אלי פילו
מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט
היחס הפוגע והקשה מצד הנגיד, המוקאדם, ועשירי הקהילה כלפי החכמים והדיינים, נמשך גם בשנים הראשונות של המאה הי׳׳ט. באחד מדיניהם טעו דייני אלג׳יר טעויות חמורות בדין, קיבלו עדויות שלא בפני בעלי־הדין, ׳וכל החכמים כבשו פניהם בקרקע׳ מאימתו של המוקאדם ומרעיו, עזי־פנים שבדור. לפיכך, נאלצו בעלי־הדין עם הקהל, להפנות את שאלותיהם ודינם אלהחיד״א לליוורנו, ואל ר׳ רפאל יוסף חזן מאיזמיר.
הירידה המוסרית והלחצים על החכמים והדיינים, הביאה להתמעטותם של החכמים באלג׳יר ולירידת רמתם, כדבריו של ר׳ שלמה זוראפה שנכתבו בשנת תקס״ח (1806):
אוי לו לדור… שאבדו כל חכמינו ונשארנו יתומים היינו ואין אב, ואין אתנו גם אחד מהגדולים, את מי יורה היעה ואת מי יבין שמועה, אלא כגדיים וטלאים וכצאן, אשר אין להם רועה…
הדרשות הקבועות שנדרשו בשבתות ובימים טובים פסקו, ואף כאשר נעשו נסיונות בשנת תקס״ז (1807), לחזק את החיים הרוחניים והמוסריים, על־ידי השכמה בחצות לדרשה בבית־הכנסת, קמו מתחכמים והביאו לביטול ההתעוררות הרוחנית.
בראשית המאה הי״ט נתגלו סימנים רבים להתערערות השלטון של הקורסארים האלג׳יראים, ששלטו בחסות השלטון העותמאני, ואף המשבר הפנימי בקהילה שהיתה מפולגת בתוכה לפי חלוקה של אינטרסים משפחתיים מסחריים ומדיניים הלך והחריף; המאורעות התרחשו במהירות.
ירידת משקלה של ההנהגה הרוחנית עוד בסוף המאה הי״ח, הביא לכך שההנהגה לא יכלה להשפיע וללכד את הקהילה. התערערותו של השלטון הביאה להעמקת הבקיעים בקהילה כפי שיתואר בקצרה להלן.
בשנת 1800 הצליח נפתלי בוג׳נאח בסיוע מוצטפא הדאי של אלג׳יר להדיח את המוקאדם אברהם בושערה מתפקידו, ונפתלי בוג׳נאח מונה על־ידי מוצטפא למוקאדם היהודים. יוסף בקרי שותפו של נפתלי בוג׳נאח עסק בעניינים המסחריים, ואילו נפתלי עסק בעניינים המדיניים, ובהם גם שוד ימי.
עריצותו של הדאי מוצטפא, בסיוע נפתלי בוג׳נאח, איש סודו, אשר שלט למעשה באלג׳יר, הביאה לשנאה עזה כלפי השניים. אויביהם התנכלו להם, וערכו מספר נסיונות לפגוע בהם, עד שבשנת 1805 הצליחו לרצוח את נפתלי בוג׳נאח. היאניצ׳ארים ששנאו את נפתלי בוג׳נאח לא הסתפקו בכך ופגעו גם בקהילה היהודית. בשבת רצחו ארבעה־עשר איש בבית־כנסת ׳צרפתי׳, חיללו ספרי־תורה ורצחו יהודים נוספים ברחובות. אל היאניצ׳ארים הצטרף האספסוף, ששדד ובזז את בתי־היהודים ובמיוחד את מחסני בתי־המסחר של משפחות בקרי ובוג׳נאח. מיד לאחר־מכן נתמנה יוסף הכהן בקרי למוקאדם באלג׳יר. הוא שימש בתפקידו זמן קצר ביותר, משום שבינתיים נרצח מוצטפא הsאי שתמך במשפחות בקרי ובוג׳נאח.
במקומו בא אחמד דאי שהדיח את יוסף בקרי ומינה במקומו(בשנת 1805) את דוד דוראן. ידידי משפחת בוג׳נאח שתיארו את המאורעות הקשים בקונטרס ׳חסד לאומים׳ האשימו את דוד דוראן שנתמנה בעזרת שני הדיינים ר׳ עמרם עמר ור׳ צמח דוראן, ברדיפת בני משפחת בקרי ובוג׳נאח ותומכיהם, ובהם גם את הרב הישיש ר׳ יעקב מרעלי וחתניו, ובגרימת מעשי־הרג, כליאה בבתי־סוהר ועבודת־ פרך.
הערת המחבר: קונטרס חסד לאומים, [ליוורנו תקס״ז], נתחבר על־ידי אליהו הכהן שולאל, ברוך טובייאנה, אברהם ד׳ שלמה מאזגיש וסעדיה קאגיג, שהיו ידידי משפחות בקרי ובוג׳נאח. בלוך, עמי 105-94. בעמי 133־140 מביא בלוך קינה, שתורגמה מערבית יהודית לצרפתית, ובה פרטים רבים על מאורעות הימים ההם. אייזנבט, עמ׳ 377-374; רוזנסטוק, עט׳ 360-357; הירשברג, תולדות, ב, עמ׳ 64־69.
בשנת 1806 התהפך הגלגל, המוקאדם דוד דוראן הודח, ויוסף אבן תיבי שהיה מחבורתו של דוד דוראן מונה למוקאדם. אך, זמן קצר לאחר־מכן ב־1 לנובמבר 1806, מונה דוד הכהן בקרי למוקאדם העדה באלג׳יר.
בשנת 1811, נרצח המוקאדם דוד בקרי על־פי הוראת הדאי, ולתפקיד המוקאדם נתמנה דוד דוראן. יש רמזים שהלשנתו היא שהביאה להריגת קודמו בתפקיד. אף דוד דוראן נרצח בשנת 1811 על פי הוראת הדאי.
לתפקיד מוקאדם היהודים מונה יוסף בקרי. העדה האשימה אותו בסחיטות, ומשלחת של שבעה מבני־העדה, ובראשם הרב יצחק אבולכיר, התלוננה עליו בפני הדאי. השבעה, כולל הרב ר׳ יצחק אבולכיר, הוצאו להורג.
מאורע זה בשנת 1815, גרם לסערה בציבור שבעקבותיה הוגלה יוסף בקרי מאלג׳יר ועבר לליוורנו. במקומו מונה כמוקאדם יעקב בקרי ששימש בתפקידו עד לשנת 28.1831
הגורמים למשבר
מצבה של הקהילה היהודית באלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט היה קודר ביותר, כפי שתואר לעיל. מדוע אפוא, פקד משבר כה חמור את הקהילה דווקא בתקופה שניתן היה לצפות להתפתחות חיובית?
את גורמי המשבר יש לחפש ולמצוא בהנהגת הקהילה היהודית, שכמקובל ניתן לראותה מורכבת משני אלמנטים בסיסיים. האחד — ההנהגה הרוחנית־ הדתית, היינו, החכמים־הדיינים; והשני — מנהיגים חברתיים־חילוניים המכונים פרנסים, נגידים או מוקאדמים הבאים מן השכבה העשירה בקהילה. מטבעם של דברים, כל־אחד מהיסודות המרכיבים את ההנהגה מושך לכיוון שונה, אולם כאשר יש איזון בין הכוחות המושכים, הם משתלבים ומקדמים את הקהילה, ומאידך חוסר איזון מביא לפגיעות קשות ולמשבר בקהילה.
בקהילת אלג׳יר, האיזון בין שתי קבוצות ההנהגה נפגע ונפגם בגלל מספר גורמים:
(א) מינוי ההנהגה החברתית חילונית על־ידי השלטונות
הנגידים או המוקאדמים, שניהלו את ענייני הקהילה וייצגוה בפני השלטונות, מונו לתפקידם על־ידי שליטי אלג׳יר בזכות קירבתם לשליטים, בשל מעמדם הכלכלי, עיסוקם במסחר הבין־לאומי, ושותפות האינטרסים שבינם לבין השליטים. במינוי לתפקיד הנכבד ביותר בקהילה על־ידי השלטונות, היתה הפרה של עקרונות מקובלים בחיי הקהילה היהודית באלג׳יר. העקרון הראשון שהופר, הוא ההסכמה שנתקבלה על־ידי הריב״ש והרשב׳׳ץ, שלפי פסקיהם התנהגה קהילת אלג׳יר במשך דורות רבים, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בענייני־הקהל.
העקרון השני שהופר, הוא עקרון הדימוקראטיה בקהילה, ובחירתם של נושאי תפקידים על־ידי יחידים בקהילה. העקרון הובא לאלג׳יר על־ידי גולי קנ״א מספרד.
אי־בחירתו של המוקאדם על־ידי הקהל, הביאה לחוסר תלות של המוקאדם בקהל, ולפיכך התחשבותם של המוקאדמים ברצון הקהילה היתה מועטת ביותר. הם שיתפו פעולה עם השלטונות, ואף זכו לגיבוי מצד השליטים העריצים במאבקים הפנימיים בקהילה. ברור, אפוא, שכוחם של המוקאדמים גבר על כוחם של החכמים והדיינים.
לכך יש להוסיף את השפעת העיסוק בסחר סחורות שדודות וסחר אדם, שהיה בו, כנראה, כדי להשחית את מידות הסוחרים, שמקרבם באו המוקאדמים. הדבר ניכר בתחרות העזה, בדאגה לאינטרסים האישיים־המשפחתיים, והעדפתם על פני טובת הכלל, בהלשנות החמורות, ובזלזול בחיי אדם בממדים שאינם ידועים בקהילות אחרות.
(ב) התלות הכלכלית של החכמים בסוחרים וכעשירי־הקהילה
עיסוקם של החכמים בתורה הביא לכך שקיומם הכלכלי בא מעשירי העדה, אשר נתנו לחכמי אלג׳יר תשלומים והנאות שונות.
מן המקורות ידוע לנו שישיבתו של ר׳ יהודה עייאש נתמכה על־ידי הגביר והמוקאדם רפאל יעקב בושערה.
ר׳ אברהם טובייאנה קיבל קצבות שנתיות, חודשיות ושבועיות מעשירי היהודים באלג׳יר, ובהם רפאל יעקב בושערה ודוד מועטי. יש להניח שחכמים נוספים נהנו מעשירי־הקהל בשל קירבת המשפחה כפי שנראה להלן. ניתן להניח, שהתלות הכלכלית הגבילה את יכולתם של החכמים להתריע נגד מעשי־העוול שנעשו על־ידי עשירי העדה.
(ג) קירבת המשפחה בין החכמים לבין הנגידים
קשרי חיתון בין משפחות החכמים לבין משפחות הנגידים. הביאו למעורבות רבה של החכמים במאבקים הפנימיים בקהילה. החכמים התומכים באחד הצדדים הנאבקים נחשדים שעמדתם איננה אוביקטיבית, אלא היא נובעת מקירבת משפחה. בחשד זה נחשדים במיוחד החכמים שהיה להם קשר משפחתי עם משפחות הנגידים: להלן מספר דוגמאות של קשרי משפחה:
ר׳ יוסף בושערה היה אחיו של הנגיד רפאל יעקב בושערה, ועל־פי בקשתו פגם בשטר צוואה.
ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה היו חתניו של מי שהיה מוקאדם תקופה מסוימת, והיה יריבו של ר׳ יעקב בן־נעים אהרון הכהן סלמון.
הנגיד אברהם בושערה עצמו היה תלמיד חכם וחיבר את ספר ׳ברית אברהם׳. אולם. הוא היה גם חתנו של אהרון הכהן סלמון ותמך בו במעשי הרשע יחד עם גיסיו ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה.
ר׳ יוסף בר נהוראי אזוביב, שהיה הרב הכולל ודיין בקהילת אלג׳יר, היה דודו של הנגיד אברהם בושערה.
בתו של אברהם בושערה נישאה לחכם השלם הדיין ר׳ דוד מועטי. שהיה מעשירי הקהילה, ותמך במשפחת בושערה בתככים ובמאבקים נגד נפתלי בוג׳נאח.
דוד מועטי היה דודו של ר׳ אברהם טובייאנה.
ר׳ צמח דוראן מוזכר בקונטרס ׳חסד לאומים׳ כמי שתמך יחד עם ר׳ עמרם במוקאדם דוד דוראן, שרדף את בני בקרי ובוג׳נאח. ודאי שהיתה קירבת משפחה בין ר׳ צמח דוראן לדוד דוראן.
כפי שראינו לעיל, קשרי המשפחה נתנו את אותותיהם במאבקים ובתחרות העזה. החכמים, שהיו קשורים בקשרי משפחה לצדדים המעורבים בסכסוכים, לא התעלו מעל לאינטרסים שלהם והתעלמו מצורכי־העדה. הם קיבלו תכתיבים מן הנגידים המוקאדמים, פעלו לפיהם ולא נאבקו בהם. יתר על כן, הם תמכו בנגידים המוקאדמים במאבקים ובתככים.
(ד) איומים ואלימות כנגד החכמים
האיומים והאלימות יכלו להיות תוצאת עמדתם של החכמים, אולם ללא כל־ספק היה בהם כדי להפריע לחכמים במילוי תפקידם.
האלימות הרבה שהגיעה עד כדי רציחות, הופעלה כאמצעי להשפעה על החכמים ופגעה בהם. האיומים והלחצים על חכמים לשנות עמדות הופעלו בסוף המאה הי״ח על־ידי אהרון הכהן סלמון ותומכיו.
בראשית המאה הי״ט רדף דוד דוראן את ר׳ יעקב מרעלי בנו ושני חתניו, שתמכו במשפחות בוג׳נאח ובקרי. האלימות נגד החכמים הגיעה לשיאה בחודש יוני 1815, כאשר הרב יצחק אבולכיר ועוד שישה מנכבדי־העדה הוצאו להורג, משום שהתלוננו נגד הסחיטות של המוקאדם יוסף בקרי.
התיאור שהובא לעיל, מסביר מדוע לא יכלו החכמים לעצור ולבלום את הסכסוכים והמגמות ההרסניות, שהיו קיימים בקרב שכבות הסוחרים האמידות.
לאחר הכיבוש הצרפתי, בשנת 1830, נתן המשבר ביהדות אלג׳יר את אותותיו. הקהילה היהודית לא היתה ערוכה להתמודדות עם השינויים הקיצוניים שחלו, ולא היתה לקהילה הנהגה רוחנית שתנהיג, תמשיך ותשמור על המסורת בת מאות השנים שהחלה בשנת 1391 עם בוא הגולים מספרד לאלג׳יר.
מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט
הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה
הספרייה הגדולה שלא שרדה
ספרייתו של רבי יוסף בן נאים הייתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו בפאס, כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. היו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים, ובעת פטירתו הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספרייה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי יד לחוד.
שמעה של ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מרוקו, לארצות הברית ולארץ ישראל. ביתו של רבי יוסף הפך לתל־תלפיות שהכול פונים אליו, תלמידי חכמים ואוהבי ספרים ממרוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספרייה. את כולם קיבל רבי יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים.
שליחים רבים שהגיעו מהארץ למרוקו למטרות מחקר, ארגון עלייה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של רבי יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים אף תיעדו על הכתב את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.
ההדים על הספרייה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי מדובר בספרייה של שלשים אלף ספרים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל דאז מר יצחק בן צבי ומכון בן־צבי, אשר ניסו לשכנעו ולהפציר בו בכל דרך לעלות לארץ ישראל יחד עם ספרייתו. אולם רבי יוסף סירב בתוקף למכור את ספרייתו, ואימרה אחת הייתה שגורה בפיו: "כי רק המוות יפריד ביני לבין ספרייתי״. זאת בשל החשש הכבד שכרסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך, לספריו היקרים לו. למרות אהבתו לארץ ישראל וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו.
בסוף ימיו, עמד רבי יוסף לעלות לארץ, ואף החל בהכנות, אלא שלא עלתה בידו. ביום ט"ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), נפטר לבית עולמו ונטמן בעיר פאס. לאחר פטירתו, ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספרייה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישתה עם בני משפחתו, שנטו להעדיף את מכירת הספרייה לאישים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שחפצו לרכשה, פן ילשינו על העסקה לשלטונות, אשר בוודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.
לבסוף, מכרו את הספרייה לבית המדרש לרבנים בניו יורק, מלבד את חיבורי כתב היד של אביהם, אותו חפצו לשמור לעצמם. כשהגיעה תכולת הספרייה לניו יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספריית בית המדרש. אולם לדאבון הלב, דליקה פרצה במחסן וכילתה חלק נכבד מהספרים, ופגעה באחרים. כך נתאמת למרבה הצער חששו של רבי יוסף שסירב בכל תוקף לטלטל את ספרייתו פן יקרה אסון בדרך. מתוך כלל הספרייה נותרו 134 ספרים בלבד.
במשך מאות בשנים התפתחו במרוקו מרכזי תורה חשובים, אשר העמידו מתוכם חכמים גדולי תורה ויראה, וזכו לחבר ספרים רבים בכל ענפי התורה: בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה, בתורת הנסתר, בהגות במוסר, בשירה ובפיוט. אלא שמחמת העדרם של בתי דפוס במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל, והחכמים היו מחוסרי אמצעים להוליך את בפריהם לדפוס באירופה, נשארה רוב תורתם מונחת בכתובים בקרן זווית, נתונה למקרי הזמן ולפגעיו. רק חכמים בודדים אשר היה להם הכוח והעוז להיטלטל למרחקים ביבשה ובים למען משימה קדושה זו, הצליחו להדפיס את חיבוריהם. יש מאותם חכמים שכתבו את חידושיהם על גבי גיליונות הספרים בהם למדו, וכשבלו הספרים ונגנזו, נגנז עמם גם אור תורתם.
