אלי פילו
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה
אילו הייתי נדרש לתת שם משני לפרק זה, הייתי מכנה אותו בשם "הסיפור שלא סופר". כפי שניווכח בפרק זה, השואה האיומה של העם היהודי, אולי האסון הגדול ביותר שאירע מאז חורבן בית המקדש, שמלווה אותנו בכל צעד ושעל עד היום הזה ממש, לא פסח גם על יהודי צפון אפריקה בכלל ועל יהודי מרוקו בפרס. אלא שהמודעות לכך דלה ביותר.
רק בשנים האחרונות, החלו רבים להיחשף לסיפור השואה של יהודי ארצות הספרדים והמזרח. כך לדוגמה, השואה שהתחוללה ביהודי טריפולי וביהודי תוניס, קיבלה במה ותהודה רק בעשורים האחרונים. כל מי שפגש אי פעם באדם מבוגר שעלה ארצה בנערותו, היה שומע ממנו על ימי נערותו בין עולים מאירופה, שהיו מביטים בו בתחושה לאמר: ׳אנחנו אלו שסבלנו׳…
לעולם אין לערוך השוואה בין אסונות שפקדו את העם היהודי. אנשים אחים אנחנו, וסבלם של אחינו יהודי אירופה מלווה אף אותנו ומשפיע עד היום הזה. אילולא נעצרה חרבו של השטן, הרי שהייתה ממשיכה אף לארצות הספרדים והמזרח במלא המובן, כפי שנראה בהמשך הפרק. ועם זאת, גם יהודי צפון אפריקה חוו על בשרם מאותם מאורעות, אך המודעות לכך טרם קיבלה את מעמדה ומקומה.
בשנת תש״ע (2010), הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כמי שחוו אף הם את מאורעות השואה, והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד־פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו אכן מפתיעה במבט ראשון, שכן הצבא הגרמני לא דרך בפועל על אדמת מרוקו, ואף יישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה הנאצית. אלא שגם אם אין ספק שמשטר וישי היה האחראי הישיר על רדיפות יהודי מרוקו, הרי שהוא הושפע עמוקות מרוח הנאצים, דגל בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה ואיחל לניצחונה. שלטון וישי אף ניצל את מאורעות המלחמה כדי להרחיב את מדיניותו האנטישמית לצפון אפריקה, בניסיון לרצות את גרמניה. בפרק זה ניחשף למקצת מאותם מאורעות שחוו יהודי מרוקו על בשרם.
בפתח פרק זה, אזכיר לטובה את יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, שכתב את הספר ׳רדיפה והצלה׳ המתאר את סיפורם של יהודי מרוקו תחת שלטון וישי. וכן את הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, מומחה לפוליטיקה ערבית ואסלאמית ולמדיניות המזרח התיכון, שכתב את הספר ׳בין צלב הקרס לסהרה׳, ותורגם לעברית על ידי ׳יד ושם׳. ספרים אלו חשפו בהרחבה את השואה שהתחוללה בקרב יהודי מרוקו, וחלק נכבד מפרק זה מסתמך עליהם.
בשלהי חודש אדר ב׳ תשע׳׳ט (סוף מרץ 2019), זכיתי בפעם השנייה לצאת למסע 'עדים במדים' לפולין, בה שימשתי כרב משלחת צה״ל. מפקד המשלחת היה ידידי תא׳׳ל יאיר ברקת. המלצתי לו כי 'ערב המפקד' ביום הרביעי למסע, יוקדש לסיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. המפקד קיבל את המלצתי, ונתן את משימת ההיערכות לצוות 3 בראשות אל״מ ד. זהו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, לפתוח את הערב במספר מילות פתיחה, ולחשוף בפני המשלחת כולה את סיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. הצוות נערך לקראת ערב זה, בקטעי עדות ושירה מן הניצולים ששרדו, ולראשונה נחשפו רבים ל׳סיפור שלא סופר'. עם שובי לארץ, הבנתי כי עלי להביא סיפור זה לידיעת הכלל, וזהו הפרק שלפניכם.
העשורים הראשונים של תחילת המאה ה־20, היו רגעים משמחים ביותר בהיסטוריית יהודי מרוקו. הצרפתים כבשו את מרוקו, ופרשו עליה את חסותם. לראשונה נשמו היהודים את סיסמת צרפת 'חופש, שוויון, אחווה׳ (Liberté, Égalité, Fraternité), לאחר שנים כה רבות שהיו תחת שלטון מוסלמי במעמד נחות ביותר. עתה שמחה גדולה הייתה, לאחר שקיבלו אזרחות צרפתית, ומעתה יהיו שווים בזכויותיהם ובמעמדם לשכניהם המוסלמים. האזרחים החדשים גמלו על כך טובה והוקרה לצרפתים, והתנדבו בחפץ לב להילחם במלחמת העולם הראשונה לטובת פורסי החסות עליהם. "עם ישראל בכללותו ולא כל יהודי כפרט הוא זה שחייב לעזור לצרפת ולבעלות בריתה להשיג ניצחון על האויב המשותף", נכתב במאמר המערכת בעיתון היהודי של קזבלנקה מעט לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בחודש דצמבר 1939.
אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הספיקה צרפת לגולל לאחור את שטיח קבלת הפנים שהציעה ליהודים. כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, גדל מספרם של הצרפתים שראו ביהודי צרפת – החל מהמוני המהגרים שברחו מהתפשטות הנאצים באירופה, ועד לאזרחים שאבותיהם ישבו בצרפת דורות רבים – כמזהמים, וכן מקור לחולשה הלאומית ולשפל הכלכלי שפקד את צרפת. גל של אנטישמיות ושנאה החל לפקוד ולרדוף את יהודי צפון אפריקה וכן את יהודי צרפת.
כך לדוגמה, לאחר עלייתו לשלטון צרפת של ראש הממשלה היהודי לאון בלום בשנת 1936, אחד מחברי הפרלמנט קונן בנאומו על כי"מי שמושל באומה של איכרים כמו צרפת, מוטב שיהיה אדם ששורשיו, ולו מקצתם, נטועים עמוק באדמתנו, ולא חכם תלמוד מעודן". גם ממשלות ליברליות ביבשת צרפת, החלו להטיל מגבלות קשות על התנועה של הפליטים המתרבים והולכים, רובם יהודים. כך גם הטילה צרפת מגבלות נוקשות על תושבים חדשים שחפצו לעסוק במקצועם או לפתוח עסק. עוד קודם נפילת צרפת לידי הגרמנים, כל זר שנתפס ולא היה בידו היתר מגורים או היתר עבודה תקף, נכלא ללא הגבלת זמן במחנות מעצר, כך שרבים מהיהודים נמקו במחנות אלו.
תקופת המתח ניכרה גם בקרב הקהילות היהודיות במרוקו. באמצע חודש תמוז ה׳תרצ״ג(יולי 1933), התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי שבמרוקו. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה של מנהיגי המוסלמים. ימים ספורים קודם לכן, נצבעו סיסמאות על קירות העיר: 'תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!׳. אלא שלמרות מספר ההתנכלויות כלפי שכניהם היהודים ורכושם, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.
באחד הימים, בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי, פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי, והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לתושבים היהודים להימנע מכל תקרית ׳בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Un des animateurs les plus assidus et les plus brillants de ce ciné-club était le prof de philo du lycée Poeymirau, un bel homme, grand de taille, dont j’ai oublié le nom. Je le retrouverai quelques années plus tard à la Maison du Maroc de la cité universitaire, dans des circonstances moins glorieuses, si je peux dire. J’étais alors étudiant à Paris et sa chambre était attenante à la mienne. Un weekend, je n’ai pu fermer l’œil du vendredi – où je l’avais vu arriver avec une jolie femme – au lundi matin, quand je le vis ressortir de sa chambre en titubant…
Meknès avait aussi une vie économique active. La ville comptait de nombreux restaurants et plusieurs cinémas. J’avais très tôt pris goût au septième art grâce à un de mes oncles, projectionniste au cinéma Caméra, qui me fit entrer, littéralement et métaphoriquement, dans ce monde fabuleux. Dès l’âge de neuf ou dix ans, j’y passais presque tous mes dimanches après-midi, et j’ai ainsi vu tous les films de l’époque, cette salle affichant chaque semaine une nouvelle production. Je me suis soûlé de westerns qui façonnèrent ma vision du monde, divisé entre bons et méchants.
Le cinéma Le Régent qui projetait des films de tous genres, abritait aussi le ciné-club toujours plein à craquer… Un jour, on me demanda de préparer une séance sur le Voleur de bicyclette et d’animer ensuite le débat. J’ai dû compulser assidûment des ouvrages de référence sur Vittorio De Sica à la bibliothèque municipale, et j’espère avoir été à la hauteur de la tâche.
J’ajouterai que mon avidité cinématographique me poussa aussi, à l’âge de l’adolescence, vers la médina, où les salles Appolo et Mondial avaient l’exclusivité meknassie des films égyptiens que j’appréciais aussi. Je payais ces entrées avec l’argent de poche que me donnait ma mère – des deniers qu’elle gagnait dans ce but en cousant inlassablement la nuit, des boutonnières de caftans.
Par ailleurs, venaient de Paris des conférenciers, des orchestres symphoniques et surtout, des pièces de théâtre diffusées par les productions Karsenti. Je crois n’en avoir manqué aucune. Deux spectacles m’ont sans doute particulièrement marqué: Antigone d’Anouilh et Bérénice avec Marie Bell et Jacques Dacqmine.
Mais l’institution française la plus prestigieuse de la ville était alors à mes yeux le Conservatoire de théâtre et de musique, le plus renommé du Maroc. Il y avait là plusieurs classes de solfège et d’instruments de musique et surtout une classe de théâtre, dirigée par France Ellys. Cette tragédienne, qu’on a comparée à Rachel, avait échoué là à cause du climat sec de la région, salutaire pour ses rhumatismes. Ce conservatoire possédait aussi une chorale dans laquelle je chantais et un orchestre symphonique, dirigé par Monsieur Néri, qui était aussi le directeur de l’établissement.
Peut-être ce qui se passait en ville nouvelle irradiait-il à l’intérieur des murs du nouveau mellah. Quoi qu’il en soit, lui aussi foisonnait d’associations de toutes sortes.
Les anciens de l’Alliance Israélite, forts de leur formation française, chapeautaient nombre d’activités, des causeries sur des thèmes généraux, (toujours suivies avec intérêt), aux séances de cinéma, sans oublier les nombreuses activités sportives. Il y avait dans le kilomètre carré du mellah quelques dizaines d’équipes sportives. Y fonctionnaient activement des clubs de football, de volley, de basket pour hommes et pour femmes. Il y avait même une fameuse équipe de rugby et, comme si ce mellah se voulait une réminiscence moderne de l’antique culte grec du corps, on y comptait aussi des gymnases bien équipés où des éphèbes juifs de mon acabit venaient faire de la musculation avec des poids, des barres et des haltères. Ce culturisme était d’ailleurs loin d’être la manifestation la plus négligée de la culture meknassie puisque les salles s’affrontaient entre elles et le Monsieur Muscle local devenait d’office un modèle édifiant pour la jeunesse…
Les mouvements de jeunesse, sionistes ou autres, entretenaient entre eux une rivalité stimulante pour attirer dans leurs rangs les potaches du nouveau mellah et, plus rarement, quelques jeunes de l’ancien. Ces derniers étaient surtout recrutés par les Unités Populaires pour qui l’ancien mellah constituait un terrain d’action privilégié. Celles-ci avaient été conçues par Edgar Guedj (Lynclair de son totem) qui eut un immense ascendant sur moi. Je le considère un peu comme mon guide, mon Maître ou même mon père spirituel. C’est lui qui m’a appris à donner aux autres et m’a fait comprendre ce qu’il y a de gratifiant dans cet acte. Les Unités populaires ont sauvé beaucoup d’enfants de la délinquance et il est certain que le travail éducatif dévoué des moniteurs permit à ces jeunes laissés pour compte du vieux mellah de s’épanouir. J’étais alors “routier” aux EIF et j’ai eu le privilège d’encadrer ces enfants. Tous les dimanches, nous partions en randonnées vers des endroits verdoyants, comme la ferme Pagnon, le jardin Elhaboul, la piscine ou d’autres lieux loin de l’univers clos du mellah et pendant les vacances, nous faisions ensemble des camps d’été. Plus tard, nombre de nos jeunes se hisseront à des postes de responsabilité, tant au Maroc qu’en Israël.
C’est donc sur un tel terrain d’activités multiples que va naître, au nouveau mellah où habitait Maurice Benhamou ainsi que la plupart des membres de la troupe, ce théâtre juif qui arborera le titre pompeux de troupe Melpothalie. Pourquoi Melpothalie? titra un jour le journal local, ce à quoi il répondit non sans fatuité: « Pour nos lecteurs qui ont quelque peu oublié leur mythologie, rappelons que Melpo- mène est la muse de la tragédie et Thalie, celle de la comédie. C’est donc à Melpomène qui a vu son nom abrégé et à Thalie que la troupe israélite meknassie, dont nous parlons, .1 consacré son activité ».
Maurice, bien avant moi, prenait des cours de théâtre chez France Ellys. Il excellait particulièrement dans les roles; comiques. Il s’était adressé aux jeunes des mouvements de jeunesse, les incitant à venir passer une audition, et les jeunes premiers postulants répondirent à cet appel, avides de plaisir et de gloire. Naturellement aucun d’entre eux ne pensait vraiment faire carrière sur les planches, moi moins que tous. Maurice était perfectionniste et méticuleux. Il avait acquis de bonnes connaissances de théâtre. Il etait féru de littérature française et souvent, il nous réunissait pour discuter d’un livre qu’il avait aimé. Il est certain que son charisme agissait et nous devinrent vite des émules assoiffés de théâtre et de poésie française. Maurice avait aussi des dons de dessinateur et j’ai encore chez moi un cahier de mise en scène d’une pièce de Labiche, Permettez Madame, où il décrit avec maints détails les personnages et les didascalies, avec dessins en couleur à l’appui. Véritable petite œuvre d’art!
Un jour, un militant du mouvement sioniste Dror, Shlomo Sebbag, enseignant à l’école de l’Alliance et écrivaillon à ses heures perdues, demanda à Maurice Benhamou de monter avec sa troupe une de ses créations et nous eûmes ainsi l’honneur de jouer Le départ, pièce inédite de son cru, sur l’immigration en Israël des Juifs du Maroc. J’y ai tenu, aux côtés de ma cousine Henriette, le rôle du jeune s’apprêtant à partir en Israël. Si depuis, années obligent, j’ai pour ma part totalement oblitéré le texte, ma partenaire quand je la revois, prend un plaisir nostalgique, près de cinquante ans après son heure de gloire, à déclamer des débris de monologues de cette première. La pièce, qui ne fut jouée qu’une seule fois, fit cependant du bruit car elle traitait d’une cuisante actualité. Elle racontait l’histoire d’un garçon qui voulait partir en Israël dans le cadre de l’Alyia des Jeunes, contre l’avis de ses parents. Le père accepte la décision de son fils, mais sa mère s’y oppose. En fin de compte, il part, s’engage dans l’armée et meurt au combat. La mère accuse son mari d’être à l’origine de la mort de leur enfant.
Les jours étaient en effet ceux du départ en masse des Juifs du Maroc. L’immigration en Israël des jeunes Meknassis divisait la communauté et déchirait les familles. D’autant plus que les gens recevaient des lettres de leurs proches, partis vers le jeune État d’Israël, et ce qu’ils lisaient dans ces missives avait parfois de quoi altérer leurs velléités sionistes ou pouvait les faire douter des promesses des émissaires de l’Agence Juive. Au-delà de l’intérêt biographique personnel, je serais curieux de pouvoir comparer cette œuvre à celles qui se jouaient à l’époque pour glorifier l’épopée nationale, ou à celles qui se jouent actuellement sur les affres familiales et individuelles des nouveaux immigrants de l’État naissant, sur les planches de Tel-Aviv. Mais même la mémoire d’Henriette est défectueuse et hélas, il ne reste aucune trace de l’œuvre, puisque après l’indépendance du Maroc, Sebag, devenu maître du barreau, s’était rallié à l’Istiqlal, parti contestataire et nationaliste de gauche, et en avait brûlé tous les exemplaires, afin de ne pas être accusé d’activité sioniste, au cas où sa maison serait fouillée. Lui-même immigrera d’ailleurs en Israël en 1969.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים- חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
- היופי אינו מביא אוצר
זְ־זִין מָא יְ׳זִ׳יב כְזִין
גרסה דומה לפתגם 7, כאשר עְזִ'ין; (בצק) מוחלף בכְזִין; (אוצר). הכוונה כאן היא שאת היופי לא ניתן להסתיר ולחסוך לשעת הצורך.
מסר סמוי: היופי אינו מהווה מחסום ואינו ערובה כנגד פגעים שונים.
לעניות דעתי, יש כאן שיבוש המילה "כזין" שפירושה בערבית חנות, היה צריך לומר קנז, שאולי שובשה בשפה המדוברת, קנז בערבית פירושו "אוצר –א.פ
- כסי את רגליו, הוי טיפשונת, היופי הוא מן הלידה
כְטְטִי רְזְ׳לִיק יָ׳א חְמִיקָּא, לָא זִין, אִילְלָא זִין לְ־כְלִיקָּא
מסר סמוי: כסי את רגליך, הוי טיפשונת, לא יופי אלא יופי הגנדור.
המענא מחליפה כאן את כליקא (לידה) בחליעא(גנדור). דהיינו, היופי אינו בחשיפת הגוף אלא בלבוש מתאים המכסה את הגוף. מילה זו מזכירה את הטקס היהודי חלקה, התספורת ראשונה לילד בן ארבע, במיוחד בל״ג בעומר, שמקורה במילה הערבית חלאקה, תספורת.
- אני יפה והדאגות הפכו אותי בלויה
אָנָא מְזְיָ׳אנָא אוּ לְ־הְמְם בְּלְלָאנִי
מסר סמוי: אני יפה והעוררות גרמה לי ללחלוחית; המסר הסמוי מציג תמונה הפוכה למסר הפשוט.
מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים- חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל.
יהודי מרוקו תחת שלטון וישי
סירוב משפיל
ליהודי מרוקו לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את יכולתם הצבאית, והם נתקלו בשתיקה רועמת ומתמשכת של הנציבות שרק ציננה את התלהבותם. בניסיון אחרון לדלות מענה חיובי, כתב יום טוב צמח נציג כי״ח במרוקו להנהלת הארגון בפריז, בתחילת נובמבר 1939, וביקש להתערב לטובתם בפני ממשלת צרפת:
[[Archives de l'AIU, Paris, dossier Maroc
״נפגשתי מספר פעמים עם אדון בונאן (עו״ד ידוע ופעיל קהילתי יליד תוניסיה) ומר זגורי (נשיא ועד הקהילה בקזבלנקה ומפקח על המוסדות היהודיים במרוקו), והיו לנו הזדמנויות לשוחח עם הפקידים הצרפתים בעניין גיוס המתנדבים, קליטת הפליטים מגרמניה והאנטישמיות. מספר צעירים יהודים, בריאים, חובבי ספורט, בני המעמד הגבוה, ביקשו כידוע להתגייס ברגע של התלהבות ומתוך אהבה כנה לצרפת, ועד היום לא קיבלו תשובה חיובית. הם כבר אינם מעיזים לצאת לרחוב מרוב בושה… האם אין אפשרות להתערב בפריז כדי לשים קץ למצב המביש הזה? עד מתי יהיו יהודי מרוקו קורבנות של הטעות שנעשתה עם כינון הפרוטקטורט, לקטלגם כילידים? אין להם אפשרות להיטמע בתוך האירופים, אליהם הם מתקרבים כל יום יותר בהשכלתם ובאורח החיים, והם אינם נחשבים למרוקאים, כי אינם מוסלמים״.
אבל היה זה בדיוק הסיוט של השלטונות הצרפתים. הם נמנעו בכל כוחם מ״לחזור על הטעות״ שעשו באלג׳יריה, כאשר הפרידו את היהודים מהילידים המוסלמים והפכו אותם לצרפתים. נראה שהרצון להימנע מטעות זו השפיע לא מעט על ההחלטה לא לחפש פתרונות יצירתיים, ולהיענות בשלילה לבקשות של הצעירים היהודים להתנדב. עבור הצרפתים היה ברור שכאשר יהיה צורך בחיילים, לא יהיה קשה לגייס אלפי לוחמים ברברים עזי רוח, המוכנים לכך כפי שכבר קרה במלחמת העולם הראשונה, ולא יהיה צורך להזדקק למספר מתנדבים יהודים. נגד להט הצעירים היהודים גייס הממשל הצרפתי את הנשק המתיש ביותר – האינרציה! ללא כל הכרזה, נקברה סוגיית ההתנדבות לצבא תחת מעטה שתיקה. יתר על כן, לצנזורה ניתנה הוראה לא להתייחס כלל לנושא, כפי שמעיד ביומנו האישי העיתונאי יעקב אוחיון:
מכון בן צבי, ירושלים, אוסף רפאל בן אזראף.
״מה עלה בגורל טופסי ההתנדבות? כנראה נזרקו לפח! בהיותי מזכיר מערכת העיתון La vigie Marocaine קיבלתי הוראה מהצנזורה לא להוציא כל ידיעה בנושא, בנוסף על הוראה להצניע ככל האפשר גם את השתתפות היהודים בקרן הסיוע למאמץ המלחמתי: Fraternité de guerre. אלה היו הנחיות הנציב- בזמן ממשלת דאלאדי Daladier הדמוקרטית״
קל להבין את גודל האכזבה וההשפלה של המתנדבים הצעירים המוזמנים לחכות בסבלנות לקריאה לשירות שלא תגיע לעולם. השבועון L'Avenir illustré לא הסתיר את מורת רוחו וקרא לחשבון נפש:
״בוודאי מותר להצטער על שתרומתנו לא התקבלה באותה ספונטניות שבה היא הוצעה. אבל אין לתת להסתייגות זו לרפות את ידינו ולפגוע ברגש הנאמנות שלנו. להיפך, עלינו לרדת עמוק יותר לתוך לבנו ונפשנו כדי לחפש את הסיבות להסתייגות זו המכאיבה לנו בצורה כל כך אכזרית״.
היהודים היחידים שגויסו בסופו של דבר היו כשלוש מאות תושבי הכפרים המסורתיים מדרום המדינה, שנשלחו לצרפת כ״עובדים קולוניאליים״ כדי לעבוד בבתי חרושת לנשק, בעיקר באזור ליאון.
לעומת זאת, כל יהודי המרכזים העירוניים נקראו להשתתף כמו כלל התושבים בהגנה האזרחית ולכבד את הוראות עוצר הלילה ולעמעם את האורות בבתים וברחובות, כאמצעי מניעה נגד התקפת מטוסי האויב. הם נצטוו לחפור מסביב למללאח תעלות מקלט למקרה של התקפה אווירית. החשש הגדול, שריד ממלחמת העולם הראשונה, היה מפני התקפות גזים. כך למשל הוקמה במללאח של מכנאס יחידה להגנה אזרחית, אשר הפיצה עלון כתוב בערבית יהודית באותיות עבריות, ובו הנחיות ליצור עצמי של מסכות גז מאולתרות. חוברת ההסברה שהופצה בן התושבים פתחה בדברי הרגעה:
״מדובר רק באמצעי זהירות. כי מה שלא יקרה, לא קיימת כרגע כל סכנה. צרפת היא מדינה חזקה ואויביה פוחדים ממנה. ובכל זאת עדיף להתכונן לכל אפשרות, לדעת מראש איך להגיב במקרה הצורך, ולא לצפות לנסים… על כן שימרו על חוברת זו כעל דבר יקר. אל תזלזלו בה, קראו בה מעת לעת, עד שתדעו את תוכנה בעל פה. מי ייתן ולא תצטרכו לה לעולם, ושהאל הרחמן ישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו, אמן!״
כך למרות מאמציהם ובניגוד לרצונם, נשארו יהודי מרוקו כצופים מן הצד על המלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע. נחמה פורתא הייתה מנת חלקן של האליטות דוברות הצרפתית, שנוכחו לדעת שבאנגליה היה שר המלחמה הור בלישע (Beiisha Höre) אחד ״משלנו״, דלאלנה. הור היה צאצא למשפחת בלישע ממוגדור שהתיישבה באנגליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. העיתון L’avenir illustré בירך את השר הליברלי הצעיר ״שלו קרוב משפחה בקזבלנקה, ידידינו ז׳ק קאנסינו״. היומון הצרפתי ״פריז סואר ״ (Soir Paris) העלה על נס את ״הכישורים הספורטיביים, ההומור ולהט העשייה של האיש שרבים מנבאים שיהפוך לאחד מגדולי ראשי הממשלה באנגליה, דישראלי החדש. היומון שיבח את החלטתו להחזיר את שירות החובה הצבאי ולשקם את היכולות של הצבא האנגלי.
האכזבה בקרב יהודי מרוקו הייתה גדולה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1940, התפטר בלישע במחאה על היחס הפייסני של ראש ממשלה צ׳מברליין (Chamberlin) להיטלר. בפרשנות על התפטרותו הדרמטית, חזר ופירט העיתון של קזבלנקה את קרבתו של המדינאי הדגול ליהדות מרוקו:
״התפטרותו של הור בלישע הייתה הזדמנות לעיתונות להזכיר את שורשיו המרוקאים של השר הפורש. משפחתו כמו משפחות רבות של הקהילה הספרדית באנגליה – אפריאט, יולי, גדליה, קאנסינו, סבאג, קורקוס – מקורה במוגדור, עיר הנמל שהייתה במהלך המאה התשע עשרה מרכז מסחרי גדול תחת השפעה אנגלית. כל המשפחות הללו חולקות אותה אהבה למרוקו, שבה יש להן עדיין שורשים עמוקים וקשרים משפחתיים ענפים. סבו של השר המתפטר נולד במוגדור וקשרי המסחר שלו עם אנגליה הביאו אותו בסוף להשתקע בה״.
למרות הצבתם שלא מרצונם כמשקיפים שאינם נוטלים חלק במלחמה, התנחמו יהודי מרוקו בכך שלפחות חלקו אותן דאגות עם יתר חלקי האוכלוסייה. כאמור המלך, בשיתוף פעולה מלא עם הנציב, הציב את ארצו במחנה החירות והצדק נגד ברבריות. מנהיגי התנועה הלאומית באזור הצרפתי, שלא נשבו בקסמי התעמולה הגרמנית, תמכו במדיניות בית המלוכה, וזאת למרות צעדי הדיכוי של השלטון הצרפתי נגד תנועתם, סגירת עיתוניהם והגליית חלק מהם במאורעות 1937. עוד לפני פרוץ המלחמה, ב-23 באוגוסט 1939, שיגרו מנהיגי התנועה הלאומית איגרת לנציבות, ובה הבטיחו לא רק שלא ינקטו כל צעד העלול לפגוע במאמץ המלחמתי הצרפתי, אלא הכריזו על נכונותם להושיט כל עזרה שתידרש. זוהי הוכחה לכך שהתעמולה הגרמנית לא הצליחה לערער את האמונה בכוחו הבלתי מנוצח של הצבא הצרפתי, וביכולתו ־להגן הן על אדמת ארצו והן על האימפריה האדירה שלו.
כך יכול היה הנציב נוגס להבטיח לפריז באגרת מ-11 בספטמבר 1939 ש״מצב הרוח של האוכלוסייה המוסלמית מצוין, גם אם אנו עדים להתפשטות של אנטישמיות שקטה״. אלפי חיילים מרוקאים שגויסו בחופזה בעת משבר הסודטים בצ׳כיה, נשלחו לחזית בצרפת מיד עם הכרזת המלחמה.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale-Interdiction d’emploi de domestiques musulmane
Interdiction d’emploi de domestiques musulmanes
Cette requête, nous l’avons évoqué, n’avait rien de nouveau et avait été maintes fois soulevée par le Makhzen dans les années trente, sans aboutir à une décision sur le plan national. Répondant aux pressions des pachas de Marrakech et Salé, la Résidence avait fini par accepter un compromis " à titre d’essai " , qui limitait sans l’interdire, l’emploi de jeunes domestiques musulmanes par les familles juives.
Le 27 novembre 1940, le Conseiller du Gouvernement chérifien informait le Résident qu’à l’occasion des négociations sur le Statut des Juifs, Sa Majesté le sultan avait de nouveau appelé son attention sur les graves inconvénients sur les plans religieux, social et moral — relations sexuelles entre les patrons ou leurs fils et les jeunes servantes — qui résultent de l’emploi de la main d’œuvre féminine musulmane dans les maisons israélites. Les autorités du Protectorat qui s’étaient opposées jusque-là à la mesure globale préconisée par certains pachas d’interdire purement et simplement l’accès aux mellahs aux femmes musulmanes, s’étaient toutefois résolues à prendre des mesures pour complaire au Makhzen en envoyant, aux pachas et aux services municipaux, une circulaire en ce sens, datée du 15 novembre 1940, prévoyant :
- — A dater du 1er janvier 1941, toutes les jeunes filles musulmanes employées au mellah devront être renvoyées et remplacées par des femmes âgées.
- — Toute domestique recrutée devra obligatoirement être en possession d’une carte de travail délivrée par le service municipal de placement.
- — Les agents de recrutement recevront l’ordre de ne diriger sur le mellah que les servantes d’un âge respectable.
- – Le Comité de la Communauté Israélite sera chargé, sous sa propre responsabilité, d’assurer la stricte observance de ces dispositions prises dans l’unique but d’éliminer autant que possible toutes sources de discordes et conflits entre les Musulmans et les Juifs.
Toutefois, ces limitations autorisaient librement l’emploi de servantes musulmanes dans les maisons israéütes, aussi bien marocaines qu’étrangères, de toute nationaüté, habitant en dehors des mellahs, de même que l’emploi de main d’œuvre féminine musulmane, dans les usines et ateüers tenus par des Juifs, notamment dans les conserveries de Safi, Mogador et Marrakech. Elles furent donc jugées tout à fait insuffisantes par les autorités du Makhzen. Le Grand Vizir ordonna alors des mesures plus radicales dans la circulaire 372, datée du 4 janvier 1941, adressée aux gouverneurs des villes et des ports, rappelant pour la première fois, de la manière la plus officielle, que les Juifs n’avaient pas perdu leur condition canonique de protégés, dhimmis :
« Il est parvenu, de différentes sources, à Notre connaissance chérifienne, qu’un grand nombre de femmes musulmanes travaillent, en qualité de domestiques dans des maisons juives.
Cette situation, que vous n’êtespas sans connaître, porte atteinte au respect de la femme musulmane et rabaisse sa dignité. En outre, elle lui crée me réputation que notre religion condamne et qui est de nature à inciter les juifs au mépris des Musulmans et à l’oubli de leur condition de dhimmis, alors qu’en aucun cas, ils ne doivent, sous peine de s’exposer aux dangers qu’ils appréhendent, s’écarter de leur vie traditionnelle et des limites à l’intérieur desquelles celle-ci s’était de tout temps déroulée.
Pour suivre les glorieuses traces de Nos augustes ancêtres — Dieu sanctifie leur âme Nous avons maintenu les Israélites dans les bienfaits de la sécurité. Nous leur avons permis de vivre avec Nos sujets musulmans dans une atmosphère de calme et de paix. Mussi, poussé d’une part par Notre volonté de sauvegarder la dignité de la femme musulmane et d’autre part par le souci de mettre un terme à une situation susceptible de provoquer des troubles graves, Nous vous ordonnons d’interdire, d’une façon expresse et formelle, aux Musulmanes de travailler, publiquement ou en secret, dans les maisons juives et de tenir la main à ce que cette interdiction soit rigoureusement et effectivement observée. Faites surveiller l’exécution de cet ordre pour le maintien duquel Nous vous enjoignons defaire preuve d’une grande diligence et d’une fermeté sans défaillances. »
Pris entre les directives contradictoires du Palais Royal et de la Résidence — les Contrôleurs Civils les incitant à faire preuve de grande tolérance – les pachas appliquèrent, avec plus ou moins de sévérité, cette interdiction venant encore plus alourdir la condition des familles juives. Alors que dans les autres domaines, le sultan s’efforcerait d’alléger autant que possible les mesures législatives contre ses sujets juifs, il se montrerait intraitable sur cette question, en raison du caractère religieux qu’il lui attachait. A la fête du Mouloud, en avril 1941, le sultan rappela aux pachas venus lui présenter leurs vœux à quel point il tenait à l’application la plus stricte de cette directive. Il avait publiquement blâmé les pachas de Mogador et d’Agadir pour leur tiédeur dans son application. Le Contrôleur Civil de le Région leur avait fait valoir qu’il n’était pas possible d’envisager la suppression radicale de la main d’œuvre féminine musulmane dans certains établissements industriels et commerciaux juifs. Cela priverait de moyens d’existence de nombreuses familles musulmanes et provoquerait de sérieuses perturbations dans la vie économique de la cité.
Pendant sa visite à Fès, en août 1941, le sultan donna pourtant, à nouveau, publiquement au pacha de la cité des instructions tendant à tenir énergiquement " la main à l’exécution stricte de la circulaire vifirielle 372 La détermination du Palais sur ce sujet était telle que le Conseiller aux Affaires chérifiennes préconisa la prudence, dans son courrier au Résident Général du 12 août 1941, pour éviter un affrontement avec le Palais :
« Je me trouve confirmé dans mes intentions, sauf instruction contraire de Monsieur le Résident Général, par le souci qu’a toujours affiché le Makhzen, au cours des discussions récentes, etparfois ardues, sur le Statut des Juifs marocains, de s’opposer à ce que les sujets musulmans soient, à un titre ou à un autre, placés sous les ordres ou la dépendance des Israélites marocains. Cette position de principe a provoqué des difficultés, au sujet de l’article du Statut des Juifs, relatif aux professions commerciales ou industrielles. Une nouvelle intervention de ma part serait donc, sans aucun doute, vouée à l’échec. Notre action auprès des pachas doit donc se borner à des conseils persuasifs, donnés de vive voix, en vue d’une certaine tolérance et du respect de certaines situations particulières. E ncore les autorités de contrôle ne doivent-elles donner des conseils que sous une forme discrète et nuancée, pour ne pas éveiller la susceptibilité du Makhzen. »
En fin de compte, une telle politique produisit effectivement ses fruits et l’application de cette directive ne fut jamais uniforme. Elle dépendait du bon vouloir du gouverneur local et de l’influence de l’autorité de contrôle. Aussi quand elle finit, au fil des années, par tomber en désuétude, nul ne se préoccupa de son annulation formelle. Jusqu’à ce qu’en 1945, le Comité de la Communauté israélite de Port Lyautey se plaigne que le pacha de la ville l’ait remise en vigueur — suite au scandale d’une jeune domestique tombée enceinte de son patron.
Le refus obstiné du Makhzen d’abroger cette discrimination " de caractère religieux et non racial", fut alors envisagé comme une arme possible contre le sultan, dans le conflit aigu qui l’opposait à la Résidence et qui devait finalement se terminer par son exil à Madagascar. Le Directeur des Affaires Politiques alertait ainsi — en 1952 ! — le Conseiller du Gouvernement chérifien :
« J’ai l’honneur de vousfaire savoir que la circulaire 372 a effectivement été inspirée par la vague d’antisémitisme qui déferla sur l’Europe, à l’instigation des naffis en 1941. En effet, s’il est exact que le Makhzen avait proposé, en 1935, de prendre des mesures analogues à celles présentées dans la circulaire du 4 janvier 1941, il ne l’avait fait que timidement. Plus exactement, il avait approuvé les dispositions que nous lui avions proposé de prendre, à titre d’essai à Salé et Marrakech… Nous sommes loin de la circulaire 372, facteur brutal et haineux dans la forme et le fond. Je suis d’accord de demander, par écrit, au Makhzen l’abrogation de la circulaire et d’exiger une réponse par écrit. Si le Makhzen accepte l’abrogation, nous obtenons satisfaction. S’il refuse, nous aurons la faculté de soumettre sa réponse auprès de certaines opinions pour leur demander ce qu’elles pensent de ce qui tient tant, vis-à-vis des puissances étrangères, à se faire admettre comme un souverain ami du progrès mais ordonne et maintient actuellement l’application d’un tel texte… »
Cette parenthèse close, nous revenons à la manière dont, en général, le Statut des Juifs fut appliqué sur le terrain
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale-Interdiction d’emploi de domestiques musulmane
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
נוסף על ההתפוררות ההדרגתית של קווי ההגנה של הגרמנים והאיטלקים, הביאה פעילותם של ספז וחבריו להתרוקנות המחנות מאסיריהם היהודים, שבועות רבים לפני יציאתם של הגרמנים: ב־19 בינואר יצאו כבר לחופשי יותר משליש העובדים; באותו חודש הגיע מספר הבורחים מביזרט ליותר מ־200; לקראת אמצע פברואר ירד מספר העובדים במחנה זה ל־600, מפאת הבריחות ההמוניות, שעה שכלל העובדים היהודים המגויסים לא עלה עוד על 2,500; בסוף חודש מארס ירד מספר העובדים באיזור האיטלקי מ־930 ל־160, ובסוף אפריל נותרו עוד 1,556 עובדים יהודים בפיקוד הגרמנים:1,198 עובדים יומיים בתוניס ובסביבתה, ורק 358 במחנות שבפנים הארץ, כולל ביזרט.
שלטונות גרמניה ניסו להחזיר לידם מפעם לפעם את השליטה במצב. הם שלחו סיורים לתוניס כדי לחפש את העובדים הנמלטים, אולם תחושת חוסר־אונים דבקה גם בקציני האס.אס. צווקה ופוהל, והם לא הצליחו באיומיהם לבלום את זרם הבריחות או להגדיל את מספר המגויסים. בלית ברירה, הטילו באמצע פברואר קנס בסך שלושה מיליוני פראנקים על הוועד, בתור גמול על ׳מחדליו׳ בשאלת הגיוס. כן הוטלו קנסות על יהודי סוסה, ספאקס, גאבֶּס וג׳רבה.
סכומי הכסף שניטלו מן היהודים נועדו תחילה באורח רשמי לפצות את האזרחים שנפגעו מהפצצותיהן של בעלות־הברית, ואילו מטרת הקנסות החדשים לא היתה אלא לספק את תשוקת הביזה של צבא הולך ומתפורר, נתון בקשיי אספקה: החיילים הגרמנים באו בתביעות שונות ומגוונות הן בתוניס הן בסוסה: רהיטים, שמיכות, מגבות, שעונים, סחורות, לבנים, מזוודות, מקלטי־ראדיו, מכונות־כתיבה. וכך סיפר ג׳ פנחס:
בהתקרב מועד נסיגתם מסוסה תבעו קציני הגסטאפו בכל הדחיפות — אגב איומים, כדרכם — תכשיטים להם ולמשפחותיהם, בהבטיחם כי ישלמו על ערך הקנייה. את צרור התכשיטים הראשון הם דחו, כיוון שלא תאם את ציפיותיהם; אך הם השאירו אותו בידם בתור ערבות לקבלת הצרור השני; וכשנמסר זה — נטלו עמם את הכול.
ב־13 בפברואר נתבעו יהודי ג׳רבה לשלם קנס בסך 10 מיליון פראנקים. הגרמנים ידעו כנראה כי לא יאריכו ימים באי ולפיכך דרשו מראשי הקהילה לשלם להם סכום זה בתוך שעתיים; אולם ליהודי ג׳רבה לא היו מזומנים, ולכן הסכימו הגרמנים לקבל 50 קילוגרם זהב:
אף כי היה זה שבת, יום קדוש ומנוחה לקהילה חרדית כשל ג׳רבה, סיירו הרב הראשי וראשי הקהילה במכונית בערי האי(חארה כבירה וחארה צע׳ירה) כדי לאסוף את הזהב הנדרש.
בלחץ הזמן, הם נאלצו להתרכז במשפחות העניות שנותרו בערים, שעה שהמשפחות האמידות שהו באחוזות הקטנות שלהן בכפרים. ומה שנמסר לידי הגרמנים כלל אפוא תכשיטי משפחה וחפצי מזכרת צנועים, שמשקלם הגיע באותו יום לכדי 43 קילוגרם.
הגרמנים נתנו ליהודים שהות להשלים את החסר עד למותרת, אך לא שבו עוד אל האי.
ב־27 במארס, ערב צאתם מגאבס שבדרום תוניסיה, הורו הגרמנים לפתוח את כספות הבנקים ולמסור לידם את כספי היהודים שהופקדו בהן. השלל הסתכם ב־000,400 פראנקים בקירוב.
בצד מעשי סחיטה ׳רשמיים׳ אלה, היו גם מעשי ביזה רבים שביצעו יחידים; הם נענשו לעתים בכל חומרת הדין בידי המטה הגרמני, אולם יש בהם כדי להעיד על התרופפות המשמעת של חיילי גרמניה, שבועות מעטים לפני כניסת בעלות־הברית לתוניס. נקל היה אפוא לוועד להשיג מאנשי האס.אס. כי יאסרו את הגישה ל׳חארה׳ (הגיטו היהודי) לחיילים הגרמנים, שבאו לשם בליווי פרחחים ערבים ואירופים, כדי לסחוט כסף ומזון מן התושבים. ה׳חארה׳ הוכרזה איזור מוכה מגיפות, והחל מאמצע ינואר, פקדו את המקום תכופות סיורים של המשטרה הצבאית, שאסרו את החיילים השיכורים שסובבו ברובע.
המגע היומיומי עם כוחות הכיבוש אפשר עד מהרה למתורגמני הוועד לעמוד על מידת המבוכה שפקדה את הגייסות הגרמנים. קציני אם.אס. ביקשו — כפי שעשה פוהל — להחזירם לברלין, לשם טיפול בכאבי בטן פתאומיים, ואילו החיילים הגרמנים רשמו בלי להניד עפעף את תדרי השידורים של הבי.בי.סי. בשפה הגרמנית, שמסר להם התורגמן נוריץ׳, ביחד עם מקלט־ראדיו — אחד מאלה שנלקחו מן היהודים. וכך כתב בגוזמת־מה מאקסימיליאן טרנר:
בדרך זו החדירו מקלטי־הראדיו של היהודים את ה׳רעל׳ נגד היטלר אל תוך שורות הנאצים הנידחים ביותר, ותרמו רבות לניצחונן של בעלות־הברית בתוניסיה ן…]. היו אלה בראש־וראשונה משתמטים ן…], אחראים על מחסני אספקה, מובילי תחמושת וכדומה, שנטשו את עמדותיהם, ובכך גרמו לבלבול רב […]. דבר זה יש לזקוף בחלקו הגדול לזכות מקלטי־ראדיו שנגנבו מן היהודים ולזכות מלאכתו של פולני קטן שביקש לסדר חשבונות עם הגרמנים.
דעת־הקהל בתוניסיה נוכח גורל היהודים
אדישות כללית שזורה בגילויי ידידות מחד גיסא ובביטויי עוינות מאידך גיסא היה יחסה של האוכלוסייה בתוניסיה כלפי יהודי הפרוטקטורט במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני־איטלקי.
כמשקיף מן הצד, לא יצא המינהל הצרפתי מגדרו כאשר חלק מנתיניו היה ל׳רכוש גרמני, לאחר שהוא בודד אותו משאר האוכלוסייה; זאת עשה כאשר לכד את היהודים בתוך רשת תחיקת הגזע מבית היוצר של וישי. נכון כי האדמיראל אסטווה ומונצף ביי התערבו בכמה הזדמנויות לחילוץ נכבד יהודי זה או אחר מציפורני הגרמנים או לביטולה של גזירה זו או אחרת; אולם התערבויות אלה מוגבלות היו בתכלית והן הוכתבו מתוך הדאגה לשמור את הסדר הציבורי ולקיים את הסמכויות הריבוניות של צרפת ולא מתוך רצון מפורש לשמור על הקהילה היהודית מפני הגורל שציפה לה.
הנציב העליון נטש את הנימה התקיפה שאיפיינה את העמדות שנקט תחילה ואימץ במהלך הימים גישה של נייטרליות צוננת: ב־14 בדצמבר נזף במשה בורז׳ל ובפול גז — שביקשו ממנו לעשות למען דחייתו של גיוסם של עובדי הכפייה היהודים — על חוסר משמעת ואי־השלמה ביחסם כלפי הגרמנים. הוא עצמו השלים אמנם עם חוסר האונים כגזירת הגורל וראה ב׳נטל הכבד׳ אות להיבחרו בידי אלוהים ׳כדי לכפר על עוונות׳ הזולת. לפיכך העצה הטובה ביותר שיכול היה להשיא לבני שיחו היתה כי ימלאו את שליחותם ׳עד תום׳… ולהודות לאל הכל יכול.
אף־על־פי־כן, הודות לשירותיו של האדמיראל אסטווה יכלו קהילות תוניס, ספאקס וסוסה לשלם את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם הגרמנים. מפאת קוצר הזמן שהוקצה להם לכך, לא יכלו יהודי תוניס לגייס את הסכומים הדרושים ללא סיועו של המינהל; הרי כי כן, הנציב העליון ביקש בתוניס מן הבנק למשכנתאות (Caisse Foncière) לאשר לקהילה הלוואה מידית בתנאי משכנתא, בסך 20 מיליון פראנקים; וזה לשון ההוראה שהעבירה הנציבות אל הבנק:
עם חתימת המסמך בידי הנוגעים בדבר, יש מקום לשחרר את הכסף בלי לחכות למתן תוקף חוקי לחתימות, לרישום הנוטריוני של המסמך או לרישומו בספרי הנכסים.
פעולות בנקאיות דומות בעיקרן נעשו בספאקס, שם הוטל על הקהילה ב־26 במארס קנס בסך 15 מיליון פראנקים ובתחילת אפריל — בסך 20 מיליון פראנקים. חלקה של קהילת סוסה שפר עליה: באמצע מארס נתבעה לשלם קנס בסך 15 מיליון פראנקים אך ניתנה לה — דבר יוצא דופן — שהות של שמונה ימים כדי לסלקו. וכך העיד ג׳ פנחס:
[קנס זה] הוטל עלינו מתוך איום לגמול במעשים אכזריים. נראה היה כי האיום רציני, שכן כאשר באתי לנציבות הכללית לדווח על מצבנו הומלץ לפני להיענות לתביעות הגרמנים למען שלוותה של האוכלוסייה היהודית וביטחונה ולטובת תוניסיה כולה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
יצחק ירנן המפואר-רבי יצחק רואש הי"ו
יצחק ירנן המפואר-רבי יצחק רואש הי"ו
לשבת קדש
פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״פתח שער הרחמים״
שִׁירָה מִפִּינוּ לֹא תֻּשְׁבַּת / לִכְבוֹד יוֹם הַשַּׁבָּת
אֵ-ל, יָם עָשָׂה / גַּם יַבָּשָׁה / עָבַד בְּיָמִים שִׁשָּׁה
אֵ־ל, יָם עָשָׂה / בְּיָמִים שִׁשָּׁה / וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת
בָּרָא שְׁנֵי הַמְּאוֹרִים / אוֹר עוֹלָם מְאִירִים
וְהַבְּהֵמוֹת / וְגַם חַיּוֹת / בָּרָא בְּיָמִים שִׁשָּׁה
וְהַבְּהֵמוֹת / וְגַם חַיּוֹת / וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת
יָצַר הָאָדָם בְּחָכְמָה / לִמְשֹׁל עַל אֲדָמָה
לִנְצֹר שַׁבָּת / כְּמוֹ בְּבַת / לַעֲמֹל בְּיָמִים שִׁשָּׁה
לִנְצוֹר שַׁבָּת / כְּמוֹ בָּבַת / וּבְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת
פיוט – לר׳ יצחק רואש הי״ו, נועם ״ענדי בנייא:׳
דָּר עֲלִיָּה בְּרֹב חִבַּת / הִנְחִיל לָנוּ אֶת הַשַּׁבָּת
כִּי בָּהּ אֵ-ל יָ-הּ, נַח וְשָׁבַת / בָּהּ נָאֶה זִמְרָה
כִּי בָּנוּ שׁוֹרָה נֶפֶשׁ יְתֵרָה / בְּיוֹם שַׁבָּת
אֵ־ל, הִנְחִילָה לְעַם אֱמוּנִים / צַו לְשׁוֹמְרָהּ אָבוֹת וּבָנִים
כִּי בָּהּ כִּלָּה שׁוֹכֵן מְעוֹנִים / כָּל מְלָאכָה, וּבָהּ שָׁבַת
וְגַם הִיא, אוֹת בֵּינוֹ וּבֵינִי / וּמֵהַלְּלָהּ, נִכְרַת יוּמַת
דָּר עֲלִיָּה / בְּרֹב חִבַּת…
אֵ־ל נְתָנָהּ לָנוּ בְּמָרָה / מִכָּל יָמִים הוּא הֶעֱטִירָהּ
בָּהּ תִּלְבַּשׁ סוּת נָאָה הֲדוּרָה / עֶרֶשׂ רַעֲנָנָה לִמְצֹא נַחַת
חִישׁ תַּצִּיעַ בְּתִפְאָרָה / גַּם בְּיַיִן עַנֵּג שַׁבָּת
דָּר עֲלִיָּה / בְּרֹב חִבַּת…
עָרוֹךְ שֻׁלְחָן לֶחֶם חֲמוּדוֹת / וְגַם חַיָּב בִּשְׁלֹשׁ סְעוּדוֹת
וְלַהּ' נָאֶה לְהוֹדוֹת / אָב וְהַבֵּן וְגַם הַבַּת
שֵׁשֶׁת יָמִים שִׂים עֲבוֹדוֹת / וּכְמוֹ בָּבַת, נְצוֹר שַׁבָּת
דָּר עֲלִיָּה / בְּרֹב חִבַּת…
יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש
פיוט – סי׳ ישראל, לאמרו לפני ההבדלה- יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש.
יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש
נמצא בכתבי קדש של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ״ל, בעל המחבר ספר ״קדושת לוי", וזה לשונו: שיאמרו אנשים, נשים וטף בקשה זו, בכל מוצאי שבת קודם ההבדלה, שלש פעמים, ובטוח אני, שיצליחו בודאי אי״ה.
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב, שְׁמוֹר עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲהוּבֶיךָ מִכָּל רַע, לְמַעַן שֵׁם תְּהִלָּתְךָ.
הִנֵּה שַׁבַּת קֹדֶשׁ הָאֲהוּבָה יוֹצֵאת. שֶׁיָּבוֹא עָלֵינוּ הַשָּׁבוּעַ, לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, לְאַהֲבַת חֲבֵרִים, וְלִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנַּאֲמִין בִּשְׁלֹשָׁה עֶשֶׂר עִקָּרִים שֶׁלְּךָ, וּבִגְאֻלָּה קְרוֹבָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּבִנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הַנּוֹתֵן לְיַעַף כֹּחַ, תֵּן כֹּחַ גַּם לִילָדֶיךָ רְחוּמֶיךָ הַיְּהוּדִים, לְהַלֵּל שִׁמְךָ וּלְעַבְדֶּךָ, אוֹתְךָ לְבַדְּךָ.
וְהַשָּׁבוּעַ, יָבוֹא עָלֵינוּ לִבְרִיאוּת וּלְמַזָּל, וּלְהַצְלָחָה, וְלִבְרָכָה, וּלְחֶסֶד, וְלִבְנֵי, חַיֵּי וּמְזוֹנִי, וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, וְנֶאֱמַר אָמָּן:
(19) פיוט – סי׳ ישראל, לאמרו לפני ההבדלה
יערב לך, שיר ומהלל / ;ערב לך, שיר יוצרי
אָיְימְתא, יִזִ׳י אֵלִיָּהוּ / דָאוּ לְהְלָאל
ולמשיח, הווא סולטאני / אַהּ, יָא סִידִי
יִפֵאךּ אולאדו / די הומא דְלָאל
מן ייד לגוי, ונצראני / אה, יא סירי
יום, יז׳י אליהו / כיף אלערוס
יפרראז/ עלא לְגְרְבָּאני / אה, יא מידי
יז׳מע אולאדו / מן אג׳באל סוס
ושארק, ולגראב, וסוראני / אה, זיא סידי
גפלא, יז׳מע / ג׳מאעאת ישראל
יבני למקדש, וְּלַעַזָרָה / אה, יא סידי
ובני מוסא / תרכב על סרוג׳, וסרוג׳ דדהאב
אליאקוט, ולימאני / אה, יא סידי
ובני מוסא / תרכּבּ סְרָאתָא
ולכיל, תְזְהְאר וּתְּנָאדי / אה, יא סידי
בזכות מוסא / ולאבות בְּתְלָאתָא
תְפְכְּנָא מן האד אלגלות / אה, יא סידי .
יֶעֱרַב לְךָ, שִׁיר וּמַהְלָל…
קְרָב נָא קֵץ הַגְּאֻלָּה / וּפְדֵה לְיִשְׂרָאֵל כֻּלָּם
בְּשִׁיר וּבְרָכָה וּתְהִלָּה / נְהַלֵּל לְאֵ־ל יוֹצָרִי
וּבִרְשׁוּת הָאֵ־ל / נְבָרֵךְ, "בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן"
שַׂמֵּחַ לֵב עֲגוּמִים / הָאֵ־ל, אָב הָרַחְמָן
קָרֵב לָנוּ הַיָּמִים / תְּגַלֶּה בָּם, קֵץ וּזְמַן
וְיִוָּדַע בָּעַמִּים / כִּי אַתָּה הוּא, אֵ-ל הַנֶּאֱמָן
אָז, נַקְרִיב לְךָ קָרְבָּן / וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים
וּבִרְשׁוּת הָאֵ-ל, נְבָרֵךְ / בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים
רוֹמֵם יָ־הּ, שֵׁם כְּבוֹדְךָ / וְהַשֵּׁב כֹּהֲנֵינוּ
וּבֶן־דָּוִד מְשִׁיחֶךָ / מְהֵרָה, תָּבִיא לָנוּ
וּלְבֵית מִשְׁכַּן כְּבוֹדְךָ / לְצִיּוֹן, תַּעֲלֵנוּ
וְאָז, נַדְלִיק לְךָ נֵרוֹת / וְהַמְּנוֹרָה תִּתְחַדֵּשׁ
וּבִרְשׁוּת הָאֵ־ל, נְבָרֵךְ / "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ"
אֵלִיָּהוּ, עִם הַגּוֹאֵל / תִּשְׁלַח אֶל הַגּוֹלָה
יְהוּדָה, עִם יִשְׂרָאֵל / הֵם יַעֲלוּ, כְּבַתְּחִלָּה
בְּבוֹא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל / יִהְיוּ, לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה
חַזֵּק אֶת עַמְּךָ / וּלְחַטָּאתָם, יָ־הּ תִּמְחֹל
וּבִרְשׁוּת הָאֵ־ל, נְבָרֵךְ / הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל
(19) פיוט – סי׳ ישראל, לאמרו לפני ההבדלה– יצחק ירנן המפואר-ר' יצחק רואש.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
הקשר עול התנוסה הציונית והסוכנות היהודית לארצות המגרב
מדיניות העלייה של התנועה הציונית תומרנה בין התנועות הפוליטיות בפלשתינה־א״י. בעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה הייתה יהדות המזרח לנכס דמוגרפי עבור התנועה הציונית, שהחלה לחפש קהילות יהודיות גם מחוץ ליבשת אירופה. עד אז הקשרים עם הקהילות היהודיות במזרח ובארצות האסלאם היו שוליים.
אליהו לולו !הכרמלי], יו״ר הסתדרות פועלי המזרח בירושלים ומראשי מפא״י, היטיב להגדיר את התעלמות התנועה הציונית מיהדות המזרח: ״מצרים הסמוכה ׳טרה אינקוגניטה' [אדמה עלומה], נשארה עד כה והנמצא מעבר לראס אלנקורה [ראש הנקרה], מעבר להרי החושך״. בדיון במזכירות מפא״י(24.11.42) לנוכח הידיעות על השמדת יהודי אירופה, עמד ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית אליהו דובקין על האתגר שניצב בפני התנועה הציונית ובפני היישוב בארץ ועל ״הצורך למצוא חלופות ליהדות אירופה ההולכת ונבחרת״. לטענתו, החלופה העיקרית ליהדות זו הם ״שלושת רבעי מיליון יהודי המזרח. יהודי צפון אפריקה, עיראק, מצרים והארצות הסמוכות״. דובקין הגדיר את ״הרזרוואר״ של העם היהודי עוד לפני קבלת הדיווח של שאלתיאל, שנשא באקראי את תאריך הפגישה של מזכירות מפא״י – ״בצפון אפריקה קיים הרזורבואר של יהודים עבור פלסטין״. הוא ציין שאם יישלחו השליחים המתאימים, ״אפשר לצפות לעלייה משמעותית מצפון אפריקה״, ואם לא כן, הוא צפה ״קטסטרופה שאי אפשר לעצור אותה״. לא ברור אם שאלתיאל חזה אסון להתבוללות או לפרעות ביהדות צפון אפריקה.
החרדה מכך שגורל יהדות המזרח יהיה דומה לגורלה של יהדות אירופה היה בין השיקולים שהביאו את התנועה הציונית לשנות את יחסה כלפי יהדות ארצות המזרח והאסלאם. לראיה הביא ויץ מדברי בן־גוריון כבר בראשית 1943: ״לא צריך לחכות ש׳פולין תחזור שם״. סביר להניח שחרדות מנהיגי התנועה הציונית והיישוב עקב גורלה המר של יהדות אירופה בפוגרומים ומוראות השואה הושלכו על יהדות המזרח וארצות האסלאם. לשיטתה של אסתר מאיר־גליצנשטיין, ״הממסד הציוני ראה במהגרים מארצות המזרח גורם לא פרודוקטיבי ״שלא סיפק את העבודה הצפויה״. להערכתה, קריטריון העלייה הסלקטיבית נועד למנוע מקהילות יהודיות במזרח לקבל סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, שכן ״בעולם היהודי הם נתפסו כפחות חשובים ומתקדמים ולבנטיניים בגין תרבותם הנחותה […] ולא התאימו לערכי היישוב המאורגן״. השינוי בעמדת התנועה הציונית כלפי יהודי ארצות האסלאם קרה, להערכתה, עקב הפרהוד בעיראק (1941), שהבהיר לראשי היישוב המאורגן את הסכנה הצפויה ליהודים בארצות אלו.
רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
בשלהי שנת 1942 העלה דובקין רעיון להכשיר שליחים לארצות המזרח, שלא ישקפו את המחלוקות הפוליטיות בתוך התנועה הציונית בכלל ובין המפלגות הארץ ישראליות בפרט – החלוץ האחיד. הרעיון זכה להסכמת נציגי ברית הארגונים החלוציים (הברית), שכללה את התנועות הציוניות: דרור, השומר הצעיר (השוה״צ), הנוער הציוני, נוער חלוצי מאוחד(נוח״ם) ובני עקיבא. תנועת אגודת ישראל (אגו״י) לא הוזמנה להצטרף לברית. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא הוזמנה בשל המאבק הפוליטי בין הרוויזיוניסטים לתנועות הסוציאליסטיות. אפשר לטעון שהדרה זו הייתה בין הגורמים לכישלון התוכנית. להערכתו של דובקין, ״כיבוש ארצות צפון אפריקה פתח לפנינו אפשרות של קשר עם קיבוצים של יהודים מקומיים״. שנה לאחר מכן הציג דוד בן־גוריון את תוכנית המיליון שנועדה להתמודד עם תוצאות השואה. שתי התוכניות היו אמורות להשלים זו את זו. מאיר־גליצגשטיין ראתה בתוכניתו של בן־גוריון ״לגייס מיליון יהודים שמחציתם מארצות המזרח מטרה לגיטימית שביטאה צורך בשליטה בהגירה לא״י והקמת מדינה יהודית״. עם זאת ציינה שעדיפות ניתנה להצלת שארית הפליטה מאירופה. לשיטתה, תוכנית המיליון העמידה את יהדות ארצות האסלאם בסכנה, ולמרות שראשי היישוב ביקשו למנוע סכנה זו. התוכנית הייתה ״הגזמה בסכנה ליהודי המזרח שנועדה להצדיק את עצמה".
על שולחנו של דובקין הונח תזכיר מפורט של הפריסה הציונית הצפויה במגרב. מטרות התזכיר היו לאחד את התנועות הציוניות המקומיות בכל ארצות המגרב כדי שתפעלנה בכל אחת מערי המגרב כיחידה מרוכזת; למפות את כוחות ההוראה בלימוד העברית שם ולהתחיל בעלייה ״של אנשים מוכשרים לעבודה גופנית ובעלי מקצוע מסוימים״. התזכיר, ניתן להניח, הוכן כקווים מנחים ליישום רעיון החלוץ האחיד בצפון אפריקה. יהודה בראגינסקי, ממזכירות הקיבוץ המאוחד וממנהיגי עלייה ב׳ והחלוץ, העיר בדיון על קורס השליחים לארצות המזרח התיכון ש״חבל שיוזמות אלו צפות ועולות אצלנו רק מתוך קוניוקטורה. פנינו צריכים להיות בעיקר אל המגויסים ולשליחויות ולתפקידים משכבר״. ניתן להבין מדבריו שרעיון החלוץ האחיד היה תוצר של מצב שנועד לפתור בעיה ספציפית של יהדות מסוימת ־ יהדות המזרח וארצות האסלאם, כאשר הצלת יהודי אירופה באותה עת הייתה עלולה להיפגע מיישום רעיון חלוץ האחיד. עם זאת, הוא פעל לגיוס חברי קיבוצים לקורס. באותה עת נאם שאול אביגור, האחראי למוסד לעלייה ב' בפני קורס להכשרת שליחים במתכונת החלוץ האחיד והבהיר:
המוסד לעלייה ב׳ ניסה להפיח רוח חיים בהעפלה בארצות המזרח וצפון אפריקה כחלק מחידוש העלייה ומימוש היעד של השגת רוב יהודי בארץ ישראל. [״.] אך שליחות השליחים לצפון אפריקה בוטלה, כי הפכה למיותרת עוד לפני שאלו הגיעו ליעדם, כי ניתן היה לוותר על הבסיס בצפון אפריקה כי צרפת שוחררה.
נאומו נישא כאשר שליחים ארץ־ישראלים כבר פעלו בצפון אפריקה ועסקו בעיקר בחינוך ובארגון הנוער המקומי. כלב קסטל, שהשתתף בקורס השליחים ולאחר מכן נשלח לצפון אפריקה לסייע בהעפלת הספינה יהודה הלוי, ראה את מטרת רעיון החלוץ האחיד כך: ה״שליחות לארצות הללו [צפון אפריקה] צריכה להיות במצע אחיד, כוללני ומוסכם, ולמנוע העברת הפילוג [שהתחולל במפא״י והביא להקמת סיעה ב׳], העושה שמות בארץ לנוער שטרם נגוע במחלותינו״. לאור הניסיון הארץ־ישראלי, הימנעות מיבוא הפעילות הפוליטית הארץ־ישראלית למגרב הייתה עשויה להתאים לקהילות שם, אך נאמנות השליחים לערכי תנועתם הייתה חזקה מהם.
רעיון החלוץ האחיד לא רווה נחת משני קצות הקשת הפוליטית בפלשתינה־א״י. משה יונג מתנועת תורה ועבודה הודיע לבח״ד [ברית חלוצים דתיים][ בח״ד הייתה תנועת הנוער של הפועל המזרחי, שפעלה ברחבי אירופה וגם בצפון אפריקה להעלאת צעירים להתיישבות הדתית בארץ ישראל.] צרפת ש״אין הסכם על ׳החלוץ האחיד׳ בשביל כל אותן ארצות שבהן היו קיימות תנועות נפרדות לפני פרוץ המלחמה. […] הסכמנו להסכם כזה רק בארצות הלבנט (הלבנט לא כולל את צפון אפריקה] וגם בהן באנו למסקנה ברורה כי אין לדבר זכות קיום״. ההסכם היה צריך להתבצע במדינות שבהן לא הייתה פעילות מוקדמת של מפלגות ארץ־ישראליות. בדיון של מזכירות הפועל המזרחי דווח שבצפון אפריקה יש להקים חזית אחידה של שני הגופים בשליטת בח״ד ותורה ועבודה. מנגד, הביקורת בתנועת העבודה לא נפלה מזו של הציונית הדתית. גם תנועת דרור הסוציאליסטית, שפעלה עצמאית בצפון אפריקה, התלוננה ש״לא קיבלה תמיכה או עזרה כלשהי מאף מוסד ציוני או כל מוסד אחר״.
