מורשת יהדות מרוקו

השלום ישרור בארץ, הגבולות יורחבו ולארץ יעלו רבים מהגלויות השונות.

לסיכום ייאמר כי המשוררים במשך מאות שנים שיבצו בתוך הפיוטים שכתבו, בתוך מכלול מעגלי של סבלי הגלות, ציפיות משיחיות וגאולה עתידית, תקוות לנקמת ה׳ באויב־ כ הצוררים אותם, גם שורות של געגועים וכמיהה לארץ הקודש. העטרה תחזור ליושנה וחזיון הנביאים יתגשם: מלך מבית דוד, שופר יישמע בירושלים ותשרור מלכות של צדק באי־־ הנכספת, אליה יחזור העם היושב בגלות.

הערת המחבר: הנביאים בנבואות הנחמה, מציינים רבות את עתידם של עם ישראל וארץ־ישראל. כאשר הנביאים ראו בגלות פורענות הבאה על העם כעונש, התפתחה אצלם הגישה הרואה בתקוה לגאולה תקוה לאומית מדינית של כלל העם. ממקראות רבות המופיעים בספרי המקרא עולה התמונה הבאה: ה׳ יקבץ את הגלויות לא״י, ה׳ יטע אל העם על אדמת ישראל, איחוד השבטים שעליהם ימלוך מלך מצאצאי בית דוד, הארץ תניב פרי כגן עדן ועוד כמובן שהתנאי לכך הוא התשובה של העם. ראה המקראות: דברים ל׳, א׳־ג׳; ישעיהו מ״ד, כ״ב; ירמיהו ל״ב. ל״ט־מ׳.

ג. השבתות

הפיוטים לשבת נקראים ״בקשות״ והן נפוצים ב״שירת הבקשות״. בכל סדרה שבועית מופיעה בקשה אחת, ולעיתים רחוקות מופיעות שתי בקשות. עורכי ״שיר ידידות״ שיבצו את הבקשות לשבת בראשית הסדרה והן פותחות את רצף הפיוטים לאותה שבת. בין הבקשות ניתן לזהות פיוטים המושרים בסעודות השבת בקהילות ישראל השונות.

הערת המחבר: ב־11 פרשיות מופיעה בקשה אחת לשבת וב־ 8 פרשיות מופיעות שתי בקשות לשבת, בשבת ה־ 20 שבת ״זכור״ מופיעות לא פחות מ־ 24 בקשות לשבת. מובן ששיבוץ העורכים אינו מחייב את הפיטנים, בשבת זו נוהגים לשיר לא יותר מבקשה אחת עד שתיים.

בהויה היומיומית של יהודי מרוקו לשבת היה מקום חשוב. השבת הפכה במשך השנים לנכס תרבותי־דתי, והיא קיבלה את מעמדה המיוחד מתוקף הצו האלוקי במעמד הר סיד ״זכור את יום השבת לקדשו״. זהו יום שבו נסגרו היהודים ב״מלאח״ שבעיר וחיו את השבת כהויתה. השבת נתמזגה לתוך דמם של יהודי מרוקו ולתוך ישותם כטבע שני. נאצל עליהם מאור זיוה של השבת, ומתוך כך הוקל סבלם של הבריות ליום אחד. כל הרעיון של קידוש יום אחד מימות השבוע לשבות ולנוח מן העמל והיגיעה שנתיגעו יהודי מרוקו ויהודי הגלויות השונות, הביא את המשוררים לבטא בכתב את אשר חשו ביום זה.

בפיוטי ״שירת הבקשות״ קיים תיאור מפורט של מצות השבת; את השבת קידש האל כבר במעשה בראשית ואותה הועיד לעמו:

בקשה לשבת פרשת ויגש

(273) — בקשה — סי׳ אני משה

שׁוֹמֵר שַׁבָּת וּמְכַבְּדוֹ

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

אֲעוֹרֵר נָא אֲהָבָתֶךָ / לְעַמְּךָ סְגֻלָּתֶךָ

יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתֶךָ / לְעַיִן אוֹיְבָיו, יָ-הּ, כַּבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

נִכְבָּד יוֹם זֶה וּשְׁבִיתָתוֹ / בּוֹ אֲחַדֵּשׁ כֹּל־מִצְוָתוֹ

מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ / אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי רַב הוֹדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

