אלי פילו
ברית 37 בעריכת אשר כנפו-אביב תש"ף "אות ברית קודש"
מבט על רבאט-סאלה
אביב תש"ף
אות ברית קודש
להשיג אצל מר אשר כנפו 054-7339293
עורך: אשר כנפו
קוראינו היקרים
הורתו של גיליון זה החלה בימי שגרה רגילים לחלוטין ונמשכה בימי המשבר העולמי סביב נגיף הקורונה אשר פקד גם את יושבי ארצנו והפיל חיתתו על כל יושבי תבל. על כן התעכבה הבאתו לדפוס של הגיליון הזה. והנה בעודנו כלואים בבתינו בגלל מכת הוירוס הארור הזה, קיבלנו הודעה מרה על פטירתה של אשת החינוך הנעימה והחביבה ד״ר מרגלית עובדיה הזכורה לי לטוב מאותם ימים שלמדנו יחד בבר-אילן לתואר השלישי. ראו בהמשך את דבריו של פרופ' אפרים חזן לזכרה ומאמר מפרי עטה. עוד לא התאוששנו מן הידיעה על מותה והנה יומיים לפי חג הפסח התבשרנו על פטירתו של זקן השבט לצאצאי משפחת כנפו, יקירנו אמן הצלליות, הצייר הדגול והאיש הנפלא אלברט אלמוזננו, ראו מאמר עליו מפרי עטה של בתו ד״ר דורית סאראפיאן בהמשך הגיליון.
בגיליון ברית 37 שלפנינו מובאים שישה מדורים ובהם נושאים שונים לעיונכם. בפתח החוברת אנחנו שמים זרקור על הערים ראבט וסאלה, בעזרת המאמר של אמנון אלקבץ המביא סקירה היסטורית על ערים אלו ומעמדן ומקומה של הקהילה היהודית בתוכן. בהמשך, אלקבץ משתף אותנו גם בחמין שהכינה אמו למלך מרוקו.
המאמר השני הוא של פרופסור הרב משה עמאר, בו הוא דן במחלוקת שפרצה בעיר מכנס בעניין השחיטה, והדמות המרכזית במאמר היא זו של רבי חיים טולדנו מהעיר סאלה. רבי אורי אלנקוה, צאצא של המלאך רבי רפאל אנקאווה, שהיה רבה הראשי המעוטר של יהדות מרוקו, מספר לנו על דמותו המופלאה של הרב ומדגים בסיפור בעניין מחלוקת על ירושה, על היכולת הפסיקתית של הרב אנקאווה. בהמשך, כותב רבי אורי אלנקוה על אחד מחידושי הרב בעניין קביעת מקום קבע לתפילה.
על דמותו של החוקר הפייטן רבי מאיר אלעזר עטיה, יליד רבאט, ותרומתו הגדולה לחידוש אמירת הבקשות בערי ישראל, תקראו במאמר 'קול הכינור שנדם', שכתב ידידו רבי משה חיים סויסה.
ד״ר יגאל בן־נון חותם את המדור הזה במאמר שמגלה לנו מי היה אחראי על המינוי למשרת השר היהודי הראשון בממשלת מרוקו היושבת ברבאט, דהאן, טולדנו או בן־זקן. במדור מחקרים וזכרונות, חושף בפנינו אביתר שלוש פרטים מרתקים אודות כפר עתיק יומין (מהמאה ה-11) בשם בוחלו, המתקשר ליהודי דמנאת המוכרת לנו ממאמרו המעמיק בגיליון הקודם.
כאמור, ד״ר מרגלית עובדיה ממשיכה במשימתה מהגיליון הקודם לחבב אותנו עם דמותו של המשורר רבי נתן בן יעקב בלחן שפעל במאות 18-17 באלגייר, לגיליון זה קיבלנו ממנה מאמר על פיוטים לשבת שחיבר רבי נתן. לצערנו רב היא לא זכתה לראות את המאמר שלה מעל דפים אלה.
ד״ר משה כהן מציג לנו סיפור-שיר "החסידה ארוכת-הקומה" בסגנון"בלארג"'. על דמותה ופועלה של 'הקבלא ממא נזמה' ממוגדור, סבתו של פרופסור חיים זעפרני, מספר לנו אמנון אלקבץ. ועל השיחות של בלפור חקק עם מירי בן שמחון, נוכל להיחשף אם ניכנס יחד איתם לקפה מקס בירושלים ונקשיב למילותיה של מירי על אהבתה הנכזבת למאיר ויזלטיר ומה עלה באחריתה.
במסה על דמותה המרתקת של סעידה חקק במלאת שלוש שנים להסתלקותה, מספרים בערגה בניה הרצל ובלפור.
מדור זה נסגר בזיכרונות תבניות נוף הילדות של אמן הצלליות המפורסם אלברט אלמוזנינו, יליד העיר מוגדור, המאמר חושף בפנינו את דמות האמן שהלך וגדל ונתפרסם במדינה ומחוץ לגבולותיה, הקדמנו לזכרונות אלה את מאמרה של בתו, דורית המספר עליו ועל יצירתו.
מדור הספרות נפתח עם בלפור חקק המנתח את הסיפור המופלא וסמליו 'סוכתו של מרדכי קרוציי', שכתב הסופר אשר כנפו 'בגשם נדבות'. לאחריו אנו קוראים על דמות מרק ענתבי, מאמן הסוסים, בסיפור 'הבית השלישי' בספר הנ״ל, שמביא בפנינו הרצל חקק. 'במובן מסוים ההשראה היא שרשרתי, כך קובע פרופסור אריאל כנפו במאמרו 'השראה', על הספר 'גשם נדבות'.
במדור הסיפורים נקרא על אודות אהבה במסתרים מרתקת המתרחשת בספרד של תקופת האנוסים, פרק מרומן מאת דן מנור.
עוזיאל חזן משתף אותנו בסיוטים שפקדו אותו בגין הזוועות ששמע על היטלר ומעשיו, וכיצד הקמיע שנועד לצורך הפגת הסיוטים, לא הביא את הישועה.
תוך כדי שתיית המרק, מצליח הנכד אריאל לדובב את סבו שלמה לספר לו את הסיפור שלא סופר מעולם על רות ז״ל דודתו קצרת הימים וכך אריאל כנפו בשפה קולחת ומתובלת מגולל בפנינו מפגש בן־דורי חמים, נעים וטעים.
בעודו רוכב על הגמל 'אל בוראק', ג'אסר מוותר על ג'אמילה הנאקה האהובה'הבלתי מנוצחת', ומותירה לגנבים ובלבד שלא לפגוע בשמה הטוב, מאת דן וקנין.
סיפור אחד מני רבים על הבריחה לארץ ישראל מגוללת בפנינו עדינה מור חיים, עם לב יהודי הומה.
במדור שירה נמצא שירים פרי רוחם של המשוררים: שושנה קרבסי בימחזור שירי אבא', רוני ארז שר על התוית העדתית בשיר 'פעם לא הייתי מרוקאי', שושנה אידל בשיר קצר על אור ונרות שבת ומנורה, בשירה'בהעלותך את הנרות',
יעקב ארגמן מוקיע את התנהגותו של פרנסואה הולנד ששכח את ערכי הבסטיליה, בשיר 'צרפאסון', ואשר כנפו חורז שיר הלל לעופר אמסלם, מייסד התזמורת האנדלוסית הירושלמית, בשירו 'קנטטה לעופרי, שושנה ויג חותמת את המדור בשלושה שירים. בשיר 'גבורת הוריי, היא כותבת 'לא עליתי ארצה ולא ירדתי ממנה',
המדור האחרון העוסק באמנות מוקדש הפעם ל'שְׁבָבִים קְדוֹשִׁים' – יצירתו המופלאה, הייחודית והחדשנית של הצייר הישראלי-אמריקאי חי כנפו המוכר לנו מהסיפורים שפרסם מעל במה זאת. מאמר מאת דניאלה נבו יציג לנו את היצירה הזאת. המאמר תורגם לצרפתית על ידי חנה כנפו ולאנגלית על ידי גילה אורקין ללוש.
אנו מאחלים לכם קריאה מהנה ד״ר שלום אלדר
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres
Beaucoup d’entre eux s’engageront davantage. Il donneront des conférences eux-mêmes; ils écriront dans des journaux; ils publieront des livres; ils participeront à la vie politique et sociale. Dans le milieu juif d’abord sans doute, mais également en se mêlant directement à la vie de la cité, dans laquelle ils finiront par occuper une place considérable. Ce sont ces activités diverses qu’on se propose d’examiner maintenant.
Et d’abord celles qui restent rattachées aux divers aspects du judaïsme.
La création de la section de Tunisie de l’U.U.J. J. (Union Universelle de la Jeunesse Juive) sera un événement important. Ce sera pendant quelques années une association très vivante. Elle donnera de multiples conférences, dont je ne veux retenir ici que celles de son original président général Aimé Pallière sur le ‘sanctuaire inconnu’ et la série du Docteur Maurice Uzan, publiée ensuite dans un recueil sous le titre ‘Origines et tendances du judaïsme’. A l’actif également de l’U.U.J.J. une manifestation — oecuménique, dirons-nous aujourd’hui— où, en janvier 1927, des orateurs de diverses tendances politiques sont venus, dans un important meeting et devant un public considérable, apporter leur appui à une action menée contre le ‘numerus clausus’ dans les universités de Roumanie, de Hongrie et de Pologne.
D’autres groupements juifs ont cherché par des conférences, avec un succès relatif, à perpétuer le style des universités populaires du début du siècle. Citons pour mémoire—et pour ne pas être trop incomplets — l’Association des Anciens Elèves de l’Alliance, et un groupement sioniste, Yochebet Sion.
Un autre mode d’expression, volontiers choisi par les Juifs, sera la presse écrite, dont le foisonnement sera considérable. Nous ne retiendrons ici que les trois journaux les plus importants, représentatifs chacun d’une tendance de l’opinion juive.
La Justice, quoiqu’à vrai dire la parution de ce journal dans l’entre deux guerres ait été fort irrégulière. Une explication à ce phénomène de lent dépérissement: les ‘assimilationnistes’, comme on disait alors, préférèrent souvent écrire dans des journaux non exclusivement juifs, d’autant que, par le jeu de la loi de 1923, la plupart d’entre eux étaient devenus français.
L’Egalité, de Joseph Cohen-Ganouna, qui avait déjà commencé à paraître avant la guerre, était le porte parole des traditionnalistes et des conservateurs.
Quant aux sionistes, ils disposaient d’un excellent hebdomadaire, Le Réveil Juif, dont les tendances étaient proches du révisionnisme de Vladimir Jabotinski: Félix Allouche, Henry Maarek, Elie Louzoun, doivent être cités comme ses principaux animateurs.
Le journal est un moyen d’expression rapide, et sa vie est éphémère. Quelques juifs tentèrent de faire oeuvre plus durable et écrivirent des livres: romans ou nouvelles, directement inspirés du folklore ou de la vie quotidienne des juifs de Tunisie, qu’ils faisaient ainsi connaître en dehors du cercle étroit de la Communauté. Ce n’est pas un hasard si ces écrivains ont été dans leur majorité de purs produits de l’Alliance Israélite: J. Véhel, Ryvel, Vitalis Danon, les deux derniers y ayant même occupé d’importantes fonctions d’enseignement et de direction. Il était tout naturel en effet qu’ils essaient, dans des ouvrages de fiction, et souvent avec bonheur, de dépeindre les joies et les peines de la population qu’ils côtoyaient quotidiennement.
Là encore, on est entre juifs, même si on écrit aussi pour des non- juifs. Le fait nouveau, et éclatant, c’est l’entrée de nombreux juifs de Tunisie dans la vie publique, en dehors du monde strictement juif.
Mais quelle vie publique? La Tunisie est en effet un protectorat français, mais son gouvernement est tunisien. Des structures — qui sont au demeurant un trompe-l’oeil — maintiennent une certaine identité tunisienne. Il y a même une Assemblée représentative, le Grand Conseil, composée de deux sections: une française et l’autre tunisienne, et dans cette dernière, une place de droit est réservée à quelques représentants de la Communauté juive. De surcroît il existe, depuis 1919, un mouvement nationaliste tunisien, le Destour, qui se divisera en 1933 en deux branches par la sécession de ce qui devait communément être appelé le Néo-Destour. Enfin, malgré les nombreuses naturalisations françaises, les juifs restent dans leur majorité de nationalité tunisienne. Mais que va-t-il se passer en réalité?
Sans doute quelques notables juifs participeront, certains fort efficacement, aux délibérations de la section tunisienne du Grand Conseil. Ils s’y exprimeront d’ailleurs en français. Ils y défendront certes les intérêts de leur communauté, mais ils seront curieusement aussi, en vertu d’une loi non écrite mais constamment observée, les conciliateurs quasi naturels entre le gouvernement tunisien, c’est-à- dire l’autorité française — et les élus musulmans.
Quant aux Destours, dans l’entre deux guerres, ni l’un ni l’autre ne chercheront à attirer les juifs, et les juifs ne seront pas non plus attirés par eux; ils resteront des mouvements essentiellement musulmans. Une exception toutefois, mais de très courte durée, tout à fait au début. La première délégation destourienne à Paris, celle de 1919, comprendra un avocat juif bon arabisant, Elie Zérah, qui disparaîtra discrètement du mouvement au bout d’un temps fort bref.
Les Juifs, qu’ils soient tunisiens ou français, apprécieront donc le mouvement destourien de l’extérieur. Les uns lui seront hostiles, par méfiance surtout envers le fanatisme musulman. D’autres seront plus compréhensifs à l’égard de ses revendications de justice politique et sociale. Mais, encore une fois, ce sera du dehors, car, pour l’immense majorité des Juifs, le maintien de la France en Tunisie ne pose pas de problème. Il est assuré pour très longtemps, sinon pour toujours, et, de cette situation, tous s’accommoderont en fait, même ceux qui souhaitent une plus grande liberté pour les tunisiens musulmans ou juifs et qui combattent pour l’obtenir. C’est donc sur le plan français que devra être menée l’action politique, et c’est sur ce terrain que s’engageront nombre de naturalisés.
Et d’abord par le journalisme. Mais lequel?
Il y a dans les années 20 quatre quotidiens de langue française en Tunisie: deux du matin: la Dépêche Tunisienne et le Petit Matin; deux du soir, la Tunisie Française et Tunis Socialiste.
Les deux du matin se veulent d’information, et apolitiques. De la Dépêche Tunisienne, nous ne dirons rien. Quoique non hostile aux juifs, (sauf, nous le verrons, dans la courte période de 36 à 39), il n’y a jamais eu un seul juif dans sa rédaction, et ce n’est pas absolument le fait du hasard.
Elie Cohen—Hadria-Les Juifs francophones dans la vie intellectuelle et politique de la Tunisie entre les deux guerres page 57
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- חלק א'
ערך;אליחי כנפו
שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו
חיבור האנציקלופדיה
שאול הדריך למעלה ממאה טיולים למרוקו. ככל שהדריך טיולים, הרגיש בחסרון חומר מקיף על מרוקו, על יהודיה, על צדיקיה המרובים. ספרו של יששכר בן עמי ״הערצת הקדושים במרוקו״ מונה כ-360 צדיקים, במחקר של שאול, הוא מציג שלושת אלפים (!) צדיקים שעל קיומם למד מראיונות עם אנשים מכל אזורי מרוקו, מביקורים בבתי העלמין ומחקירה מתמשכת. שאול רואה בחיבור האנציקלופדיה רבת ההיקף שלו מפעל חיים על כן פרש מפעילות ההדרכה במרוקו כדי לבלות ימים ולילות חודשים ושנים על מנת להעמיק ולהשלים את מפעל הענק הזה. לרוב, אנציקלופדיה המשתרעת על שבעה כרכים אלבומיים היא פרי עמלם של קבוצת חוקרים. האנציקלופדיה של שאול היא מעשה ידיו בלבד. יחד עם זה שאול אינו מחמיץ אף הזדמנות להודות למורו ורבו בהצהירו: ״אני מרגיש חובה לציין את הסיוע שקיבלתי לאורך כל הדרך ממורי ורבי הרב ד״ר מרדכי דאדון שליט״א״.
פרקים מעבודתו הציג בפני כבוד הרבנים: עובדיה יוסף זצ״ל, הרב מאיר לאו, הרב בקשי דורון, הרב יהושע ממאן זצ״ל, הרב אברהם חפוטא, הרב יחיאל אבוחצירא, הרב בנימין בצרי, וכולם נתנו הסכמות או שלחו אגרות ברכה על המפעל החשוב הזה.
הקדמה ומבוא של המחבר לאנציקלופדיה
בעולם היהודי השם ״מרוקו״ ־ הארץ הדשנה והרעננה, אינו מייצג רק גבעות חול אינסופיות, עצי-תמר לכל אורך האופק, והאקלים המדברי היבש.
במשך מאות שנים, הייתה מרוקו בראש ובראשונה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בצפון־ אפריקה.
בין גבעות המדבר פיכו בה בעוז, חיים יהודיים שורשיים, הספוגים בתורה ובמצוות, רבנים תלמודיים ופוסקי-הלכה נולדו, פעלו בה ויהיו לפרי ברכה.
הרבנים והחכמים, עשו חובתם בחריצות להגות בתורה יומם ולילה, חידשו חידושים למכביר, חיברו ספרים בכל אופני פרטי התורה, איש איש באשר קבלה בנשמתו ביום המעמד הנורא על הר סיני, האור הרוחני שהקרינו צדיקי וחכמי-מרוקו כל הדורות, נגה סביבותיו והאיר למרחקים. הניחו ברכה אחריהם, ברכת עולם לדור דור, ״כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו״ (ישעיהו פרק נ״ח פסוק י״א).
ישמחו אלי גיל בעת תתעדן נפש ההוגה בספריהם, ושפתותיהם יהיו דובבות בעולם האמת בישיבה עליונה, ותורתם תהיה כגשם לנו לרוות צימאונינו, ולהשיב נפש בחיי- העולם הזה ובעולם הבא.