מיום שעמד רבי יוסף בן נאים על דעתו, כאב את כאב אובדן תורתם רבותינו חכמי המערב. השתדל להעתיק בעצמו כתבי יד ישנים ומתפוררים למען יעמדו לדורות הבאים, וכן העתיק חידושים שמצא על גבי דפים בודדים או מאלו שנכתבו על שולי הספרים. כך לדוגמה, רבי משה אסקורי מחכמי פאס במאה השמונה עשרה, כתב את כל חידושיו על התורה והתלמוד בשולי הספרים שבהם למד, ונותרו עמנו עד היום הזה. אודות לרבי יוסף שאסף מגיליוני מסכת כתובות את חידושיו של רבי משה למסכת זו בהיקף של ספר שלם.
את כאבו לגורל תורתם של רבותינו ואת חרדתו בדבר עתידם, ביטא יוסף בכל הזדמנות. בפנייה נרגשת ליהודים אמידים, שיפתחו את ליבם וכיסם למען הוצאתם לאור של ספרי רבותינו, תיאר את גודל יצירתם והחרדה לגורלם בעתיד. "לכן אחי ורעי התעוררו התעוררו", כתב רב־ יוסף "העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה. הושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם, למאור נוגה אור תורה. עשו חסד עם המתים המחברים, להוציא עמל רוחם לאור העולם, ולא יכוסה שמם בחושך".
מילים מרגשות אלו שכתב, מבטאות את אהבתו לספר בכלל ולתורתם של רבותינו חכמי מרוקו בפרט. מוקיר ומעריך כל פיסת נייר מתורתם גם השתדל לחפש בגניזות ובבתי הכנסת במקום שאוספים ספרים בלויים על מנת לגונזם. לשם כך ניצל את יום אסרו חג של חג השבועות, בו מקיימים הלוויה מיוחדת לספרים שבלו(ראה על כך לעיל עמי 72-71), והיה נכנס למקום הריכוז, בודק את החומר ובורר מתוכו כל מה שנראה לו חשוב. את מציאותיו היה מביא לביתו ומטפל בהם במסירות, כורך ומתקן דפים משמצא דפים בודדים, היה ממיינם לפי נושאים וגדלים ועושה מהם קבצים.
את מסירותו של רבי יוסף זוכים אנו להמשיך עד היום הזה, בההדרת ספריהם של רבותינו חכמי המערב והדפסתם מחדש, כדי לשמר א תורתם לדורות הבאים.
רבי יוסף בן נאים
1961-1882
נולד ביום ט' באלול תרמייב (24 באוגוסט 1882) לאביו דבי יצחק, בפאס שבכודוקו. בהיותו כבן 8, החל ללמוד אצל רבי רפאל אהרון אבן דנאן. בהיותו כבן 16, נשא לאשה את בתו של רבי יעקב אסולין. בקיץ של שנת תר״ם (1900), נדבק במחלת הקדחת שפשטה בעת ההיא וגבתה קרבנות רבים, אך הוא ניצל והתאושש.
בהיותו כבן עשרים כבר עמד בראש ישיבה משלו, בסיועו של רבי אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו. בשנים אלו חווה פרעות רבים שהתחוללו בקרב קהילת היהודים במלאת, וכשברחו היהודים לכל עבר נסגרה ישיבתו. בהמשך עסק לפרנסתו כמורה בבית הספר המקומי, כסופר שטרות מטעם השלטון הצרפתי, ובהמשך נתמנה לסופר גיטין בפאס. עסק אף בשחיטה ובדיקה, וכן שימש כמוהל. רעייתו נפטרה בגיל 38, ונשא לאשה את שמחה, שהייתה קרובת משפחתה של רעייתו המנוחה, כשהיא ממשיכה לטפל בשמונת ילדיו במסירות.
כתב ספרים רבים בהלכה ובאגדה, מהם נודעו: ’נוהג בחכמה’ על מנהגי המערב; ׳שארית הצאן' שויית בהלכה; ׳מלכי רבנן׳ על רבני מרוקו וחיבזריהם; ׳זזבחי הזבח׳ על דיני שחיטה ובדיקה, ועוד. נפטר ביום ט״ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), ונקבר בפאס ליד קברי אבותיו.
הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה
Le grand Rav Rafael Ben Mamane. De memoire benie
Le grand Rav Rafael Ben Mamane.4
De memoire benie
Surnomme "L"ange Rafael"
Le Rav Rafael Ben Mamane, fut reconnu en tant que Grand Rav, guidé par le souffle divin et
[תק"ע]ayant beaucoup agi pour sa communauté au 19ème siècle. Il est né le 25 Nissan 1810
תרכ"גà Seffou, et décède le 27 Sivan 1863
Il naquit la même année que1e le Rav Rafael Mamane de Tibériade, de mémoire bénie
Il étudiait la Torah chez son père le Rav Yehoshoua Haim Aaron, ainsi que chez le Rav Amor
Abitbol, de mémoire bénie. Il devint rapidement un מוהל important puis s'imposa comme commentateur de référence. Il fut nommé en tant que juge rabbinique par son maître le Rav Amor Abitbol, et au décès de son Rav, fut nommé en tant que président du tribunal rabbinique de Sefrou.
–La CabbaIa
Outre sa connaissance approfondie de ce que la Torah nous dévoilé, il apprit chez le Rav HAim Bohbot, de mémoire bénie, à maîtriser également tous ses secrets. Ils s’imprégnèrent ainsi de la sagesse de la Cabala, jour et nuit, et furent rejoints dans leur étude par le Rav Rafael Moshe Elbaz, de mémoire bénie.
On raconte qu’un soir de Chavouot, alors qu’ils étaient plongés dans leur étude de la Cabala,un membre de la communauté vint pour leur poser une question .Mais à peine eut-il essayé de pénétrer dans la pièce, il dut reculer tant le feu et la présence divine etaient.
Ecrivain et poète :
Il nous reste aujourd’hui son œuvre,Yad Ramah, très riche en commentaires et explications. Nous possédons également un recueil de louanges et poèmes du nom de «Mahalal El».
Son Amour pour 1a terre d’Israèl :
Outre sa richesse spirituelle, le Rav Rafael Ben Mamane possédait énormément de biens et jouissait d’une grande richesse matérielle. Sa richesse lui servait pour les dons à Israël, pour aider à la fondation de Yeshivot, d’écoles, et autres institutions pour l’étude de la Torah. Son attachement à la Terre Sainte se ressent également dans ses textes ou il écrit qu’un juif ne peut vivre pleinement son judaïsme, que dans la Terre de ses pères. Même au moment de sa mort, on raconte qu’il murmurait des noms de lieux saints et de Rois d’Israël.
Dirigeant charismatique, très influent au sein de sa communaute:
Son rêve de monter s’installer en Terre Sainte, ne put se réaliser. Les membres de sa communauté le supplièrent, l’implorèrent de ne pas les quitter. Le Rav Elyahou Ben Harosh, de mémoire bénie, vient même, au non de sa communauté, lui expliquer à quel point ils étaient tous dépendants de lui, tant spirituellement que matériellement.
Pudeur et saintete :
Pour ses affaires commerciales, il dut résider quelques temps à Gibraltar. Les femmes présentes dans l’auberge à ce moment déclarèrent n’avoir jamais ressenti une telle pureté et une telle pudeur à tel point qu’elles n’ont jamais pu voir le fond de ses yeux. Le souffle divin l’habitait et les gens qui le rencontraient pouvaient le ressentir.
Beau-frère bu Rav Rafael Moshe Elbaz, de mémoire bénie :
Le Rav Rafael épousa la sage Esther, fille du Rav Shmouel Elbaz, de mémoire bénie, sœur du Rav Rafael Moshé Elbaz. Cette femme était connue pour sa charité, sa bonté et sa pudeur. Elle s’appliquait même à prier trois fois par jour, Chaharit, Minha et Arvit, et le Shabat, lisait toute la Parasha avec sa traduction et ses explications. Avec son mari, elle adopta son frère, le Rav Rafael Moshe Elbaz, devenu orphelin très tôt, et il fut élevé, comme il en témoigna lui-même, comme leur propre fils.
Son veuvage et remariage avec Jamilla fille du Rav Zikri Messas
Le 28 Elloul 5612, décède Esther, en lui laissant un fils, Rav Yossef. Quelques années plus tard, le Rav Rafael Ben Mamane du se remarier. Il voulut trouver une femme aussi sainte et pure que la première, fille et sœur de grands rabbanims. Ne trouvant pas telle femme, à Sefrou et Fez, il du se rendre à Meknés, où D.ieu lui envoya celle qu’il cherchait, Jamilla fille du Rav Zikri Messas, de mémoire bénie, et sœur de trois grands Rabbanims : le Rav Shalom Messas, de mémoire bénie, le Rav David Messas, de mémoire bénie, et le Rav Haim Messas, de mémoire bénie. Célèbre également pour sa pudeur et sa bonté, elle mis au monde un fils, Elyahou qui mourut à l’âge de 17 ans. Cinq ans plus tard, son mari décéda et elle vécut dans son deuil, malgré son jeune âge, refusant toutes les demandes en mariage qu’elle recevait.
Ses miracles :
On raconte que l’on avait l’habitude de rénover de temps en temps le cimetière et les tombes des Sages. Un jour, un sage musulman vint trouver les hommes de la Hevra Kadisha pour leur dire de rénover une tombe en particulier. Le Rav Elisha Zini, de mémoire bénie, qui était à la tête de la Hevra Kadisha de l’époque, lui demanda des explications. L’arabe lui raconta alors avoir vu du feu tomber sur une des tombes. Rav Elisha le suivit et comprit qu’il s’agissait de la tombe du Rav Rafael Ben Mamane et immédiatement ils rennovèrent la tombe. Il faut souligner que le musulman cité ci- dessus, tomba malade durant six mois, par la force de la vision.
Apres la mort du Rav Rafael Ben Mamane, sa seconde femme, à la suite d’une maladie, devint paralysée, et ne put plus se servir de ses jambes. Une nuit, le Rav Rafael Ben Mamane lui apparut en rêve et lui demanda de venir prier sur sa tombe. C’est ce qu’elle fit dès le lendemain. Apres quelques heures de prières, elle sentit que ses jambes commençaient à réagir. Depuis, jour après jour, l’usage de ses jambes lui revint jusqu'à ce qu’elles guérissent totalement, (il est important de souligner que le Rav Rafael Amram Mamane fut témoin de ce miracle.)
- Peu de temps avant sa mort,on ajouta au nom de Rav Rafael Ben Mamane, le nom Yeshayahou, afin que D.ieu lui envoie la guérison. Durant Shabbat, et alors qu’il était en plein discours, le Rav Moshe Zini, de mémoire bénie, se tut et demanda à l’assemblée si le nom de Rav Yeshayahou leur était connu, car il entendait une voix céleste lui disant de sortir à la rencontre du Rav Yeshayahou. Personne ne répondit et le Rav continua son discours. Ce n’est que le lendemain que l’on apprit que le Rav Rafael Ben Mamane, avait rendu l’âme.
- Je profite de l’occasion pour relater une autre histoire liée aux visions du Rav Moshe Zini, qui est notre arrière grand père maternel.
Une année, deux jours avant la fête de Rosh Hashana, la femme de Rav Moshe était
très inquiété et craignait de ne pouvoir acheter suffisamment de vivre pour préparer un repas de fête. Une nuit, lorsque tout le monde fut couché, elle fit part de ses inquiétudes à son mari. Ce dernier la rassura en lui affirmant que tout provenait des mains de D.ieu et qu’il leur enverra ce dont ils ont besoin pour la fête. Rav Moshe s’adressa au Seigneur en priant et lui demanda de leur venir en aide. Le lendemain, après la prière du matin, il se rendit à son magasin. Un arabe vint à sa rencontre, chargé de deux gros sacs sur son dos. Il lui demanda combien coûterait d’acheter tout son magasin .Après un rapide calcul, Rav Moshe lui dit le montant. L’arabe lui demanda alors de lui garder ses deux sacs. Rav Moshe attendit son retour jusqu’au soir, et ne le voyant pas revenir, il demanda conseil à son Rav, qui lui dit d’emporter les sacs chez lui pour les garder jusqu’au lendemain. Mais le lendemain, ne le voyant toujours pas, Rav Moshe décida de se renseigner sur l’identité de l’homme. Mais personne ne le connaissait. C’est alors qu’accompagné du Rav, il ouvrit les deux sacs. L’un contenait de la farine et l’autre des pièces d’argent. C’est alors qu’il comprit que l’homme était en fait Elyahou Hanavi, venu lui amener, ce dont il avait besoin. Sa femme put ainsi en toute tranquillité, acheter et préparer un festin pour la fête qui arrivait. Durant trois générations, la famille ne manqua de rien grâce à ces sacs. Dès qu’ils se vidaient, ils se remplissaient automatiquement. Jusqu’au jour où une des belles filles annonça qu’elle avait utilisé de la farine et qu’il fallait donc en racheter car il n’en restait plus. Depuis ce jour, les sacs nee se remplirent plus !
Le grand Rav Rafael Ben Mamane.4
De memoire benie-page 16
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"-הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה.
הדימוי של יהודי המגרב על סף הקמת המדינה. השליחות נדיה כהן ורחל כהן מתנועת 'צעירי ציון' שאיחדו את תנועתם בתוניס עם תנועת 'דרור העולמית' ועוצבו בכור מחצבתה, היו מודעות להשפעה שעלולה להיות לדיווחיהם על מקבלי החלטות בסוכנות היהודית ובמדינת ישראל ועל תנועתם 'הקיבוץ המאוחד'. נדיה כהן הזהירה את חבריה שלא לעשות כמותה להיות גלוית לב בדיווחיהם. לעומתה – השליחה רחל כהן לא נזהרה בדיווחיה ולא חסה על יהדות מרוקו כולה. שתיהן היו 'מלח הארץ' של יהדות צפון אפריקה וכמותן היה גם אלי מויאל שתיארו את שראו עיניהם. ניתן לשער, שהשליחים הזדהו עם ערכי תנועתם, נטמעו בחברה מודרנית והבדילו עצמם מאוכלוסיית המעפילים והעולים שלא עברו על הכשרה כמותם.
על סף הקמת המדינה שלחה נדיה כהן, מהפעילות המרכזיות בהעפלה מצפון אפריקה, דווח על הסיכוי לבנות תנועת נוער במרוקו. לטענתה, "החומר האנושי הוא קשה, מחוסר השכלה, מפגר ומחוסר חינוך אלמנטרי". להערכתה יש לסגור את תנועת 'דרור' בקזבלנקה, מפני ]…[ ש"אין כוחות הדרכה ומשאבים מתאימים". ]…[ והוסיפה אזהרה ]…[ "וזה די מסוכן להבא אנהג אחרת וגם אתן כך תעשו". ]הדגשות שלי, ב.ד[. היא חששה שהדיווח הכן והגלוי שלה ישפיע על חבריה בקיבוץ ובתנועה. תסכולה נבע גם ממחסור במשאבים כספיים וכוח אדם שלא סייעו להכין את הקהילה במגרב לעלייה אבל גם מאכזבתה מהנוער המרוקני. הבעת ייאוש זו הייתה בניגוד לפעילותה הנמרצת בגיוס המעפילים הראשונים מרחבי המגרב לספינות הראשונות שהפליגו ישירות מחופי אלג'יר ולאחר מכן בסיוע ל'הבריחה' היהודית מצפון אפריקה.
מצבור הדימויים השליליים של הצפון אפריקאים התחזק בדיווחי השליחים מיד לאחר קום המדינה. רחל כהן, חברתה של נדיה כהן לגרעין הצפון אפריקאי, שנשלחה לקזבלנקה מטעם תנועת 'דרור' של 'הקיבוץ המאוחד"'הקיבוץ המאוחד", דיווחה בפרוטרוט על התרשמותה מהקהילה המקומית לחבריה בבית אורן כחודשיים וחצי לאחר קום המדינה:
"חיי התרבות וההגיינה עלובים ]…[ בין הצעירים שברחו מכאן לצרפת והגיעו ל'החלוץ' כדי להירשם לעלייה, אחוז גבוה של חולי סיפליס. כאן ]בקזבלנקה, ב.ד[ יש לכל בחור שני או שלישי גרענת או סיפליס ]…[ הנוער רקוב עד היסוד מבחינה גופנית ורוחנית גם יחד ]…[ אחוז גדול של ילדים אינו יודע קרוא וכתוב כי אין בתי ספר לכולם ]…[ והגרוע מכל תרבות כל כך נמוכה, ערבית. אין מושגים של ניקיון וסדר מינימליים, ולא רק מתוך עוני. אפילו בבתים שיש בהם די כסף רבים אינם יודעים – מה זאת מיטה ) לא נדבר על סדין( וישנים על הרצפה".
לפי הנחיות המדור לעולה של הסוכנות היהודית נבדקו העולים במחנות מעבר לפני עלייתם ארצה, לכן טענתה לגבי המחלות סיפליס וגרענת הייתה מוגזמת. בניגוד לדיווחיה, יעקב קראוס, שליח שסייע בהעפלת הספינות 'שיבת ציון' ו'הפורצים', טען ש –
"רופא אלג'יראי מוסמך קבע, שמצבם הבריאותי הכללי של המרוקאים משביע רצון. אחוז החולים מכלל העולים בין אפריל לדצמבר 1948 הניתנים לריפוי תוך זמן קצר )חודש חודשיים( הוא בין5% ואילו אחוז החולים ללא תקנה הוא 1.5% בלבד. מאחר שאין אפשרות להחזיר את האנשים למרוקו הם מגיעים לאלג'יר באורח בלתי חוקי, חלקם ברשת הבריחה שלנו. – אותה אוכלוסייה מהמגרב גורשה לקפריסין ולפי הדוח של ד"ר בן טובים לא היו יותר מ- – 100 צפון אפריקאים חולים בגרענת, פחות מחצי אחוז מכלל המעפילים המוגרבים ורובם טופלו. יתרה מכך, לפי המאגר רק 17 צפון אפריקאים היו בין מקבלי המשקפיים ממרפאת העיניים של הג'וינט. בנוסף ברישום לביטוח רפואי לא זוהו מעפילי צפון אפריקה כחולים בגרענת, דיווח נוסף רחל כהן רווי בגישה שלילית ליהודי מרוקו על סיכוים להתיישב ולחיות בקיבוץ:
"מרוקאים לא יוכלו לחיות בקיבוץ שכבר קיים. אל תפחדו, לא חזרתי לתורת ההפליה, אבל זו עובדה. ]…[ הצעירים ללא חינוך ולפניהם רק לכלוך וניוון ]…[ הללו אינם יכולים למצוא סיפוק בקיבוץ. במרוקו אין זה נכון שהעם היהודי הוא עם הספר. מחצית הנוער אינם יודעים קרוא וכתוב והמחצית השנייה גם היא אינה יודעת הרבה ואינה מתעניינת בספר. דיווח זה מהדהד עם דיווחי השליחים: שאלתיאל, פרידמן, מויאל, רייכמן וחיות שהביעו חשש מפני יכולתם של הצפון אפריקאים להיקלט בקיבוץ וגם בעיר. דימויים אלה אילצו את המעפילים הצפון אפריקאים בקפריסין, שבאו מרקע תרבותי, כלכלי וחברתי אחרים להתמודד עם חסמים שעמדו בפניהם ומנעו את שילובם בחיי המחנות. המוגרבים בעיקר ממחנה 55 בו שהו מראשית דרכם בקפריסין, לא נקלטו במחנות כפי שאולי ציפו מהם. הם שהעפילו לפלשתינה א"י כאחיהם משארית – הפליטה נדחקו לשולי החיים החברתיים והמוסדיים בקפריסין.
תיאורים אלה בשלב ההעפלה לקפריסין, השהייה במחנות הגירוש והעלייה לפלשתינה א"י ומדינת – ישראל, אף שכנראה לא הייתה כוונה זדונית בצדם, יצרו תדמית שלילית על יהודי צפון אפריקה בעיני המנהיגות והתקשורת הישראלית, ובעיני הציבור לפני קום המדינה ולאחריה.
חסמים שעמדו בפני השתלבות מעפילי צפון אפריקה במחנות בקפריסין תת פרק זה במחקר יזהה את החסמים שעמדו בדרכם של המעפילים המוגרבים ומנעו מהם להתערות ולהשתלב במחנות קפריסין. חסמים אלה היו מובנים . (structured) האחד יחסי הכוחות – בין שארית הפליטה למעפילי צפון אפריקה רוב מול מיעוט. שארית הפליטה הייתה הראשונה שגורשה – לקפריסין כשנה לפני שמסה קריטית של מעפילי צפון אפריקה גורשה לקפריסין. הם היו הרוב שקבע את שגרת החיים במחנות. השני הדימוי השלילי של מעפילי צפון אפריקה שהביא להדרתם בחיי – המחנות. דימוי שליווה את הצפון אפריקאים מארץ מולדתם דרך קפריסין עד למדינת ישראל והזין גם את מערכת היחסים הבינעדתיים בישראל. השלישי מיסוד שיגרת חיי המחנות שאורגנו בידי מעפילי – שארית הפליטה. בכול מחנה פעל מנגנון שכלל מזכירויות, ועדות שונות והמרכזית שבהן ועדת עלייה. למעשה ועדות התרבות והספורט, נוטרות, ועד המשפט, הספרייה, הדואר והקפיטריה. ועדת העלייה, שהייתה הוועדה המרכזית בכול מחנה אוישו במעפילים ממזרח וממרכז אירופה. המזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף אוישו אף הן בידי מעפילים אלה.
החסם הרביעי השפה היידית שהמוגרבים לא שלטו בה. כלפון פוני שלום, מעפיל מ'יהודה הלוי' סיפר – שעם הגעתם לקפריסין נשאלו המעפילים המוגרבים אם הם ספרדים או אשכנזים? הוא לא הבין את השאלה וענה, "אנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי". כששאלו אותם אם הם מדברים יידיש? "שאלנו מה זה יידיש? ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם". חוקרי מחנות הגירוש טענו שחסרונה של שפה משותפת הקשתה על קליטת והסתגלות מעפילי צפון אפריקה. גם לרוב מעפילי מזרח ומרכז אירופה לא הייתה שליטה בעברית אבל הם תקשרו עם השליחים הארץ ישראלים ביידיש. בין מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו דוברי עברית רהוטה ששלטו גם בצרפתית ויכלו לשמש 'גשר' או 'מתווכים' בין המעפילים הצפון אפריקאים לכלל המעפילים והשליחים. בנוסף גם לפליטים היהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה והכירו את תרבות המגרב ואת השפה המוגרבית, לאחר שהייה של שנים לא מעטות שם, עשוי היה להיות תפקיד מגשר בין שתי אוכלוסיות המעפילים.
החסם החמישי הופעתם החיצונית של המעפילים הצפון אפריקאים מאחיהם מאירופה למרות שלא – כולם היו שחומי עור. משקובעו חסמים אלה השתלבות הצפון אפריקאים הייתה כמעט בלתי אפשרית. כלפון טען: "כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון אפריקה". כאמור, ילדי 'דרור' מהספינה 'אקסודוס' השכילו לתאר את השוני: "יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים". מפגשם הראשון של ילדים עם יהודים שחומי עור שלא האמינו כי גם הללו יהודים. ]…[ "לעולם לא שמעו אודות יהודים כאלה". כלומר, 'הצבע והגזע' אפשר שמילאו תפקיד בהדרת המוגרבים כבר בקפריסין.
כלפון תיאר את יחסם של מעפילים יוצאי אירופה כלפיו. הוא הורחק מאוהל המגורים המשותף בו שכנו גם מעפילים מאירופה, כי "הוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו". ]…[ "מיד יריתי לעברם אתם באתם ממחנות ריכוז ? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים". הוא סיפר שכשהלכו הוא וחבריו להתרחץ במקלחות הציבוריות במחנה 55 הם הבחינו בהתקבצות של אנשים, שנאספו לצפות בהם. לימים נודע לו וחבריו שמעפילים אירופאים חשבו שיש לנו זנב, כיוון שבאו מאפריקה. זיכרון דומה היה גם למעפילים נוספים מהספינה 'יהודה הלוי'. בראיון אישי עם ז'ק פרץ, ממעפילי 'יהודה הלוי', אמר ש"ניצול שואה שאל אותו מנין באת? והוא ענה מאפריקה. ניצול השואה אמר 'אוכלי אדם'. בתשובה אמר לו ז'ק אנחנו מאפריקה תרבותית ולא 'אוכלי אדם". הדימוי של יהודי צפון אפריקאי 'אוכל אדם' ובעלי זנב לא זנח את המעפילים המוגרבים לאורך שהייתם במחנות. וכך הלכה למעשה התעצבה הלאומיות המאוחדת של המדינה נקבעה כבר בקפריסין על פי 'צבע וגזע'.
החסם השישי הפעילות הפוליטית האינטנסיבית של התנועות הציוניות במחנות. התארגנות התנועות – בקפריסין לפי 'קיבוץ בדרך' נועדה לגייס מעפילים ולהפנותם לקיבוצים. מצד אחד התארגנות כזו סייעה למעפילים בסדר וארגון כולל אספקה מרוכזת של מזון ]מנות, ב.ד[, ומצד שני היא "הקלה על השליטה של הגופים הוולונטריים" במחנות שעמדו בראש מערכת קבלת ההחלטות ועסקו בניהול חיי היום יום בהם. מעפיל שהצטרף לתנועה מסוימת זכה ביתרונות נוספים.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב
לפעמים ביקרו בעירנו שד״רים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות לישיבות טבריה, חברון, צפת וירושלים. בכל בית הייתה מצויה קופה לשם כך ובכל יום שישי שלשלנו לתוכה מטבעות לצדקה. צדקה הייתה חשובה מאוד בעינינו. הלוא נאמר ״צדקה תציל ממוות״. הרבנים האלה זכו לכבוד גדול. הם נראו בעינינו כאנשים קדושים, ולנגוע בהם -לנשק את ידיהם הייתה זכות גדולה. תארו לעצמכם יהודי שבא מארץ ישראל!! לנגוע בו ולמשש אותו, אפילו רק בנגיעת יד קלה, כאילו מיששת את קדושת ארץ ישראל. היה זה נחשב דבר גדול בעינינו. כל ראשי העיר רבו על הזכות לארח אותו. כל זמן שבתו בתוכנו – היה זמן של שמחה ואווירת חג. בכל פעם דרש בבית כנסת אחר ואנשים מילאו את בית הכנסת כדי לשמוע אותו. באחת הפעמים אמא הביאה אותי אל הרב הזה שיברך אותי ואני הייתי מאושר מכך מאוד. בשביל זכות שכזו אמא העלתה תרומה נכבדה. מספרים ששד״ר אחד הגיע לאחד מכפרי הדרום, שאנשיו היו יהודים תמימים וישרים אך מלומדים לא היו. פרנסתם גזלה את זמנם, אבל הם דקדקו בקיום המצוות וקיימו את יהדותם בסביבה עוינת ובעבודה קשה. רובם היו חקלאים מנוסים מזה דורות. הם היו גבוהים וחסונים, מנותקים מיתר חלקי המדינה בגלל המרחקים הגדולים וקשריהם עם יתר הקהילות היהודיות היה רופף.
אי לכך התלמידים היו באים מכפרי הדרום ללמוד בישיבות שלנו, בכל אחת מהערים – ספרו, פאס ומקנס. הם היו מתאכסנים אצל משפחות שונות וחיו אתם כבני משפחה. היו ביניהם תלמידים מוכשרים שהצטיינו ויצאו מהם רבנים גדולים. גם בבא סאלי, שיצא לו שם של צדיק וקדוש מקורו בכפרים אלו. יהודים אלה חיו בין הברברים, ובכל הדורות שמרו על יהדותם. עליהם נאמר: ״צדיק באמונתו יחיה״. ובכן, הנה השד״ר הגיע לכפר מרוחק כזה של יהודים פשוטים והתחיל בדרשה ארוכה בעברית מתובלת בדברי תורה, שאף אחד מן הקהל לא הבין אותם. כנראה שהאריך יותר מדי כי לאחר זמן מה התחילו לצאת, אחד אחר השני, עד שנשאר רק יהודי אחד בוכה בדמעות שליש. בא אליו השד״ר ואמר לו: ״אל תבכה בני. כמה נאה לראות יהודי כמוך בוכה על דברי תורה שיצאו מפי ונגעו בך כל כך. חבל שהאחרים יצאו ולא הבינו כמוך. אבל אם יש אפילו אחד כמוך שמבין, זאת נחמה בשבילי״. ענה לו היהודי: ״אדוני כבוד הרב, לא הבנתי כלום ממה שדרשת״. ״אז למה אתה בוכה?״, ״תראה״, ענה היהודי, ״היה לי תיש שאהבתי מאוד ולפני שנה הוא מת והיה לו זקן בדיוק כמו שלך. כשראיתי אותך, נזכרתי בו ועליו אני בוכה!״ ולמרות שלא היו משכילים, היו אלו יהודים תמימים אשר דבקו ביהדותם, סבלו דורות על גבי דורות ונשארו נאמנים לכור מחצבתם. בהם מתגלם הפסוק ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״. מהו ״הן״? כל האותיות מזדווגות חוץ משתי אותיות אלה. כיצד ? א״ט הרי י׳, ב״ח הרי י/ ג״ז הרי י׳, ד״ו הרי י/ נמצא ה׳ לעצמה וכן האות נ׳ אין לה זוג. י״צ הרי ק׳, כ״פ הרי ק׳, ל״ע הרי ק/ מ״ם הרי ק/ נמצא נ׳ לעצמה. אמר הקב״ה כשם ששתי אותיות הללו אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינם יכולים להידבק עם כל האומות אלא לעצמם מופרשים, שאפילו מלך גוזר עליהם לחלל השבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הם נהרגים ואין מתערבים בהם.
היו גם אנשים מבוגרים וזקנים שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת הבא. ללא אוכל וללא מים. דבר לא בא אל פיהם. הם זכו לכבוד גדול. הם נשארו שוכבים בבית וכל יום באו יותר ממניין אנשים להתפלל אצלם, והיו לומדים תורה ומבלים את זמנם בלימודים ובסיפורי מעשי נסים של צדיקים ושל רבנים גדולים. כל מי שהסתייע בידו, היה בא לשבת בחברתם ולהקשיב לדברי תורה.
בערב שבת, אחרי ערבית, הייתה סעודת מצווה גדולה לכבוד המאורע. השמחה הייתה גדולה בכל העיר. פיוטים ושירי שבת הדהדו בחדר וקולם נשמע עד הרחוב. אני, הקטן, הייתי מתרשם מהאנשים האלה ורציתי לצום כמותם. ואולם, אחרי יום כבר לא עמד לי כוחי. הלוואי, כך חשבתי, שנוכל לחיות ללא אוכל – נחיה כמלאכים ונזכך את נשמותינו. אולי נזכה לראות את אליהו הנביא ולזרז את בוא המשיח. ירושלים וארץ הקודש היו תמיד חיים בזיכרוננו ומלווים אותנו בכל מצב וזמן. בשמחות, בשבת, בחתונות ובחגים. ביום ט׳ באב היינו מתאבלים ובוכים על חורבן הבית. היינו יושבים על הרצפה וקוראים ״איכה״ וקינות אחרות בקול בוכים וברוח נכאה. היינו צמים וכל היום הלכנו אבלים וחפויי ראש. בצער וביגון קודר בכינו על חורבן עמנו, ארץ קודשנו, כמו גם על גלותנו המרה והארוכה. בוכים בלב נשבר ונדכא. כל השבוע הלכנו כאבלים. לשמחתנו, הייתה לנו את השבת שהוציאה אותנו מהעצב, והשכיחה מאתנו את הכאב ואת הדאגה. נאמר ב״פסחים״ שבין שבעת הדברים המכסים מבני אדם, גם ״מלכות דוד, מתי תחזור״ – שלא נחשוב תמיד ונבכה על גלותנו. השבת שמרה עלינו כמו שאנחנו שמרנו אותה.