יוֹם זֶה, הָאֵ-ל, אוֹתוֹ קִדֵּשׁ / מִבְּרֵאשִׁית אוֹתוֹ הִפְרִישׁ

לִבְנוֹ בְּכוֹרוֹ אוֹתוֹ הוֹרִישׁ / כִּי בּוֹ רָצָה הוּא שָׂהֲדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה / הַנֶּחְדָּל מִמְּלָאכָה —

כְּדַת מֹשֶׁה וְכַהֲלָכָה / בַּשָּׁמַיִם הוּא יְעִידוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

שְׂמָלוֹת נָאִים בּוֹ־אֶתְלַבֵּשׁ / וּבְיַיִן טוֹב אוֹתוֹ אֲקַדֵּשׁ

סְעוּדוֹתַי בּוֹ אֲשַׁלֵּשׁ / לִבִּי תְּשַׂמַּח וּתְסַעֲדוּ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָבֵא וְהָכֵן כָּל־מַאֲכָלִים / וּמִמִּסְכֵּן עֵינְךָ פֶּן תַּעְלִים

בֶּטַח בָּא-ל וְאַל תַּכְלִים / אֶת אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

הָסֵר מִמֶּנּוּ כֹּל־אֲנָחָה / בִּזְכוּת יוֹם־זֶה יוֹם מְנוּחָה

בּוֹ תּוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחָה / אוֹדֶה שִׁמְךָ וַאֲכַבְּדוֹ:

יְיָ הוּא יָכִין צַעֲדוֹ:

כנפי שחר

 (273) הנושא: שבת.

יכין צעדו — יכונן דרכו. אעורר… — המשורר מייחל שע״י שירו תתעורר אהבת ה׳ לעם סגולתו. חבל — חלק. לעין אויביו — בנוכחותם, והמה רואים. כבדו — הרם אותו משפלותו. בו אחדש… — חידושי תורה בנושא מעות שבת. אותו קידש — בחר והבדיל מימות החול. מבראשית… — מתחילת בריאת העולם ייחד והוריש אותו ״לבנו בכורו״. כי בו רצה… — שב אל ״בנו בכורו״, ר״ל שהדו ועדו של ישראל שה׳ חפץ בו הוא בכך שהורישו את השבת, כמ"ש (בברכה מעין שבע) ״המניח לעמו ביום שבת קדשו, כי בם רצה להניח להם״. הנחדל… — המונח עצמו מלעשות מלאכה בשבת. וממסכן — עני. ואל תכלים… — שיתן צדקה בצורה מכובדת. הסר ממנו כל אנחה… — פניה לה' ש״אל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו״ (רצה, ברה״מ).

הבשורה על כניסת השבת במלאח של היהודים:

הקול מאוד ערב / נשמע באזני

בנים ייראו קרב / לילה והנה

נר בערו ערב / צועק ועונה

התקדשו לפני / בוא יום ה'

קטע זה מתאר את קול הכרוז המכריז על סגירת החנויות, מנהג שהיה קיים בין חומות ה״מלאח״ בקהילות שונות במרוקו. במשך מאות בשנים חיו היהודים במרוקו בתנאים משפילים וקשים. אולם, משהדליקו הנשים את נרות השבת, מיד השליך היהודי בן המלאח את כל עמל החיים של יום־יום אחרי גוו והתנער מכל חרפת השפלות ודבק בשבת.

הערת המחבר: ב״זוהר״ כתוב כי ברגע שישראל מקדשים את השבת, מיד כל העולמות מקדשים אותה אף הם: ״כל ערב שבת, כיוון שישראל מקדשים את יום השבת למטה, כרוז מכריז לארבעה קצוי העולם: התכנסו מחנות קדושים, התקינו כסאות קדושים…מיד מתעורר עץ החיים ומקיש באותם העלים שלו, ורוח נושבת מהעולם יזבא, ואותם ענפי האילן מתנענעים ועולים ריחות העולם הבא״ (ג׳ פרשת ״שלח״).

המשורר מתאר את בני הבית מתהדרים בלבושם לקראת יום השבת ״בחרו מבחר בגדים, תלבשו חן ועטרות״ ובמקום אחר כתוב ״רקמות ובגדי ארגמן, תלבש ותהיה מזמן״.