שתי התוכניות – החלוץ האחיד, שהעלה דובקין בשלהי 1942, ותוכנית המיליון, שהעלה בן־גוריון לסדר היום הציוני בשנת 1943 – ביטאו את הצורך של התנועה הציונית למלא את הארץ ביהודים, ללא התייחסות למוצאם. שתי התוכניות לא יושמו בצפון אפריקה מכיוון שהסוכנות היהודית לא העבירה תקציבים ראויים ולא הקצתה מספיק שליחים לשם. לטענת מאיר־גליצנשטיין, תנועת החלוץ האחיד הציגה שני פנים: האחד, מתן ״פתרונות לבעיות ארגוניות וחינוכיות בארצות המזרח״, והאחר, ״להבטיח את שלטון מפא״י על מקורות העלייה במסגרת המאבק סביב הפילוג במפא״י״. לפיכך, בגין האג׳נדה הסמויה הזאת, גבר החשש מאיבוד שליטת מפא״י על תוכנית החלוץ האחיד.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
LE cerveau de Sol ne s’arrête jamais. Il marche sans arrêt comme le rouet du tisserand. Parfois, des crises de très grande réflexion s’emparent d’elle. Elle se surprend en train de chercher la morale d’une histoire aussi simple que celle de la grenade. Elle se rend compte, alors, que l’histoire lui plait à cause de son amour pour les grenades. Parfois, sa tête s’éclaire d’une lumière foudroyante qui la submerge complètement. Il ne demeure en elle, plus le moindre doute, ni la moindre ambiguïté. Il lui semble, dès lors, inutile d’en savoir plus. Toute explication supplémentaire est superflue. La morale de l’histoire de la grenade lui semble être, sans effort particulier, que la sagesse est supérieure à la royauté. La lumière s’edompe, la perception absolue s’éloigne et, seule demeure collée à son être, le plaisir de l’histoire… et de la grenade.
Sa mémoire est immense, sa vivacité est prodigieuse.Tout ce quelle entend, tout ce quelle voit ou se représente resfe attaché à tout son être et trouve les mots pour le dire sans effort, des fois en hakétia, des fois dans le parler local, et d’autres fois en hébreu. Elle éprouve beaucoup de plaisir à glisser d’une langue à une autre avec des mots quelle adapte, mélange. Elle joue avec les mots, en construit d’autres en les mettant dans d’autres moules que ceux de la langue d’origine. Et, bien qu'elle ait été privée d’école, elle distingue entre le Beth et le Heh, ainsi qu’entre toutes les lettres, d’ailleurs. Elle connaît les psaumes, les prières depuis Adonaï Elohinou jusqu’au Cantique des Cantiques qui, lorsqu’elle le récite, fait vibrer ses seins tendus comme des figues primesautières sous sa robe légère.
Certaines discussions animées entre les rabbins sur des thèmes divers relatifs à leur compréhension de la Torah et de la Halakha la font sourire.
Elle trouve certaines explications naïves et hilarantes. Elle en rit de tout son cœur face à son père et face au rabbin. Elle trouve leurs propos éloignés des mots qu’ils utilisent.
Dans certaines de leurs controverses, son cerveau s’éclaire d’une vision simple de la relation complexe entre l’homme et la Sekhinah, présence divine. Elle a l’impression d’en comprendre un bout dans ce qu'elle a entendu à propos de Bahya Ibn Paquda. Le penseur qui avait rendu accessible à tous la compréhension des dix commandements en les ramenant à leur signification essentielle résumée dans les deux premiers commandements : « Aime Adonaï ton Dieu de tout ton cœur, de tout ton esprit et de toutes tes forces et, aime ton prochain comme toi-même ». Elle voit un exemple personnifié dans Mouïsou le joueur de rebec qui émeut les gens et dilate leurs cœurs avec son humour iconoclaste et, surtout avec son génie à broder les mots et composer des Piyyoutim à toutes les occasions. Comme tous les artisans, son principal souci est de bien faire son travail, de le présenter aux gens pour les rendre heureux tout en étant heureux du bonheur des autres.
Il brode les mots comme des pièces tissées. Il les file, les croise, les entrelace dans la trame musicale, et les tisse avec des navettes sur son instrument comme autant de merveilles de laine, soie, lin…
Elle l’aime moins quand il prend sa boite de tabac à priser, se sert de poudre de tabac entre les doigts, l’étale avec un pilon argenté sur le dos de sa main droite, puis l’aspire bruyamment avec ses narines avant de sortir son mouchoir dans lequel il éternue et se mouche pour qu'enfin son visage s’éclaire d’un sourire de plaisir qui l’envahit.
EIle trouve cela infect et répugnant. Mais dès que Mouïso commence à chanter, elle oublie ses reproches.
- Une fois, elle l’a vu préparer sa poudre, avant de chanter.
- a sorti des feuilles de tabac d’Ouezzane, les a mises dans un pot en terre cuite et a commencé à les broyer avec un bâton en bois d’olivier sauvage. Il a pris un mouchoir en soie et passé la poudre qu’il a mélangée avec d’autres poudres: cœur de noix, romarin et clous de girofle.
Elle aime la lettre Beth pour sa forme carrée ouverte sur l’inconnu, bon ou moins bon, premier pas vers la sagesse et le discernement. La parenté de la lettre avec le féminin la trouble pour sa signification double et continue, attachée à la maison de Dieu; temple terrestre de l’existence céleste; constrrucion fragile, mais début de toute existence. À l’opposé du Beth,l’Aleph estt au-dessus du trône des lettres. Lettre de l’unicité, de l’indivis ; il est formé de deux branches droites reliées par une branche horizontale. C’est la lettre de l’harmonie, de la communion et de la création. C’est la lettre fondatrice et pourtant la Torah commence avec le Beth. Les patriarches et les Hakhamim expliquent cela par les barakhot ou grâces que Hakadosh Barokh Hou accorde au début de la création.
Une idée émise par Haïm a retenu son attention. Elle lui a semblé profonde et l’a gardée dans un coin de sa tète, car méritant l’intérêt de toute une vie: Pardesh, le nom du paradis est constitué de Pshet, la facilité est liée à la connaissance simple facile à acquérir, Remez le symbole est lié à la connaissance figurée, métaphorique, Darash étudier, est lié à la réflexion, la recherche, Sodd, le myftère, est lié à ce qu’il n’est pas possible d’atteindre. Le paradis est ainsi une métaphore de la lumière. La clef de la lumière est la connaissance et la connaissance a les quatre niveaux cités.
Sol retient par cœur des piyyutim quelle entend à l’occasion des nombreuses fêtes qui la comblent d’extase et de joie de vivre, comme tous les juifs de Tanger, ceux du mellah de Meknès, Fès, Sefrou,Tétouan, Debdou, Oujda, Marrakech, Midelt, Integhrem, Ifrane, Oufrane, Doumia, Bouam, Khénifra, Ait Isshaq, Boujaad, Missour, Outat el Haj, Gourrama,Talsint,Tinjdad, Rissani,Tinghir, Asflou, Skoura, Ouarzazate, Agdz, Zagora, Mhamid, Demnate, Zregten, Tagounit, Sidi Rahal, Telouat, Agouim, Aguelmim, Taroudant, Inezgan, Tiznit, Tafraout, Illigh, Akka, Tadla, Béni Mellal, Taounza, Amzmiz, Imi N’Tanout…
Quelques fois, ses qualités lui attirent des ennuis quelle ne comprend pas et quelle ne sait pas affronter. Ainsi Issachar, son frère semble au bord de l’étouffement quand il se rend compte de la fierté que ressentent ses parents à l’égard de leur fille; fierté où se mêlent la reconnaissance envers Hakadodh Barokh Hou et la peur du mauvais oeil et de la jalousie.
Elle surprend par sa mémoire les musulmans et les juifs de Tanger avec qui sa famille échange les visites, les repas, le sel, le safran, et l’huile.
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה
על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה
על המימונה בישראל
זה עשרות שנים שחגיגות המימונה נודעו והתפשטו בישראל גם מחוץ למעגל של יוצאי מרוקו וצאצאיהם. התפנית הגדולה התרחשה בשנת תש״ם, כאשר תנוע־. ״ביחד״ ארגנה את החגיגות ההמוניות בגן סאקר בירושלים, והצמידה להן גם אירועים אחרים בערים אחרות בארץ. החוקרים והמלומדים ששיתפו פעולה בארגון החגיגות ביקשו לשוות לחג ממד אחר: להוסיף לו תכנים עיוניים ולהחליש את האופי ההמוני שעסקנים נתנו לו. הם יזמו וערכו כינוסים לציבור הרחב; נישאו בהם הרצאות על חכמים ועל היצירה הרוחנית במרוקו. אף נידונו בהם שאלות חברה בארץ, ובמיוחד שאלות הנוגעות לבני העליות מארצות המזרח בשכונות ובעיירות הפיתוח.
הערת המחבר: מייסד תנועת ״ביחד״ הוא סם בן־שטרית, יוצא העיירה תאלסינת שבמזרח מחוז תאפילאלת במרוקו. כיום הוא עומד בראש ארגון אחר: ״הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו״.
זכות הראשונים שמורה לשאול בן שמחון, העומד זה עשרות בשנים בראש ״התאחדות עולי צפון־אפריקה בישראל״. הוא ארגן את חגיגת המימונה הראשונה בגן הסנהדרין שבצפון־ירושלים שנים הרבה לפני שנת תש״ם.
ראיתי למאיר עטיה (עטיה, מחזור פסח, עט׳ 410-409 בשולי ההערות של ״אם למסורת״), שהתבטא בעניין זה בצורה ראויה ולא ראויה. וכך כתב: ״לצערנו כאן בארץ פתחו חג זה כחג של הוללות והשתוללות״(דברים ראויים), ״ומרצים וחוקרים למינהם[!] מצאו כר נרחב לכל מיני כתבות וחקירות למיניהם[!! שאין בהם 'ממש׳ רק כדי לקבל תוארים, ואחרים נגררו אחריהם לעסוק כל ימיהם בתורת המימונה ומאבדים זמנם בדברי הבל, ותורה מה תהיה עליה״ [דברים לא ראויים!!. מי חכם ויודע דבר, ויאמר שהמרצים הרצו במימונה כדי לקבל תארים? והלוא ברור כי המרצים באו להילחם באופי ההמוני ולשנות אותו. ומשלא נתקבלה דרכם, ניתקו את עצמם מן הדבר.(ע"כ)
הכינוסים האלה התקיימו בדרך כלל באסרו חג הפסח במקביל למה שהתרחש בגנים. המימונה זכתה גם למוספים בעיתונים, ובהם נכתבו גם דברי טעם ורשימות בעלות עניין וגם דברי חלקות של עסקנים ופוליטיקאים. היו שביקרו את הנעשה בחגיגות המימונה, והיו שהשתבחו בהן. עד מהרה היו החגיגות האלה לבמה ולזירה להופעותיהם של פוליטיקאים שרצו להגיע לקהלים גדולים כדי לקדם את בחירתם לכנסת או לרשויות המקומיות.
עסקנים מחפשי פרסום חששו שהכינוסים בעלי התוכן שדרשו השתתפות של מלומדים וידענים יעמידו אותם בצל. בסופו של דבר הם הביאו לביטולם של אירועים מסוג זה. על כן רוב המלומדים הרחיקו את עצמם מחגיגות המימונה. ומה נותר מהחג הזה? נותרו מנהג ״הדלת הפתוחה״ ו״ברכת הרב״ במוצאי הפסח, והיציאה לגנים לצליית בשר ולריקודים באסרו חג.
קלות דעתם של כמה ממובילי החגיגות גרמה שסמלי החג הזה יהיו המאפה המכונה מופלטה(״הכשרה למהדרין״ במוצאי הפסח) וריקודי הבטן של המתהדרות בקפטנים נאים (=שמלות מעוטרות פרחים שהובאו ממרוקו) ומפזזות עם לובשי ז׳לאביות רקומות בצבע לבן וחובשי תרבושים אדומים. עם זאת, יש מקומות שמתקיימים בהם אירועים בעלי ערך רוחני. כך נהוג זה שנים בעיר אשדוד; העירייה מקיימת יום עיון ביום המימונה בחסות ראש העיר ובנוכחותו. טובי החוקרים והמלומדים וגם הרב הראשי, הראשון לציון, נוטלים חלק בימי עיון אלו, וקהל גדול בא אליהם. עד כאן לא חידשתי דבר כמעט.
על כמה ממנהגי המימונה בתאפילאלת שבמרוקו
אולם חגיגות המימונה במגרב היו שונות בהרבה מהדפוסים המוכרים בישראל פנים אחרות היו להן באזורי הפריפריה. אני מבקש עתה לתעד כמה ממנהגי המימונה שהילכו במקצת הקהילות של אחד מאזורי הפריפריה במרוקו – מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח הארץ ההיא. [רוב הדברים המתוארים כאן הילכו בעיירה קצר אסוק שבצפון האזור ובקהילות הדומות לה בלבד ולא בכל אזור תאפילאלת.]יש עדויות לישיבת היהודים במחוז זה מאז המאות האחרונות של האלף הראשון למניין הרגיל. כבר במאה השמינית היו יהודי תאפילאלת. שולחים את תרומותיהם לישיבת פומפדיתא בבבל. יהודים ישבו באזור עד שנות השמונים של המאה העשרים, ואז בא הקץ על ישיבתם שם.
הערת המחבר- עד שנות השבעים של המאה העשרים ישבו יהודים בעיירה ריסאני, וקודם לכן – בכפרים הסמוכים לה. ריסאני יושבת על יד חורבות העיר סיג׳למסה, שהייתה מרכז האזור בימי הביניים, והייתה בה גם ישיבה. בכל הדורות כתבו יהודי המקום בכתובה כעיר מושבם את ״סג׳למסא רעל נהר זיז מותבה״(=היושבת על ואדי זיז). בבית הקברות הישן של העיירה קצר אסוק נמצאו מצבות קבורה מתוארכות משנת תט״ל(1679). מצבות אלו הן מהקדומות שנמצאו בארץ הזאת. לאחרונה פרסמתי אחת מהן.
חגיגות המימונה בקהילות האזור ההוא היו במוצאי החג בלבד בלא יציאה לגנים למחרתו. המנהג לצאת לשדות ולגנים, שהיה מקובל בערים הגדולות כגון פאס ומכנאס, לא הגיע מעולם לשם. אבל אין להכחיש שההכנות למימונה במוצאי החג באזור ההוא היו נעשות בחלקן בעיצומו של החג, ביום שמיני של פסח בשעות אחרי הצהריים. ולא הכול הקפידו על קדושת החג (אבל למיטב ידיעתי ולאור בירורים שערכתי אף לא אישה אחת נכשלה בשימוש בחמץ לפני צאת החג). אבוא עכשיו אל התיאור.
מתחפשות
כל הילדות הקטנות והנערות שטרם נישאו היו מתחפשות בשעות האחרונות של שמיני של פסח לנשים נשואות. הן היו לובשות בגדים כשל מי שנישאו זמן קצר לפני הפסח והיו חובשות כיסויי ראש מתאימים כמנהג הנשים הנשואות באזור. אחרי כן היו הולכות מחופשות אל הנהר או אל מעיין או לבאר מים חיים ושואבות משם מלוא הכד מים. יש מהן שהיו נעזרות בנכרים שהיו קוטפים להן פרחים או ענפים ירוקים, והיו שעשו זאת בעצמן בלא חשש לקדושת החג, ואחר כך היו צועדות בחבורה אל בתיהן. הרבה פעמים הן צעדו אל מקורות המים, ומשם חזרו אל בתיהן כשהן מלוות באמותיהן או בסבתותיהן או בקרובות משפחה אחרות. והבחורים היו צופים בהן מרחוק.
עד שנות החמישים אפשר היה לראות נשים שהתלבשו בלבוש מסורתי; הן לבשו איזאר(=סדין לבן, על פי רוב מעוטר בפרחים) וחבשו כיסויי ראש מיוחדים (בניקאת = כיסויי ראש דמויי ברדס), אבל נשים צעירות כבר התלבשו בשמלות ובחצאיות מודרניות וכיסו את ראשן במטפחות ראש(מטפחות אלו נתכנו מחרמאת בערבית) צבעוניות, רקומות ופרחוניות. עד שנות הארבעים הלבישו את הבנות לקראת המימונה בקפטנים פרחוניים, ומאז עברו להלבישן שמלות כמו אמותיהן.
לטעמי, המנהג הזה היה כרוך במנהג האירוסין המתואר להלן. במקומות ההם, עד אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, גיל הנישואין היה נמוך. הרבה בנות נישאו בהיותן בנות ארבע־עשרה ואף פחות מזה. נראה לי שהופעתן ״הבוגרת״ בלבוש נשים נשואות נועדה לומר לבחורים שצפו בהן: ״בחור, תן עיניך בנוי ובמשפחה״.
מתחפשים
לקראת תפילת ערבית שהייתה מתאחרת עד כשעה או שעה ומחצה לאחר צאת הכוכבים, לא מעט בחורים וגברים נשואים היו מתחפשים והולכים לבית הכנסת כשהם מחופשים. רבים התחפשו לרבנים או לשד״רים מארץ ישראל. הם לבשו גלימה דרבנן וחבשו כובע עגול (לא תרבוש!) בצבע שחור או אדום שחכמים היו חובשים. והיו גם תחפושות אחרות; זכור לי שאיש נשוא פנים התחפש לעץ ורד, והיה עטוי בכמה מאות ורדים על ענפיהם (מי שראו אותו מחופש כך, קראוהו שזרת לברכה ולפרחא / sezrat l-barka u-l-ferha (=אילן הברכה והשמחה). לפי שנשא חן בעיני גבאי בית הכנסת, הם כיבדוהו בחזנות, והוא עבר לפני התיבה בתפילת ערבית בחגיגיות כמו בליל הפסח. רוב המתפללים לא זיהו אותו עד לגמר התפילה.
הופעתו של שד״ר מארץ ישראל הייתה ״מחשמלת״ את הקהילה. את הדבר הזה שמעתי מרבים מבני הדוד של הוריי ושל זקניי. ובעצמי חוויתי זאת בשנת תש״ו, כאשר הגיעו שני שד״רים בזה אחר זה – אחד מטבריה ואחד מירושלים, וראשי הקהל קיבלו אותם במאור פנים וערכו להם קבלות פנים וסעודות ומגביות.
היו גם זוגות בחורים שהתחפשו לאיש ואשתו. הם לבשו את בגדיהם של מישהו מראשי הקהל ושל רעייתו. פעמים שתחפושות כאלה נבחרו כמעשה הזדהות עם בני הזוג הנכבד, לפי שהם היו אצילי נפש. ויש שבחרו להתחפש לבני זוג מסוים מתוך ביקורת והתרסה, לפי שאחד מבני הזוג היה ראוי לביקורת בשל מעשים נפסדים שעשה או משום שהתאפיין בתכונה שלילית כגון קמצנות. למשל זו הייתה התשובה שקיבלתי מאחד מקרובי משפחתי שהתחפש עם חברו לזוג ידוע, שהתפרסם בקפיצת ידו. אבל רוב התחפושות היו תחפושות של רבנים ושד״רים." נראה לי כי זו הייתה הדרך במקומות המרוחקים ההם לבטא את הקשר העמוק לארץ ישראל בליל המימונה. אחרי התפילה רק מעטים נשארו מחופשים עוד שעה קלה, והלכו בתחפושתם ל״ביקורי מימונה״ בבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.
חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה
חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה-סיום המאמר
ההכרזה על חגיגת המימונה
לאחר תפילת ערבית, לפני ההליכה לבתים, ניתן האות להתחלת חגיגת המימונה בקריאה מוטעמת ומנוגנת של הבית החותם את פיוט האזהרות לרבי יצחק בר ראובן הברצלוני, ״איזה מקום בינה״, שהיה נקרא בשלמותו בחג השבועות. תחילה אמר הרב את הבית הזה, ולאחריו חזר עליו כל הקהל. וזה לשונו של הבית האחרון בפיוט הנזכר:
תֶּעֱרַב רִנָּתִי וְיוּחַק שִׂיחִי לְפָנֶיךָ כִמְלּוּאַת אֶבֶן וְיַהֲלוֹם
תְּקֻדַּשׁ הַיּוֹם אֲדוֹן הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר זִכִּיתָנוּ לָבוֹא עַד הֲלוֹם
תְּזַכֵּנוּ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים לִרְאוֹת בְּבִנְיַן בֵּית עֵלוֹם
וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.
הערת המחבר: בתאפילאלת ביום הראשון והשני של חג השבועות היה פיוט האזהרות הזה נקרא אחרי תפילת מנחה בידי קבוצת קוראים, וכל אחד מהם היה קורא בית אחד בזה אחר זה עד גמר הפיוט.
מי שקרא את הבית האחרון, היו מעמידים אותו במרכז חצר בית הכנסת, והכול שופכים עליו מים מבקבוקים ומספלים, ואפילו דליי מים היו מותזים עליו עד שהיה ספוג מים. ״חכמים״ ומתחכמים שבציבור היו אומרים, ״אין מים אלא תורה, כיאה לחג מתן תורה״. אבל אין זה אלא חלק מהתזת המים שהייתה מתרחשת בשני ימי חג השבועות ברחובות, וסדיסטים היו ממלאים קרן של פרה במים ומתיזים על העוברים והשבים ומכאיבים להם. לא ראיתי הרבה מנהגים מכוערים כמנהג הזה במקומותינו. היו אומרים שהאיש שהיה יעד לשפיכת מים בחג השבועות טאחו פיה(א)זהרות / tahu fï-h z-zharut (־נפלו בו האזהרות). הביטוי הפך להיות כעין פתגם המציין את ׳מי שאירע לו דבר מה לא טוב׳(ראה בר־אשר, מוליצ״א, עמ׳ 189 הערה 239).(ע"כ)
ואחרי זה אומרים בניגון מיוחד פעמים אחדות את המילים:
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם.
לאחר מכן אמר הרב בהטעמה ובניגון שני פסוקים מספר משלי בעברית ובשרח לערבית. ולאחריו גם הקהל היה קורא את שני הפסוקים בעברית ובערבית:
כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ
אין טול לייאם וסנין לחיא ולעאפייה יזידו אילךּ
in tul 1-iyam u-snin 1-hya u-l-'afya
izidu ila-k.
גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ
קרקב אילא אלאה עמאלךּ, ויתצוובו תכמימאתךּ
- זו היא ״ברכת הרב״ שנהגה במקומותינו. היא כללה תפילה לעלייה לארץ ולבניין המקדש והביעה איחולים לאריכות ימים לכל אחד מהקהל וקריאה לביטחון בה׳. יודעי ספר היו אומרים את הבית הנזכר מפיוט האזהרות ואת שני הפסוקים מספר משלי בעברית ובתרגומם לערבית, או אמרו לפחות את הפסוק הראשון מספר משלי, בעת כניסתם לבתיהם בשובם מבית הכנסת. באותה שעה ממש הייתה בעלת הבית מחכה לאישה בפתח ביתה ויוצקת מים ושמן על מפתן שער הכניסה לבית, ותוך כדי זה הייתה משמיעה תפילה חרישית לשנת בריאות והצלתה לכל בני המשפחה, כשהיא פורטת את שמותיהם בלחש, וקולה לא יישמע.
אישה אחת מקצר אסוק, הגרה היום בעיר יבנה, אמרה לי שאביה הסביר לבני ביתו כי השמן מזכיר את מנורת המקדש, והמים – את השפע. ההסבר נשמע יפה, אך ספק רב אם זה טעמה של יציקת השמן והמים. אמת, במקומותינו הנשים ייחסו משקל רב לתפילה ליד פתח הבית.
ענייני מסורות ומנהגות
התקווה לגאולה בפי הנשים והילדים
מפי מרת אמי מנוחתה כבוד שמעתי את הדברים האלה: ״בשבילנו המימונה הייתה מבטאת ערגה לארץ ישראל ולבוא המלך המשיח״. ועל כן מה שעשינו היו מעשים מלאי שמחה לקראת הגאולה שציפינו שתבוא. היא סיפרה לי לפני שנים שכבר מתחילת חודש ניסן היו האמהות שרות עם בניהן ובנותיהן את השיר הזה בערבית:
קאלנא סידי משיח מא נטחנו גולה, התא יזינא בעוואן אלאה לילת למימונה
= אמר לנו אדוננו המשיח שלא נטחן [אפילו] חופן [של חיטה], עד אשר יבוא אלינו בעזר ה׳ בליל המימונה).
כוונתו של שיר האמהות והילדים ברורה ביותר: ׳המלך המשיח אמר(הבטיח) לנו, שאיננו צריכים לטחון אפילו מעט חיטה כדי לאפות לחם לאחר הפסח עם גמר אכילת המצות, כי הוא עתיד לבוא בעזרת ה׳ בליל המימונה ולגאול אותנו ולהוציאנו בחיפזון מהגלות׳.
שולחן המימונה
אחרי תפילת ערבית של מוצאי החג, כאשר חזרו מבית הכנסת, חיכו לראשי המשפחה שולחנות ערוכים. הונחו עליהם קנקנים של חלב וצלחות קמח שהשכנים הערבים הביאו. והובאו עמם גם ענפים עטויי עלים ירוקים ופולים ירוקים, שגם המה הובאו ביד מכרים ערבים. וגם הרבה פירות מתוקים מאוד היו מונחים על מגשים גדולים מנחושת צהובה. לרוב היו אלה תמרים ובלוטים(פירות עץ האלון), אגוזים ושקדים. לאחר ההבדלה, חיכו בעלי הבית למבקרים – בני משפחה וידידים –שיבואו לברך ולהתברך במטבע ״תרבחו ותסעדו״ (=עלו והצליחו). בעלי הבית עצמם הלכו אחר כך לבתיהם של בני משפחה ושל ידידים.
