מורשת יהדות מרוקו

הרדיפה אחרי מותרות ותענוגות

השגשוג הכלכלי של משפחות הסוחרים והתלויים בהם, הביא לרדיפה אחרי הנאות חמריות גשמיות, כגון: בגדים ומזון, בלא חשש מן התוצאות החברתיות־ מוסריות, שעלולות לנבוע מן הרדיפה אחרי המותרות. בני־הקהילה לא קיבלו עליהם הגבלות לצמצום התענוגות והשעשועים. כאשר הקהילה ערכה הסכמה, שבניה לא יתאספו וישחקו בקוביה ושאר מיני־שחוק, קמו מתנגדים רבים וטענו, שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

הערת המחבר: יהודה עייאש, וזאת ליהודה, זולצבאך תקל״ו, בהקדמת יוסף בושערה: בי״ה ב: ק; וכן ראה שם נד, בדבר יהודי אמיד בעל חימה וכעס, מקלל ומכה ומפסיד רוב נכסיו במשתה היין והשיכר ובמשחק הקוביה.ע"כ

משבר המקובלים

בתקופה שקדמה ליציאתו של ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר, נהגו אמנם לקיים מספר מנהגים על־פי הקבלה, אולם, כנראה, עדיין לא היה פיצול בין המקובלים לשאר חלקי־הציבור. אבל, תקופה מסוימת לאחר יציאתו של ר׳ יהודה עייאש מן העיר, הביעו המקובלים את דעתם נגד מנהגים, שהיו נהוגים בבתי־הכנסת באלג׳יר במשך דורות, שהש״ץ איננו חוזר על תפילת שמונה־עשרה. כן התנגדו למנהג עשיית הפסקות בתפילה בין ישתבח לברכת יוצר אור, ובברכות קריאת שמע, ואפילו בג׳ ברכות ראשונות ובברכות אחרות של תפילת העמידה, על־מנת לומר בהפסקות אלו פיוטים, קינות וסליחות במועדים שונים. מנהגים אלו היו בניגוד לשיטת האר״י, לכן הנהיגו המקובלים במספר בתי־כנסת תיקונים בתפילה, בניגוד למנהגים שהיו נהוגים באלג׳יר.

על רקע זה פרצה מחלוקת חריפה בין המקובלים למתנגדיהם. המחלוקת הגבירה את חילוקי־הדעות, הפיצול החברתי, וחוסר המשמעת למרותם של מורי־ההלכה באלג׳יר. אחד הסימנים לירידת השפעתם ומרותם של חכמי אלג׳יר, היתה העובדה שהמקובלים לא פנו בשאלה אל חכמים באלג׳יר כר׳ אברהם יאפיל, או ר׳ יעקב בן־נאים, אלא שלחו את שאלתם אל ר׳ רפאל מסעוד אלפסי מחכמי תוניס, שתמך בדעתם של המקובלים באלג׳יר.

הערת המחבר: מסעוד רפאל אלפאסי, משתא דרבותא, ליוורנו תקס״ה, או״ח: קיב. שאלה נוספת מאלג׳יר לטוניס אל רבו של ר׳ עוזיאל אלחאייך ותשובתו של האחרון, משכנות הרועים, שם. גם היא מעידה על המשבר הפנימי בקהילה היהודית.

יציאת ר׳ יעקב בן־נאים מאלג׳יר

רמזים על המצב הרוחני והחברתי הקשה, מצויים בהקדמתו של ר׳ יעקב בן־נאים לספרו ׳זרע יעקב׳, שנכתב לאחר יציאתו מאלג׳יר. לאחר שסיפר בשבחה של העיר כתב:

ולא יכול יוסף להתאפק לכל הדברים הניצבים, כי מי יוכל לשפוט את העם הכבד הזה והמה חכמים מחוכמים, והן אני נשארתי לבדי ואין עוזר לי…ורבו מלשני סתרים.