אך לא רק בענייני לבוש עוסקים בני הבית, מתנה זו של השבת ניתנה כדי לזכרה, לשמרה ולקדשה כהלכה. במשך כל ימות השבוע היה נוהג היהודי לחסוך מכלכלת נפשו ונפשות ביתו להוצאות השבת הקדושה, להכנת מטעמים ומעדנים:

"תן לך כל מעדנים / בשר שמן איל תמים

שלחן ערוך יהיה שלם / קדוש יין בכלי חמדה"

ביתו של היהודי משתנה בשבת: השולחן הערוך, הנרות הדולקים, החלות והיין לקידוש ממלאים את אווירו של הבית קדושה וצהלה ומעניקים ליהודי ״נפש יתירה״ ־ מעין רוחב לב למנוחה ולשמחה לגוף ולנפש ככתוב בפיוט ״ויברכו ויקדשו/ נפש יתרה לבשו״.

יום השבת מרובה במצוות ובמנהגים, ואת חלקם אנו מוצאים בפיוטי ״שירת הבקשות״. ״חכם לב יסעד/ שלוש סעודות בל ימעד״ כותב המשורר. מנהג זה נפוץ הוא. שלוש הסעודות הן אות כי שבת היום לה׳. יש אף המוסיפים סעודת ״מלוה מלכה״ במוצאי שבת קודש. ביום זה מקפידים בכל סעודה לבצוע על שתי ככרות שלמות כנגד המן שלקטו ממנו שתי מנות ביום שישי.

"…שוכן סנה / הוריד המן במחנה

יום השישי לחם משנה / על אשר ילקטו יום יום "

פיוטים רבים מציינים את עיקרו של השבת כיום מנוחה, שבו שובתים ממלאכה. המשורר כותב ״בו מעשיו כלה/ יום בו אהבו״, היום השביעי הוא היום האהוב על ה׳

" יום שביעי שם למרות / יום מנוחה הוא בארך….

נשלמו בו כל מלאכות"

בשבת אסורה כל מלאכה, מלבד פיקוח נפש שדוחה את השבת, כי כך דרשו חז״ל: ״וחי בהם ולא שימות בהם״. מפני ייחודה של השבת, גזרו חכמים גם על כל מה שדומה למלאכה ועל כל מה שיכול להביא לידי מלאכה. כך נאסרה ההליכה מחוץ לתחום שבת ״כל מלאכה לא תעשו…ותחום שבת אל תהרסו״ אסור ללכת בשבת דרך רחוקה מחוץ לעיר, כי אם עד אלפים אמה לכל כיוון.

ייחודו של יום השבת הוא בהיותו יום, שבו לומדים ומתענגים על התורה:

"שבת לשמור / ולהתענג בתורה

אשר צווה / אל חי נאזר בגבורה

חלק שבת בתורה / בו יהגו מביני שכלם"

יום השבת יוצא דופן במספר העולים לתורה; בימים שני וחמישי עולים שלושה ואילו בשבת עולים שבעה, ולאחר מכן תפילת מוסף:

הערת המחבר: פיוט מס׳ 202 בא״ש, נכתב ע״י משורר בשם משה בר יעקב ומופיע בפרשת ״וישב״. בפירושו ״מעשה חרש״ לפיוט זה כותב הרב ר׳ חיים רפאל שושנה כי הצלע: ״קדושת שבת כתקנת עזרא״ אין לה כל קשר עם הצלע הבאה אחריה ״יעלו שבעה לספר תורה״. הוא מוסיף כי עזרא הסופר תיקן תקנות שונות (כמו קריאת תורה במנחה בשבת, קריאת התורה בימים שני וחמישי ועוד)ואילו עליית שבעה לתורה והפטרה נקבעה ע״י משה רבנו.

"קדושת שבת כתקנת עזרא / יעלו שבעה לספר תורה

ומפטיר ישלים ההפטרה / ויתפללו מוסף כהלכתו

כי בו שבת מכל מלאכתו"

כך הופכת השבת ליום, שבו האדם היהודי חי באוירה המיוחדת לו. אוירה זו עוזרת לו לחוש את טעם השבת, ומשום כך כותב המשורר ומבקש מה׳:

"אל עולם שכלו / שבת תזכני

ונרך בהלו / שים אור בעדני

ואל משכן שילה / תשוב תעלני"

ביטוי זה ״עולם שכלו שבת״ מופיע גם בפיוט אחר ״אל עולם שכלו שבת תזכרני״. בפיוט אחר מופיע הביטוי כצלע החוזרת על עצמה לאחר כל בית, ומתכוון לעולם הנשמות הוא העולם הבא שלאחר המיתה. יחד עם כך, מיחל המשורר לאורו המיוחד של השבת ומקוה לבניית המקדש שהוא אחד מביטויי גאולת עם ישראל.

מקומה של השבת בשירת הבקשות של יהודי מרוקו- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–