות אינה ההנהגה האחת והיחידה בכל תחומי החיים, אלא הכיר בנחיצות ובלגיטימיות של מנהיגות פוליטית, והוא דן בה בכמה וכמה הזדמנויות. כמו כן הוא ראה ב״מגדל השן״ דימוי חיובי של הנהגה אינטלקטואלית, שכונתה בפיו ״מנהיגות אזרחית״. על רקע זה אין לתמוה על הדברים החיוביים שכתב על האוניברסיטה העברית ועל הצורך לתמוך בה ולפתחה, בהיותה ״בית מקדש קטן״.
מנגד, פעמים אחדות כתב הרב מלכה נגד פרויד, והשווה את האיום הגלום בפסיכולוגיה, כפי שהעמיד אותה פרויד, לסכנת האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל בשלהי המאה הט״ו – כלומר סכנה של העברה על הדת! ביקורת המקרא שיש בכתבי פרויד זעזעה את הרב מלכה, ולפיכך הפנה קול קורא לראשי הדת בירושלים, בקהיר, באלכסנדריה ובלונדון – ששם שהה פרויד באותה העת – ולכל אדם אדוק באמונתו. חוץ מעצם הקריאה אין בפיו בקשה קונקרטית שאפשר לנהוג על פיה. הוא עצמו הבין שאי אפשר להחרים את פרויד כדרך שהחרימו את ברוך שפינוזה במאה הי״ז, אולם אין הוא יכול להימנע מלקבוע כי הרעות שהתרגשו באותן שנים על יהודי אוסטריה, בגלל פרויד ודברי הכפירה שלו התרגשו!
בשל התבטאויות כאלה אפשר לטעון אחת משתיים: דעותיו ועמדותיו של הרב מלכה התגבשו והתנסחו כלפי כל גירוי בנפרד; הוא לא היה הוגה, וממילא אין לטרוח ולבקש בדבריו תפיסה ושיטה שאינן קיימות. לחלופין אפשר לטעון כי גישה עקיבה אינה אופיינית רק למשנה סדורה של פילוסוף או של הוגה מקצועי, אלא היא נדרשת מכל בוגר, ובוודאי ממבוגר משכיל, העוסק בחינוך – וכזה היה הרב מלכה במובהק. אכן, יש רמות שונות של עקיבות ושל הלימה לוגית בין טיעונים שונים, וכותבים רבים נעים על הרצף שבין משנה לכידה, שיטתית וסדורה, ובין היגדים שיש ביניהם סתירות ואשר אינם מתגבשים לתורה אחת. גם הרב מלכה נע על הרצף הזה מתוך מאמץ מדעת להציג עמדה עקיבה והגיונית,
ונראה לי כי בכיוון הזה יש לעיין כדי ליישב התבטאות כגון התבטאותו כלפי פרויד עם התבטאויות אחרות המעוררות רושם סובלני יותר ואף פתוח.
דומני כי אחד המפתחות להבנת עמדתו של הרב מלכה כלפי המודרנה וכלפי התרבות הכללית נעוץ בהבחנה בין המדע ובין הפילוסופיה. כל עוד מדובר בקביעת ההתייחסות אל ההיבטים האינסטרומנטליים של התרבות, נקט הרב מלכה עמדה חיובית מעיקרה, ובזה הלך בדרך שפילסו גדולי רבני מצרים בסוף המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים. אך משעה שנדרש להיבטים הרוחניים והעיוניים של התרבות הכללית ולפֵרות המחקר בתחום מדעי החברה (בעיקר פסיכולוגיה) ומדעי הרוח (בעיקר פילוסופיה), היתה עמדתו מסויגת הרבה יותר – לעתים עד כרי דחייה. אם סברה זו נכונה, יש בה להסביר את יחסו לא רק כלפי פרויד, אלא אף כלפי מו"נ, וממילא קו התיחום העקרוני אינו עובר בין הדתות ובין המאמינים, אלא בין תחומי דעת שונים.
