מורשת יהדות מרוקו

פרק ראשון

איומים חדשים

בשנת 1912, עם החלת משטר החסות של צרפת וספרד על מרוקו, נפתח עידן חדש בתולדות יהודי מרוקו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הואטו במידה ניכרת תהליכי המודרניזציה, האמנציפציה והפתיחות לעולם החיצון, אך אלה התחדשו ביתר שאת בשנות ה-20 של המאה העשרים, ואתן התפתחה הכלכלה ושגשגה.

בתחילת שנות ה-30 החלה האווירה במרוקו להשתנות. עלייה מסוכנת של איומים פנימיים וחיצוניים יצרה מציאות חדשה של אי-יציבות, אי־וודאות, קרעים וחששות. אך עם כל חומרתה, לא דמתה מציאות זו למצבן של הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובאלג׳יריה השכנה. רוחות רעות החלו לנשוב מאירופה – גל רדיפות ותעמולה אנטישמית על רקע המשבר הכלכלי העולמי, ומלחמת האזרחים בספרד שהחלה באזור הספרדי של מרוקו. לאלה נוספו ההשלכות של המאורעות בארץ ישראל, והופעתה המאתגרת של התנועה הלאומית המרוקאית, בעלת הצביון המוסלמי המובהק.

תקריות רחוב

ההשלכות המקומיות המאוחרות של השפל הכלכלי העולמי, שהתרחש בעקבות התמוטטות וול סטריט בשנת 1929, יצרו במחצית הראשונה של שנות ה-30 אווירה נוחה לריבוי תקריות רחוב אקראיות בין יהודים למוסלמים, בתואנות הקלות ביותר. עימותים כאלה לא נעדרו בעבר, אולם הפעם היו להם שני מאפיינים חדשים. הראשון הוא התפקיד הוודאי, ולעתים המכריע, של פעילים או גורמים אנטישמים אירופיים, שאימצו את התעמולה הפשיסטית והנאצית. הם פעלו מאחורי הקלעים בארגון ההפגנות המוסלמיות ההמוניות ובליבוי השנאה. המאפיין השני הוא הלך הרוח החדש של הנוער היהודי המרוקאי, שלא היה נכון עוד כמו הוריו לקבל בהכנעה את מעמדו הנחות כבן חסות (הך׳ימי). צעירים בשכבות העממיות היהודיות התגוננו והיכו חזרה את תוקפיהם, להפתעתם הגדולה של המוסלמים, אשר כינו אותם ״נושאי הכובעים והסכינים״ – מין גרסה ראשונית של ״מרוקו סכין״…

תקריות אלו לא היו חמורות בדרך כלל, אך הן העידו על העוינות הגוברת, הן מצד האוכלוסייה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את האמנציפציה המואצת של היהודים, והן מצד האירופים שאנטישמיות מיובאת דבקה בהם, והם קינאו למעמדם וחששו מתחרות.

כך למשל, ב-21 בפברואר 1930 התעמתו צעירים יהודים עם תלמידי המדרסה שבשדרות אנפה בקזבלנקה. התלמידים המוסלמים האשימו את היהודים בהפגנת ״חוסר כבוד״ כלפיהם. ההורים הוזעקו, והמהומה גברה, ורק התערבות המשטרה החזירה את הסדר על כנו. במשך שלושה ימים שרר בסביבות המללאח (הרובע היהודי) מתח, שלווה בהתכתשויות אקראיות ברחובות המובילים אליו.

ב-13 באפריל התעמתו צעירים יהודים עם מוסלמים בשכונות שונות בקזבלנקה. מסיבה לא ברורה יידו שני הצדדים אבנים על הבתים. למחרת עלה המתח כשילדים מוסלמים יידו אבנים על לוויה יהודית, ״כמו בזמנים הטובים״ לפני החלת החסות הצרפתית.

תקרית נוספת אירעה ב־21 במאי 1932 בתירוץ דומה של ״הפגנת חוסר כבוד״. יהודים הואשמו, שלא בצדק, כי השליכו זבל למסגד הסמוך לביתם וחיללו אותו. במשך מספר ימים, עד שיצאה האמת לאור, שרר מתח נפיץ. האשמת ״חוסר כבוד״ הועלתה שוב, אבל הפעם בכיוון ההפוך.

ב-20 באוקטובר 1932, בעיר פאס, דקר הצעיר היהודי יוסף אמוזג חייל מרוקאי מוסלמי של הצבא הצרפתי, לאחר שגילה חוסר כבוד לנערה יהודייה, דחף אותה בגסות והפיל אותה על האדמה. חבריו של החייל שביקשו נקמה, פלשו בכוח לשכונת היהודים והתעמתו ברחובותיה עם צעירים יהודים שלא היססו להתגונן. המשטרה התערבה ועצרה מספר רב של יהודים. שלושים מהם הועמדו לדין בפני הפאשה ונידונו בקנסות גדולים, ואילו אמוזג הצעיר נידון לשש שנות מאסר.

ב-13 באפריל 1933, שוב התרחשו תקריות דומות בקזבלנקה. דאגה גדולה התעוררה בקהילה היהודית כאשר במספר מקומות בעיר נופצו זגוגיות, ומוסלמים הציקו לעוברי אורח יהודים.

ב-10 במאי התרחבו התקריות לעיר רבאט שגרמו לסגר על המללאח, וכוחות מזוינים הוצבו לשמור על שעריו. הכול התחיל לכאורה בריב שיגרתי שפרץ ״ברובע השמור״ (רובע הזנות הקרוב למללאח), הידוע לשמצה בשל תגרות כאלה. עם התלהטות הרוחות התנפל בן ערפה, בליין מוסלמי ושיכור הידוע כשוחר ריב ומדון, על בעל בית קפה יהודי ואיים להורגו. שלמה אוחיון, בנו בן ה-15, רץ להגנתו ודקר את התוקף למוות; השמועה שהתוקף נהרג פשטה במהירות.

מאורע ״שגרתי״ זה קיבל תהודה עצומה בשל התאריך – ימים ספורים לפני ציון יום השנה השלישית לדהיר (החוק) הברברי. את החוק יזמה הנציבות, והוא נועד להוציא את האזורים הברברים אל מחוץ לתחום השריעה (ההלכה המוסלמית). חוק זה הדהד בכל העולם האסלאמי ועורר התנגדות אלימה. היה זה אות הפתיחה של המאבק הלאומי המרוקאי הדתי בבסיסו. על האווירה המתוחה שיצרה התקרית דיווח העיתון ״מרוקו״ (Maroc) ״שמועה מנופחת על אודות מוסלמי שנהרג בידי יהודי התפשטה במהירות ברובע המדינה (השכונה המוסלמית בערים), ומיד נשבעו מאות מפגינים לנקום את מותו של בן דתם. הם נהרו בהמונים למללאח, ובדרך התנכלו לעוברי אורח יהודים. רק העיכוב בארגון התהלוכה אפשר לכוחות הביטחון להתייצב מסביב לרובע היהודי, שלמרבה המזל ננעלו שעריו בזמן״.

אוכלוסיית המללאח לא הורשתה לצאת מחוץ לחומותיו. גם למחרת, יום ציון ההילולה המסורתית של הילולת ל״ג בעומר, נאסרה היציאה לבית הקברות שמחוץ לתחומו. המצב המתוח נמשך שלושה ימים נוספים ורק ב־15 בחודש הוסרו ההגבלות, והשקט חזר.

אולם בינתיים התפשטו התקריות לעיר הסמוכה סאלה, הידועה בדבקותה הדתית, ובה אוכלוסייה יהודית רבה. המשטרה התערבה ועצרה 150 מוסלמים ו-50 יהודים. העיתון, שראה מאחורי התקרית את היד הנעלמה של הלאומנים, סיכם כי ההתרעה הייתה חמה, ורק בנס לא היו קורבנות בנפש: ״ברור שאין להפריז, אולם נוכחנו לראות שדי בסימן הראשון של חסידי המנהיג הפן־ערבי שאקיב ארסאלאן, כדי שאלף סבלים יהיו מוכנים מייד להרוג יהודים ולשדוד את המללאח״.

לעומת זאת, העיתון  "לה פּרֵס מַרוֹקֵן״ (La Presse marocaine) דיווח כי המשטרה עצרה ברבאט קצין צרפתי לשעבר, אוהד התנועה הימנית הקיצונית ׳לאקסהן פרנסז ״ (L'Actionfrançaise). הוא נתפס בשעת מעשה כשחילק כספים לבריונים כדי שיתקפו יהודים. העיתון הוסיף כי האיש ״מפיץ במרוקו אנטישמיות שלא הכרנו ולא נזקקנו לה עד כה… ברבאט פגשנו באיש נוסף המחפש במרץ את קרבתם של הילידים, ואשר דבריו אינם אלא אנטישמיות ללא כחל וסרק״.

בקרב הקהילה היהודית החל להתפשט החשד בדבר ההסתה האנטישמית מאחורי הקלעים המופצת על ידי התעמולה הגרמנית, כהד עקיף למאורעות באירופה. על כך דיווח לפריז ביוני 1933 פרוספר כהן, אחד ממורי בית הספר של אליאנס בעיר מכנאס:

״להתנכלויות נגד יהודי גרמניה היו בזמן האחרון השלכות מצערות על מרוקו. בקזבלנקה במהלך חג הפסח גרמו הרפתקנים חסרי אחריות לתקריות בין יהודים לערבים, שכמעט הסתיימו בצורה חמורה. במשך מספר ימים סימנו מפגינים מסוימים כמטרה את הרובע היהודי של העיר… השלטונות האזרחיים והצבאיים התערבו. הם גייסו את חיל המצב בקזבלנקה כדי לדכא את העניין בעודו באיבו ולמנוע את התפשטות האש… בוצעו מעצרים בשני המחנות, ונראה היה כי הסדר חזר על כנו. אחרי כשבועיים נהרג מוסלמי בשוגג, בעת שפרץ סכסוך ברבאט בין פונדקאי יהודי ויליד מוסלמי. עם אירוע זה החל גל אנטישמי חדש, חמור יותר מקודמו… השמועות אומרות כי התקריות האומללות היו תוצאה של התעמולה ההיטלראית. מאמרים בעיתונים שכונו מגמתיים אישרו את השמועות״.

רצף תקריות זה, חסר תקדים מאז כינון הפרוטקטורט, עורר דאגה רבה בקהילה היהודית, כפי שכתב הירחון היהודי החדש 'לוניון מרוקן״ – L'Union Marocaine. העיתון נוסד בתחילת 1933 בידי אלי נטף, מורה יהודי תוניסאי , ששם לו למטרה להוות משקל נגד לנטייה הציונית של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״ -illustre L'Avenir -. הוא צידד בטמיעה בתרבות הצרפתית, וקרא ליהודי מרוקו לקשור את גורלם לצרפת בדומה ליהדות אלג'יריה ותוניסיה. נראה שדאגתו העיקרית הייתה סכנת הידרדרות במצב הביטחוני, העלולה לסכן את השלום הצרפתי.

״בטווח של ימים אחדים, תחילה בקזבלנקה ואחר כך ברבאט, נראה היה כי תגרות חסרות חשיבות ומריבות סתמיות בין הנציגים הפחות ראויים של שתי האוכלוסיות, ערערו את יחסי האמון המצוינים ששררו עד כה בין שני היסודות הילידים של הארץ – היסוד המוסלמי והיסוד היהודי. ההפגנות ההמוניות שתקריות אלה כמעט חוללו, והתנכלויות האספסוף, שדוכאו במהירות הראויה, מושכות את תשומת לבנו, ובהכרח מביאות אותנו להסיק את המסקנות המתחייבות: תקריות השבועות האחרונים, החסרות חשיבות ומשמעות כשלעצמן, מעידות על קיומו של מצב רוח שהיה רדום עד כה, שאין להתעלם ממנו או לזלזל בו״.

שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי החרדים לשמירת הסדר התייחסו ברצינות לאיום. הם חששו כי תקריות מעין אלה יגלשו לתסיסה רחבה יותר, ויחזקו את התנועה הלאומנית שהייתה עדיין בראשית דרכה. ברבאט התריעה על כך המחלקה לענייני הילידים: ״התקריות האחרונות מוכיחות כי הניגוד המסורתי בין מוסלמים ויהודים עומד להתחדד. התקריות הרבות מהוות סכנה אמתית לסדר הציבורי, ועל כן חיוני לשים להן קץ במהרה״.

התקריות התפשטו גם לאזור הפרוטקטורט הספרדי. באל קסאר אל כביר הן לבשו גם פן דתי מדאיג. ביוני 1933 ארגנו מוסלמים הפגנה לפני בית הספר ההיספנו-עברי כדי למחות נגד הצגת המופע ״סול הגיבורה״, לרגל מסיבת סוף השנה. לדעתם הייתה במופע פגיעה חמורה באסלאם. המחזה מעלה על נס את חייה של הקדושה לאלה סוליקה חטשואל, אשר בשנת 1833 העדיפה למות ולא להמיר את דתה. נכבדים מוסלמים דרשו מהפאשה לאסור את הצגת המחזה. לבסוף, למרות הבטחות ההגנה הנחרצות של השלטונות הספרדיים, החליט ועד הקהילה היהודית לא להעלות את ההצגה מחשש למהומות. למרות זאת לא נמנעה התקפה על הרובע היהודי, כפי שדיווח קונסול צרפת בעיר טיטואן: ״קבוצות ילדים מצוידים באלות פשטו במשך שעתיים על המללאח ועל הרחובות הסמוכים. הם השתלחו ביהודים ותקפו אותם, יידו אבנים על בית ספר כי״ח (כל ישראל חברים, אליאנס) ופצעו את המנהל ואת בנו״.

העיתון ׳לאבניר אילוסטרה״ לא שכח לציין את ״התנהגותה המופתית של האוכלוסייה הספרדית ושל השלטונות, וגם את התרעומת שהביעו הגורמים הנאורים באוכלוסייה המוסלמית. גורמים אלה הסתייגו ממובילי המהומות, אשר ניכר היה כי שולהבו על ידי פעילים גרמניים המובילים בגלוי תעמולה המעודדת את הפרת הסדר הציבורי באזור הספרדי״.

יומיים לאחר מכן, ב-1 ביולי בטנג׳יר, פצע שמואל ישראל, יהודי צעיר בעל חנות משקאות, את בנו של נכבד מוסלמי שהיה לקוח קבוע בחנותו. האיש היה שיכור כלוט, אך מיד התפשטה השמועה על רציחתו כביכול. מהומות פרצו, ונפצעו כ-30 איש. המשטרה הבינלאומית התערבה, הפרידה בין הצדדים הנצים וביצעה מעצרים. 18 צעירים יהודים נידונו למאסר של 8 עד 30 ימים; שמואל ישראל נידון לשישה חודשי מאסר.

כעבור שבוע התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה הפן־אסלאמית. ימים ספורים קודם לכן נצבעו סיסמאות על קירות העיר: ״תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!״ אולם למרבה המזל, למרות מספר התנכלויות, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.

בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי(Judería), והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לצאן מרעיתו להימנע מכל תקרית ״בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים״.

בספטמבר 1933, אל מול המצב הנפיץ והמתח הגואה, הקדימו ויצאו נכבדי העיר המוסלמים בקריאה נרגשת שהופצה ברבים, למען סולידריות והבנה הדדית בין שתי הקהילות. את בני ארצם היהודים הזהירו מפני תוצאות התעמולה הציונית המתבדלת, מבלי לנקוט בשמה:

״ידוע לנו היטב שתקריות שלושת הימים האחרונים, שאירעו בין מוסלמים ובני ארצנו היהודים אינן לרוחכם, ואתם גיניתם אותן באופן ברור. לכן אין אנו חוששים שהם יישנו, אבל אנו מבקשים להאיר את תשומת לבכם לעניין שאולי חמק מעיני רבים מכם. העניין הוא התעמולה המזיקה שמנהלים בחוגים מסוימים אנשי מדון, המבקשים ללבות את השנאה וליצור סכסוכים, כדי שיוכלו לנצל את המצב.

יהודים! אל תאמינו אף לא לרגע אחד כי יש בתקריות ביניכם ובין המוסלמים כדי לקדם את ענייניכם ולשפר את מצבכם. שמעו נא את אזהרותינו, ודעו לכם כי התועמלנים המסוכנים שאנו מדברים עליהם אינם מבקשים אלא להשתמש בכם לענייניהם, תוך כדי ליבוי היצרים וחבלה ביחסיכם המצוינים עם המוסלמים. אסור שהאומה המרוקאית, כאומה מוסלמית, תהיה מושא של חוסר כבוד או זלזול כלשהו. וראוי שתימנעו, כפי שהיה בעבר, מכל דבר העלול לפגוע ברגשותיה ובכבוד ההדדי בין הגזעים. מוסלמים! מקדמת דנא נודעו בברור השכנות הטובה שלכם וסובלנותכם, ולא ייתכן שתיפגע מידת הכנסת האורחים שלכם, אשר במשך מאות בשנים העניקה מקלט בטוח בארצנו לכל כך הרבה אורחים. היהודים חיו אתכם כמו אחים, הם קיבלו ללא תנאי את סמכותכם ואת סמכות בתי הדין שלכם. הם מוכנים לדבוק בעתיד בהתנהגות שהם סיגלו לעצמם עד היום ולהפגין כבוד שהאסלאם ואמונותיו זכאים לו. על כן אנו מבקשים לחזור ולהדגיש את טיב הקשרים עתיקי היומין בין שני הגזעים, קשרים שבעיני משקיפים זרים מציבים אותנו כמופת לחירות ולשוויון.

יהודים! אנא אל תשכחו את מאות השנים שבהן חייתם בתוך העם המרוקאי, בעל הסובלנות הנדיבה. התמידו בהתנהגותכם כלפי שכיניכם, סרבו להפוך מקור לסכסוכים, גרשו מקרבכם את אלה שמסיטים אתכם לרע ומבקשים להניא אתכם מלחיות עם אחיכם המוסלמים בשכנות של אחווה ורווחה  שנתקדשה במשך מאות בשנים!״

נדרש זמן לחזרה לשגרה הן במרוקו הצרפתית והן במרוקו הספרדית. בינתיים הגיעו הדי התקריות למשתתפי הקונגרס הציוני ה-18, שהתקיים בפראג בספטמבר 1933. נציג מרוקו, העורך הראשי של עיתון ״לאבניר אילוסטרה״ יונתן טורש, התקומם נגד התיאור המבהיל של התקריות בפי מר אבישר נציג ארץ ישראל בקונגרס, שהציגן כ״פוגרום דמים״. טורש לעומתו מיעט בחומרת המאורעות ומחה ש״אין לדבר על פרעות כאשר מדובר למעשה במספר קטן של תקריות שוליות; אין לחטוא נגד צרפת הליברלית, המקפידה להגן על יהודי מרוקו״.

הדי פרעות קונסטנטין

שקט זמני ושברירי חזר למרוקו. אמנם מרוקו לא ידעה התפרצויות טרגיות דוגמת פרעות קונסטנטין שפקדו את יהדות אלג׳יריה באוגוסט 1934, שבהן נהרגו ונפצעו עשרות יהודים על ידי המון מוסלמי, מבלי שהשלטונות יתערבו במהירות הדרושה, אך השלכותיהן הפסיכולוגיות של אירועים אלה לא היו זניחות כלל, והן עוררו מחדש את המתח והחששות אצל רבים מיהודי מרוקו.

אולם על אף הדמיון במצב בין שתי המדינות, דחה לעת עתה ׳לאבניר אילוסטרה״ את האפשרות שהמאורעות יתפשטו למרוקו.

״איך יוכלו יהודי מרוקו להימנע מהשוואות בין אירועים אלה ובין זרמי התסיסה היונקים מאותו ממקור, אשר זעזעו לפני זמן לא רב את בני דתנו ברבאט, סלא וקזבלנקה ? כיצד לא יהיו אסירי תודה לשלטונות מרוקו אשר השכילו לנקוט צעדי ביטחון מהירים ולמנוע שפיכות דמים ?… גם אם קיימים במרוקו מספר תסמינים המחייבים מחשבה, אין לנו כרגע כל סיבה לחשוש מפעילות פוליטית אשר אנו נהיה קורבנותיה העקיפים, אך הוודאיים. במשחק הפלגים המעצב את החברה המרוקאית, והצפוי להתקיים עוד זמן מה, האנטישמיות אינה תופסת עדיין את המקום המרכזי שיש לה באלג׳יריה. מוטל עלינו היהודים לדחות עד אין קץ את האפשרות שזה יקרה. בידיעה שביחסינו עם המוסלמים תמיד ייתכנו רק אי-הבנות מלאכותיות המופצות על ידי גורמים זדוניים, חובתנו הברורה היא להדק עוד יותר את בריתנו אתם. לא מאורעות חיצוניים ולא פעולה זדונית שלא במקומה יצליחו לשבור את ההרמוניה השוררת במרוקו בין מוסלמים ויהודים, אם רק נישאר נאמנים לנטייתנו הטבעית המובילה אך לאחווה ולשלום״.

למרות זאת, מטעמי זהירות נקטו שלטונות הפרוטקטורט בצעדי מנע. דוחות המודיעין מדגישים את דאגת היהודים בכמה ערים במרוקו הצרפתית, בעקבות הידיעה על בריחתן הבהולה של 24 משפחות אמידות מקונסטנטין לטנג׳יר:

״תגובת האוכלוסייה היהודית: דאגה רבה שנמוגה במהירות… לעת עתה לא היו למאורעות קונסטנטין השלכות רציניות באימפריה השריפית. יהודים מרוקאים הוקיעו מעשי פרעות כאלה, אשר זעזעו אותם עוד יותר בשל קשרי המשפחה והידידות הקושרים אותם לבני דתם באלג׳יריה… גם אם הבורגנות המוסלמית מצרה עליהם, היא מדגישה שהיהודים קיללו את האסלאם, ולמעשה הם אלה שפתחו ראשונים במעשי העוינות״.

באווירה זו של קנאות דתית, ליבו את האש שיעורי התיאולוגיה של המנהיג הלאומני עלעל אל פאסי, באוניברסיטת אל־קאראוויין בפאס, והשלטונות נאלצו להפסיק את שיעוריו. עלעל הזהיר את הסטודנטים מפני בוגדנות היהודים ותאוות הבצע שלהם, והזכיר את חשדנותו התמידית של הנביא מוחמר כלפיהם בימיו הראשונים של האסלאם.

'לאבניר אילוסטרה״, שבכל הזדמנות קשר כתרים לסולידריות היהודית, הביע צער על להיטותם המועטה של יהודי מרוקו לסייע כספית לאחיהם האלג׳יריים, או לפחות להשתתף בצערם: ״עובדה היא שמשפחות אחינו שנרצחו בקונסטנטין לא קיבלו מקהילותינו אהדה ונחמה ביגונם ולא זכו לביטויי הזדהות מינימליים, מה גם שסיוע חומרי לא היה מיותר״.

ליאון סולטן, עורך דין יהודי ממוצא אלג׳ירי, המזכ״ל הראשון של המפלגה הקומוניסטית המרוקאית לעתיד לבוא, החליט לפתוח מגבית בקרב יוצאי אלג׳יריה הרבים והאמידים בקזבלנקה, לטובת קורבנות הפוגרום. הנציב העליון הניא את יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה ומפקח המוסדות היהודיים, מלארגן מגבית לטובת הקורבנות. הוא טען כי ״מפגן סולידריות מעין זה לא יהיה בעתו בנסיבות שנוצרו, כי הוא יהיה עלול לגרום לתגובות חמורות בחוגים מוסלמים. כדאי לקהילות יהודיות, שעד לאחרונה חששו בעצמן מתגרות חמורות, להימנע מכל פעילות למען בני דתם האלג׳יריים״.

טבח ליל ברתולומיאום הקדוש המרוקאי ?

בעקבות הפוגורם בקונסטנטין רווחו שמועות מבהילות על קשר לארגן טבח המוני ביהודי קזבלנקה, לרגל יום הכיפורים ב-19 לספטמבר 1934 בנוסח התקדים הצרפתי הנורא מכל – ליל ברתולומיאוס הקדוש. התכנון היה לגייס לכך את ההמון המוסלמי, המוסת על ידי התועמלנים האנטישמיים הצרפתים.

הערת המחבר: ציון הטבח ההמוני של פרוטסטנטים על ידי מלך צרפת בשנת 1572.

הקריאה יצאה לראשונה מעל דפי עיתון הימין הקיצוני ״לה סוחיי דו  מרוק״ (Le Soleil du Maroc). לנוכח המחאה הכללית שעוררה הקריאה לטבח, והאיום לסגור את העיתון ולהעמידו למשפט, התנער עורכו הראשי מהאחריות. במאמר מערכת הוא הסביר כי לא קרא לטבח, אלא רק מילא תפקידו כעיתונאי בפרסום השמועה הנפוצה. עם זאת הוא לא היה רחוק מלהצדיק מאורע כזה לו היה מתרחש:

״לא קראתי חלילה לבצע טבח חדש של ליל ברתולומיאוס הקדוש… כמשרת האמת וכנאמן לעובדות רק הצבעתי על סכנת ההשתלטות ההדרגתית של היהודים על המקצועות החופשיים, הפיננסים, הממון, המסחר, ועל כלל התחומים שמהם הם שואפים להוציא אותנו… אמרתי שכאן במרוקו פעלה צרפת כמעט אך ורק לטובת היהודים המרוקאים, וביקשתי ששליטינו יעשו דבר מה מועיל גם לטובת המוסלמים, בני בריתנו הכנים והנאמנים. הצבעתי על דחיפות הצעדים שיש לנקוט כדי להגביל את כניסת התלמידים היהודים לבתי הספר התיכוניים ולבתי ספר הגבוהים, וגם למקצועות חופשיים מסוימים, ועל הצורך לכוון את ההמון למקצועות שעד כה התרחקו מהם, מרצון או שלא מרצון״.

מאמר מערכת זה נכתב לכאורה כדי לנסות להחזיר את השקט, אך הוא היה עדות נוספת לעומק החדירה של התעמולה האנטישמית שמקורה בצרפת, ואשר כבר תפסה לה אחיזה בחלק מהמתיישבים האירופים, שפעלו במרץ לגרור אחריהם גם את האוכלוסייה המוסלמית. אפשר ללמוד על ממדי הדאגה החרישית בקהילה היהודית, דרך העסקה המוזרה שגילו בקזבלנקה שירותי הביטחון:

״דווח על דאגה שמגלים יהודים בכמה ערים, בעקבות השמועה שהמוסלמים עומדים לפרוע ביהודים ב-19 בספטמבר, יום הכיפורים, שאותו הכתירו אנטישמים קיצוניים כתאריך חדש ל׳ליל ברתולומיאום הקדוש׳. משה אזולאי, יהודי אלג׳ירי בקזבלנקה, ניסה לנצל לטובתו את החשש, ומכר לבני דתו אקדחים אוטומטיים. קניית האקדחים מוכיחה כי היהודים התכוונו להגן על עצמם. צוין בעניין זה כי עוזרות הבית המוסלמיות המועסקות אצל אירופיים אמרו כי היהודים יתקפו את בני המקום כדי לנקום את טבח קונסטנטין״.

 התעמולה הגרמנית

עוד לפני עליית היטלר לשלטון, לא השלימה האגודה הפן־גרמנית ״פישטה בונד״ עם כך שברלין זנחה את שאיפותיה לגבי מרוקו, וויתורה עליהן לטובת צרפת. אגודה זו ניהלה תעמולה נגד האויב הצרפתי שהופצה בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מסע התעמולה, שניצל עד תום את המקלט שנתנה לו ספרד באזור חסותה, השתנה עם עליית הנאצים לשלטון, ולבש ממדים אחרים בתכלית. החידוש העיקרי היה בהכנסה מסיבית של מוטיבים אנטישמים בתעמולה שכוונה נגד צרפת ונגד היהודים.

על התעמולה ניצח המסית הגרמני אדולף לנגנהיים, שהתיישב בטנג׳יר ב-1905. הספינות הגרמניות שהגיעו לנמלי האיים הקנריים ולמובלעת הספרדית של סאוטה בצפון מרוקו, הביאו כמעט תמיד חבילות כרוזים בעגה הערבית המקומית, שנועדו למרוקו ולאלג׳יריה. היה זה שילוב של שנאת היהודים ושנאת הקולוניאליזם, שהציגה את צרפת כ׳אומה יהודית׳: ״היהודי מכרסם בכם כפי ששרץ מכרסם בכבשה… צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה וסייענה. גרמניה כולאת ורודפת יהודים, היא מחרימה את רכושם. לולא הייתם עבדים של צרפת, הייתם גם אתם יכולים לנהוג באותה דרך״.

תעמולה כתובה זו הועילה רק במידה מועטה, בשל רמת ההשכלה הנמוכה של האוכלוסייה. נוספו לה שידורי רדיו ברלין בערבית ובברברית, וגם רדיו בארי, תחנה הרדיו האיטלקית הפופולרית באפריקה הצפונית. ההצלחה של שידורים אלה הדאיגה את הנציב העליון, וכך הוא דיווח לפריז:

״העלייה במכירת מכשירי הרדיו לילידים חושפת אותם יותר ויותר לתעמולה המשודרת… רדיו בארי זוכה להאזנה הולכת וגדלה, והוא מגביר את התקפותיו על צרפת. הקריין הערבי מרבה בסקירות על המצב בפלסטינה… המדיניות האנטישמית תופסת גם כן מקום רב: הוא לא מחמיץ שום הזדמנות למנות את הארצות באירופה האוסרות על כניסת פליטים יהודים לשטחן״ (18.11.38 ).

בנוסף על כך, פעלו במרץ מספר יוצאי גרמניה המעטים שעדיין הורשו להתגורר דרך קבע במרוקו, במיוחד בטנג׳יר ובאזור החסות הספרדית. הפעיל ביותר היה אדולף רנשאוזן שהתיישב בטנג׳יר לפני 1914, שם התאסלם ואחר כך עבר ללאראש.

חרם על מוצרי גרמניה

עליית היטלר לשלטון בגרמניה גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילה היהודית המרוקאית. גם בקרב השכבות שנחשפו פחות להשפעה מערבית, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו זרעה דאגה והעלתה תחושת סולידריות ספונטנית עם האחים הנרדפים. החוגים העממיים והמסורתיים הגיבו כבעבר בתפילות, בצומות ובציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. רבנים חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.

האליטות החילוניות החדשות בערים הגדולות, שנהגו אורח חיים מערבי, ובפרט בכרך הכלכלי קזבלנקה, הגיבו באמצעים מודרניים יותר של מחאה פוליטית וחרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי האידיאולוגי העולמי של גרמניה הנאצית ולחרם הכלכלי עליה. אולם סיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל אופי היחסים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.

דמן רב לפני הפרוטקטורט הייתה גרמניה המתחרה הקשה ביותר של צרפת על השליטה במרוקו. צרפת המשיכה לחשוש ממרצה הכלכלי הבלתי נלאה של גרמניה, והיא ניצלה את תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, כדי להכניס לפרק החמישי של חוזה ורסיי מ-1919 הגבלות קשות על סחר של גרמניה עם מרוקו. אולם מאז כניסתו למשרד החוץ של שוחר השלום אריסטיד בריאן (Aristide Briand) ב-1925 גברה מגמת הפיוס, ופריז הסכימה לצמצום הדרגתי של חומרת ההגבלות. הסידורים החדשים שאומצו ב-1933 אפשרו מתן אשרות כניסה למרוקו לסוכני מסחר גרמנים לשישה חודשים, אך לא נתנו להם אותן זכויות כמו לאזרחי מדינות אחרות החתומות על אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras כך יכול היה איום החרם היהודי לשבש את הרגיעה ואת החזרה של גרמניה לזירה הכלכלית המרוקאית. זהו ההסבר להתנגדות, בתחילה לא חד-משמעית אבל בהמשך נחושה, של שלטונות הפרוטקטורט ליוזמות החרם היהודי.

כבר באפריל 1933 הוקם בקזבלנקה ועד החרם, ובראשו הרוח החיה של כל המאבקים היהודים, שמואל דניאל לוי, נשיא הקרן הקיימת לישראל במרוקו. מזכירו היה איש העסקים יוסף רפאל טולדנו יליד טנג׳יר, והגזבר היה סוחר התה האמיד רפאל בנאזרף יליד טיטואן, שנהנה מחסות אמריקאית והיה אחד המייסדים והעורכים של השבועון ׳לאבניר אילוסטרה״. חברי הוועד היו: זֵדֵה שולמן, יליד פולין, יצרן הרהיטים המפורסם ביותר במרוקו, מייסד ׳ארמון הריהוט׳ (Le Palais du Mobilier); ליאון בנאסראף; אדון אטדגי; דוד אזנקוט; לואי טארואל; י׳ לוי שושן; ועו״ד קגאן. הוועד התכנס מידי שבוע במועדון הבורגנות היהודית (Cercle de l'Union} בקזבלנקה.

אמנת אלג׳ריאס (.(Algesiras ההסכם הדלת הפתוחה הבטיח שיוון לכל המדינות החתומות בסחר עם מרוקו.

הוועד היה בקשר עם הארגונים היהודים הגדולים בפריז, לונדון וניו-יורק שהשתתפו בחרם נגד המוצרים הגרמנים. הוועד ניסה ללמוד את שיטות העבודה שלהם ולחשוב יחד אתם על צעדים מתאימים להגברת פעילותו. הוא ייסד תת-וועדה כדי לאתר באירופה ובאמריקה יצרנים חלופיים למוצרים המיובאים מגרמניה, וכתובותיהם הופצו לכל יבואני המרוקאים הנוגעים בדבר.

הוועד שלח לכל הסוחרים היהודים בעיר ולכל בתי הכנסת הודעה בצרפתית וביהודית-ערבית וזו לשונה:

אדון נכבד, ובן ברית יקר,

אתה בוודאי סבלת כמונו כשנודעו לך מעשי האלימות והטרור שאנשי היטלר מנהלים כנגד אחינו בגרמניה. ידוע לך ללא ספק שיהודי כל העולם, כמו כל חסידי הדמוקרטיה ברחבי תבל, העלו מחאות נמרצות נגד צעדים אלה, ובתגובה החליטו להחרים כל סחורה גרמנית… החרם הוא הנשק היחידי שבו יכולה היהדות להשתמש. יעילותו הגדולה הוכחה. לכן אנו מתכוונים להשתמש בו בהתמדה ובלי להרפות, כל עוד יימשכו שיטות היטלר הברבריות והבלתי אנושיות. על כן אנחנו מפנים קריאה נרגשת ודחופה לכלל האוכלוסייה המרוקאית, ללא הבדל גזע ואזרחות. חובה על כל שוחרי השלום והשלווה, על כל הלוחמים למען זכויות האדם, שנקנו ביוקר במאות השנים, לצאת לחרם שיטתי נגד כל סחורה גרמנית – גם אם הדבר כרוך בקורבנות כספיים ניכרים. הצלת כולנו תלויה בכך… אנו מעודדים מפעלים וחנויות לתלות בחלונות הראווה כרזות שאנחנו נספק להם, ועליהן כתוב: ״אנו לא מוכרים סחורות גרמניות!״, ״אנו לא מקבלים נציגים או סוכנים של חברות גרמניות!״, ״אם אתה קונה גרמני, אתה מכין את מותך! קנה צרפתי ותחזק את המדינה המגנה עליך!״

בקזבלנקה רבאט, פאס ומכנאס אורגנו אספות המוניות, והוזמנו אליהן אישים ליברלים ונציגים של הארגונים הצרפתיים האנטי-פשיסטים. ב-28 במרס 1933 התכנסה אספה גדולה בבית קולנוע ״לה רז׳נט״ (Le Régent) בקזבלנקה. השתתפו בה כ-3000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות, נציגים מהליגה לזכויות האדם, מהליגה הבינלאומית של לוחמי השלום ומהסניף המקומי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית.(sfio) המאמצים, הפושרים למען האמת, לגייס גם אישים מוסלמים לא העלו פרי.

בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה בתשואות את ההחלטה הבאה:

״נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות רשויות הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. הוחלט על:

־ הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמים.

– סגירת החנויות למשך שעה כאות אבל״.

ראה "רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדנו-הוצ' אורות המגרב-תשע"ז עמ' 18-21

שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״.

הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, ביטא את התרעומת והתדהמה הכללית לנוכח החזרה לברבריות במאה ־20. יצחק עבו, ראש ועד הקהילה, ביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת נגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. הוא הסביר כי קנייה של מוצר גרמני היא למעשה עזרה למשטר הנאצי לרדוף את היהודים. בין אנשי הציבור הלא יהודים שנשאו דברים היו הנשיא המקומי של האגודה לזכויות־אדם מר פסקואה Pascoué נשיא לשכת המסחר פֵירְטי (Perreti) ופרופסור סלְפרנק Sallefranque) מהמכללה המוסלמית בפאס. מייסד מפעל הפסטות מלוזין(Mélusine) חגדול ביותר במדינה; גסטון ברוך (Gaston Baruk), תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.

החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר, כפי שמעידים דוחות נספחי המסחר הגרמנים שנשלחו לברלין. ב-4 באפריל 1933 דיווח קונסול גרמניה בלראש: ״כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד ש-70 -80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.

גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על שלטונות הפרוטקטורט לשים לו קץ בטרם יתגבר. היא הסתמכה על סעיף ״הדלת הפתוחה״ שאימצה ועידת אלג׳ריאס ב-1911. סעיף זה הבטיח חופש מסחר לכל המדינות, ואסרה על כל צעד מפלה כנגד אחת המדינות החתומות. מעבר להשלכות הכלכליות היו גם שיקולי יוקרה. ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה תהיה המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה.

בטנג׳יר, עיר פתוחה לכול בשל מעמדה הבינלאומי, לבשו הקריאות לחרם צליל תקיף יותר, כפי שהעיד נציג האינטרסים הכלכליים הגרמנים בעיר. הוא דיווח לברלין על כרוז ארוך בספרדית עליו חתום ״ישורון״, שהופץ ב-19 במאי 1933. בכרוז שהפיצו באספה המחוקקת העירונית, הצדיקו צירי הקהילה היהודית את הימנעותם מהצבעה בשאלת המעמד החדש של הסוכנים הכלכליים הגרמנים במרוקו. הם הוסיפו שבהיעדר אפשרות של לחץ פוליטי, החרם הוא אמצעי ההגנה הלגיטימי הבלתי אלים היחיד נגד המפלצת הנאצית.

הוראות החרם אסרו על קניית סחורות גרמניות, מתן שירותים לספינות הגרמניות, השכרת מבנים וציוד, עבודה בחברות גרמניות, אספקת מידע לחברות אלה ואיסור להעסיק עובדים גרמנים. נוסף על כך עודד הכרוז להודיע לשלטונות על כל פעולה של התעמולה הפוליטית הגרמנית הארסית. בקיצור, עודד להימנע מכל סוג של יחסים מסחריים, חברתיים ותרבותיים עם הגרמנים, כל עוד לא ישנה היטלר את מדיניותו ״המביאה להרס המדע והקדמה״.

התגובה הצרפתית לתנועת החרם לא יכלה להיות אלא מעורפלת. מצד אחד, היו החוגים הקולוניאליסטים מרוצים מהקטנת התחרות הכלכלית עם גרמניה. הם חששו שבמסווה של פתיחות כלכלית, תחזק ברלין את השפעתה הפוליטית במרוקו על רקע התקוממות השבטים הברברים בהרי הריף, שהובילה למלחמה אכזרית באמצע שנות העשרים. התקוממות זו הוכיחה את חיות התנועה הלאומית המרוקאית גם לאחר כינון הפרוטקטורט. מצד שני, משרד החוץ הצרפתי לא שש לעימות חזיתי עם המשטר הנאצי. בנוסף על כך היה עליו לקחת בחשבון גם את פעולות החתרנות של ספרד, שלא השלימה עם הוויתור על החלק הארי של מרוקו, ואשר לא החמיצה שום הזדמנות לבקר את המדיניות הצרפתית במרוקו, כפי שעשה למשל העיתון ממדריד "לה אופיניון״ (La Opinion):

׳״אפשר להסביר את שורש התגובה הנמרצת של יהודי מרוקו נגד גרמניה, בזרם הבלתי פוסק של ידיעות על הרדיפות הנאציות, המשתרעות על מספר טורים בעיתוני האזור הצרפתי של המדינה. מסע זה מתנהל דווקא כאשר דנים על פתיחה מחדש של הקונסוליות הגרמניות באזור. גם אנחנו מוחים נגד הפגיעות בזכויות אדם שמבצעים הנאצים, אולם אין אנו יכולים להימנע מלציין את הצורה שבה הצרפתים מנצלים את הדברים לטובתם הם״.

צרפת ביקשה אם כן לא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. לכן, על פי הנחיות מפריז הורה הנציב העליון ליחיא זגורי, לדחות את הזמנתו של הנשיא סטפן וייז להשתתף בפריז בכינוס העולמי של ועדי החרם, לצורך בדיקה של התגובה הכלל יהודית לחקיקה האנטי יהודית בגרמניה. הנציב ביקש בתקיפות מראשי הקהילה היהודית לשמור על פרופיל נמוך. הסיבה לבקשה הייתה גם כדי לא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיה פוליטית. לחרם הכלכלי נלווה מטבע הדברים גינוי מוסרי, שנתפש בעיני המוסלמים כביטוי פוליטי מובהק של סולידריות עם אחיהם המדוכאים, בעוד שבהוראת הנציבות נשלל מהם החופש להפגנת סולידריות עם ״האחים המוסלמים בפלסטינה״. חוגים מוסלמים הופתעו לראות את יהודי הערים הגדולות מארגנים כינוסי מחאה המוניים נגד האנטישמיות הגרמנית, בעוד שבזמן המאורעות בפלסטינה ב-1929 נתקלו המוסלמים בסירוב מוחלט מצד שלטונות הפרוטקטורט לקיים כינוסים כאלה, ונאסר עליהם להתרים כספים למען בני דתם.

הסוחרים המוסלמים התקוממו נגד תכניות החרם ופעולותיו, וחיכו בקוצר רוח לשובם של המוצרים הגרמניים המבטיחים להם ״רווחים נאים״. בדוח לפריז כתב הנספח לנציבות אורבאן בלאן (Urbain Blanc):

״עד כה השתדלו היהודים לא לבלוט, ואילו עכשיו הם מופיעים בגלוי, ועוד כמסה אחידה, מודעת לכוחה ולערכה… כך הם מעוררים את האנטישמיות אצל שכניהם המוסלמים. הערבי מגיב – זאת הסיבה לאנטישמיות. היה זה חוסר זהירות מצדם לארגן כינוסים שבהם ראו הילידים בתדהמה את אנשי המללאח חוברים ליהודים מתקדמים יותר, ומתאחדים כדי להפגין סולידריות עם נרדפי גרמניה״.

גם לדעת היועץ המסחרי של גרמניה במרוקו, הנחיות החרם הן שגרמו לתקריות בין ־הודים וערבים. בדוח שלו לברלין הוא טען כי העוינות הגדולה של הערבים כלפי שכניהם היהודים נובעת מהדרך המעוותת שבה הבליטו העיתונים הצרפתיים במרוקו את הזוועות שכביכול מעוללת גרמניה ליהודיה, וכל זה במטרה לפגוע בעסקי המסחר ־גרמני במדינה. לפי טענתו התמיכה המוסרית ביהודים גרמה להם להרגיש שידם על ־עליונה, והם החלו להתנשא על המוסלמים. המוסלמים מצדם ניצלו כל הזדמנות נדי להתנקם ביהודים.

בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים ביישום החרם, דעכה תנועה החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ״לאבניר אילוסטרה״ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מ-31 באוקטובר 1933 : ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו… כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הוא כדור שיִיָרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת״.

לא עבר זמן רב והעיתון הוקיע את הפרות הסולידריות, ומסקנתו הייתה שתנועת החרם נכשלה על רקע משבר כלכלי כללי:

״הגיעו לוועד החרם ידיעות מצערות על התנהגותם של מספר סוחרים יהודים בקזבלנקה ובערים אחרות הממשיכים לקנות מוצרים גרמנים… במה מתבטאת בעצם פעולת ועד החרם במרוקו, ומה הן תוצאותיה? אפסיות!… זו קריאתנו הנואשת לצרכנים: ׳עזבו לנפשם את אלה שתאוותם סנוורה את עיניהם והשכיחה מהם את חובתם כיהודים״׳ (30.11.1933). החרם התבטא למרבה הצער רק בלהיטות גדולה יותר של הסוחרים המקומיים לרכוש ולצבור עוד מלאי של מוצרים גרמנים… כאן מגרדים את התווית ׳מייד אין ג׳רמני׳, שם מכסים אותה בכיתובים פחות מסגירים״ (30.1.1934).

עם זאת, בניגוד לפסימיות המרירה של עיתון מגויס, אין ספק כי לחרם היהודי הייתה, מעבר לערכו המוסרי והפסיכולוגי, השפעה על האטת הפיתוח של הייצוא הגרמני למרוקו. לאחר ההסכם שנחתם בתחילת 1933, והסרת ההגבלות הדרקוניות לשהיית סוחרים גרמנים, קיוותה גרמניה שהייצוא שלה למרוקו ישוב להיות לפחות בהיקף שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם זה לא קרה.

המשקיף הגרמני הגזים ללא ספק בהשפעת החרם וביטויי הסולידריות עם יהודי גרמניה על עוצמת ההתנגשויות והמתח בין יהודים וערבים. כפי שנראה בהמשך היו להתנגשויות אלה גם סיבות אחרות, אולם להד השלילי שלהם, בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הייתה ללא ספק השפעה ניכרת על החלשתו ההדרגתית של החרם וכישלונו הסופי. אכן בדומה למדינות העולם האחרות, לא היה בכוחו של מסע החרם להישמר באותה קפדנות לאורך זמן, מבלי ליצור מתחים עם יתר האוכלוסייה ומבלי לתת עילה להאשמות של נאמנות כפולה, או העדפת הנאמנות היהודית על האינטרס הלאומי המקומי.

רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב עמ' 24-21

התפשטות האנטישמיות האירופית

החשש הגדול של יהודי מרוקו היה מהתפשטות האנטישמיות האירופית, יותר מגילוי העוינות המסורתית של ההמון המוסלמי. אנטישמיות המתיישבים הצרפתים במרוקו, גם אם לא התקרבה לממדים שלבשה הגרסה האלג׳ירית, מצאה בנסיבות הזמן תנאים נאותים להתגברותה. ביטוייה העיקריים היו תקריות רחוב ומסעי שטנה בעיתונות הכתובה. ברם, עם כל חומרתה לעתים של אנטישמיות זו, היא נותרה נחלת חוגים מצומצמים, לא הצליחה להתפשט לרוב המתיישבים הצרפתים וגם לא לגרור את רובה של האוכלוסייה המוסלמית.

השופר הבולט ביותר בתעמולה האנטישמית הארסית היה רוב הזמן השבועון הימני הקיצוני 'לה סוליי דו מרוק ״Le Soleil du Maroc. עיתון זה חזר ואימץ ללא בושה טענות מיובאות מאלג׳יריה כנגד האמנציפציה הבלתי נסבלת והמהירה מדי של יהודים מרוקאים, על חשבונם כביכול של המתיישבים והילידים המוסלמים, שלהם צרפת צריכה להיות מחויבת יותר. דוגמה לעמדה זו עולה ממאמר המערכת מ־8 ביוני 1933 :

״בזמנו המבורך של המרשל ליאוטי (Lyautey), חיו היסודות הילידים והמהגרים המגוונים, המרכיבים את האוכלוסייה המרוקאית, בהרמוניה שלמה, תוך שיתוף פעולה קולקטיבי שאפשר לכל אחד את מקומו תחת השמש. הוא עמד על המשמר נגד כל מה שהיה עלול לשבש הרמוניה זו. המרשל הכיר טוב את היהודים ולא הרשה להם כל סטייה מהדרך המשותפת. אולם לדאבונה של מרוקו, האדון אדולף סטג Adolphe Steg ירש את מקומו של האיש הדגול.

האדון סטג והפוליטיקאים המזיקים שבפמלייתו, המונעים רק על ידי שאיפותיהם האישיות והאינטרסים הפרטיים שלהם, והמשועבדים להון הבינלאומי, היהודי ברובו, העניקו חופש מלא במרוקו לבני עמם… כך, הודות לתמיכתו של אדון סטג ייסד ב-1926 מר יונתן טורש, יהודי קוסמופוליט ופעיל ציוני, את הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״. מספר יהודים ממוצא אלג׳ירי ותוניסאי ניצלו תקדים זה, ולמרות ניסיונם בתחום הרגיש הזה לא היו זהירים מספיק וייסדו כמה שנים אחר כך את הירחון ״לוניון מרוקן״ L'Union Marocaine. עיתון זה הכריז תחילה על כוונתו לחסום את הדרך ליהודים הקוסמופוליטיים של ׳לאבניר אילוסטרה״ ולהפיץ תעמולה צרפתית. אך הוא עושה עבודה גרועה מהעיתון הציוני, ומתיימר להעלות את היהודים המרוקאים מעל המוסלמים המרוקאים, למרות שאלה ואלה נתיני הסולטאן, ובאותה מידה בני חסותה של צרפת״.

על תסמין נוסף לעליית העוינות כלפי היהודים בקולוניה הצרפתית מצביע מאמר שפרסם העיתון היומי ילה רפש דה פאס״ (La Dépêche de Fès), הנחשב מתון, ב-20 ביוני 1933 :

״אחת המגרעות העיקריות בהן מאשימים את היהודים, היא נטייתם להתפשט, לשכוח מהר מדי את מצבם לפני בוא צרפת, ולהפגין בהתנשאות את עושרם הגאה במרוקו. כל המקצועות פתוחים בפניהם. הם יכולים לעסוק בכל ענפי המסחר, אבל אל להם לשאוף לתפוס את כל המקום. עליהם להבין כי מרוקו רחוקה מלהיות נחלתם הבלעדית, וחובתם הראשונה, כלפי צרפת שהצילה אותם, היא לא להפריע לצרפתים שבאו למרוקו כדי לעבוד ולחיות בה. אנו לא מעיזים לטעון שהשלטונות לא חשבו כבר על זה. ואם כך, למה הם מחכים? כי כשמכריחים את המתיישב לגרור את המשא הנעשה כבד משנה לשנה, הוא עלול ליפול לבסוף, ולא להתרומם עוד. לפני מספר ימים הזדמנה אישה פריזאית המתארחת בקזבלנקה לשיחה עם יליד יהודי, ושמעה אותו אומר: ׳מרוקו כפי שאת רואה אותה, זה רק הודות ליהודים!׳ אמנם מילים הן רק מילים, אך הן משקפות הרגשה. מה הטעם לנסות להסתיר זאת? בזמן התקריות האחרונות ברבאט ובקזבלנקה, חלק מהציבור (הצרפתי) לא כל כך הצטער לראות את היהודים הילידים סופגים מכות מידי הערבים. מדוע? בדיוק מפני שיש יהודים חסרי מתינות בתאוותם, אשר אינם מוכנים להסתפק במקומם הטוב תחת השמש, ורוצים להשתלט על כל הארץ לטובתם הבלעדית. צרפת אינה מבדילה בין היהודים והתושבים האחרים במרוקו, כנראה בצדק, אך עליהם להוכיח בהתנהגותם החברתית שהם ראויים לכך וכי צרפת אינה טועה״.

לא לקונגרס היהודי העולמי

באווירה זו לא בא בחשבון ששלטונות הפרוטקטורט יתנו את ברכתם לקהילה היהודית המרוקאית – שממנה נשללה הזכות להקים גוף מייצג ברמה הארצית – להצטרף לניסיון הגיוס הכללי של העם היהודי במסגרת הקונגרס היהודי העולמי. הם הורו לאיש אמונם יחיא זגורי, המפקח על המוסדות היהודיים, לא להיענות להזמנה להשתתף בכינוס היסוד בז׳נבה ב-1933, בנימוק שמדובר בהתארגנות פוליטית שממנה יש להתרחק כמו מאש:

״ההחלטות שהתקבלו חותרות לתת לקונגרס אופי של נציגות לגיטימית של העם היהודי, תוך בחירות המאורגנות ברחבי העולם כולו. לא יעלה על הדעת, בנסיבות אלה, לאפשר לנתינים מרוקאים בני הדת היהודית להיענות לקריאות כאלה ולבחור נציגים אשר ייטלו חלק בדיונים בז׳נבה״.

שלוש שנים לאחר מכן, בהיעדר אישור השלטונות ליציאת משלחת ארצית, הסמיכו מספר אישים מקזבלנקה את איש העסקים הבינלאומיים, ז'ק פינטו יליד טנג׳יר, לייצג כאדם פרטי את יהדות מרוקו במושב השני של הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בז׳נבה ב-1936. מבלי להתחשב בהיעדר מעמד רשמי הוא התחייב בשם יהדות מרוקו כולה:

״יהדות מרוקו מוכנה לתאם את מאמציה יחד עם הקבוצות היהודיות השונות מהעולם, תוך נאמנות למדינות של כל אחד מאתנו…אנו נמשיך לחזק את מפעלו של הקונגרס למען ההבנה ההדדית בין ישראל ואומות העולם. במרוקו יתבטא הדבר במאמצים לשמר ולפתח את היחסים הטובים והכנים הקיימים בינינו לבין המוסלמים. אנו מבקשים להצהיר בהזדמנות חגיגית זו על נאמנותנו העמוקה לממשלת הוד מעלתו הסולטאן ולצרפת, המעצמה החוסה״.

רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב

חידוש התסיסה

ב-1936, לאחר שנת הפוגה, שבה האנטישמיות האירופית להרים ראשה, מלובה בהתלהבות ובתקווה שעוררה העלייה לשלטון של ממשלת החזית העממית בקרב הנוער היהודי במרוקו. בערים הגדולות נסחף בהתלהבות מוגזמת הנוער היהודי המשכיל. נוער זה שחונך בבתי הספר על ערכי החרות, השוויון והאחווה, ״העז״ לחצות את הרוביקון, ובפעם הראשונה נקט עמדה בנושאים פוליטיים צרפתיים. כך ניתח את התופעה המפתיעה הפרופסור דותייל (Dutheil) מבית הספר להכשרת המפקחים האזרחיים, במרכז ללימודים מתקדמים מוסלמים ברבאט, החוליה העיקרית במנהל הקולוניאלי:

״ברור כי ביום שנראה לראשונה יהודי מכהן כראש ממשלה בצרפת, אפשר היה לרקום חלומות נועזים ביותר. אפשר היה לחוש זאת בבירור בהתנהגות הכללית של הצעירים חסרי המידות, אשר הפגינו שחצנות והתנשאות, ולא שכחו להזכיר בעת הצורך את זהות הגזע של ראש הממשלה ליאון בלום ושל האישים הרבים הסובבים אותו״.

יהדותו של ראש הממשלה ליאון בלום, ורעיונותיו הליברלים ביחס לקולוניאליזם, נתנו תנופה אדירה לתעמולה האנטישמית, אשר נמצאו לה אוהדים ותומכים מתוך חברי המושבה הצרפתית. אוהדים אלה לא ראו בעין יפה את כניסת האליטות היהודיות החדשות לחיים ציבוריים ״שאינם שלהם״ וראו בה סכנה למעמדם כאדוני הארץ.

לעומת זאת המוסלמים המתקדמים מבחינה פוליטית, וראשי התנועה הלאומית אשר הלינו לעיתים קרובות על העדפה שהעניק כביכול הפרוטקטורט ליהודים, לא ראו כל פגם בעליית יהודי לשלטון בצרפת, כל עוד הוא פתוח לדרישותיהם לחופש מדיני ולצדק חברתי. להיפך, הם תלו תקוות גדולות בממשלת החזית העממית שקמה בצרפת.

אינטלקטואלים יהודים ומוסלמים, קרובים במידה זו או אחרת למפלגה הקומוניסטית, ייסדו ביולי 1936 בפאס ארגון בשם ״איחוד מרוקאי של מוסלמים ויהודים״, קבוצה שהייתה נחושה להשמיע את קולה בענייני ציבור, בין היתר בנושא חופש ההתאגדות. מספר יהודים קרובים למפלגה הקומוניסטית חתמו גם על מברקי מחאה של ״ועד הפועל המרוקאי״ נגד מעצרם של הפעילים בידי שלטונות הפרוטקטורט:

״מול המסיתים והתכסיסים שתכליתם להפריד את היהודים המרוקאים מאחיהם המוסלמים, אנו, אינטלקטואלים יהודים מרוקאים, מצהירים פעם נוספת וביתר שאת על רצוננו העז להישאר בקשר למען רווחת העם המרוקאי,ללא הבדל גזע ודת. יחי הפרולטריון של התנועה המרוקאית!״

נוכחותם, חסרת התקדים, של מספר צעירים יהודים בקזבלנקה, לצדם של צרפתים בהפגנת מפלגות השמאל, עוררה כעס בחוגים הקולוניאליים ובנציבות הכללית. המפגינים דרשו את החזרתו של הנציב העליון החדש מרסל פירוטון (Peyrouton, לעתיד שר הפנים בממשלת וישי), שהוצג בעתון הקומוניסטי הפריזאי ״לומניטה,״ L'Humanité).) כבן חסותו של ליאון דודה (Léon Daudet) הפוליטיקאי הצרפתי האנטישמי הנודע. עיתון הימין הקיצוני של הכרך קזבלנקה  "לה וואה פרנסז ״ ( La Voix Française) לא הסתיר את זעמו במאמר מערכת מ-27 ביוני 1936 :

״חבר בכיר בקהילה היהודית בקזבלנקה, המודאג מהמצב, אישר בפנינו את אחריותו של עו״ד סולטן, עולה הרגל התימהוני שיצא לפריז לבקש את ראשו של מר פירוטון… לעומת זאת אי אפשר לא לשבח את צעדו האמיץ של נשיא ועד קהילת קזבלנקה, מר יחיא זגורי, שחתם על מכתב התמיכה בנציב העליון פירוטון. הממשלה חייבת להפעיל את סמכותה ולמנוע מפרחחים בלתי אחראיים מהמללאח להתהלך חופשי ברחובות, להניף שלטים הקוראים ״מוות לזגורי!״ ולצייר קללות נאצה נגדו על קירות הרובע היהודי ושעריו. כמו כן על הממשלה לאסור על הצעירים היהודים, שאינם אזרחי צרפת, לקלל את נציג מדינת החסות כאן… תושבי קזבלנקה היו עדים במהלך השבועות האחרונים למספר גדול של צעירים יהודים, שהתנהגותם גובלת בחוצפה רעשנית. הם משתתפים בהפגנות וקוראים להחזרתו לצרפת של הנציב העליון פירוטון, קוראים להרחבת גל השביתות, או נושאים עניבה או מטפחת אדומה ומוכרים ברחובות העיר את העיתון ילה מרוק סוציאליסט״ (Le Maroc Socialiste). בקזבלנקה כמו במרקש, התקשתה האוכלוסייה לסבול את ההתנשאות ואת האלימות של מוכרי העיתון האלה״.

עוברי האורח הצרפתים לא נותרו חייבים, ולעתים גידפו בחזרה את מוכרי העיתון בקריאות ״מוות ליהודים״, ״צרפת לצרפתים!״, ״בלום לגרדום!״, ״חרם על ישראל במרוקו״. הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״ מ-31 באוקטובר 1936 דיווח שבקזבלנקה ״שאג ההמון האירופי העיוור מוות ליהודים! ואיים לפלוש למללאח, לאחר שניסה לשווא להסית נגדנו את אחינו המוסלמים״.

התערבות הזו של הנוער היהודי נראתה לצרפתים תמוהה ושערורייתית יותר, משום שלנציב העליון היה שם של אוהד יהודים. הוא תמך בתכנית לבניית שיכונים בשכר דירה נמוך ליהודים בקזבלנקה. התכנית לא יצאה לפועל, והיא טורפדה על ידי בעלי אינטרסים יהודיים וחברי מועצת העיר הצרפתיים. בעקבות ביקורו במללאח, בהדרכתו של עו״ד בונן, הזדעק הנציב לנוכח הזוהמה מסביב וקרא ״לשים לזה סוף״. יתר על כן, במהלך כהונתו הקודמת בתוניסיה הוא השתמש בסמכותו כדי להחרים עיתונים שהיו עלולים להפריע לסדר הציבורי. הוא אסר להפיץ את ביטאון התעמולה האנטישמית, האלים ביותר שהופץ מאלג׳יריה,  "לה ליברה פרול״(La Libre Parole) בניהולו של הנרי קוסטון(Henri Coston). משום כך לא היסס ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה לשגר מברק לליאון בלום, שבו הוא תומך בהישארותו בתפקיד של הנציב העליון, שנגדו התקוממו הפעילים הקומוניסטים והצעירים היהודים:

״אנו, נתינים נאמנים של הוד מלכותו, מבקשים להדגיש כי הקהילה היהודית, המעריכה מאוד את הישגי משטר הפרוטקטורט, מתרעמת יחד עם המון העמלים המהווים את העושר האמתי של מרוקו. היא מסתייגת מהמסע הפוגעני שמנהלים כמה מתסיסים מטעם עצמם נגד הנציב העליון. אנו מבקשים לומר לך, ביודענו כיצד התייחס לבני דתנו בתוניסיה, שאנו מעריכים אותו ומאמינים בו״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

עקב ההד השלילי של התקריות והתרעומת בקרב הקהילה הצרפתית והשלטונות, הפיץ נשיא ועד הקהילה יחיא זגורי, אגרת אזהרה בכל בתי הכנסת בעיר בשבת, כדי שלא ישנו התפרצויות כאלה בעתיד: ״התקריות שאירעו בימים האחרונים ידועות לכם, והם פגעו בקהילתנו השקטה. מספר אישים יהודים התלוננו בפניי על כך שכמה צעירים יהודים התיימרו להתעסק בסוגיות שאינן שלהם, ואשר היו עלולים להזיק קשות לציבור שלנו״.

במכנאס, מעוז האנטישמיות הקולוניאלית, צעד גדוד הלגיון וצעק ״יחי היטלר, מוות ליהודים!״ חוגי העסקים הצרפתים, שחששו לזכויות היתר שלהם והיו בעד השארתו בתפקיד של נציב עליון הנאמן להם, התגייסו כדי להבהיל את הפוליטיקאים הפריזאים, ואיימו במרי ערבי קרוב. נשיא לשכת המסחר המרוקאי, מר בוזי(Bozzi), הזהיר את ראש הממשלה ליאון בלום מליבוי התסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, אשר עלולה לגרום החזרתו של הנציב הכללי:

״מיעוט רעשני גייס תומכים, בעיקר בקרב צעירים מרוקנים לאומנים וצעירים יהודים. ההמון הילידי, המוסת פעם נגד האירופים ופעם נגד היהודים, מוכן לצאת נגד השכונות היהודיות ולאחר מכן נגד השכונות האירופיות. המתיישבים הפזורים בכפרים יהיו הקורבנות הראשונים. שום כוח לא יעצור מאה ועשרים אלף ילידים בקזבלנקה, מאה אלף ילידים בפאס ומאה אלף ילידים במרקש, כשתתלקח האש״.

באוגוסט 1936, הופץ כרוז בניסוח אלים במיוחד בשכונות מוסלמיות, וקרא למוסלמים להצטרף למסע הזה בהשראת המסורת האנטישמית האירופית הקלאסית, מבלי להתחשב במצבה השונה של מרוקו:

״כעת חותרים האלמנטים הבזויים האלה, שהצטרפו למפלגות אי הסדר, תחת מר פֶירוטון הנציב העליון החדש, והם דורשים את סילוקו מיהדות פריז. יהודי אלג׳ירי שפל, נבזה ורמאי, עורך דין נוכל בשם סולטן המתגורר בקזבלנקה, עומד בראש התנועה נגד הנציב. על היהודים לזכור את התרבוש השחור והמטונף, את הפיאות, הגלבייה ונעלי העור השחורות שאסור היה להרשות להם בשום מקרה להשיל. על היהודי לחזור ולהיות היהודי השפל, הכנוע והזוחל ללא גבורה וחיל שהכירו אבותינו. ברגע שיהודי מרים את ראשו צריך לערוף אותו. עלינו כולנו ביחד, ואם צריך גם בכוח, להכריח את היהודים לחזור למללאח ולמנוע מהם להצטרף לכל מפלגה פוליטית, תהיה אשר תהיה. עליכם אחינו המוסלמים, לדבר בקול רם יותר, כדי שאנשי פריז ישמעו. אנחנו נהיה לצדכם ! ״

בפאס, הציגה חנות הספרים פְלְה Pleux״ בשדרה הראשית של העיר החדשה, במרכז חלון הראווה, ספר אנטישמי ארסי שיצא באלג׳יר – ״הסכנה היהודית, זעקת אזהרה נגד הורסי המין האנושי ״ מאת שארל האגל (Charles Hagel). למרות מחאות הקהילה היהודית, התעקש בעל החנות לא להסירו, עד שקומנדו של הנוער הסוציאליסטי שבו חברים יהודים אמיצים אילצו אותו להוציא את הספר מחלון הראווה ולהפסיק להפיץ אותו.

הפעם אם כן מסע התעמולה לא נשאר מוגבל לעיתונות, למילים, והוא גלש לשטח. אחד מביטויו החריפים היה הסירוב להעסיק יהודים. בקזבלנקה התלונן מנהל לשכת התעסוקה בפני הנציבות ב-1936 שאינו מוצא מספיק מועמדים אשר סיימו שמונה שנות לימוד, כדי להיענות לכל הצעות העבודה המגיעות אליו. אולם במקביל סירב בעקשנות להציע משרות לעשרות צעירים יהודים בעלי הכישורים הדרושים, שהיו דוכנים לעבוד בכל מחיר. הסוחרים והתעשיינים הצרפתים של הכרך טענו בזמנו כי אי אפשר לסמוך על כישוריהם״. כעת כשאין ערעור על הכישורים, הם מצדיקים את אי-העסקתם בהאשמה של ההתנשאות ושאיפות מוגזמות ברוח המהפכה של החזית העממית. מספר סוחרים ותעשיינים צרפתים אף ייסדו ליגה סודית הנחושה להחרים את ישראל במרוקו״, כפי שצוין בדוח שירותי המודיעין. בסופו של דבר התעלמה הממשלה הצרפתית של החזית העממית מהתסיסה, החזירה את פירוטון ומינתה תחתיו ״מרוקאי זקן״, אחד מחבריו לנשק של המרשל ליאוטי האגדי, הגנרל שארל נוגס (Charles Nogues). ברם אכזבת מנהיגי התנועה הלאומית, שתלו תקוות ד־גזמות בעליית החזית העממית לשלטון, פתחה פתח לתקופה חדשה של מתח ומהומות.

העוררות הלאומנות המרוקאית

הקהילה היהודית, שהייתה עדיין כמעט חסרת מודעות פוליטית, ראתה עצמה כחסרת זכויות פוליטיות וכאורחת במרוקו. משום כך לא נטלה כל חלק בייסוד התנועה הלאומית המרוקאית המודרנית. יחד עם זאת, מייסדיה הראשונים של התנועה, שהושפעו מרוח האחווה של החזית העממית הצרפתית, ואשר היו בקשרים הדוקים עם המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית והליגה לזכויות האדם, ניסו בזהירות לגייס תומכים יהודים.

את ״ועד הפעולה המרוקאי״ (Action Marocaine׳Comité d), ייסדו אינטלקטואלים שצמחו באוניברסיטאות צרפתיות. כבר מרגע היווסדו היו כמה ניסיונות לפתוח בדו-שיח עם האליטות היהודיות שנחשפו למערב. ביטאון הוועד ילה וולנטה דו פפל״ (La Volonté du Peuple) קרא להם לזנוח הן ״את האוטופיה הציונית והן את האשליה של התבוללות בחברה הצרפתית״:

״מנהיגי ועד הפעולה המרוקאי ממשיכים לקרוא לבני ארצנו היהודים לדחות כל רעיון של לאומנות קנאית, לטובת האינטרס של העם המרוקאי, ולאחד את מאמציהם לאלה של המוסלמים, כדי להבטיח לארצם את הגורל ההולם ביותר לשאיפותיה הלגיטימיות, באווירה של שלום והסכמה״ (מאמר מערכת מ-2 במרס 1934).

״חברים יהודים, דעו לכם פעם אחת ולתמיד, שיש לכם מולדת – לא הארץ המובטחת, אלא הארץ שאתם חיים בה – הארץ הזאת ראתה אתכם נולדים, הזינה אתכם, נשמתם את אווירה, חייתם תחת שמיה הנהדרים, אבותיכם קבורים בה; אתם בניה של הארץ הנדיבה הזאת״ (לאקסיון דו פןפל, 20 במאי 1937).

אולם האופי המוסלמי המובהק של התנועה הרתיע והרחיק את האליטות החדשות, שהתחנכו על יסוד החילוניות של בתי ספר הצרפתיים. האליטות המסורתיות – רבנים ונכבדי הקהילה – שהיו רחוקים מכל עיסוק פוליטי, היו מוכנים להסתפק בשיפור קל במעמדם כבני חסות במדינה מוסלמית, ללא שאיפה למעמד של אזרחים שווי זכויות וחובות. כך שלא אלה ולא אלה הבינו את הרגע המכונן של הלאומיות בדמות ההתנגדות לדהיר הברברי ב-1930, ובוודאי לא היה להם כל חלק בה ולא חשו שהיא מדברת אליהם. הדהיר הברברי ביטל, כזכור, את האזורים הברברים מכפיפות למשפט המוסלמי, השריעה. הוא נתפס כניסיון לפלג את העם המרוקאי, וכהכנה למסע צלב כדי לגרום לברברים להמיר את דת האסלאם ולהצטרף לנצרות.

גם העיתון המודרניסטי ׳לאבניר אילוטסרה״, שבדרך כלל ראה את הנולד, העריך כי ״הדהיר על המשפט הברברי אינו מחדש דבר, והוא מאשר נהגים קיימים מקדמת דנא, ללא כל פגיעה בחוקי היסוד של האסלאם; רק בעל דעה קדומה פוליטית יכול למצוא בו נושא לסכסוך״.

לממד הפן־ערבי ולאנטי-ציונות שנלוותה לה היו, אם כן, חלק מכריע בהתרחקות של הקהילה היהודית מהלאומנות המרוקאית העולה כבר מראשית דרכה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 30-29

השלכות המאורעות בפלסטינה

מתחילת דרכה גילתה התנועה הלאומית המרוקאית את הכוח של הפן־ערביות על ההמון נטול הצביון הפוליטי, ובמיוחד את כוחו של הסכסוך היהודי-ערבי בפלסטינה. התנועה לא היססה להשתמש בסכסוך זה כקרדום לחפור בו. הדבר נכון במיוחד ללאומנים באזור הצפוני של המדינה. אלה נהנו מחופש פעולה כמעט מלא מצד השלטונות הספרדיים, אשר ראו בניצול הסכסוך עוד דרך להציק לצרפתים השנואים על שלקחו מהם את הבכורה על מרוקו.

ההשלכות של הסכסוך באו לידי ביטוי לראשונה בעת המאורעות בירושלים בין יהודים ומוסלמים ב-1929, סביב שמירת הסטטוס קוו בכותל המערבי. לעימות היה הד מיוחד בשל נוכחותם בו בזמן של יהודים ומוסלמים יוצאי מרוקו בעיר העתיקה בירושלים. היהודים היו מאורגנים מאז שנת 1860 בוועד עדת המערבים, ואילו ־מוסלמים גרו בשכונת המוגרבים. שכונה זו – הסמוכה לכותל המערבי, השריד ־אחרון של בית המקדש – שימשה עולי רגל מוסלמים ממרוקו, שבתום העלייה לרגל ־למכה בחרו להתיישב בירושלים לצמיתות.

משרד החוץ הצרפתי שעקב מקרוב אחרי המאורעות, דיווח על העימותים וציין את שמו של יוסף אמסלם, יהודי יליד מרוקו, שגר ברובע היהודי אשר הפורעים המוסלמים הבטיחו סכום גבוה עבור ראשו, והוא נאלץ לעזוב ומצא מקלט במרוקו. בפרוץ מהומות 1936 הוא חזר לפלסטינה.

דבר דומה אירע שנים לאחר מכן לעקיבא אזולאי, אז בן 16, ולעתיד לבוא נשיא ועד עדת המערבים וסגן ראש עריית ירושלים. אזולאי נולד בירושלים למשפחה יוצאת מרקש. במאורעות 1936 הוא פצע קשה מפגין ערבי. הוא נאלץ לברוח מפני קרובי משפחתו של הקורבן ולמצוא מקלט אצל קרוב משפחה בקזבלנקה. לאחר כשנה, כשהשתפרה בריאותו של הפצוע, וסכנת הנקמה פחתה, חזר אזולאי אחוז געגועים לירושלים.

אברהם אלמליח, נשיא ועד עדת המערבים באותה תקופה, פנה לראשי הקהילות הגדולות במרוקו כדי לארגן מגבית לטובת קורבנות המאורעות. מפקח המוסדות היהודים יחיא זגורי, ביקש מהנציבות לערוך את המגבית, וקיבל את אישור הנציבות בתנאי שתיערך בדיסקרטיות מרובה. הסכום שנאסף הועבר לקהילת יוצאי מרוקו בירושלים דרך קונסול צרפת בעיר. לעומת זאת לא נענתה בקשת הלאומנים לארגן מגבית לטובת ״האחים בפלסטינה״. בתגובה למחאת הלאומנים טען הנציב כי היהודים ענו רק לקריאות עזרה מקרובי משפחה או בני ארצם הגרים בארץ הקודש״, ואילו מחוות המוסלמים הייתה ״פוליטית במהותה״.

למרות התנגדות השלטון הצרפתי, שיגרו הלאומנים למשרד החוץ הבריטי עצומת מחאה ״נגד התמיכה המתמדת של ממשלת בריטניה בדרישות המגוחכות של הציונים ובמעשיהם הנפשעים״. אף על פי כן, הגיעו הדי המאורעות רק לאליטות המעורות בפוליטיקה, הן בצד היהודי והן בצד המוסלמי, והם דעכו במהרה בלי להשאיר עקבות.

לעומת זאת השפעתו של המרד הערבי הגדול בארץ ישראל ב-1936 הייתה עמוקה. המנהיגים הלאומנים ניצלו אותו היטב, והוא שימש אותם כדי לשמור על ערנות ההמונים חסרי התודעה הפוליטית. במסגדים אורגנו תפילות קולקטיביות ״לניצחון האסלאם בפלסטינה״. כמו כן הופצו כרוזים הקוראים להתגייסות למען ״פלסטינה המרטירית״ (Palestine martyre). עלונים ובהם הכותרת ״שרפה וחורבן בפלסטינה המרטירית״ הגיעו ממצרים לאזור הצפוני של מרוקו באוקטובר 1937. לרגל ציון יום פלסטינה, הזהיר מייסד מפלגת האיחוד הלאומי(Parti de 1'Union Nationaie le), מקי נאסירי, את יהודי מרוקו מפני הפיתוי הציוני. בעיתונו ״אל וואהדה אל מגרבייה״ הוא כתב:

״הציונים הפנאטיים הם אלה המהווים את הסכנה הגדולה ביותר עבור הגזע היהודי היושב בארצות האסלאם. במדיניותם ההרפתקנית הם מכינים במו ידיהם את חורבן הדו-קיום בין מוסלמים ויהודים בארצות האסלאם. ביחסים בין יהודים ומוסלמים קיים תנאי בל יעבור שאינו נתון למשא ומתן והוא: להשאיר את פלסטינה לערבים ולהילחם בתיאבון הציוני, אחרת יהיה על היהודים לשאת באחריות לגדולה שבמלחמות הגזעים של זמננו״.

מפאס, שבה החלו ב־1934 מגעים לקירוב בין אינטלקטואלים יהודים ולאומנים מוסלמים, שיגרה ב-8 באוגוסט 1937 קבוצה בת 32 אינטלקטואלים (16 יהודים ו-16 מוסלמים) מברק מחאה נגד תכנית ועדת פיל לחלוקת ארץ ישראל, תכנית שההסתדרות הציונית העולמית אימצה, ושהמופתי הגדול של ירושלים דחה בתוקף:

״אנו מתכבדים להציג בפניכם, בשם כלל המרוקאים, מוסלמים ויהודים כאחד, את מחאתנו הנמרצת נגד דוח הוועדה המלכותית הבריטית על חלוקת פלסטינה, חלוקה המציבה את המקומות הקדושים תחת הסמכות הכפולה – הדתית והאזרחית של האומה הבריטית. אנו מבקשים להזהיר אתכם מהשלכות הרות אסון שיבואו בעקבותיה בדמות מהומות לא רצויות בין שני האלמנטים: הערבי והיהודי. אל יתפלא העולם לראות תחייה של מסעי הצלב. על כן אנחנו, ערבים ויהודים המאוחדים במרוקו, משמיעים את קולנו הנמרץ ומייחלים לביטול מוחלט של הדוח, שאנו רואים אותו כהרסני לשני העמים. יש לנו יסוד לקוות שגם אתם תצטרפו לאיחולינו הלגיטימיים למען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית אחת, בניהול מוסדות דמוקרטים ופרלמנטרים, שהם בעינינו המשטר היחיד המסוגל להבטיח לשני האלמנטים הפלסטינים, היהודי והערבי, זכויות שוות בארצם היקרה״.

מנהיגים לאומנים מהאזור הספרדי נסחפו להפרזות חריפות עוד יותר בעיתונות שלהם. הם אימצו קלישאות אנטישמיות אירופיות ותכנים של תעמולה גרמנית ואיטלקית, והשתמשו במאורעות המזרח הקרוב כדי לגייס תומכים חדשים.

שנה לאחר מכן, ביוני 1938, לרגל יום השנה לדהיר הברברי, קרא מקי נאסירי לבני ארצו ״לגרש את צרפת ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים מגרמניה״. יריבו המר עבדלחאק טורֵס (Torrès), ראש המפלגה הלאומית לרפורמות (  National des Reformes PNR- Le Parti ( התנגד כמוהו לקלוט במרוקו פליטים יהודים מגרמניה, והאשים את צרפת שהיא רוצה ״לצרף לגזע המרוקאי הטהור והחופשי קבוצה אתנית צרפתית, שבה מעורב דם יהודי נתעב״ (שבועון ׳דיפעה 12 בפברואר 1938).

צורם יותר היה קולו של השבועון 'לה וואה נאסיתאל ״(La voix Nationale), מיסודו של עבדללטיף סביחי, לאומני מהעיר סאלה, שאימץ את הקלישאות הארסיות ביותר של האנטישמיות האירופית. הוא האשים את היהודים ב״טפילות, בהשתלטות מסיבית על מקצועות חופשיים על המשרות הטובות ביותר״. עיתון זה סבר שכך הם מונעים עבודה מהמוסלמים המשכילים ודנים את ההמונים המוסלמים לעוני בשל ״ריבוי היהודים בשירותים, השתלטותם על ענפי המסחר ובהתרבותם המרקיבה בכל ענפי הפעילות של ארצנו״. הוא סיכם את מאמרו בקביעה ש״זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי״.

העיתון הפרו-ציוני של קזבלנקה ׳לאבניר אילוסטרה״, שלעתים התעמת אתו, ענה במילים אלה, במאמר מערכת מ-30 ביולי 1938 :

״בכותרות מרעישות כמו ״האימפריאליזם המדמם״, ״הטרור היהודי בפלסטינה״, ״טרגדיית הלבנט״, החל ״הקול הלאומי ״, עיתונו הרפורמיסטי של מר עבדללטיף סביחי, לעסוק בסוגיה הפלסטינית עבור קוראיו המוסלמים. נכון יותר לומר שהחל לשלהב את המרוקאים המוסלמים נגד היהודים… ׳לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי היא מדיניות גרועה׳, כתב לפני כמה ימים 'לה וואה נאסיונאל'. אנו חוזרים על הדברים האלה ואומרים:

אפילו, ובעיקר בארץ מוסלמית, זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה נגד מיעוט יהודי. כל סוגיית הבעיה היהודית במרוקו שונתה בתכלית על ידי המדיניות הצרפתית. אנו מבינים כי מר סביחי וחבריו מלינים על היתרון המכריע שניתן ליהדות מרוקו עם הכנסת הרוח הצרפתית למרוקו. אבל מעבר לכך שגם המוסלמים נהנו מרוח זו באותה מידה, ואולי אף יותר, עובדה היא שכלל המרוקאים ראו בעין יפה, וללא קנאה, את השיפור במצבם החומרי והאינטלקטואלי של היהודים… כשאדון סביחי חוזר ואומר: ׳אנחנו לא אנטישמים׳, אנו מבינים שבשבילו נידון היהודי לעולם למצב חברתי נחות.

להתקומם נגד היהודי הרואה עצמו חופשי ושווה למוסלמי ומבקש להתנהג בהתאם, זה לדעתו להעמיד את הדברים על דיוקם. לא אדון סביחי, זה לא להעמיד את הדברים על דיוקם״.

בשיחותיו הפרטיות הרחיק לכת עבדללטיף סביחי עוד יותר וריסן עוד פחות את רגשותיו האנטי יהודיים, כפי שציטט מפיו יעקב אוחיון, עיתונאי של ״לאבניר אילוסטרה״.'

״היהודים רוששו את הערבים. הם התעשרו על חשבונם בזכות ידיעת הצרפתית. הם לעולם לא מיהרו ללמוד ערבית, שפת המדינה שבה נולדו, וכדי ללעוג לנו עוד יותר הם אפילו עושים עצמם שאינם דוברים שפה אחרת זולת הצרפתית. אבל אל דאגה, אנו נתפוס אותם בקרוב וננקום בהם. בכל מקרה היו בטוחים שאז לא נשאיר להם דבר – גם לא את החולצה שהם לובשים.

'לוניון מרוקן״ (L’Union Marocaine), עיתון אנשי כי״ח אוהדי הטמיעה בתרבות הצרפתית, התקומם גם הוא במאמר מערכת מ-31 באוגוסט 1938, ודרש מהשלטונות לנקוט צעדים נגד התפרצות השנאה:

״נדהמנו מאוד כשקראנו את הגיליון האחרון של'לה וואה נאסינאל'. זאת ממש גרסה מרוקאית של הצהובון הנאצי המסית ׳77 שטורמר. לפי דעתנו הגיע הזמן ששלטונות המדינה יתייחסו ברצינות למקרה ויצאו מאדישותם, נוכח ההסתה לשנאה וליבוי סכסוכים בין קבוצות שעד כה חיו בהרמוניה מושלמת״.

לחידוש הלהיטות הדתית בשילוב עם הלאומיות הפן־ערבית הייתה גם השפעה עקיפה ובלתי צפויה, שעוררה מחדש את שאלת המעמד המשפטי והמדיני האמביוולנטי של יהודי מרוקו. בתפיסה החילונית של הפרוטקטורט הפכו היהודים לנתינים שווי זכויות, אבל בעיני הממשל המסורתי התיאוקרטי (המחזן), הם נשארו נתינים בעלי מעמד נחות, כבני חסות – ד׳ימים.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ' 36

שלילת המגורים ברובע המדינה

אחרי מאות שנים של בידוד בתוך חומות המללאח, החלו היהודים לגור מחוץ לשכונה היהודית. התהליך החל עוד לפני סוף תקופת מרוקו העצמאית, אך המגמה גברה לאחר כינון הפרוטקטורט ב-1912. השלטונות הצרפתיים ראו בחיים המשותפים בלב השכונות הערביות (״מדינה״), את אחד הביטויים החיוביים הבולטים לסיומו של המעמד הנחות הנפרד של היהודים. אולם עוד בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הביעו שלטונות המחזן הסתייגות גוברת מערבוב זה. הבעיה הייתה רגישה במיוחד בערים קזבלנקה ומרקש.

ב־7 בדצמבר 1934 ביקש מפקד הפיקוח האזרחי של נפת קזבלנקה הנחיות מהנציבות בעניין חוזר שהווזיר הגדול ביקש ממנו להעביר לפאשה של קזבנלקה. המסמך הנפיץ נועד לאסור בעתיד, מסיבות דתיות ותרבותיות, התיישבות של משפחות יהודיות ברובעי המדינה לצדם של מוסלמים, בין כבעלים של הנכס ובין כשוכרים. הנחיות אלה לפאשה הביכו את הנציבות, משום שהיו מנוגדות למדיניותה מאז כינון הפרוטקטורט. לאחר התייעצויות של כמה שבועות, הבהירה הנציבות למחזן את עמדתה העקרונית בסוגיה העדינה:

״היועץ לממשל השריפי הציג את תוצאות החקירה בפני הווזיר הגדול. הווזיר סי אל מוקדי אכן אישר כי תופעת מגורי יהודים במדינה של קזבלנקה אינה דבר חדש. מאז כינון הפרוטקטורט עזבו משפחות יהודיות עשירות את המללאח והתיישבו במדינה. הווזיר הגדול מודע לעובדה שמדובר במצב הקיים כבר זמן מה, וכי צריך לנהוג בו בזהירות רבה. לעומת זאת לא התרחש עד כה ערבוב אוכלוסייה במדינה החדשה ובשכונת החאבוס (הקדש מוסלמי) של קזבלנקה – למעט מקרים בודדים, כפי שגם ציין ראש הנפה האזרחית, מר קורטין. זאת בדיוק מטרתו העיקרית של הווזיר הגדול, אשר הזכיר מחדש את דאגתו של הוד מלכותו השואף למנוע בעתיד, לפחות ברבעים אלה, מגורים משותפים, שבהם ראה פגם חמור הן בהיבט הדתי והן בהיבט הפוליטי. בתנאים אלה, רשאי מר אורתליב להסכים לצעדים ולהציג… בפני הפאשה את רצונות המחזן, ולהדגיש שאין לשנות את המצב הקיים, אלא רק למנוע בעתיד מיהודים לעבור לגור במדינה החדשה ובשכונת החאבוס״.

שנה לאחר מכן, בנובמבר 1936, חזר הווזיר הגדול והעלה את הנושא בפני הנציבות בעת ביקור הסולטן במרקש! כך הוא הציג את המצב המיוחד בבירת הדרום:

״הובא לידיעת הוד מלכותו הסולטאן המצב המיוחד במרקש. מצד אחד, מגורים משותפים של תושבים יהודים ומוסלמים בכמה שכונות בעלות אופי מוסלמי מובהק הסמוכות למללאח. ומצד שני, העסקת משרתות מוסלמיות אצל מספר רב של משפחות יהודיות, המתגוררות בתוך המללאח. להוד מלכותו הגיעו תלונות רבות של מוסלמים המתנגדים למגורים המשותפים. הם מתריעים כי מגורים כאלה יוצרים תקריות רבות. אמנם עד כה התקריות אינן חמורות, אך הן עלולות להחמיר אם לא יושם להן קץ. במיוחד צצות שערוריות במללאח, עקב יחסים אינטימיים אסורים שמנהלים כמה ראשי משפחות או בניהם עם המשרתות המוסלמיות. שערוריות אלה פוגעות עמוקות במוסר וברגשות המוסלמים״.

במרקש כמו בקזבלנקה, הסכימו השלטונות השריפים והצרפתיים לא לשנות את המצב הקיים, אבל ניאותו להרחיב את שטח המללאח במרקש, כדי לנסות לפתור את בעיית צפיפות המגורים החמורה של יהודי העיר. באשר להעסקת המשרתות המוסלמיות הושגה פשרה – רק משרתות מבוגרות יורשו לעבוד במללאח ולא צעירות.

השלכות מלחמת האזרחים בספרד

נפילת המלוכה בספרד ועליית הרפובליקה לשלטון באביב 1931 התקבלה בתקוות גדולות אצל כ-20,000 בני הקהילות היהודיות של אזור הפרוטקטורט הספרדי וטנג׳יר. צעירים רבים הצהירו על תמיכתם ברפובליקה מתוך אמונה בספרד הליברלית, ואף התגייסו למפלגות השמאל והשמאל הקיצוני, דבר שסיכן את חייהם עקב פרוץ מרד הלאומנים הספרדים. למרות שהגנרל פרנקו עצמו לא אימץ מעולם את הרעיונות הגזענים של בני בריתו הנאצים והפשיסטים, השפיעו רעיונות אלה רבות על האידיאולוגיה של חברי הפלנגות תומכיו והכתיבו את התנהגותם היומיומית כלפי האוכלוסייה היהודית. כך רוששו השלטונות חלק נכבד מהאוכלוסייה, ולא הותירו ברירה לחלק מהם אלא להגר למרוקו הצרפתית.

בטיטואן, יצא העיתון הלאומני ״אל קוררו ״ (El Correro) בשצף קצף נגד היהדות הבינלאומית, המרקסיסטים והבונים החופשיים. העיתון דרש את כינונה מחדש של האינקוויזיציה באזור הצפוני של מרוקו. בנוסף להתקפות פיזיות והגבלות במסחר, התנכלו השלטונות החדשים לקהילות היהודיות כפי שדיווח מנהל בית הספר של אליאנס בטנג׳יר בנובמבר 1936 :

״היהודים החיים באזור הספרדי, חיים במצב של חוסר ביטחון ופחד. אלה שיכלו לעזוב את העיר ומצאו מקלט בטנג׳יר שותקים, ושתיקתם אומרת הרבה מאוד על המאורעות שלהם היו עדים. השלטונות מתנכלים בעיקר להונם ולרכושם. האוכלוסייה, גם הספרדית וגם הערבית, יונקת את השראתה מהתנהגות השלטונות הרשמיים, ואלה מנצלים כל תירוץ כדי לסחוט הן את הקהילות היהודיות כקולקטיב והן את היהודים האמידים כפרטים. לעומת זאת אין מבקשים מהם, כפי שמבקשים מהמוסלמים, להילחם למען ספרד. כך שהאנטישמיות לובשת בעיקר אופי רשמי ודבקה בהמונים רק באופן שטחי… השלטונות מבצעים את הפעולות הפיננסיות דרך בנק חסן (היהודי) מטנג׳יר, באמצעות מַמַן וטולדנו סוכניו בטיטואן, סוחרים יהודים מטפלים בכל הרכישות של הממשל הספרדי״.

 השנה הנוראה

היהודים חוו את תלאות העימות המשמעותי הראשון בין התנועה הלאומית המרוקאית ושלטונות הפרוטקטורט הצרפתי כצופים מודאגים, הנסחפים שלא מרצונם בסופה, על רקע של קשיים כלכליים ומצוקה כללית. במאמר מערכת מינואר 1937 הצביע ״לאבניר אילוסטרה״ עד כמה מצוקת ההמונים, שנבעה מהמשבר הכלכלי העולמי ומבצורת מתמשכת, העמיקה את מורת הרוח הציבורית:

״אם קיים היום הלך רוח כה שפל המתפשט בההרגה בשכבות חברתיות מסוימות, יש לחפש את מקורו אך ורק במצוקה הנוראה העושה שמות במשפחות רבות. הפרולטריון הילידי סובל מאוד מן המשבר, ומשבר זה עלול להימשך עוד זמן רב״.

כזכור, מנהיגי התנועה הלאומית תלו תקוות מוגזמות ביכולתה של ממשלת החזית ״עממית להגיע אתם לפתרונות שלווים של רפורמות ליברליות במשטר הפרוטקטורט. ״הם התאכזבו במהרה מההתנגדות העזה של החוגים הקולוניאליסטיים, שהמשיכו למעשה לשלוט במדיניות החוץ של צרפת. ב-1935 הגיש ועד הפעולה המרוקאי תכנית רפורמות מתונה ונמנע מכל דרישה לעצמאות. סירובה של פריז לבחון ברצינות תכנית זו גרם לפיצול הוועד. חבר הוועד מוחמד וואזאני. ייסד את המפלגה הלאומית לרפורמות (PNRR-Parti National pour la Réalisation des Réformes) והורה לתומכיו לעבור לפעולה ישירה, דהיינו לארגן הפגנות המונים בערים הגדולות במרוקו.

לאחר סדרה של הפגנות רחוב ללא השלכות מיוחדות בכל מרוקו, חל בעיר מכנאס, שעד כה נותרה שלווה, מפנה שזיכה את 1937 בתואר ״השנה הנוראה״ וטבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. עם הטיית אפיק נחל ״ואדי בו-פקרַאן, העובר בעיר לטובת מתיישבים צרפתים, פרצה ״מלחמת המים״, וזו נוצלה בהרחבה בידי המנהיגים הלאומנים שהאשימו את הצרפתים ״בגניבת המים״ לאחר שנישלו את אדמותיהם.

ב-2 בספטמבר 1937, התארגנה הפגנה גדולה כדי לדרוש את שחרור המפגינים שנעצרו יום קודם. ההפגנה הידרדרה למהומה: המשטרה פתחה באש על ההמון ללא התראה. 13 בני אדם נהרגו וכמאה נפצעו. בין הקורבנות היה צעיר יהודי שהתאסלם זמן מה קודם וקיבל את השם סעיד אל אסלאמי. המפגינים התנפלו במנוסתם על חנויות הסוחרים היהודים במדינה, בעיקר על חנויות מוכרי התכשיטים והבדים. הם בזזו ושרפו 42 חנויות, ועוצר הוכרז במללאח. לא היו קרבנות בנפש, אך הנזקים ברכוש היו גדולים, וגדול יותר היה ההלם הפסיכולוגי. כלומר גם תחת משטר הפרוטקטורט לא השתנה דבר, וכל התגודדות המונים עלולה הייתה להפוך למתקפה על יהודים ועל רכושם ללא סיבה. דוח שירותי המודיעין הדגיש את הסכנה בהלך רוח זה בחוגים היהודים במכנאס:

״הם התאכזבו מאוד מהעמדה שגילו כלפיהם החוגים המוסלמים. הם קיוו למצוא אצלם יותר הבנה בעקבות מאמצי ההתקרבות שנוהלו על ידי ברנרד לאקאש (Bernard Lacache), נשיא הליגה הבינלאומית נגד האנטישמיות, בעת שהותו בעיר בתחילת אותה שנה. הם מזכירים שפרויקט התקרבות זה התחיל לשאת פרי בשתי הזדמנויות: א. בזמן הדיונים בוועדה העירונית על פתיחת הבריכה למוסלמים וליהודים, הם תמכו במוסלמים ובתביעותיהם, ואף הציעו לארגן הפגנה בבאב עמר, יוזמה שלא יצאה לפועל בשל האיסור שהטיל הפאשה; ב. ערב מאורעות ה-2 בספטמבר 1937, היה זה יהודי שכתב בערבית את העצומה לסולטאן בעניין הטיית מי ואדי בו־פקראן״.

היהודים התאכזבו גם מעמדת הנציבות, שהתנגדה לעיקרון של פיצוי מלא על הגניבות והנזקים שנגרמו עקב ההפגנות והמהומה. משמעות הדבר הייתה הכרה באחריותה של הנציבות, ולכך היא לא הסכימה מחשש ליצירת תקדים. על כך התווספה מחלוקת פנימית מיותרת על גובה הפיצויים שיש לדרוש. יוסף בירדוגו, נשיא ועד הקהילה חשב שהם מוגזמים, ויתר חברי הוועדה חלקו על דעתו. בירדוגו הגיש את התפטרותו, אך השלטונות סירבו לקבלה.

לבסוף הסכימה הנציבות ״מסיבות הומניטריות גרידא״ להקצאה כוללת של סיוע לקורבנות הנצרכים ביותר, והחלוקה הופקדה בידי יוסף בירדוגו.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ'- 40

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

ההגבלות על קליטת הפליטים במרוקו הצרפתית היו חמורות וסבוכות, כפי שמתאר ׳לאבניר אילוסטרה״ בנובמבר 1938, אך עדיין רחוק מלדמיין את גורלם של הנותר־ים באירופה:

״לדאבוננו סוגיית הפליטים במרוקו אינה כפי שהיא קיימת במערב אירופה.

כאן הגבלות ההגירה מהוות מכשול גדול. המכשול השני, והוא מכריע, הוא היעדר מסגרות לחינוך למלאכה ולחקלאות. מה אם כן תהיה התועלת לקלוט יהודים צעירים מגרמניה, אם זה כדי להפוך אותם בעתיד לעניים במללאח של קזבלנקה או כל עיר אחרת? האם לא עדיף לבקש מהממשלה להגיש עזרה כספית?״

במגבלות חקיקה זו, הפליטים המעטים שהצליחו להיכנס למרוקו נקלטו במקרים רבים אצל משפחות יהודיות בקזבלנקה ובערים אחרות. כך למשל ב-1939 נמנו כשלושים משפחות פליטים מאירופה בקהילה הקטנה של סאפי בדרום.

בדוח לפריז מ-14 בפברואר 1939 הזכיר הנציב העליון נוגס את הגעתם של הפליטים מבלי להוסיף פרשנות:

״האוכלוסייה היהודית בערים הגדולות נרעשת מרדיפות בני דתם ברייך השלישי, והיא מתארגנת כדי להחרים סחורות ממוצא גרמני. כרוזים בעברית הופצו לשם כך ברבאט… הניסיון הוא להבטיח את קיומם של הפליטים מאירופה, והאוכלוסייה היהודית משתדלת לעזור להם להגיע לאמריקה הדרומית. הדרישות הטריטוריאליות של האיטלקים (על תוניסיה) עוררו תגובות של גורמים צרפתים ויהודים. בפאס הוחרמו שני בתי קולנוע איטלקים, ומפגינים יהודים ניסו להיכנס לתוכם בכוח״.

קליטה זו של מספר מצומצם של פליטים לא עוררה התנגדות גדולה מדי אצל המנהיגים הלאומנים באזור הצרפתי. המנהיגים היו, כידוע, בקשר הדוק עם השמאל הצרפתי(SFIO) והליגה לזכויות האדם, ועדיין תלו בהם תקוות להיענות לתביעותיהם הלגיטימיות. הקול הצורם היחיד, קול של מיעוט אבל חזק, היה קולו של המנהיג הלאומני מסאלה עבדללטיף סביחי, שהצטרף ללשכתו של הגנרל נוגס. כידוע, הוא בלט בעמדותיו האנטי יהודיות, וביקש להשליך את התעמולה הנאצית על המציאות המרוקאית.

לעומת זאת העיתון העצמאי ״סלא טקדום״ (הקדמה) הוקיע את התעמולה הנאצית שהציגה עצמה כבת ברית של המאבק הערבי נגד צרפת (במרוקו) ונגד אנגליה (בפלסטינה): ״למעשה לרייך רק מטרה אחת ! לשלוט על עמים חלשים ולשעבד אותם לאינטרסים שלו, בלי להכיר בזכויות הפרט. תפיסה זו מיושמת עכשיו על הנוצרים ועל היהודים שאת בתי הכנסת והכנסיות שלהם סוגרים. מה תהיה עמדתו ביום מן הימים כלפי המוסלמים?״.

באזור הפרוטקטורט הספרדי, שבו השתוללה בחופשיות התעמולה הנאצית מגובה בתעמולת הפלנגות הפשיסטיות הספרדיות, התחרו ביניהם המנהיגים הלאומנים כדי להוקיע את ״זרם הפליטים השואף להשליך על מרוקו את תוצאות רדיפת היהודים באירופה״. הם העלו על נס את הדוגמה של סגירת לוב בפני היהודים שגורשו מגרמניה. הרגשות הבלתי אוהדים כלפי היהודים לא היו סוד בבירת אזור הצפון טיטואן. דוח שנשלח מטיטואן לנציב העליון ברבאט, עוד ב-1933, היה חד משמעי:

״בטיטואן הכול מריעים להיטלר ואומרים שכל הרע בא רק מהיהודים. כהוכחה לכך נטען שכל נטייה לטובת היהודים זוכה תמיד לתהודה גדולה, ולעומת זאת נערכים מיד למלחמה נגד התזוזה הקטנה ביותר של המוסלמים… בקרב הילידים המוסלמים רווחה הדעה שהיהודים הם האשמים בעימותים שפורצים לעתים בין הנוצרים והמוסלמים, וכי מטרתם האחת והיחידה היא לצבור הון על חשבון אלה ואלה. הטענות מופנות לצרפת על כך שהיא מגנה על היהודים… סביר להניח שכל זה אינו זר למדיניותה של גרמניה״.

בנובמבר 1938, לרגל יום השנה השני להקמתה של ״המפלגה הלאומית לביצוע הרפורמות״ (pnrr), על פי המודל הפשיסטי, שיגרו מייסדיה עבדלחאק טורס וטאמי וואזאני מברקים לסולטאן ולממשלת צרפת נגד ״ההגירה היהודית למרוקו״. יריבם המר מקי נאסירי, מייסד מפלגת האחדות המרוקאית שהגיע מסאלה לטיטואן לא נותר חייב, וקרא לבני עמו ״לגרש את הצרפתים ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים כגרמניה״. הוא קרא ליהודים מרוקאים, וליהודים מארצות מוסלמיות אחרות ״להרהר בגירוש היהודים מאירופה, ולהעריך נכוחה את הסובלנות שרק ארצות האסלאם כמשיבות לגלות כלפיהם״. בהתאם להשקפה זו מחה נמרצות נגד אישורי הכניסה, שכביכול מעניק הממשל הצרפתי ל״מספר מדהים של יהודים הבאים מגרמניה ומאיטליה, תוך יצירת סכנה של פירוק העם המרוקאי הגאה כול כך״.

ב-25 באוקטובר 1938 ביקש ועד הקהילה היהודית בטנג׳יר מנציג הסולטאן בעיר לשים קץ למסע אנטישמי של העיתון האיטלקי המקומי 'לה ודטרה דה טנג'יר ״( La Vedettra de Tanger). הוד מעלת המנדוב (נציג הסולטאן בעיר הבינלאומית) נענה לפנייה וביקש בתוקף מוועדת הפיקוח הבינלאומית, האחראית על ניהול העיר, לשים קץ למסע זה: ״אינני יכול לקבל שגורמים זרים ירשו לעצמם לתקוף נתינים מרוקאים בעיר השייכת לאימפריה השריפית״. הוא איים לגרש את עורך העיתון, והזכיר שבנסיבות דומות בעבר הוא לא היסס לפעול נגד עיתון מקומי שתקף נציגי שלטונות. זרים הפועלים בעיר״.

קידום מפלֶה

הנציב נוגס השכיל, לצד המקל בדמות דיכוי ביד ברזל של כל פעילות לאומנית, לתת גם את הגזר בדמות רפורמות צנועות החותרות לתת לילידים יותר מקום בניהול המדינה. קידומם התרבותי של המוסלמים – אחד הצעדים החשובים ביותר ש­הנציבות לקידום הדורות החדשים של הילידים, שמטרתו הייתה להחזיר את השקט המיוחל – כמעט התעלם מהנתינים היהודים, ואף הביא לעתים להדרתם. כך למשל הוענקו המלגות החדשות ללימודים גבוהים בצרפת אך ורק לתלמידים הראויים של בתי הספר הצרפתים־מוסלמים, ולא של בתי הספר של אליאנס ובתי הספר הצרפתים־יהודים. באופן דומה נסגרו בפני בני המקום היהודים דלתות השירות הציבורי במנהל המודרני של הפרוטקטורט, כאשר המנהל המסורתי של הממשל השריפי (המחזן) היה ממילא מאז ומתמיד סגור בפניהם בשל יסודו הדתי. אמנם מדובר היה בפתיחה מאד מצומצמת של משרות זוטות בלבד גם בפני המוסלמים, אבל גם אלו נחסמו בפני מועמדים יהודים, ללא צורך בחקיקה מפורשת. כך הצדיק את הצעדים ברוח זו ראש המחלקה לעניינים הפוליטיים של הנציבות (1e général Guillaume), לעתיד הנציב הכללי של צרפת במרוקו, בתזכיר מ-28 באפריל 1938 :

״בהתאם למדיניות הילידים של הממשלה, יוצעו לנתינים המרוקאים מספר משרות בשירות המדינה על פי מכרזים. הצורך להגביל את מספר היהודים העתידים ליהנות מהצעדים החדשים האלה לא נעלם מעיני המחלקה לעניינים הפוליטיים, אבל למרות זאת לא הוצבה כל מגבלה מפורשת כזו בהצעת החוק הווזירי מ-20 בפברואר 1938. המרוקאים היו משוכנעים שצעד כזה מפלה אותם לרעה לעומת היהודים, והם לא היססו להביע את דעתם בגלוי, בין היתר בקזבלנקה וברבאט. בגיליונו מ־15 במרס 1938 ביטא העיתון 'לה וואה נאסיונאל' הד לחשש זה במאמר שכותרתו: ׳אמנם הישג ראשון, אבל לטובת מי?׳. צריך להודות עם זאת שתוצאות המכרז שהוציאה רשות הדואר בפברואר לגיוס 15 עובדים ילידים מדברות בעד עצמן: 359 מועמדים התייצבו, ובהם 135 יהודים; התקבלו 9 יהודים ו-6 מוסלמים׳׳.

לא היה צורך בפרשנות, המעשים דיברו בעד עצמם. מכאן ואילך לא היה צורך בחקיקה כדי שדבר כזה לא יישנה לעיתים קרובות… נציין לדוגמא את המחאות הזועמות של אזרחים צרפתים בעקבות גיוסו בשנת 1939 של יהודי בשם בן סימון כעובד זמני בדואר בעיר מאזאגן. הנציבות הזמינה לבירור את ראש שירות הדואר כדי שיסביר כיצד קרתה ״התקלה״. ראש הדואר התנצל והסביר כי בן סימון היה המועמד הראוי היחיד ומיהר להוסיף: ״משרדי אימץ את הכלל לא לקבל מועמדים יהודיים, אלא אם אין כלל מועמדים מוסלמים או צרפתים בעלי כישורים מספקים״.

ראש שרות הדואר הזדרז לפטר את בן סימון ב-23 ביוני 1940, מספר חודשים לפני פרסום החקיקה האנטי יהודית הרשמית של ממשלת וישי.

באווירת העוינות והחשדנות הזאת גרמה אי-הבנה מצערת להתרגשות מיותרת. ב-10 באפריל 1938 התייצבו, על פי המנהג, חברי ועד הקהילה בפאס והעומד בראשו מימון דנן, רבני העיר ונכבדיה, בקרבת המללאח, במקום הנקרא דאר אל מקינה, כדי לקבל את פני הסולטאן בעת ביקורו בעיר הבירה הישנה. הביקור עורר התלהבות דתית ולאומנית עצומה. לאחר שבירכו אותו הנציגים המוסלמים, התקדמה המשלחת היהודית כדי לנהוג כמותם. אבל רכב המלך התניע במהירות, והשאיר את הנציגים היהודים נבוכים ומושפלים… היהודים ראו בתקרית עלבון מחושב כמעט. הכול זכרו את התקדים הצורב מ־1934 כשמשלחת קהילה מפאס נדחפה בגסות, באותה צורה, בשעה שבאה לברך את המלך. הרוחות נרגעו רק לאחר שהוברר כי גם הפעם הייתה רק אי-הבנה מצערת, יוזמה חפוזה של נהג רכב השרד.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמוד 47

תקריות מכנאס

הדרמה האמתית, חודשים ספורים אחרי האירועים בקזבלנקה ופאס, התרחשה במכנאס הידועה באהדת המתיישבים לימין הקיצוני. פעילי מפלגת הימין הקיצוני הצרפתית, ״המפלגה החברתית הצרפתית״ (Le Parti Social Français} של ז׳ק דוריו :Jacques Dor} שהייתה פעילה במיוחד במרוקו, פיזרו במכנאס האירופית ובמדינה כרוזים והדביקו כרזות בליל ה-18 במאי 1938. על חלונות הראווה של העסקים בבעלות יהודים נראו כרזות באותיות לבנה: ״חנות יהודית, חנות של מנצלים״, הקהילה היהודית מחזיקה ביותר ממחצית עושרנו״, ״מקור הון היהודים בגניבה וניצול, ויש להפקיע אותו ולהחזיר אותו לעובדים הצרפתים״, ״לקנות אצל יהודים זה למוטט את המסחר הצרפתי!״ העירייה מיהרה למחוק את הכתובות, והשקט כאילו חזר על כנו.

ב-10 באפריל 1939 הידרדרו חילופי דברים בעל פה לפרעות. ברחבת אל חְדים, הכיכר המרכזית של המדינה, זיהו שני צעירים יהודים מקומיים את סימון פלא: (Pellas}, יהודי יליד מרקש, אשר להפתעתם הגדולה היה לבוש כמוסלמי וקיבץ נדבות. הם הכירו אותו מביקורו האחרון בעיר חודש קודם לכן, כאשר בא למכור ספרי קודש וספרוני ״קסידות״ ביהודית ערבית ובאותיות עבריות היוצאים לאור בקזבלנקה. הסתבר שסימון התאסלם כמפלט מהמצוקה הכספית שבה היה נתון. הצעירים היהודים לעגו לו והקניטו אותו על השכר הזעום שאסף מהמרת הדת המבזה. סימון, בשמו החדש עבדלה בן האג׳ לאחוסין, החל לקרוא לבני דתו החדשה לעזרה, בטענה שהצעירים מקללים את האסלאם ומבקשים לגרור אותו בכוח למללאח כדי להורגו. השמועה התפשטה בקרב האלפים שנכחו בכיכר המרכזית. חיילים מוסלמים בחופשה שנכחו באותה עת בכיכר התנפלו על שני הצעירים, ואלה נמלטו ומצאו מקלט בתחנת המשטרה. החיילים, ובעקבותיהם ההמון הרגיל של חסרי המעש וסבלים, שרק חיכו לאות, עטו על המללאח הישן והמללאח החדש. הם בזזו, הציקו לעוברי אורח ותקפו בתים. במהרה הצטרפו אליהם מפגינים מכל שכונות העיר. עדים דיווחו כי אמבולנסים צבאיים עברו בשכונות ואספו את החיילים הילידים. אחרים טוענים כי בהמון נראו מנהיגים אירופים לצד התוקפים, ובמיוחד אדם גבה קומה בעל עיניים כחולות שהתיימר להיות מפקח במשטרת רבאט.

למרות הקריאות הנואשות, לא התערבו כוחות הביטחון, אלא באיחור רב שקשה להסבירו. השקט חזר רק לאחר רדת הלילה. אלי אמסלם ופריחה אברג׳ל נהרגו בזמן המהומות, 34 נפצעו, ודינר אסייג מת מאוחר יותר מפצעיו. הנזק לרכוש היה למעלה ממיליון פרנקים. באותו ערב דיווח רדיו בארי מאיטליה בפרוטרוט על האירוע, והתחזק החשד בפעולה מתוכננת מראש.

מוריס לוי, מפעילי הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות (L1CA) ומתווך עסקים, יהודי ממוצא אלג׳ירי, שהיה עד למהומות, ערך מחקר מקיף והסיק כי הייתה זאת תקרית מתוכננת מראש. הוא העביר דוח מפורט, אם כי לא לגמרי מדויק, לארגון בפריז שהזעיק את ממשלת צרפת, למורת רוחה הרבה של הנציבות ברבאט שביקשה להמעיט ככל האפשר בחשיבות המאורע:

״בכיכר אל חדים, בין מאלפי הנחשים ומוכרי האשליות, סיפר יהודי ספרדי שהתאסלם זמן קצר לפני כן את סיפורו להמון. בתום שבחיו לאסלאם, ולאחר ששפך קיטונות של חרפות ושנאה לגזע שלו נולד, אסף 225 פרנקים בדיוק.

בתוך ההמון היו שני צעירים יהודים, שבאופן טבעי הזדעזעו מדברי השטנה, ולא היססו להעיר לו כי אין לו סיבה להתפאר על היותו מומר תמורת סכום כה עלוב!.״ בשלב זה שעט המון החיילים הילידים מגדוד הארטילריה הראשון ומגדוד 164, אליהם התווספו פועלים ילידים שהיו בחופשה לרגל הפסחא, לכיוון המללאח החדש והישן כדי לכתר את היהודים בבתיהם… על פי העדויות שנגבו עד היום, אפשר לומר בוודאות כי סיפור היהודי שהתאסלם לא היה אלא תירוץ למהומה שאורגנה בעוד מועד. נוכחותם במקום של איטלקים פשיסטים מוכרים, רק מאשרת את מסקנותינו. התקריות גרמו למותם של שלושה אנשים, שניים מתוכם נהרגו בביתם ואחד ברחוב סֵקַקין (בשוק בצורפים); 42 נפצעו, מתוכם שלושה קשה; שבעה בתים ושמונה חנויות נהרסו כליל. תמוה בעינינו כי האמבולנס הצבאי, שתפקידו היה להציל את הפצועים, שימש לאיסוף החיילים הילידים והוביל אותם למקום מעלליהם… ובכל זאת, הנחמה היא כי האליטה המוסלמית לא נטלה חלק במאורעות, והיא מצרה עליהם ומוכנה לעזור לנו למנוע הישנותם בעתיד״.

הדי התקריות שהגיעו לצרפת, דרך הליגה הבינלאומית נגד אנטישמיות, הניעו את הנציב העליון הגנרל נוגס להגיע למקום כדי להפגין סמכות ולהכחיש שמועות על חוסר המעש של כוחות הביטחון. אולם במקום להביע תנחומים בפני מנהיגי הקהילה, הוא הזהיר אותם בטון נוזף מפני כל הפרה של חובת האיפוק המסורתית. הוא הזכיר להם כל מה שהם חבים לצרפת, והמליץ להם לנהוג ב״חוכמה ובצייתנות״. הנימה המאיימת והמתנשאת גרמה לתקרית בלתי-נשכחת. אברהם טולדנו, אחד מחברי הוועד הצעירים, ערביסט וקרוב ללאומנים מבחינה אידיאולוגית, ענה לנוגס במילים שנחשבו ״חצופות״. עמיתיו הנדהמים מיהרו לגנותו.

לאחר שלושה ימים, ביקר מימון מרֵזֵ'ן, נשיא אגודת בוגרי בתי ספר כי״ח, את המפקח האזרחי והביע בפניו את נאמנותם של כלל חברי האגודה לצרפת. לדבריו הם חבים לצרפת ״כל מה שהם יודעים ומה שהם״. הוא הדגיש כי אין בכוונתם להפגין כלפיה או כלפי שלטון הסולטאן כל רגשות מרי או עצמאות, והם מאוד מצטערים על דבריו חסרי האחריות של מר אברהם טולדנו״. עוד אמר כי חברי אנודתו יעשו ככל יכולתם ״למנוע הישנות תקריות מצערות כפי שקרו באותו יום בכיכר אל חְדים״.

ב־י להרגיע את הרוחות, הזכיר נשיא הקהילה יוסף בירדוגו לבני דתו את חובת האיפוק המוחלט הנובעת ממעמדם כד׳ימי, באגרת שהוקראה בשבת בכל בתי הכנסת

״נוֹצֵר פִּיו שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ פּוֹשֵׁק שְׂפָתָיו מְחִתָה-לוֹ״ (משלי יג, ג).

״למדנו מפי השלטונות כי מספר בני דתנו דנים בעניינים פוליטיים ומפרשים אותם. אין צורך להצביע על הנזק הגדול העלול להיגרם לאלה העוסקים בכך.

החובה הראשונה עבורנו יהודי מרוקו היא לכבד ללא סייג את שלטונות אומת החסות, ועלינו להימנע באופן מוחלט מכל מה שנוגע הן לפוליטיקה, והן לענייני הציבור. מצב אחינו באירופה ידוע לכול לצערנו, ועל כן אנו שמחים להכריז בקול רם שהיהודים החיים בחסות צרפת הם אנשים מאושרים, חופשיים ועצמאיים. ברוח עקרונות אלה אנו פונים אליכם ומפצירים בכם להרחיק ממחשבותיכם, מסביבתכם ומביתכם כל רעיון, או שיחה בנושא פוליטי, לא לנהל כל קשר היכול להשתמע לשתי פנים, ולהישאר תמיד בדרך הישרה שהיא לציית בקפדנות להנחיות מגננו. הציבור שלנו בוודאי יצטרף אלי כדי להביע רגשי כבוד ותודה לשלטונות על שהואילו להסב את תשומת לבנו לעובדות אלה, ובכך למנוע נקיטת כל סנקציות נגדנו״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמ' 50