אלי פילו
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Continence et incontinence des saints.
Si le culte des saints est en partie le résultat des vertus qu'ils peuvent avoir, le discrédit, le mépris même dans lequel ils tombent dans l’esprit de quelques-uns, est certainement dû, en partie également, aux vices qu’on attribute à plusieurs d’entre eux.
Et cependant qui ne sait que, dans la superstition populaire, tout est permis aux saints qu’on adore! Les pratiques antinomiennes, suivies par plus d’un, mort en odeur de sainteté, ont été souvent considérées, dans les religions, comme un hors la loi, privilège d’êtres réputés surnaturels et divins.
De nombreux marabouts vivent de la vie habituelle et commune, se mariant et acceptant les conditions de l’existence, telles qu’elles se sont formées dans la société musulmane. Il en est d’autres qui se livrent, les uns à la continence et à l’ascétisme, les autres à l’incontinence et à la débauche. C’est de ces derniers que nous aurons surtout à parler ici.
Les saints continents et ascètes sont l’exception dans l'islàm. Cela vient du fait, commun aux deux grandes religions monothéistes sémitiques, que l’ascétisme n’y est pas en faveur. Le Coran, tout aussi bien que l’Ancien Testament, est opposé à la mutilation de l'étre humain, et, par suite, à toutes les pratiques qui limitent ou arrêtent le libre épanouissement de la vie chez l’homme.
On a observé avec raison que, si le musulman qui aspire à devenir marabout cherche à se faire remarquer par son ascétisme, une fois devenu marabout, il renonce volontiers aux actes de continence, qui n’ont eu qu’un but, lui servir d’échelle à la dignité de saint.
On cite cependant des marabouts ayant pratiqué ou pratiquant l’ascétisme et la continence. On cite aussi des saintes qui ont dû leur renom de maraboutes à leur virginité. On voit à Tunis, paraît-il, le tombeau d’une sainte qui avait défendu sa virginité, en changeant en femme un impudique qui avait tenté de la séduire.
C’est à ce groupe qu’il faut rattacher les saints pouilleux et sales, circulant à moitié nus, vêtus de loques sordides et affectant le plus grand mépris pour les biens de ce monde Tel était le fondateur de l’ordre religieux des Heddàoua, Sîdî Heddi, au XIII siècle.
Il y a aussi les marabouts pratiquant en tout l’austérité, à l’exception toutefois de l’article femme. Tel fut l’illustre marabout ‘Abdallâh ben Yasîn, le fondateur et le chef des Almoravides, réformateur réputé par ses austérités, et qui mourut sur le champ de bataille en 1059. Ce saint était loin d’être un modèle de continence. Voici ce que l'auteur du « Roudh el-Kartas », Aboû Moh’ammed Çalah ben Abd el-Halîm, de Grenade, nous apprend sur ce pieux personnage :
«'Abdallàh ben Yasîn était très austère, et, pendant tout le temps qu'il resta au Maghreb, il ne mangea point de viande et ne but point de lait, car les troupeaux n’étaient pas purs à cause de la profonde ignorance du peuple. Ben Yasîn ne vivait que de gibier; mais cela ne l’empêchait point de voir un grand nombre de femmes; chaque mois il en épousait plusieurs et s’en séparait successivement; il n’entendait pas parler d’une jolie fille sans la demander aussitôt en mariage. Il est vrai qu’il ne donnait jamais plus de quatre ducats de dot " »
Le chapitre des saints bons vivants, débauchés ou lubriques, est plus long que celui des continents et des ascètes, et nous venons déjà de voir que l’austérité de certains saints n’est que très relative. Il y a ici plusieurs catégories à distinguer.
Nous citerons tout d'abord les marabouts riches et grands seigneurs, amis des plaisirs et de la vie facile. C’est parmi eux qu’on trouve ces saints personnages qui, en Algérie et ailleurs, boivent en public des liqueurs fortes ou de l'absinthe, ne craignent même pas de s'enivrer en abusant de l’eau de vie, fument l'opium, et dont la moralité est d’ailleurs fort relâchée.
Il y a les marabouts parasites, ne cherchant qu’à duper leurs admirateurs et à faire bonne chère; plusieurs, parmi eux, ont été réputés par leur embonpoint extraordinaire,
ou leur obésité.
Il y a les saints obscènes, comme ce marabout don’t j’ai vu le tombeau entre Soûq et-Tleta et Guerando, sur la route de Mazagan à Marrakèch, et dont le nom, ou le surnom plutôt, est typique : il s’appelle Sîdî 1-Hawwâï, c’est-à-dire le caresseur (de femmes). Le mkhâznî (gendarme marocain) qui m’accompagnait, et qui connaissait le pays, ne voulait pas prononcer devant moi le nom de ce saint anonyme, et, lorsque je le pressai de me le dire, il le fit en s’excusant et en riant à la fois.
Il y a les marabouts impudiques, qui saisissent une femme qui passe et, en public, s’unissent à elle. On en connaît des exemples authentiques assez nombreux. A Tunis, un saint de cet acabit « accolait les femmes en pleine rue, nous raconte Pellissier de Reynaud dans ses Annales algériennes' ; les passants le couvraient respectueusement de leurs burnous pendant l’accomplissement de cet acte édifiant. »
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
ב־21 בינואר 1495 יצא אברבנאל, כבן לוויה של אלפונסו, מנאפולי למאזארה, עיירת חוף בדרומה של סיציליה, שאלפונסו קיבל בשנה הקודמת במתנה מפרדיננד מלך ספרד. חודש ימים אחר יציאתו של אלפונסו מנאפולי – ב־22 בפברואר – נכנס שארל VIII לעיר. לידיעה על כיבוש נאפולי, שהגיעה ודאי עד מהרה אל אברבנאל במאזארה, נתלוו שמועות על הפרעות שעשו אנשי העיר ביהודים, בסיועם של הצרפתים. מסתבר שהפרעות כמעט עשו כלה ביהודי נאפולי. אף־על־פי ששפיכות הדמים היתה כנראה מוגבלת, נמכרו יהודים רבים לעבדות, ואחרים אולצו להתנצר כדי להינצל מגורל דומה. שכונות מגוריהם של היהודים נבוזו עד יסודן, כמובן, ובין הבתים שנשדדו היה גם ביתו של אברבנאל. ״אנשי הארץ גזלו את כל קנייני,״ כתב, והרבה מספרי ספרייתו היקרה וכן גם כתב היד של ״צדק עולמים״ הלכו לאיבוד. מעשי הנבלה של קלגסי הצרפתים והאוכלוסיה הבריחו אלפי יהודים מן העיר, ויציאת היהודים נמשכה גם כששארל השיב את הסדר על כנו. עם היוצאים את נאפולי אחר הפרעות היה בנו של אברבנאל, יהודה, שהשתקע בג׳נובה כרופא. דומה שגם דון יצחק החליט באותם הימים להוציא את שארית משפחתו מנאפולי. בן־ זקוניו, שמואל, למד אז בסלוניקי, ואברבנאל הורה לבני משפחתו בנאפולי שיתכוננו לצאת מן העיר.
בינתיים השתנה הנוף המדיני. ב־ 31 במרס הוקמה ״ברית קדושה״ שכללה את האפיפיור, הקיסר, ספרד, ונציה ומילנו, במטרה לגרש את הצרפתים מאיטליה. אברבנאל היה, כנראה, סבור שברית אדירה זו תחזיר לנאפוליטנים את מעמדם הקודם. קרוב לוודאי שהשינוי במצב הניע אותו להורות לבני משפחתו להישאר עוד זמן־ מה בנאפולי.
לדבריהם של כמה מבני־זמנו של אלפונסו, מלך נאפולי לשעבר, התכוון זה האחרון כשהתפטר מן המלוכה שלא להתעניין עוד בפוליטיקה ולהתקדש לחיים של נזיר מתבודד. האיש, שלפי מה שאמר עליו קומץ, ״לא קיים מעולם את התענית שלפני חג הפסחא, וגם לא העמיד פנים שהוא מתענה,״ חי עכשיו, לפי אותו מקור עצמו, ״חיים צנועים ונזיריים ביותר, עבד את האלוהים בכל שעות היום והלילה,״ ו״בילה את עיתותיו בתפילות, תעניות ומתן נדבות.״ זוהי עדות נוספת לדבר, שקוֹמין הפריז על המידה כשגינה בחריפות את אופיו של המלך. אדם שמסוגל היה לתמורה קיצונית כל כך לא היה, כמו שביקש קומץ להוכיח, פושע מועד וחסר תקנה. עם זה נטעה אם נניח שאלפונסו בילה את כל זמנו בצומות ובתפילות בלבד. למרות התפטרותו ראו בו בעלות־הברית, ובפרט ונציה, מלך גולה, וכמעט לא נקפו אצבע בענייני הסיכסוך שהיו מעורבים בו בלי להודיעו או להימלך בדעתו. מכאן שלא היה אברבנאל תלוש לגמרי מן החיים המדיניים, אלא, כמו שלא קשה להניח, מעורה היה במתרחש ויעץ את עצותיו למלך בכל הנוגע לבעיות שוטפות. אפשר שגם הצליח לחדש את התעניינותו בכס המלוכה.
ב־20 באפריל עזב המלך, ואברבנאל עמו, את מאזארה בדרכו לפלרמו. שייטת ספרדית בפיקודו של האדמירל רֶקֶסֶנְס צפויה היתה להגיע לסיציליה, ותוכניות לפלישה לנאפולי מדרום כבר היו בעיצומן. ברור שגם אלפונסו וגם יועצו היהודי ביקשו להיות קרובים יותר לזירת הפעולה. רק זמן קצר שהו, איפוא, בפלרמו, שבה נתקבל אלפונסו בכבוד מלכים, וממנה המשיכו בדרכם למסעה – שהיתה הבסיס הראשי לחילות הפלישה הספרדיים והנאפוליטנים. במחצית השניה של חודש מאי כבר נלחם פראנטה II בקַלַבְּרִיָה, וב־24 במאי הגיע חיל משלוח ספרדי בפיקודו של גונסאלווֹ דה קורדובה, שעתיד היה לעשות לו שם במהלך המלחמות האיטלקיות כ״מצביא הגדול״. גונסאלווֹ, אחיו של אלפונסו דה אגילאר, היה דמות מוכרת בחצרם של מלכי ספרד. יחסו ליהודים עמד בסימנה של אותה ליברליות שהיתה אופיינית לאצילי ספרד, וביחוד לאחיו המפורסם. אין ספק שאברבנאל הכיר אותו מספרד, ואף־על־פי שג1נסאלוו שהה במסעה רק יומיים, אפשר להניח בביטחה שנפגש עם אברבנאל, בן־לווייתו הקרוב ביותר של אלפונסו. היכרות מחודשת זו עם המצביא הספרדי הניחה אולי את היסוד ליחסי הידידות, שהתפתחו אחרי־כן בין גונסאלוו ובנו של אברבנאל, יהודה.