העמדה הדיאלקטית כלפי התרבות הכללית ואופני השימוש הראויים בה משתקפת גם משולי דיונו בפסוק: ״אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גְּדִיֹּתַיִךְ על משכנות הרעים״(שיר השירים א, ח), שם כתב כך:
האדם הוא כמו העץ, אשר קל ליישר את עקמומיותו בתחילת צמיחתו, ואילו משגדל והתחזק יקשה ליישרו. זו הערה [אפשר גם: הזהרה] למי שמוסרים את ילדיהם ואת יוצאי חלציהם לבתי ספר זרים ומקווים לטוב, וסומכים על אותם שיעורים ביתיים פשוטים הבאים לאחר שגדלו, אך הם חסרי תועלת. עליך לרעות את גדיותיך תינוקותיך כך שיקבלו את ידיעותיהם במשכנות הרועים הטובים [אפשר גם: הכשרים, הישרים, ההגונים].
לכאורה אפשר להקשות כנגד הרב מלכה: ״טול קיסם מבין שיניך, טול קורה מבין עיניך!״ בבא בתרא טו ע״ב), שהרי הוא עצמו שלח את ילדיו ללמוד בבית הספר של המיסיון בח׳רטום וחשף אותם באופן פעיל ומדעת לתרבות המערבית שרווחה שם באותם ימים, ומה לו אפוא להלין על אחרים בסוגיה כאובה זו? שני הסברים אפשר להציע למתח הזה שבין דבריו ובין מעשיו של הרב מלכה:
אסתר(1974-1900) הבת הבכורה, למדה נגינה בפסנתר וניגנה בכל ההתכנסויות המשפחתיות. ראו: מלכה, מרור לדוד (לעיל, הערה 5), עמ׳ 166. אליהו(נולד ב־1909) למד בבית ספר אנגלי בקהיר – שם, עט׳ 170, ובטקסט לעיל שבין הערות 18-17. רחל (נולדה ב־1914) היתה האשה הראשונה בח׳רטום אשר נהגה במכונית – שם, עמ׳ 175. שרה (נולדה ב־1915) היתה כוכבת קבוצת הכדורסל בתיכון(הנוצרי) בח׳רטום – שם, עמ׳ 177. אדמונד (1997-1916) למד באוניברסיטה העברית בירושלים – שם, עמז 178. שמואל (1986-1917) היה שחקן טניס מצטיין והקפטן של קבוצות הכדורגל והרגבי, ופעם אחת אף גבר על אלוף מועדון הטניס בח׳רטום – שם, עמ׳ 182. ויקטורין(1996-1920) למדה בבית ספר נוצרי, ציירה וניגנה הרבה – שם, עמ׳ 183. דוד(נולד ב־1923), צעיר הבנים, למד אף הוא בבית ספר נוצרי, והיה חבר בתנועת הצופים. לדבריו היו לו חברים רבים בני לאומים שונים, והוריו קיבלו את כולם בסבר פנים יפות בביתם – שם, עמ׳ 185.
(א) המצב בח׳רטום היה שונה באורח קיצוני מן המצב במצרים, שאל תושביה היהודים הופנו דבריו שצוטטו לעיל. בקהילה היהודית בסודאן היו רק כמה מאות נפש, וממילא לא יכלה להחזיק בית ספר נפרד. לפיכך היו הלימודים בבתי הספר הכלליים אילוץ, בבחינת הכרח לא יגונה. במצרים, לעומת זאת, היו מוסדות חינוך יהודיים רבים, השייכים לזרמים שונים, ולשיטתו ראוי היה לשלוח אליהם את הילדים ולא למוסדות ממלכתיים.
