אלי פילו
קצידה — סי׳ שיר מזמור לדוד קים חזק-ויגש-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 284 כרך ב'
מתוך הפרשיות מקץ־-ויגש-ויחי
(284) — קצידה — סי׳ שיר מזמור לדוד קים חזק
בשקל ״יומנא יום גיוד אלכאל / זארונא דון זמיל ווללי מא זאת ליום ראה גדדא עוואלא״.
שִׁבְרָם כָּלָה וְלֹא מָצְאוּ מַעְצָר
לְרוּחַ הָאָב כִּי לֹא נָחָה / מִיָּגוֹן וַאֲנָחָה / מֵרָעָב נַפְשָׁם נָפְחָה
בְּהִתְעַטֵּף כֶּחָלָל / בְּרָעָב, אֵין חוֹמֵל
וְיִדְאַג יַעֲקֹב נַפְשׁוֹ נִבְהָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
יְהוּדָה עָנָה: אָבִי, אַל תָּצַר
שִׁלְחָה הַנַּעַר וְנָקוּמָה / אִתָּנוּ, וְאָשְׁמָה / נַפְשִׁי מִמַּךְ זְעוּמָה
הֵן לְךָ אֲנִי מְחֻלָּל / וְקַרְנִי תְּעוֹלֵל
אִם לֹא הֲבֵאתִיו לָךְ חַי, בִּי קְלָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
רַחֲמִים נִמְלָא וּבְצָרָתָם צַר
קָרָא אֶל בָּנָיו קַחַת מִנְחָה / וּבְשַׁ־דַּי שָׂם לוֹ בִּטְחָה / יָשִׂים דַּרְכָּם צְלֵחָה
שִׂימוּ עַיִן עַל עוֹלָל / בִּנְיָמִין כְּהֵילֵל
קְחוּ וּלְכוּ, הִנֵּה נַפְשִׁי אֻמְלָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
מַהֵר הָלְכוּ, יָרְדוּ דֶּרֶךְ יָשָׁר
לָקְחוּ בְּיָדָם מִשְׁנֶה־כֶּסֶף / וְעָמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף / אָסָף אוֹתָם הַמְּאַסֵּף
פַּחַד לִבָּם וְצָלַל / פֶּן אוּלַי מִתְגּוֹלֵל
הִצְטַדְּקוּ לוֹ, הֵן כֶּסֶף נִכְפָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
(284) הנושא: מתוך הפרשיות מקץ־-ויגש-ויחי (מג, א-מז, לא).
שברם — תבואתם, מזונם. מעצר לרוח האב — מניעה למצוקת רוחו, כי לא נחה — אשר לא שקטה. נפחה — דוכאה, ראבה. בהתעטף בחלל — כי הגיעה למצב התעלפות כמי שנוטה למות. אל תצר — אל תדאג. ונקומה אתנו — אתנו ונקומה. זעומה — נזופה, מנודה. מחולל — בזוי, מרוחק. וקרני תעולל — וכבודי תשפיל. עולל — ילד רך. כהילל — ככוכב נוגה המאיר בשחר. אומללה — שכולה, מקפחת בניה. וצלל — רעד. מתגולל — מעליל. זבד טוב — מתנה טובה, מטמון. נשא עיניו — יוסף. בבכי נחתלה — מכוסה, מוסתר.
זֶבֶד טוֹב, עָנָם הָאִישׁ, פֶּן אוֹצָר
מַטְמוֹן שָׂם לָכֶם אֱ־לֹהֵיכֶם / לְיָדִי בָּא כַּסְפְּכֶם / הֵן קְרוּאִים כֻּלְּכֶם —
אֶל הַמִּשְׁתֶּה הַמְּהֻלָּל. / נָשָׂא עֵינָיו בְּגִיל
שָׁאַל: זֶה אֲחִיכֶם? בִּבְכִי נֶחְתָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
מָה־הִשְׁתּוֹחֲחָה נַפְשׁוֹ וַתִּקְצַר
בָּא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ בְּאוֹנִי / וַיֵּצֵא וַיַּעֲנֶה / הָאֵ־ל יָחְנְךָ, בְּנִי.
שָׂם רַעְיוֹנָיו וּמִלֵּל / קָרָא: שִׂימוּ אֹכֶל!
הוֹשִׁיבָם בְּמִשְׁטָר, רָבְתָה בֶּהָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
וַיִּגְזָר אֹמֶר לְאִישׁ הַמֶּלְצַר
מָלֵא אַמְתְּחוֹת הָאֲנָשִׁים / אֹכֶל־רַב, וְגַם תָּשִׂים / כֶּסֶף־אִישׁ, אַךְ בִּלְחָשִׁים
שִׂים גָּבִיעַ הַמֻּכְלָל / בְּאַמְתַּחַת עוֹלֵל
וַיַּעַשׂ מִצְוָתוֹ, מִרְמָה נִכְשָׁלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
רָחֲקוּ מִן הָעִיר מְעַט, וְשַׂר —
רָדַף אַחֲרֵיהֶם בְּנָקְבוֹ: / גְּמוּלֵי טוֹבָה, שׁוּבוֹ. / הָפַךְ כָּל־אִישׁ אֶת רִכְבּוֹ
יְקָר כְּבוֹדְכֶם חֻלַּל / הַרְאִיתֶם בְּעָלִיל —
כִּי גַּנָּבִים אַתֶּם, אַנְשֵׁי קַלְקָלָה ?!
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
השתוחחה — התכופפה מצער. ותקצר — לא יכלה לסבול. באוני — בעצב. שם רעיוניו — תיכנן איך למתוח אותם. במשטר — כסדר הולדתם. רבתה בהלה — תמהו מאוד. ויגזר אומר — פקד, צוה. המלצר — מגיש המאכלים. בלחשים — בלאט, מבלי שירגישו. המוכלל — הכלול ביופיו. באמתחת עולל — בשקו של קטון האחים. מרמה נכשלה — תחבולה לא מוצלחת. בנוקבו — באומרו במפורש. גמולי טובה — קראם כן לומר, שאחרים עשו אתכם טובה אבל אתם גמלתם רעה. יקר כבודכם חולל — כבודכם היקר ירד, הושפל. בעליל — בפרהסיא, לעין כל. אנשי קלקלה — אנשים מושחתים. רעה תחת טובה — דבק למעלה ״למה שלמתם רעה תחת טובה״, וגם למטה ״רעה תחת טובה גמלתם״.
לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם לְאָדוֹן יָשָׁר —
רָעָה תַּחַת טוֹבָה גְּמַלְתֶּם / הַגָּבִיעַ גְּנַבְתָּם / מָה־זֶה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם?
קוֹל עָנוּ: אַל תִּתְעַלַּל / וְתַחְשֹׁד בְּגָזֵל,
שֶׁיִּמְצָא אִתּוֹ רוּחוֹ חֻבָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
דָּאֲבוּ וְנִבְהָלוּ, וַתִּקְצַר —
נַפְשָׁם, בִּרְאוֹתָם כִּי צוּר הִזְמִין / פַּח הַמּוֹקֵשׁ הֻטַּמֵּן / בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִין
פְּצוֹת לְשׁוֹנָם הֻגְלַל / אַךְ בִּנְהִי וִילֵל
קָרְעוּ שִׂמְלֹתָם, כִּי נָפְלוּ מַפָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
וְיָשׁוּבוּ לָעִיר בְּצַעַד צַר
וַיַעַן יוֹסֵף כְּמִתְאַנֶּה / הִנֵּה יוֹדֵעַ אֲנִי / גְּנַבְתֶּם מִשֻּׁלְחָנִי
מְנַחֵשׁ אֲנִי, בִּגְלַל / זֹאת יֵשׁ יָדִי לְאֵל
הַגַּנָּב הוּא עַבְדִּי בְּלִי הַצָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
דִּלְגוּ וּבָאוּ לְתוֹךְ חֲצַר —
בֵּית יוֹסֵף. וַיִּגַּשׁ יְהוּדָה / לְפָנָיו בַּחֲרָדָה / וְנָפַל וְהִתְוַדָּה
אָנָּא, אֲדוֹנִי, חֹן עַל / שֵׂיבַת זָקֵן שׁוֹאֵל
הֵן עַבְדְּךָ עֶבֶד בִּלְתִּי מִגְבָּלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
אל תתעלל — אל תחפש לנו עלילה. רוחו חובלה — חייב מיתה. דאבו ונבהלו — אחוזי צער וחרדה. ותקצר נפשם — שרויים היו בלחץ נפשי. צור הזמין פה… — ה׳ יעד זמן להענישם ע״י המלכודת אשר נפרשה לרגלם. פצות, לשונם הוגלל — לפתוח פה, לדבר, לא יכלו, כי לשונם ניטל מהם. בנהי וילל — בקריאות צער. בצעד צר — בהילוך מרושל, מתוך פחד. צר, הפך רחב. במתאנה — התחזה במי שרימו אותו. מנחש — קוסם, מגלה תעלומות ע״י לחשים. יש ידי לאל — יש כוח ואל לידי לכבוש הגנב לעבד ואין מציל. דלגו — מיהרו ללכת. שואל — אני מבקש. הנושא: יהודה. בלתי מגבלה — ללא הסתייגות.
קוֹלוֹ חִנֵּן הִשְׁתַּטַּח וַיִּפְצַר
עַד רָאָה כִּי הֵמָּה נְבוֹכִים / קָרָא: צְאוּ נְסִיכִים! / אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם!
תָּמְהוּ, וּלְשׁוֹנָם נִצְלַל / לֹא יָכְלוּ לְמַלֵּל
הַכֹּל גָּעוּ בִּבְכִי, רָבְתָה צַהֲלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
יָדָם מִלֵּא. עֶבְרָתוֹ לֹא נָצַר
נִחֲמָם: אַל יִחַר אַפְּכֶם / דְּעוּ כִּי לִמְחִיתְכֶם / צוּר שָׂמַנִי לִפְנֵיכֶם
אָכֵן פֶּן אָבִי יֻשְׁלַל / בָּאֲרָצוֹת הָאֵל
רְדוּ אֵלַי, הֵן רֶכֶב וַעֲגָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
מִטּוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבְצָר —
עִיר גֹּשֶׁן, בֹּאוּ וְתֵשְׁבוּ בָּהּ / אָכְלוּ מִמִּבְחַר חֶלְבָּהּ / כִּי לִי קָרוֹב נְתִיבָהּ
עָלוּ בְּלִבָּם חָלָל / לַאְבִיהֶם יִשְׂרָאֵל
הִגִּידוּ, כִּי יוֹסֵף בַּעַל מֶמְשָׁלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
חָיְתָה רוּחַ יַעֲקֹב כְּאוֹר צַר
אָמַר: רַב, עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, / אַרְאֶנּוּ, אוֹדֶה לֶחָי / טֶרֶם יִשְׁכְּבוּ טוּחָי
נָסַע לִמְקוֹם לֹא פִלַּל / עָמַד וַיִּתְפַּלֵּל
כֹּל־יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קָהוֹל נִקְהָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
ויפצר — נפל לארץ וביקש מאוד. עד ראה — יוסף. נבוכים — אובדי עצות. נסיכים — רמי מעלה. ולשונם נצלל — שקע, טבע. געו — פרצו בבכי. ידם מילא — הרשם לומר משמו: רדו אלי וכר. עברתו לא נצר — לא נטר להם איבה. יושלל — יוורש, יתמסכן. ומבצר עיר גושן… — לעיר גושן הבצורה בואו. חלבה — ל׳ מיטב. נתיבה — השביל המוביל אליה. עלו בלבם חלל — בלב קל, כשלבם פנוי מכל דאגה שרבצה עליו עד עתה. חיתה… כאור צר — התחדשה רוחו כאור הלבנה המתחדש אחר היעלמו. טרם ישכבו טוחי — בטרם אמות, לפני שאיברי הפנימיים יעמדו מלפעול. לא פילל — לא חשב
זָרִיז בְּעַצְמוֹ מֶרְכַּבְתּוֹ אָסַר
נִרְאֶה־לוֹ נָפַל עַל צַוָּארָיו / וַיֵּבְךְּ בְּרֹב תַּמְרוּרָיו / עַד כִּי לָעוּ אֲמָרָיו
אֶל פַּרְעֹה בָּא, וְצִלַּל / עֲלֵיהֶם כְּאֹהֶל
יַעֲקֹב בֵּרְכוֹ: יַעֲלֶה לְמַעְלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
קִנְיָן, מִצְרַיִם, קָנָה. וַיָּסַר –
חֶרְפַּת אֶחָיו כִּי רְעֵבִים הֵם / הַמִּצְרִים מֵעֲרֵיהֶם / הֶעֱבִיר מִקָּצֵהֶם
וְחֶלְקָתָם תְּקֻלַּל / מִיַּעַר וְכַרְמֶל
הִתְחַסַּד בְּחֹמֶשׁ יָדוֹת נַחֲלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
קַיָּם הֶרְאָה זָקֵן בַּשְּׁנֵים עָשָׂר
שִׁבְטִי־יָ-הּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל / מִמִּיתָה לֹא יִבָּהֵל / בַּשְּׁאוֹל אוֹרוֹ יָהֵל
בְּיוֹם מֵחָלְיוֹ נִפְלַל / קָרָא יָכוֹל עוֹלֵל
שִׂים יָד תַּחַת יָרֵךְ בִּשְׁבוּעָה חָלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
אֶת גּוּפָתִי שָׂא, וּלְאַרְצִי הַיְשַׁר
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם שָׂאֵנִי / עִם הוֹרַי תִּקְבְּרֵנִי / עָנָה: שׁוֹמֵעַ אֲנִי
וְשָׁחָה וְהִתְפַּלֵּל / לָאֵ־ל רַב מְחוֹלֵל
לֹא פִּלַּלְתִּי לִרְאוֹתְךָ רַב־מַעֲלָה:
יוֹם, נָא, אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל / תָּשׁוּב בְּלֵב חוֹמֵל
תְּמַהֵר קֵץ פִּדְיוֹם נֶגְדָּה בֵּן־עַוְלָה:
כנפי שחר
זריז — תואר ליוסף. לעו — ללא סדר, מגומגמים. אל פרעה בא — יעקב. וצילל עליהם — הגין עליהם בצל. המצרים מעריהם העביר — הושיב של עיר זו בחברתה להודיע שאין להם חלק עוד בארץ. מקציהם — מקצה גבולם כאן לקצה גבולם שם. וחלקתם תקולל… — דבק למטה, מפני שאדמתם לא הצמיחה ומכרוה לפרעה, משום כך התחסד עמהם בחוקקו חוק חמש ידות לנחלת עולם, שהיבול יחולק לחמשה חלקים, חמישית לפרעה וארבע חמישיות יקהו להם. וחלקתם תקולל… — קוללה מלהצמיח יער וכרמל; יער, חורשה; וכרמל, שדות וכרמים פוריים. יהל — יגיה, יאיר. נפלל — נפל. יכול עולל — מי שיכול לעשות. שבועה חלה — בת תוקף. לא-ל רב מחולל — כאן: ה' הגדול הבורא. רב מעלה — בנוי ליוסף.
