מורשת יהדות מרוקו

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו 1967-1950

חזון וממשות

פתיחה

בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים ייסד ר׳ שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו ונשיא בית הדין הרבני הגבוה בבירה רבאט, בשיתוף מועצת ועד הקהילות היהודיות במרוקו, בית מדרש ייחודי לרבנים במטרה להכשיר דור חדש של דיינים, שיחליפו בבוא היום את ההנהגה הקיימת.

ה׳מדרשה הגבוהה ללימודים רבניים׳, ובשמה הצרפתי des Hautes Études hébraïques Institut Marocain עוררה בשעתה רושם כביר: ׳כאילת השחר המבשרת בוקר לא עבות הופיעה המדרשה הגבוהה גאון היהדות המרוקאית, פארה והדרה, ברוך ה׳ רעיוננו נעשה מציאותי וחלומנו נתגשם. המדרשה להכשרת רבנים־דיינים שיקפה את שאיפותיהם של גדולי הרבנים במרוקו, והם השקיעו בה עמל ויגיעה. אולם כגודל התקוות גודל האכזבות. בסופו של דבר לא השיגה המדרשה את התוצאות המיוחלות.

הערת המחבר: ר׳ שאול אבן דנאן (1883-1972) היה בנו של ר' שלמה אבן דנאן, רבה הראשי של מרוקו בשנים 1967-1935. לפני כן כיהן כרב בערים שונות. בסוף ימיו עלה לארץ־ישראל ונפטר בירושלים. מחבר הספר 'שו״ת הגם שאול׳.

 קדמה ליזמה זו הקמת הסמינר לרבנים 'תורה וחיים' בטנג׳יר בראשית שנות העשרים. סמינר זה נקט שיטות פדגוגיות מודרניות ונוסף על לימודי הקודש הקנה לתלמידת חינוך צרפתי וכללי. מנהיגי הקהילה בטנג׳יר שאפו להכשיר במוסד זה רבנים מודרנים – ולא דיינים כבסמינר ברבאט – שידעו לייצג את קהילותיהם בפני השלטונות, אולם התוצאות בסופו של דבר אכזבו. לעת עתה ראו על כך בקצרה: לסקר, החינוך היהודי, עמי 84-83; לסקר, החינוך, עמ׳ 134.

במאמר זה אספר את סיפורה של המדרשה, אעמוד על ייחודה ביחס למסגרות אחרות להכשרת רבנים ודיינים, ואתאר את צמיחתה על רקע צומת התרבויות שאליו נקלעו מרוקו והיהודים בה על ספה של תקופה חדשה – המעבר לשלטון הצרפתי. מפעל ייחודי זה הוא בעיניי דוגמה לתגובתם של גדולי רבני מרוקו על אתגרי המודרנה ולדרכי התמודדותם המושכלות עם בעיותיה ומורכבותה.

אפתח בסקירת הרקע ההיסטורי הבסיסי והמצב המשפטי של מערכת בתי הדין הרבניים במרוקו, לאחר מכן אתאר היבטים שונים של המדרשה, ואסיים בדיון בשאלת הצלחתה ביחס למטרותיה. המאמר מבוסס על מסמכים רשמיים שפרסמה הרבנות הראשית במרוקו⁴ ועל ראיונות עומק שקיימתי עם בוגרי המדרשה החיים כיום בארץ.⁵

התזכיר הכללי משנת תשי״ב אשר הוצג בפני באי מועצת הרבנים הרביעית ברבאט. פורסם מחדש: המשפט העברי,עמ^׳ 289.

בעיקר התזכיר הכללי משנת תשי׳יב – ראה: המשפט העברי,

עמי 292-287 – וכן תזכירים נוספים שפורסמו מחדש בספר זה. יש להבחין בין התיאור בתזכירים שנכתבו לפני הקמת המדרשה ובשנתיים הראשונות לפעילותה, ובין הראיונות עם הבוגרים שחוו את המשך פעילותה של המדרשה ואת תוצאותיה הדלות כמה שנים לאחר הקמתה. עם זאת יש חשיבות רבה למסמכים הרשמיים, שפורסמו בסמוך להתרחשות ההיסטורית, בעוד הראיונות התקיימו כעבור קרוב לשישים שנה והם סובייקטיווים יותר. על יתרונותיו של המחקר האיכותי ראו: שקדי, עמ^׳ 59-58, 63-61, 71-70. על הרבנות הראשית במרוקו ראו למשל: עמאר, הרבנות.

תחילה ראיינתי בוגרים בני כל המחזורים, אולם משהגעתי למסקנה שלאחר שני מחזורים שינתה המדרשה את פניה, התרכזתי בתיאור שני המחזורים הראשונים. כדי להבין כיצד פעלה המדרשה בסוף דרכה ומתי נסגרה ראיינתי גם תלמידים של המחזורים האחרונים וכן את הרב דוד בר־חן (אוחנונה),

מנהל המדרשה בסוף דרכה. תודה נתונה לרב מאיר אלעזר עטיה, תושב העיר רבאט בשנות פעילותה של המדרשה וכיום בירושלים, על שהפנה אותי לכמה מהבוגרים, על תובנותיו ועל שהואיל בטובו למסור לי את התמונות המתפרסמות בזה. אני מודה גם לכל המרואיינים שתרמו לי מזמנם.

ב. רקע פוליטי, היסטורי ותרבותי: השלטון הצרפתי במרוקו ויהודי מרוקו

ב־30 במרס 1912, עם החתימה על חוזה פאס, קיבלה מרוקו את החסות הצרפתית, וצרפת כוננה בה שלטון קולוניאלי. סדרי הממשל שונו, ואת המשרדים הממשלתיים איישו מעתה פקידים צרפתים.

שלטון החסות (פרוטקטורט) חולל שינוי עמוק במצבם של יהודי מרוקו. הצרפתים, ששאפו לבסס את אחיזתם במרוקו ולפתח את כלכלתה, ניסו לקדם את האוכלוסייה היהודית במידה הנחוצה לשירות הפיתוח הכלכלי הרצוי להם, וכדי לקדם את מעמדם במדינה אף עמלו לקשור את היהודים ברגשי נאמנות כלפיהם. ואכן בשנות העשרים והשלושים שלטה בהנהגה היהודית של מרוקו נטייה פרו־צרפתית. נוסף על כך כבר בשלב מוקדם הוכרע למעשה כי הנוער היהודי המקומי יתחנך בהשפעתה התרבותית של יהדות צרפת. וחברת כי״ח, שפעלה במרוקו משנת 1862, המשיכה לספק את הכלים שסייעו בידי היהודים להשתלב בכלכלה האירופית.

השלטון הצרפתי לא ראה ביהודים, שהיו מיעוט במרוקו, יסוד מסוכן, לפיכך היו הצרפתים מעוניינים שהיהודים ירכשו השכלה צרפתית. ראו: לסקר, מוסלמים, עמ^׳ 254.

ר׳ יוסף משאש, יליד מכנאס (1974-1892), תיאר את מורכבות המפגש התרבותי עם הצרפתים: 'מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים, מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש, ומאן דקרי לה רעה לא משתבש׳ (משאש,א, סי׳ ריב, עמי צג, תשרי תרע״ב). שמונה שנים לאחר מכן כתב תיאור חד־משמעי: 'אשר כל מלחמותם הם קדושות רק למען האמת והצדק, והחופש והדרור, להציל עני מחזק ממנו, ולפשוט אדרת הבערות מהבוערים, ולהלביש אותם מחלצות הדעת והשכל… והודות לאל עליון העומד לימין צדקם, הוציאו כמה רבבות נפש אדם מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול… ושמש צדקת מעשיהם ופעולותם אשר הזריחו על המין האנושי, בדם קדשם, יהיו חקוקים על לוח לבנו תמיד, ויהיו חרוטים על ספרי דברי ימי עולם, לזכרון, לדור אחרון׳(שם, סי' רעב, עמי קכה, ניסן תר״ם). ע"כ

ג. רקע משפטי: הנהגת הקהילות ומעמד בתי הדין טח החלת החסות

בעקבות כינון שלטון החסות הצרפתי חל שינוי מהותי גם בהנהגת יהדות מרוקו. הוקם גוף בשם מועצת הקהילות, ברית הקהילות" או ועד הקהילות, וחבריו היו נציגי הקהילות, שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה.

בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלות מרוקו וצרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים ובראשם ר׳ רפאל אנקווה, התקבל חוק הדיינים, שהיה מורכב מעשרים וארבעה סעיפים, ושהסדיר את מערכת בתי הדין הרבניים ואת סמכויותיהם.

הערות המחבר: בניגנד לממשל הסלטאן בעבר, שלא התערב בענייניהן הפנימיים של הקהילות, חתר הנציב הכללי הצרפתי הגנרל ליוטיי (Lyautey) לשפר את המערכת הקהילתית ולהטיל פיקוח של השלטון על פעולותיה. ראו: בשן, יהדות, עמ' 312. בשן ציין כי נחום סלושץ מונה להמליץ על ארגון מחדש של הקהילות ובתי הדין, וחלק מהמלצותיו היו הבסיס לרפורמה שעשה השלטון הצרפתי. צור שיער שארגון הקהילות על ידי הצרפתים נשען על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת. ראו: צור,קהילה,עמ' 103-102 .לדבריו אמנם הייתה לצרפתים מטרה להשתמש בהנהגה הדתית של המיעוט היהודי כדי לקדם את מטרותיהם, אולם חברי מועצת הרבנים לא צייתו בהכרח לצרפתים ולנציגיהם. ראו: שם, עמי 104-103.

בשן, בתי הדין, עמ׳ 260. ר׳ שלום משאש סיפר שהוועד היה נבחר בבחירות של הקהל 'שנעשים לפני פקיד הממשלתי, או בלי בחירות, כפי רצון הממשלה החוקרת ודורשת וממנה אותם, והם יטפלו בכל ענייני הקהלה לאסוף נדבות ולתת לעניים ויציגו חשבון לממשלה ולהיות אמצעי בין הקהל ובין הממשלה׳(המשפט העברי, עמי 453). לדברי בשן הוועד כלל ארבעה עד עשרה נכבדים בהתאם לגודל הקהילה, הללו מונו על ידי הווזיר על פי רשימות מומלצים שהגישה לו הקהילה. המינוי היה לשנתיים וחייב אישור של הממשל הצרפתי. גוף זה יחד עם הרב הראשי היה גוף בעל סמכויות שדן עם הממשל בכל נושא שהיה קשור לקהילות. ראו: בשן, יהדות, עמי 312.

לדברי ר׳ יצחק חזן ׳ואז נקבע סדר אחר כפי מה שהוסכם בין שתי הממשלות ונציגי הרבנים' (המשפט העברי, עמי 466).

ר׳ רפאל אנקווה (1935-1848), רבה הראשי של יהדות מרוקו בשנים 1935-1918 ומחבר הספרים 'שו״ת קרני ראם', ׳שו״ת פעמוני ראם', ׳פעמוני זהב על השו״ע חושן משפט׳, ׳חדד ותימא חידושים על הש׳׳ס׳ ו׳פעמון רימון על שו״ע חושן משפט׳. ראה: בשן, יהדות, עמי 313. ע"כ

בחוק נאמר כי בערים שייקבעו בחוק הממשלתי יוקמו בתי דין יהודיים רשמיים, שסמכותם הוגבלה לענייני אישות וירושה, ושלכל בית דין ימונו אב בית הדין, שני דיינים ומזכיר. בערים קטנות שלא יוקם בהן בית דין מלא, ימונה רב דיליגי (délégué, ציר), שתפקידו להיות ׳משגיח על סופרי בית הדין ויטפל בשלומות. כל ענייני המשפט יוגשו לפני בית הדין המחוזי, מלבד אם המתדיינים יקבלו על עצמם לדון לפני הרב הדיליגי ואז לא יוכלו להגיש ערעור על הפסק שיפסוק ביניהם.

הערת המחבר: חוק הדיינים, שנכתב ונחתם בין הממשלה המרוקנית ובין הממשלה הצרפתית באלח׳סירס בשנת 1918, פורסם לראשונה בעיתון הרשמי של החסות, בצורת טהיר, שנחתם ב־22 במאי 1918. ראו: בשן, בתי הדין, עמ^׳ 260; פורסם שוב: המשפט העברי, עמ^׳ ל209-20. לתיאור יישומו בפועל ראו בדברי ר' שלום משאש, שם, עמי 452־455; ר׳ יצחק חזן, שם, עמ^׳ 466- 468. בדברי שניהם ניכרת הערכה לאופן שבו התנהלה מערכת בתי הדין מיום בוא הצרפתים למרוקו. לתיאור קצר של בתי הדין וסדריהם בתקופה שקדמה לבואם של הצרפתים ראו:בשן, היהודים, עמ' 36-35.

 המשפט העברי, עמ^׳ 207, סעיף 1. ואלו הערים שהוקמו בהן בתי דין של שלושה: קזבלנקה, רבאט, מךאכש, מכנאס, פאס, אצןירה (מתחר), או-ג׳ז־ה (שם, עמי 209). ר׳ שלום משאש הוסיף: 'גם הושיבה בית דין מיוחד לדון בענייני השררות של שחיטה וטריפות, ושררת בתי כנסיות וההלולות וכל השייך לזה׳(המשפט העברי, עמ^׳ 452).

שם, סעיף 3. ואלו הערים שנתמנה בהן רב דיליגי: אגדיר, צאפי, אלג׳דידה, סטאת, בני מלאל, דמנת, ואזאן, צפרו, דבדו, מידלת, ארפוד, קניטרה (שם). והשוו לדברי ר׳ יהושע ממן: 'הואלתי לבאר מה שהיה נהוג אצלנו במארוקו שבערים לא גדולות, מנתה הממשלה רק דיין אחד, והוא לבדו דן, והמתדיינים אצלו אפי׳[לו] ערעור לפני בי״ד [^ית דין] הגדול בעי״ת [בעיר תהילה] ארבאט (הבירה) לא יכולים לערער' (שו״ת עמק יהושע, א, חושן משפט, סי׳ ו, עמ׳ קצה). ע"כ

שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב-עמ' 37-33

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, שחזר מביקור קצר בפריס, עדכן את חברי ההנהלה ב-1 באוגוסט על המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו. הוא אמר כי הוא חושש מפורענות, וכי שקל להעביר חלק מהיהודים מהמחנה בקזבלנקה לאיטליה ; אלא שמשרד החוץ המליץ שלא לעשות זאת, מחשש שמא יתפרש הדבר כחוסר יציבות של השלטון הצרפתי במרוקו.

שרגאי הציע להתחיל מיד בעלייה רחבה מצפון אפריקה – אף שעדיין לא קמה ממשלה חדשה – לאחר הבחירות.

משה קול דיווח, כי בשבועיים האחרונים קיבל מברקים ממנהלת עליית הנוער במרוקו, ובהם הוא מתבקש לאשר לה להעלות חניכים הישר ממרוקו לישראל – ולא דרך מרסיי -, כי יש לחץ גדול של משפחות.

א' דובקין אמר, כי לא ייתכן שהנהלת הסוכנות תחליט על הגברת העלייה ללא הסכמת הממשלה.

לבסוף התקבלו בדיון זה החלטות ההנהלה הבאות :

1 – יושב ראש ההנהלה יפנה לממשלה ויבקש לכנס בהקדם את "מוסד לתיאום"

2 – סדר היום של המליאה יכלול סעיף באשר להעלאת יהודי צפון אפריקה.

3 – אם "המוסד לתיאום" לא יתכנס תוך זמן קצר, תנהל ועדה מתוך חברי ההנהלה משא ומתן עם שרי הממשלה על בעיית העלייה מצפון אפריקה.

ואכן, ב-18 באוגוסט 1955 נערך דיון ב "מוסד לתיאום" בנושא עליית יהדות צפון אפריקה. ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, תיאר את המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, והציע להגדיל את העלייה מאוקטובר 1955 ל-40.000 עולים לשנה. עוד ציין שרגאי, שעלייה זו תהא לפי כל כללי הסלקציה. לגבי מספר הרשומים לעלייה במרוקו דיווח שרגאי : במרוקו רשומים 60.000 איש לעלייה, ומתוכם נבדקו על ידי חוליות המיון 35.000 נפש ; ולולא הואט קצב ההרשמה, היו נרשמים עוד 40.000 איש. עוד הציע להקפיא את העלייה מכל הארצות למשך שישה חודשים לטובת עליית צפון אפריקה.

 גיורא יוספטל הסכים למספר של 45.000, כפי שהציע שרגאי – אולם בתנאי שרק 40.000 מהם יהיו מצפון אפריקה ;ושמימוש תוכנית זו לא יחל לפני 1 באפריל 1956, על מנת שיספיקו להכין מקומות קליטה ושיכון.

שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, תמך בדעתו של יוספטל ובעלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה :

"צריך לדאוג ולהסביר לציבור את עניין הסלקטיביות. כאשר רשומים לעלייה 60.000 איש שעברו את כל הבדיקות ועמדו בחוקי הסלקציה, הרי אין בכלל מקום לדבר על עליית אנשים שלא במסגרת חוקי הסלקציה.

א' דובקין, תמך בעמדת יוספטל ואשכול, אך הוסיף כי צריך להיות ברור, שלא תהיה כל הגבלה של עלייה מארצות המערב.

משה קול התנגד להצעת יוספטל, ואף תקף אותו : "הרי בהנהלת הסוכנות דיברנו כבר לפני שלושה חודשים על הגברת העלייה ממרוקו, ומדוע לא נעשה דבר?

יושב ראש הנהלת הסוכנות מניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, המשיך להתנגד לכל הגברת העלייה מצפון אפריקה : "אם נשקפת סכנה ליציבות הכלכלית בארץ, זו לדעתי סכנה גדולה יותר מהסכנה הנשקפת ליהודים במרוקו, ואינני מוכן לסכן את היציבות של מדינת ישראל".

ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, שהתנגד לעלייה מצפון אפריקה, סיכם הדיון בסיכום חמקני וללא כל התחייבות :

אנחנו מחליטים או אנחנו ממליצים – מחליטים או ממליצים? – בפני הגופים המהווים את המוסד הזה להגדיל בהדרגה את העלייה עד להכפלתה. בזה אנו אומרים שהוחלט להגדיל את העלייה וזה כאילו ( הדגשת המחבר) מיד, ובזה איננו קובעים שום תאריך – מיד, ללא תאריך? – אך בזה אנו קובעים את המטרה ויחד עם זאת אנחנו לא מתחייבים (הגדשת המחבר) דווקא להגיע למטרה זו – הגדרת מטרה, ללא יישומה – אבל שאיפתנו ומגמתנו היא להגיע להכפלת העלייה מצפון אפריקה.

ניסוחו של משה שרת מבהיר, כי הכרזה זו הייתה "מס שפתיים" : להלכה מתכוונים להגדיל את העלייה מצפון אפריקה – אך למעשה אין כל כוונה לממש זאת

מדיניו העלייה בשנת 1956.

הדיונים על העלייה לשנת תשט"ז – אוקטובר 1955 – ספטמבר 1956 – החלו במליאת הסוכנות היהודית במועדים 18 – 20 באוגוסט 1955.

הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, הגיש למליאה הצעת תקציב של 138.5 מיליון לירות לשנת תשט"ז, המבוסס על 45.000 עולים. ועוד אמר יוספטל, שמבחינת קליטת העלייה משתתפת הסוכנות ב20% מההוצאות, והממשלה – ב-80% ; והזהיר שאין להגדיל את מספר העולים ואין לבטל את הסלקציה.

מעניינת ותמוהה עמדתו של ראש מחלקת העלייה ש"ז שרגאי : מצד אחד אמר, כי במרוקו בלבד רשומים 60.000 איש ; ומהם אושרו על ידי חוליות המיון 35.000 ואלה מוכנים לעלות מיד, ועוד 40.000 תובעים להירשם לעלייה. רק ממרוקו ניתן אפוא להעלות תוך זמן קצר 100.000 יהודים. בתוניסיה רשומים לעלייה 20.000 יהודים, ומתוכם אושרו לפי כללי הסלקציה 5.000 יהודים. הנה כי כן, ממרוקו ומתוניסיה ניתן היה להעלות תוך זמן קצר 120.000 יהודים.  מאידך, תמך שרגאי בסלקציה, וטען כי אין להקל בה בגלל קשיי הקליטה. הוא קיבל אפוא את דעתו של יוספטל : בשנת תשט"ז יעלו 45.000 עולים, מתוכם 40.000 מצפון אפריקה – 36.000 ממרוקו ו 4.000 מתוניסיה.

אכן, ייתכן שדעה זו תמוהה, מקורה במחשבתו של שרגאי כי זוהי מלחמה אבודה מראש. עם זאת שב ודרש שסוגיית יהדות אפריקה תועלה לדיון במושב הוועד הפועל הציוני.

באותו דיון אמר א' דובקין :

אין לנו כסף להעלות 45.000 עולים בשנה ולא ניתן לגייס כסף מיהדות אמריקה לטובת עליית יהודי צפון אפריקה – אך אפשר לפנות ליהדות אמריקה בתביעה להעלאה נוספת של יהודים מצפון אפריקה. אתם יודעים את כל הטענות והנימוקים : אלה הם מרוקאים, שחורים. אילו היו נפתחים שערי רוסיה, או ארצות הקשורות איתה היינו אומרים להעלות משם 45 אלף יהודים – ההיענות הייתה אחרת.

וראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :

אין מקום להעלות יהודים שאינם מוסיפים לנו לא כבוד ואל יציבות. אנו מתנגדים להורדת רמת החיים בארץ. אני תומך בהעלאה של מכסימום 45 אלף, אך לא רק מצפון אפריקה, אלא מהמעמד הבינוני בעולם.

ולדברי חבר הנהלה מניו יורק ל' סיגל :

אני מבין את החיוניות שבסלקטיביות ותומך בכך, אך יש להסתיר זאת מפני העם היהודי שלא יבין זאת. אין להביא את השאלה לעם באופן פומבי. במילים אחרות : אין להעלות זאת במושב הוועד הפועל הציוני.

חבר הנהלה בניו יורק, צבי לוריא, תקף את שרגאי.

אינני מבין את שרגאי שהוא בדרך כלל בעד עלייה המונית, והוא אף מזכיר שרק ממרוקו ניתן להעלות 100 אלף איש, אך מציע תכנון של 45 אלף בלבד. צריך לערוך תוכנית לעליית 100 אלף יהודים – 70 אלף ממרוקו ואלפים אחדים מתוניסה. ישאלו אותי כיצד לעשות את הדבר ואני אשיב שזהב עניינה של המדינה.

עוד אמר לוריא, כי יש להכריז על יהודי מרוקו כעל "יהדות הצלה", והכרזה זו תמריץ את יהדות אמריקה לתרום כסף. לגבי הצעת סיגל – לא לתת פומביות למצב יהודי מרוקו – עיר לוריא :  

אני מתנגד לכל השתקה פוליטית אין לזה ערך. השבר מזכיר לי הלצה. שקמה דליקה גדולה ושומרי המלך אינם נותנים לזעוק ולקרוא לעזרה, משום שהמלך ישן ואין להעירו. כך גם עניין צפון אפריקה – מסביב רעש ואנחנו צועקים שקט והס.

יהודה ברגינסקי תקף את שרגאי, יוספטל וגולדמן. על יוספטל אמר, שחישוב עלות הקליטה שלו אינו נכון ; הוא מחשב עלות גבוהה מדי, חלק מן הכסף ניתן למטרות אחרות ; ובכלל, צריך לדבר על יהדות מרוקו כעל "יהדות הצלה", ולכן אין צורך ראשית בבניית שיכונים, ורק לאחר מכן להעלות את העולים ;  "ואם זאת טרבלינקה – יש להכניס לאוהלים" דבר אחד ברור : צריכה להיות עלייה בלתי מוגבלת. גם אם יביאו 10.000 – נוכל לבלוע זאת.

על ד"ר גולדמן אמר: " כשהייתי במרוקו ודיברתי על עלייה, אמרו לי על מה אתה מדבר, ד"ר גולדמן אמר לנו שאי אפשר לקלוט יותר מ-30 אלף ". עוד תבע ברגינסקי לבטל  את הסלקציה.

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 173-169

כפי שקשה לקבוע את מוצאה של החריזה, כך אין לדעת מתי הופיעו לראשונה החתימות של שמות המחברים באקרוסטיכונים של שירי הקודש. אקרוסטיכונים של אותיות הא״ב מצויים כידוע בכמה וכמה מקומות בשירה המקראית (באיכה ובמזמורי תהילים אחדים), ויש להניח שהשתמשו אז בסידור הפסוקים לפי סדר הא״ב כדי להקל על אלה שאמרו אותם לפי הזכרון. אין במקרא דוגמה לחתימה של שמות בראשי הפסוקים; אבל התופעה ידועה מתרבויות שירה אחרות. נוסף על חתימות שמותיהם ציינו הפייטנים באקרוסטיכון גם עניינים אחרים, כגון את שם עיר מוצאם, את ייחוסם (כהן, לוי) ואף כינויים שונים (חזק ואמץ, הקטן וכו'). הם הפכו מידי פעם בפעם את סדר האותיות בא״ב, והשתמשו, על יד סדר א״ב, גם בסדרים של תשר״ק, אתב״ש וכד.

לא כאן המקום לדיון מפורט בבעיית הקשר האפשרי בין הפיוט העברי לשירת הכנסייה הנוצרית — אין אנו עוסקים כאן בפיוטים הראשונים שנתחברו בספרותנו אלא בפיוטי האסכולה הספרדית, והיא לא יצרה כאן יש מאין אלא המשיכה בפיתוחן של צורות שנקבעו על ידי פייטני המזרח, בעיקר בארץ־ישראל ובבבל. ברם עלינו להזכיר כאן שבמשך תקופה ארוכה קיימת היתה הנטייה לייחס חשיבות יתרה להשפעת המנונות הכנסייה המזרחית על צורות הפיוטים הראשונים. מחקר מדויק בתחום השוואתי זה קשה למדי. אמנם יש לנו לא מעט שרידי פיוטים קדומים ואף קדומים מאוד, אך לגבי רובם אין לנו אפשרות כעת לקבוע את זמן חיבורם. מכל מקום ידועים לנו שרידים מועטים של טקסטים פיוטיים השייכים למאות השנייה-השלישית לספירת הנוצרים. והנה לית מאן דפליג שהנוצרים הראשונים — שהיו לרוב יהודים מלידה — הושפעו השפעה ניכרת מתפילות ישראל, והשפעה זו הטביעה את חותמה על כמה מן התפילות באמונה החדשה. קשה לתאר כי היהודים, שניתקו את הקשר עם אחיהם שהמירו את דתם, היו מתאימים לצורכיהם צורות שירה של שכניהם המומרים. מה גם שיש בידינו סימנים להשפעה יהודית על הנצרות אפילו בתחום שלא נחשב מעולם לתחום יהודי במיוחד, הלא הוא תחום האמנויות הפלסטיות. עד לפני זמן מה היו כל החוקרים בטוחים כי האמנות הנוצרית הקדומה ינקה במישרין מן האמנות היוונית־הרומית המאוחרת, אלא שבשנת 1933-1932 נתגלו בעיר העתיקה דורא אורופוס שבסוריה שרידי בית־כנסת שבנייתו הושלמה בשנת 244־245 לספירה, ונתברר שבניין זה היה מקושט במספר גדול של תמונות קיר צבעוניות שתיארו דמויות ומאורעות מפורסמים מסיפורי המקרא. תמונות אלה נמצאו קרובות ברוחן ובדרך ביצוען ליצירות האמנות הביזנטית, וכך נאלצו החוקרים להודות כי אין זה מן הנמנע שמחזורי התמונות מסוגן של תמונות דורא אורופוס היו שלב ביניים בהתפתחותה של האמנות הקדומה, וכי הן, או דומות להן, שימשו דוגמה לציירי הכנסיות הראשונים.

יש אפוא יסוד להנחה שהפיוט הקדום היה מעיקרו יצירה יהודית, ואין לפקפק בכך שצור מחצבתו היה בארץ־ישראל; הוא הגיע שם לשגשוגו עוד בזמן שלטון ביזנטיון, היינו לפני 635, שנה שבה נכבשה ארץ־ישראל על ידי הערבים. אלא שעדיין איננו מסוגלים לקבוע בדיוק את זמן פעולתם של נציגיה הראשונים של השירה הזאת. הקדום מביניהם ששמו ידוע לנו הוא יוסי בן יוסי; לפי כל הסימנים שייך הוא עוד לתקופת האמוראים, אך אין דרך לקבוע את זמנו בדיוק. השני בין מניחי יסוד הפיוט היה יניי (במאות רביעית-חמישית), והשלישי והמפורסם שביניהם היה אלעזר בירבי קליר שהיה, לפי האגדה שסיפרו במאה הי״ב בלומברדיה, תלמידו ומתחרהו של יניי, ואם כן חי במאה החמישית או השישית. גם יניי וגם הקלירי הצטיינו בפוריותם המפליאה בתחומם, ותכונתם זו ראויה להוקרה, בשים לב לעובדה שמסגרת השירה הזאת לא היתה כל כך רחבה. נראה שהיתה קיימת אז מעין תורת שיר שבעל פה, שהפייטנים שמרו בהקפדה על כלליה. לפי כללים כאלה חיבר יניי בין השאר מחזור של מאה וחמישים קדושתאות לערך, שכל אחת מהן היתה מכוונת לאחד הסדרים שנקראו בבית הכנסת מן התורה, מידי שבת בשבתו. לפי מנהג ארץ־שראל הקדום סיימו את קריאת התורה תוך שלוש שנים לערך — ומכאן המספר הרב של קדושתאות יניי. אמנות הפיוט התפשטה לאט לאט בארצות המזרח, היינו עברה מארץ ישראל למצרים, לסוריה ולבבל. יהודי איטליה הדרומית עמדו בקשר הדוק עם ארץ־ישראל, ואכן איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שבה נתפתח פיוט מקומי רב ערך. פייטני ארץ־ישראל עיצבו לשיריהם סגנון ׳פייטני׳ מיוחד, שכמה מתכונותיו נתקבלו גם על ידי פייטני ספרד הקדומים; כפי שנראה מיד, חשיבותה של האסכולה הספרדית היתה דווקא בכך שהיא הרחיקה את הסגנון הפייטני משירתה.

הערות המחבר: ראשוני הפייטנים לא חתמו את שמותיהם על יצירתם, ולפיכך זכרם אבד. שמו של יוסי בן יוסי, שאף הוא לא נהג לחתום את פיוטיו, נזכר על כמה יצירות שלו בתעודות מאוחרות יותר. הכרונולוגיה של ראשוני הפייטנים, חוץ מאלעזר בירבי קיליר, עדיין מפוקפקת בידינו. על הפייטנים הראשונים ראה בהערותיו המעדכנות של שירמן לספרו של י״מ אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, תל־אביב תשל״ב, עט׳ 229 ואילך. לפי הדעה המקובלת כעת במחקר פעל יוסי בן יוסי סביב אמצע המאה החמישית. פיוטיו לוקטו במהדורת א׳ מירסקי, פיוטי יוסי בן יוסי, ירושלים תשנ״א. יוסי בן יוסי שייך לתקופת הפייטנות הקדם קלאסית; אין אצלו עדיין שימוש בחרוזים.

פיוטי יניי לוקטו מקטעי הגניזה במהדורה חלוצית על ידי מ׳ זולאי, פיוטי יניי, ברלין תרצ״ח. מהדורה מעודכנת ומפורשת של הפיוטים ראה: מחזור פיוטי רבי יניי לתורה ולמועדים, א-ב, מהד׳ צ״מ רבינוביץ, ירושלים תשמ״ה-תשמ״ז. על פיוטי יניי ראה: ח׳ שירמן, ׳יניי הפייטן, שירתו והשקפת עולמו׳, בספרו הנזכר לעיל, הערה 94, עמ^׳ 41 ואילך. לפי הדעה המקובלת במחקר פעל יניי סביב אמצע המאה השישית.

מסורת אגדתית זו נרשמה בידי הפייטן ומפרש הפיוט האשכנזי ר׳ אפרים מבונא, בן המחצית השנייה של המאה הי״ב: היא מספרת שיניי ׳נתקנא בר׳ אלעזר [בירבי קליד] תלמידו, והטיל לו עקרב במנעלו והרגו׳. מפני זה נמנעו יהודי לומברדיה לומר פיוט משלו.

פיוטי ר׳ אלעזר בירבי קליר [צ״ל: קיליר], שמספרם נאמד בלמעלה מאלף, טרם זכו למהדורה מדעית. הם נמצאים מפוזרים בשפע רב במחזורים האיטלקיים הקדומים ובמחזורי אשכנז. קטעים רבים מפיוטיו נדפסו מן הגניזה בהקשרים מחקריים. אלעזר בירבי קיליר פעל בארץ־ישראל בשליש האחרון של המאה השישית ונפטר כנראה אחרי שנת 640. ראה לזה: ע׳ פליישר, ׳לפתרון שאלת זמנו ומקום פעילותו של ר׳ אלעזר בירבי קיליר׳, תרביץ, נד (תשמ״ה), עמ׳ 383 ואילך. קובצי פיוטים משלו ראה: ש׳ אליצור, קדושה ושיר, ירושלים תשמ״ח; הנ״ל, בתודה ושיר, ירושלים תשנ״א.

חיים שירמן-תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית-עמ' 37-34

בני הדג

היה היה מלך ולמלך אין ילדים. בעירו של המלך גר דייג עני וגם לו לא היו ילדים.

לילה אחד, הופיע המגיד בחלומו של המלך ואמר לו:

״יה סירי, אם אתה רוצה שאשתך תלד, דע שמחר יילך הדייג לדוג ויביא עימו דג אחד. קנה ממנו את הדג בכל מחיר. אם אשתך תאכל מהדג, היא תלד״.

המגיד הופיע גם בחלומו של הדייג ואמר לו: "מחר, כשתלך לדוג, תעלה בחכתך דג אחד בלבד ומהרג הזה תיבנה. כשיפגשו אותך שליחי המלך ויבקשו לקנות את הדג, אל תמכור להם, עד שיקרא לך המלך לארמונו. אז תאמר לו שיש לך רק דג אחד, ואם הוא מוכן להתחלק איתך בדג, תאכלנה ממנו שתי הנשים. אם לא ירצה המלך, אמור לו שלא תמכור את הדג גם במחיר חצי המלכות״.

קם הדייג בבוקר, הרים את סלו וחכתו והלך לים. הטיל את החכה, עלה דג אחד קטן, החזיר אותו למים. ניסה מזלו במקום אחר. שוב הטיל את החכה לים והעלה בחכתו אותו הדג.

״אולי זה הדג שעליו סיפר לי המגיד״, אמר הדייג לעצמו, "אקח אותו". הניח את הדג בסלו והלך. כשהגיע לפתח העיר, פגש את שליחי המלך. "דייג, מכור לנו דג היום״ אמרו לו. ״אין לי שום דג למכירה״, ענה. ״תן לנו דג במצוות המלך״, קראו. ״אימרו למלך שאין לי דג בשבילו״, אמר הדייג. הובילו שליחי המלך את הדייג לארמון. שאל אותו המלך: ״דייג, מדוע אינך מוכר לי את הדג״?

״יה סידי״ ענה הדייג, ״דג קטן זה לא מתאים למלך״. "אין דבר, נקוב את מחירו״.

"אדוני המלך״, השיב הדייג, ״תן לי בתמורה חצי ממלכותך, תאכלנה אשתך ואשתי מהדג ואז תלדנה. אם לא תסכים, לא אתן לך את הדג". בלית ברירה, הסכים המלך ואמר לדייג: ״אלוהים יעזור לך הדייג, מה אוכל לעשות? בשביל ילדים נותן האדם הכל״. כתב לו המלך שטר ושם עליו את חותם המלכות. הכריז שהמלך והדייג אחים הם ושותפים במלוכה.

אשת המלך ואשת הדייג בישלו את הדג ואכלו ממנו. עוד באותו לילה, התעברו שתי הנשים.

עברו ימים ובאו ימים, שלושה חודשי בחילות, שלושה חודשי תאווה ושלושה חודשי השמנה. כשהשלימו תשעה ירחי לידה, עזר להן אלוהים. ראשון נולד בן־הדייג וכעבור שבעה ימים, נולד בן־המלך. ערך הדייג טכס ברית־מילה לבנו וקרא לו היפה בן־הדייג.

כששמע המלך ששם בן־הדייג הוא היפה בן־הדייג, כעס מאוד והחליט לא לחגוג את הולדת בנו, משום שהשם שרצה עבורו, ניתן כבר לבן הדייג.

ראשי המדינה ממתינים. בן נולד למלך והנה עברו שבעה ימים, ועוד לא נערך טכס לכבודו. באים הוואזירים למלך: "יה סידי, האנשים הכינו מתנות, העם רוצה לחגוג ואתה לא רוצה לערוך לילד טכס״? "הניחו לי", אמר ליועציו, "מה שרציתי לעשות, עשה הדייג. השם שרציתי לתת, כבר השתמש בו הדייג״.

"יה סידי" אמרו לו הנכבדים, ״אתה מלך חכם. אם הדייג קרא לבנו היפה בן־הדייג, הענק אתה לבנך את השם בעל־היופי״. שמח המלך בעצתם, ערך חגיגות והעניק לבנו את השם בעל־היופי. כידוע לכם, בני מלכים מתבגרים מהר. עברו שנה שנתיים. נפגשו שני הילדים והם כאילו נפש אחת. אוכלים ביחד וישנים ביחד. הם עשו את הכל ביחד. הם נהפכו לאחים בלב ונפש. עברו ימים ושני הילדים נהגו לבוא לשכונת היהודים ולהטיל פחד בהם. הס נכנסו לחנויות, גזלו ושברו. אם פגשו את מוכר התבלינים, היו מפזרים את תבליניו. הם התנכלו ליהודי העיר ולא נתנו להם מנוח. יום אחד בא זקן ואמר ליהודים: "מה תיתנו לי אם אלך ואתלונן בפני המלך, כדי שירסן את ילדיו״? ״מה שתבקש ניתן לך", ענו.

״אם תיתנו לי ליטר אראק ומאה מטבעות, אלך למלך״. הסכימו ונתנו לו את מבוקשו. שתה הזקן את האראק והלך לארמון המלך שיכור, כשהוא לא מבחין בין ימינו לבין שמאלו. אמר למלך: ״יה סידי, בן־הדייג מבלבל את הבן שלך. הוא עושה כרצונו במדינה וכולם פוחדים ממנו. דע לך שאם לא תפריד ביניהם, ייצא בנך לתרבות רעה".

שמע המלך את דברי הזקן והבטיח לטפל בדבר. בערב, כשנכנסו הילדים לארמון, קרא המלך לבנו בעל־היופי ואמר לו: ״אינך מתבייש? חסר לך כסף או דבר־מה אחר? מדוע בן־הדייג לוקח אותך לרחוב היהודים״?

ענה הילד: ״אבא, מה רצונך? אולי אוכל להיפרד ממך אבי, אך מהיפה בן־הדייג לא אפרד״.

״בני, אני מקווה שאתה רואה לאן מובילה דרכך״, אמר המלך. המשיכו הילדים במעלליהם. עבר חודש, עברו חודשיים. בא הזקן ליהודי העיר. ״מה תיתנו לי, אם הילדים יעזבו ולא יעברו את הלילה בעיר״? שאל.

״אם תצליח, ניתץ לך שני ליטר אראק ומאתיים מטבעות״, ענו לו. הסכים הזקן. ספרו לידיו מאתיים מטבעות ונתנו לו שני ליטר אראק. שתה את האראק והוא מסתובב שיכור ושמח. פגשו בו שני הנערים והחלו מכים אותו.

אמר הזקן: ״מה שאתם עושים עכשיו זה הרבה, אבל אם תשאו את כלילת־היופי לאשה, לא תהיה משימה בעולם שלא תוכלו לעמוד בה". ״קיימת כלילת־יופי בעולם? היכן היא״? שאלו. ״חפשו אותה ותמצאו״, ענה הזקן והלך לדרכו.

כשחזרו הנערים לארמון, אמר היפה בן־הדייג לידידו: ״אחי, לך לאימך ובקש שתיתן לך סוס שנולד באותה שעה שנולדת אתה. בקש את החרב של אביך. מלא את האוכף בכסף וצידה לדרך מכל־טוב שבעולם. אני אלך לאימי ואמלא את אוכפי. נצא לסייר בעולם עד שנמצא את כלילת־היופי״.

כך עשו. בבוקר עלו על סוסיהם ועמוסי כל־טוב, יצאו לדרך. הם רוכבים ורוכבים, יוצאים מעיר אחת ומגיעים לעיר אחרת, יוצאים מעיר, ובאים לעיר ומחפשים את כלילת־היופי. הגיעו לעיר אחת. באותה עיר, נהוג שמי שמגלה לזר את מקום ארמון בת־המלך, כורתים את ראשו. שאלו אחד האנשים: ״ היכן ארמון בת־המלך"? ״לא אומר לכם גם אם תשרפו אותי", ענה האיש. עבר במקום חוטב עצים ועל ראשו ערימה של זרדים. אמר לו היפה בך הדייג: "יה חוטב, ניתן לך ממון רב, אם תאמר לנו היכן ארמונה של בת־המלך".

״אללה יה סידי", קרא החוטב, ״אם ישמע המלך, יכרות את ראשי״. ״יש לי עיצה״, אמר בן־הדייג. ״ניתן לך כסף רב ונלך אחריך, עד שתגיע לארמון בת־המלך. שם תניח לרגע את ערימת הזרדים שעל ראשך ותלך לדרכך".

הסכים החוטב. הלכו אחריו. הוא הלך עד שהגיעו לארמון. הניח כמוסכם את הזרדים והלך לדרכו.

חנו השניים במקום. הניחו את חפציהם, האכילו את הסוסים וישבו לסעוד את לבם.

לאחר שסיימו את ארוחתם, הלך היפה לשוק וקנה את חפירה, מגריפה וסל.

כשירד הלילה ובעל־היופי נרדם, החל חופר מתחת לאדמה. חופר וחופר עד שהגיע לפתח הארמון. והנה ראה שהשומרים ישנים והמשרתות נרדמו גם הן. לקח את כובעי השומרים וחבש על ראשי המשרתות, ואת הרעלות שהיו על ראשי המשרתות הניח על ראשי השומרים. נכנס לחדר של כלילת־היופי שנמה אותה שעה ואת הכרית שהייתה לראשה, הניח למרגלותיה ויצא.

הלך לבעל־היופי, העירו משנתו וסיפר לו שמצא את כלילת־היופי. בבוקר, התעוררה כלילת־היופי והנה, היא רואה שהכרית מונחת לרגליה. קראה למשרתות ולשומרים ואז היא רואה על ראשי המשרתות את כובעי השומרים ובראשי הגברים הרעלות. כעסה וקראה: "הביטו במראה! האם אתם בטוחים שרק אתם שומרים עליי? עתה חפשו מי עשה זאת. כאשר תתפשו אותו, אל תהרגוהו, הביאוהו אליי ואני אכרות את ראשו״.

למחרת בלילה, בא היפה בן־הדייג לארמון פעם נוספת, אבל הפעם חיכו לו השומרים. רק נכנס בשערי הארמון, תפסוהו והכניסוהו לחדר בת־המלך כלילת־היופי.

אמרה לו: "הו בן אדם, האם אתה בעל־היופי בעולם"? ״בעל־היופי מדבר איתך", שיקר לה. "תן לי הבטחה שתישא אותי לאשה", אמרה. ״אני מבטיח לך שבעל־היופי יישא אותך לאשה״, ענה היפה בן־הדייג.

שמחה כלילה־היופי. לאחר שהיפה אכל, שתה ונח, אמרה לו: ״אתה יודע שלא אדם אחד מת למעני וגם אתה עלול למות בגללי. כדי להצילך, אתן לך חפץ מחפציי כהוכחה לאבי". היא הורידה מצווארה שרשרת זהב ומסרה לו. ״מחר כשתלך לאבי ותבקש לשאת את בתו, יענה לך שאין לו בת. אם תעמוד על דעתך, יבקש שתביא לו הוכחה לקיומי. כשיאמר זאת, הראה לאבי את הענק ואז ירשה לנו להינשא״. הלך בן־הדייג לבעל־היופי ואמר לו: ״קום, שיר, צחק ושמח. מחר בעזרת האל, נראה את כלילת־היופי פה״.

בבוקר, לאחר שאכלו ושתו, לקחו מתנה מפוארת והלכו לארמון המלך. הכניסו אותם המשרתים, בירכו את המלך וישבו לרגליו. "מה אתם רוצים"? שאל המלך.

״יה סידי״, ענה היפה בן־הדייג. באנו בשם האל אליך כדי שתיתן את בתך לאשה לבעל־היופי״. ״אין לי בת״ אמר המלך. "יה סידי", השיב בן־הדייג, "יש לך בת״. ״אם יש לי בת, תן לי הוכחה לקיומה וארשה לבעל־היופי לשאת אותה לאשה", השיב המלך.

הוציא בן־הדייג את הענק והניחו בידו. הביט המלך בענק ואמר: ״נכון, עזר לך אלוהים, תקבל את בתי, אבל אתן לך אותה עירום ועריה, אפילו את שערותיה נגזוז. עכשיו לכו לביתכם ובערב אשלח אותה אליכם״.

הלכו הבחורים לשוק. קנו בגדים מפוארים רקומים בכסף וזהב,

מטפחות, תכשיטים, בשמים והכינו הכל לערב בו תבוא כלילת־היופי. בערב, הלך המלך לאשתו ואמר לה: ״דעי לך, שבתנו מסרה את עצמה במו ידיה ולכן תלך מאיתנו עירומה״.

״אללה יה סירי״ קראה האשה, ״איך ייתכן שמלך ישלח כך את בתו לחתונה״.

״אני נשבע שכך אעשה״ השיב המלך, והורה לשיפחה לעטוף את בתו בסדין ולהביאה לבית בעל־היופי.

כשראו הבחורים את בת־המלך והשיפחה מתקרבות, יצאו לקראתן וביקשו מהשיפחה להכניס את בת־המלך ולהלבישה בבגדים שהכינו. לאחר שהלבישה אותה מכף רגל ועד ראש, ראו את יופיה של בת־ המלך והוא מאיר כמו החמה. ערכו טכס קצר בו נישאו כלילת־היופי ובעל־היופי. לאחר הסעודה, הלך הזוג לחדרו וכך ישבו שלושה ימים שמחים ומאושרים.

בינתיים, אשת המלך בוכה ומורטת את שערותיה. ״אוי ואבוי, למי נתנו את בתי? אולי פושעים לקחו אותה". הלכה למלך ודרשה שיבוא איתה, כדי לברר מה עלה בגורל הבת. ״אם לא, אלך אני לבד", איימה המלכה.

כמו שאתם יודעים, אשה גוברת תמיד על הבעל. המלך שולט על העולם והאשה שולטת במלך. הפצירה בו האשה, הכריחה אותו, לקחו מתנות, בגדים וכל־טוב והלכו לביתם.

ראתה הבת את הוריה, נפלה על צווארם, מנשקת ומחבקת את אימה ואביה. ראה המלך את בגדי בתו ונדהם למראה פארם. שמח שבעזרת אלוהים, נישאה לבחור ממשפחה טובה. לקח אותם לארמונו וכעבור שלושה ימים, ערך להם המלך חתונה גדולה ומפוארת. כך ישבו בבית המלך שמחים ומאושרים.

כעבור חודש, פנה בעל־היופי למלך ואמר: ״אדוננו, אנו מבקשים ללכת לבית אבי המלך, אני בנו היחיד״. ערך להם המלך מסיבת פרידה ולמחרת בבוקר, שלח אותם לדרך, לאחר שצייד אותם והרעיף עליהם מתנות רבות.

יצאו השלושה לדרך, רכבו כל היום ובערב, נטו את אוהלם במקום שומם וישבו לאכול. פתאום הופיעה מפלצת רעבה, שביקשה לטרוף את הכלה. "היפה בן־הדייג! תן לי לאכול! מאלוהים וממך תן לי אוכל", קראה המפלצת. "מה את מבקשת לאכול״? שאל.

״אני מבקשת מאה פרות ומאה ראשי בקר", השיבה המפלצת. ״המתיני עד הבוקר ואביא לך״, אמר בן־הדייג. מוקדם בבוקר, קם בן־הדייג, הלך וקנה מאה פרות ומאה ראשי בקר והביאם למפלצת. החלה אוכלת. כשגמרה את כל הכמות שהביא ונרגעה, אמרה לו: ״בן־הדייג! מה תבקש שאתן לך לאות תודה"? ״אני מבקש מעט משיער בית השחי שלך. כשאהיה בצרה איעזר בך", השיב.