כיוון שר׳ יעקב בן־נאים לא היה החכם היחיד באלג׳יר בתקופתו, ברורה כוונתו, כלומר, הוא נשאר לבדו במאבק למען קיום ההלכה וטוהר המידות.

רמזיו של ר׳ יעקב בן־נאים היו נשארים סתומים, לולא תשובותיהם של חכמי ארץ־ישראל לשאלות קהילת אלג׳יר, המגלות טפח מן הנעשה בקהילה בשלהי המאה הי״ח.

בין מעשי־העוול שנעשו בקהילה, ניתן למנות את התערבותו של הנגיד רפאל יעקב בושערה לטובת אחד מקרובי אשתו. הנגיד איים והשפיע על סופר לפגום במתכוון בצוואה שנכתבה בשנת תקי״ח (1758). במשך כעשר שנים עד למותו, מנע הנגיד מבית־הדין היהודי ומן הקאדי המוסלמי, לבצע דין צדק ולהחזיר את הרכוש ליורשיו.

אף ר׳ אהרון הכהן סלמון שבא להציל עשוק מיד עושקו, לא היה מן הישרים וההגונים שבעשירי ומנהיגי יהדות אלג׳יר, כפי שמסתבר מאחת מתשובותיו של רפאל שלמה הלוי שליח ירושלים באלג׳יר בשנת תקנ״ה(1795).״ מתשובה זו אנו למדים כי יריבו הגדול של ר׳ יעקב בן־נאים היה אהרון הכהן סלמון, ששימש תקופה מסוימת כנגיד, והיה חמיו של הנגיד אברהם בושערה. שמו של אהרון יצא לשימצה בקהילה היהודית באלג׳יר כגזלן, חמסן, מלשין, נואף ורוצח אשר הטיל אימתו על הציבור. הסכסוך בין אהרון עם ר׳ יעקב בן־נאים נבע מפסק־דין שפסק ר׳ יעקב בן־נאים כנגדו, בסכסוכו עם שני אחים ביחס לחצר מסוימת. בפסק־דין זה ביטל ר׳ יעקב בן־נאים פסק־דין קודם של ר׳ אברהם יאפיל לטובתו של אהרון־כהן סלמון.

אהרון הכהן לא השלים עם פסק־הדין נגדו. לכן החל במערכת לחצים לביטול פסק־הדין של ר׳ יעקב בן־נאים ולמניעת ביצועו. בינתיים, עזב ר׳ יעקב בן־נאים את אלג׳יר ועבר לליוורנו. הבעיה נשארה פתוחה עד לבואו של השד״ר רפאל שלמה הלוי. ביוזמת אהרון וחתנו הנגיד, הטיל מוצטפא, שליטה של אלג׳יר, על השד״ר לפסוק מחדש בדבר. לכתחילה סירב ר׳ רפאל הלוי לקבל על עצמו את התפקיד, אולם לבסוף ניאות לקבלו בתנאי, שאהרון הכהן יתחייב לקיים את פסק־הדין הן לזכות והן לחובה.

אהרון קיבל על עצמו את התנאי, אולם מיד לכשנתברר לו שהדין נוטה כנגדו, החל להפעיל לחצים ואיומים נגד הפוסק. בפעולות אלו סייעו בידו, ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה חתניו, שהיו מחכמי וממקובלי אלג׳יר. הלחצים והאיומים הופעלו גם כנגד החכמים והדיינים שבעיר, וביניהם ר׳ יעקב מורעלי, אשר נאסר עליו להשאיל לשד״ר הפוסק ספרים ואף לשוחח עמו. כן פיתו את ר׳ יהודה הלוי, שהיה דיין בתיטואן לפסוק כנגד פסק־הדין של השד״ר. בתחילה סירב, אמנם, ר׳ יהודה הלוי להיכנע ללחצים, אולם לבסוף נאלץ לוותר על דעתו, ואילו הנגיד ר׳ אברהם בושערה, אשר צריך היה לעמוד בפרץ, סייע לחמיו, והודיע לשד׳׳ר, כי צפויה סכנה חמורה לאחים בעלי־דינו של אהרון הכהן סלמון, ולאנשים נוספים אם יחויב אהרון הכהן סלמון בדין. בסופו של דבר נאלצו האחים לוותר על הנכס, ולמכרו לאהרון הכהן סלמון, ואילו ר׳ רפאל שלמה הלוי, שנמנע ממנו להוציא את הדין לאשורו, החליט לשלוח את הבעיה אל ר׳ יום טוב אלגאזי ראש חכמי ירושלים, על־מנת שיפסוק בדבר ויציל את העשוקים מידי הגזלן.