העליות הגדולות מארצות האסלאם- עליית הנוער ממרוקו
עליית הנוער ממרוקו
ישיבה שנייה: יום א׳, 11.12.55, אחר־הצהרים
דיון במשרדי הסוכנות היהודית לארץ־ישראל שבפאריס על ענייני מחלקת עליית הנוער.
מקור: גנזך המדינה חוץ 191/6 ואצ״ם 86/333.
יושב-ראש: מר ב. דובדבני
גב׳ מינה בלומנפלד, [מנהלת מנגנון ׳עליית הנוער׳ במרוקו לסירוגין בין השנים 1956-1950] .נציגת המחלקה לעליית ילדים ונוער במרוקו, מרצה על עליית הנוער בצפון־אפריקה.
עליית הנוער בצפון־אפריקה התחילה בפעולותיה ב-1949, ההתלהבות לעלייה בארצות צפון־אפריקה באותו הזמן היתה גדולה. הילדים נהרו בהמוניהם ומשפחותיהם הסכימו לעלייתם דרכנו. ייתכן שהדבר נבע מתוך לחצם של הילדים על ההורים, והורי הילדים קיוו בעקבות ילדיהם לעלות גם הם. עובדה היא שבה בשעה שהעלייה הכללית אז היתה בין 25 עד 200 עולים לחודש ־ עלו ממרוקו בלבד קבוצות של 200־240 ילדים לחודש.
באותה התקופה לא החמירו בתנאי קבלת הילדים לעליית הנוער, פרט לבדיקות רפואיות פיזיות, שגם הן לא היו חמורות ביותר, לא נעשו כל בדיקות פסיכיות, קיווינו, כי בתי- הילדים שהתקיימו אז ברחבי צרפת, נורבגיה ושוייץ ימצאו את הדרך הנאותה לטפול גם בילדים העזובים או המוזנחים. אם כי תקווה זו לא נתבדתה כליל, עלי להודות כי היו מקרים בהם נכשלנו, ומספר מסוים של ילדים כאלה מהווים עד היום נטל כבד על מוסדות עליית הנוער בארץ.
תנועה זו נמשכה עד שנת 1953-1952. באותה התקופה החלה כבר הירידה. היורדים הראשונים החלו מגיעים לצפון־אפריקה ובפיהם (לשם הצדקת ירידתם) סיפורי זוועות על הנעשה בישראל. גם במכתבים שהגיעו מהארץ סיפרו על רעב, חוסר שיכון וקשיים שונים. שמועות אלו נפוצו ברחוב היהודי ומצב הרוח לעלייה ירד. באותו זמן החלו להופיע במרוקו האמריקאים, שיצרו מקומות עבודה וקלטו מספר ניכר של צעירים או צעירות יהודיים בעבודות שהשתלמו יפה. שני גורמים אלה חברו יחד ואותותיהם נראו במספר העולים שקטן והלך, ובייחוד בעליית הנוער.
העולים החלו מהססים למסור לנו את ילדיהם; הם נוכחו שמשפחות רבות לא עלו בעקבות ילדיהם. אז גם החלו בסלקציה בעלייה הכללית, וחלק מההורים נפסלו לעלייה מטעמי בריאות, גיל, מצב סוציאלי ונכות. משפחות אלה והילדים בארץ סבלו מגעגועים ומפיצול הבית, והדברים הגיעו לידי כך שבשנת 1953 נשלחו ממרוקו לארץ קבוצות קטנות של 20-15 ילדים לחודש, ובכל שנת 1954 עלו מכל צפון־אפריקה 198 ילדים בלבד. באותה התקופה באה גם דרישה מההורים, כתנאי למסירת ילדיהם לידינו ־ התחייבות בכתב שהם יעלו אחרי ילדיהם, ואנו לא יכולנו להבטיח זאת.
ממרץ 1955 שונו דרכי קבלת הילדים למוסדות עליית הנוער. הבדיקות הרפואיות נעשו קפדניות יותר, והוכנסו הבחינות לקביעת רמת השכלתם של הילדים ומצבם הנפשי. למרות כל ההחמרות עלה מספר הפונים אלינו במידה רצינית, משרד עליית הנוער החל להוות גורם חשוב בעליית משפחות.
צוות המיון של מחלקת הקליטה אשר החל פועל אז פסל משפחות בהן היו למעלה מ-7 נפשות על מפרנס אחד. משנודע הדבר למועמדים לעלייה, התחילו למסור לעליית הנוער את הילדים למעלה מהמכסה הנ״ל, והיו מופיעים בפני צוות המיון במספר מתאים של נפשות. היו גם מקרים של משפחות, אשר מסרו חלק מילדיהם לידי קרובים או שכנים והתייצבו בפני צוות המיון כמשפחה קטנה, ורק אחרי שהפליגו העולים באו הילדים ותבעו מאתנו להעלותם. לא היתה לנו ברירה אלא לשלחם לארץ, כי אחרת היו מופקרים לרחוב. אולם היו מקרים, שהילדים לא התאימו בשום אופן למסגרת עליית הנוער, והדבר גרם לטרגדיות; לפעמים נגזר על-ידי כך גורל עלייתה של המשפחה כולה. באוגוסט 1955, אישרה מחלקת העלייה בארץ העלאת ילדים עם הוריהם; זמן מועט לאחר כך, ביטל הוועד הפועל הציוני את קנה־המידה של מספר נפשות במשפחה כגורם במיון העולים. בעקבות החלטה זו, ביטלה מיד גם המחלקה לעליית הנוער את האישור להעלאת הילדים עם הוריהם ארצה; בסך הכול, הספיקו לעלות בדרך זו 98 ילדים. בחודש אוגוסט 1955 הועלו 91 ילדים, בספטמבר ־ 53, באוקטובר – 126, בנובמבר – 131. כרגע נמצאים במחנה "קדימה" 98 ילדים העומדים בפני עלייה, ועוד כ-120 מועמדים לכניסה למחנה.
הסיבות לריבוי מספר המועמדים בחודשים אלה נעוצות בעיקר בזה, שהמשפחות המטופלות במספר ילדים רב יודעות שיקשה עליהן לטפל כראוי בילדיהם, וכן השמועות שהגיעו להורים בדבר חוסר בתי-ספר במקומות ההתיישבות. אם כי מעלים כרגע כאילו רק ילדים שהוריהם אינם עולים, הרי, למעשה, רבים מהעולים האלה עומדים גם הם על סף העלייה, אלא שברצונם להבטיח את סידור ילדיהם במוסדות עליית הנוער. ברור כי אם נודע לנו כי המשפחה מועמדת לעלייה בזמן הקרוב, אנו נאלצים לסרב לקבל את ילדיהם בהתאם להחלטות הנ״ל; אולם לא תמיד הדבר ידוע לנו.
רוב הילדים הבאים אלינו הם מקזבלנקה ומערי השדה, ורק מעטים מן הכפרים. בעבר היו אלה כמעט כולם ילדי ה״מלח״, ואפילו מהשכבה הנמוכה שבה; ביניהם כאלה, שמצב משפחתם מעורער מבחינה כלכלית וסוציאלית, ילדים עזובים ועזובים למחצה; בזמן האחרון חל שינוי רב במובן זה. התחילו להגיע אלינו ילדים משכבות סוציאליות גבוהות יותר. אמנם, גם עכשיו רוב הילדים באים מה״מלח״, אולם יש ביניהם גם כאלה שהוריהם גרים בריכוזי יהודים שמחוץ ל״מלח״, ומעטים אפילו מהעיר האירופית יוצאי המעמד הבינוני. פחתו האנאלפביתים, שופר בהרבה מצב הבריאות, אחוז הגרענת והגזזת, שהיווה בעבר בעיה רצינית (היו 98% חולי גרענת ו-65% חולי גזזת), ירד בהרבה. סיבת הדבר
נעוצה בפעולתם של הג׳וינט, ״אוזה״, ה״אליאנס״, ״אוצר התורה״, ו״אם הבנים״. המוסדות האלה חדרו גם למקומות רחוקים ונדחים, וכולם יחד עזרו להרמת דרגת הבריאות וההשכלה של יהודי מרוקו בכלל והנוער בפרט.
יש לנו נציגים בכל ערי השדה ועיירותיה של מרוקו. לאחר שאצל נציג כזה נרשם מספר מסוים של ילדים, אנו באים למקום, עורכים את בחינות הקבלה המקובלות, נפגשים עם ההורים ומשתדלים לברר אתם את עברו של הילד, תנאי המשפחה, עורכים ביקורי בית אצל הילדים, ורק לאחר כל זה מקבל הילד אישור לגשת לבדיקות הרפואיות, שהן קפדניות. לילדים במקומות שאין בהם רופא מוסמך, נעשות הבדיקות בקזבלנקה. לאחר אישור כרטיסי הבריאות על-ידי רופא האמון של משרד הבריאות ־ קובעים לילד את התאריך להכנסתו למדור עליית הנוער שבמחנה העולים בקזבלנקה.
עד עכשיו היו הילדים מתגוררים במחנה הכללי, אם כי בצריף נפרד. התנאים היו קשים ביותר, ללא מים חמים, ללא חשמל, ובחוסר מדריכים מתאימים. ביחוד היה קשה גורלו של ילד, אשר נאלץ לשהות במחנה לרגל איזה סיבה שהיא זמן ארוך, ובמיוחד לילדים שנתגלתה אצלם גזזת. ילדים כאלה היו נאלצים לפעמים להשאר במחנה למעלה משנה, כשהם רואים את חבריהם, ולפעמים גם את ההורים, עולים והם נשארים במחנה. אין פלא שילדים כאלה היו מתפרעים. אני רואה מחובתי לציין את מסירותם של המדריכים, אשר הסכימו לחיות במחנה בתנאים אלה. מצב זה הניענו לטפל בהקמת בית במחנה. הפעולה התחילה עוד בשנת 1952, אולם לרגל סיבות שונות נשתהה הדבר, ורק לפני שבוע ימים זכינו סוף סוף להכניס את הקבוצה הראשונה לבית זה, אשר בהקמתו נעזרנו בהרבה על-ידי יהודי מרוקו. המחנה הזה מורכב משני מבנים: באחד חדר אוכל המשמש גם מועדון, כיתה ומטבח; במבנה השני – חדרי שינה מיוחדים לילדים וילדות (ביחד 60 מיטות), מקלחות, חדרי שימוש ושני חדרים למדריכים. מאחר שמספר הילדים העולים גדול מכוח קיבולו של המחנה, נאלצנו להשאיר חלק מהילדים בצריף של המחנה הכללי; אולם גם אלה רק ישנים שם, ואילו את כל היום הם מבלים בבית הילדים שלנו, ומאחר שהצפיפות בצריף אינה כל כך גדולה ניתן לנו גם לשפר קצת את התנאים.