(ב) הרב מלכה שינה את דעתו בערוב ימיו. בצעירותו סבר הרב כי תמיכה חינוכית איתנה בבית ובקהילה יכולה לעצב יהודי מודרני שאינו נוטש את מסורת אבותיו. ככל שעברו השנים והתעצמה השפעת המודרנה והחילוניות, התברר לו כי גם אם באופן תאורטי הדברים אפשריים, בפועל אין הם צלחים, ולכן שינה את עמדתו ונעשה שמרן יותר. קל לראות כי שני ההסברים הללו אינם מוציאים זה את זה, ושמא מוטב לצרפם כאחד וכך ליישב את המתח או את הסתירה הנידונים כאן.
סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה-עמ'28-25
סוף הפרק: "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית.
עסקי כספים
יהודים עסקו בהחלפת כסף ובהלוואות, עיסוקים ששכרם בצדם. הלוואה רגילה ניתנה לשלושים יום. אלא אם נקבע אחרת. יהודים, ביניהם בעלי חסות זרה, היו מלווים לסוחרים ולדיפלומטים זרים, שנחשבו בדרך כלל אמינים. ב־1889 הלווה יהודי כסף לקונסול ארצות הברית במרוקו, וכשהחזרת ההלוואה התעכבה דרש כי יחזיר את החוב ממשכורתו.
ההלוואות למוסלמים היו כרוכות בסיכונים. הלווים היו נותנים לעתים כמשכון את תכשיטי נשותיהם. האיכרים נזקקו להלוואות בעת הזריעה, והיו אמורים להחזירן בעת הקציר. היבול היה משועבד למלווה למקרה שהלווה לא יחזיר את ההלוואה. אם הייתה שנת בצורת והיבול הכזיב, והמלווה לא קיבל את כספו, היו הלווה והערב נאסרים ורכושם היה עלול להיות מוחרם. לעתים הם זעמו והתנכלו למלווים¡ כך היה ב־1885, כשנרצח חלפן יהודי בפאס, ולא אחת אירע שהתנפלו אף על יהודים שלא היו מעורבים בהלוואות. מוסלמים ואירופים התלוננו שהיהודים דורשים מהם ריבית גבוהה, תוך התעלמות מהסיכונים שהמלווה נטל על עצמו. ב־1884 כתב שרל דה פוקו בזיכרונותיו ששיעור הריבית מושפע ממידת הסיכון: מוסלמי נאמן, וכן מי שנותן ביטחונות, משלם שלושים אחוז ריבית; ללא ביטחונות — שישים אחוז. לקבוצה האחרונה השתייך האיכר המוסלמי, שרק היהודי היה מוכן להסתכן ולהלוות לו; האחרים דרשו ריבית גבוהה יותר. ואכן, ב־ 1896 הפסידו יהודים כסף שהלוו למוסלמים, לאחר שהאחרונים הציגו תעודות מזויפות אשר הוכיחו כי הם החזירו כביכול את ההלוואות.
בטנג׳יר ובצפון מרוקו, שהיו מרכז סחר מקומי ובין־לאומי, הייתה נפוצה תופעת הבנקים המשפחתיים. ב־1840 ייסד הרב משה בן יעקב פארינטה את בנק פארינטה. ב־1860 יסד משה י׳ נהון בנק. סלואדור יהושע חסן יסד ב־1894 בנק שנשא את שם המשפחה, והיו לו סניפים בתיטואן ובלראש.
המכס על מוצרי יבוא ויצוא היה שונה לכל מוצר, והותאם גם להסכמים בין מרוקו למדינות שונות. היצוא ממרוקו כלל חומרי גלם, כגון צמר, עורות, שמן זיתים, והיבוא – נשק, תחמושת, שעונים ומוצרי תעשייה אחרים. יהודים נחשבו מומחים בשמאות, וחכרו את בתי המכס בנמלים ובערי המסחר. חכמים חשבו מלאכה זו למגונה כי לעתים נתלווה לעיסוק בה חוסר הגינות.