תמצית העניין שהובאה לעיל הנה מעודנת, אולם הקריאה בתשובתו של ר׳ רפאל שלמה הלוי, משאירה רושם קשה ביותר על השחיתות שפשטה בקרב הדיינים, החכמים והנגיד אשר לא התריעו כנגד עוולות, ונכנעו לאלמים וחזקים מסוגו של אהרון.

מנחם ויינשטיין–המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט-עמוד נח

היחס הפוגע והקשה מצד הנגיד, המוקאדם, ועשירי הקהילה כלפי החכמים והדיינים, נמשך גם בשנים הראשונות של המאה הי׳׳ט. באחד מדיניהם טעו דייני אלג׳יר טעויות חמורות בדין, קיבלו עדויות שלא בפני בעלי־הדין, ׳וכל החכמים כבשו פניהם בקרקע׳ מאימתו של המוקאדם ומרעיו, עזי־פנים שבדור. לפיכך, נאלצו בעלי־הדין עם הקהל, להפנות את שאלותיהם ודינם אלהחיד״א לליוורנו, ואל ר׳ רפאל יוסף חזן מאיזמיר.

הירידה המוסרית והלחצים על החכמים והדיינים, הביאה להתמעטותם של החכמים באלג׳יר ולירידת רמתם, כדבריו של ר׳ שלמה זוראפה שנכתבו בשנת תקס״ח (1806):

אוי לו לדור… שאבדו כל חכמינו ונשארנו יתומים היינו ואין אב, ואין אתנו גם אחד מהגדולים, את מי יורה היעה ואת מי יבין שמועה, אלא כגדיים וטלאים וכצאן, אשר אין להם רועה…

הדרשות הקבועות שנדרשו בשבתות ובימים טובים פסקו, ואף כאשר נעשו נסיונות בשנת תקס״ז (1807), לחזק את החיים הרוחניים והמוסריים, על־ידי השכמה בחצות לדרשה בבית־הכנסת, קמו מתחכמים והביאו לביטול ההתעוררות הרוחנית.

בראשית המאה הי״ט נתגלו סימנים רבים להתערערות השלטון של הקורסארים האלג׳יראים, ששלטו בחסות השלטון העותמאני, ואף המשבר הפנימי בקהילה שהיתה מפולגת בתוכה לפי חלוקה של אינטרסים משפחתיים מסחריים ומדיניים הלך והחריף; המאורעות התרחשו במהירות.

ירידת משקלה של ההנהגה הרוחנית עוד בסוף המאה הי״ח, הביא לכך שההנהגה לא יכלה להשפיע וללכד את הקהילה. התערערותו של השלטון הביאה להעמקת הבקיעים בקהילה כפי שיתואר בקצרה להלן.

בשנת 1800 הצליח נפתלי בוג׳נאח בסיוע מוצטפא הדאי של אלג׳יר להדיח את המוקאדם אברהם בושערה מתפקידו, ונפתלי בוג׳נאח מונה על־ידי מוצטפא למוקאדם היהודים. יוסף בקרי שותפו של נפתלי בוג׳נאח עסק בעניינים המסחריים, ואילו נפתלי עסק בעניינים המדיניים, ובהם גם שוד ימי.