הכל התנהל על מי מנוחות עד שעניין בית הספר ״אליאנס״ התחיל לעניין אותנו, הילדים. כאשר היינו בהפסקה של אחר הצהריים ב״אם־הבנים״, תלמידי ״אליאנס״ כבר סיימו והיו חופשיים. ואז, הם באו לקנטר אותנו. הם בחוץ ואנחנו בפנים, ולנו נותרו עוד שעתיים לסיום. נודע לנו שב״אליאנס״ אין ״תחמילת״, זו הייתה, כמובן, בשורה טובה. לכל היותר, מכות בסרגל על הידיים, הגם לזה ייקרא מכות? לא ממש – זה לא נורא. אם אתה תלמיד טוב – גם זה ייחסך ממך, שלא כמו ב״אם- הבנים״ – שם מספיק שאמא תדבר בגנותך בפני הרבי ואתה מקבל ״והוא רחום…״ על הרגליים, בלי כל קשר ללימודים. ב״אליאנס״ לא ייעשה כדבר הזה. להורים לא ניתן היה להיכנס לכיתות ולהתלונן על ילדיהם בפני המורים. עוד דבר, איך היו מדברים ההורים עם המורה? הלוא ההורים לא ידעו צרפתית. מעלה גדולה! אנחנו, הילדים, רצינו ללמוד צרפתית, חשבון ושאר מיני דברים מעניינים שלא למדנו ב״אם- הבנים״ – שם למדנו רק לימודי קודש, תנ״ך, משנה, תלמוד ודינים. רצינו גם לקרוא עיתונים, ולדעת מה מתרחש בעולם. ובכן, איך אפשר לקרוא בעיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו אם לא יודעים צרפתית? נכון שבכל שבת בשחרית, אחרי קריאת התורה וההפטרה, החזן קרא חוזר מוועד הקהילה, בערבית, שבו סיפרו על הנעשה בעולם, אך אין זה מספיק. באשר לעבודה, הרי שאלה שסיימו את בית הספר ״אליאנס״ עובדים במשרדים, בבנקים ומתקדמים בחייהם המקצועיים, ויש כאלה שמגיעים לפריז שבצרפת על מנת להמשיך בלימודים. הארגונים היהודיים היו מממנים להם את כל ההוצאות. אמא תמיד אמרה לי: ״אתה תהיה רב, בני. זה חשוב יותר. אנחנו יהודים. לא רוצים דבר אחר״. ואני – מסכים אתה כי אני אוהב ללמוד תורה ומשנה וכ״ו, אבל רוצה גם ללמוד צרפתית, כמו כל הילדים האחרים שבאים ומספרים על מה הם לומדים. אכן, זה היה נורא בעיניי שב״אם־הבנים״ לא מלמדים צרפתית ולימודי חול.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
נאפולי: תקוות ואכזבות
- 1. על סיפה של איטליה
הארץ, שאליה שמו פניהם דון יצחק ומשפחתו, כמו רבים מן הגולים, ספק אם אפשר היה למצוא בה, למעט אי־אלה אזורים, חוף מבטחים ליהודי ספרד. מתוך עשר המדינות של איטליה הצפונית לא היתה אף אחת מחמש הרפובליקות (ונציה, ג׳נובה, פירנצה, לוקה וסיאנה) או מארבע הדוכסויות (סבויה, מילנו, מודנה ופודה), ואף לא המרקיזות הזעירה של אנטואה, מוכנת לקבל את הגולים היהודיים. עריה של איטליה הצפונית היו הראשונות שגירשו את היהודים מתחומיהן, ובמאות השנים האחרונות של ימי־הביניים התנגדו בתמידות להתיישבותם של יהודים בתוכן. לפיכך היו הקהילות היהודיות בערים אלו קטנות ביותר. הן מנו בעיקר יהודים בעלי זכויות מיוחדות, שהוכנסו לשם מילוי תפקידים מסוימים. היו אלה סוחרים עם המזרח, שנהגו בהם סובלנות כשעברו באיטליה אם הביאו רווח לעריה. היו אלה רופאים שהנוצרים נזקקו לשירותיהם. היו אלה בנקאים שהציעו אשראי זול לעניים ושלעיתים אף הוזמנו לערים שונות – בפרט לוונציה ולפירנצה – כדי לספק אשראי כזה. בערים שבהן היה השלטון הרפובליקני מבוצר, כדוגמת ונציה וג׳נובה, היו הגבלות חמורות על כניסתם של יהודים. בערים אחרות, שבהן היתה משפחה פטריצית חזקה בשלטון – כדוגמת בית מדיצ׳י בפירנצה או הדוכסים לבית אסטה בפֶרַרָה – כלומר, במקומות שנחלשו בהם היסודות הדמוקרטיים, הוקלו קצת ההגבלות על התיישבותם של יהודים, ומספר היהודים שנאחזו בהן גדל מעט. אך שום מדינה באיטליה הצפונית, אוליגרכיה כרפובליקנית, לא היתה מוכנת להרשות את כניסתם של יהודים במספר רב, ופחות מכול היתה נוטה להתיר את כניסתו של ציבור כגון גולי ספרד. מכיוון שהללו יצאו מספרד בלי כסף, לא היה מקום להניח שיפעלו כמלווי כספים. אפשר היה לראות בהם אך ורק אומנים וסוחרים בכוח, העלולים להתחרות במעמד הבינוני. זו היתה, בקיצור, עמדתן של הערים לגבי כניסתם של יהודי ספרד לתחומיהן.
עמדתן של מדינות האפיפיור, שהשתרעו על־פני מרכזה של איטליה, לא היתה שונה בהרבה. במקום התנגדותו של מעמד העירונים באה כאן התנגדותה של הכנסיה. במחצית השניה של המאה ה־15 היו אפיפיורי רומא תועלתנים יותר משהיו דוקטרינרים, אך עם זה לא היה מקום להנחה, שקבלת מספר רב של יהודים תצמיח להם ברכה מרובה. מתנות כסף ניכרות יכלו להשפיע בימים ההם במידה מרובה על החלטות האפיפיורות, אך הגולים מספרד לא יכלו להציע סכומים גדולים עד כדי כך, שיעוררו את עניינה של החצר האפיפיורית.
האזור היחיד באיטליה שבו היו התנאים שונים מאותם שצוינו למעלה היה זה של ממלכת נאפולי. בממלכה זו, שכללה את מחציתה הדרומית של איטליה, היה המצב הכללי דומה לזה ששרר במונרכיות בשאר חלקי אירופה קודם התפתחותה של המגמה לאבסולוטיזם. לא העירונים ולא הכנסיה אלא המלך – והמלך לבדו – היה כאן הגורם שקבע את המדיניות לגבי היהודים. אמת, ששליטי נאפולי באותו זמן – פֶראנטֶה המלך ובנו אלפונסו – גילו רצון עז לריכוזיות, ובמהלך מאבקם נגד האצולה נזקקו לאותם האמצעים הנמרצים שנקט ז׳ואן בפורטוגל – כלומר, להוצאת הברונים הגדולים להורג, במהירות וללא התרעה; אך להבדיל מז׳ואן, ובעצם כרוב האבסולוטיסטים, לא מצאו דרך, וגם לא הבינו את הצורך, להשיג את תמיכת העם בתוכניותיהם. וכך, בעוד האצולה מתנגדת להם, שנאו אותם בני העם. ואולם התנגדות כפולה זו לא השפיעה על יחסם של המלך ובנו אל היהודים. הואיל ואימצו להם את ההרגל למשול ביד ברזל ״להתעלם ממשאלות לבה של האוכלוסיה, לא היתה לשליטי נאפולי שום התנגדות לגידול מספר נתיניהם היהודיים. אדרבה, הם קידמו בברכה את הרעיון. פירושו היה ריבויה של אוכלוסיה נאמנה לכתר, ־כן סיכוי להתפתחותה המסחרית של ממלכת נאפולי, שמבחינה מסחרית פיגרה אחרי מדינות הצפון.
- 2. חצרן נאפוליטני
ב־24 באוגוסט 1492 הגיעו לנמל נאפולי תשע ספינות קאראול שהביאו גולים יהודיים מספרד. הדרך מספרד היתה רצופת תלאות. בעלי הספינות היו קשוחים, אבודים ותאבי בצע. הספינות היו מלאות על גדותיהן והצידה בהן היתה דלה. תנאי התברואה היו כאלה שהזמינו חוליים, ועד מהרה פרצה מגפת דבר בין הנוסעים. כל הפגעים הללו חברו להשאיר את הגולים בלא אמצעים לאחר שבועות של סבל. היסטוריון גֶ׳נוֹבָני, שראה כמה מגולים אלה כשעברה ספינתם בנמל עירו, כותב ש״אפשר היה לחשוב שהם רוחות רפאים; כה צומקים היו, כה קודרים במראיתם, ועיניהם שקועות כל כך בחוריהן. הם לא נבדלו במאומה מן המתים, פרט לעובדה שבדוחק עדיין מסוגלים היו לזוז.״
התיאור מזכיר את היהודים ששרדו במחנות־הריכוז הגרמניים של מלחמת העולם השניה. ואכן מצבם של הגולים, על כל פנים של רבים מהם, דומה היה לזה של אלה האחרונים. מאחר שכבר היו מוכי דבר כשהגיעו לג׳נובה, לא הותר להם להיכנס לעיר. הניחו להם לשהות על המזח, שהיה מוקף ים מכל עבר ו״היה המחסה היחיד שניתן לחיות האומללות.״ כזה היה גם יחסה של כל עיר אחרת שאליה ביקשו להיכנס. בלבבות אחוזי רעד סקרו בישי מזל אלה את מפרץ נאפולי הנהדר ואת העיר שעל שיפולי ההרים שמאחוריו. כלום תיתן להם ממשלת נאפולי מקלט?
פֶראנטֶה נענה לבקשתם לרדת לחוף, וב־24 באוגוסט דרכו רגליה של קבוצת הגולים הגדולה הראשונה על אדמת איטליה כשלבותיהם שופעים הכרת טובה עמוקה למושיעם, מלך נאפולי. אולם דון יצחק ומשפחתו לא נמנו עם היורדים לחוף באותו יום. הם הפליגו, כאמור, עם ציבור גדול של גולים שעזבו את ספרד ביום האחרון לחודש יולי. אם מפני שמספר הספינות שלהם היה גדול יותר ואם מטעמים אחרים, שטה קבוצה זו לאט יותר והגיעה לנאפולי, לכל המוקדם, חודש לאחר מכן. בני משפחת אברבנאל ודאי עשו אותה דרך בנמליה המערביים השונים של איטליה, ובאותן תוצאות מדכאות. הדרך הארוכה ודאי
הגדילה את סבלותיהם של רבים מחבריהם לדרך, אבל מאור הפנים שבו קיבלם מלך נאפולי השכיח במידה רבה את הצער שפקד אותם. פראנטה לא שינה את עמדתו הידידותית, וגילה יחס מיוחד לאברבנאל. הוא הציע לו לבקר בחצר המלכות ואפילו משרה בשירותו. מה חשב אברבנאל על המלך ועל בנו אלפונסו, שעמו חלק פראנטה את שלטונו? הוא קרא להם ״מלכי חסד״, ואפשר להבין תיאור זה בשים לב ליחסם אל הגולים הספרדיים.
שונה לגמרי הוא הרושם המתקבל על מושלים אלה ממקורות אחרים בני הזמן ההוא. כך, בדברו על אלפונסו, בנו של פֶראנטֶה, אומר השגריר הצרפתי פיליפ דה קומין, ש״מעולם לא היה נסיך צמא דם, רשע, ערל לב, שטוף זימה או זולל וסובא יותר ממנו. אולם אביו היה מסוכן יותר, כי שום אדם לא ידע אימתי הוא כועס ואימתי הוא שבע רצון, שכן מוכן היה לבגוד באנשים תוך כדי שעשועיו וגיפופיו.״ לאמיתו של דבר, לא היו פראנטה ובנו אלפונסו גרועים משאר הנסיכים העריצים של תקופת הרנסנס. הם היו חסרי רתיעה וחסרי מצפון במנהגם עם יריבים, אך מסוגלים היו גם לגמול ביד רחבה על שירותים נאמנים. בשום פנים לא היו קשוחי לב יותר מז'ואן II או מפרדיננד הקתולי.
אברבנאל ודאי תפס משרה רבת חשיבות בחצרו של פראנטה. דומה שגם משרה זו היתה קשורה לאיזו התחייבות כספית גדולה. כעבור שנים, כשתיאר את מצבו בנאפולי, כתב אברבנאל ש״כינס הון עתק״ ״עשה לו יד ושם״ כאחד מגדולי הארץ. אכן, כעבור שנתיים מיום בואו אנו מוצאים את אברנבאל כחצרן המהימן ביותר בפמליה של מלך נאפולי. דומה שלא התקשה כלל, או אך מעט, להסתגל לחצר המלוכה החדשה. פֶראנטֶה 1 היה בנו הבלתי חוקי של אלפונסו V, שהיה ממלכי אראגון ודודו של פרדיננד מלך ספרד. המשטר, ההליכות והלשון היו במידה רבה כאותם של אראגון, ודומה היה כאילו שירת בחצר מלוכה ספרדית. אבל היתה זו חצר כמו בזמנים הטובים משכבר הימים, שקדמו להקמת האינקוויזיציה ושבהם עדיין היתה מדיניותה של המלוכה נוטה חסד ליהודים.
א־־על־פי־כן חייב היה אדם להישמר לנפשו. הטרוניות נגד היהודים בנאפולי גברו והלכו. בני המון העם ראו בכניסתם של החדשים שמקרוב באו פגיעה בזכויות ובאינטרסים שלהם, ותלו את הקולר בצווארם של המושלים. פראנטה היה מטרה לביקורת גוברת; וקשה היה לו ביחוד לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליו בגלל השמות שעשתה המגפה, שהביאו עמם הגולים. ״החולי היה ממאיר עד כדי כך, והתפשט במהירות מפחידה כל כך, שבמרוצת השנה הפיל למעלה מעשרים אלף חללים בין תושבי העיר."
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות- עמ' 86
מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.חדר היולדת ומיטתה
חדר היולדת ומיטתה
השמחה עם לידת תינוק חדש החלה מייד לאחר שהלידה עברה בשלום. היה זה חג הן למשפחה והן לקהילה כולה. בימים הראשונים עדיין הייתה היולדת תשושה, אך היא נדרשה להשתתף בשמחה המשפחתית. בכמה קהילות נערכו לקראת המבקרים, והכינו ליולדת מקום חגיגי מיוחד שבו תוכל לקבל את אורחיה בהתאם למצבה. קישוטו של החדר ביטא הן את שמחת הלידה והן את החרדה לשלומו של התינוק.
מפורסם מאוד חדר היולדת בתימן. באולם הגדול של הבית התקינו ליולדת מקום מיוחד באחת מפינות האולם. בפינה זו הניחו ארגז בצורת משולש שקצותיו נוגעים בקירות החדר, וכיסו אותו בשטיחים יפים וצבעוניים. מאחר שהיולדת הייתה בגדר נידה, יצר המבנה המשולש חיץ סמלי בינה ובין אורחותיה, וצורתו נחשבה למגינה מפני מזיקים. בחדר היולדת פרשו שטיחים צבעוניים וכרים סביב קירות החדר. על המדפים שבקירות הונחו בקבוקים ירוקים, אגרטלים וכלי נחושת ובהם מיני בשמים. על הזיזים תלו ביצים של בת־יענה, כדורי זכוכית צבעוניים ופירות מיובשים. כל אלה באו לנוי ולקישוט ולהגנה מפני עין הרע וכמו המשולש, שלצורתו נלוותה משמעות ארוטית, היו סימן לפוריות. נהגו להקטיר קטורת בחדר היולדת לבישום האוויר ולגירוש המזיקים. בחדר זה התכנסו הנשים, שבאו לבקר את היולדת ולברכה במשך ארבעים יום לאחר הלידה. האורחות הגיעו בדרך כלל בימי השבוע אחר הצהריים, ונהגו לשתות קפה ולעשן נרגילה; בשבתות הן התכבדו בצימוקים ובאגוזים. היולדת עצמה לבשה שמלה רקומה וחגיגית(לולוי), וענדה תכשיטים וצמידים מהודרים.
גם בין הספרדים באימפריה העות'מאנית השקיעו מחשבה ודמים מרובים בסידור ובקישוט חדר היולדת. את המקום המרכזי תפסה מיטת היולדת(בלאדינו: קָאמָה דֶי פָּארידָה), מיטה מיוחדת שהובאה לחדר היולדת ועוטרה בעושר והדר רב. בעת החדשה השתמשו במיטת מתכת גבוהה בעלת מעקות לראשה ולמרגלותיה. על המיטה פרשו את מערכת כלי המיטה המפוארים שקיבלה האישה בעת נישואיה כחלק מנדונייתה. כלי המיטה היו מעוטרים ברקמות זהב עותימאניות מפוארות או בתחרת יד. מעל המסגרת העליונה נתלה אפריון גדול, אשר הסתיר את היולדת כאשר שכבה במיטה. מקומה המרכזי של המיטה הובלט גם באמצעות מפה ריבועית (בּוֹגוֹ, בּוֹחְגָ'ה), שנתלתה על הקיר מאחוריה, ויריעה רקומה בחוטים צבעוניים או חוטי מתכת (יירו דֶי קָאמָה) שנפרשה לרגליה. בני השכבות דלות האמצעים, שלא יכלו להרשות לעצמם מיטת יולדת מפוארת, שאלו מהשכנים ומקרובי משפחה רקמות שונות ובהן עיטרו את מיטת היולדת. מנהג סידור מיטת היולדת מוכר גם מהחברה המוסלמית, והיה ידוע גם בקרב האצולה המערבית באיטליה ובצרפת עד המאה השמונה־עשרה.
לידת בן לעומת לידת בת
מִיַּלְדַּת – אִם הוּא זָכָר, נִתֵּן לָךְ מָנָה יָפָה
אִם תֹּאמַר הִיא נְקֵבָה, סְתוֹם פֹּה וְגַם שָׂפָה.
מְיַלֶּדֶת – אִם הוּא זָכָר, נִתֵּן לְךָ מָה שֶׁתִּרְצִי
אִם תֹּאמַר הִיא נְקֵבָה, מֵעֵין הַמַּחַט תֵּצְאִי.
שיר עממי של יהודי צפרו, מרוקו; מצוטט מתוך: א׳ בשן, יהדות מרוקו,
תל־אביב 2000, עכר 220.
כבכל חברה פטריארכלית הייתה גם בארצות האסלאם העדפה ברורה ללידת בן זכר. להעדפה זו סיבות ברורות בחברה הפטריארכלית המסורתית: הבן נושא את שם האב לדורות הבאים, ואילו הבת עוזבת את בית הוריה ומצטרפת למשפחה אחרת. לידת הבת מצריכה את האב לגייס כספים לשם נדונייתה, ואילו לידת בן אינה גורמת למעמסה מעין זו על ההורים (אם כי בחברה המוסלמית הקפידו גם על תשלום מוהר). ועוד, גידולה של הבת לווה כל העת בחששות כבדים – שמא לא יימצא לה חתן מתאים או שמא לא תלד ילדים. יתרה מזו, בנות לא תרמו בדרך כלל להגדלת הכנסות המשפחה, בעוד הבנים יכלו לעסוק בפרנסת המשפחה וכלכלתה מגיל צעיר יחסית. בהישארו בתחום משפחת הוריו גם לאחר נישואיו, הבן נטל על עצמו את עול הפרנסה וביכולתו היה לכלכל את הוריו ולסייע בידיהם לעת זקנה. בחברה היהודית קיבל יתרונו ביטוי נוסף בזכותו לומר בבית הכנסת קדיש על הוריו עם מותם. לפיכך, אב שלא נולדו לו בנים ראה עצמו פגום או כמי שנענש.
העדפת הבן על הבת באה לידי ביטוי מובהק במקורות התלמודיים. אמנם בית הלל קובעים שחייב אדם להוליד זכר ונקבה, אך לדעת בית שמאי החובה ההלכתית היא "שני זכרים" (יבמות ו, ו). חכמי התלמוד לא המעיטו בחשיבותן של הנשים, אך פסיקתו של ר' יהודה, "אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות", חזרה ונשנתה פעמים אחדות (קידושין פב, ע״ב; סנהדרין ק, ע״ב; בבא בתרא טז, ע״ב; פסחים סה, ע״א); ואילו בשמו של ר' שמעון בר־יוחאי נמסר, ״כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב" ה מלא עליו עברה [= כעס], שנאמר ׳והעברתם את נחלתו לבתו׳ [במדבר כז, ח]״(בבא בתרא קטז, ע״א). ואם כך, מדוע בכל זאת נולדות בנות? מסביר המדרש: "שלושה דברים אין אדם רוצה שיצא לו: עשב בקמה וחומץ ביינו ונקבה בבניו – ושלושתם לצורך העולם נבראו" (תנחומא, פרי חיי שרה).
גישה זו התרחבה והתחזקה בחברה היהודית בארצות האסלאם, מה גם שהחברה הכללית הקנתה לכך חשיבות רבה בחיי היום־יום, כגון המנהג לקרוא לאב בתואר כבוד על שם בנו הבכור. לידת בן באה לידי ביטוי בעריכת ברית מילה וטקסים מרשימים, ואילו לידת בת לא הייתה כרוכה על־פי רוב באירוע ציבורי. לידתו של בן הוסיפה שמחה וששון בבית, ואילו לידת הבת גרמה לצער ודכדוך לאב וליתר בני המשפחה. ההורים, ובייחוד האב, הוטרדו מן הדאגות המצפות להם בתהליך גידולה עד לנישואיה ואפילו לאחריהם, כגון החשש שמא תהא עקרה. לפיכך התפתחו מנהגים עממיים שונים, פתגמים, שירים וברכות, המבטאים את הציפייה הדרוכה למין הוולד והעדפתו של בן זכר. בין יהודי תימן, למשל בירכו את בעל הבית בברכת המזון ״בבנים שיהיו עוסקי בתורה ומקיימי מצוות בישראל ובבנות שלא ימותו".
כבר בעת מסיבת הכלולות החלו להביע תקוות ללידת בן. בקהילות אחדות איחלו לזוג הצעיר, "בשנה הבאה, אם ירצה השם, נבוא לברית מילה״. ברכה נפוצה לחתן בקהילות המזרח לאחר החתונה היא ״תזכה לבנים זכרים״. נפוצו גם סגולות שונות להולדת בן זכר. במרוקו, למשיל הושיבו ילד קטן על מיטת בני זוג שזה עתה נישאו כסגולה לבנים, או עלו לקבר צדיק ונדרו כי אם ייוולד בן ייקרא הוולד בשמו. סגולות מעין אלה נחשבו חיוניות לאישה שהרבתה ללדת בנות, על מנת שבעזרת הסגולה ישתנה גורלה. למשק בין היהודים ההרריים בקווקז עשו לאמן של בנות טבעת מיוחדת מכסף, שתמורתו נאספה ממשפחות בהן נולדו בנים. בתחתית החלקה של הטבעת נחרטו פסוקים, והאישה ענדה אותה כסגולה עד סוף ימיה. במרוקו הציעו לבעל לתרום ספר תורה לבית הכנסת, ולאישה שילדה רק בנות לבלוע ערלה של תינוק שנימול לא מכבר.
דרכי ההודעה לציבור על לידה מוצלחת מורות כשהן לעצמן על הגישה השונה ללידת בן לעומת לידת בת. השוני ניכר לעתים אפילו בשפה שבה השתמשו. על לידת בן בישרו בעברית, ואילו על לידת בת, אשר הובנה כעניין פנים־נשי, המרוחק מהדת הרשמית ומעולם הלימוד הגברי, בישרו בשפת המקום. במרוקו, למשל כשנולד בן קראה המיילדת בעברית"ברוך הבא״, וכשנולדה בת הושמעה הברכה בערבית: מְסְעוּדָה מִימוּנָה (מאושרת ובמזל), או מְבַּארְכָּה מְסְעוּדָה (מבורכת ומאושרת). בין יהודי בגדאד נחשב הדבר לכבוד גדול לאישה בחדר הלידה לצאת ולהודיע את הבשורה על הולדת בן לכל הממתינים בחוץ, והיא הודיעה זאת בפנים קורנות ובקריאות שמחה. ואילו אם נולדה בת, כל אחת מהנשים ניסתה להתחמק ולהטיל את המשימה על חברתה. זו שלבסוף נבחרה יצאה באי רצון ובקול חרישי הודיעה: ״האישה ילדה, בעזרת השם ייוולדו אחריה בנים" (וַלְדִת… אִנְשאללָּה עַלַא ראסְהָא אלִבְּנִין).
כשנולדה בת בכורדיסתאן לא מיהרו להודיע לאב, ואם הלידה התרחשה בלילה אף לא טרחו להעירו. ילדים בכורדיסתאן אף קראו קריאות לעג וקנטור מאחורי גבו של אב שנולדה לו בת, בייחוד אם היה דל אמצעים וחסר כוח להגן על עצמו. לעתים העלבון היה כה רב, עד שהאב נמנע מלצאת מביתו כשבועיים לאחר הלידה. נשות הכפר באתיופיה ששהו עם היולדת בשעת הלידה, בישרו על לידת בן בשתים־עשרה קריאות שמחה, ואילו כשנולדה בת הסתפקו בתשע קריאות. בצנעא אמנם לא הקפידו על עניין זה, והברכה לאבי היילוד, בין זכר ובין נקבה, הייתה ״סימן טוב״, ואולם אם נולד זכר הוסיפו: "תזכה לראות בתורתו וחופתו ומעשיו הטובים".
היחס אל האישה נקבע על־פי האמונה המקובלת כי האישה אחראית למין הוולד. מעמדה של אם שילדה הרבה בנות ללא כל בן נפגע קשות בעיני בעלה ומשפחתו, ולעתים היא אף ספגה מהם גערות. אב שהוליד כמה בנות באפגניסתאן ובאיראן ראה את עצמו אומלל והטיח את כעסו ביולדת המביאה בנות, ואילו בעיראק נודעו אירועים קיצוניים שבהם פרק אבי הבנות את רוגזו על האישה בהכאתה או אפילו בנטישתה. במרוקו היו פוסקים שהתירו לאב שיש לו בנות בלבד לשאת אישה שנייה. קללה נפוצה לגבר בין יהודי בגדאד הייתה, ״בעזרת השם יהיו לך שבע בנות" (אִנְשַׁאללָּה יצִירוֹּן סַבְּעָה); דהיינו, נכונו לו דאגות וצרות למשך שנים רבות. כמו כן, כמו בחברה המוסלמית גם בין היהודים נפוץ הכינוי המבזה לאבי בנות בלבד אבו אלבנאת.
עם זאת, היו שראו בחיוב ילדה ראשונה, בעיקר האימהות, בשל הציפייה שהבת תשמש יד ימינה של האם ותעזור לה בעבודות הבית. וכך, למרות הביקורת נגדה מצאה היולדת נחמה אישית בלידת בת. בין יהודי מרוקו הספרדית, למשל, נפוץ הפתגם: ״ברוך הבית שיש בו בת לפני בן". בקהילות רבות לידת בת התקבלה ברצון לאחר שבמשפחה נולדו מספר בנים; אבל השמחה הייתה רבה לאין ערוך כאשר נולד בן לאחר מספר בנות.
היו רבנים שביקרו את ההעדפה של בנים לעומת בנות בקרב בני קהילותיהם. דוגמה מובהקת הם הדברים שמביא החכם הספרדי הידוע מסרייבו, הרב אליעזר פאפו:"… ראיתי מנהג רע באילו מקומות שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק וליצנות, זה אומר הקור גדול וזה אומר הסרחון גדול וכהנה דברים של ליצנות, עד שמי שנולדה לו בת, אינו מוצא מקום להחבא מגודל הרדיפה […] ויותר מזה יש שטות גדול בקצת בורים, שאם ילדה אשתו זכר אוהבה ומכבדה כבוד גדול ואם נקבה תלד, מרחקה ואינו נכנס אצלה, ורבה העזובה והעצבה" (פאפו, עמי יח). הרב חיים פלאגיי, מגדולי רבני האימפריה העותימאנית במאה התשע־עשרה, חזר וציטט את תוכחתו של הרב פאפו בספרו תוכחת חיים (ירושלים תשל״ג [מהדורה ראשונה: אזמיר תרל״ד], עמי רפג).
פתגמי עדות בנושא לידת בת לעומת בן
מרוקו: אב לבנים מזמר, כל הלילה נרו דולק; אבי הבנות מהרהר, כל הלילות נרו מכובה.
מרוקו הספרדית: שתי בנות ואם, לצנינים בעיני האב.
עיראק [על קשיי השאת בת]: הבת כמו התפוח; אם תשאירו ימים רבים – סופו להירקב.
עיראק: גם אם יש בה (בבת) תרופה לחולי, היא אינה רצויה.
עיראק: בן משוגע ולא בת יפהפייה.
סלוניקי: א. המגדל בן – זהב טווה / המגדל בת – צמר טווה. ב. הכלה בחיתוליה – בארגז בגדי כלולותיה.
תורכיה: אתם דוממים כאילו נולדה לכם בת.
ברכה מסורתית של האם לבנה בכורדיסתאן: שבעה בנים שיהיו לך.
הרב חיים משאש
חי בסוף המאה השמונה־עשרה ובתחילת המאה התשע־עשרה בעיר מכנאס שבמרוקו. התפרסם עוד בימי חייו כחכם וכידען גדול בתורה. נודע בחסידותו ופרישותו. מסופר עליו שלמרות הפצרות בית הדין שבעירו לא הסכים לחתום על פסקי דין בגלל חששו לטעות; וכן, שלטבעת שלו היו סגולות רפואיות, והיא עברה מיד ליד בכל ערי מרוקו. עוד מסופר שהיו נותנים את מקלו לנשים הרות שסבלו מכאבים, וכאביהן היו נפסקים מייד. חיבר ספר חידושים לתורה – נשמת חיים (מכנאס 1949; ירושלים 1996).
הרב יצחק אבן־ואליד (1870-1777)
מחשובי הרבנים של תיטואן שבמרוקו במאה התשע־עשרה. עוד בחייו נחשב לקדוש וצדיק. בביתו היה בית כנסת, בית מדרש וספרייה גדולה. ביום ההילולה שלו, ט׳ באדר, נהגו יהודים רבים לעלות לקברו, וגם מוסלמים הצטרפו אליהם. לפי המסורת המקומית ניצלה העיר מהתקפת פורעים בזכות נס שחולל אבן־ואליד – אורות נדלקו לפתע מעל קברו. חיבר את ספר השו״ת ויאמר יצחק (ליוורנו 1876).
הרב אליעזר פאפו(בן יהודה) (1829-1785)
מגדולי רבני סרייבו והבלקנים. התפרסם בימי חייו כחסיד ופרוש. בהיותו בן 27 נתמנה רב ומורה צדק בקהילת סיליסטרה, שם לימד תלמידים רבים ושם נפטר. חיבר ספרים רבים בענייני הלכה ובנושאי מוסר, ביניהם ספר הדרכות מוסריות בשם פלא יועץ – תורת מוסר והשכל (איסתנבול 1824).
הרב חיים פלאגיי(1869-1788)
יליד אזמיר. היה גדול רבני תורכיה ומחשובי הרבנים במזרח כולו. ב־1837 נתמנה לאב בית הדין של אזמיר, ומאוחר יותר היה גם הרב של שש הקהילות הסמוכות. ב־1855 הוכר על־ידי הקהילה ועל־ידי השלטונות כ״רב כולל״ של אזמיר. תיקן תקנות רבות לחיזוק חיי הדת בעיר ולמען איסוף כספים ליישוב בארץ ישראל. חיבר ספרים רבים, ועשרות מהם הודפסו. רבנים מקהילות רבות פנו אליו בשאלות בענייני הלכה. ב־1865 מונה ל״חכם באשי״ – משרת הרב הראשי של אזמיר, והוא בן 77. גילו המבוגר הקשה עליו להתמודד עם מאבקי כוח פנימיים בקהילה. מחיבוריו: דרכי חיים (אזמיר 1921) – פירוש על פרקי אבות; כף החיים (אזמיר 1859); שו״ת נשמת כל חי (סלוניקי 1837-1832).
היכל
ארון קודש או חדר בבית הכנסת שבו שמורים ספרי התורה. מונח זה משמש בבתי הכנסת הספרדיים והמזרחיים.
מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.חדר היולדת ומיטתה-עמ' 37
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
משלחת מטעם ועד הקהילות, בראשות דויד עמר, שכללה גם את סגני הנשיא מקהילות קזבלאנקה וטטואן, מארק סבאח וג. צרפתי, הגיעה לפריס בסוף נובמבר 1957, בברכתן של הרשויות המרוקניות. המשלחת הייתה מצויידת בהחלטה של הוועד מיום 10 בנובמבר 1957, שבה ציין: ״קיומה של הגירה קולקטיבית במחתרת מהווה מכשול קשה בפני הרמוניזציה מלאה של יחסינו עם בני ארצנו המוסלמים. הוועד סבור, שההגירה הזאת מזיקה הן לאינטרסים של האומה, והן לאלו של האוכלוסיה היהודית״.
מטרתה של המשלחת הייתה לשכנע את הארגונים היהודיים הבינלאומיים ללחוץ על ממשלת ישראל, כדי שתפסיק את העלייה המחתרתית ״כדי לאפשר את הסדרת הבעיות הפנימיות מתוך רצון טוב ובאווירה של אמון אל מול הרשויות המרוקניות״. זה היה צעד חסר-תקדים. אפילו אדם כמו המנהל הפוליטי של ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, שגילה אהדה כה רבה כלפי הרשויות המרוקניות, היה המום ממנו. הוא עמל לשכנע את אנשי המשלחת, שפניהם מועדות לכישלון מוחץ, אם יתעקשו ויסעו לניו יורק כדי לשטוח את תביעתם המפוקפקת.
השגריר הישראלי בפריס, כשקיבל את המשלחת, רוקן את השיחה מתוכן, כאשר העמיד פנים, שלא מדינת ישראל ולא הסוכנות היהודית, אינן מעורבות בשום צורה שהיא בתנועת ההגירה ה״ספונטנית״ הזאת. לדברי הדיפלומט הישראלי, האחריות רבצה אך ורק על הממשלה המרוקנית, והייתה זו תגובה לכך שהפרה את הזכות החיונית של חופש התנועה האישי.
מנהיגי ״הקונגרס היהודי העולמי״ הציעו, כדי לבחון שוב את רצונן הטוב של הרשויות המרוקניות, לעצור באופן זמני את ההגירה המחתרתית. המנהיגים הציונים לא ראו זאת כך. הם דגלו במקום זאת בעידוד ההגירה המחתרתית, ולא הסתירו שברצונם לנצל לשם כך את ביקורו הראשון של המלך המרוקני בארה״ב – ביקור אשר היה בעל חשיבות רבה למרוקו – כדי לארגן מסע הסברה נרחב להגברת המודעות בקרב דעת הקהל בארה״ב.
נשיא ״הקונגרס היהודי״, נחום גולדמן, התנגד בתוקף לתוכנית להוציא, בעת הביקור המלכותי, את חברי תנועות הנוער הציוניות להפגין ברחובות ניו יורק למען חירות ההגירה של אחיהם, היהודים המרוקנים. הוא העריך, שלא כדאי יהיה לפגוע במלך בצורה כלשהי, משום שרצונו הטוב לא היה מוטל בספק, ורחשי הידידות שלו כלפי היהודים היו ידועים.
נחום גולדמן, בצטטו דוח של שגריר ארה״ב ברבאט, דייוויד פורטר, העיר שהעלייה המחתרתית לא התנהלה בדיוק במחתרת. היא המשיכה להתנהל, משום שהרשויות המרוקניות הואילו בטובם לעצום את העיניים. השגריר אישר למעשה: ״שאילו המשטרה המרוקנית הייתה רוצה בכך באמת ובתמים, יכלה לעצור את כל הפעילים הציונים תוך לילה אחד, ולהפסיק, אחת ולתמיד את העלייה המחתרתית״.
לבסוף, הצדדים הנוכחים בחרו בדרך ההסכמה הדיסקרטית. המלך קיבל בניו יורק את פניהם של נציגי הקהילות היהודיות האמריקניות, ואשרר בפניהם את העובדה שאין כל אפליה כלפי נתיניו היהודים. הנשיא אייזנהאואר וחברי הקונגרס אף הם העלו את העניין, ומוחמד החמישי שב ואשרר את עמדתו זו לנוכח כל אנשי שיחו האמריקנים. יתרה מזו, הוא יידע באופן דיסקרטי את אנשי שיחו מן ״הקונגרס היהודי העולמי״ שהוא יפקח על הסרת ההגבלות, אפילו לגבי ההגבלות הזמניות, להענקת דרכונים.
ואכן, ב-28 בנובמבר 1957, עוד לפני שמוחמד החמישי חזר מניו יורק – שם נשא מעל לדוכן הנואמים באו״ם נאום שמתינותו זכתה להערכה רבה – שר הפנים פרסם ברבאט תזכיר, שאישר ביטול כל אפליה בין המרוקנים, ואת העובדה שכל היהודים שרצונם לעזוב את מרוקו עם משפחותיהם, רשאים לעשות כן, וזאת על פי רצון המלך.
עם שובו של המלך למרוקו, ב-12 בדצמבר 1957, ראש שירותי הביטחון שלח צו סודי נוסף למושלי הפרובינציות, ובו בוטל הצו הקודם:
״הממשלה המרוקנית החליטה לאחרונה, שלא להפלות בין היהודים למוסלמים בכל הנוגע למתן דרכונים, עקב הזכות של כל אזרח לחופש תנועה בתוך המדינה ומעבר לגבולותינו, ולהיענות בחיוב לכל בקשה לקבלת דרכון או תעודות זהות.
צעד חדש זה ייושם לגבי כל האזרחים המרוקנים. הממשלה החליטה כך, כדי שלא להעניש את החפים מפשע במקום את האשמים. אולם אין פירוש הדבר שהציונות תוכל להמשיך את פעילותה, ולהגביר את התעמולה שלה בתוך הארגונים היהודיים. חייבים ליידע את החברים ואת המנהיגים של התנועות הציוניות בכל הזדמנות אפשרית, שפעילותם מנוגדת לאינטרסים של המדינה ועלולה להביא לתביעה משפטית…״
אולם הייתה זו הפוגה בלבד, משום שהבעיה האמיתית, זו שעסקה דווקא בהגירה החשאית, המכוונת לישראל – לא טופלה. הגם שעקרון חופש התנועה אושרר, הרי שהתלוותה אליו הסתייגות כבדת-מישקל: אל לו להביא תועלת ״לאויב״ הציוני. בעיית התנועה החופשית אשר נפתרה לעת עתה, לא איחרה לצוץ שנית עקב השפעה משולבת של ההתקרבות לפאן- ערביות של נאצר ושל אי-ודאות פוליטית מבית.
בעיית הדרכונים וההגירה היהודית הייתה, למעשה, אחד מן האמצעים ששימשו את האופוזיציה משמאל, בהנהגת מאהדי בן בארקה, למתוח ביקורת על הממשלה המרוקנית. בסתיו אורגן משפט גדול בטאנג׳יר, שנועד לרפות את ידי הציונים ולדכא את רוחם, נגד קבוצה של מהגרים אומללים שנעצרו כאשר התכוננו לחצות את הגבול סמוך לסאוטה. גזר-הדין היה רחום למדי, בסופו של דבר, אולם הנזק הפסיכולוגי שנגרם עקב המישפט היה עצום.
היות ש״קול הקהילות״ לא הופיע יותר, היה זה ״לאנפורמאסיון ז׳ואיב״, (L’Information Juive) מאלג׳יר, שעסק באופן האינטנסיבי ביותר בבעיותיהם של יהודי מרוקו. בגיליון מנובמבר 1958, העתון הזהיר את האנשים מפני ״פסיכוזה של פחד, שללא ספק חסרת-היגיון, ולבטח מוגזמת, השוררת בימים אלו בחוגים היהודים המרוקנים״ והקדיש מקום בטוריו לקרלוס דה נקרי.
במאמר ארוך מאוד שהוקדש למשפט הזה, ולאחר ששאל את עצמו ״אם לא טעה כאשר יעץ לאחיו להמר על מרוקו״, קרלוס דה נסרי סיכם בנימה שהייתה אופטימית למרות הכול, בהללו את הסניגור של הנאשמים:
״עו׳׳ד בן ג׳לון הוא התגלמות עורך־הדין והמנהיג הדמוקרטי כאחת. הוא טוען במקביל לטובת עניינם של היהודים הכלואים ולעניינה של החירות. הוויכוח מתעורר. הבעיה האמיתית מוצגת בכל חריפותה, ללא ערפול וללא ניסוחים מליציים: חופש התנועה של היהודים המרוקנים. הוא מוכיח שאין חוק האוסר על היהודים לעזוב את הארץ, ולכן עד כמה הייתה שרירותית ההתנהלות האדמיניסטרטיבית שהערימה קשיים בפני העזיבות, ובייחוד כמה היה בלתי- צודק בעליל – לעצור את העוזבים, ולרצות להרשיעם , על סמך טקסטים שאינם קיימים.
הוא מזכיר את המדיניות הליברלית שהממשלה המרוקנית הראשונה נקטה – ממשלה שהוא היה חבר בה בתפקיד שר האוצר – מדיניות שיושמה כאשר הניחו לכל יושבי מחנה אזמור לצאת, ומלין כלפי הממשלות שבאו בעקבותיה, על כך שלא המשיכו ללכת בדרך היפה כל־כך ההיא. הוא מזכיר את ההצהרות השיוויוניות מפי המלך… אם כן, לא הכול אבוד עבורינו, עבור כולם. ובאולם השרוי במתיחות, שבו יושבים דחוקים בני המשפחה, הידידים, הצופים, שבו הנאמנים האחרונים לצדק באו להיווכח מה יעלה בגורל הצדק המרוקני, חולף אז רחש של תקווה.״
התקווה הזו לא התגשמה. ממשלת באלאפרג׳ התפטרה ב-25 בנובמבר 1958, וב-24 בדצמבר 1958 מוחמר החמישי הטיל על מנהיג האיגודים המקצועיים, עבדאללה איברהים, שהשתייך לאגף השמאלי של ״איסתיקלאל״, להקים את הממשלה הרביעית תוך שנתיים, מאז העצמאות.
ראש הממשלה החדש, עבדאללה איברהים – מנהיג של האיגודים המקצועיים, אשר עשו ״חיים קשים״ לחברם למפלגה, אחמד באלאפרג׳ ־ היה האיש המתאים לרוטציה. הוא נקט, בכל הרמות כמעט, עמדה הפוכה לזו של קודמו השמרני, וביקש לשלב את מרוקו, הן במישור הכלכלי והסוציאלי, והן בזה הדיפלומטי, במסלול הערבי, של העולם השלישי, של זה הנייטראלי והבלתי-מזדהה. הוא דגל בגישה של התערבות המדינה וולונטריסטית, ונטה יותר לדגמים של סין ויוגוסלביה מאשר למודל המערבי. לכן ניסה להשתחרר מן התלות הבלעדית בצרפת, לזרז את החזרת אדמות הקולונים האירופים, לקדם את רפורמת הקרקעות ואת ההלאמות במיגזרים החיוניים, ולצאת מן המודל של תת-התפתחות, על ידי החלת תוכנית חומש שאפתנית, שביקשה לשנות את המבנה של דגם ההתפתחות שהוריש הפרוטקטוראט.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'75
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי
רבי שמואל הצרפתי
רבי שמואל הצרפתי ב״ר אברהם נולד בשנת הת״כ (1660). מקום הולדתו המדוייק, אינו ידוע. אפשר שהיתה זו אחת משתי הערים פאס או סאלי. כמו כן עלומים פרטים על תקופת ילדותו ונעוריו; שמות מוריו ורבותיו, ומקום מושבם. אולם, מספר פעמים הזכיר ר׳ שמואל את העיר סאלי כמקום שבו חיבר את חידושיו, בסוף מסכת עירובין: ׳חידשתי זה בסלא יע״א וקלסוהו המעיינים׳. את פירושו למסכת הוריות מסיים:
אמר המחבר עיינתי מסכתא זו בעיר סלא יע״א, שנת לכ״ן שמ״ח [תמ״ח ־ 1688] …ואני בן כ״ח שנה… יהי רצון שכשם שזכיתי לכתוב חידושי מסכתא זאת, כך נזכה לכתוב בכל השיתא סדרי משנה…
אולם, אין לדעת אם דר בסאלי בקרבת בית אביו לעת הזאת, או שמקום ישיבתו הקבוע היה פאס, ואל סאלי הגיע רק לביקור משפחתי. ציונים ביוגרפיים השזורים בכתביו, אינם מאפשרים להגיע למסקנות ברורות בסוגיית המקום. בהקדמה לחיבורו ׳דברי שמואל׳ הוא מספר, כי את חידושיו למסכת ברכות, כתב שעה שהיה מלמד בישיבה ׳תלמידים קטנים הרבה הרבה המתחילים בלימוד הגמרא׳. אך הוא אינו נוקב בשם המקום שבו נערכו הלימודים. תלמידו, ר׳ יוסף ביבאס, כותב בהקדמה לספר ׳דברי שמואל׳: ׳אדוני מורי ורבי מנעורי גדלני כאב, אני הוא הפעוט והקטן מקטני תלמידיו…׳. כלומר, הוא למד לפני רבי שמואל תקופה ממושכת מגיל הילדות. אך אינו מזכיר את שם העיר בה נערכו הלימודים, אם כי יש רגליים להשערה שהיה זה בעיר סאלי, כיון שמשפחת ביבאס ידועה בעיקר בסאלי, ואינה שכיחה בעיר פאס. כנראה שר׳ יוסף היה גם קרוב משפחה לרבי שמואל מצד אמו. אישוש לכך ניתן למצוא גם בדברי רבי שמואל בחתימת אחד מפירושיו.
וזכות רבינו הגדול וזכות אבותינו הקדושים יגן בעדינו ובעד כל עמו ישראל בכלל, כדי שיסלק האל חרון אפו מעל כל עמו ישראל ומעלינו בכלל, ויסיר הדבר מעלינו, שבעונות הרבים נתפשט כצרע״ת ברוב המערב אשר שמענו שמעם, ובפרט פה עיר סלא יע״א אשר אני יושב [בביתי] זה שנת התל״ח ליצירה, יום ראשון לראש חודש אלול המרוצה ואני כבן שמונה עשרה שנה.
בתקופת הדפסת חיבורו, ישב ר׳ שמואל בפאס וכיהן בה כדיין בבית־ הדין. עוד בחיי אביו, הוחזק ר׳ שמואל כתלמיד חכם ודרשן, ואף כי הדרשות שהגיעו לידינו ממנו – שחלקן כתובות ערבית ־ הן מקוטעות וחסרות, יש ללמוד כי את דרשותיו נשא בנוכחות חכמים ובתוכם אביו.
נראה כי את חידושיו על התורה נשא במקהלות עם, כפי שהוא עצמו מזכיר: ׳ודע כי אחרי כתבי גם אחר שדרשתי ענין זה ברבים ביום שבת קדש וישכחוהו ת״ל, בא לידי פירוש הרב אבוהב וראיתי שכתב כדברי ממש…׳. והנושא הוא דיון ביישוב השגות הרא״ם על פירוש הרמב״ן לתורה, ומכאן שבדרשתו נכחו תלמידי חכמים רשומים.
אשתו של ר׳ שמואל היתה ככל הנראה מהעיר תיטוואן, מה שמסביר לנו את שהייתו מדי פעם בעיר זו, וכמה מחידושיו נכתבו בה: ׳עיינתי זה יום שבועות בטיטואן יע״א וכתבתיו שם יום ב ט׳ לסיון משנת אמ״ת …׳.
רבי שמואל גילה התעניינות רבה בבני משפחת צרפתי שנפוצו בארצות אחרות. כששמע מפי רבי שמואל הלוי, שליח העיר חברון, על ר׳ יוסף נתנאל צרפתי מאמסטרדם, ביקש מהיעב״ץ, שינסח עבורו מכתב במליצה ובחריזה נאה, אל ר׳ יוסף נתנאל, וכך כתב בין שאר דבריו: ׳איך שאול שאל האיש החשוב הגביר הנכבד והמיוחס לנו ולמולדתנו העמק שאלה, ־נשמח ויעלוז לבבנו בהתודע יוסף אל אחיו, כי קרוב לנו האיש החשוב מגואלינו הוא ולו משפט הגאולה…׳.
רבי שמואל היה ידוע חולי ונפטר צעיר לימים, בהיותו כבן חמשים ושלש, ביום שלישי ב׳ באב התע״ג(1713). מהקינות שקוננו עליו חכמי הדור, הגיעו לידינו הקינות שחיברו היעב״ץ מפאס, ורבי משה אבן צור מסאלי. מההספדים שנאמרו עליו, השתמר ההספד שנשא עליו רבי שמואל דאבילא בעיר סאלי. כן השתמרה איגרת תנחומים ששלח היעב״ץ בפטירת רבי שמואל, לבני המשפחה בעיר סאלי. האיגרת הופנתה ׳להחכם כה״ר יעקב ביבאס נר״ו, והנבון החכם כה״ר אהרן הצרפתי נר״ו, והנבון וחכם כה״ר יצחק צרפתי נר״ו, והנבון כה״ר עזריאל הצרפתי,. הנמענים, מבני משפחת צרפתי, היו כנראה אחיו או דודיו של ר׳ שמואל, ור׳ יעקב ביבאס שכנראה היה סבו.
ידועים לנו שניים מבניו: ר׳ אברהם ור׳ וידאל. שניהם טיפלו במסירות בעזבונו הרוחני, והצליחו להביא לדפוס כמה מחיבוריו. ר׳ אברהם יצג את משפחת הצרפתי במשפט חזקת החצר הנ״ל, ותואר כ-׳המשכיל הנבון כה״ר,. הוא שהה תקופת מסויימת בתיטוואן והיה שולח משם סחורות לפאס. הגיעה לידינו תביעה שהגיש בשנת תפ״ג(1723) נגד ר׳ אברהם בן פגין, בטענה שהמל״ף [בד משי] ששלח מתיטוואן, היה מונח בביתו של הנתבע בפאס, והלה שלח בו יד והשתמש בו לפרעון הקנס שהעלילו השלטונות על בני משפחתו. הנתבע הודה שאכן הסחורה היתה מונחת בביתו, אך טען כי הוא לא שלח בה יד, אלא אחיו אלעזר שהוא שותפו של התובע.
בעת פטירתו של רבי שמואל, היה בנו ר׳ וידאל עדיין עול ימים וטרם נשא אשה.
עמלו בתורה
רבי שמואל מצעירותו נטה שכמו לעול תורה, ומצא בה את חדוות חייו. אהבתו לתורה, היתה כאש יוקדת בקרבו. ודבר זה בוקע ועולה פעמים רבות מתוך חידושיו. הוא הצטער צער רב, על טרדות שהזמן גרמא שמנעו ממנו להתמיד בלימודו, כפי שתיאר בהקדמותיו לחיבוריו. רבי שמואל שקד מאוד על לימוד מדוקדק, מתוך ענוה אמיתית ולהיטות לדעת ולהבין את הסוגייה על בוריה. בחיבוריו הוא מרבה לתאר את עמלו בתורה: ׳ואין אני שולח יד לכתוב שום דבר אלא עד שאני טורח לעיין בכל מאמצי כחי, וסוף סוף אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ומהשי״ת אשאלה עזר וסיוע והוא יצילנו משגיאות כי״ר,.
ועוד כתב: ׳ודע כי עיינתי ודקדקתי והעמקתי עד מקום שיד שכלי החלושה והקלושה מגעת, וזהו מה שהשיגה ידי יד כהה,. הוא חזר מספר פעמים על דברים שכתב, כדי לבדוק היטב שלא נפלה בהם טעות: ׳אחר שחזרתי כמה פעמים על כל מה שכתבתי בזה המאמר, ושמחתי שמחה גדולה, בא לידי ספר צפנת פענח…/ מתוך השתוקקות למיצוי הכתוב ודיוקו, חש מחוייב להוציא מספר מהדורות לכתביו, כדי שלא ייכשל בפירושים שלא נתבארו ונתלבנו כל צרכם;
ויגעתי בו בעשר אצבעותי להוציא לאור דברי תורתנו הקדושה והטהורה וגם דברי מפרשיה רש״י והרמב״ן ז״ל. ושלשה מהדורות עשיתי בענין הלזה בשלשה זמנים מוחלפים. מהדורא קמא, בימי העליה. מהדורא תנינא, בימי העמידה. מהדורא תליתאה והיא זאת העיקרית, בימי הירידה ואני בשנת נ״ב תהלות לאל בשנת בעת״ה [התע״ב ־
1712] אחישנה ליצירה. ובשלשתן לדבר אחד נתכוונתי תהלות לשי״ת. וכל זה להודיעך כמה וכמה יגעתי בענין הזה לרוב התשוקה, ויגעתי ומצאתי בסייעתא דשמייא. וכמאמר רז״ל יגעת ומצאת האמן (מגילה ו ע״ב).
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי– עמ' 35
מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל
מעין השדים
״למטה בואדי הטחנות יש שדים. יש שם מעין שהערבים מכנים בשם: עין אלג׳ין.. אומרים שיש בו שדים המשמיעים קולותיהם המבעיתים מבטן האדמה״. ידיעה ראשונית זאת קולט כל ילד צפתי בעמדו ליד חבורת נערים מבוגרים ממנו בשנתיים שלוש. אז מתעוררת הסקרנות מפעם לפעם. האומנם שוכנים בבטן האדמה שדים. יש רצון לעמוד על טיבם. אך הפחד גבר תמיד, מה גם שהמרחק והדרך הקשה מונעים זאת עד אשר הילד מגיע לגיל שבו מתארגנת קבוצת נערים ויורדת בשבת לואדי. הדרך מפותלת, מסולעת, קירות זקופים ניצבים מעל הגיא העמוק מאז ימי בראשית. הדהירה במורד מסתימת ליד עץ תאנה עתיק, גבוה, רב פארות, שפרותיו המתוקים מעידים בברור על רוב המים הזכים המפכים מתחת לשרשיו. ואמנם מתחת לתאנה, מים טהורים ושקופים כבדולח נובעים בזרם איתן וממשיכים דרכם דרומה. והנה כעבור דקה או שתיים דללו המים, זרמם נחלש אט אט עד שנפסק כליל. החצץ שבאפיק מתיבש לחלוטין כאלו מעולם לא ראה מים. ואז דממה מוחלטת שוררת לאחר הרעש שהמים השוקקים העלו לפני כן. ומתוך הדממה הנוראה בין ההרים השגיבים בוקעים קולות מבטן האדמה. בקבוקים מבעיתים שעולים אל קירות הסלע מהדהדים בחלל הודי. חלחלה עוברת בהם. עולה במוח המחשבה על שאול המלך שהקולות מאוב ערערו את שלוות נפשו…
ממעל משקיפה התאנה הזקנה ירוקת הפנים הטובים ואומרת: ילדים, אני כאן שנים רבות… הורגלתי בשדים שמתחת לרגלי… שום דבר אינו מפתיעני יותר…״ יושבים הילדים שעות רבות לרגלי התאנה מבלי יכולת למוש מהמראה ומהקולות שלא מעלמא הדין. עם רדת הערב, כאשר מתארכים הצללים, מזדרזים לטפס במעלה הואדי שמא תתפוס אותם החשכה בקרבת המעין המכושף. הילדים שגדלו והפכו אבות לילדים יורדים מדי שנה למעין השדים כדי להראות לצאצאיהם את הפלא שבעיר הולדתם. אחת מתופעות הטבע הנהדרות שזמן הקדוש ברוך הוא לעיר הזאת וההנאה גדלה שבעתים בראותך כיצד הילדים נתפסים לאהבת הטבע הפראי וגדלים על זיכרונות הביקורים במקום.
אחד האבות הללו מספר: ״עברו שנים ובתי הגיעה לסיום בית הספר העממי. מורי הכתה ארגנו טיול לגליל העליון. מששמעתי שצפת נכללה בתוכנית, הצטרפתי ברצון כהורה מלווה. בהגיענו למבואות העיר הכרזתי שיש באמתחתי הפתעה. ״על מעיו השדים בודאי לא שמעתם״! הודעתי לילדים המופתעים. בינתיים גם נודע לי סוד התופעה. מתחת לאדמה קיים שקע שאליו זורמים המים, השקע מתמלא ואז המים פורצים מתוכו. מאחר שהזרם אל השקע חלש יחסית והיציאה מנו רחבה- מתרוקן ־־השקע מימיו במהירות העולה על כניסת המים לתוכו. ממש כמו ״סיפון". אולם את ההסבר המדעי על התופעה שמרתי בינתיים לעצמי כדי לאפשר לילדים לשאוב את מלוא ההנאה וההתפעלות מסתורין האופף את המעין…
נסענו בטיולית במשעול צר והגענו לתאנה. ההפתעה היתה באמת עצומה. המעין המהולל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. שפשפתי את עיני בתדהמה. שמא שוב חמדו להם לצון השדים…
יד אנוש אמרה לטבע: ״רב לך אנשי עירנו זקוקים למים זכים ומשיבי נפש הזורמים כאן ללא תכלית…״
כלאו את המעין ללא רחמים בצינורות ברזל נוקשים״.
מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל עמ' 24
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
רבי חיים כפוסי בעל הנס
קדוש ונערץ בקדושה העליונה היה רבי חיים כפוסי זצ״ל, בפי כל יהודי מצרים זה מאות בשנים. שמו המקודש נישא ברתת ובזיע וכשנשבעים שבועה חמורה היו משביעים בשמו. אף גויי הארץ מוקירים ומכבדים את שם רבי חיים, ומשביעים את היהודים בשמו. גם מצבת קבורתו הפכה למקום מקודש ולעליה לרגל. כל קשי יום מכתת את רגליו והולך לשפוך צקון לחשו לפני מצבתו. ״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו, וגדולי□ צדיקים במיתת□ זיע״א…״.
רבי חיים כפוסי זצ״ל נולד בראשית המאה הרביעית לאלף השישי. בהיותו נער גלה מעירו אלגי׳ר, והגיע למצרים. שם גדל בתורה ובמשך הזמן נתפרסם כפוסק מובהק, וכל גדולי הדור ההוא הוקירו והעריכו את גדולתו ורום מעלותיו. כגדולתו בתורת הנגלה כך היתה גדולתו בתורת הנסתר. הוא היה מתלמידיו של רבינו הארי׳׳זל ויצק מים על ידו. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא כרבי יעקב קאשטרו (מהריק׳׳ש), מהרי׳׳ט צהלון, מהר״ש דוראן ועוד. אחדים מפסקיו הוזכרו בתשב׳׳ץ ובתשובות הרדב״ז הישנות. הוא חיבר ס׳ ״ספרי חיים״ על הספרי והמכילתא. הוא הלך לעולמו ביום י״ב לחודש שבט שצ״א (1631) והיו ימיו כתשעים שנה. מקום מנוחתו בבית העלמין העתיק של מצרים וידועה עד היום הזה. — רבי יעקב ספיר כותב בספרו ׳׳אבן ספיר״ כי הוא ביקר על מצבת קבורת הרב, ״פה ראיתי מקום שם קבר עליו גל אבנים גדול כולו רטוב בשמן מהנסכים אשר ינסכו עליו כל איש ואשה אשר להם כל תפלה, כל תחינה, ואינם הולכים על קברו במנעלים, קדוש להם מאד, ומשביעים בשמו, ר׳ חיים…״.
גאון עוזינו החיד׳׳א בספרו שה״ג מערכת מ׳ סימן ט׳ כותב כי ״כל הנשבע לשקר על קברו נענש״.
במשך השנים בהיות רבי חיים זצ״ל יושב על מדין במצרים, כהו עיניו ונעשה סגי נהור, ליצני הדור התחילו לרנן אחריו כי השוחד שח״ו לקח, עיוור את עיניו. רבי חיים קרא לעצרת עם ודרש לפני הציבור. הוא אמר
בתוך קהל ועדה, כי ״שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד, וה' יודע כי נקי אנכי מעוון זה. אם האמת אתם שלקחתי שוחד, כן יהיה תמיד שהענן יכסהו ולא יוכל לראות כל ימיו, ואם חף אנכי מפשע ונזהר מאד בזה, יהי רצון שיאורו עיני כבראשונה ואזי ידעו כולם כי יש ה׳ שופט צדק ואמת, וה׳ אור לי״.
עם סיום דבריו, מיד האירו עיניו ונתקבלה תפלתו בהלו נרו, ומאז היה חותם שמו ״ה׳ ניסי חיים כפוסי״.
החיד״א כותב עוד, ״ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אח״כ הי נסי חיים כפוסי, כתיבה מאושרה.׳׳
רבי רפאל אהרן ראה צורך לתקן ולשפץ את מצבתו של רבי חיים, ואף תיקן מקום מיוחד לשמן שמביאים המשתטחים על קברו. וזה לשונו:
״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו. וגדולים צדיקים במיתתם זיע״א.
האמנם ראיתי בזה מנהג זר ומוזר אשר עושים המוני עם במצרים על קבר הרב ז׳׳ל, אשר לא נשמע כמוהו בשום עיר ומדינה. כי כל ההולך להשתטח על מצבת קבורתו ולשפוך שיחו, מוליך בידו בקבוק של שמן זית, ובפרט בערבי ר״ה ויוה״כ, ותחת להדליק השמן למנוחת הרב זיע״א שופכים את השמן על מצבתו, ובערבי ר״ה ויוה״כ שמרבים העם להביא שמ״ל, והכל נשפך על מצבת קבורתו, תהיה תעלה כבית סאתים מלאה שמן ההולך לאיבוד, ורק יהיה לתועלת הגוים השומרים את בית מועד לכל חי, כי לקטוהו ויאכלוהו, ויעשו בו צרכיהם. ומלבד הצער שהשמן הזה הולך לאבדון בלתי תועלת למתים ולחיים, עוד גורמים בזה שתים רעות: האחת שאין שוס אדם יכול להתקרב ולהשתטח על קבר הצדיק זי״ע מפני הטינוף והלכלוך, וצריכים רק להתפלל מרחוק. זאת שנית שהשמן בטבעו הורס את הקשה ממנו, וע״כ גם אבני גדר מצבתו, ישחתו ויהרסו לרסיסים כאשר כן הוא עתה. וזה פרי מנהג של שטות אשר הוא לעג וקלס ממש. ובחסדי ה׳
אשר עזרני אזרתי כגבר חלצי ודברתי עם גדולי העדה העי״א וקבצנו סך גדול לקיים עליו מצבה מפוארה, מאבני שיש גבוהה, ובסוף הבנין של המצבה נעשה שם מקום מיוחד לתת שם כל השמן הנידר והנידב למנוחת הרב זיע״א, אשר משם ישפך לתוך חבית של מתכת חזקה, עשויה בסוגר ומנעול, וכאשר תתמלא החבית מהשמן יודלק בעהי״ת בבית הכנסת הנק׳ על שם הרב ז״ל. וכבר אנחנו משתדלים בהקמתה. ה׳ יעזרנו עדכ״ש, וזכות הרב זי״ע תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל המתנדבים והמשתדלים בהקמתה, חיים עד העולם. הם ובניהם וכל אשר להם. אמן״.
על מצבת קבורת הרב הקדוש הנז׳ חרות מ״ק
הרב הקדוש מתלמידי רבינו האר״י ז״ל כמוהר״ר חיים כפוסי זצוק״ל
עלה לשמים יום י״ב לח' שבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחת
ותשעים ליצי׳
וסימנה ויהי כנהר שלומך לפ״ג זכר צדיק לברכה
אי״ש על העדה
לא רק לבני קהילת הספרדים היה רבי רפאל אהרן רב ומאור, אלא שבתוקף תפקידו כ״חכם באשי״ של מצרים ואגפי׳ על ידי מינוי רשמי במאמר שולטן תורקיה (משנת תרנ״ג־1893), הוא שימש רב ראשי וראב״ד לכל העדות, ואף הקהילה האשכנזית היתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הראשית הספרדית, אלא שההבדל היחיד היה בביכנ״ס מיוחד לקהילת האשכנזים ובנוסח התפילה. אולם בעניני הצבור הם התאחדו עם הספרדים וכל עיסקיהם ועניניהם הדתיים היו על שכמו של רבי רפאל אהרן. הוא קרבם אליו והיה דואג לצרכיהם, ומהנה אותם בעצה ותושיה ללא הבדל וללא משוא פנים. הוא ראה בהם עם אחד, בני איש אחד, ועדה אחת, ובכל לבו ונפשו עשה לקירוב שתי העדות.
בשנת תרנ׳׳ג (1893), הופיע בפני הקהילה האשכנזית, דוקטור אחד מרומנייה אשר ניצל את תמימותם ויושרם והתחיל להשתרר על עדה זו, באומרו כי הוא שליח מן השמים אשר בא לפדותם מיד ממשלת הספרדים, ותפקידו הוא לייסד קהלה מיוחדת לאשכנזים. ראשי הקהילה הספרדים לא התנגדו לחפצם של העדה האשכנזית, ואף הקצו להם קרקע לבית עלמין מתוך אחוזתם ונחלתם של הספרדים— ללא תמורה.
לא עברו ימים רבים והרב הרומאני הודח מתפקידו, כי נתגלה מהותו שאינו בר אוריין וכל מגמתו לחרחר ריב בין העדות. העדה האשכנזית אשר נהנתה מכל הזכויות וממעמד נכבד בתוך העדה הספרדית, לא יכלה לסבול את האי צדק שמבקש הדוקטור לעשות בתוך עדתם ואת השינויים הבלתי מתקבלים על הדעת. על כן נמנו וגמרו לסלקו מתוך קהילתם. אכן ”הרב״ הדוקטור עזב את מצרים בביזיון. לאחר מכן, התמנה לרב העדה האשכנזית (כמובן, שתחת פיקודו ובהסכמתו של ״החכם באשי,,) הרב רפאל גינצבורג, שהיה בר אוריין, תלמיד חכם וירא אלקים. רבי רפאל אהרן קירבו אליו ומלא אחר כל משאלותיו לטובת הקהילה. אך, כעבור שלש שנים חלה הרב גינצבורג ונאלץ לעזוב את מצרים כדי להתרפאות בחו׳׳ל ושם נלב״ע.
רב לעדת האשכנזים במצרים
מתוך דאגתו לאחיו האשכנזים ושאיפתו של רבי רפאל אהרן לביסוסה וחיזוקה של עדה זו, הוא מינה את הגאון רבי אהרן מנדל בהר״ן הכהן שבא מעיה״ק טבריה, לרב העדה האשכנזית. בהכירו מקרוב וביודעו, שרב גדול, תלמיד חכם מופלג ונעים ההליכות כהרב מנדל, בכוחו ובאפשרותו להנהיג את עדתו ולהדריכה בדרך העולה בית ה'.
אחדים מתוך העדה האשכנזית לא ראו בעין טובה את דבר מינויו של הרב אהרן מנדל הכהן בתור רבם, כי ידעו וראו את האהבה הגדולה והכבוד ההדדי ששרר בין החכם באשי לבינו. הם ראו בהתקרבותם העזה אבן נגף לתהליך הפרידה הגמורה מעדת הספרדים אשר חפצו בה וייחלו אליה. גם ראש העדה האשכנזית אשר היה איש פשוט, מצא פגם ברב מנדל, אשר לא היה בקי בשפה האשכנזית על בוריה ולא דיבר בלשון צחה. בחדש אלול שנת תר׳׳ס(1910) הופיע מארץ אונגריא רב חדש אשר עדיין היה בחור, וכל מעלתו היתה ביודעו לדרוש בשפה אשכנזית. רבי רפאל אהרן לא רצה בשום אופן להכירו בתור רב העדה האשכנזית ואף הוכיח אותו על פניו על הסגת גבולו של הרב מנדל.
״הרב״ הבחור, התנצל שלא ידע שיש רב לעדה האשכנזית, ובכל זאת בהשפעת ראש הקהילה לא פוטר ממשרתו.
בראות הרב רפאל אהרן, כי הרב מנדל, הודח ממשרתו ומפרנסתו. גם ראה, שאם יעמוד בתוקף להדיח את ׳׳הרב״ החדש, אשר רצוי ומקובל הוא אצל ראשי העדה האשכנזית, תתעורר מחלוקת ואחריתה מי ישורנה, על כן, נמלך בדעתו ומינה את הרב אהרן מנדל כחבר בבית דינו, ומו"ץ לעדת האשכנזים במצרים. כמובן, שבדרך זו, הצליח רבי רפאל אהרן, לבודד את ״הרב״ החדש, ולהחזיר את הכבוד הראוי לרבי אהרן מנדל, אשר כתר הרבנות היתה הולמת לו. כל זאת עשה רבי רפאל אהרון מבלי לגרום למחלוקת מיותרת ולזעזועים בלתי רצויים בתוך העדה.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון– גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן
נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה
רבי עמנואל מאנסאנו כתב בשנת תצ״ט (1739) על נשים יהודיות בפאס, שעשו ״מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל״. דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך ולכן אמרו להן, ״שאם הן ישראליות יתנהגו כמנהגם ואם לאו – מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (בניהו, תשנ״ג, 136).
אישה יהודייה נהגה לתפור את שמלותיהן של נשות השר במכנאס. כך נאמר במקור משנת 1830 (לוי, תשמ״ג, 86). גם גברים יהודיים, בדומה לנשים, נאלצו לבצע עבודות שירות בכפייה עבור הממשל, שכונו בשם סוח׳רה. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כתב ביומנו:
״אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה,
כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם.
הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקם בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח״ [רומאנילי, תרמ״ה, 25-24. יעב״ץ (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק א, סימן עג) כינה שירות זה ״סוקאר״; בחלק ב סימן קיט – ״אלשוכ״רה״].
על פי מקור מן ה-25 באפריל 1864 נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים בפקודת המושל של מוגדור. כך נאמר בתזכיר, שהוגש על־ידי קהילות מספר, ביניהן זו שבמוגדור,
להנהגת הקהילה בטנג׳יר. התלונה אינה על עצם כפיית השירות אלא על כך, שהמושל תבע זאת ימים מספר לפני החג, ועל כך שהנשים נאלצו לעבוד ללא שכר. כשנשאל המושל לשכרן ענה: ״מאה וחמישים מלקות״(99/121 F0). הדבר התרחש כחודשיים ומחצה לאחר הצהרתו של הסולטאן מוחמד הרביעי מן ה־5 בפברואר 1864, כי ״לא ישתמשו בבעלי המקצוע שביניהם אלא מרצונם ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם״(הנוסח האנגלי: 120-122 ,1866 ,Hodgkin. בתרגום לעברית: הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 311-306).
בדו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח, שפורסם בשנת 1877, נאמר, שבנות יהודיות בגילים שבין 10 ל־15 שנים נראו ברחובות מראכש כשהן נאלצות לתפור בגדים לצבא כשראשן חשוף וזאת בארץ, שאישה אינה יוצאת מפתח ביתה ללא כיסוי לראשה. בשל כך הן מהוות אובייקט למבטי המוסלמים ולפיתוי להתאסלמות .
בתזכיר של מ׳ לוי, מזכיר ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי בשנת 1880 על ההתנכלויות ליהודים נאמר בין השאר, שכאשר הצבא זקוק למדים נערכת פשיטה על המלאח (הרובע היהודי) בחיפוש אחרי נשים יהודיות, הנאלצות להגיע למחסן הממשלתי ולתפור מדים ללא תמורה כספית. כך היה נהוג במראכש ואף במקומות אחרים. כאשר האישה סירבה היא הולקתה בנוכחות מושל העיר. פרטים אלה נכתבו על־ידי כי״ח לוועידת מדריד, שהתכנסה בשנת .
בתזכיר משותף של ארתור כהן, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, וסרג׳נט ג׳והן סימון, סגן נשיא ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי, הלורד סליסבורי, שנשלח ב־3 בפברואר 1888, נאמר בין 27 סעיפי ההגבלות וההשפלות החלות על יהודי מרוקו, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצות לעבוד בשביל פקידי הממשל בכל עת, כולל בשבתות ובחגים, ושכרם היה מתחת לשכר המקובל. האילוץ לעסוק במלאכת התפירה היה מבוסס בוודאי על הידע ועל הניסיון שלהן בתחום זה. בהמשך תיאור העבודה הקשה עבור המושלים בשבתות ובחגים, שהיהודים, ללא הבדל גיל ומין נדרשו לבצע, נאמר, שבעלי הממון יכולים היו להשתחרר. יהודייה ענייה, שלא סיימה תפירה של מעיל עבור המושל בזמן, הוכתה. בתגובה קיללה את מעניה ואז נגררה אל הקאדי. היא ביקשה את הגנתו אך הוא פקד להלקותה.
הערת המחבר: על פי ידיעות, שפורסמו בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך, נמשכה חטיפת הנשים לצורך ביצוע שירותים עבור הממשל. כך במראכש, שבה נאלצו נשים יהודיות לעבוד בפקודת המושל כשראשיהן פרועים (החבצלת, כג תמוז תר״ם, גליון 37, עמי 277) וכך באוטאט .על פי ידיעה מ־15 בספטמבר 1884 נאלצו נשים יהודיות לכבס עבור מושל דמנאת:
תופרות במאה ה־20
על פי מידע מתחילת המאה ה־20 עבדו יהודיות בתפירת בגדים עבור הממשל במראכש תמורת שכר נמוך, שהספיק לקניית לחם וזיתים. לחצר הסולטאן תפרו הנשים היהודיות אוהלים. במקור מהמחצית הראשונה של המאה וד20, העוסק בהתרת עגונה שבעלה נהרג במדבר, מופיעה עדות, שהאישה הכירה את בגדי בעלה שנהרג במדבר ״מחמת שהם מעשי ידיה בתפירות שתפרה את החלוק״(אצבאן, תרפ״ט, אהע״ז, סימן ד).
רבי שלמה אבן דנאן כתב בתשובות אחדות, בשנים תרפ״ג ותרפ״ה (1923 ו־1925), על נשים אורגות (תרצ״א, סימן לז, מ, מג). בספר, המתאר את החיים היהודיים בגוראמה בשנות ה־50 של המאה ה־20 נאמר, שנשים יהודיות עסקו בעיבוד הצמר בעזרת מסרקות ברזל, המודבקים לשני קרשים מרובעים עם ידיות עץ. הן צבעו את הצמר ואת השמיכות וארגו בגדי צמר לנוודים. רבי דוד צבאח דן במעשה במשפחה, שבה קנה הבעל, שאינו עובד, מכונת תפירה לאישתו. המכונה נקנתה בתשלומים מהכסף שקיבל מקופת הקהל ומהכנסות מזדמנות ואישתו ״תופרת בהם הבגדים בשכירות לזולת״. בשלב מסוים הפסיקה האישה לעבוד והבעל רצה לדעת האם היא נקראת מורדת. התשובה הייתה חיובית (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן נח). אותו חכם כתב בשנת תרצ״א (1931) על אישה, התופרת בבית־מלאכה למלבושים(שם, סימן סד, דף לא).
בשנת 1954, בעת שרבים מיושבי הכפרים והעיירות הצטופפו בקזבלנקה לקראת העלייה לארץ־ישראל, מצא שליח בחצר של סמטה כשמונה נשים יהודיות יושבות על הארץ וליד כל אחת מהן מכונת תפירה על ארגז. ערביות מהכפרים נהגו לקנות בד אצל היהודיות, שגם תפרו להן גלימות.
אסור לבעל למכור את מבמת התפירה של אישתו
בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל: בשנת תשי״ג(1953) קנה יהודי מכונת תפירה לאישתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקרוביה. החכם הצדיק את האישה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כג). מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך: בן ביקש מאביו שיטפל באישתו המעוברת ואם לאו, שיתן לו את מכונת התפירה שלו(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן טז).
הערת המחבר: בתזכיר שהוגש על־ידי יעקב שיף לשר החוץ של ארצות־הברית E. Root ב־21 בנובמבר 1905 לקראת ועידת Algeciras נאמר בין השאר, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לעבוד בשביל המושלים בכל עת, כולל בשבתות ובחגי ישראל, והשכר שהם מקבלים נמוך בהרבה מהשכר הרגיל. כן נאלצות הנשים לחשוף את שיער ראשן – חטא בעיני שומרי המצוות:
אישה שרוצה לתפור אן בעלה אינו רוצה שתעבוד
היו נשים בעלות יזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא: ״אשה שבקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית״. החכם הגיע למסקנה, ״שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו״(דיין, תשל״ז, סימן נ).
אישה התופרת יריעות של ספר תורה
הרב משה מרצייאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דיעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז״ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים:
״אלא דראיתי להליץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבבי תורתנו… וקופצים בראש בכסף ובשוה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז״ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו רז״ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבינו בחיי, צוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן תורה ודרך ארץ״.
כיוון שתמך בכך שנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירות הראשונה, האחרונה ובאמצע תיעשנה על־ידי סופר ואחר־כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו בהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה: ״אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידים אלא אדרבה מצוה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גודל מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם וצעיריהם, לגדלם על דרכי התורה והמצוה …״
הערת המחבר: בספר אודות מרוקו, שיצא לאור בשנת 1911, הודפס צילום של אישה עם שני ילדיה ליד מכונת תפירה: 1911,203 תכריכים: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ג, סימן אלף תפ. בתשובה אין תאריך, אך היא הודפסה בין תשובות אחרות בשנת תש״י. השאלה שנשאלה הייתה האם מותר לנשים נדות לתפור תכריכי מת ״כי ראית מי שמוחה בזה״. תשובתו הייתה שמותר, ועל האוסרים כתב ש״אין זה אלא זהירות של חסידות גסה ונגד השכל״. מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נב. הנושא נדון גם על־ידי יצחק אבן ואליד, תרל״ו, חלק א, ליקוטי דינים, או״ח, סימן מה, דף כז ע״ב. המצטט את דבריו של מאיר בן גדליה (מהר״ם) מלובלין סימן סח שכתב: ״יש ליזהר מלתפור ס״ת על־ידי אשה״. רבי יוסף בן נאיים ציטט אותו: תרצ״א,קמג. על תפירת ״כארבעים ספרי תורה״ על־ידי אישתו הצדקת של רבי אלעזר ב״ר יהודה, בשיר שכתב עליה בשנת 1197 לאחר שנרצחה על־ידי הנוצרים: הברמן, תשל״א, קסה.
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 47
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית
מו. נהגו כשהכהן יחיד, מקריא לו החזן גם ״יברכך״, וכשהם שנים ויותר, הכהנים מתחילים תבת ״יברכך״, ומשם והלאה מקריא להם החזן:
מז. נהגו שכהן קטן אינו עולה לדוכן לישא את כפיו, ויש נהגו להקל בזה, כשיש כהנים אחרים:
מח. נהגו שכהן רווק אינו נושא את כפיו, ויש נהגו להקל כזה כשיש כהנים אחריב מט. נהגו שכהן סומא נושא את כפיו:
נ. נהגו שכהן חזן אינו נושא כפיו, כשיש כהנים אחרים:
נא. נהגו שכהנים נושאים כפיהם גם כשאין ספר תורה:
נב. נהגו אם אין כהנים, אומר החזן את פרשת כהנים, והציבור עונים כסיום כל קטע ״כן יהי רצון״, ואומר גם את הפסוק ושמו את שמי וכו':
נג. נהגו לומר ״יהיו לרצון״ בסיום החזרה בלחש:
מו. כן המנהג, והביאו בנהגו העם (תפלה), וראה באורך בזה בספר נר לעזרא (סימן כ״א) וכן כתב בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח), וכן כתב בספר דרכי דוד (סימן ט״ז):
מז. הנה כי כן מבואר בשו״ע (סימן קכ״ח סל״ד) שקטן לבדו אינו נושא כפיו, ועם אחרים מותר, ובברכ״י למרן החיד״א (שם סקט״ז) כתב שכן המנהג, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט):
מה. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם (שם) וכסברת הרמ״א (סימן קכ״ח סמ״ד), והוא מנהג בני בבל, וכן הביא בנוהג בחכמה (עמוד קל״ב), וכן כתב בספר שמש ומגן (ח״א סימן נ׳), וכן מנהג תונס ומובא בברית כהונה (מער׳ ו׳):
מט. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ה) בשם הר״י בן וואליד, ושכן המנהג, וכן נפסק בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ל), וראה שם בכה״ח (ס״ק קע״ד):
נ. כן פסק מרן בשו״ע (סימן קכ״ח ס״כ), וראה שם בכה״ח (ס״ק קי״ז) שכן המנהג בירושלים, וכן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קי״ח):
נא. כן הביא בנהגו העם(נשיאות כפים), ובנוהג בחכמה(עמוד קל״ב) וכן כתב בלקט הקציר(ס״ו ס״ק ע״ו) בשם החיד״א, וראה בספר השמים החדשים (סימן ח׳), ובנתיבי עם (עמוד פ״א) ובשו״ת דרכי דוד:
נב. כן כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים) בשם הנתיבי עם (סימן קכ״ז) ושאסור לענות אמן, וראה בספר יכין ובועז(סימן כ״ה), ומסיימים עד ואני אברכם, וכמבואר שם בנהגו העם בשם שערי תפלה (דף ל״ד), ושכן דעת מרן (בסימן קכ״ז ס״ב) עיי״ש:
נג. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד צ״ז) בשם מהר״י בן נאים, וראה בזה בספר נר לעזרא (עמוד דל״ז), והטעם לזה כי עדיין לא הסתיימה התפלה עד קדיש תתקבל, וגם הרי אינו מתפלל לעצמו עיי״ש:
נד. נהגו שהחזן כחזרה מסיים ביהיו לרצון וכדו', ויש נהגו שהחזן ממשיך גם את אלקי נצור כולו, ופוסע ג׳ פסיעות כתפילת לחש:
נה. נהגו לומר את הוידוי בלחש גמור:
נו. נהגו בנוסח הוידוי לומר: ״אבל חטאנו אנחנו ואבותינו״, ואין אומר ״ואנשי ביתנו״:
נז. נהגו שאין אומרים תחנון ביום הכנס הנער לבר מצוה, אף אם עושים זאת לפני זמנו:
נח. יש נהגו שאין אומרים תחתון ביום ז׳ בחשון בו מתחילים ברך עלינו:
נט. נהגו בימי שני וחמישי, שאומרים כסדר הזה: וידוי, נפילת אפים, אל מלך וכד. ויש נהגו להקדים אל מלך יושב וכד:
ס. נהגו בימי שני וחמישי, להוסיף תחינות מיוחדות, בין נפילת אפים לאבינו מלכינו: סא. יש נהגו בימי שני אומרים ״אנשי אמונה״, ובימי חמישי ״תמהנו״:
נד. כן המנהג פשוט, אלא שבפאס נהגו לסיים עד הסוף, והטעם כדי להוציא מי שאינו בקי את כל התפלה, והביאו בנהגו העם (תפלה) עיי״ש:
נה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד קל״א), להרה״ג רבי מיכאל פרץ יצ״ו, ובילקו״ט (ח״א עמוד שמ״ב) העיד שכן המנהג, אלא שאעפ״ב פסק שהחזן יאמרנו בקו״ר ע״פ הרמ״ע מפאנו עיי״ש, ובכ״ז עיננו רואות שבקהלתנו אין מגביהים קולם לא החזן ולא הציבור, והנח להם לישראל, שמנהג אבותיהם בידיהם:
נו. כן הנוסח בסידורים ישנים, ואף שיש מבין הסידורים שיש בהם הנוסח ״אנחנו ביתנו ואבותינו״, אין לנו אלא הנוסח המובא בתפלת החודש ובית עובד עיי״ש:
נז. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), ושכ״ב בספר מים חיים למהר״י משאש, ושכן מנהג ירושלים, וכמובא בספר נהר מצרים, וציין בזה לשו״ת ציץ אליעזר (חי״א סימן י״ז) בשם משפטי עוזיאל (מהדו״ת סימן י״א) עיי״ש:
נח. כן הביא בספר נהגו העם (תחנון), וכתב שכן מנהג בג׳רבא, והטעם ע״פ מה דאיתא בתענית ןדף ח׳).
גדול יום הגשמים וכר, ואף שהדברים שם נאמרו למנהג ששים יום בחו״ל, פשוט הדבר דהיינו הך:
נט. הנה החיד״א בקשר גודל(סימן י״ט) כתב שיש להקדים וידוי ונפ״א לאל מלך, וכן הביא בבית עובד בשם האריז״ל, ובלקט הקמח (אות ר), אלא שיש מנהג להקדים אל מלך יושב, ונהרא ונהרא ופשטיה, וראה בענין זה בסידור עוד אבינו חי באורך:
ס. כן מובא בבית עובד ובתפלת החודש, אלא שבבי״ע עצמו כתב שיש מקומות שלא נהגו לאומרם, ובספר נהגו העם (נפ״א) הביאם, ליום ב׳ מתחיל ״ה׳ איה חסדיך הראשונים״, וביום ה׳ מתחיל ״ה׳ שארית פליטת אריאל״, ובשניהם מוסיף את הנוסח המתחיל ״שוב מחרון אפיך״:
סא. כן כתב בסידור בית עובד, והביאו בספר נהגו העם (נפילת אפים סימן ח׳), ובאוצרות הפוסקים (דיני שמונה עשרה):
סב. נהגו שאין מטים על צד שמאל בנפילת אפים, והמדקדקים נהגו כהטיה כדין:
סג. יש נהגו לומר לפני מזמור לדוד אליך: ויאמר דוד אל גד וכו', והמנהג פשוט לא לאומרו:
סד. נהגו לומר ״מה נאמר לפניך״ וכו' לפני והוא רחום:
סה. נהגו שאין אומרים ״כריך שמיה״ בימי חול:
סו. נהגו שקטן שהקדימו לו בר מצוה, לפני הכנסו לגיל המצוות, עולה לתורה אף בשני וחמישי:
סז. נהגו כשיש שני בר מצוה, או שני חתנים, או שני אבי הבן, בימי שני וחמישי, הכהן יוצא לחוץ, ובעלי המצוה עולים לתורה:
סח. נהגו שאין מוסיפים על שלשה עולים, בימי שני וחמישי, ויש נהגו להוסיף אהד בעת שמחה וכדומה:
סט. נהגו לקרוא אה התרגום שבקדושת ״ובא לציון״ בלחש גמור, ויש שנהגו לקרוא אותו בקול:
סב. הנה בשו״ע (סימן קל״א ס״א) כתב, שנהגו להטות על צד שמאל בנפילת אפים, ורבים מחכמי ספרד כתבוהו, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (עמוד פ״ד) שהאריך בזה, והביא צדדים לכאן ולכאן, וראה בספר נהגו העם !תפלה) בזה, וכן בנתיבי עם (עמוד פ׳):
סג. כן מובא בסידורים ישנים, אלא שהביאוהו בסוגריים, והטעם מובא בקשר גודל למרן החיד״א וסימן י״ט) שע״פ הסוד אין לאומרו עיי״ש:
סד. כן המנהג פשוט, ובמסודר בסידורים ישנים, וכן כתב בנהגו העם (שם), והביאו באוצרות הפוסקים: סה. כן המנהג פשוט, והוא בלקט הקציר ועמוד קי״ט), ובספר נר לעזרא (.סימן מ״ג), וראה בבן איש חי ופרשת תולדות הלכה ט״ס, והטעם שכיון שהוזכר בו ״כתרך ואתרך״, לא נאמר רק ביום שיש בו כתר, וראה בזה בילקוט״י(ח״ב עמוד ג׳):
סו. כן המנהג והביאוהו בספר מים חיים !סימן כ״ב), ובדרכי דוד (סימן נ׳), ובספר נהגו העם !קריאת התורה), ועיי״ש שהביא סמוכים לכך מהפוסקים ראשונים ואחרונים:
סז. כן הביא בנוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד), שכן נהגו מימי קדם, וראה גם בשופריה דיוסף !סימן י״ב), והכל על פי מה דקי״ל כהן שמחל על כבודו כבודו מחול:
סח. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר נהגו העם וקריאת התורה) ומקורו מספר בדק הבית למר״ן, אמנם בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ד) כתב שנהגו להוסיף גם בשני וחמישי, והטעם משום שיו״ט שלו הוא:
סט. כן המנהג ומקורו מהרמ״א (.סימן קל״ב ס״א) בשם הבית יוסף עיי״ש, וכן מצוין בסידורים ישנים, אלא שבספר נהגו העם (קריאת התורה) כתב שלא נהגו כן, וראה עוד בלקט הקציר !עמוד ק״ב) ובנתיבי עם (.עמוד פ״ג) בזה:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-שחרית-עמ' 48