במחנה מעבר זה יכולים הילדים לשהות לכל היותר חודש ימים. עם הגיעם למחנה נמסרות תעודותיהם למחלקת העלייה לשם הכנת הדרכונים, והילדים עוברים בינתיים בדיקות נוספות ובדיקות ביקורת. מבחינה חינוכית משמש המחנה הזה להסתכלות ראשונית בילד (כי הסתכלות מעמיקה יותר נעשית בקמבוז). כן משתדלים להקנות לילד בזמן הקצר הזה ראשית תרגילי ניקיון, נימוס, סדר ומשמעת חברותית.
העליות הגדולות מארצות האסלאם- עליית הנוער ממרוקו
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל-מספר הבתים והחצרות אשר בעי"ת פאס יע"א
אצאבא לוואסעא
דאר ראובן אנקאב 6
דאר סיף מימון 11
דאר בנימין בן סמחון 5
|
6 |
דאר רבי שמואל אלבאז |
|
8 |
דאר עוואלי מימון |
|
6 |
דאר בן דהאן |
|
ד |
דאר רבי נחמיה הכהן |
|
4 |
דאר מסעוד בן יסו |
|
6 |
דאר רבי עמנואל |
|
13 |
דאר רבי ידידיה |
|
8 |
דאר יוסף מרג׳אן |
|
|
|
|
|
דריבא די באב למללאח |
|
6 |
דאר רבי שלמה לעלוף |
|
6 |
דאר תאדלי |
|
7 |
דאר בן אזבילי |
|
5 |
דאר מסעוד בן ישראל |
|
1 |
|
|
דרב אנוואיל מן זיהת שוק |
|
|
6 |
דאר בן כמון |
|
9 |
דאר שלמה עמור |
|
6 |
דאר ישראל בן לחזאן |
|
6 |
דאר משה בן ברירו |
|
5 |
דאר אסנהאזי |
|
3 |
דאר רבי יהודה לוי |
|
8 |
דאר די קדאמהא |
|
21 |
דאר אסבאגא |
|
13 |
דאר בן לקונקי |
|
7 |
דאר בוסטון |
|
6 |
דאר מבורך |
|
4 |
־אר בן גריטט |
|
3 |
דאר בלדאן |
|
4 |
דאר רבי יעקב לוי |
|
7 |
דאר בן כסוס |
|
5 |
דאר בן בטאו |
|
2 |
דאר מסעודא אברהם |
|
7 |
דאר מבונו |
|
5 |
דאר בורוזו |
|
4 |
דאר תזזאמא סגירא |
|
6 |
דאר חזזאמא לכבירא |
|
7 |
דאר בן כסוס אוכרא |
|
3 |
דאר לוטאטי |
|
4 |
דאר משה הכהן בן לגזאלא |
|
6 |
דאר רבי ישראל |
|
2 |
דוירא די לוזהא |
|
2 |
דאר בן כליפא |
|
2 |
דאר די קדמהא |
|
2 |
דאר יודא לכסלאסי |
|
4 |
דאר עובד |
|
6 |
דאר ענאן |
|
|
|
|
|
נוואייל מן זיהת לגזארין |
|
4 |
דאר ראובן בן סמחון |
|
6 |
דאר עובד (אוכרא) |
|
3 |
דאר לעניים |
|
8 |
דאר מרסא |
|
5 |
דאר יודא מרג׳אן |
|
4 |
דאר אליהו בן סמחון |
|
5 |
דאר שיד דאווד |
|
10 |
דאר רבי שמואל בן דנאן |
|
5 |
דאר בן זאזון |
|
5 |
דאר בלבחר |
|
3 |
דאר יעקב מלול |
|
4 |
דאר ינטוב |
|
6 |
דאר אברהם בוזגאלו |
|
10 |
דאר בן זראד |
|
5 |
דאר לכטאט |
|
4 |
דאר מסעוד טרזמאן |
|
3 |
דווירא דלמחתב |
|
* |
דאר אברהם בן נאיים |
|
5 |
דאד נמרא |
|
4 |
דאר רפאל שבת |
|
3 |
דאר פריזא |
דאר מנחם נזאר 4
דאר רפאל מלכא 4
דאר אליהו חמו 3
דאר אברהם אמסללם 3
דאר חיים ברוך 2
דאר מימון לחאייפי 2
לכדייא
דאר רבי דוד בוטבזל 5
דאר בן למסעאלי 5
דאר בן עאפאר 5
דאר לעמם לוולייא 10
דאר יסו קאבו 9
דאר בלולו 1
דאר בן זעבל 5
דאר בוסחטא 4
דאר בן דויכו 6
דאר לכלב 3
דאר אליהו משה 8
דאר חיים מלכא 3
דאר בן רו״מי 6
דאר רבי נתן 3
דאר בככא 7
דאר סאבון 6
דאר ארודאני 3
דאר לגריסי 5
דאר בן דוכו 4
דאר בוקסאבא 12
דאר בן בא ראובן טוילא 18 דאר סלאל כהן 10
דאר בן נאיים 4
דאר לוטאטי 4
דאן בן חאסון 6
דאר בן לבכור 6
דאר רבי וידאל ז״ל 11
דאר מימון אזולאי 14
האד בן אפלאלו 13
דאר תאניא די נ״ז 13
דאר יסו בככא 3
דאר לובטון 4
דאר רבי שלמה לוי 7
דאר לגארא 14
דאר בן אזולאי סגירא 17
דאר בוסחטא (אוכרא) 7
דאר משד. מלול 6
יאר לבגר 6
דאר דאלייא 8
דאר בן לעמם לפוקייא 10
דאר בן יזאח 6
דאר שלום אצראף 19
למסרייא די נז׳ 3
למסרייא די גז׳ די מקבלהא 9
דאר יעקב לוי זדידא 14
דאר עוינאתו 8
דאר די מקאבלהא 8
דאר זנזארי 4
דאר עטר 3
דאר חזוט 7
דאר יחייא גוגו 2
דאר משה אוחנא 4
דאר יסיספאת 5
דאר נז׳ אוכרא 4
דאר מגלוף חמו 2
דאר די קדמהא 3
דאר מימון בן חיים 5
דאר מכלוף גזלאן 7
דאר ימין בן עויזר 5
דאר אברהם די מאחא 2
דאר לבטיווי 4
דאר אטורפיו 1
מספר החצרות אשר בעי״ת פאס הנ״ז לעיל סך הכל (בתים) 235 מספר הבתים (חדרים) 1461
לפי חשבון השוה- (ממוצע) ארבע נפשות בכל בית יש בעיר פאס 5844 נפשות אדם מישראל, יוסף ה׳ עליהם בהם אלף פעמים.
פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה ז"ל-מספר הבתים והחצרות אשר בעי"ת פאס יע"א-עמוד 131
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
אחד – 1 כינוי סתמי לאיש, מישהו: אנא אחד מן האדוך תלאתא = אני אחד מאותם שלושה
[רכיב בצירופים והוראתו:] מאוחד, שאינו ניתן להפרדה. [כאיש אחד (ראה איש)]
אחדות – 1 אחדות, אחווה:
1) ידא תכון למחבבא ולאחדות ולכאווא… = אם תהיה אהבה, אחדות ואחווה…
2) באס תכון לאחדות יעני כאווא = כדי שתהיה אחדות, כלומר אחווה
3) כאיינא ואחד לחברה די כא תחבב באס תעמל לכאווא(אחדות ) מא באיין ליהוד לננצארא = ישנה חברה אחת הרוצה לעשות אחווה (אחדות) בין היהודים לנוצרים .
איחוד, ליכוד:
1) כאנת ענדהום לאחדות פי האדאך לוקת ־ הייתה ביניהם [מילולית: להם] אחדות באותו זמן
2) חית יכונו ישראל באחדות גמורה בינאתהום… ־ כאשר יהיו ישראל באחדות גמורה ביניהם…
איחוד, צירוף. {למצוה דלאחדות (־מצוות צירוף ארבעת המינים לאגודה אחת)}
כינוי לאלוהים מצד תואר ״אחדותו״: יכפר באחדותו יתברן ח״ו = יכפור באחדותו יתברך ח״ו / מ״ב כג, ג. [יחיד ומיוחד בתכלית האחדות]
אחדות אחת – אחדות מלאה:
1) תכון ענדנא אחדות אחת ־ תהיה לנו אחדות אחת [כלומר נהיה מאוחדים]
2) ידא כאנו כאמלין באחדות אחד = [ישראל] אם יהיו כולם באחדות אחת [הם יגנו זה על זה] .
אחוה. (שלום של אהבה ואחוה)
אחר] – אחר. [פעם אחרת]
אחר – אחרי(מילת יחס): האד צער די כא ידוז אחר למיתה הווא… = הצער הזה שעובר [על האדם] אחר המיתה הוא [לטובת האדם].
~ אחר די… – אחרי ש… (מילת קישור): אחר די מאת האדאך לבחור… ־ אחרי שמת אותו בחור…
~ לאחר זמן: יחדאז יעמל פיבאלו באס לאחר זמן ירדלו = [מי שגזל מפי שהיה רעב] צריך לתת דעתו, שלאחר זמן [מה] יחזיר לו [לנגזל; את הגזל] .
~ מאחר די – מפני ש…:
1) מאחר די כאנת ענדהום לאחדות… = מאחר שהייתה להם אחדות [כלומר שהיו מאוחדים]…
2) מאחד די פדאח אוזהו… = מאחד שגילה את פרצופו [האמתי]…
אחר דרישת שלומכם הטוב – ביטוי המשמש במעבר שבין הברכות שבתחילת המכתב לבין גוף המכתב:
אחר דרישת שלומכם הטוב, זית נעלמכום [־באתי להודיעכם…]
אחר חצות – צהריים; ראה חצות .
אחר יד – בלי כוונה מיוחדת: נבארכו שם יתברך בזרבא וכלאחר יד ־ [איך איננו מתביישים] לברך את השם יתברך במהירות וכלאחר יד .
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 109
Ethymologie : Sbir flbola dikhimssin : – David Bensoussan
David Bensoussan – Les Éditions Du Lys
L’expression « Sbr Flbola di khemsine !» (littéralement : attrapper l’ampoule de 50) est fort courante dans le langage judéo-marocain et est utilisée dans plusieurs sens, compte non tenu de ce que le verbe « sbr » se conjugue ainsi tant pour une deuxième personne de l’impératif que pour une troisième personne du passé (narratif). Dans le premier cas, la formule est parfois précédée de « Sir » (va) et dans le second, elle est parfois précédée de « Rah » (voilà que). Tout d’abord, à propos de quelqu’un qui s’est fait avoir et se retrouve Gros-Jean comme devant. Cela peut référer à quelqu’un un peu fada, un grand benêt, un grand dadais, une andouille, un paumé, un quelque peu sonné, un quelque peu maboul, un arriéré ou un gars au citron fêlé, l’intonation de la voix déterminant la gradation du qualificatif. En bref, à quelqu’un qui s’est fait rouler et qui l’a eu dans le baba. L’expression est également utilisée comme riposte pour signifier à quelqu’un qu’il fait scier la compagnie et qu’il doit se dém… tout seul : va te faire f… ou va te faire lanlaire ! C’est donc une façon d’envoyer quelqu’un se faire voir ailleurs. En d’autres mots de lui signifier : On s’en tamponne ! Du vent ! Tu peux toujours attendre ! Jamais de la vie ! À mon corps défendant ! Lancée à un accusateur, la réplique peut prendre les sens suivants : Va te trouver un autre coupable ! Va te chercher un autre bouc émissaire ! Tu te prends pour Zorro ou quoi ! Deux autres significations opposées peuvent être rattachées à cette expression. C’est une façon de dire qu’une chose est sans valeur et qu’elle vaut donc des haricots ou que quelqu’un veuille faire prendre des vessies pour des lanternes ou encore qu’un type un peu éteint se prend pour une lumière. Mais elle vient aussi faire allusion à quelque chose d’inaccessible et d’irréaliste : «Tu feras tintin» ou «Va attraper la lune» ou encore «Va me chercher la lune !» À la limite, cela pourrait exprimer à quelqu’un qu’il a ce qu’il mérite voire même démentir l’adage à l’effet que le ridicule ne tue pas. Contrairement à la croyance populaire, il ne s’agit pas d’attraper une ampoule de 50 watts, qui était une puissance nominale des ampoules électriques au Maroc. Non. L’expression provient … d’où donc si ce n’est de notre bonne vieille ville de Souira ! Cela se passait du temps où le cinéma de la ville se trouvait dans la Médina. À l’occasion du film Viva Villa, l’on fit faire des billets de cinéma spéciaux : D’un côté, le billet était une réplique d’un billet de 50 Francs. De l’autre le billet était un billet de cinéma avec l’image d’une ampoule. Cela se passait à la saison des vendanges. Des porteurs s’en venaient avec des couffins pleins de raisins qu’ils destinaient à la fabrique de vin de Boumdiane au Mellah. Les jeunes lurons du Mellah placèrent ça et là quelques billets. Aussitôt que les porteurs déposaient leur couffin par terre pour ramasser les faux billets de 50 francs, les jeunes lascars en profitaient pour piquer des grappes de raisins. C’est ainsi que les porteurs de couffins se retrouvèrent avec une ampoule de 50 et que depuis, l’expression « Sbr Flbola di khemsine!» est devenue une expression courante ! Les Marrakchis qui ne voulaient pas être en reste – j’t’le fais pas dire, mamère ! – ont renchéri en la transformant en « Sbr Flbola dlmia !»