בואו של חיל המשלוח הספרדי והמאורעות שקדמו לכך – נחיתת כוחות הצי של רקסנס, נצחונותיו הראשונים של פראנטה בקלבריה, ויציאתו של שארל VIII מנאפולי(ב־20 במאי) – היו סימנים מעודדים למה שצפוי היה להתרחש בעתיד הקרוב. חשובה ביותר היתה התופעה הבאה: יחסם של הנאפוליטנים אל מי שהיה מלכם השתנה תכלית שינוי תחת שלטון הדיכוי של הספרדים, ו״עכשיו״, כך אנו למדים, ״ישר היה בעיניהם שמו הנתעב של אלפונסו; מה שהורגלו להגדיר בהתנהגותו כאכזריות ראו עכשיו בחומרה צודקת, ומה שהורגלו שלא כדין לראות בו גאווה ושחצנות נתפרש להם עכשיו ככנות אמיתית.״ מסתבר ששינוי זה בעמדת נתיניו לשעבר נודע לאלפונסו כשעדיין היה במסינה, וכמעט אין ספק בדבר, שתקוותו המעורפלת לשוב ולעלות על כס המלוכה של נאפולי – תקווה שאולי טופחה, כפי שרמזנו, על־ידי אברבנאל – הפכה עתה למשאלת־לב לוהטת. אף־על־פי־כן עזב אלפונסו באותם הימים את מסינה כשהוא ״נואש וממורמר״, וחזר לפלרמו, שבה נכנס למנזר מונריאל. את הסיבה ל״ייאושו״ של אלפונסו עלינו לבקש ביחסים המתוחים בינו ובין בנו, פֶראנטֶה II. ״אלה היו ימים,״ כותב גְוויצ׳ארדיני כשהוא דן במוסריות של החוגים המדיניים באותה תקופה, ״שבהם נדירה היתה אהבת בנים להוריהם,״ ויש לנו די סימוכים למסקנה, שיחסו של פראנטה II לאביו לא היה מאותם מקרים נדירים. כשנפגשו המלך שפרש והמלך השליט, ודאי הבהיר זה האחרון לאביו שאין בכוונתו לוותר על המלוכה.
אם היו לו, לאברבנאל, תקוות לשוב וליעשות כוח בנאפולי עם התחדשות שלטונו של אלפונסו, עכשיו ודאי הקיץ עליהן הקץ. וכשהחליט אלפונסו לברוח מן הבריות וללבוש בפלרמו את גלימת הנזיר, ברור שהיהודי אברבנאל לא יכול היה ללכת אחריו. אברבנאל נשאר, איפוא, במסינה, אף אם לפרק זמן קצר בלבד. יש לזכור שמסינה היתה תחת שלטון ספרד, ונוכחותו של יהודי שם היתה נסבלת רק כל עוד נמנה עם בני פמלייתו של המלך לשעבר. בלי ספק קשה היה לו להישאר שם אחר יציאתו של אלפונסו מן העיר. אף־ על־פי־כן יתכן שאברבנאל היה משתהה בה עוד כמה ימים, אולי מתוך כוונה לעבור לרג׳יו שבקלברןה, שהיתה כבושה אז בידי הנאפוליטנים, אלמלא הגיעה אליו הידיעה על המפלה הניצחת שנחלו הכוחות המשולבים של פראנטה וגרנסאלוד מידי הצרפתים בסמינארה. דומה שבאותו רגע – כשקץ המלחמה נראה רחוק מאוד ותוצאותיה היו מוטלות בספק, וכששהותו במסינה היתה לצנינים בעיני השלטונות – החליט אברבנאל להגשים את תוכניתו, שבה הגה זה כמה חודשים: לעזוב את איטליה ולהתיישב בתורכיה. סביר, איפוא, שבמחצית השניה של חודש יוני עזב אברבנאל את מסינה.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי- מול תימחדארת (תאביה)
מול תימחדארת (תאביה)
שמו מרמז על היותו מורה, מלמד תלמידים. לפי המסורת המקומית מוצאו מארץ־ישראל. ההילולה שלו בל״ג בעומר. יהודים באו מאזורים רבים ממרוקו להשתטח על קברו. גם המוסלמים העריצו אותו באופן גלוי וקראו לו נוואדאיין, פירושו, חכם היהודים.
אני זוכר מקרה אחד שלי. חבר בשם יוסף א׳, גר באשדוד. הלכנו לאיזה רבי בתאביה, עליו השלום, קוראים לו סידי מול תימחדארת. באנו לשם. אמר לי שנאכל צהריים. התחלנו לשיר שירים ולשחק. מצאנו שם אנשים מכובדים לומדים תהילים. כשאני נכנסתי השערות שלי עמדו… מול תימחדארת זה בערבית סלוחית. היה רבן של תלמידים. לפי המלים, הוא היה מלמד תלמידים. כאשר התגלה ליהודים, אמר להם: אני סידי מול תימחדארת. מספר ערבי אחד שהיה זקוק לשחוט עז באחד החגים שלהם. חג גדול בו שוחטים עזים. אז עבר על-ידו ואמר לו: אם אתה באמת רב ומאמינים בך היהודים, גם אני רוצה להאמין בך. אתה יודע שאין לי מה לאכול בבית, ואין לי עזים ולא כלום בבית, למען ה׳ ולמען ה׳ שברא אותך, אני יכול להאמין בך יותר ולגלות את הכוח שלך. תזמין לי פרנסה איך להביא עז לבית שהילדים ישמחו. הוא הלך בדרך לשוק ומצא עזה שחורה. התחיל להסתכל. רצה לתפוס אותה. חשב שאם יתפוס את העזה הזאת, יקחו אותו לבית-הסוהר. העזה התחילה להתקרב אליו עד שהלכה אתו. כמה שהוא בורח מהשוק, מתחיל לצאת והעזה רודפת אחריו. כשהוא יצא מהיער, תפס אותה, שחט אותה ואכל אותה. למחרת הביא נרות לקדוש. מדליק אותם ואומר: אתה שמח, אני צריך להיות יהודי. אני לא יכול לספר על הצדיק שלך. בסוף נתן פקודה לערבים שאוי ואבוי להם אם יתנו לעזים לרעות שמה ליד הקבר.
הערבים היו מפחדים ממנו. כאשר היה סכסוך ומשפט ביניהם, לא היו מגיעים י לשופט. היו אומרים: יש לנו מה לעשות. אמר אחד לשני: אתה אומר שאינך חייבי שים את ידיך על הקבר של הקדוש וגמרנו. אני מבטיח לך, שכל אחד קיבל מה שצריך (סיום הסכסוך) אם רק היה מקבל כשנשבע בקדוש, ואם טוב, אם לא היה אשם, היה יוצא זכאי.
פעם אחת שמעתי שערבי אחד מכר ליהודי עזים כמה שהיהודי רצה, והיהודי התנכר לו. אמר הערבי ליהודי: אתה יודע, אין בינינו לא חוזה ולא כלום. שני דברים אני מבקש ממך: בוא ליהודי שלכם, לקדוש, אלהים אמת, אתה לא תישבע לא על ספר תורה ולא על תפילין. בוא אתי לחזן שלכם. בלילה, הרב, עליו השלום, בא ליהודי בחלום וביקש ממנו שיחזיר לערבי את הכסף שלו, ויבקש סליחה. אם אתה תבוא להישבע על הקבר שלי, אתה יודע מה שאתה תקבל. בסוף הלך היהודי לערבי בלוויית שני יהודים אחרים. התחנן בפני הערבי. הערבי אמר לו: עכשו אתה אומר אמת, תן לי חצי מהסכום וקח החצי השני. אני רציתי רק להאמין שהרב שלכם הוא קדוש, הוא אמת ודבריו אמת. עליו השלום.
אני מכיר את הקדוש מול תימחדארת. אדם שהולך לבקר שם כשהוא חולה אנוש ומשותק ברגליו, מגיע לשם, יושב שבעה ימים במקום, חוזר, שם את שתי רגליו והולך. כאשר היינו מנקבים את אוזניהם של הכבשים במרצע ואומרים: מול תימחדארת, משחררים אותם לרעות עד שתגיע עת השחיטה. הכבשים התפזרו. רעו ולא היה קורה להם כלום. כך עשינו לכל הכבשים המיועדים לקדושים אחרים.
היו לו תלמידים. איני יודע אם הוא נפטר יחד עם התלמידים. חולל הרבה ניסים. סיפרו לי שפעם בא מוסלמי אחד. אחד המוסלמים שרצו לעשות כישופים עם עצמות המת. סיפרו לי שבא, חפר קבר, לקח את ראש המת,שם אותו בשק והלך. בדרך הראש הזה אמר לו: סידי מוחמד, לאן אתה הולך? והשק נהיה כבד יותר ויותר. זה היה ראש של יהודי. לקח מבית-הקברות של תאביה. הראש המשיך לדבר אתו. בסוף אמר לו הראש: תראה, דמך בראשך אם לא תחזיר אותי למקום קבורתי. חזר. החזיר הראש למקום וכך נשאר עד שנפטר.
סידי מול תימחדארת. היה איזה קיר שנבנה והוא התגלה. אשה אחת קיבלה התקפה של אסלאי והיא התבטאה בשמו. ואז בנו לו ציון ומקום לכוסות, להדלקת נרות. קראו לו סידי מול תימחדארת.
פעם מוסלמי אחד הלך וגזר כמה ענפים מאותו עץ של הצדיק, ולא האריך ימים. אחרי שלושה ימים נפטר. פעם אחרת התכוננו המוסלמים להיכנס ולהרוג את היהודים. הוא יצא לקראתם רכוב על סוס לבן. ראו אותו וחזרו.כשהייתי קטנה סיפרו לי. הסבא שלי היה חכם והיה מספר לנו. כל מה שהיה מספר לנו, הקשבנו וזכרנו.
כל מי שרצה לעלות ארצה, הלך להשתטח על קברו, וכך הצדיק היה יכול לשחרר אותו לעלות ארצה. היה אדם בשם אברהם תורג׳מן. גר היום בדרום הארץ. הגיע לקזבלנקה וקרה לו מקרה. חזר לעיירה וביקש מהקדוש שישחרר אותו בשלום. הגיש סעודה ועלה ארצה.
