פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם
תקופת מוחמד
אך יחסי השכנות הטובה ששררו בין יהודי ית׳רב ובין השבטים הערביים אשר השתכנו בה, נתערערו זמן קצר לאחר הגירתו של מוחמד אליה. המאבק הבלתי־נמנע בין מוחמד לראשי השבטים היהודיים, ובעקבותיו בין האסלאם המתפתח ולובש צורה מוסדית־ארגוגית ובין היהדות, גרם לעבירת היחסים. החלה ניכרת איבה גוברת והולכת בין מוחמר ונאמניו שבאו אתו ממכה ו״עוזריו״ באלמדינה, לבין יהודי ית׳רב. מעשי האיבה התחילו בהאשמת היהודים בזיוף התורה ובהוספת תוספות עליה. לאחר מכן באו מעשי רצח של שונאים בודדים, ולבסוף גירוש שני שבטים יהודיים — לראשונה בני ק י נ ק א ע החלשים ואחריהם בני נדיר, וטבח השבט השלישי — בני קר י ט׳ ה (ראה פירוט הדברים בפרק ב׳).
בשעת גירוש בני נדיר, אחד השבטים היהודיים הגדולים באלמדינה, על־ידי מוחמר, הצטערו על כך שכניהם הוותיקים והביעו את צערם בגלוי. אך היו גם ערבים שאמרו, כי אין לבכות על גורל היהודים: הם אויבי שליח אללה ועל כן התיר האסלאם את רכושם ודמם. בכל זאת נמצאו ערבים, שהיו מבכים בשיריהם את גירוש ידידיהם היהודים והרימו על נס את נדיבות רוחם ולבם, גם הזכירו את הטובות והחסדים שהיו היהודים גומלים עם הערבים ואת כפיות־הטובה של אלה כלפי מטיביהם. ברור שדברי הקוראן והדברים המיוחסים למוחמד ולחבריו הקרובים במסורת שבעל־פה השפיעו את השפעתם וסופרים מוסלמיים היו משתמשים בהם כדי ללבות את השנאה ליהודים ולהרעיל את האווירה בחוגים קנאיים של החברה המוסלמית. אולם מצד שני יש לשקול גם עובדות אחרות. עם תום מלחמתו בשכניו היהודים באלמדינה, קבע מוחמר עצמו נוהג חדש עם יהודי ח׳יבר בזמן הקרבות ובתנאי הכניעה שערך עמהם ועם הישובים היהודיים באלחג׳אז הצפונית ובאיזור הספר של ארץ־ישראל. תנאי כניעה אלה, שהיו שווים ליהודים ולנוצרים, שימשו מסורת־הלכה קובעת ומחייבת לכל ההסכמים שנעשו עם היהודים והנוצרים בארצות הכיבוש. בהתאם להם היה מעמדם של היהודים והנוצרים אמנם נחות, אך מוגן היטב, תמורת התשלום של ה״ג׳זיה״, מס הגולגולת, שנקבע בקוראן עצמו (סורה 9, 29). ההקפדה על הגנתו של ה״ ד׳ מ י״, איש החסות הלא־מוסלמי המשלם את ה״ ג׳ ז יה״, היתה מצווה מחייבת את הכלל ואת הפרט, את השלטונות וכל יחיד.
היהודים בימי הכיבושים
במסע הנצחונות של שבטי הבדווים, שהתחיל כשנתיים לאחר מות מוחמר, נתקלים הם בכל ארץ, שאליה הם מגיעים, בעדות יהודיות קטנות וגדולות, המושרשות באיזור מזה מאות שנים. מעמדם המדיני והחברתי של היהודים נתערער בשעה שהדת הנוצרית נעשתה השלטת באסיה הקטנה, בסוריה וארץ־ישראל, במצרים ואפריקה הצפונית. הקיסרים הביזנטיים הוציאו פקודות ותקנות, שלפיהן נאסר על היהודים לשמש בתפקידים ציבוריים, מאחר שעל־ידי כך תהיה להם שליטה על נוצרים, ולהקים בתי־כנסת חדשים. באפריקה אף פקד יוסטיניאן להרוס את בתי־הכנסת הקיימים, וכן אסר ללמוד וללמד את התורה שבעל־פה. כמו כן עמדה בתוקפה גזירת המס על היהודים מימי חורבן הבית, אשר הפך למס גולגולת. עול המסים הכבד בלאו הכי (שגרם כבר בתקופה זו, כבתקופה המוסלמית לאחר מכן,לעזיבת הקרקע) הכביד כפליים על יהודים. ואחרון אחרון חמור היו גזירות השמד שנתנסו בהן היהודים ביובל האחרון של השלטון הביזנטי. ולא היתה זו נחמה ליהודים, שגם הנוצרים, אשר לא השתייכו לכנסיה האורתודוכסית, נטלו את חלקם בנגישות, בסבל וביסורים מידה הקשה של הכמורה הקנאית בקונסטנטינופול ,ומידי עושי דברה, השלטונות החילוניים.
גם במלכות פרס לא שפר אז מצבם של היהודים. במאה וחמישים השנים האחרונות של שלטון שושלת הסאסאנים עברו גם על החברה היהודית בבבל זעזועים חמורים, שעירערו את מוסדות התורה וההנהלה האוטונומית. סמוך לזמן הופעתו של מוחמד במכה ערכו הפרסים התקפה עזה על ביזנץ וחדרו עמוק לשטחיה. אז התקוממו יהודי אנטיוכיה נגד הביזנטים, הרגו את הפאטריארך ובכך עזרו בעקיפין לכיבושה על־ידי הפרסים. אך התקוות שתלו יהודי ארץ־ישראל בפלישתם של הפרסים לארץ, ובכיבושה של ירושלים על־ידיהם, נתבדו, אם כי הותר אז ליהודים לחזור לפרק זמן קצר לירושלים. הצבא הפרסי, שמסע הכיבושים שלו הפך לפתע לנסיגה מבוהלת, נאלץ לנטוש את ארץ־ישראל. הכמורה הנוצרית נקמה את נקמתה ביהודים, אף כי הראקליוס קיסר הבטיח להם חנינה.
במדרשים היהודיים שנוצרו בימים ההם משתקף מתח התקוות המשיחיות שגברו באותו דור. הדים להן אפשר למצוא גם בסיפורים הערביים על חסידים ונביאים שהופיעו בערב, ושהם קשרום עם הופעתו של מוחמד. באווירה זו של תקוות ואכזבות אין לתמוה על כך שהיהודים עקבו בנשימה עצורה אחר התפתחות המלחמה בין בגי ישמעאל ובני אדום.
להבנת עמדתם של היהודים באותו דור מעניינת ביותר היא שאלתו ההססנית של המדרש האפוקאליפטי ״נסתרות דר׳ שמעון בן יוחאי״, שחובר באותו זמן, והתשובה שהושמה בפי מטטרון: ״כיוון שראה מלכות ישמעאל שהיה בא התחיל בוכה ואומר: לא דיינו מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא אף מלכות ישמעאל ? מיד נגלה אליו מטטרון שר הפנים ואמר לו: אל תירא בן אדם, שאין הקדוש ברוך הוא מביא מלכות ישמעאל אלא כדי להושיעכם מזאת הרשעה״.
לפיכך אין פלא בדבר, שלא רק מקורות נוצריים, החשודים בהגזמה ומגמתיות, אלא גם ההיסטוריון הערבי אלבלאד׳רי, שתיאורו את מסע הכיבוש הערבי נחשב כמהימן ואובייקטיבי, מרבים להזכיר את העזרה שהגישו היהודים לערבים בזמן הכיבוש, ובמיוחד בחדירתם לערים הבצורות בסוריה, בארץ־ישראל ובמצרים, כגון: מוצל, חמץ, קיסריה, אלכסנדריה (וכן בספרד). בשל אמונו ביהודים הושיב אותם מעאויה בטריפולי. לעומת זאת מוסרת כרוניקה סורית, כי בקרב בין הביזנטים לבין הערבים, שנערך בשנת 634 במרחק קטן מזרחית לעזה, השתתפו דווקא בצד הביזנטים גם כפריים יהודים עניים. גם הסיפור על ה״כּאהנה״, מנהיגת הברברים המתייהדים, שנלחמה בכובשים הערביים באפריקה, הוא אופייני לנטייה זו, אף אם הוא אגדה.
מותר להניח כי תיאורי שיתוף הפעולה מצד היהודים עם חיל־הפולשים נכונים בדרך כלל, אף אם יש בהם הפרזות. סוף סוף אין המקורות הנוצריים מצליחים להסתיר, כי גם האוכלוסיה הנוצרית בסוריה ובמצרים, שלא השתייכה לכנסיה השלטת, ראתה בערביים מצילים מידי אדונים קשים ועול מסים כבד. חיש מהר נודע, שהערבים מקפידים על שמירת ההתחיבויות שקיבלו על עצמם בזמן כניעת התושבים, ודבר זה שימש תעמולה יעילה לטובתם.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 269-266