מסחר
חברות משפחתיות עברו בירושה מדור לדור, והצעירים למדו מאביהם או מחותנם את דרכי המסחר, שנעשה בדרך כלל באמצעות מתווך. המתווך היהודי קנה לו שם בסחר המקומי בשווקים שהתקיימו בדרך כלל פעמיים בשבוע. רבים מהיהודים היו סוחרים זעירים, רוכלים המחזרים בעיירות, קונים או מוכרים בשווקים או בכפרים¡ רבים מהם חזרו לביתם רק בשבת או אחת לחודש או לחג.
קבוצה מיוחדת בין הסוחרים הייתה סוחרי המלך(תג׳אר אלסולטאן), שהודות לקשרים עם הסולטאן ועם חצרו(בתוספת שוחד) קיבלו הקלות והנחות בפעילותם הכלכלית. היו אלה סוחרים עצמאיים מנוסים, בעלי מונופול על מוצרי יבוא ויצוא(תמורת תשלום) או שותפים עם משפחת המלוכה בעסקיהם. הם נמנו עם העילית החברתית. היו משפחות שעיסוק זה עבר בהן מדור לדור, כמו בני משפחת קורקוס ממראכש וממוגאדור. יהושע קורקוס ממראכש היה הבנקאי של הסולטאן חסן הראשון. גם יעקב ואברהם קורקוס שפעלו במוגאדור היו סוחרי המלך. לפי תעודות מהשנים 1875-1858 הם עסקו באספקת מוצרים לממשל ולצבאו, ובין השאר סיפקו פשתן אמריקאי, לוחות עץ לבניין, ציוד לאוהלים, מרצפות, משי ובדים מיובאים, נוצות, מגשי נחושת, רצועות לשעונים עשויות מזהב, משקאות אירופיים, תרופות, שוקולד מיובא. היה להם גם זיכיון לגביית מכס בנמל.
מקומם של היהודים בסחר הבין־לאומי היה חשוב. הם שימשו מתווכים או אנשי ביניים בין המקומיים והזרים שלא הכירו את שפת המקומיים ואת כללי השוק; חלקם היו סוכנים של סוחרים זרים; אחרים היו יבואנים ויצואנים עצמאיים. במוצרי היצוא היה ליהודים חלק נכבד: מטנג׳יר יוצא בקר טרי למחנה הצבא הבריטי בגיברלטר, ועד 1880 היה ליהודים כמעט מונופול על יצוא נוצות יענה, שניצודו בעיקר בדרום הארץ והובאו לטנג׳יר או לגיברלטר, ומשם לאירופה. אחד ממוצרי היצוא החשובים לארצות אירופה היה עורות. העורות יוצאו לליוורנו, לספרד, לפורטוגל, לאנגליה ועוד. בשנת 1847 החליט הסולטאן עבד אלרחמאן, שעורות כל הבהמות הנשחטות שייכות לו. האיכרים מגדלי הבקר זעמו על כך, ובמקום לשלחם לסולטאן הם השמידום. המחסור בעורות העלה את מחירם ויצוא העורות ירד במחצית.
העסקים נעשו לרוב בשותפויות בין בני משפחה. אחד השותפים היה הסביל, משקיע הממון, והשני היה הפעיל, ״המתעסק״, מי שנסע לשווקים, קנה ומכר במרוקו או מחוצה לה. על פי הדין היהודי, אם נפל ״המתעסק״ קרבן לעלילה או נפל בשבי לא היה שותפו חייב לשחררו אלא אם הותנה כך מראש, מפני שהשותפות חלה על הממון ולא על גופו. היו גם שותפויות עם נכרים, אך הדבר עורר קשיים. רבי יעקב אביחצירא (1880-1807) נשאל: ״ישראל הנותן מעו׳ [מעות] לגוי כדי להסתחר בהם בנבילות וטרפות והריוח יחלקו ביניהם״, האם מותר ליהודי ליהנות מהרווח של הנבלה? תשובתו הייתה חיובית, ״ובלבד שיהיה הגוי הוא המתעסק לבדו ולא יסייענו הישראל כלל״, כלומר מותר לו להיות שותף סביל (יורו משפטיך ליעקב, סימן קלד).
מוגאדור הייתה נמל הסחר עם אירופה באוקיינוס האטלנטי במאה השמונה־עשרה. זמן קצר לאחר ייסודה הוקמו בה בתי מסחר יהודיים, ובמאה התשע־עשרה היו הם יצואנים ויבואנים שניהלו קשרי סחר עם לונדון, מנצ׳סטר וארצות אירופה. היו בהם סוחרי המלך וחוכרי מונופולים ממשלתיים של מוצרים מסוימים. בעשור השני של המאה התשע־עשרה ניהלו ארבע משפחות יהודיות בעיר את רוב הסחר הבריטי. בתחילת שנות החמישים של אותה מאה היו 24 יהודים מתוך 39 סוחרי המלך. ב־1866 פעלו בה שלושים חברות יהודיות (לעומת 22 זרות). אלה ואחרים שימשו סוכנים, מתווכים ומתורגמנים לסוחרים הזרים.
בשירות הסולטאנים והדיפלומטים
יהודים מילאו תפקידי מזכירים, מתורגמנים ושליחים דיפלומטיים בחצרות הסולטאנים. אחרים כיהנו כמתורגמנים, סוכנים מסחריים וסגני קונסולים של מדינות אירופה וארצות הברית. הם היו בקיאים בשיטות הסחר ובעלי קשרים עם הממשל, וכך הועילו לנציגים הדיפלומטיים של המדינות. היו מהם שפעלו ללא שכר, וזכו בתמורה לתעודות חסות שהעניקו להם זכויות יתר, כגון מעמד דיפלומטי אשר שחרר אותם מתשלום מס הג׳זיה ומשאר ההגבלות שחלו על יהודים. אחרים קיבלו משכורות ופעלו גם כסוחרים. היו מהם שייצגו מדינות זרות, כמו למשל יצחק שלמה נהון, ששימש בתיטואן בשנות השישים של המאה התשע־עשרה סוכן קונסולרי של בריטניה, בלגיה והולנד.
החל מימי עבד אלרחמאן השני ולאחריו אסרו הסולטאנים על נתיניהם היהודים לכהן כסוכנים קונסולריים של מדינות זרות, אבל השגרירים נטו להתעלם מן האיסור, כי נזקקו לשירותם של היהודים. בשנות החמישים עד השמונים ניסו שגרירים להחליף את היהודים בנתיני ארצותיהם, ללא הצלחה. ידועים עשרות שמות של יהודים בתפקידים אלה במאה התשע־עשרה, מהם שהורישו את התפקיד לצאצאיהם. הידועים ביותר הם בני משפחת אבנצור, שייצגו את בריטניה, ומשפחת בן שימול, שייצגו את צרפת. דעתם של כמה חכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שיהודים קרובים למלכות. הדבר יצר חיץ בינם לבין העם, זלזול במצוות ורצון להידמות לנכרים. רבי רפאל בירדוגו(1820-1747) ממכנאס כתב: ״ועד היום אין לך מזלזל במצוות עשה ול״ת [ולא תעשה] שבתות וימים טובים אלא מי שהוא נודע וקרוב למלכות״(מי מנוחות, ב, דף סא). אין להניח שהדבר חל על כולם, ודברי הביקורת כוונו אל מיעוט בלבד.
סיכום
המאה התשע־עשרה הייתה תקופה מרתקת של תמורות בחיי היהודים ובניסיונם של הרבנים להתאים את הפסיקה ההלכתית למציאות החיים המשתנה. בעיקר בשליש האחרון שלה התחזקה ההשפעה האירופית על חיי היהודים במרוקו באמצעות בתי הספר של כי״ח ו״אגודת האחים״. הפעילות המסחרית של הזרים במרוקו גברה וחלק מהיהודים, בעיקר בערי החוף, השתלב בה. החל כרסום בחיים המסורתיים, ניכרה פתיחות של חלק מהאוכלוסייה לתרבויות זרות, ולמרוקו החלה לחדור ההשכלה האירופית. מכות טבע גרמו מצוקה כלכלית והגירה מהכפרים לערי החוף. חוסר הביטחון גבר עם פטירתו של חסן הראשון(1894), עת פרצו מהומות ומרידות של שבטים. יהודי מרוקו נזקקו לסיוע חומרי מקהילות יהודיות אחרות ולמעורבותן לשם שיפור מעמדם הכלכלי והחברתי.
סוף הפרק: "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית-עמ' 46*43
אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי
רבי אברהם אביטבול
נוסח המצבה : כהר"ר אברהם אביטבול הדיין המצוין סבא דמשפטים בר כבוד הרב שלמה המשורר הנ"ל. רבי אברהם כיהן כראש ישיבה, היה דרשן בחסד נעים הליכות ודעתו מעורבת עם הבריות.
הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש
אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ
טהור במדות / רב המעלות
אוהב שלום ורודפו סמל הענווה שכולו רע וחבר / לכל גבר
לדכא – הו משענתו / תפקידו רק להיטיב
זה עמלו וטיפולו / בבת צחוק וסבר פנים גירש את מרתו
אברהם מפורסם בפלפוליו / בשרתו בקודש ראש אמיר לבני ישיבתו
קנה מקום חשוב בלב כל לפניו יפלו
שמו בפיהם לתהילה – ולברכה זכירתו.
וימת אברהם : אבינו החכם השלם זצ"ל י' אדר שנת תש"א – 1941. בן לאו"ץ החכם השלם והכולל, המשורר הערב והנעים, כמוה"ר שלמה אביטבול זצ"ל. סמל לענווה ויראה, שמו הולך לפניו לתהילה ולברכה, זכותו תעמוד לנו אמן.
רבי אבהרם אביטבול ז"ל נצר משושלת ארוכה של חכמים, דיינים, משוררים, ונגידים. בזמן מחלתו לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת " שמע ישראל ".
הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק, קומו – ללוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדונינו מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול ! אבל כבד ירד על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינם לוקחים חלק בלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. על האדם הנערץ ביותר על כולם.
אבי העניים, וסנגורם של החלכאים והנכאים. אבי היתומים, ודוברם של האלמנות. כי לעתים תכופות את הפרוטות האחרונות שלו היה מוציא למענם. רבי אברהם " היה לאגדה בחייו, וסיפורים לעשרות התהלכו מסביבו. הביאנו כאן אחדים מסיפורי העם, המעידים על דרך אצילותו של הרב זצ"ל.
להלן מספר סיפורים שבפי העם המתארים נכונה את רבי אברהם אישיותו ואופיו :
ערבים זה לזה.
בתלמוד תרה היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר, האיש התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. רבי אברהם היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר ז"ל, והתעצב מאוד על פטירתו. אחרי הלוויה, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, להתפלל שם מחנה. ושם הרב נשא דרשת תוכחה לקהל, "מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב". פתח ואמר : הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו. הוא ועוד הרבה ממאוד עיניים בעיר הזאת, ומהמעט שעשינו למענם, אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים. מנהג היה במראקש בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימה את הציבור, לצורכי סעודת ההבאה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד, עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם ז"ל התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.
הרב הסתכל בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול ממרר בבכי, שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו אם בכלל ! ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בזה, מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו. הלא על כגון זה נאמר "וצדקה תציל ממוות" תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן. הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה, המצב הזה של רבי אלעזר ואחרים, הוא ראי שמשתקף הפרצוף שלנו. איך זה קרה שהעלמנו עין, למה אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד? במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם !. באותו מעמד ציווה למנות אפוטרופוס מהמכובדים לטיפול ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם ז"ל מתריס ומדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר. המחבר – את הסיפור שמעתי מפי יצחק אזולאי, חבר ועד הקהילה לשעבר.
הבקשה האחרונה.
מעשה ביהודיה שהתחתנה עם מושל העיר המוסלמי, וחיתה אתו עד יום מותה. בקהילה איש לא ידע, וספק אם היה אכפת לאיש אם תקבר בבית עלמין שלהם של המוסלמים. אלא שהדבר כאב לאחיה ובא בבקשה אל רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא, לארגן לוויה וקבורה כמנהג ישראל.
בקשה זו העמידה את החברה קדישא בפני בעיה היכן לקבור אותה, מה גם שהמשפחה בעלת אמצעים ויש לה יד ורגל אצל השלטונות. לאחר התלבטות הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים, שם אין בוררים מקום כשלהו, לאל זורקים " מכוש " ואפוה שהוא נופל שם קוברים.
כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב האיש שאחותו תקבר בדרך בזיון, הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. הלך והעביר את הטיפול לבעלה, והלה התלונן אצל " הפחה אלגלאווי ", המחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם והלוויה מכובד. ואל עוד, אלא ראש חברה קדישא בכבודו נדרש בצו מלכותי להספיד אותה . רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא, לא ידע איך לעשות בפקודה של " הפחא ", והלך לטכס עצה עם רבי אברהם אביטבול. רבי אברהם ז"ל הרגיע את רבי שלום שהיה נסער. באומרו : מוטל עלינו צו של מלכות, לכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו. רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה : שמע בני, אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי.
ואני שואל אותך האם באמת בזה אתה רוצה ! ואם אכן עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם ? וגם לו יכולתי האם התיקון שאתה רוצה לעשות זה יעזור לעילוי נשמת אחותך האומללה ?
היהודי האח של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה מפי רבי אברהם. הלאה אמר שזו היא בקשתה האחרונה להיקבר כיהודיה, ולכן הוא מבקש מהרב למצוא פתח למילוי בקשתה. רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה ופסק : א. ראש החברה לא ידרוש על הנפטרת, כי הוא לא דרשן, ואני מוכן לדרוש עליה, אך מטבע הדרשה להבליט זכויותיה של הנפטרת.
האח שהשתכנע מדברי הרב,ביקש מהרב להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה אמר הרב, זה לא דבר שעושים ביום אחד, זה תהליך ונדון בו בימי האבל, אולם לדרשה של היום אני זקוק לזכויות שמומשו, ומה אני יכול לספר על המנוחה ?
מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה ?. האל שאל מה אני יכול לעשות בנידון ? הרב ענה לטווח ארוך אני לא אדבר כעת, הרב הוציא רשימה מכיסו, של כל עניי העיר ואמר : היום יום חמישי בגלל טיפולי בבעיה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי שבת, ואם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של הנפטרת. והנה גם אנו וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פראנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה. אחיה של הנפטרת התלהב מהרעיון, והוציא סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע.
והתחייב לבוא כל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמתה במשך כל השנה. הקול נשמע במללאח שרבי אברהם אביטבול עצמו ידרוש על הנפטרת השנויה במחלוקת, ומרבית הציבור רץ להשתתף בהלוויה, לשמוע מה ידרוש רבי אברהם על עלובה זו. בדרשתו פתח ואמר : נפלאים דרכי ה', מי היה מעלה על דעתו שנעמוד במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה של הנפטרת לבוא לקבר ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה ! כין אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כך גוזרים עליו מלמעלה. בידינו לעשות למתק את הדינין, ולגלגל זכויות על ידי זכאי. ובוודאי דינא דמלכותא דינא, ואם לא כך, מי היה אומר שלזכותה של הנפטרת ידובר היום, על הזכות שבאה על ידה. הרבה עניים בעירנו יערכו שולחן השבת, ועוד משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה לעשות רבות בנידון. הרב נשא דרשה על מעלת הצדקה והחובה על כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי. סיפור המעשה שמעתי מפי שנו של ראש חברה קדישא רפאל הלוי מרמלה – הערת המחבר.
אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צב-צה