ישנו קדוש מול תימחדארת. אני אספר לך סיפור ארוך. פעם, הייתי חייב הרבה כסף. אנחנו הולכים לרב אחד הקבור בתאביה בשם סידי מול תימחדארת. חכם גאון. בא לאדם בחלום ואמר לו: מהיום והלאה תקראו לי סידי מול תימחדארת. אמר לו שלא יקראו אותו יותר בשמו, אלא בשם מול תימחדארת, זאת אומרת, אדון המקום. אני לא יודע מה היה שמו לפני זה. הסיפור שלי, אני הייתי חייב הרבה כסף. הלכתי לשם לעשות סעודה, אני ואחד אחר. כשהלכנו והגענו ליד הקבר, אמרנו ליד הקבר: סידי מול תימחדארת, אנחנו באנו שבורים, אבל בשנה הבאה אנחנו נביא שני עגלים גדולים כל אחד, אבל בתנאי שלא נהיה חייבים יותר כסף, שהוא יציל אותנו מהחובות. אלה ניסים. אמונה, אז באותו זמן שכחתי את מול תימחדארת, עד בדיוק יום חמישי שביום ראשון שלאחריו צריכה היתה להיות הסעודה שלו. למשל, ביום חמישי היה שוק ולא קנינו שום דבר, וביום ראשון היתה צריכה להיות הסעודה שלו. אני אמרתי ליהודי הזה. היה לנו אוהל. אנחנו עושים ביזנס עם אוהלים. ישועה! לא קנינו עגלים בשביל הרב. ענה: בוא נקנה. הלכנו לשוק ולא מצאנו שום דבר, הכל נגמר. הסתובבתי ככה. מצאתי מוכר שקנה את כל הבהמות שהיו בשוק. אמרתי לו: אדוני עשה לי טובה. ענה: איזה טובה? זה היה מוסלמי. אמרתי לו: אנחנו רוצים שני עגלים לסעודה של הרב. שאל: לאיזה רב? אמרתי: סידי מול תימחדארת! ענה: אה! אה! אתם רוצים? קחו שניים בלי כסף! כן, גם המוסלמים מכבדים את הקדושים. נתתי לאשתי שני העגלים, אמרתי להם שיתקדמו לרב הזה. זה היה קרוב. אולי איזה עשרים ק״מ. התקדמו. שחטו אחד לשבת וביום ראשון נשחט השני לסעודה, להילולה. שחטו. יום חמישי שחטו אחד. העגל השני ברח. ושם אין כפרים, אין שום דבר. ברח. מה היה? באתי ביום ששי. אני והיהודי הזה. חיפשנו ולא מצאנו את העגל השני. שמה הרים וגבעות, יערות. ישבנו ביום חמישי, ששי ושבת. ביום ראשון בבוקר אנשים שוחטים להילולה, לסעודה. שם שוחטים עגל, שמים בתנור. מוציאים מהתנור עגל, כבש או עז. באים עניים ואוכלים את זה. אוכלים. מחלקים. אוכלים עד שנמאס להם וזורקים את זה. ביום ראשון בבוקר לא מצאנו מאיפה לקנות עגל לסעודה. וזה נדר! הלכנו אני והאדון הזה לקבר של הקדוש. היהודי הזה יודע להתבדח. אמר לקדוש: אדון סידי מול תימחדארת! הבאתי לך את העגל שלך. אתה תפתור את הבעיה שלך. אני נדרתי ואתה תטפל בעניין. אתה תחפש אותו. יצאנו מהקבר שלו והנה מצאנו את העגל ליד האנשים השוחטים. עגל ככה! זה היה נס! שמה, הרבנים שנקברו שם, לא כמו הקדושים של פה, נגיד ר׳ שמעון בר-יוחאי, דוד המלך, יצחק אבינו, אברהם אבינו, כל האבות, ר׳ מאיר בעל הנס הם סובלניים. הם לא מזיקים לאף אחד. אבל שם לא! נגיד, אם אשה לא טובה, היא לא יכולה להיכנס לשם. פה אפשר להיכנס.
פעם אחרת הלכתי לרב הזה עם יהודי אחד. שם מי שיש לו ארנק, מגיע לשם. זורק אותו, אף אחד לא יכול לנגוע בו, אפילו אם הארנק מלא זהב. אף אחד לא יכול לשים ידו ולחטט. באותה פעם הבאנו אתנו ערבי. כשהגענו לשם, היהודי הזה הניח את ארנקו. הערבי מסתכל, רואה ארנק, לקח ממנו אלף פראנק. באותו לילה, הערבי הזה, תפסו אותו והרימו אותו בשמים, ככה עם חבל תלו אותו. עשו לו חנק. בבוקר היהודי הזה פתח את ארנקו והנה חסרים לו אלף פראנק. שאל את עצמו אם הוא הביא בכלל, כי מי יכול לנגוע׳ מה היה בסוף? הערבי הזה בא ליהודי ואמר לו: ישועה! אולי נפל לך משהו? כסף? ענה לו ישועה: אולי עשה לך חנקי ישועה אמר לו שאינו יכול לקבל את הכסף עד שהערבי יגיד לו את האמת. [אמר] אתמול בלילה אני לקחתי מהארנק שלך אלף פראנקים, אבל בלילה לקחו חבל וחנקו אותו בשמים. ואז החזיר את הכסף. שם הקדושים היו חזקים חזקים. ישועה ידע מה שקרה לו. הקדוש מסר לו.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי– מול תימחדארת (תאביה)
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
ההסכמה הראשונה שכתב ר׳יעקב טולידאנו למחבר הספר הזה, מדגישה את מטרתו של המחבר הרוצה להוציא יקר מזולל ולהמיר שירי חשק ושירי עגבים, בשירי קודש:
״ראה זה חדש הביא לנו האי צורבא מרבנן. . . החכם הותיק כהה׳ר רפאל אדרעי הי״ו מחברת השירים אשר שר לה׳ בתהלותיו. . . לזכות צעירי עמנו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ושירי עגבים בשירי קודש מלהיבים את הלבבות, לעבודת ה׳ יתברך שמו וכמו שידוע לרבותינו זכרונם לברכה, גודלה מעלת הרגיל בשירים ותשבחות שזוכה לעבוד את ה׳ בשמחה״ .40 הרב הראשי של מכנאס בימים ההם, הרב יהושע בירדוגו, בהקדמתו לספר,
מסב לב הקורא להשפעה המזיקה של השירה החילונית על הצעירים בני הדור:
״בזמננו זה בעוונותינו הרבים, רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל בהגרי מצד זה, ועשו אחיו בא מצדו, ורבה העזובה, היינו שכוחה בשירי קודש, על טהרת לשון הקודש״ .
הפייטן והמשורר ר׳ דוד אלקיים
הפייטנים והמשוררים של סוף המאה רד19 העשירו אותנו במבחר שיריהם ומנגינותיהם, כדוגמת הפייטן והמשורר הנשגב ר׳ דוד אלקיים, שחי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הס. הרד״א היה אחד משלושת מחברי קובץ האנתולוגיה ״שיר ידידות״. בנוסף להיותו משורר בעל שיעור קומה וגם דרשן, הוא חיבר שירים רבים וקצידות אותם כינס בכתב־ידו בשם: ״שירי דודים״. הרד״א היה חכם גדול ומקובל, בעל קול נעים וערב בני קהילתו כינוהו בשם כבוד וחיבה ״א־שיך דוד״. הוא היה גם צייר פסל, גלף, נגר־אומן, עיטר כתובות, חרט על מצבות הקברים, ייצר שופרות ושלח ידו גם בכתיבה בעתונות. את כתבותיו פירסם בעיתונים כמו: הצפירה, המגיד, המליץ והיהודי בלונדון.
הערות המחבר: משיכת ההמונים אחר הלחנים והמנגינות הערביות היפות, אך זרות ליהדות ואשר מילותיהן מלוות בניבול־פה, מאיצות את מחבר־ההסכמה להוסיף ולדרוש ממחבר ״הטיבו נגף׳, לעבור למנגינות שתוכנן יהיה מלא קדושה וטהרה, מוסר ודרך־ארץ והדרכה בעבודת השם. (ר׳ יעקב טולידאנו מחבר ההסכמה הזו, הוא מחבר הספר ״יגל יעקב״ והוא עצמו היה משורר נשגב ולכן ידע את המכשולים בהם נתקלו בני דורו עקב כניסת הצרפתים למרוקו, כי היהודים החלו כבר לצאת מחוץ ל־מללאח. זעפרני, שירה, ע׳.13 ״היהודים השתחררו בחסות צרפת מהסטאטוס המשעבד של ה״ד׳מה״, אך בד בבד גם מכבלי הדת ושלטון ההלכה״.
שירי עגבים־שירי אהבה מינית ״והנך להם כשיר עגבים״ (יחזקאל, לג, לב).
ר׳ יהושע בירדוגו 1878־1953 מכנאס. מחבר ההסכמה היה ראש הרבנים וראש אב בית־דין הגדול במרוקו. ר׳ יהושע הוא דור רביעי ל״מלאך רפאל״, הלא הוא ר׳ רפאל בירדוגו זיע״א. ר׳ יהושע נודע כבעל אישיות גדולה וחזקה שלעתים קרובות היה בא לידי התנגשות עם ראשי הכנסיות ועם חברי הממשלה הצרפתית. ראה עליו ב״מים עמוקים״(על רבני משפחת בירדוגו הרוממה במכנאס).
ושלח ידו גם בכתיבה בעתונות. את כתבותיו פירסם בעיתונים כמו: הצפירה, המגיד, המליץ והיהודי בלונדון. 43
ערב שירה ופיוט
בחודש ניסן תש״מ, נערך בנתיבות ערב שירה ופיוט לזכרו של ר׳ ד. אלקיים וגם הוצאה חוברת מיוחדת מטעם המרכז הקהילתי, המחלקה לתרבות תורנית של המועצה המקומית־נתיבות.
בדברי ברכתו של ראש המועצה דאז, מר שלום דנינו, הביע זה את דאגתו על עטרת תפארת השירה ההולכת ונעלמת, אך בצורה עדינה, כאשר מספר רבנים ״בעלי תריסיף׳ יוצאים נגד חלק מהמון העם הנמשך אחרי הניגונים הזרים ושירי עגבים. בין דבריו כתב ראש המועצה:
אתם ״העומדים בבית ה׳ בלילות״ בפיוט, בשירה, ב״בקשות״ ובהתרפקות על העבר משיבים עטרה ליושנה. עטרת תפארת השירה המפכה כמעיין זך, הולכת ונעלמת למרבה צערנו. בא חדש מלאכותי ובלתי מקורי, ומגרש ישן, אציל וזקוף קומה. אל־נא לתת־יד לתהליך שלילי זה, אתם גורמים לעטרה לשוב למקומה.
על ר׳ דוד אלקיים נכתב וסופר בהרחבה ובהזדמנויות מתאימות. אנו מביאים פעולה מני רבות על אישיותו הרמה, שרשם מר שלמה תורג׳מן מפי מר יוסף כסתיאל מדימונה, סיפור שיצא באותה חוברת של ״ערב שירה ופיוט״ לזכרו של רד״א.
ר׳ דוד אלקיים נולד בעיר ״סווירה״, (האמת הוא נולד ב״תארודנת״ ונקבר במוגדור). היו לו שתי בנות ובן אחד.
פעם המושל הצרפתי במחוזינו במרוקו הקים ביח״ר ורצה לפסל את הסמל המסחרי בדמות חתול מעל שער הכניסה של המפעל, התייעץ עם עוזריו שיש להזמין מומחה מאיטליה או מצרפת לבצע את העבודה. אחד מעובדיו המקומיים אמר למנהל שיוכל להביא לו אומן מקומי, בהתכוונו לח דוד שיבצע את העבודה, אך המושל התעלם מההצעה בזלזול מופגן. למחרת התייצב העובד עם ח דוד בפני המושל ולאחר מאמץ רב שכנע אותו לתת הזדמנות לאומן המקומי.