עריצותו של הדאי מוצטפא, בסיוע נפתלי בוג׳נאח, איש סודו, אשר שלט למעשה באלג׳יר, הביאה לשנאה עזה כלפי השניים. אויביהם התנכלו להם, וערכו מספר נסיונות לפגוע בהם, עד שבשנת 1805 הצליחו לרצוח את נפתלי בוג׳נאח. היאניצ׳ארים ששנאו את נפתלי בוג׳נאח לא הסתפקו בכך ופגעו גם בקהילה היהודית. בשבת רצחו ארבעה־עשר איש בבית־כנסת ׳צרפתי׳, חיללו ספרי־תורה ורצחו יהודים נוספים ברחובות. אל היאניצ׳ארים הצטרף האספסוף, ששדד ובזז את בתי־היהודים ובמיוחד את מחסני בתי־המסחר של משפחות בקרי ובוג׳נאח. מיד לאחר־מכן נתמנה יוסף הכהן בקרי למוקאדם באלג׳יר. הוא שימש בתפקידו זמן קצר ביותר, משום שבינתיים נרצח מוצטפא הsאי שתמך במשפחות בקרי ובוג׳נאח.

במקומו בא אחמד דאי שהדיח את יוסף בקרי ומינה במקומו(בשנת 1805) את דוד דוראן. ידידי משפחת בוג׳נאח שתיארו את המאורעות הקשים בקונטרס ׳חסד לאומים׳ האשימו את דוד דוראן שנתמנה בעזרת שני הדיינים ר׳ עמרם עמר ור׳ צמח דוראן, ברדיפת בני משפחת בקרי ובוג׳נאח ותומכיהם, ובהם גם את הרב הישיש ר׳ יעקב מרעלי וחתניו, ובגרימת מעשי־הרג, כליאה בבתי־סוהר ועבודת־ פרך.

הערת המחבר: קונטרס חסד לאומים, [ליוורנו תקס״ז], נתחבר על־ידי אליהו הכהן שולאל, ברוך טובייאנה, אברהם ד׳ שלמה מאזגיש וסעדיה קאגיג, שהיו ידידי משפחות בקרי ובוג׳נאח. בלוך, עמי 105-94. בעמי 133־140 מביא בלוך קינה, שתורגמה מערבית יהודית לצרפתית, ובה פרטים רבים על מאורעות הימים ההם. אייזנבט, עמ׳ 377-374; רוזנסטוק, עט׳ 360-357; הירשברג, תולדות, ב, עמ^׳ 64־69.

בשנת 1806 התהפך הגלגל, המוקאדם דוד דוראן הודח, ויוסף אבן תיבי שהיה מחבורתו של דוד דוראן מונה למוקאדם. אך, זמן קצר לאחר־מכן ב־1 לנובמבר 1806, מונה דוד הכהן בקרי למוקאדם העדה באלג׳יר.

בשנת 1811, נרצח המוקאדם דוד בקרי על־פי הוראת הדאי, ולתפקיד המוקאדם נתמנה דוד דוראן. יש רמזים שהלשנתו היא שהביאה להריגת קודמו בתפקיד. אף דוד דוראן נרצח בשנת 1811 על פי הוראת הדאי.

לתפקיד מוקאדם היהודים מונה יוסף בקרי. העדה האשימה אותו בסחיטות, ומשלחת של שבעה מבני־העדה, ובראשם הרב יצחק אבולכיר, התלוננה עליו בפני הדאי. השבעה, כולל הרב ר׳ יצחק אבולכיר, הוצאו להורג.

מאורע זה בשנת 1815, גרם לסערה בציבור שבעקבותיה הוגלה יוסף בקרי מאלג׳יר ועבר לליוורנו. במקומו מונה כמוקאדם יעקב בקרי ששימש בתפקידו עד לשנת 28.1831

הגורמים למשבר

מצבה של הקהילה היהודית באלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט היה קודר ביותר, כפי שתואר לעיל. מדוע אפוא, פקד משבר כה חמור את הקהילה דווקא בתקופה שניתן היה לצפות להתפתחות חיובית?