היא תעמוד למו להנחות אותם בדרכי העולם הבא בשבילי עולם הנצח, להכתירם בכתר עטרה. זכרם הטוב לא יסוף מעדת ישורון כל הימים.
מרוקו הייתה, ונשארה, לדורות, סמל של נווה-מדבר רוחני וסמל של חיי-קדושה וטהרה ושל אמונת חכמים אמיתית.
מבוא
יהדות מרוקו לא תיעדה, כראוי, את קורותיה בכתב, ובוודאי לא את תולדות צדיקיה וחכמיה ומעשי נסיהם, בגלל דאגות הזמן שלעתים היו בגדר של ״סחי ומאוס תשימנו בקרב העמים״ (איכה ג׳ – מ״ה).
לא אחת שאלתי את עצמי: ״מדוע אין ספר או אנציקלופדיה זוטא שתרכז את מירב הפרטים אודות צדיקי וחכמי-מרוקו. הרי החוקרים והסופרים כתבו ספרות לא מבוטלת, אך הפרטים לא היו שלמים ולעתים אף שונים זה מזה, והרוצה לדעת פרטים רחבים יותר, יהיה עליו לעיין בספרים רבים, להשוות טקסטים כדי לאתר ולגבש את מכלול החומר לאחד כדי שיוכל לקבל פחות או יותר את ההיסטוריה של צדיקי מרוקו וחכמיה.
מבדיקה ראשונית שערכתי גיליתי, שבארץ יצאו לאור ספרים מהם ניתן, אמנם, ללמוד על צדיקי מרוקו וחכמיה לדורותיהם, אך היה מועט ומה שנכתב בספר זה שונה ממשנהו, ולמרות החומר שנכתב עדיין נותרו פרטים בלתי ידועים למחבר זה או אחר. על-כן ראיתי חובה לעצמי לנסות ולהשלים את החסר עד כמה שאפשר.
רבים הם החוקרים וכותבי הרשומות אשר התייחסו לנושאים שונים בתחומי העיון והפרשנות בהלכה, במדרש, בתחומי המקרא, במשנה, בתלמודים ועוד. ויש שהוסיפו הערות או הארות, או כאלה שכתבו על חייהם ועל דרך פעולתם של צדיקי מרוקו וחכמיה, והיו כאלה שהתייחסו במיוחד לז׳אנר ספרותי מסוים, כמו לפרשנות של הרבנים והמשוררים, והיו שכתבו באופן כללי בלבד. נמצא, שהחומר שנכתב על צדיקי מרוקו וחכמיה הוא מגוון למדי אך מפוזר בספרים שונים כדוגמת חלק מהספרים שלהלן:
א. ספרים שנכתבו רק צדיקים וחכמים כדוגמת ספרו של רבי יוסף בן־נאיים ״מלכי-רבנן ובו פרטים על הצדיק ולא תמיד בהרחבה. רבי יוסף בן־נאיים הביע, לפעמים, גם את עמדתו של הצדיק כלפי נושאים הלכתיים, כדוגמת הוויכוח שהיה בין היהודים המקומיים לבין יהודים גולי-ספרד אודות הסירכא‘[חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות.] או פירוש לפסוק מסוים מפרשת השבוע. לנושאים אלה לא התייחסתי ולא מתוך זלזול חלילה. ראיתי לנכון להתמקד: במועד לידתו ופטירתו של הצדיק, דברים שנאמרו בשבחו, שמות הספרים שחיבר ונושאיהם, מעשי-הנסים שהיו בחייו ולאחר פטירתו, שירים, פיוטים, קינות ודרשות שחוברו לכבודו.
ב.ספרו של ד״ר יששכר בן־עמי ״צדיקי מרוקו ונפלאותיהם״ מבוסס ברובו על שיחות עם אינפורמנטים שהגיעו לארץ כעולים, בעיקר מכפרים שונים מהרי האטלס שבמרוקו וסיפרו על חוויותיהם אודות הצדיק ועל בתי-העלמין כפי שהם הכירו בתקופתם, ובשפת העברית הדלה שהייתה בפיהם, ולמראיין שהיה לרוב ישראלי הדברים לא תמיד היו מובנים.
ג.ספרים שנכתבו על תולדות יהודי-מרוקו כדוגמת הספר ״נר־המערב״ לרבי משה יעקב טולידנו התאריכים שם הם למניינם,2ובו הזכיר רבנים שחיו בתקופות אלה.
ד.משרד החינוך , ״מכון בן־צבי״, אוניברסיטאות: ״בן־גוריוך, ״בר-אילך, תל-אביב , מכונים פרטיים המוציאים לאור כתבים על צדיק זה או אחר, (ורק אחדים השתמרו אצל אחד מצאצאי הצדיק ועברו מדור לדור), פרוספקטים והזמנות שהוצאו להילולות לכבוד הצדיקים בארץ ובמרוקו. מקורות לא פחות חשובים, היו העלונים המופצים בבתי־הכנסת בשבתות, או פרסומים שונים שהופצו באירועים מיוחדים וכו'. למעשה כל עלון או אפילו פיסת ניר שהגיעה לידי והיה בה פרט כלשהו שיכול לסייע בעבודתי אספתי במשך שנים רבות. חומר זה היה לי לעזר רב בעבודתי.
ה.ספרים שנכתבו על קהילות יהודיות מערים שונות במרוקו כמו: פֶאס, סֶפרוּ, דֶבְּדוּ, מֶקְנֶס וכו' בספרים אלה המחברים הנציחו קורות קהילתם וגם פרטים אודות צדיקים שחיו, פעלו ונקברו באותם ישובים.
ו.ספרים שנכתבו על שושלות שונות כדוגמת: ״טוֹלֶידָנוֹ״, ״אבן-דָנָאן״ ועוד.
ז. אחרון חביב, מכון בני יששכר – הספריה הספרדית, שבראשו עומד הרב מאיר אביטבול שליט״א שהעמיד לרשותי עשרות ספרים שהיו לי לעזר רב.
המעיין בספרים אלה יוכל להתבשם מניחוחות העבר היהודי המפואר, ולהתפעל מעושר תוכנם הרוחני ויכולת כתיבתם של המחברים, כי ע״י ידיעת תולדות הצדיקים, נוכל לחקור גם את אורחות חייהם וללמוד מהם, נוכל לחפש את עקבותיהם ולמצוא ידיעות נרחבות עליהם ועל מפעלם.
מחברי הספרים הנזכרים עשו מלאכת קודש, אך נראה לי שהנכתב בספר האחד שונה בחלקו מהנכתב בזולתו, כל מחבר דן בפרטים השונים שנראו לו חשובים, והרוצה לדעת פרטים רחבים יותר על צדיק זה או אחר, יהיה עליו לכנס את המידע מהמקורות המפוזרים.
הספרים והמחקרים, העשירו ידיעותינו על אותם צדיקים וחכמים מופלאים מיהדות מרוקו, אשר היו לנו לעיניים, לאבוקה ולאבני־דרך ואשר לאורם הלכנו דורות רבים עד הגיענו לארץ אבותינו, ארץ־ישראל.
לא אוכל לומר, שעלה בידי לאסוף פרטים מלאים על כל אלפי הצדיקים המופיעים באנציקלופדיה זוטא. יש כאלה שיש עליהם כמות פרטים סבירה, כאלה שיש עליהם פרטים מועטים. ויש כאלה שמופיעים רק בשמם.
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- חלק א' עמ' 95
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- סיום המאמר
אלי פילו יקירי
הפתעתני כאשר אמרת לי שאתה מתכונן לפרסם את הכתבה שפורסמה אודותי ב"ברית מס 36– כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו". מה שריגש אותי במיוחד וללא כל כוונה לא מצידך ולא מצדי, שדווקא הכתבה תפורסם במועד של האזכרה השנתית של בני איציק ז"ל – ט' בתמוז תשע"ו (2016). יהי זכרו ברוך
אנציקלופדיה זוטא מציגה את צדיקי וחכמי מרוקו. חשבתי שמן הראוי לכתוב בפתחה פרק על מרוקו הארץ בה נולדו, פעלו ונקברו, על הקהילה היהודית שממנה הם צמחו ועל הישוב בו נולדו.
יהדות מרוקו הצטיינה בכל התקופות: בחיי-תרבות עשירים, והעמידה מתוכה רבנים גדולים, גאוני-עולם: אנשי הרוח אדירי התורה והחוכמה ואבירי הרועים שעמדו בראשי קהילותיהם כרועים נאמנים ומנהיגים רוחניים, משוררים ואוהבי־ציון והאירו את העולם באור תורתם שהציץ וזרח לכל עבר בכל תפוצות ישראל . יהדות מרוקו התברכה בגדולי-רוח, אנשי־אשכולות, שכתבו חיבורים נשגבים והשאירו לנו אוצרות תרבות עשירים ומגוונים, מלאים מכל טוב, בכל מקצועות היהדות, הפרשנות, העיון והמחקר, בתורת הקבלה, חוכמת הצירוף והמספר, הדינים, המקרא והתלמוד, ההלכה, האגדה הקבלה, הדקדוק, השירה, הפילוסופיה ועוד.
היצירות נכתבו בידי המחברים שנולדו במרוקו או התחנכו בה, ולדעת מומחי המחקר האקדמי, היצירות הן מן החשובות שבפירושי הזוהר שראו אור. נזכיר אחדים מן המחברים: רבי אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד״א שנולד בפאס ובתחילת המאה ה-17 ישב בחברון רבי שמעון לביא מחבר הפיוט ״בר-יוחאי״, רבי שלום בוזגלו מחבר הספר ״מקדש מלך״ ועוד.
לבד מהפצת התורה, הקדישו הרבנים מזמנם, לנהל עדתם ולחנכה במורשת אבותיהם.
כאמור ספרים רבים נכתבו בתחומים הנ״ל, אלה שזה היה ביכולתם, זכו להדפיס את ספריהם בעיקר בְּלִיוֹורְנוֹ‘, אָמְסְטֶרְדָם וְגֶ'רְבָּה, וכך תרמו תרומה עצומה לתרבות הכללית של עם־ישראל. חלק גדול של חיבוריהם לא זכו לדפוס אם מהעדר בתי-דפוס במרוקו, או מחוסר אמצעים של מחבריהם.
רובה של היצירה הרוחנית היהודית של מרוקו, עדיין בכתב-יד, חלקה ירד לטמיון בגלל פשעי- אנוש והעלאתם באש ע״י צוררי ישראל, או בגלל הלחות והטחב, התולעים, או עכברים שכרסמו אותם. כתבי רבי אברהם אזולאי ירדו למצולות כאשר נסע באוניה שטבעה עם יצירותיו. את זכר כתביו שאבדו בים הוא ביטא בחתימתו דמוית אוניה.
רבי יוסף בן-נאיים היה מאד חרד לכתביו, שמא יהיה גורל שחיברו הצדיקים האחרים. באחת ההקדמות לאחד מספריו הוא כותב: ״ותוחלתי לאל שיעזרני להוציא לאור כל ספרי, אשר בכתובים לאור בדפוס, ולא תהיה תורתי אשר עמלתי בה שנים רבות, שלל לשיני העכברים הרשעים, או לעש המחרים כל מחמד עיין…״. על ניסיון הצלת חלק מהכתבים היקרים שלו. כאן המקום להזכיר שעל פי הידוע בספרייתו של רבי יוסף בן־נאיים היו מעל 10.000 ספרים. היו אליו פניות ממוסדות אקדמאים בארץ ומעולם להעביר או למכור להם את הספרים ומעולם לא רצה להיפרד מהם ואמר ״ספרי הם בניי״. כשהלך לעולמו בניו מכרו את הספרים ליוניברסיטי קולג׳ בניו-יורק וכשהכניסו אותם לעישון פרצה במחסן שריפה ורובם נשרפו. (ש״ט).
כמה מילים על חיבוריהם של צדיקי וחכמי מרוקו:
קיימים אין ספור ספרי קודש וכתבים גנוזים של צדיקי מרוקו בגניזות הקודש ברחבי העולם עד היום גנוזים ברחבי העולם ספרי קודש יהודיים עתיקי יומין, יקרים ומתוקים מפז, אך ללא אפשרות להביא את מחבריהם להיות דובבים בקבריהם בכוח תורתם שיצאה לאור.
ישנה תופעה מעניינת בהיסטוריית הספרות היהודית, שבאם נבחן ונתבונן, נראה כי גדולי ישראל שבכל הדורות ובכל מקומות מושבותיהם, חיברו ספרי-קודש עמוקים ונפלאים בכל תחומי התורה – בנסתר ובנגלה ומה מפליא לראות, כי למרות זאת שלא זכו להכרה, אך כאשר מדברים על ספרו של רבי חיים בן עטר ״אור החיים״ הקדוש, אין לך בית מישראל בכל התפוצות שאין בו מחידושיו. בשונה מספרים רבים המעטרים ספריות רבות בעולם היהודי כולו, אך כל מהותם הוא ״עיטור הספרייה״ ורק פעמים בודדות בחיי אדם הם נפתחים למספר דקות, ספרי ״אור החיים״ הקדוש נלמדים ביחידים ובציבור, על ידי מגוון זרמי היהדות – עדות המזרח, יוצאי ליטא, ואנשי אירופה כולה.
התפתחות הקבלה בדרום מרוקו(אזור דְרֶע או דְרְעָא).
עוד בתקופת, הגאונים פרח בצפון־אפריקה מרכז רוחני גדול, שהדיו נשמעו למרחקים, וזכה להוקרתם של גאוני-בבל, וכאשר החלה להתדלדל סמכותו של המרכז-העולמי, הוא תפס את מקומו בכמה בחינות.
העיסוק בקבלה במרוקו הוא עתיק-יומין, והוא התברך ממסורות מקומיות, מקורות נוספים בתורת הקבלה שהגיעו למרוקו במאה ה- 14 עם המגורשים מספרד.
גם כאשר פשטה קבלת האר״י, מיד הגיעו הדיה למרוקו עוד באותו דור. עם גורי האר״י נימנו מספר חכמים מרוקנים, כגון רבי סולימאן אוחנה, רבי יוסף בן־טבול, רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי מסעוד סגינהור ועוד.
ה״זוהר״ הועלה למדרגת ספר-קדוש, בדומה לתנ״ך ולתלמוד, והעיסוק בו היה נפוץ, וקביעות הלימוד היו שכיחים בכל ישוב של קהילות מרוקו. במיוחד השפיע על חיי- הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי-האטלס, בחבל הסוס ועד לפאתי הסהרה.
ממחקרים שערכו מוסדות אקדמאיים בארץ, מצאו שבדרום מרוקו התפתחה הקבלה יותר מכל מקום אחר בעולם.
קבוצות הזוהר, נקראו ״חברת רשב״י״ (רבי שמעון בר-יוחאי). הקבוצות בדרך־כלל, התאספו אחרי תפילת-ערבית של מוצאי-שבת והבקי מבניהם, היה קורא ומסביר, והיתר האזינו בקשב רב, ושתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו. (בעירי אופקים התפללתי במספר בתי-כנסת ובאחדים מהם נהוג עד היום קריאה בספר ״הזוהר הקדוש״)
במשך כל הדורות, שימשו צדיקי-מרוקו עמוד האש שהלך לפני המחנה – לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו, והם היו אלה, שנתנו דוגמא ושימשו לנו מודל לחיקוי בכל הקשור לאורח-חיים יהודי של תורה,_עבודה וגמילות-חסדים
יצחק טנג׳י ז״ל על מפעל החיים של אבא שאול
מזה כעשר שנים שאבא היקר שלי, משקיע מזמנו וממרצו באיסוף חומר לכתיבת האנציקלופדיה על מרוקו, יהודיה, צדיקיה וחכמיה.
השנה הוא זכה לסיים את האנציקלופדיה המדהימה הזאת בת שבעה כרכים. זה היה מסע ארוך, מרתק, מייגע ולעתים אף מתיש .
מסע שנפרש, כאמור, לאורך כעשר שנים, שלש יבשות, נסיעות בארץ ובעולם, קריאה של עשרות ספרים, פגישות עם אנשים רבים,
אם בישובים בהם מתגוררים עולים מהרי-האטלס, הילולות מרכזיות והילולות המתקיימות בבתים פרטיים. משאבים לא קטנים, ובכלל כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, על־מנת לאסוף כל בדל של מידע אפשרי.
האנציקלופדיה הזאת, היא גאוותנו ומפעל חייו של אבא שלי, שממשיך, אגב, לעדכן אותה בכל פרט חדש שהוא מוצא ומגלה. אני גאה באבא שלי, בעבודה המדהימה הזאת, ורואה בה דרך מופלאה לשמר מסורת ושורשים ולהנחילם לדור הבא…
הסכמות רבות נתנו לשאול טנג׳י על האנציקלופדיה שלו. נביא כאן שתיים, שתיהן של רבנים ראשיים לשעבר.
אבני דרך בחייו של שאול טנג'י
שאול נולד בקזבלנקה שבמרוקו אותה עזב כילד בשנת 1949 במסגרת עליית הנוער, מתוך הנחה שהוריו יצטרפו אליו אך בהיותו נער, לא היה מודע לסלקציה שמנעה עליה מאנשים מבוגרים, מוגבלים בגופם או חלשים מבחינה כלכלית. כאמור, בגלל הסלקציה לא התאפשרה עליית הוריו. שאול לא נח ולא שקט. הוא שלח עשרות מכתבים לסוכנות היהודית ולשווא. כעבור שנים הוא מצא את כל מכתביו שמורים בארכיב הציוני . כאשר נוכח לדעת שמכתביו לא נענים הוא נקט באקט קיצוני של שביתת רעב שבסופו של דבר הביאה לעלייתם ארצה בדצמבר 1955. הוריו שוכנו באופקים והוא החליט להצטרף אליהם. תנאי הקליטה היו קשים מאד. מים זורמים ושאול היה נאלץ להביא אותם בדליים מהמושבים הסמוכים.
בשנת 1960 התמנה כרכז קליטה ורכז תרבות במועצת הפועלים של אופקים. כמרכז תרבות, פעילותו הייתה כה עניפה שהיא עלתה על כלל הפעילות הארצית של מרכז תרבות. כל זה למרות שפעל ללא תקציב מוגדר ושאול הצליח להשיג תקציב לפעילות השוטפת ממקורות שונים – מחלקת החינוך, המחלקה להנחלת הלשון, משרד הקליטה, מדור השכונות בוועד הפועל של ההסתדרות וכמובן המרכז לתרבות של ההסתדרות הכללית.
קליטת העולים וחינוך מבוגרים.
מדי ערב המתין שאול עם צוותו להגעת העולם לאופקים. וכשאלה הגיעו התמסר כולו לקליטתם המהיר והיעילה. הוא וצוותו ליוו אותם לבתיהם, דאגו להם לכל הצרכים הראשונים ובעיקר שוחחו עמם, על העיר ועל התאקלמותם בה.
אחרי שהעולים שוכנו בבתיהם הוא ידע שהמכשול העיקרי בהתאקלמותם הוא מחסום השפה, על כן גייס מתנדבים מקיבוצי הסביבה ופיזר אותם בין בתי העולים החדשים כאשר התפקיד שלהם היה להנחיל לעולים את השפה העברית. בשלב מאוחר יותר גייס ממשרד החינוך 15 מורות חיילות. באמצעות מורות חיילות אלו שאול ארגן בית ספר עם כיתות עולים להנחלת הלשון. הוא גייס את מרכז ההסברה שהגיע בערבים עם מכשור להקרנת יומני חדשות על קירות הבלוקים. שאול תרגם לערבית ובעיקר לצרפתית את תוכן היומנים וכך קרב את העולים להוויה הישראלית.
לכלל האוכלוסיה גייס פעילות ענפה של הרצאות. המרצים היו מגיעים במוצאי שבת עם פנס קסם. שאול היה מורה לכל מרצה לאיזה בית כנסת ללכת כדי לתת את ההרצאה שלו. בכל ל״ג לעומר אירגן נסיעה לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. הפעולה הזאת תפסה תאוצה והגיעה לכך שיצאו 15 אוטובוסים למירון.
באופקים היו מקורות תעסוקה רבים: בנין, חקלאות, יהלומים, טקסטיל, אריגה ועוד, לכל סקטור ארגן שאול אחת לשנה מסיבה לעובדים ולבני משפחותיהם עם תכנית אומנותית. באופקים לא היה תיאטרון. תיאטרונים לא באו לאופקים כי לא השתלם להם להגיע אליה. לשאול חרה מאוד הדבר והוא חשב בלבו שלא יתכן להשאיר את תושבי העיר ובעיקר את הנוער ללא החוויה האמנותי שבצפייה בתיאטרון. הוא נפגש עם מנהלי הבימה, הקאמרי והאוהל, דיבר ציונות אל לבם. התיאטרונים נענו לבקשתו ואחת לחודש הגיעה הצגת תיאטרון לאופקים. שאול נעזר שוב על ידי הקיבוצים השכנים נפגש עם מנהיגיהם וביקש מהם תרומת ספרים. והוא נענה ובגדול. עתה כמות הספרים שבספרייה העירונית הייתה כה גדולה שהוא נרשם לקורס מנהלי ספריות על מנת לנהל את הספרייה.
לבתי ספר היה מזמין אחת לחודש מומחה לסיפורי עם כדי להעשיר את התלמידים. לגני הילדים הזמין קבוע הקרנת סיפורי אגדות.
שאול אף ארגן טיולים להכרת הארץ. בעזרת הטיולים האלה הכירו תושבי אופקים את הארץ. הטיולים לא פסחו על בית-לחם, חברון, שכם והיישובים בשטחים המשוחררים. שירות בצה״ל
בשנת 1977 עזב את מועצת הפועלים והתגייס לצה״ל בו היה קצין קישור לחיילים ממושבי וקיבוצי הסביבה, עוזר קצין שלישות, קצין כה אדם של אוגדה סדירה, מפקד מרכז גיוס.
שירות בשרות בתי הסוהר
ב-1977 עזב את צה״ל והתגייס לשרות בתי הסוהר. שם מילא שני תפקידים לסירוגין: מפקד אגף, קצין סגל. משרות בתי הסוהר השתחרר בדרגת רב כלאי דרגה מקבילה לרב פקד. תמיד התגאה בכך שבביתו היו שלשה רבנים: הוא רב כלאי, בנו רב פקד ואשתו רב סרן. בית-ספר לתיירות
ב-1990 נרשם לבית ספר לתיירות ושם סיים קורס של מדריכי טיולים בחוץ לארץ, עם דגש על מרוקו. שם הדריך למעלה ממאה טיולים. הוא הדרך גם טיולים רבים בכמה מארצות אירופה.
ערך;אליחי כנפו-שאול טנג׳י, יקיר העיר אופקים, איש רב פעלים מחבר האנציקלופדיה על צדיקי מרוקו-ברית 36- סיום המאמר עמ' 100
Benwaich-Benwalid-Ben Yair-Benyamin-Benzachar
BENWAICH
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et du prénom masculin Waïch ou Yai'ch, un des nombreux prénoms votifs souhaitant longe vie à son porteur, équivalent de l'hébreu Hayim et de l'espagnol Bibas. Le nom est attesté en Espagne, en Algérie et au Maroc dès le XVème siècle. En Algérie la famille Ben Ouaich fut parmi les cinq premières familles juives installées à Oran avec les Stora, Cansino, Marques (Messis?) et Sasportas. Autorisées à rester dans la ville après l'expulsion des Juifs par les Espagnols en 1509, elles jurèrent fidélité à l'Espagne et dirent préférer mourir plutôt que de tomber entre les mains des Musulmans qui s'attaquèrent souvent à la ville, en état de siège permanent. Mais cette fidélité ne devait pas leur épargner l'expulsion définitive en 1669, comme tous les autres habitants juifs du port alors sous domination espagnole. Autres orthograpahes: Ben Yaïch, Benouaïch, Benyaich, Ouaich, Vais. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Marrakech, Meknès, Casablanca, Rabat, Safi, Mogador); en Algérie (Oran, Tlemcen) et très peu en Tunisie où le patronyme proche Belaïche était plus répandu.
ABRAHAM: Naguid des Juifs de Marrakech et percepteur des impôts du sultan Saadien Moulay Zidan qui régna à Marrakech au XVIème siècle, alors que son frère régnait sur le nord du pays. 11 détenait du sultan le monopole de l'exportation du sucre aux Pays-Bas. A l'époque le Maroc était connu en Europe comme le pays de l'or – apporté d'Afrique Noire, et du sucre de canne – cultivé dans le Sous et dont les Juifs expulsés d'Espagne avaient contribué à améliorer la qualité par un meilleur raffinage. La rivalité entre les deux frères devait se terminer par la défaite de Moulay Zidan en 1612, à la suite de quoi la communauté de Marrakech fut soumise à de fortes amendes, comme punition du soutien que son chef Abraham avait apporté au souverain déchu. Son épouse fut enlevée, soumise à la torture et ne fut libérée que contre une très forte rançon.
ABRAHAM: Naguid des juifs de Meknès au début du XVIIème siècle. D'une grande intransigeance religieuse, il devait édicter en 1611, avec le soutien du pacha, la Takana interdisant à ses coreligionnaires d'imiter les coutumes chrétiennes de port de moustaches. Les réclacitrants furent condamnés à la prison et à la bastonnade, mais il faut croire que la mode fut difficile à déraciner puisqu'en 1640 le nouveau Naguid, Habib Tolédano, devait de nouveau demander, et obtenir l'aval des autorités à la même mesure et qu'en 1702 le nouveau Naguid, Itshak Benouaïch, reprit avec encore plus de vigueur cette interdiction de "faire comme les autres".
- SHEMOUEL (1738-1817): Rabbin, kabbaliste, astrologue mohel, grammairien et scribe, il fut l’illustration vivante du proverbe "mille métiers, mille misères". Pressé par les créanciers, il fut contraint de fuir sa ville natale de Meknès en 1805. 11 passa quatre années à errer dans l'est du Maroc et en Algérie: Tlemcen, Mascara et Blida. D'une grande curiosité intellectuelle, il devait profiter de son séjour forcé en Algérie pour recueillir les coutumes particulières de ses communautés juives et les consigner dans son carnet de voyage. Il revint à Meknes en 1809 et il y fut considéré comme un des grands érudits de sa génération. Son enterrement est resté dans toutes les mémoires en raison des pluies torrentielles qui interdirent toute oraison funèbre sur sa tombe.
- YEOSHOUA: Talmid Hakham né à Meknès en 1845. Refusant selon les recommandations du "Pirké Abot" de faire de la Torah une profession, il s'adonna au commerce. Vers 1870, il monta à Tibériade où il poursuivit ses activités commerciales. En 1903, il fut invité par la communauté de Safed à lui servir de guide spirituel.
- ITSHAK: Célèbre rabbin et poète à Mogador. Il fut le premier à éditer un recueil des Bakachot au Maroc, "Roni Vesimhi", paru en 1900 et qui devait servir de référence aux compilateurs du receuil classique "Shir Yédidout".
BENWALID
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de filiation Ben et de walid, le père, procréateur, porté déjà en Espagne au XIIIème siècle. Une branche de la famille est arrivée à Alger au cours de la première expulsion d'Espagne, en 1391 et faisait partie des cinq familles espagnoles les plus illustres de la ville avec les familles Barchechet et Duran. Benhaim et Ayache. Pour les distinguer, on disait de ces trois familles dernières familles qu'elles étaient " ma vie (Benhaim), mon fils (Benwalid), et ma nourriture, ce qui me fait vivre (Ayache). La famille Benwalid du Maroc est arrivée avec les expulsés de 1492 et s’est particulièrement illustrée à Tétouan. Autres orthographes: Ben Oualld et Oualid (que nous étudierons séparément), et sous la forme hispanisée: Bengualid. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Casablanca, Rabat, Meknès) et en Algérie (Alger, Oran).
SHELOMO: Grand propriétaire terrien à Meknès, associé au conseiller du sultan Sidi Mohammed Ben Abdallah, le constructeur du port de Mogador, Samuel Sumbal, seconde moitié du XVIIIème siècle. Ses démêlés avec ses compatriotes sont évoqués dans le livre de rabbi Binyamin Elkrief, "Gvoul Binyamin".
- YAACOB: Rabbin dont le tombeau, ainsi que celui de son fils Moché, étaient un lieu de pèlerinage à Rabat.
- HAIM: Fils de rabbi Ménahem. Rabbin originaire de Rabat, il fit partie du grand groupe qui monta de la ville portuaire marocaine en 1854 sous la direction de rabbi David Bensim'on avec qui il était apparenté. Il fut un des premiers émissaires envoyés recueillir des fonds pour ses oeuvres au Maghreb par le Comité de la Communauté Maghrébine de Jérusalem, fondée vers 1860. 11 connut quelques difficultés en arrivant à Oran, le tout- puissant chef de la communauté, Simon Kanoui lui en interdisant l'entrée, refusant de reconnaître la scission de la communauté maghrébine de la communauté sépharade. Rabbi David Bensim'on demanda alors au parent de Simon Kanoui, le grand philanthrope Yomtob Abergel de Gibraltar d'intervenir, en soulignant que les originaires d'Algérie émargeaient comme les Marocains de la caisse du Vaad. 11 eut plus de succès à Tunis en y instituant en 1877 un fonds permanent pour le financement d’une Yéchiva sous sa direction à Jérusalem. La communauté de Tunis s'engagea à lui transférer chaque année le montant d'une taxe d'abattage spéciale de 15 francs par semaine, instituée à cet effet. Les transferts devaient effectivement s'opérer sans entraves pendant 22 ans, avant d’être interrompus par la réforme de la taxe d'abattage instituée par les nouvelles autorités du Protectorat fiançais. Après avoir en vain rappelé à ses devoirs la communauté, il se décida en 1907 à revenir lui-même à Tunis réclamer son dû et la communauté lui réserva bon accueil et le dédommagea partiellement. Entretemps, il avait été envoyé en mission de quête, en 1893, au Portugal, au Brésil et au Maroc.
- ITSHAK (1777-1870): Fils de rabbi Shemtob. Son père mourut précocement alors qu'il était encore enfant, Un des plus illustres rabbins marocains du XIXème siècle, surnommé par ses contemporains "la lumière du Maghreb". Disciple du grand maître de Tétouan, rabbi Samuel Barchilon, il se distingua par son extrême piété, son intelligence et sa bonté qui lui valurent de son vivant l'admiration et la vénération de ses compatriotes, aussi bien juifs que musulmans. Le Pacha de Tétouan n'hésitait pas à le consulter et à lui soumettre les cas difficiles. De tout le Maroc, de Londres, de Lisbonne on s'adressait à lui pour les questions de Halakha. Excellant scribe, il écrivit de sa main le Sefer Torah de sa synagogue qui est restée intacte jusqu'à ces dernières années. Sa très riche bibliothèque a été transférée en 1978 à la Yéchiva qui porte son nom dans la vieille ville de Jérusalem, dirigée par l'ancien député de Shas, rabbi Shlomo Dayan, lui-même originaire de Tétouan. D'une humilité exemplaire, on aimait raconter comment il s'enfuit de Tétouan en 1830 pour Gibraltar quand il apprit qu'on voulait le nommer président du tribunal rabbinique. Il finit pourtant par accepter le poste à condition de ne pas juger seul et il forma un tribunal de trois juges. Il fut le guide incontesté et vénéré de sa communauté à la période cruciale de l'occupation de la ville par les Espagnols à la suite de la guerre hispano-marocaine de 1859-60. Ouvert au monde moderne, il favorisa l'ouverture en 1862 à Tétouan de la première école de l'Alliance Israélite Universelle. Pour donner l'exemple, il y inscrivit ses petits-enfants. Il décida de monter en Terre Sainte rejoindre le grand nombre de ses compatriotes installés à Haïfa, mais au bout de quelques mois de séjour, il revint pour une raison inconnue au Maroc, après un pèlerinage sur les tombeaux des saints – sans doute pour ne pas abandonner sa communauté qui avait encore tant besoin de lui. Poète, écrivain, son livre de commentaires sur le Shoulhan Aroukh, "Vayomer Itshak" (Livourne 1855-1876), en deux volumes, était connu de tous les rabbins marocains et sert aujourd'hui de référence aux historiens pour les détails qu'il contient sur son époque. 11 vient d'être réédité à Jérusalem par le rav Shélomo Dayan. Après sa mort, son tombeau est devenu un lieu de pèlerinage connu fréquenté également par les Musulmans. Sa Hiloula est célébrée chaque année le 9 du mois de Adar. De nombreuses légendes se sont créées sur ses pouvoirs miraculeux. Sa canne est précieusement conservée comme une relique dans son ancienne chambre d'études, estudio. Deux de ses fils. Shemtob et Vidal, furent rabbins à Tétouan. Le troisième, Yossef, fut rabbin à Oran et auteur d'un livre de commentaires talmudiques "Sefer Shem Yossef’ (Jérusalem. 1907). 11 mourut en 1906 sans laisser de descendants.
- ITSHAK: Fils de rabbi Shemtob. Né à Tétouan, il fut appelé à servir de rabbin à Tanger où il mourut en 1914.
SHEMTOB: Fils de rabbi Itshak. Né à Tétouan, il s’installa à Tanger où il devint un des grands notables de la communauté. 11 fut élu à plusieurs reprises comme l'un des trois représentants de la communauté juive à l'Assemblée Legislative établie par le statut international de la ville.
LEON: Fils de rabbi Itshak. Un des grands notables de la communauté de Tanger, membre pendant plusieurs années de la Junta dont il fut vice-président, puis président dans les années soixante.
BEN YAIR
Nom patronymique d’origine hébraïque, formé du prénom biblique Yaïr qui a pour sens qui brille, qui éclaire, précédé de l'indice de filiation: le fils de Yaïr. Dans le Deutéronome, il est conté que Yaïr, descendant de Manassé acheva la conquête du Galaad. en Galilée (Les Nombres, 32; 42). C'est un prénom qui était encore porté de nos jours, mais rarement et il n'est devenu nom patronymique qu'assez tardivement puisqu'il ne figure pas sur la liste Tolédano des patronymes usuels au XVlème siècle. Autres formes: Yaher, Yaïr, Benyaher. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Marrakech, Safi, Casablanca, Mekttès ) et en Algérie ( Oran, Mascara ).
MEIR: Educateur et administrateur né à Casablanca. 11 fut au milieu des années quarante un des animateurs du mouvement de jeunesse Charles Netter, puis un des chefs du mouvemnt des Eclaireurs Israélites de France. Son nom de totem: Ours tenace. Militant sioniste fervent, il monta en Israël au début des années cinquante. 11fut parmi les signataires en 1956 du mémorandum présenté par les anciens dirigeants du mouvement sioniste au Maroc, aux délégués 25ème Congrès Sioniste à Jérusalem, mettant en garde contre les difficultés d'intégration et les discriminations dont étaient victimes les originaires du Maroc en Israël. Emissaire du département de la Alya en Algérie en 1956-57. Membre du Comité Central du parti Mapaï, il fit partie en 1965 du tribunal chargé par le parti d'exclure David Ben Gourion en raison de ses attaques contre ses dirigeants sur fond de l'affaire Lavon. Il fut secrétaire du Conseil Ouvrier de Beer-Cheva, puis directeur régional la caisse d'assurance maladie de la Histadrout, la Koupat Holim dans le Neguev. Emporté par la maladie à la fleur de l'âge en 1975.
BENYAMIN
Nom patronymique d'origine hébraïque formé du prénom hébraïque devenu nom patronymique dans certaines communautés. C'est le prénom donné par le patriarche Jacob à son dernier fils, le second fils que lui donna son épouse préférée Rachel qui mourut en lui donnant naissance près de Bet Lehem. Avant sa mort elle l'avait appelé "Ben oni", c'est-à- dire le fils de ma peine, de ma douleur, mais le patriarche changea son nom en Benyamin, le fils de ma droite, pour montrer qu'il lui était cher comme sa main droite, ou selon une autre interprétation le fils de la chance. La tribu de Benyamin dont le territoire était proche de la tribu de Juda, avait fini par se fondre presque totalement avec elle après la scission entre le royaume d'Israël et le royaume de Judée. Toutefois elle avait conservé sa personnalité jusqu'à la destruction du Temple, les Juifs les plus anciennement installés au Maroc se disant en être en majorité descendants, alors que les premiers Juifs installés en Espagne se disaient les descendants de la tribu Juda. L'équivalent français de ce prénom est Benjamin, devenu, par allusion au récit biblique, synonyme de dernier enfant dans une famille. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l’époque. Au XXème siècle, nom très rare, porté en Algérie (Oran, Sidi Bel- Abès, Alger) et au Maroc.
PAUL: Fils de Henry Benyamin, administrateur français né à Oran en 1933. Il commença sa carrière comme professeur d'anglais à Alger. Après son installation en France, il fut détaché au ministère des Rapatriés, au Service de l'Orientation professionelle. Inspecteur général de l'Industrie et du Commerce depuis 1984. Président directeur général de l'Institut de Chimie Appliquée depuis 1990.
BENYAKAR
Nom patronymique d’origine hébraïque, littéralement le fils chéri, à rapprocher du patronyme espagnol qui a le même sens Caro, et de l'arabe Aziz ou Boaziz. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc.
Benwaich-Benwalid-Ben Yair-Benyamin-Benzachar
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו
אמנון אלקבץ
יהדות מרוקו והשבתאות
״הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם״, כך אנו שרים בחנוכה מתוך שירו המפורסם של מנשה רבינא, ״מי ימלל גבורות ישראל״, משנת 1936.
אכן, מאז חרב המקדש השני, בכל דור ודור נשאו היהודים את עיניהם לבואו של המשיח, אותו גיבור שיגאל את העם מצרותיו. יהודים רבים מרחבי העולם תמיד היטו אוזן קשבת להבטחות הגאולה שהפיצו שליחיהם של משיחי השקר. הציפיות והתארכות מועד בואו, הצמיחו לעתים תכופות ״נביאים״ שקמו והצביעו על ״הסימנים הרבים״ המורים על התגלותו הקרובה, ולעתים אף העידו על עצמם שהם הם המשיחים שנשלחו לגאול את ישראל. אלה זירזו את צמיחתם של ״משיחי-שקר״ שונים ומשונים, וניצלו את הציפיות הטהורות של העם לגאולה שלימה, שהנה ״הגואל״ מתדפק על הדלת, אולם אחריתם הייתה תמיד אכזבה ומפח נפש. מבין העשרות הרבות של ״משיחי השקר״ שקמו וצצו בתולדות ישראל בגלותו, נציין להלן את ארבעת הבולטים והעיקריים שבהם ואת מהלך חייהם ומשנתם בקצרה, ואת הקשר של חלקם למשיחיות בגלות היהודית במגרב.
הראשון בהם היה בר-כוכבא (בר-כוזיבא 136-132 לספירה), שעיני ישראל נישאו אליו כגואל העם והארץ משלטון העריצות של האימפריה הרומית. הציפיות שתלו בו העם וגדולי הדור, ובכללם ר׳ עקיבא שטעה וחשבו ל״משיח הגואל״, הכזיבו. אלפי ההרוגים שנפלו במרד נגד הרומאים בגלל משיחיותו, הביאו למפלתו הגדולה, וזירזו את הקץ לעצמאות העם וחורבן הארץ.
השני היה ר׳ אברהם אבולעפיה, איש סראגוסא שבספרד (1240־1291), שסמוך לשנת 1270 התיישב בליוורנו שבאיטליה. אבולעפיה היה רב גדול ואינטלקטואל, בעל כריזמה שרצה לקומם את כבוד ישראל שנרמס תחת שלטון האסלאם והנצרות ביימי הביניים שלאחר מסעי-הצלב, ונחרט בדם בהיסטוריה היהודית. לאור ריבוי המאורעות של פגיעות ביהודים בתקופה ההיא, התחיל אבולעפיה ״להתנבא״ להצלת ישראל. באחד האירועים הנבואיים שלו, ״נצטווה״ לצאת למסע לארץ־ישראל, לחצות את ״נהר הסמבטיון״, להציל את עשרת השבטים הגולים, ולהצעידם לחירות אל ארץ־ישראל. זו תחילת מלחמתו לשחרור הארץ וזירוז גאולת העם. ואמנם אבולעפיה הגיע לארץ־ישראל והתחיל בהכנות להצלתה מיד יושביה הנוכרים. אלא שבשל מלחמות שהתנהלו באותה עת בארץ־ישראל, הבין שאין ביכולתו לשלוט במצב, ומייד שב על עקביו לאירופה. חסידיו הרבים והמאוכזבים מארצות אירופה ובחלק ממדינות צפון המגרב, החלו אט אט להפנות אליו עורף ולנטוש אותו. בראש מתנגדיו עמד הרשב״א (ר׳ שלמה בן־אדרת) שבעת הזאת התגורר באי סיציליה שבאיטליה, ודחה בתוקף את ״נביאותו״ של אבולעפיה. שמעו של אבולעפיה הגיע אמנם למרוקו, ברם, אחר פולמוס קצר שניטש בין כמה מרבני העדה סביב ״נבואותיו״, הוטל עליו נידוי, ונשתכח מהר מן התודעה הציבורית.
למרות כישלונו, המשיך אבולעפיה להתנבא. הפעם ״הנבואה״ שלחה אותו לפגוש את האפיפיור ניקולאס השלישי (1280) בוואתיקאן, ולדרוש ממנו להכיר בו ״כאדון הנביאים וכמלך היהודים״. הוא גם דרש שהאפיפיור יוציא צו המורה לכלל היהודים הנמצאים תחת השלטון הנוצרי, לקום ולשוב מייד לציון ולירושלים. ״הנבואה״ לא התגשמה כי האפיפיור סרב לקבלו, ואף אסר אותו לתקופה מה בבית הכלא. משהשתחרר מהכלא, התיישב לכתוב נבואה עצמית בזו הלשון: ״בהגיעי אל השמות, ובהתירי קשרי החותמת, נגלה אלי אדון הכל, וגילה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה, ואז הכריחני להתפאר בנבואה״. (מתוך איגרתו: ״וזאת ליהודה). ר׳ אברהם אבולעפיה נפטר בשנת 1291, ולא זכה להתגשמות נבואותיו. מה שכן, הוא הותיר אחריו כמה קהילות יהודיות מאוכזבות, ששוב שבו למדרס רגלם של אדוני-הארץ.
לשלישי קראו אשר לעמלין, יהודי גרמני שצץ בשנת 1502, והכריז על עצמו ״כמשיח״ וכ״מבשר הגאולה״. בהשפעת כתביו הקבליים של דון יצחק אברבנאל, ולאור הפרסומים הרבים על מה שהיה מנת חלקם של היהודים שגורשו מספרד, פרסם לעמלין קול קורא לקהילות ישראל, שבמידה והיהודים ישובו בתשובה שלימה במהלך שישה חודשים, בואו של המשיח ודאי. השמועה נפוצה בעיקר בקרב יהודי גרמניה ואיטליה, ואצל חלק מיהודי פס שבמגרב. אצל הראשונים אף ניתנה הוראה לשבור את התנורים לאפיית מצות של פסח, כי כבר ״בשנה הבאה״ יחוגו את החג בארץ ישראל. בתוך זמן קצר לעמלין נפטר לבית עולמו, תנועתו המשיחית באה אל קיצה, והותירה את חסידיו מאוכזבים עד עמקי-נפשם. מספר לא מעט של יהודים אינטלקטואלים בולטים בגרמניה ובאיטליה, שהיו בין חסידיו של לעמלין, החליטו להתנצר בעקבות אכזבתם ממנו ומהציפיה לקץ הגלות. יהודי המגרב התעלמו ממנו כבר בראשית דרכו, ולא הותיר בהם כל חותם מתורתו המשיחית.
הרביעי ב״משיחי השקר״, והבולט שבהם, הוא שבתי צבי, מחולל התנועה המשיחית החשובה ביותר בתולדות ישראל. שבתי צבי, בנו של יהודי אמיד סוחר בעופות וביצים, נולד באיזמיר שבטורקיה ביום שבת, ט׳ אב שנת שפ״ו – ( 1 אוגוסט 1626), זהו תאריך תיאולוגי ללידתו של המשיח. המדרש קבע שלידתו של המשיח יהא ביום מועד חורבן המקדש, היינו, ביום ט׳ באב. הוריו קראוהו שבתי, על שום שנולד ביום שבת, כך נהגו יהודי הבלקן לקרוא לילדים שנולדו ביום שבת. בצעירותו למד לתואר הרבני ״חכם״. בגיל 15 התחיל להעמיק בלימוד הקבלה, ובלט בחוכמתו, ביופיו, בקומתו התמירה ובקולו הערב. עם בגרותו נמשך לתורת קבלת האר״י שבמהלך המאה ה-17 הסעירה את העולם היהודי. התנועה נפוצה והפכה לתנועת המונים בהיקפה המספרי ־הגיאוגרפי, ובתוך זמן קצר, הגיעה לוילנה, המבורג, אמסטרדם, לונדון, ליוורנו, אוויניון, וכן לאלג׳יריה ומרוקו.
הופעתו של שבתי צבי על בימת ההיסטוריה, נבעה מהציפיות המשיחיות לגאולת העם היהודי שלאחר גזירות תח-תט (פרעות חמליניצקי 1649-1648). גם הציפיות המשיחיות הנוצריות להופעתו של ישוע, המיסטיקה המוסלמית לגאולת העולם ובואו הקרוב של ״המהדי״ (המשיח המוסלמי), שימשו קרקע פורייה וגורם מזרז לצמיחתו ובואו של משיח היהודים. בתקופה זו, אנשים רבים הן מוסלמים והן נוצרים, וכמובן גם היהודים, העידו על עצמם שהם ״נביאים״ שמחפשים להביא גאולה לעולם. בקושטא קמו לא פחות מ-800 ״נביאים״ שבראשם עמד רב בשם ר׳ משה סרוואל, ועל חסידיו נמנו גם כמה מרבני העיר. רב זה הודיע שנתגלגלה בו נשמתו של ר׳ שמעון בר-יוחאי, על כן התחיל לכתוב ״זוהר״ קבלי חדש. אלה שפיקפקו בדבריו, חששו להזדהות שמא יבולע להם ויחשבו ככופרים המסרבים לקבל את ״נביאותו״ של ״הנביא״. אלא שבתוך זמן קצר, ״נביא״ זה התנדף מתוך העדה כלא היה, ועקבותיו נעלמו. תופעת ״הנביאות״ התפשטה עד שלעתים משפחות שלימות, ובכלל זה גם נשים וילדים, היו נכנסות לאקסטזה, נופלות על פניהן תוך כדי זרימת קצף מפיהן ומלמול משפטים נבואיים בלתי מובנים. סימנים אלה היו מותירים רושם שאכן האל מדבר מגרונן, והצופים היו מאמינים למראי-עיניהם.
יהודי התפוצות הדוויים, שיקעו את עצמם בלימוד הקבלה. רבים פירשו את התופעה כאות להופעתו הקרובה של המשיח, ונסחפו בסערה לשיגעון המשיחיות שהנה הגאולה קרובה. השמועה שנפוצה ברחבי העולם היהודי שהנה קם גואל בשם שבתי צבי, קיבלה תוקף אצל הרבנים ע״פ מה שנכתב בנביא יואל: א וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן–בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. ב וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי. ג וְנָתַתִּי, מוֹפְתִים, בַּשָּׁמַיִם, וּבָאָרֶץ:..״(יואל ג/1-3).
בינתיים, שבתי צבי המתבגר, המשיך למלא את כְּרֵיסוֹ בקבלה הלוריאנית, או אז, החל להרבות בסיגופים והתמודדויות. חרף הכריזמה בה ניחן, החלו להתגלות בו תופעות תמוהות שיחוללו סערות, ולא רק בקרב הציבור היהודי. בשנת התי״ח (1657), בשהותו בסלוניקי בה נכח בסעודת מצווה ובנוכחות חכמי העיר והרבנים, נטל ספר תורה אל מתחת לחופת חתנים, ואירס לו לאשה את התורה. רבני העיר גרשוהו מיד מסלוניקי, והוא ברח לעיר הבירה קושטא. בקושטא המשיך להגדיש את הסאה בהחליטו על ״רפורמות״ בתחום ההלכה ע״י התרת כל מיני איסורים שהם מן התורה, מדרבנן ומן המסורת היהודית. תחילה שינה את ברכת ״מתיר אסורים״ והפכה לברכת ״מתיר איסורים״, ומיד אחרי כן התיר אכילת חלב עליו יש חובת כרת. על פי ״פסיקתו ההילכתית״ העביר את מנוחת יום השבת, ליום שני בשבוע. את צום י׳ בטבת, ביטל, ואת צום י״ז בתמוז הפך ל״חג ההתחדשות״. את ט׳ באב קבע כחג ליום הולדתו, בהסתמכו על מה שנאמר בנביא זכריה: כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים…״(זכריה ח/19). את ״שלוש הרגלים״ החליט לחגוג ברציפות במהלך שבוע אחד ובעוד שינויים שונים. גם בקושטא לא אהבו את התנהגותו ופסיקותיו, ומשהחל מעמדו להתערער, גורש מהעיר והתחיל בנדודיו לכמה מדינות במזרח התיכון ובאפריקה. בדרך, ניסה לשנות את אורח חייו ולהתמסר. הוא נושא את יוכבד, אשתו הראשונה, נערה בת 12. אולם ״מרוב קדושתו״, לא קרב אליה מעולם, עד שבית-דין כפה עליו את גירושיה. הפעם העדיף לשאת אשה זונה מליוורנו שבאיטליה בשם רבקה, על פי מה שנאמר לנביא הושע: ״ויאמר ה׳ אל הושע, לך קח לך אשת זנונים״(הושע א/2), בנסותו לקשר את עצמו לנביאות. גם נישואים אלו לא האריכו ימים, אף כאן נכפו עליו גירושין. נישואיו השלישיים היו עם שרה, ממנה נולדו לו שני בנים, ישמעאל ואברהם. אחר פטירתה של שרה, ושנתיים לפני פטירתו, הוא נושא את אסתר, אשתו הרביעית, המטרוניתא, בתו של ר׳ יוסף פילוסוף, רב עשיר ונכבד מליוורנו, עמה לא היו לו ילדים. משפחת פילוסוף היו אלה שיצרו את קהל התומכים הנלהבים לאחר מותו של שבתי צבי, ונקראו: ״הַדוֹנָמֶה״, ״אנוסים מרצון״. ״הדונמה״ נהגו כמוסלמים בציבור, אך בסתר דבקו ביהדות מסורתית- כופרת, והמשיכו להתחתן בתוכם בלבד.
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'61
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo-
Nous n’avons pas de portrait de Messod Azoulay, par contre nous en avons un de sa femme Esther. D’Abraham Sibony nous en avons deux, mais aucun de sa première femme, Esther qui était blonde aux yeux bleus. Contrairement à Messod Azoulay qui était grand et fort d’après maints témoignages, Abraham Sibony semble avoir été menu comme certains Juifs d’Europe et avait l’œil et le teint clairs. Seuls deux de ses enfants et une de ses petites filles ont eu des yeux bleus : Dona, Moïse et sa fille Coty. Il avait épousé en premières noces Esther, tante de sa mère qu’il aima toute sa vie. Il se remaria longtemps après, par suite d’absence d’enfant viable dans le couple, sans pour autant répudier sa première femme "Lala Esther" comme l’appelait la génération de mes parents. Ma tante qui l’avait connue, puisque c’était mon grand-père qui s’occupait de son foyer dans le cadre de ses fonctions commerciales chez son oncle Avraham, m’a répété et écrit qu’elle était blonde aux yeux bleus. Il s’est rendu à Jérusalem pour ramener une très jeune épouse du nom de Rika de la famille Aboulafia de Tibériade.
C’est avec Rika qu’il eut neuf enfants qui se sont distingués par leurs études effectuées pour la plupart à Gibraltar. Célèbres pour leur conduite de petits seigneurs, ils se lancèrent à leur tour dans le commerce. C’est par un curieux hasard que j’ai obtenu de Monsieur Abraham Knafo de Mogador un carnet sur lequel Moses Sibony s’était appliqué à rédiger en judéo-arabe son savoir astrologique, écrit en caractères hébraïques, son dictionnaire Espagnol et quelques anecdotes et notes commerciales, en plus de devinettes et de chansons espagnoles. On y retrouve aussi le trajet et les escales réalisés par les enfants, en route vers leur école à Gibraltar, en partant de Safi. Cet ouvrage a relancé la discussion sur la famille de "l’oncle Braham" et je me souviens que ma mère avait rappelé alors le retour de Meyer Sibony, fils d’Abraham quand il avait fini ses études à Gibraltar. Une caravane était partie à sa rencontre avec ses provisions, ses gardes et ses montures, dirigée par Abraham Sibony allant à la rencontre de son fils qui arrivait de Mogador par une autre caravane. Les deux caravanes campèrent ensemble avant de revenir à Safi où ils étaient attendus par tous les notables juifs. Meyer semble avoir été l’intellectuel de la famille. 11 avait épousé sa petite cousine Esther, fille d’Aharon qui était la cousine germaine de mon père, ce qui explique la relation particulière que mon père avait avec ce couple contrairement aux autres enfants de Rebbi Braham. 11 existait un seul piano dans la communauté juive de Safi et c’était celui de sa fille Féby, décédée en l’an 2000, à Casablanca, à l’âge de 95 ans. Elle était donc née en 1905. On possède d’elle deux photos remarquables qui me furent offertes par Françoise Sibony, sa nièce et petite fille de Meyer et Esther Sibony. J’ai eu le grand plaisir de connaître Féby et je fus marqué par sa beauté et son élégance.
Grand marchand et exportateur d’œufs à Marrakech, Meyer passait son temps à lire et à prendre des notes, (sa bibliothèque était inestimable) ce qui obligea mon grand-père maternel à lui donner un sérieux coup de main, quand il commença à travailler avec lui à Marrakech. Samuel Sibony son frère, appelé Baba, vint aussi s’installer à Marrakech où il pratiqua le commerce du thé en gros. Mon oncle Simon, frère de mon père, put ainsi réaliser chez lui une carrière enviable. Messody, fille d’Abraham, épousa Salomon Benzaquen de Gibraltar qui parlait anglais et avait le droit de porter des armes dont un revolver qui avait impressionné mon cousin germain Meir Zaoui. Ma tante et ma grand-mère paternelle furent leurs hôtes pendant une année à Safi, me confirma mon cousin.
Il semble bien que la fin de la Première Guerre Mondiale ait transformé toute la fortune de l’oncle Abraham en "petits morceaux de papier" comme les vieux informateurs ont appelé les actions que la famille détenait dans la bourse européenne. Pourtant la photo de mariage du plus jeune des enfants, à savoir Jacques, démontre que deux années après le début de la grande crise, toute la famille, photographiée à cette occasion, avait des vêtements européens de grand style. De patrons, ils étaient devenus dès 1920 directeurs de banques ou de sociétés commerciales installées à Casablanca, devenue la capitale économique sous le Protectorat Français. Jacques était resté à Safi, implanté dans le commerce de son père. Simon était dans l’hôtellerie, notamment à Meknès puis à Fez où il épousa Alice Elquarat, en premières noces, puis Marie Monsano après la mort de sa première femme. Salomon avait ouvert des restaurants à Montécarlo et Moïse avait une ferme à Mazagan. Quand j’étais petit, mon père m’avait pris avec lui, à Safi et nous avions été reçus par Esther Sibony, veuve de Meyer, dans la maison qui avait été celle de l’oncle Abraham à Abiyada, un des quartiers résidentiels de cette ville.
C’était un logement avec de vastes salles et un jardin intérieur décoré de mosaïques. Mon père avait tenu à me montrer le salon où tous les enfants de Rebbi Braham Sibony réalisaient une fois par an cette "fantasia" qui consistait à se déguiser en notables arabes avec le décor et la nourriture appropriée et surtout le cérémoniel qui durait une journée entière. Esther avait évoqué son séjour chez nous avec sa belle-mère Rika, et j’appris plus tard que ce fut une page mélodramatique : une romance entre Samuel et sa fiancée qui se termina par un joyeux mariage. Elles voulaient par la même occasion, lors de ce voyage, demander la main de la fille de Rabbi Habib pour Salomon.
Dans l’album de famille que nous avons réussi à confectionner grâce à tous les membres de la famille Sibony d’Israël et de France, nous sommes parvenus à rassembler deux photos d’Abraham Sibony, une d’un de ses fils Samuel, mort à Casablanca, celle de Meyer mort à Safi en 1945, et celle d’Elias ainsi que quelques photos de Jacques (1907-1990). Dans la photo de mariage de Jacques avec Assiba Merran, on retrouve Messody, fille d’Abraham qui s’était mariée à Salomon Benzaken et Rika Sibony, veuve d’Abraham.
De Yaacov, frère d’Abraham, décédé en 1906 nous n’avons aucune photo, ni de lui, ni de ses enfants. Par contre, nous en avons trois de ses petits- enfants, issus du mariage d’Aharon Sibony et de Dada Lévy, à savoir Nissim, Moshé et Esther, elle-même mariée à Meyer Sibony, fils d’Abraham avec leurs deux enfants, Léon et Féby. Des petits enfants de Yaacov, issus du mariage de Nissim Sibony, mon grand-père paternel avec Pnina Weizman, nous avons des photos de mon père, Elie Sibony et de mes tantes, Hana Ohana et Reine Zaoui. Rebbi Braham fut un homme légendaire, avec une auréole de patriarche. Il aurait vécu 98 ans, de 1821 à 1919. Il se remaria à 60 ans avec une jeune fille de la maison Aboulafiya qui n’était âgée que de 15 ans. Il aurait eu 9 enfants dont deux filles. Le fils aîné naquit en 1883 et le dernier en 1911 alors que son père était âgé de 90 ans.
Messod Azoulay est tout aussi célèbre qu’Abraham Sibony. Ils vécurent à la même époque et selon les légendes folkloriques des Juifs de Marrakech, c’était un bel homme de grande taille, et clair de peau. Il était renommé pour ses blagues, mais surtout pour son soutien envers les personnes qui connaissaient des revers de fortune, notamment les Juifs de Marrakech ou du Sud, emprisonnés pour des dettes ou à la suite de faux témoignages. Sa petite fille, Marie Bendavid m’a dit qu’il en avait les moyens.
Il avait organisé la vie de sa famille, autour de lui. Chaque enfant marié avait son appartement, et tous vivaient dans la même grande maison, avec du personnel pour la confection des repas et les soins pour les enfants. Chacun avait sa cuisine, mais les achats des produits alimentaires étaient centralisés et exécutés par les coursiers du patriarche, Messod Azoulay qui les déposaient au centre de la maison. Il recevait des plateaux de gâteaux et de thé dans son dépôt, et il passait son temps à blaguer avec les notables juifs, ses amis. Dans la série d’histoires recueillies, il semble qu’il exploitait la naïveté d’un homme charmant et érudit qui avait peu de sens pratique et qui s’en remettait toujours à lui pour le conseiller. Messod Azoulay et sa famille ont habité ensemble différentes maisons au Mellah de Marrakech.
Son siège commercial, occupé plus tard par son fils Simon qui y logeait au premier étage (voir photo de l’immeuble 70 ans après), un autre immeuble se trouvait à l’entrée de la rue des Ecoles à gauche et un troisième dans la rue Latana où il transforma un appartement de l’étage supérieur en synagogue : "Slat S^ido", en activité jusqu’à son incendie, l’immeuble ayant été occupé par des musulmans en 1970. Nous avons tous prié dans cette synagogue et nos places étaient situées face à la Bima, sous laquelle s’asseyait Rabbi Ezer Oizana qui portait toujours une livrée blanche. Il possédait des livres de prière rares, nacrés avec un fermoir doré. A côté de lui s’asseyait à l’occasion, Rabbi La^ziz Ellouk. J’ai reproduit notre synagogue dans mon tableau "L’ascension". A sa mort, le patriarche Messod Azoulay laissa à ses enfants une douzaine de magasins, des appartements, un moulin, deux fours, de l’or, de l’argent et de la marchandise.
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo-page 13
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו
ג. עיוש מויאל, לקצידא די סידי רבי עמרם
|
1נבדא בלאהּ רחמאן הווא לחנין לחננאן ,מזאאוגין פיה ובבן דיואן סידי יא רבי עמרם. אתחיל באל הרחמים הוא חומל הרחמנים נתחנן אליו' ואל בן דיוואן הקדוש, הו רבי עמרם
2 נחכי לנאס חדיתו אס כאן סבאב מזיתו כוליל יזמע לכותו לחסיד רבי עמרם אספר לאנשים את סיפורו מה הייתה סיבת בואו כולל שבא לאסוף עבור אֵחָיו
3.מיא ותסעוד וסתין עאם,באס זא למגרב לחכם, לא יבקאכום תכמאם, עלא סידי רבי עמרם 3.מאה ששים ותשע שנים מאז בא החכם למערב שלא יוותרו בכם הרהורים (ספקות) על אדוני רבי עמרם.
4.מא ערפוה מנין דאז מנין, זא לפאס גלס סבע סנין מן חברון זאת ברא פלחין ולדו מריד רבי עמרם. 4.לא ידעו מהיכן עבר ומהיכן בא, בפאס ישב שבע שנים מחברון הגיעה איגרת תחינה שבנו חלה, רבי עמרם
5.תנבבא באס חב ינפתאר ובדא יתכלם הדאדר דמעו חאיפה כי למטאר סופו צבר רבי עמרם. 5.ראה ברוח קדשו שעומד למות והחל לומר תחינות דמעותיו זולגות כמטר ראו את כושר עמידתו של רבי עמרם.
6.קרא נסים וכרזו פואזאן קאל ליהוד אזיו לא סזאן קאל בפמוו הנה נתפאן תמים יא רבי עמרם 6.קרה נס ויצאו בוואזן אמר ליהודים בואו לאסז'ן אמר במו פיו קברוני כאן התמים רבי עמרם
7.טלב בפמו רוח ברוח וקאלהא בלקלב למרוח נפטר וכרזת ארווח דתנא רבי עמרם 7. ביקש בפיו נשמה תמורת נשמה את התפילה נשא בלב שבור נפטר ויצאה הנשמה של התנא רבי עמרם
8. נאדו כסלוה ותפנו רזעו לווזאן וחזנו אביאד די סאפ בעינו וזה סידי רבי עמרם 8. קמו רחצוהו וקברוהו שבו לוואזן והתאבלו אשרי מי שראהו בעיניו כשבא הצדיק רבי עמרם
9. נחכי לעזיאב לי זארו עלא ואחד עיניה עמאו זא זארו וקסע אדאו בזכות די רבי עמרם 9. אספר את הפלאות שקרו למבקריו על אחד שעיניו התעוורו בא, עלה אליו לרגל וראה אור בזכותו של רבי עמרם
10. כתאר עזאיבו בסחאל ובסחאל פך דלכבאל ודאוא חת לחבבאל 10. רבים נסיו כמה וכמה הציל אסירים כבולים וריפא מנועות מהריון [עקרות] האהוב רבי עמרם
11. לי מא סאף ולד פייאמו יזי יזורו פמקאמו יברא ויחל חזאמו ויסמיה רבי עמרם 11. מי שלא ראה לידה בחייו בא לבקרו ולהשתטח לפניו [?] יתרפא ויפתח אזורו (לצורך לידה) ויקרא לו רבי עמרם.
12. זאה ואחד גיר ידמם יסמע ולא יתכללאם זא יבבכי זאוג פלחרם די סידי רבי עמרם 12. בא אחד כולו מתחנן שומע ולא מדבר בא לבכות ולבקש על הציון של הצדיק רבי עמרם. 13. נעס וופאק בהדרא עטאה דווא באס ברא הנא הווא מול סזרא זכאי יא רבי עמרם 13. ישן והתעורר לשמע דיבור נתן לו תרופה וזו הסיבה שנרפא הנה הוא בעל העץ הזכאי רבי עמרם
14. ולד זאבוה פסהר אלול כאן בעקלו וללא מהבול פלייל וסמע מסעול נאמת ומוו רבי עמרם 14. בן הביאו בחודש אלול היה בעל תבונה ולא משוגע בלילה כשנר דולק חלמה אמו את רבי עמרם
15. פאקת ותבכי בדמוע מכתפא וקלבהא מקטוע עלא ולדהא לי מכדוע וגאתו רבי עמרם 15. התעוררה, בוכייה בדמעות מפוחדת ולבה שבור על בנה המשותק-החולה? וזעקה לרבי עמרם
16. זאבו ואחד מרזזח דאואה וקאם פראה בלפרחא וללא יצטח יגוות יא רבי עמרם 16הביאו אחד משותק רפאהו וקם שמח בשמחה וירקוד ויקרא, הו רבי עמרם.
17. ואחד מריד בקלבו חארת פיה לום ולבוקאלולו דואך טציבו ענד סידי רבי עמרם 17. אחד חולה בלבו הוא הצטער על מצב לבו אמרו לו את רפואתך תמצא אצל הצדיק רבי עמרם
18. פאק ודוא קאל בפמוו יגווה איא ומו סאף צדיק בעינו ודאוה רבי עמרם 18.התעורר ותרופה אמר בפיו יתרצה עם שלא ראה את הצדיק בעיניו ורפאו רבי עמרם
19. סמעו זכותו יא נאס עלא ואחד פקטיע אראס זאת ומו טטלב פלכאס די סידי רבי עמרם. 19.שמעו זכותו, אנשים על אחד שעמד לפני עריפת ראש באה אמו לבקש בכוס של הצדיק רבי עמרם
20. קלאת ומו איא לחזזאן פכלי ולדי מלסזאן ועיטט אבן דיואן אראב יא רבי עמרם 20. אמרה אמו, הו רבי הצל את ילדי ממאסר וקראה הו בן דיוואן קרב נא רבי עמרם
21. צדיק זאהא פלמנאם וקאלהא אנא לחאכאם ולדך צפאלו לחכאם סופו סבע רבי עמרם 21. הצדיק נגלה לה בחלום ואמר לה, אני החכם גזר הדין של בנך ייטב ראו את הארי רבי עמרם
22. נהאר סראע זבדוה וזדו באס יקתלוה אכיתי קאלו סרחוה ופכו רבי עמרם 22.ביום גזר הדין הוציאוהו ביצעו הכנות לשם הוצאתו להורג לפתע אמרו שחררוהו והִצִּילוֹ רבי עמרם
23. ומו דזרי וטצייח צאבט ולדהא תסררח זאדת תזגרט וטפרח עלא סידי רבי עמרם. 23. אמו רצה וזועקת מצאה את בנה משוחרר הוסיפה להלהל יִלּוּלִים ולשמוח על הצדיק רבי עמרם
24. זאב ולדו ומראתו פל הלולה דג כזאנתו יקולהום יליגאתו האדה הווא רבי עמרם 24 הביא את בנו ורעייתו בהילולה נטה את אוהלו סיפר להם את סיפור הצלתו זהו רבי עמרם
25. נאס גאלסין פי לכזאן סי יקרא וסי נעסאן, וסי יצרב לכיסאן די סידי רבי עמרם. 25. אנשים ישובים באוהלים מי קורא, מי ישן, ומי שותה כוסות של הצדיק רבי עמרם
26. איא לקראב ולבעאד טלבו על אפאמיל חדאד עמרהום מא יסופו לגנכאד די מגאבלין רבי עמרם 26. הו לקרובים ולרחוקים התפללו על משפחת אל חדד שלא יראו פגע בחייהם המתחזקים את הציון של רבי עמרם
27. טלבו על פריזידאן לחביב ליהוא עמראן עמרו מא סוף לגבאן די מגגבל רבי עמרם. 27. התפללו בעבור הנשיא החביב אליהו עמרם שלא יראה בימיו יגון וצער בעבור זה שהוא מטפל בציון של רבי עמרם.
28. ואקף בהאד לחברא וכדאם בלא יזרא יוקף מעאה מול סזרא יחדי ולאדו רבי עמרם. 28 משגיח על החברה, עמל ורץ יעמוד להגנתו בעל העץ ישמור על בניו רבי עמרם
29. ליבגא לענאיא וססאן לאזב ידרב תרקאן וילוח לגבאן ולמחן ויפאזי רבי עמרם 29. מי שחפץ בתהילה ובריאות צריך לגמוע דרכים להשליך יגונות ופחדים וירפאהו רבי עמרם
30. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו בזכות רבי חיים בנו ולד סידי רבי עמרם . 30זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל אחינו בזכות רבי עמרם בנו בן הצדיק רבי עמרם
31. אססמי דאהר יא רזאל עיוס ולכניא מויאל מעא כותי נזמע בכלל כא נטלב לרבי עמרם 31. שמי הפרטי גלוי, הו אנשים הוא עיוש-חיים ושם משפחתי מויאל עם אחותי נזמה-כוכבה בכלל אני מתפלל לרבי עמרם.
32. מן צוירא אצל זדי יחדי ולאדכום ולאדי יסקאם סעדכום וסעדי בזכות סידי רבי עמרם. 32. ממוגדור מקור-מוצא אבותיי ישמור את ילדכם ואת יְלָדַי יקומם-ישקם את מזלכם ומזלי בזכות הצדיק רבי עמרם
שוב אנו רואים את מוטיב ההתרפאות ויכולת הריפוי המופלאה של הצדיק. ייחוס התרפאות החולים לנסיו של הצדיק, בזכות התחינות והתפילות לאל על קברו. ניתן לראות זאת היטב בבית ט' "אספר את הפלאות שקרו למבקריו, על אחד שעיניו התעוורו, בא, עלה אליו לרגל וראה אור בזכותו של רבי עמרם." בקסידה של עיוש מויאל, נוסף על תיאורי הוואי ואוירה, יש 6 בתים המתייחסים לסגולותיו העל טבעיות של רבי עמרם בן דיוואן כרופא חולים ובעלי מומים ו- 8 בתים מתייחסים לסגולותיו כמציל יהודים מגזר דין מוות בזכות התקבלות תפילותיו בשמיים. בבית ט"ז הצדיק מביע חשש מהליכה בדרך מלאת חיות אריות ולביאות, תיאור המביע את אנושיותו ופגיעותו בעיני עצמו, ובבית כ' בנו של הצדיק מודיע לו שהוא רואה אריה קרב ובא מהישימון, אלא שהאריה נעצר ולא קרב אל הצדיק. בהתחלה הצדיק מביע פחד מהאריה ואחר כך האריה כמו חושש מהצדיק ולא מתקדם לעברו יותר.
הערות המחבר: בתחילת המאה ה-20, לפני חיבור מתחם הקבר של הצדיק לרשת מים זורמים, שמשי הצדיק, יהודים עניים מוואזן, התפרנסו מאספקת מים זכים שנשאבו ממעיין סמוך מכרו להמוני עולי הרגל. בהילולה מכרו כוסות מים במחיר פעוט לכל דורש ממי מעיין שהיה שייך בשעתו לקהילה היהודית באסז'ן. למים ייחסו סגולה מיוחדת ולכן המחבר כותב "הכוסות של הצדיק רבי עמרם". טעות היסטורית- עובדתית, מי שטפל בבית העלמין וארגן את ההילולה מדי שנה, היה יוסף בר דוד עמרם ז"ל יו"ר הוועדה של המקומות הקדושים בקהילת וואזן בין 1930 – 1984 ולא נשיא הקהילה אליהו עמרם אלחדאד, אשר היה מעורב ושותף, אך לא נושא באחריות הרשמית על ההילולות, מטעם השלטון הצרפתי. לפני יוסף עמרם, שמונה לממונה על ניהול ההילולה בזכות שליטתו בשפה הצרפתית עוד בתחילת המאה העשרים, החזקה על הקבר הייתה שייכת למשפחת דניאל אזולאי ולאחריו למרדכי אלבו. |
|
ברית-כתב העת הדו לשוני של יהודי מרוקו-העורך אשר כנפו- ברית מס' 35 -2017 –תפיסת הצדיק בארבע קסידות ד"ר דן אלבו-עמ' 58
La vie juive a Mogador-Salomon Haii Knafo-Presente et annote par Asher Knafo
Aussi nombre de Juifs préféraient changer d’air à Mogador, car c’était le passage vers les autres régions. Comme le climat y était doux et l’atmosphère politique plus saine, ils s’y installaient pour de bon. Ces Juifs amenaient avec eux d’autres mœurs et d’autres idéaux. Même l’Arabe parlé par eux était mitigé de Berbère. Ceux qui avaient quelque argent s’arrangeaient dans le commerce et y faisaient fortune. Ils étaient destinés à devenir les nouveaux riches et à prendre la place des riches qui avaient perdu leur fortune pour diverses raisons. Ceux qui n'apportaient rien avec eux, se mettaient à faire des petits métiers, domestiques, portefaix, etc.
La plupart, démunis de tout, s’adressaient au comité de la communauté qui les ajoutait à la liste déjà longue des nécessiteux.
Cela étant, la vie menée au Mellah n’était pas sans charme. Seulement, au lieu de cheminer vers le modernisme à grands pas, on y allait tout doucement. La vie n’y était pas moins spirituelle qu’à la Casba, avec cette différence qu’à la Casba l’éducation se faisait en langues étrangères tandis qu'au Mellah, on continuait à enseigner et à parler l'Hébreu et le Judéo- arabe.
C’est pour cela que tous les grands Rabbins étaient presque uniquement issus du Mellah. Toutes les autres fonctions religieuses, les Hazanim – officiants, les Paytanim – chanteurs, les Chohatim – égorgeurs de volailles et de bétail, les écrivains publics et les comptables étaient également remplies par les ressortissants du Mellah.
La Hevra Kadicha était exclusivement composée de Mellahiin – habitants du Mellah. Le Cheikh juif de la ville était choisi parmi les habitants du Mellah. Le Cheikh était un personnage très important. C’'était le chef de la population juive reconnu par les autorités locales. C’'était lui qui intervenait auprès du Pacha pour toutes les démarches concernant cette population. Toutes les instructions adressées aux Juifs passaient par lui. Tous les différends entre Juifs lui étaient soumis en premier lieu. C’est quand il ne parvenait pas à mettre d’accord les protagonistes qu’il soumettait le cas à qui de droit.
L’artisanat était venu du Mellah, tandis que les gens de la Casba se dédiaient au commerce sauf certains qui étaient fonctionnaires.
Coutumes particulières
Pour commencer il y a des coutumes qui leur ont été imposées par les Arabes.
D’abord, pourquoi appelait-on le quartier juif 'Mellah' ? Il y a divergence de points de vue sur l’explication de ce mot. Certains disent que ce nom loue les Juifs. Les principales raisons sont celles qui se basent sur le mot lui- même.
Le mot Mellah vient du mot Melh qui veut dire sel. Quand on veut dire de quelqu’un qu'il est sympathique, on dit qu'il est Melh de même que lorsqu'un aliment n’a pas bon goût, on dit de lui qu’il manque de sel. Pour donner du goût au pain ou à un plat on y ajoute du sel. La population juive sert de sel à la population musulmane. Une ville sans un Mellah peuplé de Juifs manquerait de goût.
Une autre explication dit que lorsque le Sultan faisait couper la tête aux condamnés à mort, il envoyait faire saler leurs têtes pour les pendre à la porte de la ville. On dit que l'acte de salaison des têtes était fait par les Juifs, d'où le nom de Mellah donné au quartier où habitaient ces Juifs. Heureusement, cette coutume n’a pas été suivie jusqu’à nos jours, et probablement, n’a-t-elle existé que dans l’imagination de ceux qui se plaisaient à en parler.
Les costumes
Il semblerait que l’habillement des Juifs était le même partout. Pour les hommes, la Zlabiya – djellaba, en drap pour les riches, en coutil noir pour les pauvres, le Cftane – caftan, blanc bleuté de préférence, ou de couleurs claires. La Bdiîya – gilet avec des boutons ronds en tissu comme chez les Arabes. Le Sroual – saroual qui arrivait aux genoux.
Pour les cérémonies, Bar-mitsva ou mariage, la djellaba est remplacée par la Zoukha – sorte de caftan en drap noir dont les pans flottaient librement devant. Les manches doublées en couleur étaient en partie retournées sur l'avant-bras. Une large ceinture -Hzam complétait le costume. Cette ceinture faisait plusieurs fois le tour de la taille sur le caftan. Elle était filée d’argent ou d’or et était utilisée par les hommes ainsi que par les femmes. En principe un homme ne se faisait faire ce type de costume que deux fois dans sa vie.
Pour les femmes, le costume de gala était ainsi fait : une pièce de drap ou de velours rouge ou vert rectangulaire, drapée autour de la taille qui descendait
jusqu’aux chevilles, bordée sur les côtés au-devant et tout autour en bas par une bande tressée de fils d’or ou d’argent.
Sur la poitrine, un plastron brodé entièrement couvert d’or ou d’argent, retenu par un boléro de velours rouge ou vert dont les pans et l’encolure étaient brodés de même. Les manches très amples étaient en tulle couvrant les épaules et descendant jusqu’aux poignets.
La tête était couverte par une espèce de foulard en tissus de soie légère et brodée d’or, descendant derrière la tête jusque dans le dos.
Une bande blanche brodée de perles véritables ceignait le front et s’attachait derrière la tête. Le tout était surmonté d'une mitre tissée d’or et sertie de pierres précieuses
Les boucles d’oreilles s’adaptaient à la couleur du velours : rubis avec le velours rouge, émeraudes avec le velours vert.
Pour sortir dans la rue, tout le corps est couvert par un drap de laine blanche, à la façon arabe et on ne voyait plus de la femme qu’un seul œil, même en écartant un peu le drap de la figure, on ne voyait rien, car la figure elle- même était couverte par un mouchoir de soie, comme chez les Arabes.
Une vieille coutume pour les hommes consistait à se couvrir la tête pardessus la Sassia – chéchia noire avec un foulard bleu foncé à pois blancs. Ce foulard était attaché sous le menton. De nos jours très peu de vieillards ajoutent le foulard au port de la chéchia.
On suppose que la méchanceté des Arabes envers les Juifs était l’origine de cette mode. Pour se moquer d’eux, les arabes se permettaient d'arracher leur chéchia aux Juifs. Afin d'éviter ce genre d'aventure et surtout par piété – car un Juif ne doit jamais rester nu-tête – ils ont instauré le port de ce foulard qu’ils nouaient sous la barbe et qui tenait leur chéchia solidement fixée sur leur tête.
Il y avait un autre costume, d’origine algérienne me semble-t-il, en drap brodé pour les hommes, qui comprenait un gilet, un boléro et un saroual bouffant. Les jours de fête on portait par-dessus un burnous très ample.
Les Rabbins se distinguaient par la chéchia rouge qui était bordée d'une bande de soie noire. Ils portaient un châle en couleur, rouge, marron, ou ocre sur les épaules. Une canne complétait le costume rabbinique.
Les marchands qui se déplaçaient en dehors de la ville pour affaires, ainsi que les artisans et les ouvriers portefaix, portaient sur le côté une espèce de cartable en cuir Chkara ou Aquerab suspendu par une courroie ou par un gros cordon sur l’épaule gauche et qui pendait sur le côté droit. On y enfouissait tous les objets de valeur ainsi que les papiers et l’argent. Les papiers étaient enroulés et gardés dans des tubes en fer blanc, l'argent était posé au centre d'un mouchoir dont on réunissait les quatre coins pour les attacher solidement.
Les autres costumes seront décrits dans l’article sur la vie familiale. Cette vie familiale consistait en un ensemble de coutumes qui caractérisaient aussi bien les Juifs de Mogador que ceux des autres villes du Maroc.
La vie juive a Mogador-Salomon Haii Knafo-Presente et annote par Asher Knafo
Page 58
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
ככל שהתקדמו המהלכים לרכוש אדמה לקבוצת ה-11, גדלה מעורבותו של מויאל. הוא עמד בקשר ישיר, על בסיס יומיומי כמעט, עם שמואל הירש, וזה דיווח על פעילותו של מויאל למיכאל ארלנגר, יד ימינו של הברון. הלה לא הבין תחילה את מעמדו ואת תפקידו של מויאל. באחד ממכתביו להירש כתב: ״המאמין אתה כי אפשר לסמוך על מה שאומר הא׳ מויאל ? אני אומר לא׳ רוטשילד שיכתוב לו מילים אחדות, כדי להודות לו על התמסרותו בלי פניה פרטית״…
ואכן, לכמה מבני הדור ההוא הייתה מעורבותו של אברהם מויאל בענייני המושבות הראשונות לא מובנת במידה רבה. מה לאיש מכובד, סוחר אמיד ביפו, בעל קשרים מסחריים בעולם ולפעולות פילנתרופיות, שאין עמן סיכוי לתגמול חומרי כלשהו ? אלא שהם לא הכירו את מויאל, שהפעילות הציבורית שלא על מנת לקבל פרס הייתה טבועה בדמו. יתר על כן, הוא היה אחד הראשונים שהבחין בסיכוי הגדול של המושבות להיות ״אתחלתא דגאולה״, בסיס להתפתחות היישוב החדש בדרך לריבונות יהודית, דבר שאיש כמובן לא העז לבטא בפומבי בעת ההיא.
הסוף, כידוע, היה טוב. בחגי תשרי תרמ״ד(ספטמבר-אוקטובר 1883) התרבו השמועות כי הירש ומויאל עומדים לסיים את רכישת הקרקע ל״ראדומים״ בסמוך לכפר הערבי עקיר. על נסיבות רכישת הקרקע אין כמעט פרטים. היא הושלמה באוקטובר או בנובמבר 1883, ומן המעט שנתפרסם בעיתונות היהודית של הימים ההם ובמכתבים שהחליפו ביניהם הירש וארלנגר, עולה כי שטח של 3,660 דונם, שמאוחר יותר התברר כי הוא קטן יותר והיקפו מגיע רק ל-2,800 דונם, נקנה במחיר של 70 אלף פרנק. השטח היה שייך לאברהים עפונה מהכפר עקיר, וייתכן כי הבעלים האמיתיים היה אפנדי ערבי מיפו. האדמות נרשמו על-שם מיכאל ארלנגר מטעמים משפטיים־מדיניים – כדי לא לסבך אזרחים מרוסיה ברכישה, בעוד שארלנגר היה אזרח צרפתי מכובד.
סיבה נוספת לזירוז הרכישה: רצונם של הירש, מויאל, ארלנגר, הברון רוטשילד ובראש וראשונה האיכרים עצמם – שלא להחמיץ את שנת העיבוד החקלאי. החריש החל בארץ בחודשים אוקטובר־נובמבר, ואי אפשר היה להתחיל בו ללא השלמת הקנייה. מי שמילא תפקיד מרכזי בהשלמת העסקה היה מויאל. הוא אף זה שבנובמבר 1883 ניהל את הרכישה מטעמו של הברון רוטשילד, דאג לחתימה על מאות מסמכים ופתר בעיות משפטיות. במאמרם של הפרופ׳ ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין על מפעל ההתיישבות של הברון רוטשילד בתקופת העלייה הראשונה, כתובים הדברים במפורש: ״החיפושים הממושכים אחרי חלקת קרקע מתאימה הסתיימו עם קניית אדמות מהכפר עקיר, באמצעותו של אברהם מויאל״.
הערת המחבר: ישראל מרגלית ויעקב גולדשטיין, ״מפעלו של הברון אדמונד דה-רוטשילד, 1899-1882״, בתוך: משה ליסק וגבריאל כהן (עורכים ראשיים), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה – התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון, ירושלים תש״ן, עמ׳ 424. להלן: התקופה העות׳מאנית, חלק ראשון
לאחר מכן הביא את האיכרים ומצטרפים חדשים אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכלי עבודה והקים יחד עם המתיישבים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות, ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת – שפשטה מהביצות שבקרבת מקום. לפי עדותו של ישראל בלקינד מראשון־לציון, הירש הוא זה שקנה את האדמה, ומויאל מונה על ידו להשגיח על המתיישבים: ״הירש קנה בעבור האחד-עשר איש אשר באו עם ברי״ל את הכפר עקיר או עקרון מהלך שעה וחצי מראשון־לציון. הם עובדים שם כבר את אדמתם ולמשגיח עליהם לבנין הבתים בחר הירש את ה׳ אברהם מויאל. האדמה שם טובה מאד…״ בעייתה העיקרית של עקרון עם ייסודה הייתה השגת רישיון בנייה מאת השלטונות, משימה כמעט בלתי אפשרית ברוב המקרים, שכן השלטונות דחו פעם אחר פעם את בקשותיהם של יהודים להקים מבני-קבע במושבותיהם החדשות. מויאל, שהכיר היטב את רזי-הרזים של השלטון הטורקי, מצא לכך עצה: הוא הכריז שלא מוקם יישוב אלא שמדובר באחוזה, וזו לא הייתה זקוקה לאישור.
לפי קלויזנר, ״את הרישיון להקים בתים השיג אברהם מויאל, יהודי מערבי [מצפון אפריקה] עשיר ובעל השפעה ביפו. כיוון שהשטח נחשב רשמית כאחוזה, לא היה צריך לפנות אל השלטונות העליונים בקושטא, אלא הספיק רישיון מן הפאשא המקומי; ברישיון הותר להקים בניינים רק על שטח של שני דונם. משום כך בנו בתים בצפיפות, זה על יד זה״.
הביל״ויי חיים חיסין, לימים מראשוני תל-אביב ורופא ידוע, כתב בזיכרונותיו כי מויאל הפעיל את השיטה גם בגדרה (ועל כך להלן), אבל בפעם הראשונה נקט בדרך דומה בעקרון. זו הסיבה שבתיה הראשונים של עקרון הוקמו על שטח מצומצם, בבנייני מחנה צבאי, והם קיבלו לפיכך את השם הצרפתי ״קַזֵרְמָה״(קסרקטין). כלפי השלטונות הטורקיים הציג מויאל את המבנים ברפתות. וכך תיאר מויאל עצמו את ניסיונותיו ואת הצלחתו להשיג אישור בנייה עבור מתיישבי עקרון: ״פחת ירושלים התגבר לעצור את בני עקרון, אבל ברוך השם כי חכמתי עמדה לי להשיג רישיון על בניין, רפתים, ואחר כך פעלתי אצל המושל ביפו להשיג רישיון גם על בתים ואם כי המושל הזה לקח מטרפסיה [ארמית, קיבל את עונשו] מהפחה, כי הורידו מגדולתו עבור שהמרה את פקודתו, אבל אנכי בניתי ברישיון הממשלה ואין ביד הפחה לבטל רישיון המושל השני…״ ד״ר רן אהרנסון נתן לפעילותו של מויאל בעקרון פירוש מצמצם: ״מויאל, כנציג הברון, היה אחראי למושבה עקרון מרחוק. הוא היה מעורב בהתיישבות ה׳ראדומים׳ מראשית בואם ארצה, ובעיקר עזר לרכוש את אדמת עקיר. המצב שנוצר תאם למעשה את גישתו של ארלנגר, אשר בטח ב׳ראדומים׳ וכבר במרס 1883 הציע ׳שינהלו להבא את עצמם׳, דבר שהברון אישר מחדש לאחר קניית עקרון. למויאל, נועד אפוא תפקיד כללי ובלתי מוגדר, והוא לעסוק בענייני המתיישבים ולהדריכם כ׳מנהל עבודות״׳.
אין בידינו עדויות על תכיפות ביקוריו במושבה – כתב אהרנסון – ומידת הפיקוח שלו על הנעשה, גם לא ידוע לנו איך נהג לחלק את התמיכה החודשית, שהסתכמה בפרנק אחד לאיש ליום, והייתה כנראה הקשר המשמעותי ביותר בין העקרונים לנציגו זה של הברון. תמיכה זו וגם התקציב להוצאות הכלליות ניתנו על חשבון ״סך ההוצאות המשוערת של המושבה״, והיו כעין תקציב ביסוס שכלל בתים, בהמות עבודה, כלי חקלאות ואמצעי קיום ״עד לאסיף הבא״, בהנחה שבעונה השנייה כבר יעמדו העקרונים על רגליהם ולא יזדקקו לעזרת הברון. כל פעילותו של מויאל בענייני המושבה הצעירה עקרון, הוסיף אהרנסון, הייתה בהתנדבות והוא עשה זאת במשך חצי שנה (נובמבר 1883 עד מרס 1884). לאחר מכן החליפו פקיד בשכר. את מויאל הגדיר אהרנסון במילים: ״מנכבדי קהילת יפו״. תיאור מחמיא יותר של פעילות מויאל מצוי אצל מרדכי לובמן, שכתב על מצב המושבות בקיץ 1885. בהתייחסו לעקרון, הסביר כי מויאל, יחד עם הירש, הם: ״עמודי התווך״ של המושבה. תחת המדור ״עזרת סופרים״ כתב לובמן בעיתון המליץ ״יפו, ט׳ אלול… מדוע המושבה ׳עקרון׳ אשר גם היא לא בעולם החדש רק בהארץ העלובה והעזובה כוננה לכל משפטיה וחוקותיה, בתיה מתנוססים לתלפיות, שדותיה מלאים בר ממגד שמש וירחים, עובדיה שבעים בלחם אשר יביאו בזיעת אפיהם ובכל עבר ופנה ירונן וירועע ?… איך נהייתה כזאת ?… אמנם לא לפלא הוא בעיני האיש היודע תולדות הנחלה הזאת אשר נוסדה מראש ביד הנדיב, הוא עשה אותה ויכוננה, מלאכיו עושי רצונו היו האדונים הנכבדים, היודעים בטיב הארץ ובכלכלתה והנהגתה, אנשים אשר נהירין להם שבילי הקולוניזאציא כשבילי יפו. האדון הדירקטור ה׳ הירש והגביר הנכבד ה׳ מויאל הם היו שני עמודי התווך אשר עליהם נשענת ונתמכת כל המושבה, על כן ניצבה וגם עמדותיך בגדלה ויקנאו בה כל מושבות ישראל אשר בארץ הקודש״. במסגרת הסיוע למתיישבי עקרון חלה מויאל כאמור בקדחת, כפי שעולה מן המכתב הבא שאותו כתב פקיד הברון אושרי למנהל מקווה ישראל, הירש, על דבר אנשי הפקידות או מקורבים אליה שחלו: ״נעים לי מאוד לדעת שמר מויאל, בן־שימול וקאבלאן כבר החלימו מן הקדחת, שהייתה לפי דעתי מאלאריה הבאה מן הביצות שבקרבת עקרון. שמעתי שרוב המתיישבים חלו במחלה הזאת…
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה–19 –עמ' 62
מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד
שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד
לידה מוצלחת של תינוק הביאה עמה חששות רבים לשלומו. השיעור הגבוה של תמותת תינוקות בתקופה זו הדאיג והביא לנקיטת אמצעי הגנה מרובים. הפחד מלילית וההגנה מפניה נמשכו ביתר שאת בימים הראשונים שלאחר הלידה, והגיעו לשיאם בלילה שלפני הברית. קמיעות הנייר שנזכרו לעיל שימשו גם הם למטרה זו. הם מוכרים מקהילות רבות – החל מגרמניה ופולין וכלה במרוקו ועיראק. בלוב ובתוניסיה נהגו לתלות על דלת חדרה של היולדת דף "שמירה לילד וליולדת״, ובו מודפסים השבעות וקמיעות נגד לילית וכל מיני מזיקים אחרים, המזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים…" (תהלים קכא) וטקסטים מגינים אחרים. באיטליה, בנוסף לקמיעות נגד לילית שתלו בארבע פינות החדר, נהגו לתלות על עריסתו של כל תינוק קמיע מהודר בצורת נרתיק כסף שנעשה בידי צורף אומן ובמרכזו המילה "שדי" או השם "אגלא" (ראשי התיבות של"אתה גיבור לעולם הי" – מתוך תפילת העמידה). קמיעות דומים שימשו גם לתינוקות נקבות, וידועות דוגמאות מרהיבות מהמאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה שנוצרו בוונציה, ברומא ובחבל פיימונטה(Piemonte).
מלבד לילית קיימים במסורות העממיות שדים אחרים העלולים להזיק לרך הנולד. בקהילות צפון אפריקה האמינו שלכל אדם יש שד כפיל הנולד יחד עמו. השדה הכפילה של היולדת – שגם לה נולד ילד, הוא ילד־שד – מבקשת להחליף את תינוקה השד בתינוק האנושי. לפיכך יש לשמור עליו היטב, שמא ברגע של היסח דעת תצליח השדה להחליף את התינוק. הסימנים להחלפת התינוק נתלו בתופעות גלויות לעין. למשל אם הוא לא התפתח כראוי או חלה ללא סיבה נראית לעין, היו אלה סימנים מובהקים שההחלפה אכן בוצעה. במרוקו נהגו לבדוק זאת על־ידי הנחת התינוק על קבר צדיק: אם כעבור זמן מה החל התינוק לבכות, שימש הדבר סימן שהשדים אכן החזירו את התינוק האנושי ואם לא בכה, היה זה סימן רע. בצנעא נהגו בעבר לבצע "החלפה" של ילד שנראו בו סימנים (מְבַּדַּל – מוחלף):
מתחת גלגל של באר מים חיים (עגלת אלביר), שכן דרך השדים לשכון על הבארות; אחד מוסרו ואחד מקבלו ואומרים זה לזה בעת המסירה: "שלו חקכם ודו חקנא" ("קחו את שלכם ותנו את שלנו"). אם זה לא הועיל – הולכים למקום המיוחד למשכן השדים, "אלמכ'לצה", והיא נקרה טבעית בתוך שן סלע תלול וצר, רחוק מעיר צנעא מהלך כשעה אחת, עומדים שניים משני צדי הסלע ומוסרים את החולה זה לזה דרך הנקרה שבע פעמים ואומרים "שלו חקכם ודו חקנא".[קאפח, עכו׳ 221, הערה [21.
בסוריה נהגו באופן דומה בילד שהלך ונחלש מלידתו, משום שגם שם האמינו כי הוחלף בידי ג'ן(שד). לפיכך לקחו אותו לבור עמוק שנמצא ליד קברי אחד הקדושים, והורידו אותו לתחתית הבור. משהעלו אותו מהבור סברו כי החילופין אכן נעשו: הג'ן לקח את בנו וההורים קיבלו את ילדם חזרה.
באפגניסתאן חששו שתינוק אשר האמינו כי נפגע משדים עלול להזיק לאמו, לאחיו או לאחיותיו שנולדו או שייוולדו בעתיד. לפיכך, כל תנועה חריגה או השמעת קול מוזרה היו בעוכריו של התינוק, והוא הוכרז "נגוע שדים". תינוק כזה, למרות שלעתים בא לעולם אחרי שנים של עקרות או לאחר פטירה של אחיו שקדמו לו, היה מונח בתוך סל גדול; בחורף בתוך מרתף קפוא ובקיץ בחצר לוהטת. אחת לשעתיים השקו את התינוק הדחוי במים מתוקים. תינוק זה לא האריך ימים בדרך כלל בשל הזנחה וקור בחורף או התייבשות בקיץ. אותם ששרדו הפכו לצנינים בעיני החברה, מחשש שידביקו את סביבתם באותו "דיבוק״. הוא היווה תזכורת מרה לחרפת אביו ואמו, ואיש לא השיא לנגועי שדים את בנו או בתו.
מנהג מעניין אחר שנהג באפגניסתאן ובקהילות אחרות בהקשר של הגנה על תינוק פגיע או שנחלש לאחר לידתו הוא מעין טקס של "הולדה מחדש". טקס כזה ידוע גם מתרבויות אחרות, ומטרתו לנסות ולשנות את גורלו של התינוק על־ידי תיקון הלידה והענקת חיות חדשה. באפגניסתאן נעשה הדבר על־ידי העברת היילוד דרך פיה של פרוות זאב, ואילו במרוקו נהגו בשיטה אחרת, שנועדה להגן על תינוק שנולד לאחר שאחיו מתו בזה אחר זה סמוך ללידתם. משפחת היולדת הכינה מבעוד מועד כד חרס גדול שאת תחתיתו הסירו בקפידה רבה. כד החרס השבור נקרא טאסור. מייד לאחר לידת התינוק לקחה המיילדת את הטאסור והעבירה דרכו את התינוק פעם אחת או יותר. פעולה זו נחשבה לסגולה בטוחה להבטחת חיי התינוק – בכך שייראה שהתינוק לא נולד מרחמה של האישה אלא בדרך אחרת, ועל כן לא ייפגע כמו אחיו. לילד כזה נוסף הכינוי טָאסור ליד שמו(למשל יעקב טָאסור, או אסתר טָאסורה), ושם זה ליווה אותם כל חייהם.
האם היולדת, חלשה ופגיעה לאחר הלידה, הייתה זקוקה אף היא לעזרה ולהגנה. בדרך כלל נחלצה אמה של היולדת לטפל בה, ועברה לשהות ימים אחדים במחיצתה כדי לטפל בה 'בתינוקה ולעודד את רוחה. כמו כן נהגו לשמור עליה מפגיעת שדים ומזיקים. בסלוניקי חיברו בסיכה למיטת היולדת ענף של פיגם (בפי יהודי ספרד רֹוּדָא) ופלח שום, ועל־פי אמונה עממית אחרת אסרו על אישה נידה לבקר בחדרה מחשש לפגיעה בה עצמה או ביולדת ובוולדה. בסלוניקי, כמו גם בקרב בני ישראל בהודו ובקרב יהודי דמשק, נמנעו מלהשאיר את היולדת לבדה בחדרה או בחשכה. בדרך כלל היו אלה נשים ששמרו על היולדת. הנר ליד מיטתה של היולדת דלק כל הלילה כסגולה ושמירה. הדלקת נר ליולדת ידועה כבר מתקופת התלמוד (שבת קכח, ע״ב), ונפוצה גם בין עמים אחרים למן העת העתיקה, כגון ביוון וברומא.
מקובל היה להימנע מהוצאת פריטים מחדר היולדת – פעולה שהיא בבחינת הוצאה של משהו מעצמיותו או מרוחו של הוולד, העלולה לגרום לו נזק. חוקר ארץ ישראל במאה התשע־עשרה, אברהם משה לונץ, מעיד על הספרדים בני היישוב הישן: "וכן לא יקחו בהלואה מבית היולדת במשך השבוע הראשונה מאומה. בייחוד לא יוקח אש מבית היולדת" (לונץ, "מנהגי אחינו באה"ק [= בארץ הקודש] בדת וחיי העם", ירושלים, א, וינה תרמ״ב, עמי 27). מנהג זה ידוע גם מאשכנז, עד כדי ההקפדה בין יהודי פולין שלא לכבות בחדר היולדת סיגריה בוערת. איסור הוצאת האש והדלקת הנר ליולדת מקורם בעניין נוסף: להבת האש או אור הנר מסמלים אור, חיים, נשמה ואף את התורה, וחכמים סמכו בכך על פסוקים כמו ״נר ה' נשמת אדם" (משלי ק מ), או "כי נר מצוה ותורה אור" (שם ו, כג).
במרוקו נהגו לערוך טקס חשוב לשמירה על היולדת וולדה, הוא טקס הידוע בשם תחדיד השחזת כלים לרדיפת מזיקים ורוחות רעות. טקס זה התקיים בכל ערב בבית היולדת, עת קרוביה, שכניה ומתפללי בית הכנסת הגיעו לבקרה והתכבדו במאכלים ובמשקאות. בשעות הערב למדו מתוך ספר הזוהר וכן קראו משניות. בחצות הלילה נעלו את חדר היולדת, ראש המשפחה נטל בידו חרב שנשמרה במשך היום מתחת לכרית היולדת, ונופף בה בכל פינות החדר כמקדם את פני הרעה הצפויה מהלילית והמזיקים. בניגוד למרוקו, בקהילות אשכנז בגרמניה ובאלזס (צפון צרפת) השתמשה היולדת עצמה בכלי נשק – סכין שנקראה קְרַאסְמֶעסֶער כשנלחמה נגד לילית בחצות הלילה. האמונה העממית אכן ייחסה לברזל חומר היציקה של סכינים וחרבות, כוח רב במלחמה בשדים, והמילה "ברזל" נתפסה כראשי התיבות של שמות ארבע האימהות שמהן יצאו שבטי ישראל: בלהה, רחל, זלפה ולאה.
קישור למנהג "התחדיד" באתר מורשת מרוקו:
אברהם משה לונץ(1918-1854)
סופר וחוקר ארץ ישראל נולד בקובנה, ליטא, ועלה ארצה בגיל חמש־עשרה. ייסד חוג משכילים וספרייה בירושלים בתחילת שנות השבעים של המאה התשע־עשרה. חיבר מדריך טיולים ראשון מסוגו לירושלים (נתיבות ציון וירושלים, 1876), ויזם את הוצאת השנתון ירושלים, כתב עת לחקר ארץ ישראל. אף־על־פי שהתעוור בשנת 1879, המשיך ללא לאות במפעלו. ההדיר ספרים חשובים, היה חבר פעיל בוועד הלשון העברית וממייסדי החברה העברית לחקר ארץ ישראל, וב־1902 ייסד את בית החינוך עיוורים בירושלים.
מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד– עמ' 40
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-סיום פרק שביעי-פרעות ויצירה- היצירה הרוחנית
רבי חיים בן עטר 1698 – 1743.
ללא ספק הרב המרוקאי המפורסם ביותר בכל העולם היהודי שנחשב כאחד מענקי הרוח של עם ישראל. נולד בעיר סאלי בשנת 1696 למשפחה עניפה ומכובדת ממגורשי ספרד. אביו רבי משה לא היה גדול בתורה אולם סבו, רבי חיים בן עטר "הזקן", היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדול בסאלי ומורו של נכדו. נישואיו עם פדויה, בתו של הנגיד משה בן עטר, אותו כבר הכרנו כעשיר מופלג ויועץ פיננסי ומדיני למלך מולאי איסמאעיל הסירו מעל רבי חיים כל דאגה לפרנסה ויכול היה להתמסר כולו לתורה. הוא עקר מספר שנים למכנאס ושם התיידד עם המשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו. הסתלקות חתנו לאחר רדיפות המלך פתחה תקופה קשה ביותר בחייו כאשר לא רק מקור פרנסתו נעלם אלא שהנושים התדפקו על דלתו כדי לזכות בחלק מהירושה שכולם חשבוה אגדית, כאשר למעשה היא נמסה חיש מהר. בשנת 1733 הוא מתיישב בפאס ושם הוא כותב את ספרו המפורסם ביותר "אור החיים" פירוש לחומש ברוח הקבלה. לרגל הרעב הגדול הוא עובר מפאס לתיטואן ובשנת 1739 הוא יוצא להגשים חלום חיי כל יהודי : להתיישב בירושלים. בדרכו הוא מתעכב מספר שנים באיטליה בה זכה לכבוד גדול והבטיח כספים להקמת ישיבה בירושלים. בשנת 1741 הוא יוצא לדרך לארץ ישראל ולאחר מספר תחנות באלכסנדריה, עכו וטבריה עולה לירושלים, מייסד את ישיבת "כנסת ישראל" אבל המוות קוצר אותו, לאחר פחות משנתיים בעיר הקודש.
ספריו התקבלו בהתלהבות בכל העולם היהודי ובמיוחד אצל החרדים והחסידים במזרח אירופה וספרו "אור החיים" נחשב לספר קדוש השווה לספר הזוהר הקדוש.
בניגוד לרוב רבני המערב עסק רבי חיים לא רק בשאלות ותשובות בענייני הלכה, אלא גם בפילוסופיה. דעותיו היו מאוד קרובות לתורת החסידות שהייתה עדיין באיבה ועל כן הצלחתו הגדולה בקרבם. בדומה לחסידות רעיון הגאולה נתפס ב "אור החיים" כגאולה עצמית, היינו העם יכול לגאול את עצמו על ידי חזרה בתשובה ותיקון דרך החיים. הצדיק אחראי מפני דורו ועליו לפעול עד "אשר יטיבו מעשיהם ובזה יגאל ה'". הצדיק צריך להראות את הדרך ועלייתו לארץ ישראל הייתה צריכה לשמש דוגמה לעם. תחילה לא זכה במרוקו לאותה תהילה לה זכה באשכנז, " נטייתו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמות מנהגי מגורשי ספרד, והיה הוא הראשון בחכמי המערב שחתר לבטלם ואמנם לפי מה שנודע לנו לא עשו דבריו בזה הרושם ולא פעלו את פעולתם (רבי משה יעקב " נר המערב "). ספרו האחרון "ראשון לציון" חובר בירושלים ופורסם בקושטא. לאחר מותו נפוצו בין יהודי מרוקו סיפורים רבים ואגדות על הנסים שחולל הרב הקדוש..
רבני הערים האחרות.
על רבני הערים האחרות שלא זכו לפרסום בעולם היהודי כחבריהם בפאס מכנאס וסאלי, כותב רבי משה יעקב טולידאנו בספרו "נר המערב" בהתייחסו לרבני קהילת המגורשים בתיטואן : רבי חסדאי אלמושנינו, עוד משנת תמ"ו נחשב לאחד מגדולי חכמי תיטואן ואחר כך נמנה לדיין, בשנת תנ"ט אחרי שרבי יצחק ביבאס לא היה בעיר, נשארו רבי חסדאי עם רבי דוד הכהן דיינים לבדם, ובשנת תס"ח – 1708 – במות רבי דוד הכהן , אב בית הדין שנשאר הוא חסדאי לדיין יחידי בעיר ולפי הנראה כי מפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי תיטואן, לא נשארו ביניהם בעלי הורה שימלאו תפקיד הדיינות ורק רבי חסדאי לבדו נשא עליו אז את עול הציבור, ואמנם הוא הרבה גם להרביץ תורה בתלמידים, ובערך בשנת 1710 יכול לספח אליו אתו בהבית דין אחדים מתלמידיו של הרבנים ההם. רבי מ. אנהורי, רבי משה בן זמרה, רבי א. אבודרהם, ורבי יוסף נהון, אשר עזרו למורם בהנהגת הציבור ובבית דין, הוא האריך ימים עוד אחרי כן בתור אב בית דין וימת זקן ושבע ימים בחודש טבט תפ"ח. הוא חיבר ספר משמרת הקדש על פי רש"י והרא"מ וספר חסד אל דרושים.
בין רבני סאלי בלטו הרבנים מרדכי הכהן, רבי יעקב ביבאס, רבי שמואל קארו, רבי שמואל אזאוי שנודע בגלל פולמוסו נגד היעב"ץ ורבני מכנאס שלא חשבוהו ראוי לשמש כדיין, רבי דוד הסבעוני, רבי שלום אבן צור שנחשב בזמנו "כמדקדק גדול במערב". רבני צפרו וחכמיה, רבי משה בן חמו היה המנהיג הכל יכול של העיר " ובלעדיו לא הרים איש את ידו בשום שררה "והקים דור של תלמידים עד כדי כך" שיכלה עדת צפרו הקטנה להתחרות עם העדות הגדולות במספר חכמיה ונבוניה ". הוא מת עטור תהילה בשנת 1707.
במראכש הצטיין הרב יצחק דה לויה ונצר למשפחה מכובדת של מגורשי ספרד היה מפורסם בתורה ובחסידות גם מחוץ לגבולות מרוקו , מת בשנת 1711. הקים דור של תלמידים שנחשבו לגדולי תור, וביניהם רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי, האחרון התפרסם כמקובל, תלמיד אחר של רבי יצחק היה הרב מרדכי עטייא מדמנאת בחבל הסוס.רבני אל קצאר היו רבי יצחק בן מויאל ורבי יהושע עטייא, באגאדיר התפרסמו רבי כליפא בן מלכה וחתנו רבי יצחק מנדיס, ובתאפילאלת רבי מסעוד אדאהאן ובנו רבי שלמה שהתיישב בתיטואן וחיבר ספר "בנאות דשא", דינים ומוסרים שנדפסו פעמים אחדות.
רבי דוד בן אהרן חסין. 1730 – 1792.
למרות אהבתם העזה לשירה , אין לך רב או חכם שלא התנסה גם בשירה, לא הצטיינו חכמי ורבני המערב בתחום הזה בו הגיעו לשלמות אבותיהם בספרד. גם רבני התושבים התאהבו בשירה במסורת המקובלים, רבי דו חסין נחשב על כן כגדול משוררי המערב בכל הזמנים ושיריו התאזרחו בין יהודי המערב עוד בימי חייו ועוד יותר לאחר מותו. כמה משירים כמו הפיוטים "אערוך מהלל ניבי" , "אוחיל יום אשתהה "., נקלטו גם במזרח ובמיוחד בארץ ישראל. ספר שיריו " תהילה לדוד " נחשב עד היום ספר חובה לכל פייטן ואוהב שירה. כמה מיצירותיו נכנסו למחזור ומושרים בעת התפילה ובמיוחד בעת קריאת הבקשות. ספרו הודפס לראשונה באמסטרדם בשנת 1807 הודות לתרומות מכל רחבי מרוקו ולנדיבות לבו של אחד מעשירי מכנאס, שהתיישב אז לרגל עסקיו בלונדון, שלמה אסבאג שביקש מרבי דוד לברך אותו ולאחל לו שיחזור יום אחד לעיר הולדתו מכנאס – לא עלה הדבר בידו ומשפחתו התפרסמה ביותר באנגליה כאחת מגדולי המשפחות הספרדיות סבאג – מונטיפיורי . הספר הודפס שנית בקזבלנקה בשנת 1935.
למרות תלאות התקופה ודוחק הפרנסה, הוא היה מטופל בתשע בנות, הוא השאיר יצירה ענפה והתנסה בכל סוגי השירה. כל מאורי בחייו הפרטיים והציבוריים היה לו מקור השראה, מות בנו וחתנו, מות גדולים, פרעות ביהודי מכנאס, ביקור שדרים מארץ ישראל, חגים ומועדים, געגועים לארץ ישראל ובמיוחד לטבריה. הוא חיבר קינות אזהרות ופיוטים. היה תלמידו וחתנו של רבי מרדכי בירדוגו ותלמיד חכם מובהק בקי בהלכה. הוא חיבר שיר גדול על דיני השחיטה " קונטריס מקומן של זבחים ". כמה משיריו וספר דרשותיו עדיין לא הודפסו. אביו אהרן נקרא על ידי קהילת צפת לשמש להם כרועה ומנהיג, אולם הוא נפטר בדרכו לארץ הקודש. אחת מבנותיו נישאה לרבי יעקב בירדוגו ואחת לרבי בנימין אלכרייאף בעל הספר "גבול בנימין". תאריך פטירתו אינו ידוע במדויק, מה שידוע הוא שאחרי פרעות 1790 בימי שלטון האימים של מולאי ליזיד המזיד, יצא בדרכו לאמסטרדם כדי להביא לדפוס את ספרו " תהילה לדוד ".
מרכז היצירה.
מסעו של רבי דוד לאמסטרדם, קבלת תרומות מכל ערי מרוקו ועד לונדון להדפסת ספרו מעידים על הקשרים, שלמרות התלאות, שמרה מרוקו עם מוקדי היצירה היהודית. פרט נוסף בתולדות חייו משלים את התמונה ומצביע על אחד הגורמים לפריחה הרוחנית במערב בכלל ובמכנאס בפרט, והוא הפגישה עם שליחי ארץ ישראל. ככל רבני דורו, הושפע עמוקות רבי דוד על ידי אחד מענקי הרוח שפקדו את מרוקו ושקברו נחשב עד היום כאתר המקודש ביותר במערב : רבי עמרם בן דיוואן. מסופר שהרב נאלץ לעזוב את עיר הולדתו חברון לאחר שהפר צו השלטונות והתפלל לריפוי בנו על קברי האבות במערת המכפלה.
הוא הגיע למכנאס המסגרת שליחות במערב התיכון בשנת 1773. הוא התארח אצל אחד מנכבדי העיר רבי זכרי משאש. בשבת הראשונה לבואו הוא נאם בבית הכנסת הגדול בזכות מצוות יישוב הארץ. ההתלהבות לעלייה שאחזה בקהילה הבהילה את שר העיר שקרא לנגיד הקהילה, רבי שלמה מימראן והודיע על האיסור לעזוב את העיר כי במספר מלאכות עסקו רק היהודים. את איומיו נגד המפירים לא הספיק לממש כי פרצה מרידה בקרב השבטים ונסגרו כל הדרכים. ההסגר ארך כשמונה שנים ובמשך כל התקופה זכו רבני מכנאס, וביניהם רבי דוד חסין, רבי מרדכי אצבאן, רבי יעקב בירדוגו, רבי מרדכי משאש ובנו זכרי, רבי שלמה מימראו ועוד, ללמוד במחיצתו של רבי עמרם. רק בשנת 1781 נפתחו הדרכים ורבי עמרם יצא לדרכו להמשך שליחותו, אולם לאחר כמה חודשים חלה ונפטר בקרבת העיר וואזאן וקברו נהפך למקום עלייה לרגל עד ימינו.
רבי עמרם היה אחד מהשדרים הרבים שפקדו אז בתדירות את המערב. רב אחר כנראה השפיע עמוקות על דמיון יהודי במכנאס בכלל ורבי דוד בפרט : רבי שלמה עמאר, אחד מרבני המערב שהתיישבו בטבריה, נשלח על ידי ישיבות העיר לגלויות המערב בשנת 1779. הוא הלהיב את דמיונו של המשורר ששיבח בשיריו את יופיה של העיר הגלילית שמעולם לא ראו עיניו "אוחיל יום יום אשתהה, מתי אראה אדמת קודש טבריה". נוסיף עוד שבשנת 1790 הגיע למכנאס עוד רב מהולל מדרום המדינה מהכפר תימלית שבגבול הסהרה, הרב רבי דאווד (דוד) בוסידאן. הוא התקבל בכבוד רב על ידי רבני ופרנסי העיר והקים בית כנסת הקיים עד היום. בחייו התפרסם כעוסק בקבלה מעשית ולאחר מותו נהפך קברו למקום עלייה לרגל. בכך יש מן הסמל למיזוג בין הרבנים צאצאי המגורשים אוהבי הפילוסופיה של הרמב"ם ורבני התושבים אוהבי הקבלה והמיסטיקה. כלל ידוע הוא שאין פריחה רוחנית בתנאי ההסגר, באין יחסים וחילופין עם העולם סביב. וכאשר לא התקיימו תנאים אלה ירד על יהדות המערב הלילה הארוך.
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-סיום פרק שביעי-פרעות ויצירה– היצירה הרוחנית עמ' 88
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע
נושאי הקמעות מלווים אותנו משחר ההיסטוריה. קמעות ששמרו על אישה הרה, על היולדת והרך הנולד. לחשים שהגנו מפני כישוף, עין הרע ומחלה; שמות קדושים שהרחיקו רוחות רעות, ריפאו דווי נפש והשיבו לב אוהב ואיחו לב שבור. צירופי אותיות שאיתרו אדם אובד, הביאו ברכה בעסקים ושמרו בשעת הסכנה. סיפורים על מוצא אחרון, למי שרפו ידם ואפסה תקוותם. מפתח קסמים לכל בקשה ומשאלת-לב.
סיפור וקמע הינו אסופה מיוחדת של סיפורים מרתקים, לראשונה בספרות הקמעות, האפופים הילה של מסתורין ויונקים ממסורות ושורשים יהודים עתיקים.
פרי מחקרו של עוזיאל חזן המלווים באיוריו הקסומים של צייר היודאיקה הבינלאומי רפאל אביקסיס.
עוזיאל חזן
רזיאל הביט ביצור מוזר זה המשוטט לבדו בגן־העדן. הבחין כי רוחות רעות אוחזות בשערו ומטלטלות אותו טלטלה עזה. והנה יצור נוסף קרב לעומתו, עזר כנגדו, האישה. היא אחזה בידו ומנעה מהרוחות הרעות לשאת אותו ממנה.
נשא רזיאל את עיניו לשמים והבחין כי סמאל הרשע מהלך שם וקושר קשר עם צבא מעלה, מחפש דרכים כיצד להחטיא את האדם ולגרום לגירושו מגן־העדן. אסף סמאל את כל חילותיו, השדים והרוחות הרעות, ירד אל הנחש ידידו, שהיה זקוף קומה ולו דמות של גמל, רכב עליו וירד אל האישה שסובבה בגן. הוא ניסה לפתותה כי תיגע בעץ־הדעת ותאכל מפריו. הזכירה לו האישה כי בצו אלוהים כל הנוגע בעץ־הדעת מות יומת. הלך סמאל ונגע בעץ, אחרי כן דחף את האישה עליו וראה פלא: היא נותרה בחיים! אמר לה סמאל: ״אם לא מתת מהנגיעה, כך לא תמותי מהאכילה״. והיה מאריך בפיתויו והנחש מסייע בידו בדברי עורמה וחלקלקות.
הטיל בה סמאל רעב גדול, תשוקה ויצר עז. שלחה האישה את ידה, קטפה תפוח, אכלה ונתנה לבעלה. מיד גילו כי עירומים הם ומהרו להסתתר.
״אדם, היכן אתה?״ שמע הד בוקע משמים ומרעיד את האדמה.
״שמעתי את קולך ופחדתי, כי עירום אני״ מלמל אדם.
״מי גילה לך שאתה עירום, האם אכלת מעץ הדעת, למרות שאסרתי זאת עליך?״ הוכיחו אלוהים.
אדם נחבא מאחורי העץ ומבטו תר אחר הקול בשמיים, מחפש מוצא לסבך אליו נקלע. ״האישה שהבאת לי נתנה לי לאכול תפוח מהעץ״ השיב.
הפנה אלוהים כעסו אל האישה: ״מה עשית?״
״הנחש פיתה אותי״ מלמלה ברעדה.
אז פנה לנחש:
״מה עוללת?״ וזעם עליו: ״ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה!״
ואת האישה קילל: ״בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך״.
ולאדם אמר: ״ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך… כי עפר אתה ואל עפר תשוב״.
מאותו רגע החל האדם להבחין בין טוב לרע. או־אז חשש אלוהים שמא יאכל האדם גם מעץ־החיים ויחיה לנצח. מיד שלח וגירש אותו ואת אשתו מגן־העדן. כאשר רחקו, הביטו לאחור והנה חרב מתהפכת בשער הגן כדי לשמור על עץ־החיים.
כל אותה עת היה רזיאל המלאך עוקב אחר האדם, צופה מעשיו וגורלו. הוא התחבט זמן רב אם למלא את שליחותו ולגלות לאדם את ספר־הרזים, לאחר שזה חטא ואכל מעץ־הדעת. נכמרו רחמיו על הזוג האנושי, הבודד בעולם כולו, אשר גורש מגן־העדן. זה היצור אשר שהותו על פני האדמה קצרה כל כך. הנהו נע ונד עתה, בוש ונכלם, עזוב וחסר אונים, מתייסר ומלא רגשות אשם. דרך ארוכה עשו אדם וחוה ברגלים יחפות, עד אשר צבו וזבו רגליהם ושפתיהם יבשו. הם הגיעו ליובלו של נהר היוצא מגן־העדן, נשא אדם תפילה ותחינה לבוראו ואמר:
״ה׳ אלוהים, שאתה בראת אותי להדר ויקר, ומלכותך עומדת לנצח, והכל גלוי לפניך, ואתה יצרת אותי במו ידיך והמלכת אותי כשליט על מה שבראת, על מפעליך ועל החיות. והנחש הערום פיתה אותי בעת תאוה וחמד, וגם אשתי הוסיפה לפיתוי ולא גילתה לי את תוצאות החטא, ואת העונש שיוענשו בני הדורות הבאים בשל החטא הקדמון. חטאתי ואני מודה באשמה ומקבל עלי את עונש הגירוש, שעברתי על דבריך ואכלתי מעץ־הדעת. ואתה ארך־אפיים וסולח. לכן אני נושא תפילה זו לפני כסא כבודך כדי שדברי יגיעו אליך. והודע לי מה צפוי לי בעתיד ומה יהא על הדורות הבאים, צאצאי״. אדם סיים את תפילתו ופרץ בבכי מר. דמעותיו נשרו אל הנהר והציתו בו אש לרגע. כל אותה שעה לא הבחין במלאך שראה אליו משמים רכוב על קרני השמש.
הוא נבהל ונרתע לאחור, כרע על ברכיו והשתחווה. חוה מיהרה להסתתר מאחורי גזעו של עץ ענף, מודעת לחטאה ומיוסרת בו. ״אדם, קום על רגליך!״ שמע קול קורא. הזדקף ומלמל:
״מלאך… האם מלאך־שרת אתה או מלאך־חבלה?״
״אל תירא״ חזר הקול ואמר: ״נשלחתי למסור ספר קדוש בידך…״
״ספר?״ תמה אדם.
״בו תתבונן ותרבה חכמה…״ השיב רזיאל. ״חוטא אני…״ הצטער אדם כבלתי ראוי למתת־שמים זו. המלאך התעלם מדבריו והמשיך בשטף דיבורו: ״…בספר זה תחזה את עתידך עד יום מותך, ומה יהא גורל הדורות הבאים אחריך…״
״והרי לזה התפללתי זה עתה״ העיר בהתרגשות. ״תפילתך נענתה״ בישר המלאך.
״מה נדרש ממני לעשות?״ שאל אדם. ״עליך לשמור על הספר ולמלא אחר הכתוב בו״ השיב המלאך ״ועל פיו תדע מה ילד יום, אם צרה תתרגש על העולם או גאולה, אם בצורת ורעב יפקדו אותו ואם שנות שפע, מתי תפרוץ מלחמה ומה הן עתות השלום, מי ימשול ומי ישפל, מי ימות ומי יחיה״.
נחרד אדם מהאחריות שהוטלה על כתפיו, נפל על פניו וכבש את ראשו בקרקע.
כאשר פקח את עיניו ראה שובל אש משתרך מקצה רקיע. המלאך נעלם. הספר מונח היה על סלע וזוהר־אור ניצת ממנו. פסע אדם לעברו. בהגיעו הושיט יד רועדת ונטל את הספר. אז ידע כי מלאך ה׳ הוא אשר נשלח אליו, וכי זה עתה חזה בשכינה. הוא היה לאדם הראשון, בשר ודם ובן־תמותה, אשר זכה כי תשרה עליו ״ההתגלות הקדומה״. הוא קם על רגליו וקרא: ״חוה, היכן את?״
יצאה חוה ממסתורה, כשהיא רועדת ונפחדת. ״אדם, האם סלחת לחטאי?״ שאלה נכלמת. ״אלוהים כבר סלח לנו, ומי אני שלא אסלח״ הודיע לה.
י אחזה בזרועו ומסרה בידו מקל רועים אשר גילפה מענפו של עץ, והיה לו למטה נדודים עלי אדמות. לאחר שהציק להם הרעב קלע אדם רשת נצרים וצד בה שני תורים. נזכר בגעגועים בפירות גן־העדן. לא עוד יהיה צמחוני כי מעתה יצטרף למשפחת הטורפים.
כאשר השביע את רעבונו, הלך וטבל בנהר, נאמן למנהגי הטהרה של גן־העדן. בצאתו מהמים חש כי עירום הוא, אחז בספר ומיד ירדה גלימה משמים וכיסתה את גופו. לפתע חש עצמו ריחופי ומגביה עוף. חוה נותרה על הארץ עוקבת אחריו בחרדה. הוא דאה והרחיק עד לאוקינוס, נפעם ונרעש למראה היקום העצום. לראשונה חש את הבדידות.; מה נורא להיות יחידי בעולם, האדם־הראשון. הוא חש געגועים עזים לאשתו. פתח ועיין בספר ומיד נחת לרגליה.
״לא טוב היות האדם לבדו, חוה״ ציטט לה מדברי אלוהים.
חוה אחזה בזרועו בחוזקה, כאילו חששה שמא יעלם לה לעולמים. פסעו שניהם יחדיו במרחבי הארץ החדשה אשר אין קץ לה. הם חצו יערות, גמאו מדבריות, טפסו על הרים וירדו בקעות. הם לנו בשדה תחת כיפת השמיים. באותו הלילה ידע אדם את חוה אשתו. לפתע סוככה עננה על גלגל השמש וצל הוטל על פניהם. דמות אישה ריחפה ממעל ויופיה מטיל בהם יראה. כנפיים לה כמלאך ושחורים לבושה. שערה שופע וציפורניה ארוכות ומעוקלות. צחוקה התגלגל בכל העמק, כהד עמוק מרעיד ומפחיד.
״אישה היא או מלאך?״ תמהה חוה.
ל ״רעייתי הראשונה״ גילה לה אדם, נשך את שפתיו, והשפיל פניו לקרקע.
חוה כבשה את פניה בכפות ידיה.
״מדוע הסתרת זאת ממני?״ זעמה.
״היא שדה, לא בן אדם, כמונו״ ניסה לנחמה.
״היא אישה!״ קבעה.
״היא רוח, חוה, רוח!״ ניסה לשכנעה. חוה נסה לשדות.
״לא רציתי בכך, זה ניכפה עלי…״ צעק אחריה. פתח את הספר שבידו והאישה השדה נעלמה. חוה הבחינה בכך ושבה על עקבותיה. ״נגזר עלינו לא לעזוב איש את רעותו לעולם״ אמר ״אין איש מלבדנו ביקום, כפי שאת יודעת״ הוסיף.
״ספר לי על האישה הזו״ דרשה.
״כאב וצער את מבקשת להוסיף ללבך״ ביקש להזהירה.
״בגן־העדן הבטחנו זה לזו לא להסתיר דבר…״ עמדה על דעתה.
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-הבריאה וסוד הקמע-עמ 15