Ethymologie : Sbir flbola dikhimssin : – David Bensoussan
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
הרכב המשפחות המוגרביות. 41% ממעפילי צפון אפריקה היו בעלי משפחות. רוב המשפחות ) 60% )העפילו מנמלי אירופה ורק 40% מהן העפילו מחוף אלג'יר. ל- 198 משפחות – 69% – מבין כלל המוגרבים צהיו ילדים לעומת 91 – 31% – זוגות נשואים ללא ילדים. הנתון מעיד, כי עליית צעירים לא נשואים נשמרה במהלך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר, אך לא בין מעפילי 'הבריחה'
בדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית לקפריסין, על מעפילי צפון אפריקה במחנה 55 צוין שהגיעו "פליטים מדרום מרוקו, אלג'יר ותוניס ובעיקר משפחות מאוד פרימיטיביות ומפגרות". מנגד ניתן לטעון שהשליחים עשו מלאכתם נאמנה וכהלכה. כי מחופי אלג'יר עלו יותר בודדים ומשפחות ללא ילדים בהתאם ל'רוח' התנועה הציונות וערכיה שציפתה שהמעפיל יהיה חלוץ וצעיר, בעל אידאולוגיה ציונית ודובר עברית שעבר הכשרה חלוצית. לפחות בשני הפרמטרים הראשונים עמדו חלק ממעפילי צפון אפריקה. ל- 198 משפחות -) 21% – היו 525 ילדים מכלל המעפילים המוגרבים ובממוצע 2.6 ילדים למשפחה. אפשר להיווכח שעליית משפחות אפיינה בעיקר את המעפילים מנמלי אירופה. דיווח של הג'וינט על התפלגות כלל המשפחות במחנות קפריסין הראה ש- 46% משפחות היו ללא ילדים, 34% משפחות עם ילד אחד, ו- 4% משפחות בנות 5 3 ילדים. הנתונים בטבלה לעיל מראים שבקרב משפחות צפון אפריקאיות היו 31% זוגות ללא ילדים, ל- 28% מהמשפחות היה ילד אחד בלבד ל- 15% משפחות היו שני ילדים, ל- 9% מהמשפחות היו שלושה ילדים ול- 16.6% מבין המשפחות היו בין 4 ל – 10 ילדים.
השוואת ההרכב המשפחתי בקרב מעפילי צפון אפריקה, העלתה שמחוף אלג'יר העפילו משפחות עם מספר ילדים קטן יותר ממשפחות שהעפילו מנמלי אירופה. לגבי מעפילים מוגרבים ללא שם ספינה או ארץ מוצא מספר הילדים שלהם היה הקטן ביותר. נתון סטטיסטי של הסוכנות היהודית הראה שהרכב כול העולים ארצה באותה תקופה היה: 77.5% משפחות ללא ילדים, ל – 20.7% היה ילד אחד בלבד ו- 1.8% מהמשפחות היו שלושה וארבעה ילדים. כלומר בהשוואה לעלייה הכללית לפלשתינה א"י העלייה מצפון אפריקה הייתה מורכבת ממשפחות אבל בהשוואה לנתונים בקפריסין – הרכב האוכלוסייה דומה.
הסבר אפשרי לשוני בהרכב המשפחתי של המוגרבים שהעפילו מחוף אלג'יר לעומת אלה שהעפילו מנמלי אירופה נעוץ כנראה במיון של המעפילים שהתבצע בכל זאת באלג'יר וניתנה בו עדיפות לצעירים וצעירות. נתונים אלה לא תואמים את דיווח מפקדי ספינות המעפילים והשליחים לקפריסין שיצרו רושם שמעפילי ספינות 'יהודה הלוי ו'שיבת ציון' היו בעיקר משפחות מרובות ילדים שהגיעו מאזורים נידחים בדרום מרוקו ואלג'יר.
אלי מויאל התריע מפני עלייה המונית ולא חלוצית, שתיפול למעמסה על היישוב. הדוח שלו נכתב על מעפילי ספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' ששהו במחנות הקיץ. גם בדוח של חמל רפאל נכתב שמשפחות מדרום אלג'יר ודרום תוניס היו "מטופלות בהרבה ילדים". בעוד שבזמן הדיווח שהו במחנות החורף בקפריסין עשרות -ואולי מאות- מעפילים נוספים מצפון אפריקה בעיקר מנמלי אירופה שלא נכללו, בדיווחיהם. שתי ההעפלות הראשונות הישירות מחופי מאלג'יר של צעירים וצעירות היו בבחינת 'חניכה' של פוטנציאל ההעפלה מצפון אפריקה, לעומת ההרכב המשפחתי שעלה מנמלי אירופה לאחר הפסקת ההעפלה המאורגנת מהמגרב. מעיון בגרף 7 נמצא, כי השליחים במחצית הראשונה של שנת 1947 גייסו להעפלה גם בודדים וגם משפחות. על פי המאגר הדיווחים על העפלת משפחות מרובות ילדים היו מופרזים.
אפשר להניח, שהדוח של מויאל העיד על הכותב יותר מאשר על המעפילים. הוא ראה עצמו כחלוץ, שעלה כבר בשנת 1946 לפלשתינה א"י והגשים חלום. סימוכין לכך ניתן למצוא במסקנות הדוח שלו: "יש מקום לסלקציה זהירה בעליות הבאות ]…[ יש נוער טוב יותר בצפון אפריקה שמנטלית ופיזית מוכנים לעבור למחנות אלו כדי להגיע לפלסטין ]…[ לא מצדיק עלייה זו מצפון אפריקה שברובה התבססה על מטפיזיקה משיחית שהרצון שלה נעלם בהתקלות הראשונה עם קשיים ]…[ העליות האלו צריכות להיות רק של חלוצים. כי עלייה כזו היא קללה ולא ברכה".
יתכן שהתנאי שהעמיד המוסד לעלייה ב' לגייס 650 500 מעפילים אילץ את השליחים והפעילים להקפיד פחות על הדרישה להעפלה של צעירים וצעירות. דיווחו של מויאל מרמז על ביקורת סמויה על שליחי המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ופעילי ההעפלה וההגנה ובראשם אפרים פרידמן ) בן חיים(, נדיה כהן, סאם אביטל, אלי אוחיון וחבריהם שעשו ימים כלילות ברחבי המגרב לעמוד בתנאי המוסד לעלייה ב' לקבלת ספינה כדי להעלותם ארצה, אך להערכתו של מויאל הם לא השכילו לבחור את המיטב מיהדות צפון אפריקה. אולם, עליית צעירים מקבוצות 'בן יהודה' ממרוקו ומטריפולי ומהכשרת 'בח"ד' בדרום צרפת ועליית מתנדבי ומתגייסי חוץ לארץ -גח"ל ומח"ל – הם עדות לאופייה האידאולוגי של עלייה זו. לעומת התיאור הפסימי של מויאל ניצבת עדותו של שמעון צרפתי מעפיל בספינת 'יהודה הלוי':
"כאן לא מדובר ביהודים משארית הפליטה, ניצולי השואה הזקוקים למקלט מדיני או בית לאומי, אלא ביהודים אשר לא סבלו מגרמנים כפי שסבלו יהודים באירופה. יהודים אשר רצונם העז להגשים את חלומותיהם לשוב לארץ, ארץ אבותינו. יהודים שלא התרגשו כלל מסיכונים הכרוכים בשאיפתם לעלייה ובעזיבת רכוש ובית".
ניסיונו של כלב קסטל מלמד שהיה פוטנציאל לעלייה חלוצית מהמגרב, "יודע אני שקיימת ביהדות זאת הגדולה והמוזנחת חבורת חלוצים שאינם נופלים בכלום מכל חלוץ אחר בעולם". ראוי לציין שיחד עם המעפילים הצפון אפריקאים עלו גם בני נוער ללא הורים והיו מעפילים ב'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שהשאירו את בני זוגם וילדיהם במחנות העלייה באלג'יר.
גיל המעפילים. כאן בולטת העדיפות שנתנו שליחי עלייה ב' להעפלת צעירים מצפון אפריקה. 14% מהם היו בקבוצת ( 1922 1908) 40-26 26% בקבוצת גיל ( 1929 1923) 25-19 מכלל מעפילי צפון אפריקה. ממוצע הגיל יורד אם מצרפים בנים ובנות מתחת לגיל שמונה עשרה.
לשם המחשה בדוח הסטטיסטי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה )הלמ"ס( אחוז העולים מצפון אפריקה ולוב בגילאי 44 18 היה 50% בין השנים 1951 1948 הגרף מציג נתון של אוכלוסיות מבוגרות שהעפילו מנמלי אירופה כ- 8% מכלל המעפילים הצפון אפריקאים. קבוצת הגיל המבוגרת ביותר הייתה 70 ומעלה -שבעה מעפילים בלבד-.
כשמצרפים את 160 הצעירים -8%- בגיל 18 17 נראה כי 48% ממעפילי צפון אפריקה נשים וגברים היו –בגיל גיוס. הממצא תואם את מדיניות המוסד לעלייה ב', באותה תקופה, להעלות צעירים בגיל גיוס. אם כך, כמחצית ממעפילי צפון אפריקה היו צעירים וצעירות שהדיווח של מויאל לא החמיא להם והוגדרו כמי שנאספו מהרחוב.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים
ר׳ משה מימון מרציאנו בלשגר
(י״א ר׳שלמה מימון מרציאנו בלשגר) (לפי בן עמי, שם)
פעם העיר דברו דמתה לעיר ירושלים. היו שותים מי גשמים מהמעיין. פעם אחת המעיין התייבש ולא מצאו מים לשתיה, לא לאנשים ולא לבהמות. יצאו יהודים לתפילה ליער, וליד ההר עמד ר׳ משה מימון (י״א ר׳ שלמה) עם מקלו. הוא הניח את מקלו בשיחים והמים התחילו לצאת. ביקש מהם שיבואו להשטתח יותר במקום הזה מאשר על קברו, ועד היום נשאר המעין וקוראים לו קאייד אל גאבא.
ר׳ שמעיה כהן (לפי בן עמי, שם)
היו ארבעים חכמים גדולים, ארבעתם קבורים בחדר אחד. כל מי שנכנס לחדר שלהם מתעוור ב״מ שלא יראה מה מתרחש. פעם יצא יהודי אחד בליל הושענא רבא מבית הכנסת, כי היו לנו ארבעה בתי כנסת ברחוב, יצא ופתאום הוא רואה ארבעה אנשים לבושים.ירוק עם מקלות, נעליהם היו גם ירוקים ואוחזים אחד ביד חברו והולכים לכיוון אותו החדר. שבועיים היה חולה היהודי בגלל הפחד שראה אותם!
ר׳ יצחק בן נאיים
(לפי ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, י־ם)
ר׳ יצחק היה במקום אחד קרוב לדברו שמו פחימאת והלך עם גוי אחד לעיר דבדו ובתוך הדרך הכיר שהגוי.הולך בדרך ערבה ושוחה ואמר לגוי: זו הדרך שאנחנו הולכים אינה דרך כבושה להלוך לדבדו, הרב היה כותב על נייר ״שהגוי מוליכו בדרך אחרת״ ומשליך בדרך. והגוי לא הרגיש שר׳ יצחק כותב, וכך עשה הרבה בתיבות, הגוי הוליך את הרב למקום חרב ושמם והרגו, וגם קבר את גופתו. אחרי כמה ימים ושבועות, כשלא הגיע לעיר דבדו, חיפשו אחריו ולא נודע ממנו מאומה. שאלו את הגוי שהלך אתו ואמר להם לא ידעתי אנא הלך. לימים נשא הרוח ניירות לצד דרך רוכבי הבהמות, מאת ה׳ היתה זאת אנשים יהודים מצאו את הניירות, רדפו אחרי עוד ניירות המושלכים על פני השטח עד שגילו מקום קבורת הרב, הביאו אותה לדברו לקבורה, אז נודע שהגוי הרג את הרב, הרב היה גומל חסדים ובערב שבתות היה הולך ומגלח בנים יתומים ועניים.
ר׳ אברהם בן שושן
ר׳ אברהם יזם בניית בית כנסת גדול בדברו כדוגמת בית כנסת שהוא ראה בעיר פאס. יום אחד רבנו אברהם ישב לבדו בבית הכנסת החדש עוסק בתורה, והנה התמוטטה תקרת בית כנסת, ובשכונה נודע שהרב קבור תחת ההריסות. מיד הגיעו אנשי הקהל לפנינוי ההריסות, היו יחידים שעסקו בתפילה ובאמירת פרקי תהילים להצלת ר׳ אברהם. החיפושים והתחנונים נמשכו כל הלילה. ולפתע נתגלה כנף מעיל הרב, כולם נשמו לרווחה כאשר הוציאו את הרב, עוד נפשו בו. הרב סיפר לבני עדתו שכל שעות הלילה היו שני זקנים המסייעים בידו לנשום. סעודות הודיה לה׳, נערכו אותו יום בדבדו.
ר׳ אברהם בן שושן
כאשר דבדו נכבשה ע״י הצורר בוחמארא ואנשיו, ר׳ אברהם בן שושן נמלט מהמקום. הרב התגורר בכפר ע״י תאזא. קייד הכפר תיכנן לרצוח את הרב. הוא הזמין רב לבוא אליו למחקאמא — למשרד. בדרן למחקאמא הציב הקייד אנשים אורבים לרב במטרה להתנקש בחייו. אותו יום היה סגריר וקר מאד. לכן הרב עבר לביתו, פשט בגדי האיצטלה דרבנן, ולבש בגדים חמים יותר. המתנקשים האורבים בדרך פיספסו ההתנקשות ברב, משום שלא עלה בידם לזהות את חזן היהודים כפי שתיארו להם בעלי המזימה. והנה הגיע הרב למחקאמא בריא ושלם. בעוד הרב שוהה אצל הקייד, הלה הזמין האנשים האורבים כעס עליהם וחמתו בערה בו. הקייד הזמינם שוב להכיר מקרוב את הרב, ואז נשלחו האנשים למארב. בתום הפגישה עם הקייד, חזר הרב ישר לביתו. האורבים ניסו לירות על הרב אך אצבעותיהם כמו התעקמו להם, שוב ניסו אך אף כדור אחד לא נורה. והרב הגיע בשלום לבית. לימים נודע כל ענין ההתנקשות שלא הצליחה. אנשי הקייד הודו שהיתה אצבע אלקים, מן השמים לא הסכימו למזימת הקייד.
האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצירא ביקר שלשה פעמים בדבדו בין השנים תר״ך—תרל״ה. בימי שהותו בדברו נהג להתארח אצל אהרן בן מסעוד בן חמו, בביקורו הראשון כינס שוחטי העיר לבדוק להם את הסכינים, הסכין של ר׳ יוסף מרציאנו נמצאת הכשרה ביותר. על סכין זו קמה מחלוקת בין השוחטים עד שהאדמו״ר הרגיע את הרוחות והשלים ביניהם, אך את הסכין לקח מידי ר׳ יוסף ומסרה לידי ר׳ אהרן שוקרון ממלילייא שהיה לומד שחיטה אצל ר׳ אברהם מרציאנו. את הסכין שמסר לידי ר׳ אהרן, נשארה חדה וחלקה עשרות שנים בידי ר׳ אהרן ובידי יוצאי חלציו, ולא נפגמה כלל!
ביקורו השני של האדמו״ר היה בימות החורף הקשים ומפני ריבוי שלגים, נמנע מהאדמו״ר להגיע לדבדו ונשאר בכפר ערבי בקירבת דברו. באו תושבים מהכפר להודיע לקהל בדבדו שחזן יהודי נמצא אצלם בכפר. יהודי בכינוי ״לעווג׳ דלכנוש״ הלך לכפר לעזור לאדמו״ר להגיע לדברו, וכך היה, הרים את הרב על כתפיו בדרך המושלגת עד לדבדו. האדמו״ר בירך את היהודי שזכה להביאו בברכת הצלחה בגשמיות וברוחניות. בניו של ״לעווג׳ דלבנוש״ היו אנשים מוצלחים בפרנסתם וכן יראי ה' כברכת האדמו״ר.
מנהג של האדמו״ר להשכין שלום בין איש לאשתו ובין שכנים. בעל הבית בא לספר לרב שבביתו בחצר פלונית, כל ערב עם רדת חשיבה יש רעש מוזר בחדר מסיבת כלי מטבח המתגלגלים מאליהם כאילו נשברים והרעש חוזר על עצמו תכופות, ובני הבית מבוהלים לא מבינים פשר הדבר. הרב הורה לפנות מהחצר אשה לא צנועה. וכאשר האשה עזבה את החצר והתגוררה במקום אחר, אכן הרעש המוזר לא נשמע יותר בבית היהודי.
שלושה תלמידים נסעו ללמוד תורה אצל האדמו״ר בעירו בתאפילאלית והם: סבא ר׳ משה מרציאנו, הרב אברהם מרציאנו, ור׳ יהודה בן חמו. וכך מסופר בספר מעשה נסים לר׳ אברהם מוגרבי, מנעשה ל״ג:
שמעתי מכ״ק אדמו״ר ישראל, בבא סאלי, ששמע מפי בעל הנס שהיה תלמיד רבינו יעקב אביחצירא צזלה״ה ושמו הרב אברהם מרסיאנו זצ״ל מעיר דבדו. פעם אחת כשהיה לומד בבית רבינו נכנסה בו רוח אחרת והתחיל מידי פעם להפריע לו בלימודו ובבריאותו והיה מזיק לו מאד, לילה אחת נכנסו כל הקהל בבית הכנסת שהיה בבית רבנו להתפלל ערבית וכשגמרו התפילה כל הקהל יצאו, אך ר׳ אברהם רצה לצאת אחרון והנה כשיצאו כולם והוא היה לבד הרוח התחילה להזיקו והוא נתעלף והיה מוטל כמת ל״ע, בעת הסעודה מחפשים את הנ״ל ולא מוצאים אותו כי אצלם היה אוכל, עד שהחליטו לחפש בבית הכנסת, באו לשם, ומצאוהו מוטל כמת ל״ע. באו תיכף אצל רבינו וסיפרו כל הענין, רבי יעקב שלח תיכף אחד מתלמידיו שיודע לכתוב כל מיני סגולות וקמיעים, ואמר לו שיכתוב לו תיכף סגולה לבל יזיק לו הרוח, זה הלך עשה כל מה שעשה אך ללא הועיל, עד שאמר נואש ואז היו עמו איזה עשרה אנשים וניסו להזיזו ממקומו ולא יכלו להזיז את רבי אברהם, ובאו לפני רבנו וסיפרו לו הכל. רבינו החליט שהוא בעצמו ילך לראות, ניגש לבית כנסת עמד בפתח וקרא אברהם, אז תיכף ומיד קם רבי אברהם ממקומו ובא ליד רבינו, נישק לו ידו, ואמר לו איני יודע מה יש לי, אמר לו רבנו: בא אחרי, הלכו ביחד כדי לבוא לבית רבינו. והנה בהגיעם לבית רבינו יצא הרוח מ״ר אברהם עמד בפתח הבית ואמר לרבינו: מה רצונך ממני? ענה לו רבינו ומה אתה רוצה מהאיש הזה הלא תלמידי הוא ואתה מפריע לו בעבודת ה׳ ואסור עליך! אז ענה הרוח ואמר רבי דע לך בשעה שאתה מתפלל בבית הכנסת מתאספים עליך אלפי נשמות ורוחות והם נהנים מתפילתך מאד והרבה מהם מקבלים תיקון על ידי תפילתך, ואני גם אחד מהם שבא בכל השלושה תפילות כדי להנות מתפילתך, אך התלמיד הזה הוא מפריע לי ואינו נותן לי מקום ודוחה אותי ממקומי ובגלל זה אין לי מקום בבית הכנסת שלך ועל ידי כך אין לי תיקון, ולכן החלטתי ליכנס בו כדי שיחלה ואז אני אבוא אל מקומי להנות מתפילתך אשר בוקעת רקיעים. רבנו אמר לרוח שיצא מהתלמיד והוא יתן לו מקום ובתנאי שלא יחזור אליו עוד, שאם יחזור אליו אז רבינו יבטל אותו ויצער אותו. הרוח נענה לבקשת רבנו ועזב את רבי אברהם והלך לו רבינו וכתב לתלמידיו קמיע והתלמיד היה בריא לגמרי כמה זמן וחזר ללמוד כהרגלו. והנה יום אחד מן הימים בא שוב הרוח ונכנס אל רבי אברהם והתחיל להפריע לו שוב ולהזיק לו אז ניגש רבינו אל התלמיד וצעק לרוח. הלא הזהרתיך לבל תחזור אל תלמידי! מדוע לא שמעת לי? והרי יש בו קמיע שלפי מה שכתוב בו אסור לך להתקרב אל האיש הזה ובעת אחרים אותך, ואבטלך מן העולם.
אז ענה לו הרוח: דע לך רבי כי בשעה שכתבת הקמיע התפללתי להקב״ה שישכיח ממך לכתוב שם אחד מן השמות, ה׳ שמע תפילתי, ושכחת לכתוב אחד מן השמות, ולכן אני יכול ליכנס בגוף תלמידך ומה שהתפללתי שתשכח איזה שם, אל יחר לאדוני כי כוונתי היתה כדי להתראות אתך שוב פעם, וכעת תפתח הקמיע והיה כדברי הרוח. בני הבית והתלמידים היו רואים ושומעים הכל, אז אמר הרוח לרבינו תבקש מכולם שיצאו מכאן ונשאר אני ואתה כי דבר לי אליך רבי והוא דבר כמוס שאין אף אחד ראוי לשמוע כי אם אתה, אז רבינו שמח ואמר לכולם שיעזבו את המקום ונשאר הוא והרוח כמה זמן ודיברו מה שדיברו ומאותו היום והלאה לא שב הרוח אל רבי אברהם מרסיאנו והיה בריא וחזק ונעשה תלמיד חכם גדול וצדיק.
התלמיד ר׳ יהודה בן חמו שם לב על אור מיוחד שיש בחדר היכן רבנו יעקב לומד, התקרב להציץ ורבנו הרגיש בזה. הקפיד על התלמיד ר׳ יהודה. האדמו״ר בירך את תלמידו ר׳ אברהם להיות גדול בתורה וכך היה שרבי אברהם היה דיין ומורה הוראה בקהילות אלג׳יריא ומרוקו.
את סבא ר׳ משה בירך בעושר וכן היה ר׳ משה היה עשיר מופלג. לר׳ יהודה בן חמו נתן ברבה סתמית ור׳ יהודה היה עני ל״ע.
בבא סאלי הוא ר׳ ישראל אביחצירה ביקר פעמים רבות בדברו. באחד מביקוריו, בא עשיר אחד לבקר האדמו״ר והציע לו במתנה לתפור עבורו מעיל עליון. בינתיים תפרו מעיל דומה גם לשמש של האדמו״ר. התברר שהמעיל של השמש מוצלח ויפה יותר, אזי, האדמו״ר גילה את אי שביעת רצונו בהרימו מקל הליבה מעל השמש…
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'170
רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר-הגדת אגדיר-אורנא בזיז
רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר
בבית העלמין בישש טמון "הצדיק של אגדיר״, הלוא הוא רבי כליפא מלכא. הרבה ילדים גדיר״ם קרויים על שמו. מי היה הרב, ומה היה פועלו? הנה דברי הד״ר הרב משה עמאר, נ"׳, החוקר הגדול, אשר נענה לבקשתי, וכתב ברוב טובו שורות אלה.
רבי כליפא בן מלכא נולד בעיר סאפי בסוף המאה ה־17. עוד בהיותו ילד התייתם מאביו ומאמה בנעוריו נסע ללמוד בפז בישיבתם של ר׳ יהודה בן עטר ור׳ שמואל הצרפתי, והם קירבוהו ועודדו אותו. הוא הכיר להם טובה ומזכיר תקופה זו בערגה.
כשחזר לסאפי למד בישיבתו של ר׳ יוסף בואינו די מיסקיטה, אשר תמך בו והחזיק אותו כבנו, וגם בחר בו לחתן, וכל מה שיש לו מסר בידו. כמו כן הוא נתמך על ידי רבי שלמה ישורון, גיסו של רבי יוסף די מיסקיסה. מפחד השלטונות על מעשה שאינו ברור, נאלץ ר’
כליפא לברוח מסאפי ועבר לגור באגדיר.
ר׳ כליפא התפרסם כתלמודי ואיש הלכה, משורר, בלשן ומדקדק, והוא היה חסיד נלהב של הרמב״ם. בשנת תס״ד (1704), שעה שעסק בלימוד משנה תורה להרמב״ם, היה כה שקוע בלימודו, עד שגם בשכבו לישון המשיכו שרעפיו בחלום לעיין ולהתבונן בתורתו של הרמב׳׳ם ובאישיותו. בשנת תפ״ד חלה במחלה קשה, והייתה סכנה לחייו. בחזונו ראה תמיד את דמותו של הרמב״ם סובבת למיטתו, והוא האמין שבזכות הרמב״ם יצא חי ממחלתו.
ר׳ כליפא, לבד מהשכלתו התורנית, רכש לו השכלה כללית. הוא ידע שפות ותאולוגיה נוצרית ומוסלמית והיה בעל חוש היסטורי.
באגדיר עסק במסחר ושימש מתורגמן בין הסוחרים המקומיים לסוחרי אירופה שהגיעו לנמל אגדיר. כאן גם היה לו דו־שיח עם כמרים נוצריים ואנשי דת מוסלמיים בענייני אמונות ודעות. למרות ידיעותיו המופלגות, בראשית דרכו עבד ר׳ כליפא קשה במסחר למחייתו תוך כדי לקיחת סיכונים. בנסיעותיו לצורכי פרנסה נאלץ ללון במדברות ובדרכים בפחד וחלחלה. הוא מספר על אחד הלילות, כשישב במדבר מהרהר על מר גורלו ועל פרנסתו הזעומה והקשה, נרדם וראה בחלומו: ׳׳והנה איש נורא עומד לנגדי, ובידו חתיכת קלף כשיעור מזוזה, ובה שש שורות בכתב אשורית גסה כאותיות הספר התורה, כתב יפה, והוא בחרוזים, כל שורה משלמת בי׳׳ת אל״ף רוצה לומר בא. וקריתי אותם ואיקץ, ולא נזכרתי כי אם משתי שורות אחרונות וכן כתוב בהם: מן שמיא נגזר על אבא שפרנסתו ביגיעה רבא. ואז קבלתי תנחומין. אולם בסוף ימיו הייתה לו הצלחה כבירה במסחר, והיו לו קשרים עם השלטונות, מלכים ושרים. הוא מעיד על עצמו שתמיד הקפיד להתפלל שלוש תפילות בכל יום בציבור ולקבוע עתים לתורה. ולכן לעת זקנתו, כשהמסחר התמעט, לא קשתה עליו החזרה ללימודים, כי הוא לא הפסיק אותם אף פעם.
ר׳ כליפא היה מלומד בנסים, הוא עצמו רשם את הנסים שאירעו לו. ובכך רצה להביע תודתו לבורא עולם: ״קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשה אלוהים את עבדו. במה אקדם פניו ואכף לו על כמה נסים עשה לי”. כמו כן הוא היה בעל חזון, ופעמים רבות נמסר לו בחלום על העתיד לקרות. בצעירותו לא האמין בחלומות ובסגולות, אולם ניסיון החיים הוכיח לו שיש בהם ממש: ”אחר כך חזרתי בי ואמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. כי בעל כרחי הוצרכתי להאמין, אחר שנסיתי פעמים רבות […] וכן החלומות ראיתי שרובם שנתתי לבי להם נתקיימו״.
ר׳ כליפא היה חסיד של השפה העברית. כל ימיו חש הוא צער על שהוריו נתנו לו שם ערבי ”כליפא” ולא שם עברי. דבר זה הטריד את מנוחתו והעסיק את מחשבתו. יום אחד בהיותו שוכב לישון שמע קול קורא ״אסף־אסף״. התיישב והתבונן על הקול קורא המוזר. והגיע לפתרון שמן השמים קבעו לו שם עברי ״אסף״ במקום "כליפא”. אישוש לכן מצא במספר חשבון האותיות הזהה 141 בכל אחד ואחד משני השמות: ”אז אמרתי ברון המקים דבר עבדו שכמה פעמים יעצוני כליותי לעשות לי שם משמות אבותינו הבאים בכתבי הקדש, ולא שם חול שאין טוב לישראל לקרות שם לבניהם כשמות הגוים, כי כן צוה יעקב אבינו ובירך בניו ויקרא בהם שמי ושם אבותי, ומאז חתמתי בשמי קדש אסף וגם שמי חול מפני המורגל״. כלומר חתם בשני השמות ״אסף כליפא״. מבניו נזכר בנו בכורו דוד, שנפטר בהיותו כבן 11 שנה, והייתה לו התנהגות של מבוגר. חריף ומתמיד על לימודו, ורבי כליפא מצטט חידוש ששמע ממנו. רבי כליפא נהג בחסידות יתרה והחמיר על עצמו שלא לעשן ביום ראש השנה ולא ביום תשעה באב. רבי כליפא כתב הרבה שירים והכין קובץ משירתו בשם ”קול רינה", ומספר שירים ממנו נכנסו לתוך שירת ״הבקשות״ של יהודי מרוקו. ״רך וטוב״, שאלות ותשובות בענייני הלכה, חיבור זה היה ידוע עד לתחילת המאה העשרים. ו״כף ונקי”, הערות לשוניות ושינויי נוסח שאותם רשם בעקבות סידור תפילה שנדפס בימיו בוונציה והגיע למרוקו, ובו יש שפע ידיעות על מסורות מאת יהודי מרוקו ופרטים על כתבי יד רבים שהיו לנגד עיניו. החיבור כולל הרבה מחידושי תורה שכתב ומהגיגיו.
רבי כליפא עסק גם בחישובי הקץ. שנת תק״י (1750) היא השנה המאוחרת הנזכרת ב״כף ונקי״. המהדורה הראשונה מחיבור זה נשלחה על ידו לרבי יצחק ב״ר שלמה ישורון שישב באמסטרדם כדי לבדוק אפשרות להדפסתה. ר׳ יצחק לא הספיק לטפל בחיבור עד שנפטר לבית עולמו. אנו מטפלים בההדרת הספר ״כף ונקי”.
רבי כליפא נפטר סביב שנות השישים של המאה ה־18 ונקבר באגדיר. קברו הועבר במאה העשרים מבית הקברות הישן לבית הקברות החדש, נבנה עליו ציון מפואר, והוא משמש כמקום תפילה לכל מר נפש (הציטוטים מתון החיבור ”כף ונקי״ כת״י).
עד כאן דברי הרב עמאר. יהודי אגדיר ציינו מדי שנה בשנה את יום פטירתו של ר׳ כליפא בן מלכא, ג׳ בתשרי, בהילולה גדולה. יהודי גדירי ״שבע בצדיק לאמִתת דבריו. גם יעלה לקברו כל אימת שלבו כבד עליו, והוא מבקש מליץ יושר בפני בורא עולם. בשנים האחרונות נבנה מעל קברו בניין קבר מפואר שזו צורתו.
רבי כליפא מלכא, הצדיק של אגדיר עמ' 83
יחס דבדו-אליהו מרציאנו-משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא
משפחת פופו
משפחת רם מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א׳ עמי 137, וכן בשטרות הקהילה.
איש צדיק היה, איש תבונה, ענף עץ עבות, רודף צדקות, ר׳ יוסף בן חמו (די פופו) הניח ברבה: שלמה, שמואל, אהרן, אברהם, מסעוד, נונא.
החכם השלם והכולל, כל אישורין כולל, ענוותן ושפל ברך, מרביץ תורה לבני ישראל, איש אמונה קיים כל מילי דרבנן, החסיד, הזקן הכשר, הרב שלמה (בן ר׳ יוסף הנז׳) הוליד: יוסף, משה, סעידא, לוויהא.
הזקן הכשר, שלם במדות, הולך ביושרו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף (בן הרב שלמה הנד) הוליד: שלמה, שמואל, סעדיה, אהרן, דוד, נונא, מרים, אסתר, סטונא, שמחה.
אין בידינו פרטים על בנים של ר׳ משה בנו של הרב שלמה די פופו הנז׳.
המנוח, תם וישר, משבים ומעריב לבי כנישתא, חי מיגיע בפיו, הצדיק ר׳ מסעוד (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: אברהם, דוד, יעקב.
טהור לב ועדין הנפש, המנוח הצדיק ר׳ אברהם (בן ר׳ יוסף הנד) נלב״ע בלי להניח זרע ב״מ.
נכבד ועניו, חזרן במצוות ובמעשים טובים, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ שמואל (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף.
החכם השלם, גברא רבא, מרגלית טובה, שוחט ובודק, וימל בני ישראל, שליח צבור, וילמד תורה לבני ישראל, וגם סופר בית דין, שירת רב הקהילה בעיר נאדור, הצדיק הרב יוסף הנד הוליד: שמואל, עווישא, מאחא, לוויהא.
הנכבד ויקר, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, נהנה מיגיע כפיו, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ אהרן (בן ר׳ יוסף הנד) הוליד: יוסף, משה, מסעודא, שמחה, אסתר.
המרוחם, ישר ותמים דרך, יראת ה׳ היא אוצרו, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, הצדיק ר׳ יוסף הנד הגיח ברכה: הרב משה.
החכם השלם, סופר מתא, מלמד תורה לבני ישראל, רב העיר גרסיף, המזכה את הרבים, מחבר ספר ישמח משה (דרשות וחידושי תורה) הרב משה הי״ו הוליד: בנים ובנות הי״ו.
המנוח, מתהלך בתומו, נודב נדבות, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ משה (בן ר׳ אהרן הנד) הוליד: עישא.
משפחת לקדים
אברהם, שמואל, ג׳אנא.
גברא רבא, אבן טובה, ירא את ה׳ ושלם במרותיו, חי מיגיעת כפיו, רודף צדקה וחסד, הזקן הבשר, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ אברהם הוליד: יצחק, משה, שמואל, יוסף, סאעודא, מרים, אסתר, עווישא.
המנוח, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: סתירא, עווישא.
יוסף, סעידא, מרימא
השם הטוב, יקר רוח איש תבונה, תם וישר בעניינו מאושר, יראת ה׳ היא אוצרו, איש גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ שמעון, עווישא, סתירא.
החכם השלם, אור יומם, ענוותן ושפל ברך, נוח לה׳ ונוח לבירות, מלמד תורה לבני ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק הרב שמעון הוליד: לוויהא.
משפחת סוסו אמושי
יוסף, (די סוסו אמושי), סתירא
הזקן הכשר, מנא דכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים, ירא ה׳ ושלם הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: אברהם, שלמה, סעידא.
המרוחם טהור לב ועדין נפש הצדיק ר אברהם נפטר בלא להניח זרע
ב״מ.
גברא רבא יקירא, ירא אלהים וסר מרע, צנוע ונעים הליכות ר׳ שלמה (די סוסו אמושי) הוליד: סתירא.
משפחת דאביד
המשפחות המשתייכות לענף דאביד הם: בן וואווא, בר רפאל, חקיקא, טבאבא, בזיזח, הווירן, שגרא, בחעיט. נראה שראש המשפחה הקדמון שמו ר׳ דוד מבאן השם ראביר..
משפחת בן וואווא
החסיד המלוב״ן, שמו נודע בשערים, לשם טוב ולתהלה, (בעת הצורך, על כל צרה שלא תבוא היו קוראים בשמו, ולכבודו של צדיק ה׳ שמע תחינתם), הצדיק הרב יוסף ב1 חמו הנק׳ בן וואווא הוליד: ג׳והר (דביתהו של הדיין הרב שלמה בן סוסאן ז״ל).
משפחת בר רפאל
משפחה רמה ונכבדה מוזכרת בכתבי הקהילה, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.
בן איש חיל, זרע קדושים, גזע תרשישים, יראת ה׳ היא אוצרו, עושה נחת רוח ליוצרו, הצדיק ר׳ רפאל הניח ברכה: מסעוד.
גברא רבא יקירא, אוצר כלי חמדה, מדותיו מדות יוצרו: מנחם אבלים, משמח חתנים, גומל חסדים עם הנפטרים (הביא לקבורה במסירות נפש מארץ רחוקה, רבוב על בהמה, מת מצוה), בעל הכנסת אורחים, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ מסעוד הוליד: יצחק, רפאל, עווישא.
איש אחד מן הרמתים, רחם רחמתים, ראש חברה קדישא, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, בעל הכנסת אורחים בפרט עם עניים ועוברי אורח, בעל אכסניא לרבנן ותלמידיהון, הזקן הכשר החסיד ר׳ יצחק הוליד: מסעוד, שמעון, דוד, הרב יעקב, משה, מרימא, אסתר.
החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין, בתורת ה׳ חפצו, ללמד בני ישראל תורה, שוחט דמתא, גומל חסד של אמת עם החיים ועם הנפטרים, ביום ובלילה, שימש כרבה של שארית הפליטה בדברו, הצדיק מו״ר הרב יעקב (בן ר׳ יצחק הנד) הניח ברכה: בנים ובנות בפ״י הי״ו.
בן איש חיל, מתהלך בתום, מכבד תורה ולומדיה, ביתו פתוח לרווחה, בעל צדקה, הצדיק ר׳ רפאל הוליד: ר׳ מסעוד ז״ל, אברהם, מרדכי, שמואל, יוסף, עישא.
משפחת חקיקא
משפחה מיוחסת מוזכרת באגרת יחס פאס, פאס וחכמיה, א/ עמי 137, בני המשפחה מתייחסים לענף בני דאביד.
גברא יקירא, אבן יקרה, אוהב שלום ורודף שלום, אילן ששרשיו מרובים, עושה חסדים, הזקן הכשר ר׳ דוד הניח ברכה: אהרן.
גבר מרומם, אור יומם, חזרן במצוות ובמעשים טובים, איש חסד ורחמים, ביתו פתוח לרווחה, ברכת ה׳ מצויה בביתו, ־הנגיד הנכבד, הצדיק ר׳ אהרן ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: דוד, יוסף, אליהו, ציון, שלמה, ר׳ משה, יצחק, עווישא, מרימא, מאחא.
המנוח, טהור לב, הצדיק ועדין נפש, הצדיק ר׳ אליהו ה׳ ידרוש דמו ודם זרעיותיו נפטר ולא הניח זרע ב״מ.
המנוח, טהור לב, הצדיק ר׳ ציון נפטר ולא הניח זרע ב״מ.
החכם והנבון, יודע ספר, בר אבהן ובר אוריין, ספריה עשירה החזיק בביתו, הצדיק הרב משה נפטר ולא הניח זרע ב״מ.
אין בידינו ידיעות על בנים של ר׳ דוד ור׳ שלמה הנד.
המנוח תם וישר, נוח לה׳ ונוח לבריות, משכים ומעריב לבי כנישתא, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: רבקה.
הזקן הכשר, מתהלך בתום, חי מעמל כפיו, ירא את ה/ ושלם במדות, הצדיק ר׳ יצחק הנק׳ כליפא הוליד: אהרן, ציון, יוסף, יעקב, מרים.
משפחות: פופו- לקדים- סוסו אמושי- דאביד- בן וואווא- בר רפאל- חקיקא
מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט.
השלום ישרור בארץ, הגבולות יורחבו ולארץ יעלו רבים מהגלויות השונות.
לסיכום ייאמר כי המשוררים במשך מאות שנים שיבצו בתוך הפיוטים שכתבו, בתוך מכלול מעגלי של סבלי הגלות, ציפיות משיחיות וגאולה עתידית, תקוות לנקמת ה׳ באויב־ כ הצוררים אותם, גם שורות של געגועים וכמיהה לארץ הקודש. העטרה תחזור ליושנה וחזיון הנביאים יתגשם: מלך מבית דוד, שופר יישמע בירושלים ותשרור מלכות של צדק באי־־ הנכספת, אליה יחזור העם היושב בגלות.
הערת המחבר: הנביאים בנבואות הנחמה, מציינים רבות את עתידם של עם ישראל וארץ־ישראל. כאשר הנביאים ראו בגלות פורענות הבאה על העם כעונש, התפתחה אצלם הגישה הרואה בתקוה לגאולה תקוה לאומית מדינית של כלל העם. ממקראות רבות המופיעים בספרי המקרא עולה התמונה הבאה: ה׳ יקבץ את הגלויות לא״י, ה׳ יטע אל העם על אדמת ישראל, איחוד השבטים שעליהם ימלוך מלך מצאצאי בית דוד, הארץ תניב פרי כגן עדן ועוד כמובן שהתנאי לכך הוא התשובה של העם. ראה המקראות: דברים ל׳, א׳־ג׳; ישעיהו מ״ד, כ״ב; ירמיהו ל״ב. ל״ט־מ׳.
ג. השבתות
הפיוטים לשבת נקראים ״בקשות״ והן נפוצים ב״שירת הבקשות״. בכל סדרה שבועית מופיעה בקשה אחת, ולעיתים רחוקות מופיעות שתי בקשות. עורכי ״שיר ידידות״ שיבצו את הבקשות לשבת בראשית הסדרה והן פותחות את רצף הפיוטים לאותה שבת. בין הבקשות ניתן לזהות פיוטים המושרים בסעודות השבת בקהילות ישראל השונות.
הערת המחבר: ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.
בהויה היומיומית של יהודי מרוקו לשבת היה מקום חשוב. השבת הפכה במשך השנים לנכס תרבותי־דתי, והיא קיבלה את מעמדה המיוחד מתוקף הצו האלוקי במעמד הר סיד ״זכור את יום השבת לקדשו״. זהו יום שבו נסגרו היהודים ב״מלאח״ שבעיר וחיו את השבת כהויתה. השבת נתמזגה לתוך דמם של יהודי מרוקו ולתוך ישותם כטבע שני. נאצל עליהם מאור זיוה של השבת, ומתוך כך הוקל סבלם של הבריות ליום אחד. כל הרעיון של קידוש יום אחד מימות השבוע לשבות ולנוח מן העמל והיגיעה שנתיגעו יהודי מרוקו ויהודי הגלויות השונות, הביא את המשוררים לבטא בכתב את אשר חשו ביום זה.
בפיוטי ״שירת הבקשות״ קיים תיאור מפורט של מצות השבת; את השבת קידש האל כבר במעשה בראשית ואותה הועיד לעמו:
בקשה לשבת פרשת ויגש
(273) — בקשה — סי׳ אני משה
שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ
יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ
מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ
לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —
כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ
סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים
בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה
בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
כנפי שחר
(273) הנושא: שבת.
יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).
הבשורה על כניסת השבת במלאח של היהודים:
הקול מאוד ערב / נשמע באזני
בנים ייראו קרב / לילה והנה
נר בערו ערב / צועק ועונה
התקדשו לפני / בוא יום ה'
קטע זה מתאר את קול הכרוז המכריז על סגירת החנויות, מנהג שהיה קיים בין חומות ה״מלאח״ בקהילות שונות במרוקו. במשך מאות בשנים חיו היהודים במרוקו בתנאים משפילים וקשים. אולם, משהדליקו הנשים את נרות השבת, מיד השליך היהודי בן המלאח את כל עמל החיים של יום־יום אחרי גוו והתנער מכל חרפת השפלות ודבק בשבת.
הערת המחבר: ב״זוהר״ כתוב כי ברגע שישראל מקדשים את השבת, מיד כל העולמות מקדשים אותה אף הם: ״כל ערב שבת, כיוון שישראל מקדשים את יום השבת למטה, כרוז מכריז לארבעה קצוי העולם: התכנסו מחנות קדושים, התקינו כסאות קדושים…מיד מתעורר עץ החיים ומקיש באותם העלים שלו, ורוח נושבת מהעולם יזבא, ואותם ענפי האילן מתנענעים ועולים ריחות העולם הבא״ (ג׳ פרשת ״שלח״).
המשורר מתאר את בני הבית מתהדרים בלבושם לקראת יום השבת ״בחרו מבחר בגדים, תלבשו חן ועטרות״ ובמקום אחר כתוב ״רקמות ובגדי ארגמן, תלבש ותהיה מזמן״.
אך לא רק בענייני לבוש עוסקים בני הבית, מתנה זו של השבת ניתנה כדי לזכרה, לשמרה ולקדשה כהלכה. במשך כל ימות השבוע היה נוהג היהודי לחסוך מכלכלת נפשו ונפשות ביתו להוצאות השבת הקדושה, להכנת מטעמים ומעדנים:
"תן לך כל מעדנים / בשר שמן איל תמים
שלחן ערוך יהיה שלם / קדוש יין בכלי חמדה"
ביתו של היהודי משתנה בשבת: השולחן הערוך, הנרות הדולקים, החלות והיין לקידוש ממלאים את אווירו של הבית קדושה וצהלה ומעניקים ליהודי ״נפש יתירה״ ־ מעין רוחב לב למנוחה ולשמחה לגוף ולנפש ככתוב בפיוט ״ויברכו ויקדשו/ נפש יתרה לבשו״.
יום השבת מרובה במצוות ובמנהגים, ואת חלקם אנו מוצאים בפיוטי ״שירת הבקשות״. ״חכם לב יסעד/ שלוש סעודות בל ימעד״ כותב המשורר. מנהג זה נפוץ הוא. שלוש הסעודות הן אות כי שבת היום לה׳. יש אף המוסיפים סעודת ״מלוה מלכה״ במוצאי שבת קודש. ביום זה מקפידים בכל סעודה לבצוע על שתי ככרות שלמות כנגד המן שלקטו ממנו שתי מנות ביום שישי.
"…שוכן סנה / הוריד המן במחנה
יום השישי לחם משנה / על אשר ילקטו יום יום "
פיוטים רבים מציינים את עיקרו של השבת כיום מנוחה, שבו שובתים ממלאכה. המשורר כותב ״בו מעשיו כלה/ יום בו אהבו״, היום השביעי הוא היום האהוב על ה׳
" יום שביעי שם למרות / יום מנוחה הוא בארך….
נשלמו בו כל מלאכות"
בשבת אסורה כל מלאכה, מלבד פיקוח נפש שדוחה את השבת, כי כך דרשו חז״ל: ״וחי בהם ולא שימות בהם״. מפני ייחודה של השבת, גזרו חכמים גם על כל מה שדומה למלאכה ועל כל מה שיכול להביא לידי מלאכה. כך נאסרה ההליכה מחוץ לתחום שבת ״כל מלאכה לא תעשו…ותחום שבת אל תהרסו״ אסור ללכת בשבת דרך רחוקה מחוץ לעיר, כי אם עד אלפים אמה לכל כיוון.
ייחודו של יום השבת הוא בהיותו יום, שבו לומדים ומתענגים על התורה:
"שבת לשמור / ולהתענג בתורה
אשר צווה / אל חי נאזר בגבורה
חלק שבת בתורה / בו יהגו מביני שכלם"
יום השבת יוצא דופן במספר העולים לתורה; בימים שני וחמישי עולים שלושה ואילו בשבת עולים שבעה, ולאחר מכן תפילת מוסף:
הערת המחבר: פיוט מס׳ 202 בא״ש, נכתב ע״י משורר בשם משה בר יעקב ומופיע בפרשת ״וישב״. בפירושו ״מעשה חרש״ לפיוט זה כותב הרב ר׳ חיים רפאל שושנה כי הצלע: ״קדושת שבת כתקנת עזרא״ אין לה כל קשר עם הצלע הבאה אחריה ״יעלו שבעה לספר תורה״. הוא מוסיף כי עזרא הסופר תיקן תקנות שונות (כמו קריאת תורה במנחה בשבת, קריאת התורה בימים שני וחמישי ועוד)ואילו עליית שבעה לתורה והפטרה נקבעה ע״י משה רבנו.
"קדושת שבת כתקנת עזרא / יעלו שבעה לספר תורה
ומפטיר ישלים ההפטרה / ויתפללו מוסף כהלכתו
כי בו שבת מכל מלאכתו"
כך הופכת השבת ליום, שבו האדם היהודי חי באוירה המיוחדת לו. אוירה זו עוזרת לו לחוש את טעם השבת, ומשום כך כותב המשורר ומבקש מה׳:
"אל עולם שכלו / שבת תזכני
ונרך בהלו / שים אור בעדני
ואל משכן שילה / תשוב תעלני"
ביטוי זה ״עולם שכלו שבת״ מופיע גם בפיוט אחר ״אל עולם שכלו שבת תזכרני״. בפיוט אחר מופיע הביטוי כצלע החוזרת על עצמה לאחר כל בית, ומתכוון לעולם הנשמות הוא העולם הבא שלאחר המיתה. יחד עם כך, מיחל המשורר לאורו המיוחד של השבת ומקוה לבניית המקדש שהוא אחד מביטויי גאולת עם ישראל.
מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–
בקשה לשבת פרשת ויגש-שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ-סי׳ אני משה-אעירה שחר בקשה לשבת מס 273 כרך ב'
בקשה לשבת פרשת ויגש
ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.
(273) — בקשה — סי׳ אני משה
שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ
יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ
מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ
לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —
כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ
סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים
בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה
בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:
יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:
כנפי שחר
(273) הנושא: שבת.
יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).
בקשה לשבת פרשת ויגש
העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.
חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.
ש.ז. שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות, ועמוס רבל מנהל קדימה ב-1956. המכתב נשלח ב-2 בינואר 1956. מקור: 42/256צ אצ״מ תיקי גיורא יוספטל.
הנני רוצה להביא לפניך דו״ח קצר על פעולת המחלקה מאז הישיבה האחרונה של ״הוועד הפועל הציוני״ ותכניותינו לחודשים הקרובים בעניין הנ״ל.
כפי שידוע לך, ניגשנו לבעיית הכפרים בשלוש דרכים שונות:
- חיסול כפרים: פנינו לקהילה בעיר מקנס כדי לאפשר קליטת המקרים הסוציאליים, ונענינו על כך לפי אותם הקווים שבזמנו קבענו אותם לקהילה במרכש. בדרך זו העברנו עד היום כ-800 איש (ארבעה כפרים מאזור ״איית-בוולי״). מספר הנפסלים מבחינה בריאותית וסוציאלית מגיע בערך ל־20% (מעל ל-130 איש). תכניתנו להעביר דרך עיר זו שבעה כפרים נוספים מאזור ״תלואת״ (בין 700-600 איש).