ר׳ דוד שהיה מומחה לפיסול בחסד עליון ניגש למלאכה בלי לדרוש שום תמורה לעבודתו. לאחר כמה ימים יצר דמות חתול השובה לב כל רואיו, מלאכת מחשבת ממש. המושל התפעל ממופת היצירה ושאל את הרב: אצל איזה מומחה עולמי למד את מקצועו? בצניעותו ענה ר׳ דוד שמעולם לא עזב את עיר מולדתו והידע שלו מאת ה׳. המושל שאל: כמה יהיה שכרו? תשובתו: ״לאנשים חשובים לא קובעים מחיר אלא יתן כראות עיניו״. המושל הוציא סכום גדול ושילם לרב. צחק הרב ואמר כל־כך הרבה כסף, המושל הוציא עוד כמחצית מהסכום הראשון והוסיף לרב בחושבו שהסכום הראשון לא סיפק את הרב. ר׳ דוד המשיך לצחוק וענה בתמיהה מה אעשה עם כל הכסף ואז המושל הכפיל את הסכום שנתן בתחילה. סיפור המעשה בא להמחיש עד כמה היה כשרונו הטבעי של ר׳ דוד בפיסול אומנותי בעץ ובשיש, לבד משירה ופיוט ועד כמה אין לנו חומר כתוב על חכמינו ממרוקו״.
הערת המחבר: ר׳ דוד אלקיים תר״א־תרצ״א. נולד בתארודנת, נפטר במוגדור. יש לציין כי היו שני אלקיים, הראשון נקרא ר׳ דוד הגדול, חי בימי ר׳ חיים פינטו הראשון. על תולדותיו ושירתו של ר׳ ד. אלקיים השני, עיין: אילן היוחסין של משפחת אלקיים בעריכת יוסף כהן, אחד מצאצאי ר׳ יקותיאל ודאדא אלקיים ¡ראה גם מאמרו של הפרופ׳ י. שטרית: ״ר׳ דוד אלקיים־משורר, אמן ומשכיל, מקורות השירה, עמי 199־210 ;וכן מאמרו של ר׳ מרדכי זעפרני, ״קווים לדמותו של ר׳ דוד אלקיים, עמי 225־226 באותו ספר;שלמה אלקיים ״ר׳ דוד אלקיים וסגנונו הפיוטי, הברית מס׳10 , פסח תשנ״א, עמ׳ 8־31 ;זעפרני, שירה בהרבה מקומות בספר;חוברת של המחלקה לתרבות תורנית, מרכז קהילתי, נתיבות, תש״מ ״ערב שירה לזכרו של ר׳ דוד אלקיים. ע"כ
ר׳ דוד יפלח
עמיתו של ר׳ דוד אלקיים הוא: ר׳ דוד יפלח , הידוע גם בכינוי ר׳ דוד בן ברוך. ר׳ דוד היה גם ״שיך דליהוד״ (נגיד), משנות השלושים עד פטירתו בשנות הארבעים. הוא היה עשיר גדול ובעל הופעה הדורה ומרשימה. הון רב בזבז ר׳ דוד על לימוד המוסיקה האנדאלוסית, וברבות הימים הפך להיות לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו וגדול הפייטנים בדור הקודם, בשירת ה־אלא האנדאלוסית. הוא היה גם שליח־ציבור בשני בתי הכנסת הגדולים במוגדור עירו. מספרים שהיה מוזמן לעתים קרובות לחצר הסולטנים ברבאט בימי הסולטן מולאי יוסוף ובנו הסולטן מוחמד ה־5 והשתתף בתזמורת המלכותית "אל אלא די דאר סלטאן"
ר׳ דוד יפלח ועמיתו ר׳דוד אלקיים הם עורכי הקובץ ״שיר ידידות״.סייעו ביידם: חיים ש. אפרייאט ממוגדור ור׳חיים עטר ממראכש.
ידידו ושותפו של ר׳ דוד אלקיים בעריכת ספר ״שיר ידידות״, הוא ר׳ דוד יפלח, שהיה ידוע גם בשם: ר׳ דוד בן ברוך, או שיך דאווד, נולד במוגדור בשנת 1867, נפטר בשנות הארבעים במוגדור. היה נגיד הקהילה שם בשנות ה־40־30, היה גם שליח ציבור, פייטן, חזן, סופר, נגן והיה מוזמן לעתים קרובות לחצר הסולטנים מולאי יוסף ומוחמד ה־.5 פרט לחיים אפרייאט שהיה שותף בשלישיה שהכינה וטיפלה בהוצאת קובץ ״שיר ידידות״, היה גם אדם נוסף שהיה העורך והמו״ל בהדפסה ראשונה של ״שיר ידידות״ והוא ר׳ חיים עטאר ממראכש. ר׳ חיים היה פייטן ידוע והוא היה מורו המובהק של ר׳ דוד בוזגלו, והיה בא במיוחד ממראכש אל ר׳ דוד בוזגלו כדי ללמד אותו, את י׳שיר ידידות״. על שלושת האישים: אלקיים־יפלח־ואפריאט ראה: מקורות השירה, מאמרו של יוסף שטרית, עמי 199־210 ;זעפרני, שירה, ע׳ 123 שירי דודים השלם, ע׳403 בהקדמה ¡על ר׳ חיים עטאר, ראה: בני מלכים, ע׳ 165 .
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
המשוררים והפייטנים האחרונים
העלייה ההמונית הגדולה של שנות ה־50 והלאה, הביאה עימה לארץ, מספר לא מבוטל של פייטנים וחובבי השירה, זמרים בעברית ובערבית מרוקאית וכן מנגנים בכלים, כך נוצר וקם דור חדש של פייטנים ומשוררים צעירים המפוזרים היום בכל חלקי הארץ.
הפייטן ר׳ חיים לוק
בין הפייטנים שהגיעו בשנות השישים, והעשירו בקולם הערב את מכלול הפיוט העברי והשירה האנדאלוסית, אלה אשר הרחיבו והקימו מקהלות לתפארת, יש לשמור מקום מיוחד לפייטן האהוב ר׳ חיים לוק יליד קאזאבלנקא, שניחן בקול ערב ובהקפדה ביצועית מושלמת, תכונה שקירבה אותו למורו ר׳ דוד בוזגלו ז״ל. ר׳ חיים למד גם אצל ר׳ חנניה ביטון ור׳ יוסף סבאג ממוגדור. לפייטן לוק סגנון אישי בביצוע המוסיקה האנדאלוסית בשילוב הפיוט ה״מטרוג׳״ (אריגה), לכן שוקד ומקדיש מזמנו ללימוד ומחקר בתחום המוסיקה הזו.
ר׳ חיים לוק נולד ב־1942 בקזבלנקה, למד ב״אם הבנים״ ושם והיה תלמיד וחבר במקהלת בית הספר, בוגר ישיבת ״עץ חיים״ בטנגיר וישיבת שניידער בלונדון. היה מורה, מחנך ומנהל בבתי ספר במרוקו ובישראל. ר׳ חיים למד שירה אצל רי דוד בוזגלו ואחרים, שימש כחזן, פייטן אורח בריכוזי קהילות יהודיות והופיע בכינוסים מוסיקליים ברחבי תבל. מאז 1987 עושה ר׳ חיים לוק בשליחות כרב וכמנהיג רוחני לקהילת ״אם הבנים״ בלוס אנג׳לס. בהיותו בארץ הקפיד מאוד, שלא להשמיע את שיריו ברדיו בלילות שבת וזכור לי היטב שעל כל תקליטיו או סרטיו, הייתה מדבקה בה היה כתוב: אסור לשדר בשבת.
(רוב הפרטים על הנ״ל, צוטטו מתוך התכנייה שיצאה ב־13.3.1996 לרגל ״קונצרט פיוט חגיגי״ שנערך בתיאטרון ירושלים , במסגרת 3000 שנה לירושלים עיר דוד).
הפייטן אמיל זריהן
הצעיר יפה התואר, בעל ״קול הזמיר״ שעלה ארצה בתור ילד מרבאט, אינו אלא אמיל זריהן אשר היה אז בן תשע שנים בלבד. עוד בהיותו במרוקו, התחיל ללמוד לשיר. בארץ למד את שירת הפיוטים אצל ר׳ שלמה וענונו ז״ל . מחלקת תכניות ״מהווי המזרח־כבקשתך״ של קול ישראל גילתה אותו והוא הופיע ברדיו במשך שלוש שנים, שם זכה בתואר ה״חוזליטו הישראלי״ בשל עוצמת קולו הנעים. לאמיל זריהן יצאו מוניטין של חזן ופייטן המרתק בקולו את ליבותיהם של באי בתי הכנסת ברחבי הארץ בלילות הבקשות.
אמיל זריהן, יליד רבאט הגיע לישראל בגיל .9 כאן בארץ למד שירה ופיוט אצל ר׳ שלמה וענונו ומיד התפרסם בכל הארץ וזכה לכינויים ״קול הזמיר״ ו״החוזליטו הישראלי״. אמיל זריהן הוא היום הפייטן המבוקש ביותר בארץ ובחו״ל. הופעותיו בארץ ובחו׳׳ל מושכות קהל רב ועצום, הוא גם חזן מאוד מבוקש בבתי כנסת רבים. אמיל זריהן מבצע את מגוון השירה של יהודי צפון אפריקה, ובכלל זה המוסיקה האנדלוסית בלבושה הערבי והעברי כאחד. (רוב הפרטים עליו צוטטו מתוך התכנייה שיצאה ב־13.3.1996 לרגל ״קונצרט פיוט חגיגי״ שנערך בתיאטרון ירושלים במסגרת 3000 שנה לירושלים עיר דוד).
ר׳ רפאל חיים שושנה
איש רב פעלים אשר שמור לו מקום כבוד אצל יהודי מרוקו במיוחד בעולם התורני, הוא המשורר הדגול, הרב חיים רפאל שושנה ז״ל, יליד מראכש. הוא היה משורר, מורה, מדקדק, דיין ומו״צ. חיבר ספר שירים וקרא לו ״רחש לבי דבר טוב״ (רח״ש, היא ראשי תיבות של שם המחבר), ערך מחדש את ספר ״שיר ידידות״, ניקה אותו מכל סיג של שגיאות וטעויות, פיסק וניקד אותו וגם עיטר אותו בשני ביאורים, האחד מתומצת וצמוד לדף, והשני בסוף כל כרך המציין מקורות מן התנ״ך, הספרות התלמודית, המדרשית, ההלכתית והמחקרית, מהם שאבו משוררינו וקרא אותו ״אעירה שחר״.
ר׳ רפאל חיים שושנה (רח״ש), תער״ב־תשמ״ז, 1912־1987 מראכש. כיהן גם כדיין בדמנת ובקאזאבלנקא. בשנת 1966 עלה לארץ, התיישב בבאר־שבע, שם נתמנה דיין עד יום פטירתו. ראה: אילן היוחסין של משפחת אלקיים מאת יוסף כהן;מקורות השירה, ע׳ 53.
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- זאגורי Zaguri
52.אשיליו Usillo
Ce nom, dont le sens n’a pu être déterminé, est trouvé sous la graphie d’Usiellys dans les documents espagnols du XVe s
Ishaq Usillo bar Mosheh Gasiel Usillo figure comme vendeur d’une vigne dans la région de Calahorra, d’après un acte établi en cette ville au mois d’Elul 5019 (1259). Cantera, Documentos de compraventa hebraicos de la Catedral de Calahorra. «Sefarad» VI (1916) 37-61
Samuel Usiellys est mentionné dans un document du 19 janvier 1445 comme ayant payé en qualité de trésorier de l’«Aljama» de Huesca au chanoine de la cathédrale, une somme de 500 sueldos pour un recensement annuel. R. del Arco, La Aljama Judaica de Huesca, «Sefarad» VII (1917) 271-301
Ya'aqob Usillo, copiste du manuscrit biblique de l’Escorial. G II. 19, daté du 17 Iyar 5213 (1453). J. Llamas, Los manuscritos hebreos- de la Real Biblioteca de El Escorial. «Sefarad» I (1941) 7-13
Abraham Usillo figure comme ayant subi un examen pour exercer la profession de chirurgien à Huesca en 1153. R. del Arco, La- Aljama Judaica de Huesca. «Sefarad» VII (1917) 271-301
Huesca (Huesca en espagnol, Uesca en aragonais) est une ville du Nord de l'Espagne, capitale de la province du même nom, dans la communauté autonome d'Aragon et la comarque de Hoya de Huesca
Mosheh Jacob Usillo, «Sofer» en Espagne au XVe s., copiste du ms. G. II. 19 de la Bibliothèque de San Lorenzo de El Escorial. J. Llamas, Los Manuscritos Hebreos de la Real Biblioteca de El EscoriaL «Sefarad» I (1911) 7-13.
Maestre Abram Usillo, figure parmi les accusés dans un procès contre les Juifs d’Osca en Décembre 1489. Baer II, 110.
Ben Usillo
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation hébraïque : «Fils d’Usillo»
- Josef ben Jacob Ben Usillo, figure comme vendeur d’un champ d’après un document établi à Calahorra en 1285. Cantera, Documentos- de compraventa hebraicos de la Catedral de Calahorra, «Sefarad» VT (1946) 37-61
Azaguri
Azagouri, Azagoury, Ezaguri, Ezagury, Ezagouri, Ezagoury, Zaguri, Zagury, Zagouri, Zagoury, Zagoory, Azagoory
Ethnique de Zagura, nom d’une ancienne ville qui fut la plus puissante et la plus peuplée du Draa, au sud du Maroc. Cette ville, qui a été un centre juif depuis l’Antiquité, a du tirer son nom de «Zigurat», terme assyro-babylonien désignant une tour ou un temple élevé en une série de terrasses superposées.
Zagora (en arabe زاݣورة) est une ville du Maroc située dans la région de Drâa-Tafilalet dans le Sud marocain. La ville nouvelle de Zagora date du protectorat français dont elle était un des centres administratifs. Toutefois, l'oasis chef lieu de la région du Drâa, était habitée depuis bien plus longtemps, puisque c'est de là qu'est partie l'expédition des Saadiens (tribus arabes) vers Tombouctou en 1591.
Autre graphie :זאגורי Zaguri
Elie Zagury, commerçant influent à Mogador en 1806
David Azaguri, rabbin de Mogador, élève d’Abraham Coriat et de Hayyim Pinto. Il habita Marrakech et Rabat et émigra en 1859 à Sâo Miguel (Portugal). Là, il fonda la première école rabbinique au sein d’une petite communauté de marocains qui étaient établis dans cette ville. Auteur de Sepher le-David le Hazkir «Le Livre de David pour mémoire» (Vienne, 1891). NM, 208
Joseph Azaguri, de Mogador, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
Eliyahu Azaguri, de Casablanca, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).
Aharon Azaguri, fils d’Eliyahu (4), figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).
Nissim Azaguri, fils d’Eliyahu (4), président de la Communauté de Casablanca, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).
David Azaguri, fils de Nissim (6), figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894).
Yahya Azaguri, fils de Nissim (6), interprète au Consulat de France à Casablanca en 1907. Une des personnalités les plus marquantes du Judaïsme marocain, présida la Communauté de cette ville pendant plus d’un demi-siècle, jusqu’à sa mort survenue en 1959. Inspecteur des institutions juives au Maroc, très écouté par les autorités, il consacra sa vie au service de ses coreligionnaires. Décoré de la Légion d’Honneur
Samuel Azaguri, commerçant notable de la communauté de Tanger aux XIXe et XXe s
Abraham Azaguri, fils de Nissim (6), notable de la Communauté de Casablanca au XXe s
Elias Azaguri, fils de Samuel (9), commerçant et industriel à Tanger, ayant fait partie du Comité de la Chambre de Commerce anglaise et collaboré à plusieurs institutions locales
Samuel Azaguri, fils d’Elias (11), industriel à Tanger
Aharon Azaguri, fils d’Elias (11), ingénieur industriel à Tanger
Sidney Azaguri, fils d’Elias (11), ingénieur industriel à Tanger
Abraham Azaguri, fils d’Elias (11), ingénieur industriel à Tanger
Marcel (Meyer) Zaguri, fils d’Abraham (10), né à Casablanca, ingénieur civil des Mines à Paris
Victor Nissim Zaguri, fils d’Abraham (10), né à Casablanca en 1918, pharmacien à Paris
Daniel Amram Zaguri, fils d’Abraham (10), né à Casablanca en 1927, professeur de Biologie à la Faculté de Médecine de Paris
בן אזאגוריBen Azaguri
Même nom que l’antérieur précédé de l’indice de filiation : «Fils d’Azagury ou de l'origine de Zagura
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– זאגורי Zaguri.
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני
התגברות ההתערבות הזרה.
הפריצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כורחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש. נעדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו.
אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים וכאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה. גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית.
נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התעניינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד : התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניינה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר התנכלויות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהודי מרוקו אינה עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.
מלכות סידי מוחמד. 1873-1859
שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצויד בנשק חדיש גבר בקלות על צבא המלך. תיטואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים. המלחמה התפשטה על תנז'ה ובכל מקום הייתה ידי הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק. אנגליה החרדה לנתיב הימני להודו לא יכלה להישאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ ג'יברלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה את ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.
הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.
פורים דל מעגאז.
ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלוכה, ושמו פילאלי אל מעגאז בן מוסטפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.
והוא שלהב את לוחמיו בהבטחה שייתן בידם את יהודי המדינה ורכושם, "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהייתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה….והנס אמנם קרה.
"בשנת תרכ"ב , קם מורד אחד בעל כספים ובעל כשפים, והדיח את כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאלי אלמעגאז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו ושלום, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנאס יע"א, והייתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואף זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר הנקרא על שם אידריס אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של השנה הנזכרת, הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנאס, ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנאס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגאז".
ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.
ביקור השר הישיש.
המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבידור בעת ההיא, נקודת מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובה בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטוות ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.
אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר הגיע לאוזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן המתאים להתערבות כזאת, אבל כשיתאפשר המצב… המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.
יהודי ג'יברלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני פנו לעזרת הנדיב הידוע השר משה מונטיפיורי – אחותו הייתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס . העילה המיידית לקריאת העזרה הייתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל סאפי.
הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים. כל בניין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג, בן שמונים, יצא לדרך בשנת 1863.
ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה. היא העמידה לשירות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היית מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השנייה שגילתה הבנה למטרות שליחותו.
הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש. הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר.
משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות, שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם. ואז הגיע הרגע הגדול לו ציפו כולם : באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו :
"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד מלכותה מלכת בריטניה, ובשם בני דתי אשר באנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילוי חסד ורצון טוב כלפי אחי במדינת הוד מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.
וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מם היתרונות של יתר הנתינים של הוד מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד מלכותו ". בחמישי לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכטיות חגיגיות וזו לשונה :
"1 – אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללאה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת, על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
2 – כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללאה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו אחד מהם.
3 – אף אבק עוול או מקרה (רע) ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם לא ישתמשו.
4 – בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם, כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.
5 – בעזרת אללאה פקודה זו עניינה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
6 – למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף ביטחון ליהודים על ביטחונם והוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללאה ב-26 של שעבאן המבורך בשנת 1280.
לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה, לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם נוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפליה המשפילים האלה ולנהוג באותה מידה של צדק.
לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק. אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים".
לעומת ציפיות מסויגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה. גם למלך מרוקו הייתה סיבה לשמוח. הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה. ההצגה הייתה מושלמת. השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם לשפת מעשה, ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה.
לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס שבמראכש, הייתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "אנו שכנענו את הוזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמו מוגי לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר מונטיפיורי".
להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות.." ואכן ההצרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה שלא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל-נאצר מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד :
"בשנת 1280 ( לספירת המוסלמים ) בא יהודי מלונדון וביקש את אמנציפציה בשביל היהודים של המגרב, כדוגמת יהודי מצרים, הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים, ולא נתן להם אמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים"
ברם למרות כל הציונות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים הייתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה, אם כך היה קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם…..ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם שבאירופה.
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.
La reaction de la rue
Malgre ce changement de l'atmosphere autour de la communaute juive, les desordres que l'on pouvait craindre ne se produisirent pas et, a quelques rares exceptions, la rue resta calme, pendant toute cette periode agitee. Des incidents penibles, mais sans grande gravite, jalonnerent la vie quotidienne, provoques par des allusions antisemites de la part des Europeens, comme en temoignent les rapports de police. Ainsi, par exemple a Rabat, des militants d’extreme-droite, furieux de voir le portrait de leur idole, affiche dans un salon de coiffure tenu par un Juif, inscrivirent de nuit sur sa devanture : «Enlevez de chez vous le portrait du marechal! Sinon, gare a la casse… »
A Rabat toujours, le 13 novembre 1940, la police fut saisie d’un incident dans un cafe. Un client europeen interpella a haute voix une consommatrice juive :
"He Rebecca ou Rachel, ce qu’il faudrait ici au Maroc en particulier, c’est un politicien — et cela ne va pas tarder—pour faire souffrir la population juive. » Un Francais rencherit: «Je suis de votre avis et je ne sais pas ce que je donnerai le jour ou cela arrivera ».
La victime de ces invectives se leva alors et le gifla . Cet incident, somme toute mineur, était en fait hautement révélateur de l’efficacité au Maroc de la propagande du fer de lance de l’antisémitisme, du parti le plus extrémiste, le Parti Populaire Français. L’invective était en effet empruntée à un récent article de son chef Jacques Doriot, dans son journal Le cri du Peuple :
« M Mandel, leur chef de tribu, a été le belliciste le plus conscient de ce pays. Israël n’a pas fait la guerre, il convient toute de même que nous les chassions. Moi, je veux de la place pour les prisonniers quand ils rentreront, donc je fais du vide en expulsant les Juifs, j’interdis aux Juifs de se marier avec une Française — n’ont-ils pas assez de Rachel et de Rebecca ? »
A Meknès, l’agitation antijuive contamina la jeunesse. Les jeunes lycéens français du lycée Poeymireau, déçus que les élèves juifs n’aient pas encore été renvoyés, badigeonnèrent, dans la nuit du 23 janvier 1941, les murs intérieurs et extérieurs de leur établissement ainsi qu’autour de la statue du général qui avait donné son nom à l’établissement, proclamant :
« Lycéens, chassez les Juifs du lycée ! Unissez-vous contre les juifs !
Passons à l’action ; mettons les Juifs dehors ! Mort aux Juifs ! »
Les clubs sportifs privés et associatifs, en particulier de tennis et de natation, exclurent leurs membres juifs. Depuis son inauguration, au début des années trente, la piscine municipale était de toute façon interdite aux Juifs le dimanche, ouverte le samedi aux seuls Juifs et le vendredi, aux Musulmans.
Dans son livre : Il était une fois le Maroc, David Bensoussan rapporte qu’à Mogador : « La ségrégation fut instaurée dans les piscines ouvertes vendredi pour les Musulmans, samedi pour les juifs, après quoi l’eau était changée le dimanche pour les Chrétiens. »
A Safi, ajoute-t-il, «les chemises noires forcèrent les leaders communautaires à enlever leurs vêtements européens, à mettre le burnous traditionnel des Juifs du ghetto et à se promener le crâne rasé dans la ville. »
Les seuls incidents graves eurent pour cadre Marrakech, sans lien direct apparent avec le tournant antijuif des autorités du Protectorat mais à son ombre. Scénario devenu classique, une bagarre entre des jeunes Juifs et des militaires musulmans, au quartier réservé limitrophe du mellah, dégénéra en pugilat général. La police intervint et ouvrit le feu, faisant 10 blessés parmi les manifestants musulmans ; 5 policiers furent hospitalisés et 20 Juifs blessés. Mais alors que le calme revenait dans le quartier réservé d’Elbhira, les désordres se propagèrent au centre ville, à Jama elfna où s’étaient regroupés des centaines de tirailleurs alertés par leurs compagnons. Cette fois, le bilan fut plus lourd : 2 morts et 7 blessés. Des gardes furent placés, nuit et jour, aux portes du mellah. La tension resta très vive et atteignit son paroxysme avec un incident mineur, le 30 novembre. Pour se venger, de jeunes Juifs lancèrent des pierres du haut des terrasses sur un convoi funéraire musulman. Le pacha décida de punir pour l’exemple la communauté juive de la ville en lui imposant une amende collective de 50.000 francs—une mesure sans précédent ! D’autant plus que, pour frapper les esprits, la Résidence décida de doubler l’amende à 100.000 francs. Le Comité de la Communauté, estimant la sanction trop sévère, envisagea de solliciter une audience auprès du sultan. La Résidence s’empressa alors de dépêcher sur place son homme de confiance, l’inspecteur des institutions israélites Yahya Zagury, pour calmer la communauté — et il y parvint. En effet, pour adoucir la pilule, les services municipaux acceptèrent de consacrer le produit de l’amende à des travaux d’assainissement du mellah qui souffrait par ailleurs de la propagation d’une épidémie, en raison des conditions sanitaires précaires.
En février 1941, à Meknès, bastion de l’antisémitisme européen, des commerçants français affichèrent, sur les devantures de leurs magasins, la francisque gallique — la hache à deux fers, emblème du régime de Vichy — pour se distinguer des commerces juifs soumis au boycott. Sur ordre de la Résidence, le chef des services municipaux leur ordonna de les faire disparaître sans tarder.
Le retour sur la scène d’une des plus discutables initiatives des autorités chérifiennes ne pouvait tomber au plus mauvais moment, pour aggraver encore plus la détresse psychologique et illustrer l’isolement et la mise à l’écart de la communauté juive.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.
Page 107
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Boussidan
BOUSSIDAN
Nom patronymique d'origine arabe composé de l'indice de filiation Bou et du substantif Sidan, déformation de Soudan, donné à une famille du Sahara s'occupant du commerce avec l'Afrique Noire, et particulièrement avec le Soudan. Jusqu'au XVème siècle, l'essentiel du commerce extérieur du Maroc se faisait avec l'Afrique Noire et principalement le Soudan d'ou était importé la poudre d'or, les plumes d'autruche pour la ré-exportation en Europe et pour la consommation intérieure, le piment piquant, le pili pili, appelé en arabe dialectal marocain, ״soudania״. Dans ce vaste trafic, les commerçants juifs ont joué un grand rôle, se rendant en caravanes au Soudan, fournissant les royaumes nègres en sel et en produits manufacturés fabriqués au nord ou importés d'Europe. Ce commerce explique la formation de très anciennes communautés juives à la lisière septentrionale du Sahara comme Aqa dans le Sous, Sijilmassa dans le Tafilalet, Touat en Algérie et le Djebel Nefoussa à l'est vers la Tunisie. Cette explication basée sur la tradition familiale, nous paraît beaucoup plus convaincante que celle avancée par Abraham Laredo qui y voit une trace de l'influence phénécienne: Ben Sidon, fils de la pêche qui a donné son nom au port libanais de de Tyr (en hébreu Sidon) dans le territoire attribué à la tribu de Zébouloun lors du partage de la Terre Promise, équivalent au patronyme connu en Algérie de Ben Sidon ou Sidoni. D'ailleurs la tradition rapporte que célèbre famille qui porte ce nom à Meknes était originaire du Sahara, ce qui confirme la piste soudanaise. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Meknès, Fès); par émigration en Egypte et en Algérie (Bône).
- MIMOUN: Fils de rabbi Yossef, rabbin originaire du Sahara (rabbi Yossef Messas précise qu'ils s'agit du village de Tamlilt, alors que rabbi Yossef Benaim parle du village de la Zaouia mais il n'y a eut-être pas de contradiction il est possible que Tamlilit était une zaouia, un centre de pèlerinage dédié à un marabout) installé à Fès fin du XVIIIème siècle. Rabbin miraculeux, il fonda une synagogue qui portait son nom jusqu'à nos jours. Rabbi Yossef Benaïm rapporte qu'un jour, des brigands l'avaient supris seul dans sa maison et avaient exigé de lui de leur indiquer la cachette de son trésor. Comme il nia en posséder, ils le mirent à la torture et n'ayant rien obtenu de lui, ils s'apprêtaient à l'égorger lorsqu'ils entendirent un cri si effrayant qu'il leur glaça le sang et qu'ils sortirent en panique pour en vérifier l’origine. Profitant de cette retraite, la mère du rabbin le cacha dans sa synagogue voisine sous un tas de vieux vêtements. Quand les brigands n'ayant rien trouvé, revinrent achever leur oeuvre et ne le trouvèrent pas, ils se vengèrent en tuant sa mère.
- DAVID: Fils de rabbi Yossef, frère de rabbi Mimoun, plus connu sous la prononciation berbère de son prénom, rabbi Daouad Boussidan, le saint patron de la communauté de Meknès. Il arriva dans la ville en 1780 avec 150 membres de sa communauté après qu'ils eurent été dépouillés et chassés de leur village du Sahara, Tamlilt. Le grand rabbin de la ville, rabbi Raphaël Berdugo lui donna un terrain sur lequel il construisit sa synagogue et il ouvrit une yéchiba. D'une piété sans bornes, il fut réputé miraculeux déjà de son vivant. A la porte de sa Yéchiba, il avait placé une petite caisse ouverte dans laquelle les passants déposaient leurs dons et nul n'y toucha jamais – sauf une fois un jeune homme pourtant de bonne famille qui fiit paralysé en essayant de voler les pièces déposées. Il ne fut délivré par le rabbin, sous les supplications de ses parents, que contre promesse de ne plus recommencer. Avec ces dons il put maintenir la Yéchiba jusqu'à sa mort en 1832. Il fut invité par les rabbins de la ville à signer avec eux des Takanot en même temps que ses frères Mimoun (rabbin à Ouezane et à Fes) et Shémouel. Après sa mort, son tombeau, est devenu le lieu de pèlerinage par excellence à Meknes, le jour de Lag Baomer et tous les samedis soir. Les pèlerins dont les voeux ont été exaucés organisaient jusqu'à nos jours un banquet sur sa tombe les soirs de chaque roch hodech (premier jour du mois hébraïque). La synagogue qui portait son nom était encore en service jusqu'à la grande vague de départs vers Israël dans les années soixante. Sa canne et sa redingotte étaient des reliques pieusement conservées dans la famille de rabbi Yéshoua Tolédano qui avait épousé une de ses descendantes. Elles étaient réputées miraculeuses dans les accouchements difficiles.
SHELOMO: Petit-fils de rabbi Daoud, héros d'une des plus célèbres affaires de succession de l'histoire de la communauté de Meknes. Il avait épousé en secondes noces Clara Levy Ben Yuli, la petite-fille de Samuel Ben Yuli, le plus grand richard de sa génération. Clara avait épousé en premières noces en 1786 Haim Maimran qui était mort quelques semaines après le mariage. Elle et son nouveau mari refusèrent de donner leur part aux successeurs du mari défunt en arguant que le mariage n'avait pas été consommé, que la mariée étant mineure et qu'il était de ce fait nul. Le tribunal leur donna raison et la grande fortune des Ben Yuli resta en leur possession.
SAMUEL: Une des victimes du massacre de Petit Jean en août 1954 qui jeta la panique parmi les juifs du Maroc à la veille de l'Indépendance et accéléra la vague de départs pour Israël. Un incident mineur – l'affichage dans le quartier musulman de portraits du sultan déchu Mohamed V avait entraîné une intervention musclée de la police, qui rapidement débordée par une foule de manifestants déchaînée, abandonna la place aux émeutiers, se contentant de protéger le seul quartier européen. Ne pouvant de ce fait l'attaquer, les manifestants se rabattirent sur les quelques commerçants juifs qui malgré la tension avaient maintenu ouverts leurs magasins, à la demande expresse des autorités qui les avaient assurés de leurs protection. Les 5 commerçants juifs commerçants, dont le transporteur Samuel Boussidan père de 11 enfants, furent massacrés avec une cmauté inouïe et leurs corps affreusement mutilés brûlés sur la place publique sous les you you stridents des femmes. Le retard inexplicable dans l'intervention des forces de l'ordre et l'étrange conduite des émuetiers qui évitèrent soigneusement de s'attaquer aux biens des colons européens, accréditèrent l'hypothèse d'une provocation policière délibérée pour déconsidérer les nationalistes à la veille du premier anniversaire de la déposition du sultan. Les autorités du Protectorat ordonnèrent à la communauté de Meknès, dont les six victimes étaient originaires, de les enterrer en hâte de nuit. Les restes des malheureuses victimes étaient à ce point méconnaissables qu'on les enterra dans une tombe commune à l'entrée du cimetière du Nouveau Mellah.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Boussidan
אוֹדֶה בְּפִי וַאֲבָרֵךְ-רבי דוד בו אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
11 – אוֹדֶה בְּפִי וַאֲבָרֵךְ
לבאים בשלום מן הדרך. שיר מעין אזור ובו מחרוזת פתיחה ועוד שמונה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.
חריזה: אאאא בבבא גגגא.
משקל: שמונה הברות בטור.
כתובת: פיוט נועם ׳ישעך לבבי דורש׳.
סימן: אני דוד חזק.
מקור: א- כד ע״א; ק- כה ע״א.
אוֹדֶה בְּפִי וַאֲבָרֵךְ
לָאֵל לוֹ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ
גָּאַל אֶת עַמּוֹ מִפָּרֶךְ
וִיהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ
נִפְלָאוֹת אֵל חַי הוֹדִיעוּ
מִזְמוֹר לְתּוֹדָה הָרִיעוּ
לָה' יִגְאָל עַם תָּעוּ
בַּמִּדְבָּר בִּישִׂימוּן דָּרֶךְ
יַחַד כָּל חַיִּים יוֹדוּהוּ
בִּקְהַל עָם יְרוֹמְמוּהוּ
עֲשָׂרָה וּתְרֵי מִנָּיְהוּ
רַבָּנָן תְּמִימֵי דָּרֶךְ
דְּעוּ יָהּ עוֹשֵׂה גְּדוֹלוֹת
הַשָׂם בַּמִּדְבָּר מְסִלּוֹת
בָּאֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת
מָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ
וַיְבַקַּע בַּמִדְבַּר צוּרִים
בְּמַיִם עַזִּים אַדִּירִים
לְכָל שָׁבִים וּלְכָל עוֹבְרִים
יִשְׁתּוּ מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ
דֶּרֶךְ יָשָׁר בָּהּ אִם יֵלֵךְ
אָדָם לִמָחוֹז עִיר וָפֶלֶךְ
צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ
יָשִׂים פְּעָמָיו לַדֶּרֶךְ (נ"א : צְדָקָה תִּצֹּר תׇּם דָּרֶךְ(
חַסְדְּךָ צוּר מֶנִי לֹא יֶחְסַר
כִּי אַתָּה סֵתֶר לִי מִצָּר
תִּצְּרֵנִי טוֹב וְיָשָׁר
יוֹרֶה חֲטָאִים בַּדָּרֶךְ
זְכוֹר בֵּן כָּלוּא תּוֹךְ מִכְמָר
יָצִיץ וְיִפְרַח כַּתָּמָר
יִשְׁמַע קוֹל מְבַשֵּׂר יֹאמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ
קַבֵּץ בָּנִים שִׁנָּם קָהוּ
בְּאֶרֶץ תֹּהוּ וָבֹהוּ
יַעֲלוּ לְאַרְצָם וְהוֹ–
דַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ
- אודה… לאל: על-פי תה׳ קט, ל. תה׳ קיא, א, המשמש כפתיחה לברכת הגומל במנהגי ספרד. 2. לאל… ברן: על־פי יש׳ מה, כג, המשולב בתפלת ׳עלינו לשבח׳. 3. מפרך: שעבוד מצרים על-פי שמי א, יג. 4. ויהי עמדי בדרן: על-פי דב׳ לה, ג. 6. מזמור לתודה הריעו: על-פי תה׳ ק, א. 8-7. תעו… דרך: על-פי תה׳ קז, ד. 9. יחד… יודוהו: על-פי ברכת ההודאה בתפילת העמידה. 10. בקהל עם ירוממוהו: על-פי תה׳ קז, לב. 12-11. עשרה… דרך: ברכת הגומל נאמרת בעשרה ושניים מהם תלמידי חכמים, על-פי ברכות נד ע״ב. 12. תמימי דרן: על-פי תה׳ קיט, א. 14. במדבר מסלות: על-דרך תה׳ קז, ז. 15. בארחות עקלקלות: על-פי שו׳ ה, ו, וכאן תיאור לדרכי המדבר הקשות, כמתואר בתה׳ קז, ד. 16. מקום… דרך: על-פי במ׳ כב, כד. 17. ויבקע צורים במדבר: על-פי תה׳ עח, טו. במים עזים אדירים: על-פי שמ׳ טו, י. 20. ישתו מנהל בדרן: על-פי תה׳ קי, ז. 21. דרך ישר: על-פי יר׳ לא, ח. 24-23. צדק… לדרך: על-פי תה׳ פה, יד. 24. [נ״א: צדקה… דרך]: על-פי מש׳ יג, ו. 28-25. חסדך… בדרך: על-פי תה׳ לב, ז. 29. מכמר: מלכודת, על-פי יש׳ נא, כ, וכאן ציור לגלות. 30. יציץ ויפרח כתמר: על־פי שילוב פסוקים, יש׳ כז, ו¡ תה׳ צב, יג. 31. קול מבשר: על-פי פיוטי ההושענות. 32. סלו… דרך: על־פי יש׳ נז, יד. 33. בנים שנם קהו: על-פי יר׳ לא, כח ועוד. 34. בארץ תהו ובהו: כינוי לגלות, על-פי דב׳ א, ב. 36-35. והודעת… הדרך: על-פי שם׳ יח, כ.
Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
UN CENTRE D'ECHANGES
Un autre detail dans la vie de rabbi David Hassine – qui trouve un echo dans son oeuvre – en plus de ses frequents deplacements dans les autres villes du Maroc, nous revele une des causes de la poursuite de cette floraison intellectuelle malgre la deterioration des conditions politiques et economiques – l'ouverture aux echanges et on sait qu'il n'y a pas de floraison culturelle sans ouverture sur le monde exterieur. Dans un de ses poemes; il se lamente sur la disparition du plus illustre des emissaires de Terre Sainte, devenu le saint le plus venere dans toute l'Afrique du Nord, rabbi Amram Bendiwan.
Arrive a Meknes en 1773, l’emissaire avait ete recu avec tous les egards et la veneration reserves depuis toujours aux emissaires de la Terre Sainte. Le premier shabbat de son sejour, il prononca a la synagogue de rabbi Raphael Berdugo un sermon vibrant en faveur de la alya en Eretz Israel dont les echos enthousiasmerent toute la communaute. Aussitot, s'etait organise un mouvement de depart si massif que le pacha, en craignant les repercussions sur la vie economique de la ville, mit solennellement en garde le Naguid Shelomo Maimran contre un tel projet. Alors que la tension commencait a monter, l'assassinat d'un haut personnage mit le feu aux poudres dans toute la region rendant les routes impraticables. Non seulement aucun depart de pelerins n'etait plus possible; mais l’emissaire lui -meme se trouva dans l'impossibilite de poursuivre sa mission et resta bloque a Meknes pendant presque huit ans, jusqu'en 1781. Pendant les annees de ce sejour force, le domicile de son hote, rabbi Mordekhay Messas, devint un centre d'etudes pour tous les rabbins et talmide hakhamim de la ville comme le fils de son hote, rabbi Zichri Messas; rabbi Mordekhay Seban, qui fut plus tard on le sait rabbin a Livourne et en Syrie, rabbi Yaacob Berdugo et rabbi David Hassine. Participant a la vie communautaire, il fut appele a contresigner des decisions des dayanim de la ville. En 1781, avec le retour de la securite, rabbi Amram reprit sa mission en compagnie de son fils rabbi Haim, visitant Fes et Sefrou. Sur le chemin du retour vers la frontiere algerienne, il mourut pres de Ouezane et son tombeau a Asjen est devenu par la suite le plus haut site de pelerinage de tout le Maroc. Dans son elegie, rabbi David Hassine laisse percer l'influence qu'il a eue sur ses contemporains :
Chaque generation a ses predicateurs et ses notables.
Tous se pressaient a ses homelies
Et prisaient ses commentaires; attrayants, plaisants
Son jugement etait pur et limpide,
Ses arguments decisifs. Ses paroles etaient ecoutees
Car elles etaient appropriees, toujours pertinentes.
Amram a été distingué, pur comme la laine la plus blanche;
Tel un astre éclatant; sa lumière poin que celui de l'argent et de l'or
Son commerce était plus précieux.
Autre apport de grande valeur enrichissant la tradition rationaliste des descendants des expulsés d'Espagne par le mysticisme des tochabim. Vers 1790( Meknès accueillit celui qui devait devenir son saint patron : rabbi Daoud Boussidan. La seule prononciation de David en Daoud est révélatrice d l'origine de la famille en pays berbère dans les confins sahariens. Fuyant son village de Tioumline en raison de persécutions; il était arrivé à la tête de s communauté de 150 personnes. Le grand rabbin de la ville, rabbi Raphela Berdugo lui céda un terrain sur laquelle il construisit sa yéchïba. Déjà célèbre de son vivant pour ses miracles, son tombeau est devenu après sa mort le site de pèlerinage par excellence des Juifs de Meknès.
Plus proches et plus intensies, les échanges avec les rabbins des autres grands centres de la Torah au Maroc et plus particulièrement Fès et Salé.Les deux plus illustres rabbins marocains de l'époque, rabbi Yaacob Abensour de Fès et rabbi Haïm Ben Attar de Salé, entretenaient de très étroites relations aveci les lettrés de Meknès où ils ont passe de nombreuses années de leur vie.
Le père de rabbi Yaacob, rabbi Reouben Abensour (1638 -1713), avait quitte Meknès pour Fès en 1673, l'année meme de la naissance de son fils. Après ses études talmudiques, Yaacob avait opte pour le métier de greffier bien son grand ami rabbi Habib Tolédano lui ait conseillé de se tourner plutôt vers l'enseignement qui " ouvre plus de perspectives comme l'a prouvé la carrière de votre propre père. " Mais son immense érudition lui fit gravir tous les échelons et ouvrir les portes du tribunal de Fès comme juge à partir de 1704, puis comme son président.
En 1728, suite à une querelle avec la communauté de Fès, il s'installa à Meknes où il siégea plus de dix ans au tribunal aux côtés de rabbi Moshé Berdugo et de rabbi Moshé Dahan; avant de se réfugier à Tétouan lors de la grande famine de 1738. Ses deux chefs d'œuvre Et lekol hefetz, recueil de poemes et Michpat outsédaka béyaacob n'ont été imprimés qu'à la fin du XIXème siecle par l'association de Fès Dobébé shifté yéshénim pour l'édition des chefs d'oeuvre du passe, à laquelle nombre de notables de Meknès apportèrent leur soutien.
Rabbi Haïm Benattar (1696 1743) le plus universellement connu des rabbins marocains. Auteur du célèbre livre Or Hahaïm, commentaire mystique de la Bible. Né à Salé, il était venu à Meknès à l'âge de 18 ans pour épouser la fille de son oncle Moshé Ben Attar qui fut un moment Naguid de la communauté de Meknès. Après la mort de son beau -père, il revint à Meknès régler son héritage. Au cours de ses longs séjours dans la capitale, il se lia de grande amitié avec ses rabbins et plus particulièrement avec rabbi Yéhouda Berdugo. Dans la préface à son ouvrage Mayim Amoukim, ce dernier raconte qu'il avait convenu avec son ami intime rabbi Haïm Benattar qu'il fera imprimer mon livre en appendice à son ouvrage Or Hahaïm. Mais comme nous l'avons déjà vu rabbi Haïm, contraint de quitter précipitamment le Maroc, n'avait pu prendre avec lui à Livourne le manuscrit de son ami.
Les acquis de cette période de floraison culturelle devaient permettre à la communauté totalement dévastée sur le plan matériel par cataclysme sans précédent des persécutions de Moulay Yazid, de continuer dans les siècles suivants de maintenir à plus petit feu son rang d'éminent centre de Torah malgré tous les aléas politiques, sans jamais retrouver, sur le plan matériel et politique, la gloire du règne de Moulay Ismaël.
Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
כף־היד — ״כמסה״
כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפקידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.
בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.
היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.
א ״ק
תכשיטי־קמיע — ״פולת כמסה״
התמונה מימין
צורה מסוגננת של ״כמסה״ ; צורה זו נפוצה בעיקר באזורים כפריים ; ייתכן, כי מקורה באפריקה השחורה
מעשה ריקוע וטביעה של שתי לוחיות־כסף בצורת עלה־תלתן, המודבקות גב אל גב וביניהן לוחית של נחושת או של פליז; אבני־זכוכית כתומות וירוקות ; דגם שכיח ממקור ספרדי של פרח שמשובצת בו אבן־זכוכית (פרטים ראה בפרק על התכשיטים) ראה : שאמפו, עמי 153—162, מס׳ 83—84 ; בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 95, לוח 23 ; הרבר, עט׳ 6 (מספרי הציורים המובאים שם צוטטו שלא כהלכה)
חותמת התאריך נשחקה ; כנראה אמצע המאה הכ׳
במקום השושנית הרביעית מופיעה יד בתבליט
הגובה : 12 ס״מ ; הרוחב: 10.5 ס״מ מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (266)
התמונה משמאל
מראכש ; תאריך טבוע : 1331 (1956)
בשני הצדדים שרידי טביעת־חותם ערבית ותאריך
הגובה : 12.5 ס״מ ; הרוחב: 10.5 ס”מ
אוסף אנטוני ז׳אק, לונדון (267)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
היסוסי הממשל
לפליאת כל המעורבים בדבר, שמרו שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי על שתיקה, ולא מיהרו להתייחס לאלפי הבקשות להתנדבות. כך כתב נציג כי׳׳ח במרוקו, שפעל רבות לעידוד תנועת ההתנדבות, להנהלה בפריז במכתב מ-13 בספטמבר 1939 :
״הלכתי לדון בנושא עם מר גאייה (Gayet) מנהל הלשכה האזרחית. הוא מסר לי שהגנרל נוגס מעריך מאד את רוח הקורבן של בני דתנו היהודים. אלפים התנדבו לשרת בצבא, והאחרים העלו תרומה נכבדה למען הקרן להגנה לאומית. מר בונאן (עורך דין מוערך, יליד תוניסיה ופעיל בקהילה) העביר סכום ראשוני של 600.000 פרנקים, שנאספו תוך יומיים, והוא מקווה לגייס בקרוב עוד 400.000 פרנקים נוספים. צרפת, הוסיף מר גאייה ׳יודעת שהיא יכולה לסמוך על בני חסותה היהודים, אבל מה שנחוץ כעת הוא לצנן את גילויי הנאמנות הרועשים כדי לא לפגוע בכמה רגישויות. אין לנו כעת מחסור בחיילים, ובאשר לכסף, אנו נבקש תרומות מאוחר יותר לפי הצורך… אני יודע שרבים תמהים שעדיין לא ענינו לבקשות לגיוס, אך צריך להודות שהשאלה עדינה מאד. אנו לומדים אותה ביסודיות, בהתחשב גם באינטרס של אלה הפונים אלינו. אנו שוקלים לארגן גדודים מיוחדים שבהם יוכלו לשרת המתנדבים היהודים, בהתאם לכישוריהם האינטלקטואלים ולכושרם הגופני. מדובר בגדודים גם למשימות צבאיות, וגם למשימות אזרחיות, כאשר שני הסוגים יהיו יותר קרובים למודל הצרפתי מאשר למתכונת של יחידות הילידים המוסלמים. בני דתכם דוברי הצרפתית יהיו במסגרות האלה מאד מועילים. יקראו להם הגדודים הזרים, אבל אל דאגה, לא יהיה להם דבר מן המשותף עם מוסד לגיון הזרים הידוע״.
למעשה שלטונות הפרוטקטורט הופתעו מאוד ועמדו נבוכים מול נחשול ההתנדבות. הם נאלצו בפעם הראשונה להתייחס ברצינות לסוגיית גיוס היהודים לצבא. לכאורה היה ניסיון קודם של גיוס יהודים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אך הוא נקטע באיבו. במסגרת היריבות המסורתית עם אנגליה, רקם אז משרד החוץ הצרפתי תכנית להקים תחת חסותה גדוד מתנדבים יהודים ממדינות צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, אשר יוצב בפלסטינה כדי לא להשאיר בידי אנגליה את בלעדיות התמיכה במפעל הציוני לאחר הצהרת בלפור. מבלי לשאול לדעת הקהילה היהודית המרוקאית, צינן הנציב הכללי המרשל ליאוטי את התלהבותו של שר החוץ הצרפתי, סטפן פישון-Stephen Pichon
״גיוס מתנדבים מהמללאח יצור התרגשות מיותרת. קריאה כזאת לא תובן נכון. היהודים לא יימנעו מלהגיד שאם צרפת זקוקה לעזרתם, סימן שהיא ׳על הקרשים׳… נוסף על כך, וזה העיקר, תהיה לכך השפעה הרסנית על המוסלמים במרוקו, אשר מתעבים את היהודים, ואינם יכולים להשלים עם הרעיון של יהודים הנושאים נשק״.
הנציבות הטילה על אחד המורים בבית הספר למנהל הקולוניאלי ברבאט, הסוציולוג רוברט מונטאן ((Robert Montaigne, לחקור ביסודיות את הנושא הרגיש. הוא הגיש את מסקנותיו רק לאחר פרוץ המלחמה, ב-17 באוקטובר 1939. הערכתו הייתה כי אפשר לגייס 8000-6000 מתנדבים ״בעלי רמה פיזית, אינטלקטואלית ומוסרית טובה, ונראה לי שהדבר תואם את האינטרס של צרפת״.
את מסקנותיו הוא העלה בחיבור בן 14 עמודים שכותרתו: ״מחקר בדבר השימוש ביהודי מרוקו לצורכי המלחמה״. הוא פתח בניתוח מניעי המתנדבים:
״עוד לפני פרוץ המלחמה, מיד לאחר שנראה שהיא בלתי נמנעת, הביעו מאות ואלפי יהודים מרוקאים את רצונם לתרום אישית למלחמה נגד גרמניה וחתמו על התחייבות לשרת כמתנדבים בצבא. המועמדים לגיוס באים לא רק מן השכבות העממיות, אלא גם מן הבורגנות, ומן המעמד המשכיל והאמיד. המחווה הנלהבת שלהם היא בעלת ערך ייחודי, מאחר שהם התחייבו מראש מבלי לדעת איפה ואיך הם עתידים לשרת, וגם מבלי להירתע מהאפשרות הסבירה שצעדם לא ייענה בכבוד הראוי, ושהם לא ינוצלו בהתאם לכישוריהם… הדור היהודי הצעיר במרוקו, המשווה את גורלו לזה של היהודים במדינות אחרות, חש הכרת תודה מסוימת לצרפת ולמרוקו. הוא מודע לכך שצרפת ומרוקו מגייסות את כל אמצעיהן כדי להגן על קיומן. יהודי מרוקו חשים שאל להם להישאר משקיפים אדישים. הם התגייסו מתוך נאמנות לצרפת ולמרוקו, ומתוך בושה להיות היחידים שאינם נלחמים. המלחמה הזאת היא נגד היטלר האחראי לגל שנאת היהודים השוטף את העולם. הוא מסמל עבורם את הרע בהתגלמותו. מזה עשר שנים מצטברת בנפש היהודים השנאה שיצר וליבה. על כן היהודים בכל העולם מרגישים חובה להיות שותפים בכל כוחם למלחמה נגד היטלר והנאציזם. יהדות מרוקו כולה חשה בחובה הזאת, אבל רק המתקדמים והמשכילים מודעים לה בבירור. הם חשים כי רק התגייסותם ונכונותם לשאת בקורבנות הנדרשים, יהיה בכוחם להציב מחסום להתפשטות האנטישמיות״.
אולם מונטאן הבחין במוטיבציה נוספת, לגיטימית אולי, אבל מסוכנת לדעתו, לאור מצבה המיוחד של מרוקו – הרצון לזכות בדרך זו בשדרוג המעמד החברתי־המשפטי. כבר באיגרת למשרד החוץ מ-11 באוקטובר 1938, התריע הגנרל נוגס על ״הסכנה״ – היהודים ידרשו לאחר המלחמה לזכות באזרחות הצרפתית. אבל גם לכך הציע מונטאן פתרון, גם אם לא היה יצירתי במיוחד.
״רוב יהודי מרוקו, אם לא כולם, מקווים שבתמורה להפגנת הנאמנות יזכו בשיפור מעמדם המדיני. אחדים מרחיקים לכת יותר. הם מקווים כי תוענק להם אזרחות צרפתית, כפי שקרה ב-1870 ליהודי אלג׳יריה מבלי שאלה נדרשו להוכיח אותה מחויבות שהם עצמם מראים כעת. בנסיבות אלה צרפת צריכה להיזהר ולהימנע לחלוטין מכל הבטחה, מפורשת או מרומזת, לשיפור מעמדם של היהודים שתעניק להם העדפה על המוסלמים׳׳.
עם זאת, היה ברור כי אין אפשרות מעשית לגייס את היהודים כחיילים רגילים בצבא הצרפתי הסדיר:
״מצד שני, אין אפשרות לגייסם ליחידות המיועדות לילידים המוסלמים, מסיבות דתיות ומהבדלים ברמת ההשכלה. החיילים המוסלמים – שרואים ביהודים בני חסות (ד׳ימי), שנאסר עליהם לשאת נשק מאז ומעולם – לא יהיו לבטח מוכנים לשרת לצדם, ועוד פחות מזה תחת פיקודם: כנתיני המלך, יהיה קשה לגייס את יהודי מרוקו ביחידות הצבא הצרפתי הסדיר, כאשר אין מקבלים בהן גם את חיילים המוסלמים. מצד אחר, אין אפשרות למזג אותם בתוך יחידות הילידים, לא חלילה מטעמים דתיים או גזעיים, אלא בשל הבדלי המנטליות ורמת השכלה העלולים לפגוע בלכידותן הפנימית… של יחידות אלה׳״.
הפתרון הקל – להפנות את המתנדבים היהודים ללגיון הזרים – נפסל על הסף בשל השם הרע שיצא לו בקרב היהודים, ״אנשים שקטים ושלווים בדרך כלל״, שראו בו מפלצת, ולו רק בשל המספר הרב של גרמנים בשורותיו. אך לסוציולוג הייתה הצעה יצירתית – גיוס בתוך יחידות מיוחדות:
״יהודי מרוקו הם לרוב אנשים חכמים במיוחד, מוכשרים, בעלי אבחנה חדה, שקדנים ומשכילים. נדיר שאינם דוברי מספר שפות. הם בעלי יוזמה ומוכנות לקחת סיכונים… ניצול נכון של כל התכונות האלה במקביל להכשרתם בשימוש בנשק, יהפוך אותם ללוחמים מהשורה הראשונה, יעילים יותר במסגרת יחידות מצומצמות, מאשר ביחידות גדולות וכבדות. במסגרת יחידות קלות כאלה, עם מספר מוגבל של חיילים שיוכשרו לפעולות קומנדו ולמשימות שאין להטיל על יחידות גדולות, יפתיעו יהודי מרוקו לטובה ויתגלו, אני חושב, כלוחמים מזהירים״.
מונטאן היה סבור כי יכולה להיות לכך גם השפעה חיובית על החיילים המוסלמים עצמם: ״אם היחידות שבהן משרתים מתנדבים יהודים יצטיינו בשדה הקרב, ויינתן פרסום למעלליהם, יצר התחרות עשוי להתעורר אצלם. בנוסף לכך, תשמש הצטיינות יהודים בשדה הקרב כנשק נגד התעמולה הגרמנית, אשר אינה מפסיקה לחדור לשורותיהם, ועלולה עם הזמן להפחית את המוטיבציה של החיילים המוסלמים להתגייס לצבא הצרפתי״.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל