נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

נשים יהודיות שתפרו בשביל הממשל מרצון או בכפייה

רבי עמנואל מאנסאנו כתב בשנת תצ״ט (1739) על נשים יהודיות בפאס, שעשו ״מלאכה, והם יושבים שם יום ולילה ושבת בכלל״. דעתם של חכמים לא הייתה נוחה מכך ולכן אמרו להן, ״שאם הן ישראליות יתנהגו כמנהגם ואם לאו – מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ (בניהו, תשנ״ג, 136).

אישה יהודייה נהגה לתפור את שמלותיהן של נשות השר במכנאס. כך נאמר במקור משנת 1830 (לוי, תשמ״ג, 86). גם גברים יהודיים, בדומה לנשים, נאלצו לבצע עבודות שירות בכפייה עבור הממשל, שכונו בשם סוח׳רה. שמואל רומאנילי מאיטליה, שביקר במרוקו בשנים 1790-1787, כתב ביומנו:

״אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה,

כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם.

הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף, יחזיקם בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח״ [רומאנילי, תרמ״ה, 25-24. יעב״ץ (אבן צור, תרנ״א-תרס״ג, חלק א, סימן עג) כינה שירות זה ״סוקאר״; בחלק ב סימן קיט – ״אלשוכ״רה״].

על פי מקור מן ה-25 באפריל 1864 נאלצו נשים יהודיות לתפור בגדים בפקודת המושל של מוגדור. כך נאמר בתזכיר, שהוגש על־ידי קהילות מספר, ביניהן זו שבמוגדור,

להנהגת הקהילה בטנג׳יר. התלונה אינה על עצם כפיית השירות אלא על כך, שהמושל תבע זאת ימים מספר לפני החג, ועל כך שהנשים נאלצו לעבוד ללא שכר. כשנשאל המושל לשכרן ענה: ״מאה וחמישים מלקות״(99/121 F0). הדבר התרחש כחודשיים ומחצה לאחר הצהרתו של הסולטאן מוחמד הרביעי מן ה־5 בפברואר 1864, כי ״לא ישתמשו בבעלי המקצוע שביניהם אלא מרצונם ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם״(הנוסח האנגלי: 120-122 ,1866 ,Hodgkin. בתרגום לעברית: הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, 311-306).

בדו״ח של יוסף הלוי, שליח כי״ח, שפורסם בשנת 1877, נאמר, שבנות יהודיות בגילים שבין 10 ל־15 שנים נראו ברחובות מראכש כשהן נאלצות לתפור בגדים לצבא כשראשן חשוף וזאת בארץ, שאישה אינה יוצאת מפתח ביתה ללא כיסוי לראשה. בשל כך הן מהוות אובייקט למבטי המוסלמים ולפיתוי להתאסלמות .

בתזכיר של מ׳ לוי, מזכיר ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי בשנת 1880 על ההתנכלויות ליהודים נאמר בין השאר, שכאשר הצבא זקוק למדים נערכת פשיטה על המלאח (הרובע היהודי) בחיפוש אחרי נשים יהודיות, הנאלצות להגיע למחסן הממשלתי ולתפור מדים ללא תמורה כספית. כך היה נהוג במראכש ואף במקומות אחרים. כאשר האישה סירבה היא הולקתה בנוכחות מושל העיר. פרטים אלה נכתבו על־ידי כי״ח לוועידת מדריד, שהתכנסה בשנת .

בתזכיר משותף של ארתור כהן, נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, וסרג׳נט ג׳והן סימון, סגן נשיא ״אגודת אחים״, לשר החוץ הבריטי, הלורד סליסבורי, שנשלח ב־3 בפברואר 1888, נאמר בין 27 סעיפי ההגבלות וההשפלות החלות על יהודי מרוקו, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצות לעבוד בשביל פקידי הממשל בכל עת, כולל בשבתות ובחגים, ושכרם היה מתחת לשכר המקובל. האילוץ לעסוק במלאכת התפירה היה מבוסס בוודאי על הידע ועל הניסיון שלהן בתחום זה. בהמשך תיאור העבודה הקשה עבור המושלים בשבתות ובחגים, שהיהודים, ללא הבדל גיל ומין נדרשו לבצע, נאמר, שבעלי הממון יכולים היו להשתחרר. יהודייה ענייה, שלא סיימה תפירה של מעיל עבור המושל בזמן, הוכתה. בתגובה קיללה את מעניה ואז נגררה אל הקאדי. היא ביקשה את הגנתו אך הוא פקד להלקותה.

הערת המחבר: על פי ידיעות, שפורסמו בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך, נמשכה חטיפת הנשים לצורך ביצוע שירותים עבור הממשל. כך במראכש, שבה נאלצו נשים יהודיות לעבוד בפקודת המושל כשראשיהן פרועים (החבצלת, כג תמוז תר״ם, גליון 37, עמי 277) וכך באוטאט .על פי ידיעה מ־15 בספטמבר 1884 נאלצו נשים יהודיות לכבס עבור מושל דמנאת:

תופרות במאה ה־20

על פי מידע מתחילת המאה ה־20 עבדו יהודיות בתפירת בגדים עבור הממשל במראכש תמורת שכר נמוך, שהספיק לקניית לחם וזיתים. לחצר הסולטאן תפרו הנשים היהודיות אוהלים. במקור מהמחצית הראשונה של המאה וד20, העוסק בהתרת עגונה שבעלה נהרג במדבר, מופיעה עדות, שהאישה הכירה את בגדי בעלה שנהרג במדבר ״מחמת שהם מעשי ידיה בתפירות שתפרה את החלוק״(אצבאן, תרפ״ט, אהע״ז, סימן ד).

רבי שלמה אבן דנאן כתב בתשובות אחדות, בשנים תרפ״ג ותרפ״ה (1923 ו־1925), על נשים אורגות (תרצ״א, סימן לז, מ, מג). בספר, המתאר את החיים היהודיים בגוראמה בשנות ה־50 של המאה ה־20 נאמר, שנשים יהודיות עסקו בעיבוד הצמר בעזרת מסרקות ברזל, המודבקים לשני קרשים מרובעים עם ידיות עץ. הן צבעו את הצמר ואת השמיכות וארגו בגדי צמר לנוודים. רבי דוד צבאח דן במעשה במשפחה, שבה קנה הבעל, שאינו עובד, מכונת תפירה לאישתו. המכונה נקנתה בתשלומים מהכסף שקיבל מקופת הקהל ומהכנסות מזדמנות ואישתו ״תופרת בהם הבגדים בשכירות לזולת״. בשלב מסוים הפסיקה האישה לעבוד והבעל רצה לדעת האם היא נקראת מורדת. התשובה הייתה חיובית (צבאח, תרצ״ה, חלק ב, אהע״ז, סימן נח). אותו חכם כתב בשנת תרצ״א (1931) על אישה, התופרת בבית־מלאכה למלבושים(שם, סימן סד, דף לא).

בשנת 1954, בעת שרבים מיושבי הכפרים והעיירות הצטופפו בקזבלנקה לקראת העלייה לארץ־ישראל, מצא שליח בחצר של סמטה כשמונה נשים יהודיות יושבות על הארץ וליד כל אחת מהן מכונת תפירה על ארגז. ערביות מהכפרים נהגו לקנות בד אצל היהודיות, שגם תפרו להן גלימות.

אסור לבעל למכור את מבמת התפירה של אישתו

בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל: בשנת תשי״ג(1953) קנה יהודי מכונת תפירה לאישתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקרוביה. החכם הצדיק את האישה (מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כג). מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך: בן ביקש מאביו שיטפל באישתו המעוברת ואם לאו, שיתן לו את מכונת התפירה שלו(עטייא, תשל״ג, חו״מ, סימן טז).

הערת המחבר: בתזכיר שהוגש על־ידי יעקב שיף לשר החוץ של ארצות־הברית E. Root ב־21 בנובמבר 1905 לקראת ועידת Algeciras נאמר בין השאר, שיהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לעבוד בשביל המושלים בכל עת, כולל בשבתות ובחגי ישראל, והשכר שהם מקבלים נמוך בהרבה מהשכר הרגיל. כן נאלצות הנשים לחשוף את שיער ראשן – חטא בעיני שומרי המצוות:

אישה שרוצה לתפור אן בעלה אינו רוצה שתעבוד

היו נשים בעלות יזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא: ״אשה שבקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית״. החכם הגיע למסקנה, ״שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו״(דיין, תשל״ז, סימן נ).

אישה התופרת יריעות של ספר תורה

הרב משה מרצייאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דיעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז״ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים:

״אלא דראיתי להליץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבבי תורתנו… וקופצים בראש בכסף ובשוה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז״ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות ענין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו רז״ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבינו בחיי, צוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן תורה ודרך ארץ״.

כיוון שתמך בכך שנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירות הראשונה, האחרונה ובאמצע תיעשנה על־ידי סופר ואחר־כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו בהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה: ״אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידים אלא אדרבה מצוה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גודל מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם וצעיריהם, לגדלם על דרכי התורה והמצוה …״

הערת המחבר: בספר אודות מרוקו, שיצא לאור בשנת 1911, הודפס צילום של אישה עם שני ילדיה ליד מכונת תפירה: 1911,203    תכריכים: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק ג, סימן אלף תפ. בתשובה אין תאריך, אך היא הודפסה בין תשובות אחרות בשנת תש״י. השאלה שנשאלה הייתה האם מותר לנשים נדות לתפור תכריכי מת ״כי ראית מי שמוחה בזה״. תשובתו הייתה שמותר, ועל האוסרים כתב ש״אין זה אלא זהירות של חסידות גסה ונגד השכל״. מרצייאנו, תשנ״ח, סימן נב. הנושא נדון גם על־ידי יצחק אבן ואליד, תרל״ו, חלק א, ליקוטי דינים, או״ח, סימן מה, דף כז ע״ב. המצטט את דבריו של מאיר בן גדליה (מהר״ם) מלובלין סימן סח שכתב: ״יש ליזהר מלתפור ס״ת על־ידי אשה״. רבי יוסף בן נאיים ציטט אותו: תרצ״א,קמג. על תפירת ״כארבעים ספרי תורה״ על־ידי אישתו הצדקת של רבי אלעזר ב״ר יהודה, בשיר שכתב עליה בשנת 1197 לאחר שנרצחה על־ידי הנוצרים: הברמן, תשל״א, קסה.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 47