את גורמי המשבר יש לחפש ולמצוא בהנהגת הקהילה היהודית, שכמקובל ניתן לראותה מורכבת משני אלמנטים בסיסיים. האחד — ההנהגה הרוחנית־ הדתית, היינו, החכמים־הדיינים; והשני — מנהיגים חברתיים־חילוניים המכונים פרנסים, נגידים או מוקאדמים הבאים מן השכבה העשירה בקהילה. מטבעם של דברים, כל־אחד מהיסודות המרכיבים את ההנהגה מושך לכיוון שונה, אולם כאשר יש איזון בין הכוחות המושכים, הם משתלבים ומקדמים את הקהילה, ומאידך חוסר איזון מביא לפגיעות קשות ולמשבר בקהילה.

בקהילת אלג׳יר, האיזון בין שתי קבוצות ההנהגה נפגע ונפגם בגלל מספר גורמים:

(א) מינוי ההנהגה החברתית חילונית על־ידי השלטונות

הנגידים או המוקאדמים, שניהלו את ענייני הקהילה וייצגוה בפני השלטונות, מונו לתפקידם על־ידי שליטי אלג׳יר בזכות קירבתם לשליטים, בשל מעמדם הכלכלי, עיסוקם במסחר הבין־לאומי, ושותפות האינטרסים שבינם לבין השליטים. במינוי לתפקיד הנכבד ביותר בקהילה על־ידי השלטונות, היתה הפרה של עקרונות מקובלים בחיי הקהילה היהודית באלג׳יר. העקרון הראשון שהופר, הוא ההסכמה שנתקבלה על־ידי הריב״ש והרשב׳׳ץ, שלפי פסקיהם התנהגה קהילת אלג׳יר במשך דורות רבים, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בענייני־הקהל.

העקרון השני שהופר, הוא עקרון הדימוקראטיה בקהילה, ובחירתם של נושאי תפקידים על־ידי יחידים בקהילה. העקרון הובא לאלג׳יר על־ידי גולי קנ״א מספרד.

אי־בחירתו של המוקאדם על־ידי הקהל, הביאה לחוסר תלות של המוקאדם בקהל, ולפיכך התחשבותם של המוקאדמים ברצון הקהילה היתה מועטת ביותר. הם שיתפו פעולה עם השלטונות, ואף זכו לגיבוי מצד השליטים העריצים במאבקים הפנימיים בקהילה. ברור, אפוא, שכוחם של המוקאדמים גבר על כוחם של החכמים והדיינים.

לכך יש להוסיף את השפעת העיסוק בסחר סחורות שדודות וסחר אדם, שהיה בו, כנראה, כדי להשחית את מידות הסוחרים, שמקרבם באו המוקאדמים. הדבר ניכר בתחרות העזה, בדאגה לאינטרסים האישיים־המשפחתיים, והעדפתם על פני טובת הכלל, בהלשנות החמורות, ובזלזול בחיי אדם בממדים שאינם ידועים בקהילות אחרות.

(ב) התלות הכלכלית של החכמים בסוחרים וכעשירי־הקהילה

עיסוקם של החכמים בתורה הביא לכך שקיומם הכלכלי בא מעשירי העדה, אשר נתנו לחכמי אלג׳יר תשלומים והנאות שונות.

מן המקורות ידוע לנו שישיבתו של ר׳ יהודה עייאש נתמכה על־ידי הגביר והמוקאדם רפאל יעקב בושערה.

ר׳ אברהם טובייאנה קיבל קצבות שנתיות, חודשיות ושבועיות מעשירי היהודים באלג׳יר, ובהם רפאל יעקב בושערה ודוד מועטי. יש להניח שחכמים נוספים נהנו מעשירי־הקהל בשל קירבת המשפחה כפי שנראה להלן. ניתן להניח, שהתלות הכלכלית הגבילה את יכולתם של החכמים להתריע נגד מעשי־העוול שנעשו על־ידי עשירי העדה.

(ג) קירבת המשפחה בין החכמים לבין הנגידים

קשרי חיתון בין משפחות החכמים לבין משפחות הנגידים. הביאו למעורבות רבה של החכמים במאבקים הפנימיים בקהילה. החכמים התומכים באחד הצדדים הנאבקים נחשדים שעמדתם איננה אוביקטיבית, אלא היא נובעת מקירבת משפחה. בחשד זה נחשדים במיוחד החכמים שהיה להם קשר משפחתי עם משפחות הנגידים: להלן מספר דוגמאות של קשרי משפחה:

ר׳ יוסף בושערה היה אחיו של הנגיד רפאל יעקב בושערה, ועל־פי בקשתו פגם בשטר צוואה.

ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה היו חתניו של מי שהיה מוקאדם תקופה מסוימת, והיה יריבו של ר׳ יעקב בן־נעים אהרון הכהן סלמון.

הנגיד אברהם בושערה עצמו היה תלמיד חכם וחיבר את ספר ׳ברית אברהם׳. אולם. הוא היה גם חתנו של אהרון הכהן סלמון ותמך בו במעשי הרשע יחד עם גיסיו ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה.

ר׳ יוסף בר נהוראי אזוביב, שהיה הרב הכולל ודיין בקהילת אלג׳יר, היה דודו של הנגיד אברהם בושערה.

בתו של אברהם בושערה נישאה לחכם השלם הדיין ר׳ דוד מועטי. שהיה מעשירי הקהילה, ותמך במשפחת בושערה בתככים ובמאבקים נגד נפתלי בוג׳נאח.

דוד מועטי היה דודו של ר׳ אברהם טובייאנה.

ר׳ צמח דוראן מוזכר בקונטרס ׳חסד לאומים׳ כמי שתמך יחד עם ר׳ עמרם במוקאדם דוד דוראן, שרדף את בני בקרי ובוג׳נאח. ודאי שהיתה קירבת משפחה בין ר׳ צמח דוראן לדוד דוראן.

כפי שראינו לעיל, קשרי המשפחה נתנו את אותותיהם במאבקים ובתחרות העזה. החכמים, שהיו קשורים בקשרי משפחה לצדדים המעורבים בסכסוכים, לא התעלו מעל לאינטרסים שלהם והתעלמו מצורכי־העדה. הם קיבלו תכתיבים מן הנגידים המוקאדמים, פעלו לפיהם ולא נאבקו בהם. יתר על כן, הם תמכו בנגידים המוקאדמים במאבקים ובתככים.

(ד) איומים ואלימות כנגד החכמים

האיומים והאלימות יכלו להיות תוצאת עמדתם של החכמים, אולם ללא כל־ספק היה בהם כדי להפריע לחכמים במילוי תפקידם.

האלימות הרבה שהגיעה עד כדי רציחות, הופעלה כאמצעי להשפעה על החכמים ופגעה בהם. האיומים והלחצים על חכמים לשנות עמדות הופעלו בסוף המאה הי״ח על־ידי אהרון הכהן סלמון ותומכיו.

בראשית המאה הי״ט רדף דוד דוראן את ר׳ יעקב מרעלי בנו ושני חתניו, שתמכו במשפחות בוג׳נאח ובקרי. האלימות נגד החכמים הגיעה לשיאה בחודש יוני 1815, כאשר הרב יצחק אבולכיר ועוד שישה מנכבדי־העדה הוצאו להורג, משום שהתלוננו נגד הסחיטות של המוקאדם יוסף בקרי.

התיאור שהובא לעיל, מסביר מדוע לא יכלו החכמים לעצור ולבלום את הסכסוכים והמגמות ההרסניות, שהיו קיימים בקרב שכבות הסוחרים האמידות.

לאחר הכיבוש הצרפתי, בשנת 1830, נתן המשבר ביהדות אלג׳יר את אותותיו. הקהילה היהודית לא היתה ערוכה להתמודדות עם השינויים הקיצוניים שחלו, ולא היתה לקהילה הנהגה רוחנית שתנהיג, תמשיך ותשמור על המסורת בת מאות השנים שהחלה בשנת 1391 עם בוא הגולים מספרד לאלג׳יר.

מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט