מורשת יהדות מרוקו

שערי רצון….

אלי שפר….

בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.

בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.

המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.

היום האחרון ללימודים.

אהבנו במיוחד את היום האחרון ללימודים. הסתדרנו ליד שער בית הספר, תלינו את התיקים  מלפנים ותופפנו עליהם בסרגלים ובמה שבא ליד.

שַׂמֵח תַּלמיד, שמח תלמיד

הגיע החופש לתמיד

שלום, שלום ולא להתראות

למבחן, להכתבה ולמחברות

מחוץ לבית הספר נשתולל

נָשִׁיר, נִשְׁבֹּר וְנִתְהוֹלֵל.

זה לא היה שיר שנכתב מראש וכל תלמיד יכול היה להוסיף שורה משלו. היו שהוסיפו הצעה לצאת דרך החלונות ובהזדמנות זו גם לשבור את השמשות והיו שהגזימו והציעו להתנקם במורה הקשוח ושנכתוב עליו משהו בלוח….

כן… גיבורים בדיבורים…. ורק מחוץ לכותלי בית הספר…. במציאות זה היה שונה בתכלית . היתה משמעת, היתה תלבושת אחידה, היתה יראת כבוד כלפי המורים אך גם יראה מפני עונשים. התלמידים חיכו בכיתה לתחילת כל שיעור ועמדו דום עם כניסת המורה . כדי להגיע אל שולחן המורה הכל יכול, הכל יודע היה צורך "לעלות" אליו , כלומר לעלות על בימה שהיתה לאורך כל הלוח ובקצה הבימה עמד שולחן המורה.

לבימה היה תפקיד נוסף והוא לגרום לתלמיד פיק ברכיים. תלמיד הוזמן אל הבימה בדרך כלל כדי לדקלם בעל פה את "הדיקלום היומי". היו הרבה כאלה, כמו למשל המשלים של לה-פונט״ן, או תקצירים לכל יחידת לימוד שהודפסו במיוחד לכך בספרי הלימוד, על מנת שנוכל לדקלם אותם בכיתה. כיוון שלא ידעת מתי תוזמן אל הלוח היית חייב להתכונן לכל שיעור, שאם לא כן היית צפוי לגערה הגונה, אם לא למעלה מזה. היו מקרים, אמנם חריגים, שהמורה נזקק לסרגל הארוך ששימש בדרך כלל כדי להצביע על הלוח או המפה, אלא שהפעם כדי להשאיר סימנים אדומים על קצות האצבעות של התלמיד שהדיקלום נעתק בפיו או שכלל לא טרח להתכונן. אסור היה לך לשכוח את כל הקטעים שלמדת בעל פה כי היה מבחן בסוף כל חודש ולא ידעת על איזה קטע תיבחן. עוד אספר לכם על מפגש מביך שהיה לי בעינ״ן זה.

שלא תהיינה אי-הבנות, אהבנו ללכת לבית הספר, אהבנו ללמוד, כל אחד לפי יכולתו, אהבנו את החצר בהפסקות ובמיוחד את מתקני הספורט כמו עמודי המתח שעליהם התנדנדנו, את הקורה להליכה בשיווי משקל, וסתם לרוץ ללא מטרה ולהשמיע מצהלות ילדים.

בהפסקה חילקו לנו כוס שוקו חם למי שרצה. הכוס הזאת החזיקה אותנו עד השעה 12.00 .

 בהפסקת הצהריים שנמשכה כשעה ורבע נהגנו ללכת הביתה לאכול ולשוב להמשך הלימודים עד השעה ארבע אחר הצהר״ם. אבל….

לפעמים ויתרנו על ארוחת הצהר״ם רק כדי לצפות בקרב האבנים הגורלי שיכריע למי שייכת החלקה החקלאית שנראתה תמיד ירוקה והפרידה בין בית הספר היהודי לבין בית הספר המוסלמי. התקריות של ידוי אבנים היו בין התלמידים הבוגרים משני בתי הספר, בעוד אנחנו הצעירים יותר שימשנו את תפקיד הקהל המעודד . שמחנו במיוחד כאשר "כוחותינו" הניסו את "האויב" והשתלטו על שטח המריבה. בסופו של יום , היתה החלקה החקלאית זרועה באבנים, למגינת ליבו של בעל החלקה.

חוויות כתלמיד בבית ספר "אליאנס"

בבית הספר שלי למדו רק בנים. מעבר לחומה עמד בית הספר לבנות ולמרות היותו סמוך לבית ספרנו ולמרות שאחותי למדה בו, מעולם רגלי לא דרכה בו. בניין בית הספר "אליאנס" לבנים היה בנין ארוך, כל פתחי הכיתות פנו אל חצר גדולה. היציאה מן הכיתה היתה אל פרוזדור ארוך שחיבר בין כל הכיתות ושלוש מדרגות הפרידו בין הפרוזדור לבין מגרש המסדרים.

בכל בוקר עמדתי עם חברי לכיתה, כמו שאר הכיתות, בטורים ובזוגות. המסדרים גרמו לתלמידים להזדרז לפני נעילת שערי בית הספר. מי שאיחר נאלץ להמתין בפרוזדור בית הספר לבירור. לא יודע כיצד טיפלו בהם, כי מעולם לא איחרתי לבית הספר. לאחר מספר הודעות המנהל, צעדו התלמידים עם תיק בית הספר על הגב, לפי התור אל כיתותיהם. מיד לאחר בדיקת נוכחות התפנתה המורה לבדוק בהתאם לצורך את התלבושת האחידה שהייתה אמורה להיות נקייה ומגוהצת, או את הציפורניים או ניקיון הראש. נהגנו להניח את כפות הידיים על השולחן ולכופף מעט את הראש על מנת שהמורה תוכל להגביה קבוצת שיערות באמצעות עיפרון ארוך. לאחר שנרשמו שלוש הערות לתלמיד הוא נאלץ להביא את הוריו. תכיפות הבדיקות הלכה ופחתה ככל שעלינו כיתה.

הפרוזדור היה גם המקום בו חיסנו אותנו בכתף השמאלית, חיסון שהשאיר סימן על כתפי עד היום הזה. כל הכיתה נעמדה בשורה וכל אחד ניגש בתורו לקבלת החיסון. יותר משכאבה הדקירה הצחיקו אותנו עיוותי הפנים של חברים לכיתה לפני הדקירה ולאחריה. החיסון נתן אותותיו, חלק נעדרו יום או יומיים. ואני? כלום אפשר להעלות על הדעת שאעדר מלימודים? לא רציתי להפסיד לימודים, כי גם ככה הפסדתי מספיק ימי לימוד.

הסיבה להיעדרותי מבית הספר למספר ימים נבעה ממחלה שנקראת אבעבועות רוח. בהתחלה הופיעו על שתי רגלימעין כתמים קטנים אדומים ושטוחים ולאחר מכן בלטו מעל פני העור. הכתמים הפכו לשלפוחיות מלאות בנחל שקוף שהופך בהדרגה למוגלתי. בשלב זה ההורים לא שלחו אותי לבית הספר מחשש שאדביק ילדים אחרים. בשלב האחרון השלפוחיות מתכסות בגלד ומתחילות להתייבש עד אשר נעלמות. שלב זה היה הכי קשה עבורי כיוון שהבגד נדבק לפצעים וגובר הרצון לגרד. בימים כאלה ההורים לקחו אותי למרפאה כדי שימרחו לאורך שתי רגלי שיכבה עבה של משחה צהובה כדי לזרז את התייבשות הפצעים. הצטרכתי לשכב מספר ימים כשלצידי ספרי הלימוד שהיו אז החבר הטוב ביותר שלי.

לפעמים שמעתי נשים ערביות שבאו לתפור בגד אצל אמא בבית . הן הסבבירו לאמא כ׳ הפצעים הן תולדה של השפעת ה״ג'נון" כלומר הרוחות ויש לעשות משהו להגנת הילד. כעבור כשעה חזרה ערביה אחת אלינו לאחר שהלכה לשוק בו מציעים לכל דכפין צמחי רפואה לצד קמיעות. הערביה שבה עם שקית מלאה בצמחים ששימשו לקטורת והבטיחה שהדבר ירגיע את הרוחות. הערביה הבעירה את הצמחים בתוך כלי והקטורת הדיפה ריח והרבה עשן. הערביה מילמלה משהו לג'נון בשעה שאמא מילמלה תפילה לאליהו הנביא. מיד לאחר שיצאו מן החדר מיהרתי לפתוח את החלון , לפחות שאוכל לנשום.

אבא נהג לבוא בזמן העבודה לבקר אותי ולספר לי סיפור כדי להשכיח ממני את הכאב. אלה היו סיפורים שמוסר השכל היה חבוי בהם. כך למשל:

• בוא ואספר לך הפעם סיפור אמיתי על ערמומי שפגש פיקח ….

לא אלאה אתכם בסיפור אלא רק אומר שאבא רצה להזהיר אותי מפני איש ערמומי , שהוא בעל תככים וחורש מזימות . לעומת זה, הפיקח יודע להתחמק מתכסיסי הערמומי משום שהפיקח עיניו פקוחות וחדות. אולם, וכאן בא האווווולם הגדול , שאהב אבא להשמיע כדי למשוך תשומת לב, אולם האדם החכם עולה על הפיקח. והוסיף לטעון:

• אתה עוד תפגוש בחייך את החכם ואליו תדבק וממנו תלמד. יש אפילו אימרה האומרת – 'הפיקח מצליח לצאת ממצבים קשים, שחכם יודע לא להיכנס אליהם".

אבא הושיט את ידו בעדינות אל ידי שניסתה להתגנב מתחת לסדין לגירוד קל, איחל לי רפואה שלמה והותיר אותי עם מחשבות שהשכיחו ממני את הכאבים לזמן מה.

מיד לאחר שיצא , חשבתי לעצמי – למה לא להיות גם פיקח וגם חכם? ומה רע להיות פיקח שאינו חושש לנסות דברים בעוד שהחכם חושש לנסותם. ביום שלמחרת , לפני שאבא התחיל בסיפור חדש אמרתי לו מה אני חושב על הפיקח והחכם ואבא ענה לי :

• דע לך , בחכם תמצא את הפיקחות ואילו בפיקח לא תמיד תמצא את החוכמה. זה ההבדל !

מחלה מחשלת

מחלה זו חישלה אות׳ ולמדתי להתגבר על כאבים או על דחף להתגרד. כיוון שזו הייתה מחלה עונתית שפרצה בימים קרים , הקפדתי ללבוש מכנסיים ארוכים כדי שלא יראו את האבעבועות והמשכתי ללבוש אותם גם לאחר שהפצעים הגלידו והשאירו כתמים על רגלי. רק לאחר שהכתמים נעלמו הרשיתי לעצמי ללבוש מכנסיים קצרים , גם אם העונה שוב החלה להתקרר.

לימים הגיעה משלחת של יהודים מאמריקה הגדולה, שכללה אנשי חינוך , סעד ורפואה. המחנך הסב את תשומת ליבם על מקרים מיוחדים ובכלל זה דיבר גם על הפצעים שברגלי, למחרת כבר הייתי עם אמי במקום שנראה כמו מרפאה . הם הזריקו לי זריקת חיסון וציידו אותי בכדורים למספר ימים והטיפול התרופתי עשה את שלו . האביב חלף והקיץ עמד בימיו האחרונים , ומה עם הרגלים שבדקתי ומיששתי כל בוקר? הן היו חלקות ויפות יותר מתמיד.

מסתבר שזו לא הייתה מחלת הילדים היחידה במרוקו שהרופאים התקשו לרפא. שמעתי על מחלות קשות יותר שאפילו סיכנו ממש את חיי הילד שחלה בהן.

אחת המחלות שכמעט כל ילד חלה בה הייתה מחלת האדמת שהייתה ידועה בשם "בוחמרון", אך אסור היה לבטא אותה בשמה המפורש מחשש למזיקין. כך גם לגבי מחלת הצהבת או מחלת המעיים. רבים השתמשו בקמיעות או שעלו לקיברות צדיקים שהתפרסמו בחייהם כמרפאי מחלות. בעיתות כאלה ההורים המודאגים פנו גם למגידי עתידות ולרוקחי מרקחות שונות ומשונות.

מחלת האבעבועות הייתה מחלה קלה יחסית, שפקדה אותי בעונה מסויימת והשביתה אותי למספר ימים בבית והחזרה ממנה ללימודים הסבה לי קורת רוח רבה ומשנה מרץ על מנת לסיים את שנת הלימודים בהצלחה.

טקס סיום שנת הלימודים

מגרש המסדרים שקיבל מעמד חגיגי ביום האחרון לשנת הלימודים. לבוש הייתי חגיגית ככל יתר התלמידים, עמדנו , כרגיל, בטורים ובזוגות כדי לשמוע את דבר מנהל בית הספר האדון מרק אדרי ואת ברכות ראש העיר וכבוד רב העיר . גולת הכותרת של הטקס הייתה ההכרזה על התלמיד המצטיין מכל כיתה. כל תלמיד כזה זכה לקבל תעודת הצטיינות ופרס מיוחד שנקרא "פרס הצטיינות״. כל תלמיד שקיבל פרס לחץ את ידי המכובדים שעל בימת הכבוד, אך גם זכה לנשיקה לאות חיבה והערכה למרות שהתלמיד לא תמיד רצה שינשקוהו.

כאשר סיימתי כיתה ב', נקראתי אל הבימה לקבל את הפרס. הפרס כלל ספר קריאה ומשחק פאזל להרכבה, עם ציור של קטר רכבת. כמובן ששמחתי אך טרם הבנתי את משמעות המעמד. מי שכן התרגשה היתה אחותי , ניפנפה בפרס בפני חברותיה, צהלה ושרה כל הדרך הביתה "אחי הקטן קיבל את פרס ההצטיינות"!

בשנה שלאחר מכן, באותו תאריך ובאותו מעמד, עמדנו נרגשים מחדש כדי לראות את מצעד הזוכים השנה בפרס. הקראת שמות הזוכים בפרס החלה מן התלמיד בכיתה א' והסתיימה עם בוגר כיתה ח' התלמיד שזכה בפרס מן הכיתה שלי היה מאיר חברי הטוב. כל כך שמחתי בשבילו , רציתי שיְשמח את הוריו שמגדלים משפחה מרובת ילדים. זהו תם סדר הזוכים וחלוקת הפרסים. כל התלמידים התכוננו להיכנס לכיתות לקבלת התעודה של סוף שנת הלימודים.

לפתע המנהל שב אל קידמת הבמה, בידו אחז חבילת ספרים גדולה קשורה בסרט אדום. המנהל נטל את המיקרופון ופנה אל רב העיר, אל ראש העיר ואל יתר המכובדים וציין את המאמצים והמשאבים שבית הספר משקיע בתלמידיו והוסיף:

– ישנו כאן תלמיד שזכה לא רק בפרס ההצטינות בלימודים, אלא נמצא ראוי לקבל גם את ה״פרי דוהנר", כלומר "פרס הכבוד", שהוא דרגה אחת מעל פרס הצטיינות. מדובר בתלמיד שהתמיד בחריצותו במשך שלוש שנים רצופות ולכן החלטנו להקפיץ אותו כיתה. אני קורא לתלמיד מכיתה ג' , אליהו- מרדכי אָסרָף לגשת לכאן!

הייתי מופתע. רגלי כאילו נתקעו באדמה. כולם הביטו אלי, מחאו כפיים וקראו בקול: ״ אָסרָף ! אָסרָף ! המחנך ניגש אלי עם חיוך גדול על פניו, אחז בידי והביאני אל קידמת הבימה. המנהל הצביע עלי ואמר לפני כולם:

• אשריך ואשרי ההורים שלך. הרי לך הפרס היקר הזה. בית הספר מעניק לך שלושה כרכי אנציקלופדיה ושני ספרי קריאה להנאתך. בשנה הבאה אתה תדלג מכיתה ג' היישר לכיתה ה'! בהצלחה רבה!

כאשר אחזתי בחבילת הספרים הכבדה , הבנתי את כובד האחריות ששמו על כתפי הרכות . אהיה ילד קטן ליד ילדים ענקיים מכיתה ה'!

עודני מהרהר , ניגש אלי המחנך ולחש באוזני:

• אל תשכח להביא מחר את שלושת הכרכים של האנציקלופיה כי הם שייכים לספריית בית הספר. המנהל רצה להרשים את ראש העיר ולכן נתנו לך שי כה גדול. יתר הספרים הם שלך. אני מקווה שאתה מבין את המצב.

הבנתי גם הבנתי והנהנתי בראשי. שמחתי שנפלה בידי הזכות להחזיר טובה במשהו לבית ספרי. למחרת בבוקר צעדתי לבד לבית הספר כדי להחזיר את הפיקדון היקר.

פרק 2

אהבנו לשחק! כְּלוּם יש ילדים בעולם שאינם אוהבים לשחק? בואו נראה איך זה היה אצלנו.

משחקים מחוץ לבית

אהבתי לשחק לאחר שסיימתי להכין את כל שיעורי הבית. החברים שגרו בסביבה שלי , נהגו להיפגש אחר הלימודים , ברחבה השקטה שליד ביתנו. יכולתי לשמוע את מצהלותיהם ואף להשקיף עליהם בהערצה מלמעלה מחלון חדרי. תמיד שאלתי את עצמי, מתי הספיקו להכין את שיעורי הבית או שמא דחו אותם לשעה מאוחרת יותר. לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי לדחות את המשך הכנת השיעורים ולהצטרף אליהם .

היו לנו משחקים ידועים ומוסכמים , בהתאם לעונת השנה . בתקופת הסביבונים נהגנו להתגודד סביב חבורת ה״צלפים" וה״מפצחים" ולהביט בהם בהתפעלות מלווה במחיאות כפיים ובקריאות "בְּרָאבוֹ", הידד ! ה״צלף" נקרא כך משום שכאשר שיחרר בתנופה את סביבונו מן השרוך הדק והארוך, היה הסביבון ניתז ונוחת בעוצמה עם השפיץ של הסביבון הישר על הסביבון התורן שנח לו על צידו באמצע עיגול גדול מסומן על האדמה. אלה שלא היו מומחים בצליפה , הסתפקו בסחרור הסביבון והעלאתו על כף היד כדי לנַגֵח בעזרתו את הסביבון התורן. האחרון שהצליח להוציא את הסביבון מן המעגל היה רשאי לנעוץ את המסמר שבסביבון שלו בגוף הסביבון המסכן ולהשאיר עליו צלקת ראויה. לעומת זאת, מי שלא הצליח לסובב את סביבונו , או שלא הצליח לנגח את הסביבון שעל האדמה , היה נאלץ להניח , למגינת ליבו, את סביבונו במרכז המעגל , במקום הסביבון שהיה שם קודם לכן.

רציתי לעשות כמו הגדולים ולא רק להסתכל ולהתפעל. כאשר המגרש היה פנוי התאמנתי בלסובב סביבון. בהתחלה לא הצלחתי אבל לאחר הרבה תרגולים נעמד הסביבון על חודו וכירכר די הרבה זמן. קבעתי לעצמי מטרה וזמן, החלטתי להוכיח שגם אני מסוגל לשחק בסביבון ושאתחיל להתחרות כבר בעונה הבאה של הסביבונים. אז לא תיארתי לעצמי שהסביבון שלי יהיה ארוז עם שאר החפצים האישיים ואולי יסתובב לו על אדמת ארץ ישראל , ואם לא יכירו את המשחק אני אתנדב ללמד את ילדי ארץ ישראל איך מסובבים סביבון כראוי.

נשוב ל״מפצחים", שהיו לא רק "צלפים", אלא גם בעלי סביבון קטלני. מהסביבון הם שלפו את המסמר שבחוד ושתלו במקומו מסמר חד ואימתני, מסמר שנועד מלכתחילה להיות נעוץ בפרסה של סוס. ה״מפצחים" היו אימת המשתתפים וזכו לייראת כבוד. לעיתים הם פירקו את הסביבון הקורבן ולפעמים הותירו עליו צלקת כזו שלא הסתובב כראוי ונפסל. כלל מקובל היה שאם ה״צלף" לא פגע שלוש פעמים, היה נאלץ להניח את סביבונו על הרצפה וכל המשתתפים היו רשאים "להתעלל" בסביבון ואף לעקור ממנו את המסמר החד.

אהבתי גם את המשחק "כיבוש ארצות" . בעונת הגשמים , לאחר שהאדמה ספגה מי גשמים ונהייתה רכה , יכולנו לנעוץ בה מכשיר חד כמו אולר, סכין שלקחנו בלי רשות מן הבית או בעיקר מסמר ארוך ונוח לשימוש. העיגול שסומן על האדמה הרטובה חולק לחלקים שווים לפי מספר המשתתפים. המשתתף הראשון שעלה בגורל היה זורק אוז המסמר ונועץ אותו באדמת השכן . מן הנקודה בה ננעץ המסמר מתח המתחרה קו ישר מקצה אחד לקצה השני וסיפח לעצמו את החלק שסימן. לאחר מכן עבר התור למתחרה האחר. ככל שחלקת האדמה של השכן הצטמקה כך היה לו קשה לעמוד עליה. המנצח היה מי ש״כבש" את כל השטח או את רובו. כדי לשחק משחק נוסף מחקנו את כל הקווים והתחלנו משחק חדש. גם למשחק זה נקבעו כללים וגם הוא נמשך עד לשעות החשיכה.

עד שעות החשיכה? לא בדיוק… כל אימת שהחשיך, ידעתי שזה הזמן לרוץ הביתה בטרם אחי אמיל , אחי הגדול ישוב מן העבודה. לעיתים נטשתי מבעוד מועד ולעיתים בשנייה האחרונה לאחר שראיתיו מגיח מקצה הרחוב שנקרא "אָנְטוּאָן שִיאַרוֹני". בעיניו לא התקבל על הדעת להשחית זמן על משחקים. פעם היה לו זמן פנוי , ליווה אותי לבית הספר, הלכנו יד ביד ואז אמר לי :

– אני אחיך אך אני גם החבר הטוב שלך. אני מצפה ממך, שכאשר אתה הולך לבית הספר או בחזרה ממנו , תחזיק חזק בידית של התיק ותחשוב שהוא החבר הטוב ביותר שלך.

הנהנתי בראשי להסכמה והמשכנו עד לשער בית הספר.

שערי רצון-אלי שפר 14-8

הגעגוע חזק מן המשחק

שיחקתי בחוץ עם חברי במשחק "חמור חדש" בו השתתפו ילדים מגילאים שונים . הקטנים קפצו תחילה זה על גב זה ואחר כך כופפו גוום ונצמדו בטור זה לצד זה. בהדרגה התארך הטור של ה״חמורים" שמעליהם קפצו היותר גדולים. ככל שהיו יותר ילדים כך התארך הטור שעליו התחרו הילדים הגדולים בחבורה , ואילו אנחנו הקטנים עמדנו זמן רב בתנוחה של גב כפוף והידיים אוחזות בברכיים ורק הראש יכול לפנות ימינה או שמאלה כדי לראות את הילד הבא בתור רץ ומנתר, ואחר כך להפנות את הראש לצד השני כדי לראות אם הצליח לעבור מעל כל "החמורים הקטנים" או שמא נחת בחבטה על גבו של "חמור" מסכן …

בתנוחה זו של המתנה ארוכה לסיום משחק ה״חמורים" , נתקפתי לפתע בגעגועים עזים לאבי, ששכב כבר מספר ימים בבית החולים. אמרתי לחבר שעמד לציד^י להתקדם מפני שעלי לצאת מן המשחק. מבלי להשתהות , רצתי ושאלתי עוברים ושבים כיצד להגיע לבית החולים. לבסוף כשהגעתי לשם מצאתי את שער הכניסה סגור.

היה כבר חשוך מסביב ורק השומר צעד בצעדים מדודים מקצה אחד של השער אל קצהו השני. התקרבתי לפינה אחת של השער וכאשר השומר הפנה את פניו לצד השני , זחלתי מתחת לשער ורצתי אל הבניין הקרוב. לא ידעתי היכן החדר של אבא עד אשר אחד החולים עזר לי למוצאו. כאשר ראיתי את אבא, רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק. אבא קיבל אותי בשמחה , ליטף את ראשי ושאל בחיוך:

• איך הצלחת להתחמק מן השומר בשער ?

תוך כדי דיבור הוציא סדין לבן מן הארונית , פרש אותו לידו והציע לי לעלות למיטה. בשמחה חלצתי את נעלי והתיישבתי לצידו . אבא פתח קופסה של עוגיות פריכות , מאלה שאמא אפתה לו. הייתי אכן רעב ועייף מן היום הארוך. אבא קרא לאח התורן , תחב משהו לידו , אולי פתק עם הכתובת שלנו , אולי זה היה כסף ואולי שניהם גם יחד ואמר לו :

• בבקשה ממך והאל יברך אותך , לך תודיע בביתי שלא לדאוג לילד הצעיר וכי הלילה הוא יישאר לישון עם אביו .

נעם לי מגע היד המלטפת של אבי עד אשר נרדמי.

למחרת בבוקר אבא קרא שוב לאח התורן שזה עתה סיים משמרתו וביקש ממנו ללוות אותי הביתה. זו היתה חוויה שנחרטה עמוק בזכרוני . כמובן שמחתי שאבא השתחרר כעבור זמן קצר , כך שיכולתי שוב להאזין לסיפורים שלו כפי שנהג לספר לי לאחר הסעודה השניה של שבת.

משחקים בבית

בבית יכולתי לשחק עם אחותי "רונדה" , שהוא משחק קלפים בעלי שמות בספרדית כמו למשל , למספר ארבע קראו "קוּאָטרו" ולמספר חמש – "סינקו". שיחקנו בקלפים "מלחמה" או עשינו "סדרות" וכל המרבה , הרי זה משובח, כלומר , מנצח.

בשעה שאחותי רקמה על גובלֶן שהיה מתוח בין שני עיגולים מעץ, יכולתי להכין הליקופטר עשוי מגלעין של מישמש , בו נקבתי חור משני צידי הגלעין כדי להשחיל מסמר עד קצה ראשו ובקצהו השני נעצתי חצי אטב כביסה עשוי עץ . כאשר לופפתי חוט מסביב למסמר ומשכתי אותו בחוזקה , היה ה״פרופלור", כלומר חצי האטב, מסתובב ומזמזם.

משחק אחר שהכנתי היה ״ הַמַכְבֵּש" אותו הכנתי מסליל חוטים עשוי מעץ ושקצותיו היו רחבים . בתוך הסליל החלול הכנסתי גומייה אשר הקצה האחד שלה היה תפוס בעזרת חצי גפרור והקצה השני של הגומיה היה תפוס בעזרת גפרור שלם שחלקו בלט מעט משפת הסליל. כאשר סובבתי את הגפרור הארוך , נמתחה הגומיה עוד ועוד , וכאשר הנחתי את הסליל על השולחן הוא התחיל לנסוע ולהתגלגל כמו מכבש.

בילויים מיוחדים

היו לנו פעילויות שהיו תלויות בהוצאה כספית , כלומר, היינו תלויים ברצון ההורים, למשל ללכת לתיאטרון בובות או לקולנוע. במקרה זה לא נזקקנו , אחותי ואני ,למתן הסברים. ההורים ידעו ורצו שנהיה עם הילדים היהודים הרבים שגדשו בכל יום ראשון בצהר״ם את בית הקולנוע "מטרופול" הסמוך לביתנו או לתיאטרון הסמוך לבניין העירייה. לעומת זאת , לפעילויות נוספות נאלצנו להשתמש בכסף שחסכנו ואגרנו בקופת העץ הפרטית שבנינו אצל הנגר.

פעם בשנה היה מגיע לעיר הקרקס "מדרני", שזו הייתה חוויה בלתי רגילה. התפעלנו מן האוהל הענק, מופע הליצנים, האקרובטים ומן החיות המאולפות. הצטרפנו למחיאות הכפיים לאחרי כל קטע של מופע ולפעמים שאגנו "ביס"! "ביס"! כלומר יעוד הפעם !… לאחר המופע היו לנו תמיד ויכוחים אם למשל הדוב שרקד לצלילי המוסיקה היה דוב אמיתי או שמא בן אדם הלבוש בעור של דוב, או למשל האם הבחורה שעפה מן הלוע של תותח הייתה אמיתית או שמא זו הייתה בובה בלבוש של אקרובטית….

מחוץ לאוהל הענק היו דוכני משחק ודוכני הגרלות , גלגל ענק ומתקני שעשועים כמו מכוניות חשמליות מתנגשות או קרוסלה עליה הסתובבו ילדים רכובים על סוסי פוני מעץ. הייתה שם גם צלמנייה קטנה בה אפשר היה לבחור תחפושת ולהצטלם בתשלום. בביקור האחרון של הקירקס בעיר , הספקתי להצטלם עם חברי לכיתה כשהוא מחופש לאינדיאני המאיים עלי בסכין ואילו אני בבגדי קואבוי אוחז בשמאלי את ידו המונפת והמאיימת ובימיני מכוון כנגדו אקדח צעצוע. שמרתי את התמונה למזכרת ואף הספקתי להראות אותה לחברי החדשים בישראל . מאז איני מוצא אותה.

אהבנו ללכת בקיץ לחוף הים רחב הידיים שהמה תמיד באנשים , נשים וטף. אהבנו במיוחד ללכת לשם בימים בהם התקיימו בחוף פעילויות נושאות פרסים כמו למשל בניית חומות ומגדלים סביב לטירה , או מנהרות, תעלות מים וסירות קטנות מנייר, או פסלים שונים מחול ועוד.

בקיץ האחרון, לפני שעלינו לישראל הגיעו אלינו בני הדודים מקזבלנקה. בּובּ , הבן הבכור של הדוד שמעון ודויד הבן הבכור של הדודה טרז . צפינו במשחק שעשועים כמו למשל בבחורים שהתחרו בטיפוס על עמודים משוחים והתמוגגנו לראותם מחליקים ושוב ושוב. תחרות אחרת הייתה לפצח כדים שהיו תלויים על חבל קשור בין שני עמודים בשעה שעיני המתחרים היו קשורות. פרצנו בצחוק בשעה שמתחרה היכה בטעות מתחרה שנקרה בדרכו.

נכנסנו גם לים. באחת הפעמים שנכנסנו למים התרחקנו ואני נאלצתי לעמוד על קצות רגלי. לפתע בא גל גדול שדחף והפיל אותי. אז טרם ידעתי לשחות וחשתי שאני עומד לשקוע במים. לפתע הרגשתי שתי ידיים מתחת לגופי מושות אותי כלפי מעלה ומעמידות אותי על רגלי. אחרי מעשה הטוב של בּובּ החלטתי שעלי ללמוד לשחות ללא דיחוי.

הלימודים ב"חדר"

ליד ביתנו שכנו שני מבנים ששימשו דתות שונות. באותו רחוב עמדו במרחק של מספר צעדים זה מזה מבנה בו היו חדרי לימוד לילדים מוסלמים ולידו שכן ביתו של הרבי .

מן הבניין של המוסלמים בקעו קולות ילדים אשר דקלמו בקול רם את המקראות והתפילות שלהם , אולם לפעמים הופרה שם שלוות הלימוד בזעקות כאב . מתוך סקרנות היצצנו מבעד לחרכים כדי להיווכח שהמורה מצליף בשוט על כפות הרגליים של אחד הלומדים.

אותיות של דבש

כאמור, לא הרחק משם עמד בית הרב. בחצר ביתו התקיימו שיעורים להקניית הקריאה בסידור ובחומש. הורי , כמו יתר ההורים שגרו בשכונה שמחוץ למלאח , שילמו לרב על מנת שישלים את החומר שלא לימדו אותנו בבית הספר היהודי"אליאנס".

היום הראשון ללימודים בבית הרב היה אירוע שמח במיוחד. האמהות אפו עוגיות בדבש , כסגולה ללימוד תורה בהנאה ואנחנו טרפנו בשמחה כל עוגיה שנתנו לנו. באותו יום חגיגי אכלתי הרבה "סבַּאקִיַה", העשויה מרצועות בצק קלועות, מטוגנות וספוגות בהמון דבש. רציתי מאוד שהתורה תדבק בי . במהלך טקס ליקוק אותיות כתובות בדבש , אמא קראה לי הצידה כשהיא אוחזת בידה האחת כפית וביד השנייה צנצנת קטנה של דבש . אמא טבלה את הכפית בצנצנת ודלתה אותה כשהיא גדושה בדבש ואמרה :

מה שליקקתם זה לא מספיק. עכשיו לקק את כל הדבש שבכפית ששלח לך אליהו הנביא .

אחרי כן טבלה שוב את הכפית בדבש ואמרה לי:

־ את הדבש הזה נתן לך רבי שמעון בר-יוחאי.

אמא הכינה עוד כפית גדושה בדבש ואמרה:

– ואת הכפית הזאת נתן לך רבי מאיר בעל הנס.

חשבתי לרגע , שאם אמא תזכיר את כל שמות הצדיקים שהיא מכירה , אזי אני אצטרך לבלוע עוד כמה וכמה כפיות של דבש… אבל אמא ניגבה ל׳ את הפה ואמרה:

־ זכות הצדיק יגן עליך , עלינו ועל כל ישראל , הודו לאדוני כ׳ טוב כי לעולם חסדו.

מה שבטוח שכאשר חזרתי הביתה, כפות ידי היו דביקות וחולצתי הלבנה נטפה דבש .

בחדר אצל הרבי, ניסיתי לפענח את האותיות השחורות שהיו כתובות על גבי לוחות העץ צבועים בלבן . הלוחות היו תלויים על הקיר, גבוה מעל לראש הרבי . הרבי אחז בידו מקל דק וארוך והצביע בעזרתו על האותיות המנוקדות . הוא קרא בקול ואנחנו אחריו : א- א , ב – ב , ג- ג וכן הלאה , עד אשר קראנו את כל האותיות בכל הצירופים. לומר לכם שהתלהבתי מזה ? אז לא . השתעממתי . ישבתי שם כי ההורים שילמו לרבי ולא רציתי לאכזב אותם . היו פעמים שברחתי , משום שהיו לי שיעורים רבים להכין . חששתי שהרבי יספר לאבא ,ואפשר שהרב אכן סיפר על הבריחות שלי מן השיעורים שלו. יתכן שהביקורים של אבא בבית בשעות אחר הצהריים היו לא רק כדי לאכול אלא גם כדי לבדוק מה אני עושה . אבא מעולם לא העיר על ההשתמטות מבית הרבי , כי ראה אותי שוקד על לימודי.

למדתי לקח

הלימודים בבית הספר לא התקיימו בימי שבת וראשון . ביום ראשון הלכתי עם אחותי ולפעמים יחד עם חברים לטיול בפארק שהיה סמוך לחוף הים והקיף בית מלון מפואר בשם "מַרְחַבָּה" , כלומר "ברוך הבא". בפארק היו שבילים מיוחדים לכרכרות שהסיעו את המטיילים לכל חלקי הגן. בפארק הסתובבו חופשי טווסים יפי נוצות . הטווס הזכר השמיע קולות מיוחדים ופרש את זנבו המהודר והנוצץ בצבעים כחול-ירוק על מנת למשוך את תשומת לב הטווס ממין נקבה. הבן הצעיר של בת הרב שטייל עימם אמר כי הטווס הוא סוג של תרנגולת ושהוא כשר לאכילה אלא שיש מספיק תרנגולות ולא צריך לפגוע ביופי של הטבע.

התפעלנו כל פעם מחדש גם מן העצים והשיחים שהגננים גזמו בצורת דמויות ותבניות . אהבתי במיוחד להתיישב ליד "הגאאוצ'׳" , כלומר האיש שאחז במושכות . תמורת מטבע או שניים הוא הרשה לי גם להחזיק במושכות. באותם רגעים דימיינתי שאני קאובוי הדוהר במערב הפרוע.

כאשר מזג האוויר היה סגרירי העדפנו ללכת להצגה של תיאטרון בובות או לקולנוע אם היה סרט טוב. פעם צפיתי סרט "הפירט האדום" שהיה גדוש בפעלולים , מרתק וגם מצחיק. התלהבתי כל כך עד שרציתי לצפות בו שוב, בהצגה שנייה.

לאחר ההצגה הראשונה רצתי הביתה, שהיה במרחק קצר , אמרתי שלום בבית ושאני אחזור בעוד שעתיים . קניתי שוב כרטיס והתיישבתי במושב קדמי יותר כדי שהמבוגרים לא יסתירו לי. סיננתי מבין שפתי כמעט כל דיאלוג של השחקן הראשי. בתום ההצגה השנייה חזרתי הביתה ודיקלמתי לאחותי דיאלוגים שלמים מן הסרט ומרוב התלהבות שכחתי לעשות את מה שהייתי חייב.

מנהג קבוע היה לי, להכין בערב את הספרים והמחברות שאני צריך בשביל היום שלמחרת. על אחת כמה וכמה עכשיו אחרי שדילגתי כיתה. כיוון שבאותו ערב לא נגעתי בתיק , עברתי בבוקר על המחברות שעלי לקחת לבית הספר , והנה חשכו עיני ! המשימה ליום ראשון החופשי הייתה ללמוד קטע בעל פה ! פשוט שכחתי !!! כעסתי על עצמי על שהתפתיתי לצפות בסרט פעמיים באותו יום ועם חשש כבד הלכתי לבית הספר. בכיתה , לפני שבא המורה , התלמידים דיקלמו בעל פה את הקטע זה לזה ומיד הבנתי שנקלעתי לצרה. דווקא באותו יום התחשק למורה לשאול אותי, כאילו ניחש שלא התכוננתי:

– אלי , למדת בעל פה?

ידעתי שלא אתחמק מעונש . נעמדתי , נאלמתי, הסמקתי . לשאלתו של המורה השבתי כי פשוט שכחתי. להפתעתי המורה לא נזף ב׳ , אלא אמר לי להתכונן לדקלם למחרת . מאז גמלה בליבי החלטה , שלעולם , אבל לעולם לא אצפה בסרט פעמיים באותו היום ומאז אני מקיים את ההבטחה הזו עד עצם היום הזה. כמובן שבאותו היום ישבתי ושיננתי היטב את הקטע ודיקלמתי אותו למחרת כראוי , לשביעות רצון המורה.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 24

מהו"סולם התלמידים"?

לא היה קל להיות בכיתה שכמעט כולם חדשים עבורי וכולם גדולים וגבוהים ממני. הייתי צריך למתוח את רגלי כך שקצות אצבעות רגל ינוחו על הרצפה . נראיתי בעיני אחדים נטע זר שבא אולי לאיים על מקומם ב״סולם התלמידים" . אז, מהו אותו"סולם תלמידים" ?

שיטה צרפתית מיוחדת הייתה לדירוג תלמידים בכיתה. קודם כל , כדי שיתקיים "סולם התלמידים" היה צורך במחברות מבחנים שהיו שמורות בארון ליד שולחן המחנך. בסוף כל חודש , המחנכים בכיתות הנמוכות רשמו על גבי גיליון הציונים של כל תלמיד את הציון שקיבל בכל המקצועות . מכיתה ה' ועד כיתה ח' נדרשו התלמידים לכתוב בכתב רהוט בגיליון את הציונים שקיבלנו, בדיוק כמו שהיו רשומים במחברת המבחנים, כי היה אמון מוחלט בין התלמידים למחנך בעיניי! זה. בתום השיעור החזירו

התלמידים את הגיליונות ואת מחברות המבחנים לבדיקה של המחנך .

חשוב לציין כי על גבי גיליון הציונים כתבנו בעט נוצה , כלומר עט בעל ציפורן ממתכת שאותה טבלנו בכסת דיו כדי שהאותיות והמספרים יופיעו בכתב נאה ורהוט. קסת הדיו היתה עשויה מחרסינה לבנה , מעין כוסית קטנה ולה פתח צר שמספיק לטבילת הציפורן. הכוסית היתה שקועה בתוך חור עגול שהיה בחלקו הקדמי של שולחן התלמיד . הלוח העליון של השולחן , שעליו כתבנו או הנחנו את הספר , היה מחובר בצירים אל גוף השולחן כך שיכולנו להגביהו ולשלוף מבפנים את בקבוקון הדיו , אשר הכנו בעצמם בבית או את הנייר הסופג שהנחנו על העמוד אשר עליו כבר כתבנו.

לאחר שהעתקנו את הציונים מתוך מחברת המבחנים אל תוך גיליון הציונים נדרשנו לחבר את סך כל המספרים , שנעו בין הציונים הגרועים 'חלש – חלש מאוד' לבין הציונים הגבוהים 'טוב מאוד- מצו״ן', את סך כל מספרי הציונים רשמנו בתחתית הטור ליד המילים "סך הכל ״. הסך הכל של הציונים קבע את מעמדו של התלמיד בכיתה מבחינה לימודית וחברתית והוצג בכיתה ב״סולם התלמידים" , מ׳ למעלה ומי למטה. מ׳ שצבר ציונים גבוהים נעמד ליד שולחן המורה ומי שצבר ציונים נמוכים עמד בסוף הטור וקרוב אל דלת היציאה מן הכיתה. המורה חבש על ראש התלמיד הנכלם "כובע של ליצן" והכריזו עליו "ליצן הכיתה". ריחמתי עליו ולא אהבתי את ההתעללות הזו.

היינו כבר בסיומו של שליש שני ועמדנו לקבל את התעודות כדי להראות להורים. אני זוכר היטב שבסיום שליש א' לא השתלבתי בין עשרת הראשונים בכיתה. אני גם זוכר שבבית לא הרימו גבה על ההישג הלא כל כך מזהיר . זו כבר לא אותה תעודה של הצטיינות מהשנים הקודמות . אבל הפעם הירגשת׳ שאני הולך להיות בעשיריה הראשונה.

לאחר שמסרנו את גיליונות הציונים ומחברות המבחנים למחנך , התחילו התלחשויות בין התלמידים , כמו למשל : "מהו הסכום שקיבלת?" …"מהו סך הכל הציונים שלך? "ושלך ?".. הסכומים עברו בין התלמידים מפה לאוזן , וכך התמונה הלכה ונתחוורה ל׳ , אך לא רק לי….

צלצול הפעמון שיחרר אותנו מהלחץ בו היינו נתונים ויצאנו בריצה אל החצר. שיחקנו וצהלנו כרגיל ובתום ההפסקה שבנו למקומותינו , מחכים להוראות המחנך. המחנך נכנס ואמר :

– בשעה שאני בודק את מה שכתבתם וסיכמתם , אתם רשאים לקרוא להנאתכם , לצייר או למלא תשבצים.

לא היה צורך לדרוש שנשב בשקט ובוודאי שלא להרעיש , כולם היו במתח לדעת מה יאמר המחנך לאחר שיסיים את בדיקת הגיליונות של הציונים.

מקום ראשון בכיתה ?

עשינו כמצוות המחנך , אך לא היה תלמיד שלא הציץ כדי לראות מה עושה המחנך . לפתע נשמע קולו הרועם:

– התלמיד אסרף, גש הנה !

הייתי מופתע , חששתי גם. זה בוודאי מקרה חריג לגשת אל שולחן המורה. ניגשתי קרוב לשולחן והמחנך הושיט לפני את גיליון הציונים ואמר :

מה זה צריך להיות ?! טעית בחישוב! רשמת לעצמך סכום ציונים גבוה בהרבה ממה שמגיע לך !

דברי המורה נפלו על אוזני כרעם ביום בהיר. העפתי מבט מהיר לעבר התלמידים וראיתי שכמה מהם נראו שמחים לאיד, כאילו רצו לומר, זה עתה הגיע וכבר רוצה לכבוש את הבכורה בכיתה ועוד במרמה…

שוב נשמע קולו הרועם של המחנך:

• קח את הגיליון וסכם כאן ועכשיו !

הסתכלתי על גיליון הציונים ולא האמנתי למה שראו עיני. הדיבור נעתק מפי ורק עיני הזילה דמעה. המחנך פנה אלי הפעם בטון מוכיח :

• אהא ! אתה בוכה , סימן שאתה מצטער…. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי :
• אדוני המחנך, כאן , כאן וכאן לא אני כתבתי.
• תבהיר את דבריך ! למה אתה מתכוון ?

־ אדוני המחנך יודע שמעולם לא נתת לי ציון גרוע . יש כאן כמה ציונים נמוכים שאינם בכתב ידי.

המחנך נראה נסער, קם וניגש לארון, שלף את מחברת המבחנים שלי ושב לכיסאו. נראה היה כאילו כל עולמו חרב עליו כי הבין שמישהו מעל באמון שהוא נתן בתלמידיו.

– מי היה בכיתה בזמן ההפסקה?! מ׳ הם התורנים היום?!

עם הצלצול לקח המחנך את שני התורנים אל המנהל.

למחרת סיפר המחנך כי אחד התורנים הודה במעשה ושבאותו יום הוזמנו הוריו לשיחה . התברר גם כ׳ התלמיד הורחק מבית הספר לפרק זמן לא ידוע .

לא סיפרתי להורים במשך זמן רב על האירוע הזה כ׳ לא היה טעם לצער אותם . אישית, כאב ל׳ מה שקרה לתלמיד, שהיה התלמיד המצטיין בכיתה . כל כך קיוויתי שיחזור לבית הספר כדי לומר לו שאני מוחל לו אך לא זכיתי לעשות כן. ההחלטה הנמרצת והמהירה שנטל אבא שינתה את כל התוכניות . ההכנות לעלייה שלנו היו בעיצומן ובכל זאת קיוויתי כי ביום האחרון של הלימודים אזכה לראותו ולתופף עמו על הילקוטים שלנו ולשיר מחדש :

יי שמח תלמיד, שמח תלמיד / הגיע החיפש לתמיד .

שלשלום, שלום ולא להתראות / למבחן,  להכתבה ולמחברו

מחוץ לבית הספר נשתולל / נשיר, נשבר ונתהולל"

אך זה לא קרה. באותה תהלוכה של סוף שנת הלימודים כבר לא רציתי לשיר ולהשתולל. נותרה ב רק התקווה שיבוא יום ואפגוש אותו . אני עדיין ממתין לו ושרק לא יהיה מאוחר מדי.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד  

רק משפחה קטנה רשאית לעלות .

נהגתי ללכת עם אבא לבית הכנסת בשבתות ובחגים. היו במלאח מספר בתי כנסת וביניהם גם בית כנסת שבלט מרחוק בשל החזית הגבוהה שלו וציור המגן דוד שהתנשא מעל הבניין שהשקיף אל הים הפתוח.

לאחר המפטיר ולפני החזרת ספר התורה לארון הקודש נהגו להקריא "איגרת מירושלים", שנשלח בדרך כלל מקזבלנקה . במכתב היו דברי ברכה ועידוד אך לרוב גם בקשה לתמיכה כספית עבור עזרה להעלאת יהודים בכלל וממרוקו בפרט. כך בערך התנהלו הדברים , אדון לארדו שהיה אז נשיא הקהילה נטל רשות דיבור ואמר בערך כך:

– אנחנו צריכים להיענות, כמו בפעמים הקודמות, כדי לעזור למפעל הציוני ולאחינו היושבים בציון. עלינו להמשיך לשלוח כספים , כפי שעשינו עד עכשיו, ביד נדיבה ובלב חפץ.

הקהל ,שהיה רגיל להודעות שכאלו , שב למחרת השבת לבית הכנסת , נתן את תרומתו הכספית , זה המרבה וזה הממעיט , והגבאי נתן קבלה ורשם כרגיל בספר התורמים. היו נדיבים שרכשו חלקת קרקע והיו שרכשו עצים עבור הקרן הקיימת ורבים באו למחרת כדי לרוקן בידי הגבאי את הקופה הכחולה-לבנה של הקרן הקיימת לישראל.

גם לנו הייתה ה״קופסה הכחולה" של הקרן הקיימת לישראל שעמדה בשורה אחת עם קופות הצדקה של רבי שמעון בר יוחאי ושל רבי מאיר בעל הנס. התפקיד שלי היה לנער אותה מידי פעם וכאשר המטבעות פסקו מלקשקש סימן שהיא הייתה גדושה ולקחנו אותה לגבאי.

בפעם האחרונה שהלכנו לבית הכנסת כדי לרוקן את הקופה של הקרן הקיימת פגשנו שם רב מטעם הרבנות במרוקו. אבא לא רצה להפריע לגבאי שניהל שיחה ערה עם הרב. אולם הגבאי שהבחין בנו קרא לאבא להצטרף לשיחה. התישבתי קצת רחוק אך מספיק כדי לשמוע מה שדיברו ביניהם. כך בערך התנהלה השיחה:

• כבוד הרב , זהו אדון אסרף שגם הוא שלח את ביתו דרך עליית הנוער.
• מוטב שגם אדון אסרף ישמע מה דעת הרבנים שלנו בעיניין זה.

אחרי דברי ברכות ושלום אמר הרב לאבא:

• נשלחתי לכאן כדי להעביר מסר מאת הרבנים היושבים בעיר הבירה רבאט.
• הרבנים מבקשים מן ההורים שמעונינים לשלוח את ילדיהם דרך עליית הנוער שידרשו במפורש שהילדים שלהם ילמדו במסגרת שמתאימה לחינוך שקיבלו בבתיהם.

אבא הקשיב בקשב רב ועבר זמן מה עד שאמר לרב:

– כבוד הרב, מדבריך אני למד כי מי שכבר אינו נמצא במסגרת יהודית?

חס ושלום, כולנו יהודים אלא מה? עד עכשיו מ׳ שנשלח דרך עליית הנוער נשלח למוסדות שאינם שומרים לא דיני טהרה ולא דיני כשרות וגם לא שבת.

שוב שקט. נראה לי שאבא לא אהב מה ששמע מפי הרב. לבסוף נשמעה ממנו שאלה , כאילו מתוך יאוש:

מה יעשו הורים כמונו שילדיהם כבר שם? הרי לא נוכל להחזירם למקום המסוכן הזה.

־ הרבנים שלנו ערים למצוקה שלכם ומה שעליכם לעשות הוא שכאשר תגיעו בעזרת השם לישראל תבקשו שיעבירו את הבת שלכם למוסד חינוכי שמתאים לחינוך שאתם מעניקים בבית ואם לא יסכימו אז תדרשו שהבת תשוב לחיק המשפחה.

כאן התערב הגבאי ואמר שהוא מבטיח להביא את דברי הרב כלשונם בפני הקהל בשבת הקרובה. אחר כך התפנה לקבל את הכסף שהצטבר בקופה ומסר לאבא קבלה בהתאם. נפרדנו מן הרב ומן הגבאי וחזרנו הב״תה. כל הדרך אבא הלך ושתק.

ואכן בשבת שלאחר מכן נשא הגבאי את דברו והזהיר כי כל הרוצה לשלוח את ילדיו דרך עליית הנוער יקפיד לדרוש מסגרת חינוכית לפי מסורת בית אבא. אולם אדון לה, הגבאי שלנו לא הסתפק בכך.הוא ביקש להוסיף עוד:

• רק לאחרונה , שניים מחברי הקהילה שלנו שלחו את ילדיהם יקיריהם במסגרת "עליית הנוער",
• מר אסרף אברהם שלח את ביתו ומר אלברט בן־שבת את בנו . מתי הם יפגשו את ילדיהם? חובה עלינו לדרוש עלייה ללא תנאים ובלי הגבלה של מספר הנפשות במשפחה.

נשיא הקהילה, מר לָארֵדו נעמד על רגליו , ביקש גם הוא את רשות הדיבור ואמר :

• רבות׳ , מי שמערים קשיים הם גם השלטונות הצרפתים שאינם ששים שתהיה עליה המונית ממרוקו. הצרפתים גם רוצים להראות למדינות ערב כי צרפת אינה מעודדת עלייה.

לאחר מכן הנשיא הגביה את קולו ואמר:

• מדינת ישראל לא קמה רק כדי שיבואו עולים לבנות אותה. מדינת ישראל קמה גם כדי להציל יהודים שבתיהם נבזזים או גרוע מכך. אני מבטיח לפגוש את נציג הסוכנות
•  
• היהודית בקזבלנקה ואספר לו על התחושות שלנו. עכשיו בואו נמשיך לתפילת "מוסף" והשם יעשה עימנו אות לטובה.

המתפללים שבו לתפילה , ליוו ונשקו את ספר התורה ושרו בקול: "…ובנוחו יאמר , שׁוּבָה הַשֵׁם

רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"

בשבת שלאחר מכן עלה נשיא הקהילה לבימה כדי לספר על הפגישה שהייתה לו :

– מורי ורבות׳ , השבוע פגשתי בקזבלנקה את נציג הסוכנות היהודית וסיפרתי לו על התחושות הקשות שלנו. הנציג שמע וגם מסר בידי איגרת עבורכם , אותה אני אקריא עכשיו:

'אחי היקרים , בני עמי האהובים . הסירו דאגה מליבכם. אנחנו עושים את מיטב יכולתנו בהתאם להנחיות שאנו מקבלים מירושלים. אנו ערים לדאגה שלכם ואנו נעשה כמיטב יכולתנו להעלות כמה שיותר יהודים . היו חזקים ושבת שלום״.

היו מן הקהל שאמרו כ׳ האיגרת היא למעשה התחמקות אך נשיא הקהילה ביקש להתאזר בסבלנות ולקוות לטוב.

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד- 33

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹוֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

ההחלטה הגורלית

בבית הכנסת האווירה הייתה מתוחה. העפתי מבט אל אבי שישב מולי וראיתי דמעה נושרת מעינו.

איני יודע מה התפתח בעקבות הדברים שהושמעו בבית הכנסת אך כן ראיתי שמשהו השתנה אצל אבי. הכרעות שפקדו את הקהילה לאחרונה , הגעגועים לאחותי שנמצאת בישראל ללא משפחה והכמעט לינץ' שעמדו לעשות ב­פורעים השפיעו על אבי לקבל החלטה דרמטית. על הפוגרום שאליו נקלעתי אספר בהמשך.

יום שבת חלף ועמו גם יום ראשון בו המשרדים סגורים. אבא חיכה לבוקרו של יום שני , העיר אותנו ואמר :

־ הבוקר אתם לא הולכים לבית הספר. תלבשו בגדים יפים כי אנחנו הולכים להצטלם.

לא שאלנו שאלות . אכלנו משהו בחיפזון ויצאנו מן הבית . אחי שהלך כבר לעבודה הספיק להמתין לנו אצל הצלם, האדון ג'ק כהן . השעה היתה מוקדמת ולא היו אנשים בצלמנייה.

– בוקר טוב אדון אסרף , אני מבין שאתם מתכוננים לעלות לישראל . טוב , שיהיה בשעה טובה ומוצלחת !

אבא רמז לו שישתוק:

– סְקֵט !( שקט ! או שתוק !) . "עְמֵל מֵים מֵרְבוּתָא".

רוצה לומר שיעשה מ״ם סופית שהיא אות סגורה ולא ידבר כלל בעיניין ההכנות לעלייה שלנו.

הצטלמנו , כל אחד לחוד לתמונות פספורט ולסיום הצטלמנו תמונה משפחתית , שההורים שלחו לאחותי כדי לבשר לה שהמשפחה עוזבת כאן את הכל כדי לשוב ולהתאחד בקרוב.

הבנתי שעלייה פירושה גם לעזוב מקומות בהם גדלתי. כבר לא אהיה עם אותם חברים ולא אשחק עם אותם משחקים , לא עוד אסתתר באותם מחבואים ולא באותם מקומות בהם רכבתי על כנפי הדימיון, לא באותם מקומות בילוי ולא באותו בית , שכונה, בית ספר. עתה התחיל המוח לדחוס זכרונות , שבבוא היום , יצופו שוב וישטפו את הלב ברגשות עזים ואת הפנים בדמעות .

אבא ואחי אמיל לקחו את תמונות הפספורט שזה עתה קיבלנו וצעדו לכיוון המשרד בו נרשמו לעלייה. אחי סיפר לי בערב כי במשרד הכירו אותו משום שהיה פעיל בעידוד בני נוער לעלייה והודות לכך שהיינו רק חמש נפשות לעלייה , ההליכים היו מהירים. אבא חתם על מסמך התחייבות שעל טיבו למדתי יותר מאוחר ואילו אחי קיבל מכתב המלצה.

בזמן הקצר שנותר לנו אבא לא מצא קונה לבית ולחנות ואפילו במחיר מופחת. היהודים נרתעו להשקיע כספם בנכסי דלא ניידי כי חששו שזו השקעה שיהיה קשה אחר כך לממש אותה. לעומת זאת, הערבים לא נחפזו לקנות כי ידעו שהיהודים מוכנים לעזוב הכל אם יש להם שעת רצון לעלייה. לעיתים התגודדו ערבים כעדת זאבים ליד בתים שיהודים ביקשו למכור והאיצו בהם למסור את המפתחות.

אבא החליט לתת את הדירה ואת החנות לדוֹד מסעוד סבג והמעבר שלהם אלינו נעשה בחפיפה . בזה הכיר אבא טובה לדוד מסעוד שבא מן העיר ספי כדי לגור בעיר אלג'דידה בקירבתנו . מוטב כך מאשר להשאיר את הבית והחנות לידי הערבים.

רק כאשר בגרתי מעט יותר אמר לי חבר בישראל כי העלייה שלנו ממרוקו הייתה בבהילות כמו יציאת מצריים אך מצד שני אבותינו יצאו לפחות ברכוש גדול.. חברי אף הגדיר כך את העלייה שלנו : "עלייה בלי בלימה אך גם עלייה בלי-מה" כלומר בבהילות מפני הפרעות ומהחשש להחמיץ שעת רצון. אך גם עלינו בלי-מה , כי נטשנו הכל ועלינו בלי רכוש שיכול היה לאפשר לנו להתחיל חיים חדשים בישראל.

הפרידה מקברי צדיקים

כעבור מספר ימים לאחר שהצטלמנו נסענו כולנו לציון הקבר של הצדיק הקבור בעיר אזמור הרחוקה כמחצית השעה מן העיר שלנו. אז לא ידעתי אם נסענו בגלל יום ההילולא של הצדיק או שמא משום הרצון של ההורים להיפרד ממקום קדוש וגם להביע משאלה. המקום המה במבקרים, היו שפנו לצדיק ישירות , כלומר "תעשה ש…"       , "תגזור ש…" , "תשלח לנו…." וכדומה והיו שהקפידו לבקש מהצדיק שיהיה מליץ יושר לשוכן במרומים. יש שביטאו משאלותיהם בקול ויש שרק שפתותיהם נעו, כמו בתפילת חנה.

למרגלות ציון הקבר זרם נהר אליו נהגו נשים ללכת כדי לטבול בבגדיהן בטרם יפקדו את הקבר הקדוש. לאורך הנהר שטו סירות דייגים אשר על אחת מהן שטנו יחד עם מבקרים נוספים ולאחר מכן חזרנו להורים שהתירו לנו לגעת במצבה של הצדיק , בניגוד גמור לאיסור שלהם שלא להתקרב למסע הלוויה ולא להאזין לנשים המקוננות, שהתמחו בשירת קינה על הנפטר .

בדרך חזרה הזדרזתי לשבת באוטובוס ליד אח׳ אמיל כדי לשאול שאלות שהטרידו אותי:

– יש ל׳ כמה שאלות על הביקור שלנו היום, הרי יש לנו עוד עיניינים חשובים לעשות לפני העלייה ואפשר להסתפק בתפילה בבית הכנסת.

אחי נע במקומו באי נוחות , הפנה פניו אלי ואמר:

שמע, אחי הצעיר . קודם כל שתדע לך כי זוהי מסורת עתיקה יומין בעם היהודי בכל התפוצות. במרוקו היו צדיקים גדולים ומחוללי ביסים כמו רבי דוד ומשה , רבי שלמה בל חבש, כלומר בעל הנחש המרפא, רבי עמרן בן דיוואן, עליהם השלום ועוד רבים.

אבל למה שהצדיק צריך לתווך?

כי אנחנו מאמינים בכוחות של הצדיק לבקש בשמיים עבור עם ישראל. אתה יודע שבבית שלנו יש תמונה של קבר רחל אימנו והמסורת אומרת כ׳ רחל מבכה על בניה שישובו מן הגלות. למעשה העלייה שלנו היא גם בזכות התחינות והבכי של רחל אימנו.

אז מה לדעתך ביקשו ההורים ליד קבר הצדיק?

אני מניח שההורים ביקשו שיהיה להם כסף לקנות לי מכונית חדשה.

הסתכלתי בתמיהה ומה פתאום מכונית רק בשבילו?

סתםםםם , זה בסתם . האמת היא שההורים ביקשו קרוב לוודאי בירכת דרך צלחה בכל מעשי ידינו. אבל שתדע לך, זה עדיין לא אומר שאנחנו נשב בחיבוק ידיים ונסמוך על הנס. הבנת את זה ?

אחרי שהנהנתי בחיוב המשיך אחי להסביר :

במרוקו חיו גם רבנים בעלי השכלה תורנית רחבה מאוד כמו רבי משה בן מימון למשפחת אלבז, המכונה הרמב״ם, רבי יצחק בן יעקב אלפסי המכונה הרי״ף ,שהיה גם חוקר תלמוד מפורסם או רבי חיים בן עטר שהיה בקיא מאוד בקבלה ופרשן מעמיק לתורה. היהודים ראו בהם ובגדולי תורה נוספים כתובת לקבלת ברכה או עצה.

– אם כך ויתרנו היום על קבר הצדיק כי עולים לישראל …

־ אנחנו לא מוותרים על המסורת העתיקה לעלות לקברי צדיקים כ׳ גם בארץ הקדושה יש קברי צדיקים. מצד שנ­חשוב שתזכור כ׳ הצלחה של כל אחד תלוייה בראש ובראשונה במעשים שהאדם עושה כמו לימודים ועבודה.

אחי המשיך לספר ולספר אך הפסיק לאחר ששמע את שריקות נחירותי .

אלי שפר-שערי רצון-מחוזות ילדותו של המחבר-עמוד 38

לקראת חג החנוכה שלח לנו נער בן 13 סיפור שכתב סבא שלו, שעלה ממרוקו כילד למעברת 'חצרים' בבאר שבע. הסיפור מופיע בספר 'שערי רצון' – סיפור של ילד שעלה ממרוקו, שכתב הסב

"המספר הוא סבא שלי!! הוא מספר על סבא רבא וסבתא רבתא" כתב לנו הנער, והוסיף: "הייתי שמח לפרסם את הסיפור ולגרום לסבא נחת רוח."

התרגשנו מהסיפור ומהבקשה של הנער, שמתעניין בשורשים של המשפחה שלו ורוצה לגרום לסבא נחת רוח. 

בתשובה לבקשתנו לקבל את אישורו של הסב לפרסום הסיפור, כתב לנו הסבא: "כתבתי את הספר עבור ילדיי ונכדיי ולכבוד העולים שהתיישבו בנגב, סללו, בנו והפכו את השממה לגן פורח."

הינה הסיפור: 

הפרידה מהחנוכייה שלנו / אלי אשרף – שפר

סיפור מתוך הספר 'שערי רצון

'

….השנה 1958. חג פסח חלף לו, חג שבועות ממשמש ובא, אך המכתב על תוצאות מבחן הסקר בושש לבוא. היו אלה ימי מתח עבורי.

במוצאי שבת אחד, הסתודדו ההורים שלי עם אחי ורעייתו. לאחר שסיימו להתלחש, הם קראו לי להצטרף אליהם.

אחי פנה אליי ואמר: זה עתה סיימנו לדבר עליך ומוטב שתשמע במה מדובר. שמענו לאחרונה כי כמה ילדים בגילך התחילו לעבוד לפרנסת המשפחה ורצינו לדעת מה אתה חושב לעשות בשנה הבאה.

הרגשתי כאילו שפכו עליי מים צוננים. הבנתי לקראת מה השיחה הזאת מובילה. פניי ורעידות גופי הסגירו את רגשותיי.

אבא אחז בידי ואמר: – שמע בני מה כתוב ב"פרקי אבות:"

"הוא הָיָה אֹומֵר: בֶּן חָמֵש שָנִים – לַמִקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר – לַמִשְנָה, בֶּן שְלש עֶשְרֵה – לַמִצְוֹת, בֶּן חֲמֵש עֶשְרֵה – לַתַלְמוד" …. כיוון שאתה עדיין אינך בן חמש עשרה, מחובתנו לעשות הכול על מנת שתמשיך ללמוד.

הרגשתי כמו ציפור שהחזה שלה נתמלא באוויר ורציתי לעוף ולצייץ מרוב אושר אבא המשיך ואמר: תחילה חשבנו שתעבוד שנה – שנתיים עקב המצב הכלכלי הקשה, אולם כיוון שראינו את הנחישות שלך הגענו להחלטה משותפת שאתה תמשיך ללמוד ובכל מחיר….

לימים סיפרה לי אמא כי לאחר אותה שיחה, היא עשתה מעשה להוצאת ההחלטה אל הפועל. בלי ליידע מישהו מהמשפחה, אמא לקחה את החנוכייה העתיקה שעברה במשפחתנו מדור לדור מאז גירוש ספרד והלכה לשאול לדעתו של רב בית הכנסת שלנו מה וכיצד עליה להוציא לפועל את ההחלטה שנתקבלה באותו מוצאי שבת.

אמא סיפרה כי הרב אמר לה שחכמינו לימדונו כי ילד שיש לו אב, האב חייב ללמדו ולכן על ההורים מוטלת החובה ללמד את בניהם תורה.

אמא סיפרה עוד כי הרב עודד אותה והמליץ לה להציע למכירה את החנוכייה למוזיאון ישראל בירושלים, שם ראוי שהחנוכייה תישמר ותוצג לדורות הבאים. אמא שמעה וכן עשתה.

בתקופה שהיינו עולים במעברה, ההורים שלי נאלצו למכור חפצי ערך כמו פמוטים ותכשיטים. אמא מכרה אפילו את הצמה הארוכה והיפה שלה. כל אלה התקבלו אצלי בהבנה, אולם כאשר נודע לי על מכירת החנוכייה הצטערתי עד למאוד. המכתב שבישר לי כי עברתי את מבחן הסקר לא ניחם אותי. ידעתי שכבר לא נוכל להדליק את החנוכייה עתיקת היומין ולא נותר לי אלא ללכת לאמא ולהודות לה על ההקרבה העצומה שעשתה בעניין החנוכייה, והבטחתי לה שאשתדל ללמוד כמיטב יכולתי ולהביא אור הביתה במקום החנוכייה שאיננה איתנו עוד.

עד כאן הסיפור.

לשאלתנו, האם החנוכייה נשמרה במוזיאון ישראל, ענה הנכד: "כן. סבא לקח אותי לראות את החנוכייה במוזיאון."

בלי להכיר מקרוב את הסבא, הנכד והמשפחה – אפשר לומר בביטחון כי במשפחה הזו – אור החינוך וההשכלה ממשיכים להאיר!

אלי שפר-שערי רצון-סיפור – הפרידה מהחנוכייה שלנו