לדאבוני הרב עלי לציין שעד כה עוד לא מצאנו סידור סופי לאף אחת מהמשפחות הפסולות, למרות רצונם הטוב של אנשי הקהילה במקנס. בעיה זו מעמידה בסימן שאלה את המשך הפעולה בעיר זו. אמנם אנחנו מצדנו נעשה את כל המאמצים כדי לאפשר לפחות את העברת אנשי ״תלואת״ דרך מקנס. במקרה שמקנס תסגור את שעריה, לא תשאר לנו אפוא עיר אחרת שדרכה נוכל לפעול בעתיד.
בעיר ״פס״ קיימת היום צפיפות איומה לרגל בואם של אנשי השדה, אשר זורמים שמה על דעת עצמם; ואין בידי הקהילה אפשרות להיות לנו לעזר בעניין זה.
״רבאט״ ו״סלה״ אינן באות בחשבון מבחינות פוליטיות (מושב הממשלה והאדמיניסטרציה הצרפתית) ו״מרכש״ אינה באה בחשבון בגלל מאתיים איש שעדיין יושבים בחדרים שלנו(על חשבוננו), והמצב המתוח השורר כרגע בתוך הקהילה.
בכל יתר הערים במרוקו שבהן נמצאות עוד קהילות, אינן יכולות לקלוט מקרים סוציאליים, אלא הם מתחילים לעורר אצל ה״ג׳וינט״ ובמוסדות אחרים את בעיות העלייה הסלקטיבית.
- עלייה מכפרים שמועמדיהם יכולים לעבור בריקה רפואית כמרכזים שלנו: בעניין זה אנו מנהלים פעולה רבה והעלינו את כל התושבים מהכפרים: תפזרת, אל-בריזה,
וארבע-די הגנה. במקרה היה מספר הנפסלים בשלושת הכפרים הנ״ל קטן מאוד והם מצאו את דרכם לערים הגדולות לפי יזמתם הם.
שונה במקצת המצב בתשעת הכפרים הבאים: ההנאות, אסני, יסין־תאנות, סידי-רחאלת, הזרת, אית-תננה, אוריקה, אולאד-זנגייה ואיית-עתאב.
הכפרים האלה בחלקם כבר עברו את החוליה ואת הבדיקה הרפואית ובחלקם יעברו אותם עוד החודש. בתוך הכפרים הנ״ל ישנם כאלו, שאחוז הנפסלים מגיע ל-50-40 אחוז, על־ידי עליית הבריאים יצרנו מצב חברתי וביטחוני ללא נשוא עבור אלה שמוכרחים להשאר שם, ואנו מותקפים בלי הרף על-ידי משלחות המביאים את טענותיהם בדבר גורל הנשארים.
אני מרשה לעצמי להביא את הבעיה הזאת לפניך בכל חריפותה, כי יש לי הרגשה, שאיש שאינו מכיר את המצב במרוקו כיום, לא יוכל להבין את חומרת המצב.
- עלייה מכפרים מרוחקים שאנשיהם לא יכולים לבוא למרכזים שלנו לשם בדיקות:
התכנית הזאת ירדה לעת עתה מן הפרק לרגל המצב הביטחוני הן בנוגע לשליחים ולרופאים שלנו, והן בנוגע לביטחון תושבי הכפרים עצמם. נוסף על כך אין אנו יכולים להשאיר במקומות האלה את הנפסלים.
- חיסול אזורי: כפי שמסרתי לך, התחלנו בחיסול הדרגתי של אזור ״קס־א-רסוק״ העניין הזה מתקדם יפה ואני מקוה שהאזור כולו יחוסל במשך חודשים מספר, מחוץ לשלוש העיירות המרכזיות שהן: קס-א-רסוק, ארפוד, ומידלת. אני רוצה לציין שתנועת המושבים של הפועל המזרחי מארגנת כרגע ארגון מתוך הכפרים שבאזור הזה, ובעיקר מהכפרים הבאים: קרנדו, טינשדט, גוראמה, טילית ואיית־חוסין.
במה שנוגע לעתיד: בדבר תכניות החיסול, אבקשך לתת לנו הוראות ברורות. לפי דעתי, יש להפריד בהחלט בין הבעיה של ארגון מושבים לבין חיסול כפרים להצלת נפשות. כדוגמא: ביצוע התכנית שהבאתיה בסעיף ח׳ מנע אפשרות גישה לאותם המקומות באזור ה״ריף״, באזור ״אוז׳דה״ ובאזורים ״ואראזאת״ ו״תיזנית״, שהידיעות המגיעות משם היו דורשות מאתנו פעולה מידית. הכפרים הנמצאים באזורים האלה, צריכים לפי מצבם של היום, לקבל זכות קדימה לפני כל העולים האחרים.
באם שליחי ההתיישבות רוצים להבטיח עולים למושביהם, הרי בכך די ואין עליהם להכנס לבעיות של חיסול למען הצלה, כי עצם דרישותיהם מונע מאתנו להכנס לאזורים, שאיני יודע אם בעתיד הקרוב, תהיה לנו גישה אליהם.
נוסף על כך, יכולה כל פעולה לחיסול כפרים להעשות בהתחשב עם המצב במרוקו, ולפי התגובות שאנו רושמים מפי חוגים אדמיניסטרטיביים והממשלה.
בטוחני שאתה תבין את עדינות המצב, ואני רוצה לחזור על הנימוק שעניין של חיסול כפר עלול להחשב כיום כהתערבות בדברים פנימיים של מדינת מרוקו. יתר על כן, אין היום אפשרות לגשת לכפרים, אם ברצוננו להעלות אותם רק בעתיד הרחוק. ביקורנו יכול להעשות רק במקרה שאנחנו יכולים להוציא את העולים מיד. כי כל ביקור מעורר ניתוק מוחלט ביחסים בין תושבי הכפרים לשכניהם, והוא שעלול לגרום לשפיכת דמים.
עניין חיסול הכפרים, הוא עניין יקר לכולנו, אולם אי-אפשר לגשת אליו בעיניים סגורות לפי אחוזים ולפי הוראות שאינם מתחשבים במצב כאן. כל השליחים מוכנים לעשות למענו לפי מיטב יכולתם, אמנם אסור לנו לעשות את זה בלי תכנון מדויק שהוא מצריך זמן וגמישות מסוימת, ויש להביא אלינו תכניות לא רק ברגע האחרון אלא לפחות חצי שנה למפרע כי אחרת תווצר אנדרלמוסיה גמורה. באותה ההזדמנות אני רוצה להודיע לך על תכנון העלייה ועל מספרים כדי שתהיה לך תמונה יותר שלמה.
העליות הגדולות מארצות האסלאם- חיסול כפרים ועליית גרעיני התיישבות ממרוקו.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D
חטיבות ט-יא: בחירת יוסף למושל מצרים
גורלו של יוסף מתהפך אחרי הפרשה, ומבית הסוהר הוא מגיע לכס המלכות הודות לחוכמתו ואמונתו. אך מאחורי עלייתו עומד האל שמניע את העלילה. אחרי פתרון חלומות פרעה, שגם פרעה וגם יוסף תולים אותו באל, על יוסף לעבור עוד משוכה גבוהה אחת כדי להתמנות למושל – עליו לעמוד במבחן ידיעת שבעים הלשון. ידיעת שבעים הלשון הייתה תנאי להתקרב אל פרעה ולהתמנות למושל. כאן נחלץ האל ומתערב בצורה גלויה ופעילהעל ידי שליחו, המלאך כדי להמליך את יוסף, ואותו מלאך שנגלה ליוסף בראשית דרכו סוגר את מעגל הסיפור, והוא שב ומופיע בפני יוסף בסיומו ומסיר מדרכו את המכשול האחרון, כשהוא מלמד אותו שבעים לשון:
ז'אה מאליכ מן ענד מולאנא / קאללו זוול האד לגבינא
בא אליו [ליוסף] מלאך מאת רבוננו / אמר לו: "הסר זה הצער
רבבי יעפו עלינא
האל ירחם עלינו
קום תרזע צלטאן / יא סידנא / קום תרזע צלטאן
קום, היה מלך ! –אדוננו-קום היה מלך".
הסיפור על הופעת המלאך בפני יוסף לפני התמנותו הוא סיפור מן התלמוד הבבלי, שם מסופר כיצד ניסו יועצי פרעה להכשיל את יוסף בהעלותם את הדרישה המופרכת, לימוד שבעים לשון בין לילה, כתנאי למשול במצרים. אבל ליוסף ארע נס, ומלאך ה׳ בא אליו ולימדו את שבעים הלשונות ועוד אחת, את לשון הקודש שהחרטומים, לבושתם, לא ידעו. [מקורו של סיפור שבעים הלשון הוא בתלמוד הבבלי, מסכת סוטה דף לו עמוד ב. הסיפור מופיע גם ב׳ספר הישר׳, עם׳ .[218
סיפור עלייתו של יוסף והשתלבותו במערכות השלטון מציג אפשרות אחרת לחיים בגולה, את החיים המשותפים עם הסביבה, אפשרות שאף היא התממשה בגלות. יוסף הוא המודל של הנגיד היהודי, החצרן, שמתערה בחברה הכללית ומגיע לפסגת ההצלחה, אך גם בשבתו על כס המושל הוא אינו שוכח את מוצאו, שומר על זהותו היהודית ונותר נאמן לדתו ולעמו ומשפחתו.
את ידיעותיו ואת דרך שימושו של מחבר הקצידה במקורות אפשר להשוות לקצידות התוניסאיות אצל שוש אביגל, ביניהן לבין הקצידה שלנו יש דמיון כה גדול בתכנים וברטוריקה שקשה שלא להניח ששלוש הקצידות מבוססות על אותה מסורת.
סיפור יוסף בקצידה הוא סיפור שבח. זהו סיפור על יוסף, צעיר יהודי, מאמין פשוט, תמים וישר דר שאחיו התנכלו לו ומכרו אותו לידי נוכרים, הוא התענה תחת יד גבירתו במצרים, ועל אף הסבל הרב שנגרם לו כ נכנע ושמר על אמונתו וזהותו היהודית. האל שליווה אותו בדרכו הוא אשר מעלה אותו לשלטון, והוא הופך למושל ומפקד על פי רצון האל, כפי שמאמינים המספר וציבור המאזינים:
- סאר סידנא יוסף / יחכאם ויאמאר נהיה יוסף אדוננו מושל ומפקד,
- בקדארת מולנא / אלעאלי אלזבבאר ברצון אלהינו הרם, הגיבור, הכול יכול,
הסיפורים על המלאך המלווה את יוסף ומסייע לו למצוא את דרכו ומלמד אותו שבעים לשון מצויים גם בספו הישר ובמקורות אחרים בלתי תלויים, אך אופן שילובם בעלילת הסיפור בקצידה מעידה על יד אמן וכישרון יוצר. המחבר נוטל שני סיפורים נפרדים ממדרשים שונים ועושה מהם מסגרת לסיפורו החדש, וכך בנגיעה קלה של מכחול, בהציבו את המלאך בפתיחה ובסיום כמסגרת לסיפור הוא נותן לסיפור משמעות חדשה, שלפיה הדברים מתנהלים על פי רצון האל – הוא אשר ליווה את יוסף בתחילת דרכו, והוא גם סוגר את מעגל הסיפור האישי וסולל לו את הדרך אל כס המושל.
סיפור יוסף במקרא הוא סיפור של תיקון והתבגרות של הדמות, היחס של המספר והקוראים אליו בראשית הסיפור לא היה חד־משמעי כלל וכלל, אך במשך הסיפור מתבגר יוסף ומשתנה, ואתו משתנה היחס של הקוראים, ובסופו חל מהפך בדמותו, והוא מתגלה כמושל מחונן המציל את הארץ ומושיע את המשפחה. בספרות חז״ל היה סיפור זה סיפור על החטא ועונשו: יוסף חטא בילדותו כלפי אחיו בהתנשאותו ובהתנהגותו הנפסדת, ובגין חטאיו הוא גולה מביתו וסובל לאורך מסעו. גם בקצידה יוסף מתבגר ומשתנה, בסוף הסיפור הוא אינו הנער הצעיר שסבל מנחת זרוע אחיו, זהו אדם בוגר שעל פיו יישק דבר בארצו. אבל הסיפור בקצידה אינו סיפור של תיקון וגם לא של עונש וכפרה, שכן יוסף הוא צדיק, ירא שמיים, לומד תורה, ואדם שלא עשה כל רע לאחיו ולסביבתו ואינו אשם בסבל שנגרם לו. זהו סיפור על קבלת הדין וצידוקו ועל הכרעה, על קיום מצוות ושמירה על מורשת אבות. זהו סיפור אקסמלפלרי, סיפור גילוי מהותו של יוסף, ושבו יוסף מתגלה שוב ושוב כצדיק. יוסף בסיפור משלים עם גורלו, כי הוא מאמין שזהו רצונו של האל ומסרב לעבור על צווי התורה, הוא מייחל לישועת האל, והאל מושיע אותו ומעלה אותו מעלה מעלה.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D