נתנה לו המפלצת קווצת שיער ואמרה: ״כשתהיה בצרה, זרוק שערה אחת לאש ומיד אבוא לעזרתך".

הודה לה היפה בן־הדייג, עלו השלושה על סוסיהם והמשיכו בדרכם.

כשירד הלילה, ביקש בן־הדייג מבן־המלך: ״הלילה תשמור אתה על אשתך. אני עייף״.

הלך היפה לישון ובן־המלך שמר. בחצות הלילה נרדם. בא ענק וגנב את כלילת־היופי. כשקמו בבוקר ולא מצאו את כלילת־היופי, שאל בך הדייג: ״בעל־היופי, היכן האשה״?

השיב לו: "זה מה שאלוהים רוצה, ה' נתן וה' לקח". ״שבו כאן ואל תזוזו. אני אלך לחפשה״, אמר בן־הדייג. הניח את האוכף על סוסו ויצא בדהרה לחפש את כלילה־היופי. כל היום דהר בשממה, עד שהגיע למקום בו רעה עדר ושאל את הרועה: ״האס ראית מישהו מוביל אשה"?

״ראיתי״, השיב הרועה. ״אם תמלא את בקשתי, אומר לך להיכן לקחו אותה".

״מה שתבקש אתן לך״ השיב בן־הדייג.

״אם כן, אל תלך אליו עד שיירד הערב״, אמר הרועה. ״פשוט את בגדיך, הנה קח מבגדיי, קח בידך את המקל הזה ולך אל בית הענק הנמצא למרגלות ההר. אס יברך אותך לשלום, אל תשיב לו שלום. אם יבקש ממך לשחוט כבש שמן, בחר בכבש רזה ואם יבקש כבש רזה, בחר בשמן. אם יאמר הנה הבאתי נערה יפהפיה, ענה לו: יה' יגמול לה, בת־בליעל׳. רק כשיילך הענק לדרכו, תעלה ליפהפיה״. חיכה היפה עד הערב, החליף את בגדיו בבגדי הרועה, לקח את המקל ויצא לדרך. הלך והלך, עד שהגיע לבית הענק הנמצא למרגלות ההר ושם מצאו. כשבירך אותו לשלום, לא השיב. כשאמר לו ייה סידי, הבאתי

היום יפהפיה׳, נהג כמצוות הרועה והחל מקלל אותה. ביקש ממנו הענק לשחוט כבש רזה ולהכינו. "אני הולך לחברי ועור מעט אחזור, ער אז, הכן את הכבש״, ציווה והלך לדרכו. בחר בן־הדייג כבש שמן, שחט אותו והביאו לכלילת־היופי. כשראתה אותו, החלה לבכות. הרגיע אותה ואמר: ״כשיעלה הענק לחדרך, אימרי לו שבנות מלכים אינן נישאות לגבר, עד שהבעל המיועד מספר היכן טמון סוד כוחו. כשאשמע את סוד כוחו, אמצא דרך להתגבר עליו״.

כשחזר הענק, אמרה לו כלילת־היופי: ״כידוע לך, בנות המלכים אינן נישאות לגבר, אלא לאחר שגילה לנו את סוד כוחו. אם לא תאמר לי מהו סוד כוחך, לא אנשא לך".

ענה הענק: "סוד כוחי טמון בחרב זו התלויה על הקיר. איש לא יוכל להוציאה ממקומה ולהכותני בה, מלבד היפה בן־הדייג״. שמח היפה למשמע הדברים. הענק, לאחר שאכל ושתה, נרדם ונחירתו נשמעה בכל הבית. עלה בן־הדייג לחדרו, הוציא את החרב ממקומה, היכה בענק בכל כוחו עד שחתך אותו לשניים. מיד מת הענק. גרר בן הדייג את הגופה החוצה. ישב עם כלילת־היופי, אכלו, שתו ושמחו עד שהאיר היום.

כשהאיר הבוקר, לקחו את כל הזהב והתכשיטים שהיו בבית הענק והלכו אל הרועה. נתנו לו את הדברים שלקחו מבית הענק, החזירו לו את בגדיו ושלחו אותו לדרכו בשלום.

כשחזרו למחנה, שמח בן־המלך לראות את אשתו כלילת־היופי בריאה ושלימה. אספו את חפציהם והמשיכו בדרכם. בערב, לאחר שחנו בשלישית וסעדו את לבם, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: "הלילה, דאג לאשתך ושמור עליה".

לקח בעל־היופי את נישקו, וישב לשמור על כלילת־היופי אשתו. בחצות הלילה, בא ענק אחר, החל נלחם בבעל־היופי עד שניצח אותו והרגו. חטף את האשה וברח.

בבוקר, כשקם בן־הדייג, ראה והנה בן־המלך הרוג והאשה איננה. החל בוכה ובוכה עד שעייף. החליף את בגרי בן־המלך המגואלים בדם, הלבישו בגדים נקיים והכניס את הגופה לחדר. לאחר שנעל את דלת החדר, היתרה בשומרים לבל יעירו את אדונם. ״אל תיכנסו לחדר ואל תעירו אותו, אפילו יעברו יומיים או שלושה עד שאחזור״, אמר ועלה על סוסו. הוא רוכב והדמעות זולגות מעיניו. הגיע למדבר ומצא שם רועה. "האס ראית נערה עוברת מכאן״ שאל. ענה הרועה: ״יה סירי, נערה עברה הלילה לידי עם הענק ואין יפה ממנה בכל העולם. חבל שהיא בידי הענק. אבל אס תרצה לראותה, אתן לך עיצה".

״יתן לך אלוהים אושר וברכה״ אמר בן־הדייג. ישב עם הרועה עד הערב והחליף עימו את בגדיו(כמו בפעם הקודמת). אמר לו הרועה: "הענק גר למרגלות ההר. אם יגיד לך שלום, אל תשיב לו שלום. אם יאמר לך הנה הבאתי נערה יפה, קלל אותה. אם יאמר לך הענק לשחוט כבש שמן, בחר ברזה וכשיילך הענק לחבריו, תעלה לאשה״. כשהגיע בן־הדייג לבית, קידמו הענק: ״שלום לך הרועה" והוא לא השיב

לברכתו. ״הבאתי יפהפיה נהדרת", אמר הענק. החל הרועה מקלל: ״יחזיר לך אותה אלוהים בשעה מקוללת״. הענק ביקש ממנו לשחוט ולהכין כבש שמץ ומושלם לארוחת־הבוקר. הענק הלך לדרכו ובן־הדייג שחט כבש רזה. הוא בישל אותו לארוחת־ הערב ועלה לחדרה של כלילת־היופי. כשסיפר לה על מותו של בעל־ היופי, ישבו שניהם ובכו עד שכלו כוחותיהם. אמר לה: "כלילת־היופי! כשיבוא הענק ויבקש לעלות למיטתך, שאלי אותו מהו סוד כוחו, וכאשר הוא מת, איך משיבים אותו לתחייה. כשהוא יענה לך, אשמע מה יאמר ואדע כיצד לנהוג״. הגיע הענק והריח את ריח המזון. כשעלה לחדר היפהפיה, אמרה לו: ״הענק, אתה יודע שאנו בנות המלכים נישאות לאיש, רק כשהוא מגלה לנו מהו סוד כוחו וכיצד מחיים אותו".

השיב לה הענק: ״יפהפיה יקרה! בשקית התלויה מעל ראשך יש תפוחי־ חיים״.

״ומהו סוד כוחך״, חזרה ושאלה. לא רצה לספר לה. הפצירה בו והפצירה בו עד שאמר: ״כוחי ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים״.

שמע בן־הדייג את הדברים והחל בוכה. אוי ואבוי, איך יתגבר על הענק? מה יעשה? והנה נזכר במפלצת. הוציא שערה אחת משערותיה והשליך לאש. לפתע, כמו רוח סערה הופיעה המפלצת. ״מה מבקש בן־הדייג״? שאלה.

״הנה הענק בן־המקולל אמר שכוחו ביונה, היונה באבן, האבן בבאר והבאר בתחתית הים. כיצר אשיג את האבן״, שאל. ״זה הכל״, אמרה המפלצת. ״שב פה, אני אביא לך את האבן״. הלכה, ירדה לבאר והביאה לו את האבן. היכה בה, יצאה מתוך האבץ יונה. היכה בידו בראש היונה, נתלש הראש ומיד, באותו רגע מת הענק. קם בן־הדייג ולקח את שקית תפוחי החיים של הענק.

למחרת בבוקר, לאחר שמילאו שק בזהב מבית הענק, יצאו בן־הדייג וכלילת־היופי לדרך. כשהגיעו לביתו של הרועה, נתנו לו את הזהב והמשיכו בדרכם.

רכבו שעות ארוכות וכשהתקרבו למחנה, אמר בעל־היופי לאשה: ״גבירתי, את בוודאי עייפה מהדרך. נוחי מעט ולאחר מכץ, בואי למחנה. אל תמהרי, כי בינתיים אתקדם ואכין את בעלך לקראת בואך". רץ בן־הדייג למקום בו שכב בן־המלך. לקח תפוח אחד מתפוחי החיים, חצה אותו וקירב אותו לפניו של בן־המלך. מיד התעורר בעל־היופי לחיים.

״מה התרדמה הזו״, שאל בן הדייג. ״אחי, השינה הזו היתה המתוקה ביותר בכל ימי חיי״, השיב. בן־הדייג, כל מה שעבר עליו הוא רושם. קווצת השיער שנתנה לו המפלצת, שמר בשק ואת אוזני הענקים שהרג, לקח והניח באותו שק. לאחר שאכלו ושתו, קמו, אספו את חפציהם ויצאו לדרך. כשהגיע הלילה הרביעי, אמר בן־הדייג לבעל־היופי: ״אתה יודע מה נעשה? ניקח את אשתך, נסתיר אותה בארגז המשמש לאכסון המטען ולא נאלץ לשמור עליה".

כך עשו. הכינו את הארגז, הציעו לה מיטה נוחה, כיסו אותה והלכו לישון.

הם ישנים והנה הופיעה חבורה של מאה אחים פחות אחד. הרימו את הארגז עם האשה והכל. חשבו שהוא מלא בכסף. לקחו אותה והחלו דוהרים עד שהתרחקו מהמחנה.

בבוקר, כשקמו בן־המלך ובן־הדייג, לא מצאו את הארגז, לא האשה ולא כלום. אמר בן־הדייג: ״בעל־היופי, אתה שב פה, אני אצא לחפש את אשתך".

היפה המסכן יצא לדרך, מחפש ומחפש עד שבא הערב. והנה ראה מאה אחים פחות אחד, מדליקים מדורות ויושבים סביבן לאכול ארוחת־ ערב. הארגז עומד במקום, עוד לא פתחו אותו. התגנב וישב ביניהם, מבלי שירגישו בו. הוציאו ארוחת־ערב, מאה כיכרות לחם פחות אחד. כל איש לקח כיכר וגם בן־הדייג לקח כיכר. כשגמרו לחלק, צעק אחד מהאחים: "אני לא קיבלתי".

הניחו כולם את כיכרות הלחם. כשספרו, מצאו שיש מאה כיכרות פחות אחת. שוב חילקו את הכיכרות וחסרה כיכר לחם אחת. הניחו את הלחם וקראו ״בשם אלוהים, מי שנוסף עלינו שידבר. אס הוא מעל האדמה, נדבר איתו בשלום ואם מתחת לאדמה, אין עימו שלום״. קם בן־הדייג ואמר: ״הנה אני, אותי ביקשתם, ואנוכי אדם בן־אדם, גנב בן־גנב ונוכל בן־נוכל. תדעו לכם שבמקום פלוני, יש שיירה עמוסה ומלאת ממון, אבל לא אוכל להתגבר עליה לבדי. אס תעזרו לי, נתחלק בשלל״.

אמרו לו: ״אנחנו מסכימים. הנה ארגז אותו הבאנו אתמול, עור אין אנו יודעים מה האוצרות שיש בתוכו. נתחלק איתך גם בזה״. ״יוסיף לכס אלוהים אושר״, בירך אותם בן־הדייג. כל אחר נתץ לו מעט ממזונו. לאחר שאכלו וישנו ער חצות הלילה, קמו והחלו מתכננים את פעולתם נגר השיירה. הציע בן־הדייג שיתחלקו לקבוצות, כרי שלא ירגישו בהם. בכל אחת חמישה אחים וכל קבוצה תלך בדרך אחרת. כשיינתן הסימן, תתאחרנה כל הקבוצות ותתקפנה את השיירה. הסכימו והחלו להתפזר בקבוצות, וכל אחת מהן הלכה בדרך אחרת. מה עשה בן הדייג? היה עובר בדרך אחת, הורג את החמישה שבקבוצה, קוצץ את אוזניהם ומניח בשקו; עובר לדרך אחרת והורג אותם, ער שהרג את כל תשעים ותשעה האחים. לאחר שסיים, חזר למקום בו חנו האחים בלילה, ובירך את כלילת־היופי שהייתה בארגז ויצאו לדרך. כשהגיעו לבעל־היופי, שמחו כולם, התחבקו והתנשקו.

כשנותר עורד יום אחר ער שיגיעו לעירם, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לבן־הדייג: ״יה יפה בן־הדייג, הצלת את בעל־היופי מצרות וממוות, אבל כשתעברו בהרים, ימותו בעל־היופי ואשתו. אס יציל אותם ה׳ מההרים, נחש ימתין לבן־המלך בארמונו ויהרוג אותו בהיכנסו. לכן, חבל על כל המאמצים שלך בן־הדייג, כי הס לא יועילו. אל תוציא מפיך את הדברים שאמרתי לך עכשיו, כי אם תוציא מילה אחת מהדברים, תהפוך מיה לאבן״.

שמר בן־הדייג את הדברים בלבו. כשהגיעו להרים אמר לבן־המלך: אחי בעל־היופי, בוא נרכב ביחר על הסוסה שלי ער שנעבור את ההרים". כמו כדור אש המתגלגל במורד הדרך דהרו השניים, עד שיצאו מאזור ההרים וניצלו. ביקש בן־הדייג מבעל־היופי לחנות ולנוח, כדי שהוא יקדים להודיע למלך על בואם.

לקח בן־הדייג את סוסו, דהר עד שהגיע לארמון המלך והודיע למלך: ״הנה הגיע בעל־היופי״. קמה שמחה גדולה בארמון. ואילו בן־הדייג לא מביט לצדדים, בריצה עלה לארמון בן־המלך, פתח את הדלת, הרג את הנחש והניחו בשקו.

הלכו המשרתים למלך: ״הנה בן־הדייג עלה לארמון בן־המלך ולקח משם דבר־מה, אין אנו יודעים מה לקח״. ביקש לקרוא לבן־הדייג: ״מה לקחת מארמונו של בני״, שאל המלך. ״לא לקחתי כלום, הנח לי". ״אתה חייב להגיד לי״ המשיך המלך. ״יוסיף לך אלוהים אושר המלך״ אמר בן־הדייג. ״אתה חייב להראות לי מה לקחת״ התעקש המלך. פתח בן־הדייג את השק ואמר: ״הנה המלך, ראה מה עשיתי לבנך. הצלתי אותו מהמפלצת הראשונה והענק בא וחטף את האשה. הצלתי את האשה. בא הענק השני והוצאתי ממנו את התרופה שהצילה את בנך. שוב הצלתי את אשתו. הנה כל ההוכחות לפניך. כשהתקרבנו לעיר, ירדה דמות מהשמיים ואמרה לי שבנך ייהרג בהרים, או על ידי הנחש בארמון. הצלתי את בנך מההרים והנה הנחש שהרגתי בארמון בעל־היופי״.

סייס את דבריו, נפל ארצה והפך לאבן.

ראה המלך מה עולל ליפה בן־הדייג, החל סופק בכפיו. מה יגיד לבנו? מה יגיד לבעל־היופי?

הלכו המשרתים לבעל־היופי וסיפרו לו שידידו הפך לאבן. נטרפה דעתו, השתגע המסכן. עלה על סוסו ודהר לשממה. כלילת־היופי עלתה לארמונה, בוכה יומם ולילה והיא הרה ללדת. משוטט בעל־היופי במדבר ובשממה, מדבר אל העצים ואל האבנים: ״אחי בן־הדג, אחי בן־הדג איפה אתה? איפה אתה״? כך נדד תשעה חודשים. כעבור תשעה חודשים, ילדה כלילת־היופי בן. יצאה בת־קול מהשמיים ואמרה: ״בעל־היופי, אם אתה רוצה שאחיך היפה בן־הדייג יקום לתחייה, הנה אשתך ילדה בן. עתה, חזור לעירך, קח את התינוק וברגע שתניח אותו על האבן, יתעורר אחיך לחיים״. כששמע בן־המלך את הדברים, התעודד מעט ופנה בדהרה לכיוון עירו. יום ולילה דהר עד שהגיע, וכל מי שרואה אותו נבהל, נראה כמו רוח רפאים.

עלה לארמון, לקח את התינוק ומבלי להוציא הגה מפיו, רץ והניח את התינוק על האבן. באותו רגע מת התינוק, והיפה בן־הדייג קם לתחייה. התחבקו האחים בני הדג, מנשקים זה את זה בשמחה. ביקש המלך סליחה מבן־הדייג וסיפר לו, שהמשרתים הם שעוררו את  חשדותיו. לאחר שהשלימו, הזמינו לארמון את אביו ואימו של בן־הדייג. וכולם ישבו באושר שמחים וחוגגים.

יששכר בן עמי-תפוח ההריון- בני הדג-עמ' 171-154

פרק שנים עשר.

קורות החצי האחרון של המאה החמישית.

ההתהפכות מולאי ישמעאל להרע ליהודים. גירוש יהודי הכפר צאר בן משעאל. ריב בקהילת יהודי דבדו. הסכמת רבני פאס בשנת תנ"ח למעט, בנדוניות מפני העוני והתמוטטות הקהל. הטלות מסים כבדים בשנת ת"ס – תס"ה. נסיעת רבים מיהודי עיר ממרוקו למכנאס. נרגנות ומלשינות בין הקהל לרגלי המסים. צרות יהודי פאס בפרט על ידי בן המלך מולאי חפיד. שריפת היהודי מימון צבאח וכופר נפשו מהקהילה. מלאכות מיהודי פאס לפני מולאי ישמעאל במכנאס לקבול על בנו מולאי חפיד. חזרתם רקים  והריגת שנים מהם. עלילות שוא והריגות האנשים, והודה בן צור, יצחק בן עמארא ובנו אהרן בשנת תע"ב 1712, רבי משה הכהן ואחיו שם טוב בשנת תע"ד. התדלדלות יהודי מרוקו והתרוששותם. שנות רעב בשנת תפ"א – פ"ד. מות שני אלפים יהודים בכל שנה משנות הרעב ההם בפאס והמירו באלף. הריסות ת"ן בתים וחצרות מרחוב היהודים בפאס, שרידי החרבן וההריסות. מחלת מולאי ישמעאל ומותו בשנת תפ"ח. צרות על יהודי מרוקו. בלשת ברחוב היהודים והנוצרים במכנאס. הריגת ק"ף יהודים שם ונאצות. רבי שלום נעמיאש חכם מארץ ישראל נהרג בשנת תצ"ג.שלל ביהודי מכנאס בשנת תצ"ו. הרעב בשנת ת"ץ ותוצאותיו האיומות, הנגידם בחצי האחרון של המאה הזאת. 1690 – 1740 ת"ן – ת"ק

על פי הדברים שכתבנו אודות האנשים בני המשפחה טולידאנו ומאימראן, וקרבתם למלכות אז בימי מולאי ישמעאל, ידענו כבר כי המושל ההוא בישה זקנתו את בחירתו, ביחוסו אל היהודים, ובעוד דבראשית ימי שלטונו במוצאו חפץ ביהודים, התראה כאוהב נאמן להם ומבקש טובתם. הנה אחרי כן שנה את טעמו ויהפך לאויב נורא, ראשית התנכרותו זאת החלה כמעט בחצי המאה הזאת, בשנת ת"ן מוצאים הננו כבר התיחסות רגשי איבה מצדו ליהודי כפר אחר במסכי עיר תאזא, כפר " צאר בן משעאל ", שלפי הנראה נקרא כן על שם המושל היהודי אהרן בן משעאל שמשל על תאזא בתחלת המאה הזאת. את יהודי הכפר ההוא גירש מולאי ישמעאל אז, בשנת ת"ן וינשלם משם, בהכפר ההוא דרו משפחות יהודים מלפני זמן רב, ובסוף המאה הרביעית נוספה עליהם משפחה נכבדה, משפחת סקילי – כהנים, שבאו מעיר דבדו הסמוכה, ששם התיישבו מגורשי שבליא בהמאה השנית. ואחר כך התיישבו איזה מהם אז בהכפר צאר אל משעאל ההוא, וזקן המשפחה שמעון הכהן סקילי בנה בית הכנסת לכל יהודי הכפר להתפלל בו. כי עד כה התפללו בשדות, וגם בניו רבי יהודה ורבי משה וקבי שלמה, קבען שם בתי תלמוד תורה ללמד את ילדי בני הכפר.

ולפי הנראה שגם המושל אהרן בן משעאל היהודי הנזכר, היה גם כן מקרב בני המשפחה הזאת, וכן נשארו שם בני המשפחה הזאת כחמישים שנה בקירוב עד לשנת ת"ן שבה גורשו משם בפקודת מולאי ישמעאל, וישובו לדבדו עיר מולדתם.

שמה התחולל אחר כך ריב בינם ובין שתי משפחות, מרציאנו, ובן נאיים שהספיקו במשך השנים ההם לרשת את מקום משפחת סקילי בתוך הקהלה, בחזקות בית הכנסת ובשררות הצבור, והריב הזה הוגש גם עד לפני רבני פאס בשנת תע"ט, ואחר כך התרחב לאט לאט בכל פינות העיר. ויהי למלחמה כתות וריב קיים בקהלת יהודי העיר דבדו עד כי פעם בפעם הגיעו התגרותיהם עד שפוך דם. בשנת תנ"ח נראו כבר סימני הדלדול בקהל יהודי מרוקו, פני הלחץ והדוחק מצד שרי הממשלה, זה נדע מהסכמה כתב יד מרבני פאס, שנכתב ביום כ"ד אב של השנה ההיא וזה לשונו :

הערת המחבר:המקור לכל זה בשאלות ותשובות  משפט וצדקה ביעקב, בשאלה ארוכה מרבי יוסף הכהן סקילי, הבן הצעיר מבני שמעון הכהן סקילי הנזכר, השאלה ההיא נכתבה בלשון ערבי מדובר במרוקו, ופה הצגתי את מה שצריך לעניינו, שם נזכר גם כם מה שכתב שהמשפחה סקילי תחלתה משביליא, וכי משפחת מרציאנו תחלתה מעיר נתסידלת היא קצבת למכזן במרוקו, וכתבתי זאת לקדמוניות יהודי ערי המדבר ההם שבם ישבו הרב מבני ישראל לפנים. ע"כ

בהיותינו מקובצים….פקחנו עינינו על אשר בעוונותינו הרבים והרעים ננעלו כמעט שערי ההשפעה  ורוב האנשים אשר בנות יולדו להם צר ומצוק מצאום …ודאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן….לסבת המנהג הרע אשר נתפשט בימים האלה לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש, כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה חפצים מכסף וזהב ובדולח ואבנים טובות או מעות בעין או קרקע לסייע החתן בתכשיטין המוטלין עליו לעשות באופן שרוב הבעלי בתים נשארים שלולים ויוצאים נקיים מנכסיהם….ולכן ראינו לגזור על כל המשתדכים מהיום והלאה שאין רשות…להתנות שום תנאי תוספת על הנדוניא בשום אופן…ועל הכל השדכנים והסופרים המצוים בעת השידוכין עליהם המצוה להיות כמזהירים וכמזכירים לבל ישמע על פיהם חוק התוספת על הנדוניא כלל וכלל ועיקר….

והיה זה בכ"ד לחודש אב יה"ל ( יהפכו האל לטובה ) בשנת תנ"ח – 1698, וחתומים הרבנים וראשי הקהל, מנחם סירירו, וידאל הצרפתי, יהודה בן עטר, שמואל הצרפתי, דוד בן אמוזיג, אברהם בן שימול, שמואל אבן דנאן, שמואל למדיוני, אפרים קאלהורנו, שם טוב בן מגירה, חיים בן אמוזיג, יצחק צרפתי, יצחק בן יוסף, צו"ל סלימאן ביטבול, עיוש בן אזרוואל.

והנה זה היה אז בעת שממשלת מולאי ישמעאל רק החלה להצר את צעדיהם ולנעול בפניהם שערי ההשפעה, ואמנם בזמן קרוב אחר כך התמוטט מצבם עוד יותר ויותר לרגלי גזרותיו של מולאי ישמעאל שעלו למרום קצם. בשנת ת"ס הוטלן מסים רבים על יהודי מרוקו, פה ושם בערים שונות ורבים מעשירי עם ירדו מנכסיהם ונדלדלו. נוסף על זה הייתה אז גם עצירת גשמים ויוקר השערים ובצורת. בשנת תס"א הטיל המלך מאה ככרי כסף מס על היהודים לרגלי המלחמה שהייתו לו למולאי ישמעאל עם התוגרמים, וממאת ככרי הכסף סכום המס ההוא נפל לחלק מיהודי פאס בלבד שנים ועשרים ככרים, יש שנתן עשרת אלפים אוקיות, ויש שנתן שמונת אלפים אוקיות, ולא היה מי שנותן פחות מאלף אוקיות.

זולת הסכום ההוא הטיל עוד מולאי זידאן בן המלך סכומי מסים מיוחדים על יהודי פאס בפרט ומפני כובד המסים האלה או אולי מפני מלחמת התוגרמים הלכו רבים מיהודי פאס וערים אחרות אז בשנה ההיא בשנת תס"א ויתיישבו בעיר מכנאס, וכנראה שבאמצעות הנגיד הראשי אברהם מאמראן ויתר מקרובי המלך שישבו שם במכנאס, היה מצב יהודי מכנאס נבדל לטובה מיתר ערי מרוקו.

ככה יש לשפוט גם על פי אגרות שונות שנכתבו בעת ההיא מקהלות שונות במרוקו לראשי ורבני עיר מכנאס, למען אשר יושיטו להם עזרה כספית או משפטית. אגרות כאלה נכתבו בפרט, לרבי חביב טולידאנו, אחד מגדולי הרבנים במכנאס, עסקן ציבורי ושייך בקרבת משפחה לאותם האנשים מקורבי המלכות ובעלי ההון שבעיר.

ולא היה די להיודי מרוקו ההפסדות וחסרון הכיס שמפני צרת כובד המסים, כי עוד הוסיפה הצרה הזאת להם העקות פנימים, הרבה דברי ריבות ומחלוקיות התלקחו אז ביניהם ובין עצמם, באשר כל איש מהם כאשר נלאה נשוא תשלומי כסף כל כך בלי הרף, חשב לפטור את עצמו והלטיל כובד המשא על זולתו על ידי תואנות שונות. פעמים רבות היו גם מקרי נרגנות ומלשינות איש ברעהו לפני הממשלה, ורבים מנכבדי וגם מחכמי הקהלות נתפסו אז על יד זה למלכות למען יאלצו לתת סכומי כסף או לפרסם את שמות האנשים שיש בתוך הקהלה שיכולת בידם עוד לשלם. ופני הדבר הזה נפרדו אז מיהודי פאס, קהל אזאווייא, שהושיב מולאי ארשיד לפני שלושים וחמש שנים בפאס, ועתה, בשנת תס"ג, היו לקהל מיוחד בפני עצמם, כי חשדו ביהודי פאס המקומיים כי מלשינים הם עליהם לפני שרי העיר להטיל עליהם סכומי כסף יותר מכפי ערכם ויכולתם.

עבודה רבה וקשה נוספה אז גם על הרבנים שבכל עיר ועיר למצוא סדר ומשטר בתשלומי המסים ולתקן תקנות ישרות שיתאימו לחפץ הקהל כולם, בכדי להמלט מריב ומצה, ביחוד קשתה העבודה הזאת על רבני פאס על כי הממשלה עינה על כך את יהודי פאס ותלחץ אותם מאד וביותר משנת תס"ד שאז נתן המלך את פאס למולאי חפיד בנו למשול בה.

וזה מולאי חפיד התאכזר עוד יותר מאביו וימרר את חיי היהודים במסים וארנוניות, עוד בשבוע הראשון כבואו שרף את יהודי אחד שמו מימון צבאח, ואחר פקד על היהודית לתת לו כופר נפשו של הנשרף, ככר כסף אחד.

ובה בלילה ההיא שלח את פקידיו גובי המסים ויגבו מיהודי פאס כל הסכום ההוא כאחת, וככה הוסיף מולאי חפיד להטיל מסים שונים על יהודי פאס, עד כי כאשר לא יכלו נשוא, שלחו מלאכות מיוחדות מהם אל מולאי ישמעאל אביו במכנאס, לאלקצבא מקום מושבו.

ושם באו בזעקה גדולה ומרה לפניו לקבול על עלילות מולאי חפיד בנו ועל פקידיו גובי המס וכן גם על הנגידים ראשי הקהלה בפאס כי שוללים הם אותם. אמנם המלך מולאי ישמעאל אשר בעת בואם נבהל מצעקתם, קיבל אותם לראשונה, וגם שלח על ידי הנגיד אברהם מאימראן להביא לפניו את נגידי קהל פאס ואת פקידי מולאי חפיד גובי המס.

אך בבואם רמז מיד לאנשי צבא החצר לירות על יהודי פאס ההם על אשר צעקו לפניו עד להבהיל אותו, וכן, נהרגו אז אנשים מהם ואחד נפצע, ועל הנשארים איים כי ישרפו אותם בכבשן האש. אך בדברו זאת הסב פניו וילחש לאחר משריו כי הוא מוסרם בידו הם וכל יהודי פאס עד שיתנו עשרים ככר כסף.

וכן נאלצו אז יהודי פאס לשלם את הסכום החדש ההוא ולשוב מאת מולאי ישמעאל בפחי נפש. בשנה ההיא בשנת תס"ד שבו קרה המאורע הנזכר מצאנו הסכמה כתב יד שעשו אז רבני פאס, שממנה גם כן אפשר להכיר עד כמה תקפה הצרה את יהודי פאס לרגלי כבוד המסים ההם, וזה תוכן ההסכמה ההיא.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קסט-קעה

לדעת תשבי, חבלי המשיח בקבלת האר"י מבטאים תקופה קשה בחזון הגאולה לפני בואו של המשיח. הם הביטוי לבירור הניצוצות שמלווה בייסורי הגלות, כי הגלות נועדה לאיסוף הניצוצות והנשמות שנפלו בין הקליפות.  נקודת המוקד של המשיחיות הלוריאנית היא בעיית הרע, ומבחינה זו אפשר לומר שקבלת האר"י סופה נעוץ בתחילתה, כי מציאותו הנעלמת של הרע באלוהות מצריכה את התחלת ההוויה ואת ששת ימי בראשית כדי להוציא את שורשי הרע מהאלוהות: "התהליכים האלוהיים מן הצמצום ועד השבירה מתרחשים לשם בירור הרע מתחומי האלוהות, והתהליכים הרוחניים וההיסטוריים של השבירה ועד הגאולה מכוונים לביטול מציאות הרע בכלל".

עם ישראל הוא נציג האלוהות בעולם ואומות העולם הם נציגי הסיטרא אחרא, ולכן הגלות אינה עונש לעם ישראל אלא שליחות קדושה. מציאות ישראל מכוונת לתיקון העולם ולא לתיקון העמים, ושליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס אותם ולהשמידם. התיקון החשוב ביותר הוא בתחום האלוהות, שבו ראשית הקלקול, וכך ההתפזרות של עם ישראל בין הגויים היא רק למטרת התיקון ואיסוף הניצוצות שנפלו בין הקליפות. דבר זה נעשה על ידי בני אדם בהבאת הזיווג בין המלך והמלכה בעולם, שהוא הפעולה העיקרית בחיי האלוהות. בקבלת האר"י יש אנלוגיה בין פעולת היחיד מישראל לבין הפעולה הכוללת של עם ישראל. כמו שפעולת האדם מישראל פועלת על העולם העליון, כך גם מעלתה הדתית של האומה הישראלית כולה קובעת את מעמדן של הספירות ושל הפרצופים בעולמות העליונים.

ובכן, עד בואו של האר"י לצפת שלטה בעולם הקבלה קבלת רבי משה קורדוברו, שנתפסה כקבלה תאורטית שמרנית, ואילו השיטה שהנחיל האר"י, המכונה על שמו הקבלה הלוריאנית, נתפסה כחדשנית ופורצת דרך בהגות הקבלית; קבלת האר"י נתפסה כקבלה מעשית ששייכת לעולם התיקון, ואילו קבלת רבי משה קורדוברו נתפסת כקבלה שמרנית ותאורטית ששייכת לעולם התוהו. ואולם מרוז רואה דווקא בקבלת רבי משה קורדוברו ורבי שלמה אלקבץ קבלה חדשנית וסבורה כי הם "פורצי הדרך בקבלה ובהנחלתה לשדרות רחבות של העם",  ואף אידל רואה בקבלת האר"י המשך של מסורת שמרנית ולא מהפכה, כפי שטוענים הוגים אחרים: "התפיסה שאני מציע בדיון זה על הקבלה הלוריאנית רואה בזרם זה המשך, שמרנות בדרך כלל בניגוד לתפיסה השלטת במחקר הרואה באר"י בראש ובראשונה מהפכן בהגות הקבלית".

שלום גם הוא סבור כי רבי משה קורדוברו היה הגדול בתאורטיקנים של המיסטיקה היהודית, שכן עד לקבלת האר"י עסקה החשיבה הקבלית בעולם הרמוני שצריך לחזור אליו, ואילו קבלת האר"י עניינה חזרה לעולם שהיה טרם הקלקול בעולמות העליונים, קלקול שנוצר כבר בשלב הבריאה, שאז נשברו הכלים שלא יכלו להכיל את האור האלוהי.

עניין נוסף שיש להידרש אליו הוא דעיכתה של קבלת רבי משה קורדוברו בעקבות התפשטותה של קבלת האר"י וזניחתם של חסידיו את תורתו למען קבלת האר"י. רבי חיים ויטאל מביא לחיזוק טענתו שקבלת האר"י עליונה מקבלת קורדוברו את דברי האר"י, שהזהיר כביכול את שומעיו מכל המקובלים, החל מן הרמב"ן ועד לזמנו שלו, משום שהנביא אליהו לא התגלה להם. ואולם על פי מרוז, היחס של האר"י לתורתו של רבי משה קורדוברו היה מורכב: האר"י למד מתורתו של רבי משה קורדוברו והתעמק בכתביו, שאל ממנו פרטים וניסוחים רבים, התעמת והתווכח עם תורתו, אבל התנגד לפתיחותו של רבי משה קורדוברו בהבאת הקבלה לציבור הרחב וגם לאופני החשיבה הפילוסופיים בתורתו.

בן-שלמה רואה בהתמקדות בגלות ובגאולה בקבלת האר"י את הסיבות לניצחונה ולהתפשטותה על קבלת רבי משה קורדוברו, כי בעיניו נושאים אלו של גלות וגאולה אינם תופסים מקום חשוב בקבלת קורדוברו: "טעם עיקרי לכוחה העדיף של קבלת האר"י, שכולה סובבת על הציר של גלות וגאולה, ואילו בשיטתו של ר' משה קורדוברו אין בעיות הגאולה תופסות מקום חשוב".  זק חולקת עליו ומציינת כי ארץ ישראל מקבלת ביטוי מרכזי בהגותו של קורדוברו, לעומת קבלת האר"י, שבה ארץ ישראל הממשית שולית.

רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של האר"י החלה הקבלה הלוריאנית להתפשט באירופה ובארצות המזרח. בתקופה זו גם נפוצה תופעת השבתאות, אך לאחר דעיכתה יצרה אכזבה גדולה מלימוד הקבלה. הרבנים הזהירו מלימודי הקבלה ומקצתם אף ראו בקבלת האר"י זרז לתנועת השבתאות.

התפיסה הרווחת במחקר הייתה כי הקבלה הלוריאנית עמדה ביסוד התאולוגיה השבתאית, ובגללה נוצרה רתיעה מלימודי קבלה, אולם אידל תוקף את שלום על קביעתו כי השבתאות היא תוצר של משיחיות הקבלה הלוריאנית, וטוען כי ההשפעה הקבלית במאה השש עשרה הייתה קורדובריאנית: "לדעתנו קרוב לוודאי שחלק הארי של ספרות הקבלה שהופצה בסוף המאה השש עשרה ובתחילת המאה ה– 17 והשפיעה על הציבור מוצאה דווקא מקבלת רבי משה קורדוברו".

אם כן, התפשטות הקבלה הלוריאנית באירופה ובמזרח החלה בתקופה מאוחרת להתפרצות השבתאות. אידל מדגים משבתאי צבי עצמו, שלא למד טקסטים בקבלת האר"י אלא התרכז בלימוד ספר הזוהר, ספרה"פליאה" ו"הקנה".  גם גריס סבור כי ההשפעה החזקה של קבלת האר"י החלה רק במחצית השנייה של המאה השבע עשרה ובתחילת המאה השמונה עשרה.

שלום רואה בגלות ובגאולה בתפיסתו הקבלית של האר"י את הרעיון המרכזי. הגלות היא שבר בעולמות העליונים שנוצר עקב שבירת הכלים, והאדם נברא כדי לתקן את השבר הזה ולהביא לגאולה ולתיקון הפגם בעולמות העליונים. הגלות והגאולה הם הסיכום של תורת הקבלה ומסבירים את הדרמה בהוויה האלוהית לאחר שבירת הכלים, בעידן הגאולה המשיחית: תיקון הפגם והחזרת כל ההוויה למקומה מהגלות ההיסטורית של עם ישראל; "ומהגלות הפנימית שבתוכה כל הבריאה גונחת".

על פי תשבי, עיקר הגאולה השלמה הוא הבטחת השלטון המוחלט של הטוב וביטול הרע בכל ההוויה. לכן החשת הגאולה היא תפקידו המרכזי של האדם, הגאולה הקוסמית של העלאת הניצוצות על פי האר"י מתלכדת עם הגאולה הלאומית של עם ישראל וקיבוץ הגלויות הוא קיבוץ כל הניצוצות הללו ששבויים בגלות. זמן הגאולה הוא בגמר התהליך של העלאת ניצוצות הקדושה, ולכן הגאולה קשורה לבירור האחרון של הנשמות ששבויות בקליפות. שאיפת הגאולה בקבלה הלוריאנית אינה פרק מסוים לצד פרקים אחרים אלא היא הרוח החיה באלוהות, בעולם ובאדם.

ימות המשיח הם גולת הכותרת וסיום תהליך הגאולה, שעיקרה הוא הבטחת השלטון המוחלט של הטוב וביטול הרע בכל ההוויה, לכן זמנה של הגאולה הוא בגמר התהליך של העלאת ניצוצות הקדושה. המשיח לא יבוא כל עוד לא יתוקנו כל הנשמות, כולל הנשמות הפחותות, כמו נשמת בלעם, והגאולה הקוסמית של העלאת הניצוצות תתלכד עם הגאולה הלאומית של עם ישראל.

תורת הגאולה של האר"י, על פי מרוז, קשורה קשר הדוק לתפיסת ראשית העולמות ולמושגי הרע והקליפה: העולם מראשיתו היה אמור להתפתח ולזרום אל עבר גאולתו, ומאפייני הגאולה בקבלת האר"י מבטאים את הגאולה המדינית-לאומית, הקוסמית-רוחנית ואת גאולת הנפש. בניגוד לאסלאם ולנצרות, ביהדות לדורותיה יש פן לאומי חזק בכל מה שקשור לגאולה, ואילו בקבלת האר"י ההיבט הקוסמי רוחני הוא העיקר. צירוף זה אופייני במיוחד לקבלה שבה גאולה וגלות בעולם הזה אינן אלא שיקוף של ההרמוניה האלוהית או הפרתה, וההיבט הקוסמי-רוחני של הגאולה הוא העיקר והוא העילה והמסובב לכל התופעות האחרות המאפיינות אותה. הגאולה הקוסמית הזו תבוא לידי ביטוי בגאולה לאומית, חברתית ודתית של עם ישראל. מאחר שהאר"י מתמקד בגאולה הקוסמית, נמצא בכתביו ובכתבי תלמידיו רק שורות אחדות המתארות את ההיבטים הארציים של הגאולה.

מרוז סבורה כי אין בקבלת האר"י הדגשה של ארץ ישראל כמקום שמשקף את הגאולה הפיזית של עם ישראל; העיקר הוא הגאולה הקוסמית והתיקון בעולמות העליונים, והם יבואו לידי ביטוי במציאות ארצית מקבילה. התיאור של המציאות הארצית בעת הגאולה קצר ואין בו חדש, ועיקרו תחייה רוחנית ולאומית מחודשת של עם ישראל בארצו: "והוא סוד הכנעת הקליפות והחיצונים באופן שתהיה המלכות דומה לאמא עילאה וכדוגמא זה למטה עולם השפל הייתה אומה הישראלית גוברת על כל האומות וכולם נכנעים תחתיה".

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם

55. אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ

שיר בן שני חלקים: קטע פתיחה וכרוג׳. בקטע הפתיחה שבעה טורים דו־צלעיים בחריזה אחידה. בכרוג׳ חמישה טורים בחריזה שונה. החרוז האחרון חורז עם קטע הפתיחה (׳מעין אזור׳) וחוזר אל הפתיחה..

כתובת: פיוט שבת. טעם ׳אלקים על כל יכול׳. סימן: אני דוד חזק. [לקראת חלק 2]: ויכ׳רוג טעם ׳רבו נסי פלאיך.

אֱלֹהִים דְּבַר בִּקְדֵשׁוֹ / יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.
נָטַע שַׁחַק וְחִדְּשׁוֹ / וְעַל יָמִים יָסַד אַרְצוֹ.
יוֹם שְׁבִיעִי כִּלָּה חֶפְצוֹ/ כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ 
דְּבַר מִצְוָה לָהּ תָּרוּצוּ/ לֹא תִּכָּלְמוּ לֹא תֵּבוֹשׁוּ.

 5- וּתְחוּם שַׁבָּת אַל תֶּהֶרְסוּ/ אַלְפַּיִם אַמָּה בּוֹ קָצְצוּ 
יוֹם זֶה שִׂמְחוּ וְשׂוֹשׂ שִׂישׂוּ/ תָּגִילוּ וְגַם תַּעַלְצוּ 
דִּבְרֵי תּוֹרָה לֹא יָמוּשׁוּ/ מִפִּיכֶם אֶת ה' דִּרְשׁוּ 
חִזְקוּ אִמְּצוּ הִתְאוֹשָׁשׁוּ/ מִבְּעוֹד יוֹם לוֹ הַכְנִיסוּ.

יִשְׂמַח בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ/ מֹשֶׁה עֶבֶד צוּר נֶאֱמָן 
10- נָתַן לוֹ חֶפְצוֹ וְחֶלְקוֹ/ יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן 
עוֹבְדֵי פְּלִילִיָּה פָּקוֹ/ וְשֻׁדְּדוּ כְּשֹׁד שַׁלְמָן 
בּוֹ יִתְהַלְּלוּ יִצְדָּקוּ/ כָּל יִשְׂרָאֵל עַם לֹא אַלְמָן
יֹאכְלוּ יִשְׂבְּעוּ וְיִינָקוֹ/מִזִּיז כְּבוֹדָהּ יָמֹצּוּ, אֱלֹהִים

1. אלהים דבר בקדשו: על-פי תה׳ קח, ח. יום השבת לקדשו: לשון עשרת הדברות, שמי כ, ח ודב׳ ה, יא. 2. נטע שחק: על-פי יש׳ נא, טז. תיאור מעשה הבריאה כמבוא לשבת. ועל… ארצו: על-פי תה׳ כד, ב. 3. יום… חפצו: על-פי בר׳ ב, ב. כל… תעשו: מצוות שבת, על-פי שמ׳ כ, ט. •4. דבר… תבושו: ראה שבת, סג, א. 5. ותחום… קצצו: שלא לעבור תחום אלפיים אמה לכל רוח, כפי שקצבו חז״ל. 6. יום… תעלצו: השווה שבת קיח ע״א. 7. דברי… דרשו: שכן לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה(פסיקתא רבתי, כג ט). 8. חזקו… הכניטו: שכן מצווה להוסיף מן החול על הקודש. 9. ישמח במתנת חלקו: על־פי לשון תפילת העמידה בשחרית של שבת, וראה פוק״ת עמ׳ 77־78. משה… נאמן: על-פי המשך התפילה הנ״ל ׳כי עבד נאמן קראת לו׳, והוא על-פי במ׳ יב, ז. 10. חפצו וחלקו: היא מתנת-חלקו, השבת וראה שבת י ע״ב. ידיד… הרחמן: כיטיים לקב״ה, על־פי הפיוט הידוע של ר״א אזיכרי וראה פוק״ת, עמ׳ 33־37. 11. עובדי פליליה: כאן כינוי לעובדי עבודה זרה, שהשבת לא ניתנה להם. פליליה: על־פי'יש׳ כח, ז. ושודדו כשוד שלמן: על-פי הו׳ י, יד. 12. בו: בשבת שהיא מיוחדת לישראל. יתהללו… ישראל: על־פי יש׳ מה, כה. והשווה סיום האופן ׳ידי רשים נחלשים׳ לריה״ל(ירדן, שירי קודש,עמ' 40-37. ישראל..אלמן: על פי יר' נא, ה. 13. יאכלו…ימוצו: הוא ענין עונג שבת, השלון על פי יש' סו, יא.

מפני רוב המהומה המשולחת בבני קהלותינו קהל פאס וקהל אזאווייא על ידי מיני מסים וארנוניות מינים ממינים שונים אשר לא יתנום השב רוחם….וכמה בני אדם פשטו רגל ותעל שועת העיר השמימה….והוסכמו כל קהל מהקהלות הנזכרים להעריך פנקסאות המס פעם אחרת….ולכן פסקנו שביום….יבחרו לנו כל קהל מהקהלות הנזכרות ארבעים אנשים המובחרים שבעדה יראי ה' מהם שמנה עשר מהארבעים שנגזור עליהם לקבל תענית למחר שהוא ערב ראש חדש וביום התענית ילכו בית דין…לבית הכנסת ויקבצו י"ח אנשים וכן ילכו לבית כנסת אחר ויקבצו הי"ח אנשים אחרים….

ויגזימו עליהם כפי כחם ויורו להם כמה הוא העונש המגיע לעושים עול….ושחרב מתוחה בצוארם וכיובא בדברים אלו בפני היכל הקדש ויעריכו כל כתה מהכתות הנזכרים לכל איש ואיש לפי ערכו וכחו וטיפולו ומשאו ומתנו. וכאשר יגמרו ההערכה תיכף ימסרו הפנקסים ליד בית דין, אחר כך יובאו י"ח אחרים מהארבעים הנזכרים ויעריכו את המעריכים עה"ד הנזכרים ואחר שיוערכו הכל אז ישלשו את הפנקסים…פה בשלהי תמוז התס"ד בפאס יע"א. יהודה בן עטר. שמואל צרפתי. אבקהם בן דנאן. יעקב בן רבי ראובן אבן צור.

סופר הזכרונות שסיפר את המאורע ההוא של מלאכות יהודי פאס לפני מולאי ישמעאל גמר עוד את דבריו בדברים האלה כי "לספר את התלאות והצרות והמסים שהיו בשנים ההם משנת תס"א עד תס"ח אין קץ ואין שיעור" ואמנם עוד גם אחרי כן בשנת תס"ו והלאה לא חדלו כליל, ושנה שנה הוטלו עליהם על כללות הציבור, ועל אנשים פרטיים סכומים לא מעטים, ויש שגם נהרגו ונשרפו אז נפשות נקיים על לא חמס בכפם. בשנת תע"ב ביום י"א בתמוז נשרפו בעיר מכנאס הבחור החכם יהודה בן רבי משה אבן צור, והסוחר הנכבד יצחק בן עמארא.

ולמחרת היום ההוא ביום שבת י"ב בתמוז לעת ערב נשרף גם בנו אהרן בו עמארא, שניהם האב והבן מתושבי פאס, מתוך המצוקות האלה, יספר אחד מרבני מכנאס אז כדברים האלה :

בחדש אלול שנת תע"ג -1713 – נתעוררה התשובה פה מכנאס יע"א וכל העם מקצה שבים אל ה' בלב שלם ובפרט מכסליו שנת תע"ד ואילך רבים מפריצי עמנו שבים בתשובה מעולה ומסגפים עצמם ביסורין קשים. במלקיות ומיתות בית דין ושומעים את דבר השם מפי מרנו נר"ו וקרוב לשלש מאות איש יעמדו בחצי הלילה עד אור הבקר בוכים ומתחננים לשם יתברך… והגיעה התשובה עד לב התינוקות למרר בבכי וגם הנשים נשקפים בעד החלונות לשמוע הדרש….בכל לילה ולילה". אך בכל מצבם זה המדוכה לא היה קץ להרדיפות של ממשלת מולאי ישמעאל, ואף הוסיפה עוד להציק להם וכן יסיים הכותב ההוא :

"ובעוונותינו הרבים ובאשמותינו שגדלה עד לשמים גברה הקליפה…ונתעוללו עלילות ברשע ותואנות העמיסו עלינו מה שאין הפה רשאי לספר מפחד ותכלית העניין נגמר דינו של הקדוש החסיד כמוהר"ר משה הכהן ז"ל ונעשה גופו ככברה פה עירנו מכנאס יע"א הוא ואחיו שם טוב שהיה מעשהו מעשה זבולון נותן לתוך פיו של אחיו הקדוש הנזכר. ובפטירת שניהם נתפרדה החבילה וכל איש לדרכו פנה ואין דורש ואין מבקש לשמוע הדרש מפחד האומות והיה זה ביום ששי ו' באלול שנת תע"ד.

הערת המחבר "מצאתי כתב זה בפתקא אחת כתב ידו של מוהר"ר יהודה בירדוגו שחי אז או שיזכר להלן בין רבני המאה החמישית, ומה שכתוב " מפי מורנו נר"ו כיון לפי הנראה אל רבי חביב טולידאנו או רבי משה אחיו רבני מכנאס אז. סוף ההערה.

מובן הדבר כי הריגתם של רבי משה הכהן ושם טוב אחיו, היתה כתוצאות מסירותם הנפרזה והשפעתם על ההמון לקנא קנאת האמונה, והנה על פי מקורות אחרים(יו) יש להגיד עוד פרטים אודות שני האחים ההרוגים ההם, הם היו בני ר׳ נחמיה הכהן, איש נכבד ונשוא פנים מעיר פאם, ורבי משה נולד בשבעה באדר שנת תמ״ג, והיה כשנהרג בן ל״א שנים ומחצה, הוא היה לו גם בית מדרש מיוחד שבו הרביץ תורה ויהי גם לדרשן ומוכיח, ואחיו שם־טוב, היה מעשירי העיר וסוחריה, הם נהרגו בפקודת מולאי ישמעאל, אך הוא לא הסתפק גם בזה כי אם עוד פקד על הנגיד אברהם מאימראן כי לא יתן רשות לקבור אותם כי אם אחרי שיתנו היורשים שני אלפים מתקאלים לאוצר הממשלה, וכן נשארה גוית שני האחים ההרוגים ההם מוטלת מחצי היום הששי עת הריגתם ועד ליל מוצאי שבת, אחרי שיכלו היורשים להמציא את הסכום ההוא ולתתו ליד הנגיד(יז).

בשנת תע"ו אחרי שיהודי מרוקו התרוששו כבר, רואים הננו גם אז שורה של הטלות ומסים, ובהסכמה אחת כתב יד שנכתבה אז מרבני פאס שהננו נותנים אותה פה, אפשר להכיר כבמחזה את צרות השעה של יהודי מרוקו בכלל, ופאס בפרט, אז בעת ההיא, וזה תוכן ההסכמה :

"בראותינו קהל פיס יע"א בכל יום ויום הב הב, כסף וזהב, עד שכלתה פרוטה מן הכיס ורוב בעלי בתים מתמוטטים ויורדים מנכסיהם וידל ישראל עד מאד, עד שנשארו שנים שלשה גרגירים בראש אמיר וכח הסבל אבד מהם לרוב הלחץ והדוחק לא נשאר בלתי אם גויתינו. ועל דבר המס מלאה הארץ חמס כי קצת מבני ברית יש להם ענאייאת (עוזרים) שהם נשענים עליהם כי שיח ושיג להם עם האלמכזן (חצר המלך) ופורקים מעליהם עול הציבור ואינם רוצים לפרוע מס בכלל הקהל ואף אם באולי מקבלים…נותנים מחצה לשליש ולרביע….הכל להקל מן קצת והכביד על קצת….ובכל זאת שב אף ה' מעלינו זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון….וראינו לתקן תקנה ישרה….שכל הקהל הדרים פה פאס כל הנקרא בשם עברי יטה שכמו לסבול עול צבור ואין לשום בן בית לשען על שום מכזן ולא על שום ענאייא…ובכן הסכמנו על ידי הקהל יצ"ו להעריך …וכל מי שיתן כתף סוררת….רשאי הממונה של הקהל שהוא הנגיד המעולה הרב סעדיה להבוז ישמרהו צור הוא והקהל בעצתם והסכמתם להעניש ולקנוס…וחתמנו פה פאס בראש חדש אייר שהוא שלשים לניסן שנת תע"ו.

יהודה בן עטר. אברהם אבן דנאן. יעקב אבן צור.

המחבר מציין שהביא רק חלק קטן מן ההסכמה הנזכרת, יען כי שאר העניינים שנדונו בה, לא שייכים לעניין בו מדובר בפרק זה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו-קורות החצי האחרון של המאה החמישית-עמ' קעה

ימי התאוששות, סידי מוחמד 1757 – 1790

עלייתו לשלטון של סידי מוחמד בן עבדאללאה שמה קץ לשלושים שנות מהומות. לארצו השסועה הוא מחזיר השקט והביטחון ובעקבותיהם השגשוג הכלכלי כפי שהצליח לעשות קודם לכן בדרום הארץ כאשר היה מושל אזור מראכש. רחוק מכל קנאות דתית הוא גם ידע להפגין יד חזקה בעת הצורך ולשמור על כבודו וכבוד המח'זן.לצורך שיקום המדינה הוא נשען על הקהילה היהודית ובעיני היהודים הוא נחשב " לאוהב ישראל עד מאוד". קרבתו ליהודים הייתה חזיון נפוץ ומצוי ורבים מהם הוא קירב לחצרו, היו עשרה יהודים מריעיו ומיודעיו, אלה שרכבו עמו לפני מרכבתו, לבושי מכלול ועדויי עדי. לגבי יועצים אלה הוא הפר את כללי האסלאם והתיר ללבוש בגדי פאר, לרכב על סוסים ולהתהלך בכל מקום מבלי לחלוץ נעליים. במשך כל ימי מלכותו הארוכים  – יותר משלושים שנה – הוא לא הטיל לעולם כל קנס או מס על הקהילה היהודית, מחוץ למס הגולגולת הקבוע המיוחד לד'מי בהסבירו שהקוראן הקדוש אוסר כל גזל של יהודי או מוסלמי. החזרת הסדר מאפשרת התאוששות הקהילה שהתרוששה כליל בימי הבלבול. חיי הכלכלה פורחים מחדש אולם שתי הבירות פאס ומכנאס יורדות מגדולתן ומאבדות מחשיבותן לטובת הדרום.

מרכז המדינה עובר לאזור מראכש, והנמלים המשרתים את הבירה לאורך החוף האטלנטי. הנמל הראשי היה נמל אספי בגלל קרבתו למראכש. במאזאגאן חונך המלך נמל חדש. אולם את נמל אגאדיר היו סוגר כדי להעניש את תושבי העיר ובמקומו הוא בונה מחדש את נמל מוגאדור ( החל משנת 1765 ). כדי לתת תנופה לנמל החדש הוא מיישב בעיר נציגים של המשפחות היהודיות הגדולות ממראכש, אגאדיר ועד תיטואן והעניק להם פריבילגיות נרחבות כ "סוחרי הסולטאן". בנמלים אלה התפתח אז ביותר המסחר עם אנגליה שמפרטנר שולי תופסת את המקום הראשון במסחר עם מרוקו. הגורם היהודי היה מכריע בפיתוח יחסים אלה וסמלו היה יעקב בנידר, בנו של אברהם שהכרנו למעלה. יליד ג'יברלטאר (אביו אברהם היגר לצוק הבריטי מתיטואן כרבים אחרים מבני קהילה זו) וכנתין אנגלי, הוא שירת תחילה את הכתר הבריטי כקונסול בתיטואן, תנז'ה ומוגאדור. בשנת 1772 משגר אותו סידי מוחמד כשגריר מרוקו בלונדון. המלך קיווה שיהודי יליד מרוקו, אבל בעל נתינות אנגלית וניסיון מסחרי רב יצליח יותר מקודמיו בשליחותו העדינה, לרכוש נשק כדי להלחם בספרדים שהחזיקו עדיין במבצרים בחוף מרוקו ולבקש שיגור מהנדסים ובעלי מקצוע לבניית הנמל ולחימוש הצבא. ההצלחה לא האירה לו פנים כי אנגליה לא הייתה מעוניינת בהסתבכות עם ספרד. בתקופה מאוחרת נשלח ללונדון המתורגמן חיים טולידאנו מתיטואן.

במכנאס המשיך בתפקידו כסוכן המלך הרב הישיש משה מאמאן שהיה לו מונופול על שני מוצרי יצוא המסורתיים של מרוקו, שעווה ועורות לא מעובדים. מאז שנות השלושים של המאה היה נחשב לעשיר יהודי העיר והוא התחלק בעושרו עם הסוחרים היהודיים בתנז'ה ותיטואן ועודד אותם בהעניקו להם חלק מהעמלות. עושרו האגדי הביא לסכסוכים עם ראשי הקהילה כי הטילו עליו מסים לאין שיעור יותר גדולים משאר הקהילה. רבי משה מאמאן פנה לרבני פאס שהצדיקו אותו וקבעו כלל חדש שאין לקבוע לאדם מסים גבוהים מדי כדי שלא לחשוף אותו לתלאות השלטונות. "נדרשנו להודיע דעתינו בעניין הנבון החכם כה"ר משה בן מאמאן נר"ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מס ערך בגודל גבוה מכל העם והיה סובל ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג "להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה".

קהילת מכנאס לא קיבלה פסק זה מעולם. מצבו של רבי משה מאמאן השתפר מאוד ולא עתר עוד לפאס נגד קהילתו. הוא נחשב כבעל תורה נדיב ועוסק בצרכי ציבור באמונה. אולם עושרו גרם לסופו הטראגי : הוא נרצח בביתו בשנת 1763 על ידי גנבים שבאו לשודדו. ברם היועץ הקרוב ביותר למלך ובעל ההשפעה הגדולה היה סוחר יהודי ממראכש שהתיישב במכנאס ושמו מרדכי אשריקי שנשא התואר " לחזאן בכא", נגיד הקהילה. הוא עורר את קנאתם של הגוים בגלל הופעתו האצילה והתרחקותו מהענווה וההכנעה שצריכים לאפיין את הד'מי.

הוא הטיל את מרותו על כל בני הארץ – יהודים ומוסלמים. אולם גם בימי גדולתו לא שכח את בני עמו ולא התנשא עליהם. הוא היה להם למגן ומספר פעמים סיכל את מזימותיו של נסיך מולאי אליזיד. בנו חביבו של המלך הישיש שהיה ידוע בשנאתו ליהודים. מרדכי שכנע את המלך לשולחו לגלות רחוק מן החצר ועל כך ישלם בבוא הזמן בחייו כפי שנראה בהמשך. משורר התקופה רבי דוד בן אהרן חסין, חיבר שיר לכבודו.

אשר בו כוח וגבורה לעמוד בפני השררה

ועל ראשו לא יעלה מורא

על עושק רש עין יפקח

דבריו למלכים נשמעים כמו מסמרות נטועים

הקים נשיא בתוכנו עומד בעת צרה לנו….

השיר במלואו מובא בספרו של רבי דוד בן אהרן חסין " תהלה לדוד "

בין פרנסי הקהילה נוסיף עוד רבי שלום די לאמארורבי מרדכי די לאמאר סוחרים ובנקאים במאזאגאן, ברבאט הסוחר רבי שלמה די אבילה, במכנאס הגביר מסעוד בן זיכרי. בצד נדיבי לב אלה היו גם בין החצרנים יהודים שדאגו רק לעצמם וניצלו לרעה את מעמדם ובניהם שני אחים עתאלי שבאו מתוניס, האחים קרדוזו ואליהו לוי. על זה האחרון כותב הרב טולידאנו בספרו "נר המערב", "היה מיושבי ראשונה במלכות, והיה כמעט למשנה ומפקד עליון בהנהגת הממלכה".

טובים או רעים אין עוד מלך בתולדות מרוקו שהקיף עצמו במספר כה מרשים של יועצים וחצרנים יהודיים.

ברם גם יחסו הטוב והאהוד של המלך לא היה בכוחו לפטור את יהודי מרוקו מהבצורת והרעב הגדול שפקדו את המדינה בשנים 1779 עש 1782 ותבעו קורבנות רבים. אולם בסיכומו של דבר מלכותו של סידי מוחמד הייתה תקופת התאוששות ופריחה שכמוה לא תחזור עוד.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 76-74

המאבק ב'ספר הלבן', משנת 1939 , היה משימה ציונית יהודית שהביא לאימוץ מדיניות של עלייה – ב' העלייה הבלתי לגאלית, שהוגדרה גם כהעפלה. העלייה הבלתי לגאלית כונתה בשמות, כמו: 'עלייה –ג" )'עלייה לוחמת', 'עלייה מזוינת', 'מרד עלייה', ('עלייה יבשתית' )מארצות המזרח הקרוב(, עלייה ד' )זיוף מסמכים(, 'עלייה ה' 'עלייה פרטית' )נישואין פיקטיביים(, ' עליית כנף' )הטסת יהודים(. השימוש –במונחים אלה נועד, כנראה, להאדיר את מאמציה של ההנהגה הציונית בקרב הישוב בארץ ובעיני הקהילות היהודיות בעולם במאבקה ב'ספר הלבן' של שנת 1939.

בדיון בסוכנות היהודית, דצמבר 1938 , הגדיר דוד בן גוריון את העלייה הבלתי לגאלית כ"לא – מלחמה על העלייה, אלא מלחמה על ידי עלייה". 76 רק לאחר שבן גוריון הפנים שבריטניה הסתלקה – מתכנית החלוקה הוא שינה את דעתו וקרא למרד עלייה גלוי ולא חשאי כדי ליצור לחץ ציבורי בינלאומי ומוסרי שיביא לפתיחת השערים לארץ ישראל, "אין ציונות בלי עלייה ויותר מבכל זמן בשעה זו ]…[ נעשה אותה גם בכוח ]…[ אין לנו שום נשק אפקטיבי ובטוח יותר מהעלייה עצמה ]…[ הפסקת העלייה לא תיתכן אלא בכוח הכידונים הבריטים, המשטרה הבריטית והצי הבריטי". 

 מרד העלייה לא התממש מפני שמשה שרתוק ושאול אביגור ]שניהם ממנהיגי היישוב המאורגן[ לא תמכו בהצעת בן גוריון. הבריטים פעלו הן כדי לרצות את מדינות ערב שהוקמו על ידם אחרי מלחמת העולם הראשונה והן כדי לשמר את האינטרסים הגלובליים של האימפריה הבריטית. האתגר שעמד בפני התנועה הציונית היה עידוד העלייה לארץ ישראל כמעשה חלוצי בבחירה ובמסגר תנועתית, וגם מניעת יהודי אירופה להגר לארץ אחרת כדי לשפר את מצבם הכלכלי מאשר לפלשתינה- א"י. לכן, כששערי הארץ ננעלו חיפשה התנועה כול דרך ואף להסתכן בעלייה בלתי לגאלית. משהתבררו ממדי השואה אחרי מלחמת העולם השנייה איבדה התפיסה האליטיסטית את מקומה במדיניות הציונית.

 הסוציולוגיה רואה בנדודים ממקום למקום ואף באותה עיר כהגירה. לא כל שכן מעבר מארץ לארץ. ככלות הכול העלייה לארץ ישראל נתפסה כזכות טבעית של יהודים. התפיסה הדתית ראתה בעלייה לארץ ישראל מצווה, "כי ארץ ישראל היא המולדת אליה שבים וכארץ השייכת לכלל – היהודים".  הדילמה שעמדה בפני התנועה הציונית הייתה, מחד גיסא, חשש מעלייה המונית לא"י שהייתה עשויה להקשות עליה לווסת ולקלוט אותה ומאידך גיסא, לעמוד על עקרונות העלייה הסלקטיבית והאליטיסטית שאמורה לבנות תשתית ובית לאומי בפלשתינה א"י. בעיני התנועה הציונית –התיישבה עמדה זו עם הצהרת בלפור וכתב המנדט שאין בה רמז לעלייה בלתי לגאלית. הדגשה לא במקור [א.פ] 

 חגית לבסקי ציינה, כי,

"התנועה הציונית מקרה ספציפי של תנועת לאומית שהיא גם תנועת הגירה ותנועת התיישבות, ומוסכם על כל פלגיה, שהיא, התנועה הציונית, לא התכוונה להיות עוד ארגון להצלת יהודים אד הוק, משום שהכירה בחוסר התכלית שבכך ובמגבלות יכולתו של ארגון וולונטרי". ציטוט זה העמיד את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ב'תחרות' עם הארגונים היהודים האמריקאים שפעלו באירופה לאחר המלחמה וראו בפעילותם הצלה וסיוע ליהודים משארית הפליטה להגר לארצות אחרות מלבד לפלשתינה א"י.  

יהודה דומיניץ, מנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית בשנות ה- 80 של המאה שעברה, ראה בהגירה תופעה כלל אוניברסלית שאינה ייחודית לעם היהודי. לתפיסתו "הגירה מבטאת את שאיפת היחיד ]…[ ונועדה ]…[ לפתור את בעיות הפרט, פרנסתו ובטחונו האישי. אלא שלדעתו לעלייה יש ]…[ "אלמנטים של טובת הכלל".  גור אלרואי טען "שהמחקר על ההגירה לארץ ישראל התנהל על יסוד שתי הנחות: "עלייה שונה מכל הגירה" והיא ]…[ "אמצעי לפיתוח ישות לאומית". לשיטתו ]…[ "ההגירה לארץ ישראל מבוססת אידיאולוגיה בניגוד להגירה לאמריקה שהיא הגירה כללית ויהודית כאחד". לפי אלרואי ]…[ "השימוש במונחים הלועזיים: 'אימגרנטים' ו'אמיגרציה' במקום עולים ועלייה נבע מטעמי נוחות, כי המילים העבריות לא היו שגורות בפי כול". למונח עלייה הוענק ממד ערכי, "החלו להיווצר מיתוסים לאומיים חדשים שלא היו קודם לכן. השפה, מגויסת למטרות לאומיות ]…[ עצם השימוש במונחים אלו, מעיד על גישה ערכית ולעתים אף שופטת ומתריסה שאין לה מקום במחקר ההיסטורי".

המיתוס הציוני הקמתה של חברת מופת בארץ ישראל התנפץ במידה מסוימת מול עולים שלא עמדו – בקריטריונים החלוציים והייתה למעשה הגירה. עדית זרטל טענה, שאנשי העלייה הרביעית והחמישית: "לא הלמו את דמות האדם החדשה שהייתה אמורה לסייע לביסוס המיתוס החלוצי ציוני. -המעפילים שוב לא היו המטרה עצמה או הערך העליון של הפעולה, אלא מכשיר, אמצעי הניגוח העיקרי בידי ההנהגה הציונית כנגד המדיניות הבריטית".

אחרי מלחמת העולם השנייה נאלצה התנועה הציונית לאמץ מדיניות עלייה המונית כדי לחזק את היישוב בארץ ישראל ולהציל את שרידי השואה. העלייה ההמונית נתפסה אז כאמצעי לחץ בינלאומי על בריטניה. פוטנציאל העולים שעמד לרשות התנועה הציונית היה שרידי השואה יוצאי מזרח אירופה ויהודי ארצות המזרח והאסלאם. מדיניות עלייה זו תומרנה בידי גורמים פוליטיים שהרכיבו את הסוכנות היהודית, תנועת העבודה, האגף האזרחי והאגף הדתי. בין היתר, לצורך שימור חלוקת העולים המאוזנת ]הפריטטית, ב.ד[ בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה א"י.

הקשר של התנועה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב.

אחרי מלחמת העולם השנייה החלה התנועה הציונית בארץ ובחו"ל לחפש יהודים גם מעבר ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים. יחיעם ויץ שחקר את קשריה של התנועה הציונית עם יהדות המזרח וארצות האסלאם טען שהקשרים היו "מצומצמים ובלתי סדירים". לשיטתו, עקב תוצאות מלחמת העולם השנייה הפכה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור העם וארץ ישראל. אליהו לולו] הכרמלי[, יו"ר הסתדרות 'פועלי המזרח' בירושלים ומראשי 'מפא"י', היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח ]…[  מצרים הסמוכה 'טרה אינקוגניטה' ]אדמה עלומה, ב.ד[, נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה  ]ראש הנקרה, ב.ד[, מעבר להרי החושך".

בדיון במזכירות מפא"י  (24.11.42)  לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה עמד אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על האתגר העומד בפני התנועה הציונית ולפני הישוב בארץ ]…[ ו"הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונכחדת". לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ]…[ "שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות". שאול מאירוב )אביגור( ראש המוסד לעלייה ב', אמר באותו דיון ש"את העלייה מארצות המזרח התחלנו כאשר נסגרו בפנינו ארצות אירופה". ואילו אהרון כהן, השליח לאיראן, טען ]…[ ש"אלמלא סגירת השערים וחיפוש הדרכים להצלת פליטי אירופה, ספק רב אם היינו מגיעים ליהדות המזרח".

גם החרדה מפני גורל דומה ליהדות המזרח לזה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשינוי יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן גוריון – בראשית 1943 ]…[ "לא צריך לחכות ש'פולין תחזור' שם  ]'הפרהוד' עיראק, ב.ד[. ניתן להניח, שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והישוב שהתבססו על ניסיונה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ואל מול מוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. אסתר מאיר גליצנשטיין טענה –

ש"הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח אלמנט לא פרודוקטיבי ]…[ "שלא סיפק את העבודה הצפויה". להערכתה קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לא"י ]…[ "בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה" ]…[ ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן". ומכאן שפעילות התנועה הציונית בארצות האסלאם הייתה מצומצמת. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב ה'פרהוד' בעיראק ) 1941 ( שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– פרק ראשון מדיניות התנועה הציונית בקהילות צפון אפריקה ולוב

אלמתוכַּל

בין החליפים העבאסים הקנאים יש להזכיר את אלמתוכל (847—861), שציווה להרוס את בתי הפולחן החדשים אשר הקימו ״אנשי החסות״ מאז הכיבוש המוסלמי. הוא אסר על ״אנשי החסות״ לשמש בפקידות או להראות בפומבי את הצלבים, וציווה לשים על פתחיהם צורות שדים מעץ. ׳גם החליף אלמַקתַדר (908—932) ציווה בשנת 909, כי לא יועסקו יהודים או נוצרים בשום משרה ממשלתית פרט לרפואה ולשולחנות. גם הוא גזר עליהם ללבוש בגדים בצבע הדבש ולתלות פיסות בד צבעוניות על בגדי ילדיהם.

אל-מֻתַוַכִּל עלא אללה הראשון (מילולית: הנסמך על האל), אבו אל-פצ'ל (קרי: פדל) ג'עפר בן אל-מעתצם באללה (בערבית: المتوكل على الله الاول, ابو الفضل جعفر بن المعتصم بالله) נולד במרץ821 והיה הח'ליף העבאסי ששלט בסאמרא בין השנים 847 ל-861. הוא ירש את אחיו אל-ואת'ק הראשון וזכור כמי ששם קץ למיחנה, הניסיון דמוי האינקוויזיציה של קודמיו לכפות את הפרשנות התאולוגית של האסכולה המעתזלית.

אלחאכּם באמר אללה

רדיפות רציניות אירעו בימיו של החליף הפאטמי אלחאכּם באמר אללה (996—1020). בתחילה היה שלטונו סובלני ונוח ל״ד׳מי״. באחת מן המגילות אשר נמצאו ב״גניזה״, שחוברה בשנת 1012 — ובה תיאורים מתולדות יהודי מצרים, נאמר על החליף כי נהג ״את כל המלוכה ברוחב לב ובטוב שכל… אהב צדק וישנא רשע (השווה תהלים,מ״ה, ח) ויעמד שופטים בארץ לדון דין צדק ולשפוט משפט אמת…״ אולם לפתע שינה החליף את טעמו. הוא פקד על ״בני החסות״ ללבוש בגדים שחורים; בבית המרחץ היה על הנוצרים לשאת על חזיהם צלבים כבדים, ועל היהודים — צורות ראש עגל. כן פקד להחריב בתי־תפילה. לפי המסמכים שנתגלו ב״גניזה״, נהרסו באותה תקופה בתי־הכנסת לא רק במצרים אלא בכל המדינה: בארץ־ישראל ובטריפוליס שבסוריה. הרבה נוצרים התאסלמו אז, בעוד שבין היהודים מעטים בלבד בגדו בדתם. לבסוף התיר החליף לאלה שהתאסלמו מאונס לחזור לדתם מתוך הנחה, שמוסלם מאונס אינו מוסלם אמיתי, וכן הירשה להקים מחדש את בתי־התפילה. את רדיפות ״אנשי החסות״ בימי אלחאכּם, ואת ביטול הגזירות על־ידיו, נוטים לייחס למחלת־רוח שתקפתהו.

לאחר מכן שוב מוצאים אנו בחצר הפאטמים פקידים לא־מוסלמים במשרות ממשלתיות גבוהות, וכדי לתרץ עובדה זו נאלצו חכמי־הדת המוסלמים להמציא תיאוריה מיוחדת. אבו סלאם (מת בשנת 1254) מסביר, כי נוצרי או יהודי יכול לשמש אפילו במשרת וזיר, בתנאי שיהא לו שלטון של הוצאה לפועל בלבד (״וזָארַת אלתַּנְפִיד׳״) ולא של יפוי־כוח כללי (״וזָארַת אלתפויד'״), המאפשרת יוזמה עצמית. גם אלמַקריזי מספר, כי על אף הגזירות שהיו מתחדשות מדי פעם היו הרבה פקידים לא־מוסלמים שהתרברבו על המוסלמים.

הערת המחברת: הכוונה ל״גניזה״ שנמצאה בבית־הכנסת של ה״ארצישראלים״ באלפסטאט (היא קהיר העתיקה) ושנחשפה בסוף המאה הקודמת. בחדרי ה״גניזה״ של הקהילות היהודיות נהגו לגנוז כל כתב, אשר נזכר בו שם ה׳, ולפיכך אין להשמידו — מנהג אשר היה נפוץ גם בחוגים לא־יהודיים. ב״גניזת קהיר״ נשתמרו זה למעלה מאלף שנה אלפי ספרים, מכתבים ומסמכים אחרים בעברית, בארמית, בערבית ובלטינית (עפ״ר באותיות עבריות!) המאירים באור חדש את כל התפתחותנו הספרותית ותורמים תרומה חשובה ביותר לתולדות הקהילית היהודיות מספרד ומארוקו במערב ועד עדן והודו במזרח. הם חשובים ביותר גם להכרת כלל ההתפתחויות הכלכליות בימי־הביניים ולתולדות המסחר בעולם המוסלמי והנוצרי כאחד. זה למעלה משישים שנה עוסקים חוקרים רבים בעולם בשרידי ה״גגיזה״ המצויים עתה למשמרת בספריות אחדות באירופה ובארצות־ הברית.

תקופת הממלוכּים

אולם במידה שאנו מתקרבים לסוף תקופת ה״ממלוכים״ בולטת יותר קנאותם של אנשי־הדת המוסלמים, הנותנת את אותותיה ביחסים עם הלא־מוסלמים. יש חוקרים המייחסים תופעה זו לשינויים במבנה החברה המוסלמית. שלטונם של שכירי־חרב, שמקרוב באו מארצות אסיה התיכונה, או של עבדים משוחררים, מוסלמים מחדש, העיק ביותר על תושבי המדינה הוותיקים. בה במידה שנוצלה והושפלה האוכלוסיה הוותיקה, גדל לחצה וחוסר סובלנותה כלפי ״אנשי החסות״. גירושם של מוסלמים מגלילות ספרד, שנכבשו מחדש על־ידי הרקונקויסטה, אף הוא היה גורם לעלייה במתח הקנאות. השינוי לרעה ניכר במיוחד בתקופה הממלוכית. אז אירעו מקרי פרעות והתקפת שכונות הנוצרים. ידועות היו המהומות בימי שלטון אַלנַאצַר מֵחַמֵד בן קֵלָאוּן (מלך שלוש פעמים בין השנים 1293—1340). סיפור מפורט על מאורעות שנת 1301 נמצא אצל אלמקריזי: המאורעות באו כתוצאה מהתרברבות הנוצרים ״אנשי החסות״, שהציגו לראווה את עושרם יתר על המידה. ההמון החריב בתי־פולחן רבים ואלה שלא נהרסו נשארו סגורים שנה תמימה. המהומות נישנו בשנת 1320, אבל נראה שגם הפעם לא סבלו היהודים, וחמת ההמונים ניתכה רק על הנוצרים. נוצרי שרצה לצאת אל הרחוב היה שואל מאת יהודי צניף צהוב ובמקרה זה היה בטוח שלא יפגעו בו. בשנת 1354 הוציא הסלטאן הממלוכי אלמלה אלצאלח פקודה, שבה חזר על ״תנאי עמר״. הפקודה נשתמרה בשתי נוסחאות. להלן יובא הנוסח הקצר:

על־פי תרגומו של ל. א. מאיר במאמרו ״עמדת היהודים בימי הממלוכים״, ספר מאגנס, ירושלים, תרח״ץ, ע׳ 162.

״דבר המלך, להשמע בכל עדות היהודים, הנוצרים והשומרונים במדינת מצרים ובארצות האסלאם (ה׳ ישמרהו) ובמחוזותיהן, פרשת־הברית בין שר־המאמינים עמר בן אלח׳טאב — תהא רוח ה׳ נוחה הימנו — לכל חברי עדותיהן, כלהלן: כי לא יבנו כל מנזר וכנסיה ותא לנזירים בכל ארצות האסלאם ולא יחדשו כל דבר נהרס מהם, ולא יתנו מחסה למרגלים ולא ירמו בסתר את המוסלמים ולא ילמדו את הקוראן לבניהם, ולא יפגעו באחדות אלהים בפרהסיא ולא יעצרו בעד קרוביהם הרוצים לקבל דת־האסלאם ולא יידמו במלבושיהם למוסלמים, וכי ישימו עליהם את האותות המבדילים הכחולים והצהובים, וכי יימנע מנשיהם להידמות לנשים המוסלמיות, ולא ירכבו על אוכף, ולא יחגרו חרב, ולא ירכבו על סוס ופרד, רק על חמורים ובלבד על מרדעות, ולרחבן, ולא ימכרו משקה משכר, ויחגרו על מתניהם חגורות שלא ממשי, וכי האשה הנוצרית תקשר עליה חגורת־צמר־גפן מצבע כחול, והיהודיה חגורה צהובה, ואל ייכנס איש מהם… למרחץ— זולתי בסימן על צווארו המבדיל אותו מן המוסלמים, טבעת עשויה ברזל או עופרת או חומר אחר. ולא יקימו להם בתים גבוהים מבתי המוסלמים וגם לא שווים בגובהם לבתיהם, אלא יבנו בניינים נמוכים מבנייניהם, וכי ידפקו רק דפיקות קלות במקושם ולא ירימו קול בכנסיותיהם, ולא יעבדו בהנהלת ממשלתנו האצילה — אלהים יחזק את יסודותיה — וגם לא אצל אחד אמיריה — יחזקם האל העליון — ולא יכהן איש מהם במשרה אשר תנשא אותו על אחד המוסלמים; וכי ישפטו על ענייני ירושת מתיהם על פי החוק הדתי המוסלמי, וכי החוקים האדמיניסטרטיביים ישתוו עם החוקים הנוגעים במתי המוסלמים; וכי נשי ״אנשי החסות״ לא תיכנסנה למרחצאות ביחד עם הנשים המוסלמיות, וכי יבנו בשבילן מרחצאות מיוחדים אשר שמה תיכנסנה.

כל זה מיוסד על מה שהחליטו יודעי החוק הנעלה, וכפי שהוברר בחוק ההוא״.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם– תקופת הממלוכּים

-עמ' 273-271