לבד מהמבקרים האלה אנשים בעלי אמצעים היו מחכים במיוחד לחבורות של בני עניים (אכן הם היו באים בחבורות!), שהיו עוברים מבית לבית כדי להתברך ולקבל מענקים. במו עיניי ראיתי בעלי בתים שדקדקו במתן כספי צדקה ושקיות מלאות פירוה לבני עניים. חשוב היה להם להעניק הרבה יותר לבני עניים מאשר לקבל את פני האורחים הרגילים שבאו לברך ולהתברך. עדיין אני נושא בקרבי את דבריו של סבי, אבי אמי שמעון עטיא היקר, מנוחתו כבוד, שאמר לי בליל המימונה של שנת תשי״א מילים אלו: ״זכור כל ימיך: אין מצווה גדולה מהארת פנים למי שאין לו, וכל מה שיש לך חלק עמו״.
מתארסים
כאשר תמו הביקורים בבתים, וכשכלתה רגלם של בני העניים מן השוק ומן הבתים, היו מתקיימות מסיבות כְטְבָּא (=אירוסין) בבתיהם של החתנים או של הכלות שעמדו להתארס לקראת נישואיהם. יש עיירות באזור שהיו מתקיימים בהן בלילה זה חמישה עד עשרה טקסי אירוסין. אלה כללו שירה ונגינה(על פי רוב בתוף מקומי שנתכנה טארה, וריקודים והגשת תקרובת. השירה הייתה ברובה שירה בערבית־יהודית מקומית, אבל היו בתים שהיו עורכים שולחנות ומשמיעים פיוטים בעברית.
כמה נשים בנות הדורות הקודמים אמרו לי שליל המימונה מסוגל להביא מזל (סְעְד/ או למימון/ בערבית) לחתן ולכלה, ועל כן הוא היה יפה למסיבות אירוסין. בהרצאה שנשאתי בכינוס שהתקיים בירושלים, בהשתתפות הנשיא יצחק נבון המנוח, ביום המימונה בשנת תשמ״בדיברתי על ליל המימונה כחג האירוסין בקהילות תאפילאלת. מעט זמן אחרי זה כתב פרופ׳ אהרן ממן מאמר מלומד על המימונה. הוא ראה להסביר את בחירת השם כקשור במילה הערבית מימון(=מזל). והכלה המתארסת באותו לילה היא בת המזל(=מימונה). היו שלא קיבלו את הפירוש הזה כפירושו היחיד וכטעמו של שם החג, אך ער כה לא שמעתי מי שהציע ביאור טוב ממנו.
דברי סיכום ודברי חתימה
תכליתם של הדברים האלה הייתה כפולה:
א. ביקשתי להראות זוויות אחרות של דרכי חגיגת המימונה; מנהגים שרובם נעשו שלא ברשות הרבים ובלא ממד המוני ורעשני. שמעם של הדברים שהוצעו כאן לא בא לידיעתם של רבים. אלה למדו בטעות שמהותה של המימונה היא זלילת מופלטות ואכילת עוגות, שעיקרן סוכר וטפלתן קמח, או קיום סעודות מִצְלֶה(מנגל) וריקודי בטן מפורכסים.
ב. באתי לתעד את מנהגי המימונה במקצת הקהילות של אזור תאפילאלת. עם עזיבת היהודים את האזור רוב המנהגים הללו ננטשו. כאשר יסופו אחרוני זוכריהם מהעולם, צפויים גם המנהגים האלה להישכח. אמת, לא כל מה שהיה נהוג בתאפילאלת ובמקומות אחרים במגרב טעמו ידוע. אך כמה מהמנהגים שהוצעו כאן רקע צמיחתם כנראה ברור, כפי שרמזתי בקצרה.
כבר אמרתי, וחזרתי ואמרתי, שבעיניי חשוב לתעד את המנהגים שהילכו בקהילות ישראל בתפוצות הגולה כדי שלא יישכחו כליל, שכן כל מנהג הוא פרק חשוב בתיאור חייה ובהווייתה של כל קהילה. בירור הרקע לצמיחתו של המנהג הוא שלב נוסף שאפשר לעסוק בו אחרי התיעוד שלו. אגב התיעוד של המנהג מובא גם חומר ספרותי עממי ותיעוד של הלשון של הקהילה הנחקרת.
חקרי מערב-משה בר-אשר-על כמה מנהגים נשכחים של חג המימונה-סיום המאמר
משפטים -(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק-אעירה שחר חלק ג' רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל.
משפטים
(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק
בשקל ״שוף אבומר רכא כּואכּבו״
אַשְׁרֵי אִישׁ־צֶדֶק, בְּמִשְׁפָּט יַחְשֹׁב, כִּי לֹא בָּזֶה רַבִּים יֶחְכָּמוּ
רוּחוֹ עִם אֵ־ל נֶאֱמָנָה, וּדְבָרָיו נִצְדָּקִים:
חוֹקֵר לֵב, שׁוֹפֵט אֱמֶת, יִשְׁבֹּר עַוְלָתָה. אַךְ אִם לֹא שִׁנָּה טַעֲמוֹ —
וְאִם כִּי צָרָיו יִרְאֶה פָּשׂוּ לוֹ מְעִיקִים:
אִם בֶּאֱמוּנָתוֹ וּבְדִבּוּרוֹ יִתְחַזֵּק, לֹא פָּנָיו יֻכְלָמוּ
נְגִידִים יְדַבֵּר, יַשְׁלִיךְ בְּכָל־עֵת זִקִּים:
עָלָיו רוּחַ חָכְמָה, שֶׁכָּל טוּב יִמְצָא, יֶהְגֶּה צַחוּת, מָה טוֹב טַעְמוֹ
כֶּסֶף צָרוּף וּמְזֻקָּק אִמְרוֹתָיו מְנֻקִּים:
רוֹמְמוֹיַת־אֵ־ל בִּגְרוֹנוֹ, מִי יֹאמַר לוֹ עַד כֹּה תָּבוֹא, בְּחוֹתָמוֹ
יָפֵק מִן הַכֹּל רָצוֹן, מִכָּל־עֵבֶר נוֹשְׁקִים:
אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה, בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ ־
טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:
נָכוֹן לִבּוֹ, זִכָּה נִזְרוֹ / חֶבֶל־אוֹנִים אַמִּיץ בּוֹ אָזוּר
כַּשֶּׁמֶשׁ זוֹהֵר זָהֳרוֹ / סַהַר וְכוֹכָבִים לוֹ מַעְזוֹר
מִשָּׁמַיִם לוֹ יַעְזֹרוּ / פָּנָיו קֵךְמָה, הוֹלֵךְ לֹא יִנְזוֹר:
(471) — השיר מכוון לדיינים עושי משפט וצדק.
במשפט יחשוב — חושב נכון על דרך המשפט. רוחו וכו׳ — של איש צדיק עם אל נאמנה. נצדקים — מצודקים ונכונים. עולתה — העול. אך — נקרא שופט אמת רק בתנאי. אם לא שינה טעמו — שלא משנה דרכו וגישתו למשפט וצדק. ואם — גם אם. צריו יראה — רואה את אויביו ומתנגדיו, וכן,יראה פשו לו מעיקים — שנתרבו המצירים לו ועכ״ז עומד באמונתו לשפוט צדק. לא פניו יוכלמו — לא יתבייש לעתיד לבא על ישרותו והגינותו. נגידים — דברים חשובים וחזקים.זקים — חצים.יהגה צחות — ידבר ברורות. מנוקים — נקיים מכל סיג ופסולת. בחותמו — בחתימתו על משפט הצדק. יפיק — יוציא, ימצא. נושקים — מנשקים ומעריכים. ושפע טל — שפע ברכה כטל. זכה נזרי — נתן מעמד לכתרו. חבל — אבנט, חגורה. אונים — כח. אזור — חגור. סהר — לבנה. לאינזור — לא יסוג
יוֹם יָרְדָה שְׁכִינַת־אֵ־ל עַל הַר־סִינַי וְהִשְׁמִיעַ מִמְּרוֹמוֹ —
דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, לְפָנָיו חֲקוּקִים:
רֵאשִׁית־הַכֹּל, הִשְׁמִיעָם עֶשֶׂר דִּבְרוֹתָיו, וְנָחָה עַל עַמּוֹ —
רוּחַ־אֵ־ל, וְקִבְּלוּם עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים:
צִוָּם מֵעֲשֶׂוֹת אֱלִיל־כֶּסֶף, פֶּן מִכְשׁוֹל וּתְלָאָה תִּמְצָאֵמוֹ
וְאַחַר הִזְהִירָם עַל מִשְׁפָּטִים וְחֻקִּים:
רַב מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְכָל־תַּרְמִית־אִ'ישׁ בְּאָחִיהוּ, הוֹדִיעָמוֹ
נִכְלָלִים כֻּלָּם בְּאַרְבַּע אָבוֹת נְזִיקִים:
מָה־נִמְתְּקוּ אָמְרִי־אֵ-ל, הִזְהִירָם מֵעֲשׂוֹת אֱלִילִים בֵּינֵימוֹ
לְאוֹת לְאִישׁ, אִם אֵין דָּן אֱמֶת, בָּמָה הֵקִים:
אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —
טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים
דַּיַּן אֱמֶת בְּטָהֳרוֹ / כְּאוֹר הַמַּזְהִיר בְּיוֹם טָהוֹר
מִפְּנֵי אִישׁ לֹא יָגוּרוּ / כִּי הַמִּשְׁפָּט לָאֵ־ל הַנָּאוֹר
תִּשְׁכֹּן שֶׁכִּנָּה בִּמְדוֹרוֹ / וּבְתוֹךְ יִשְׂרָאֵל אוֹרָה יֵאוֹר:
וְאִם הַדָּבָר בָּרוּר־לָךְ כַּבֹּקֶר, אֱמוֹר, וְעַל־נֵס הֲרִימוֹ
וְאִם־לֹא, אַל־תֹּאמַר וְתַרְבֶּה בַּחֲלוּקִים:
רְדוֹף הַשָּׁלוֹם, אֲבָל אַל־תִּשָּׂא אַל־תִּתֵּן, כְּדִבְרֵי שֶׁלֹמֹה —
"פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן", חִכּוֹ מַמְתַּקִּים:
כִּי בַּעַל מְרִיבּוֹת מַטְרִיחַ הַדִּינִים,וְסוֹפָם יֶאְשָׁמוּ
גַּם אִם יָדִין וְיוֹרֶה יֵאָסֵר בָּאזִקִּים:
לָכֵן, עֵצָה־טוֹבָה נָתְנוּ חֲכָמֵינוּ, נִסְמֹךְ עַל דְּבָרֵימוֹ
לפניו חקוקים — בשני לוחות הברית. על משפטים — פר׳ משפטים וחוקי התורה. תרמית — רמיה ורמאות. ארבע אבות נזיקין — בריש מסכת בבא קמא! השור, והבור, והמבעה, (שן בהמה, ויש אומרים זה האדם פ״ג דב״ק) וההבער. במה הקים — כאילו בנה במה לעבודה זרה. לא יגורו — לא יפחדו. הנאור — כנוי לה׳ שהוא אור המאיר. ואם הדבר — המשפט. כבקר — כמו אור היום בלי פקפוקים. ותרבה בחלוקים — אל תרבה בהסוסים ודעות חלוקות. אל תשא אל תתן — אל תשא ותתן הרבה בדברים כי זה ירחיק את השלום. מטריח הדיינים — מטריח ובא עלהים בטענות. וסופם יאשמו — הדיינים ובעלי המריבות. גם אם ידין ויורה — נכונה. באזיקים — בכבלים. על דברימו — של הדיינים. וגם המה —הדיינים
וְגַם־הֵמָּה סָמְכוּ עַל־דִּבְרֵי הַמְּחוֹקְקִים:
מִשְׁפַּט וּצְדָקָה כָּתוּב, מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, אַל־תַּעֲלִימוּ
זֶה צְדָקָה וְזֶה מִשְׁפָּט, בְּלִי עֲשׁוּקִים:
אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —
טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים
דַּל בְּרִבּוֹ אַל־תַּכְתִּירוּ / אַל־תְּהַדֵּר, וְהַרְחֵק מֵהִדּוּר
וּפְנֵי גָּדוֹל אַל־תֶּהְדָּרוּ / כִּי אוֹהֲבָיו יַחֲנוּ כַדּוּר
וּפְנֵי הַדַּל אִם יֻקְדָּרוּ / כָּל־אוֹיְבָיו יַרְחִיקוּהוּ מִדּוּר:
אַל תִּגְזֹל דַּל, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר יוֹם הִלָּחֲמוּ
הֱיֵה רַחוּם בְּדִין, לֹא בִשְׂפַתַּים דּוֹלְקִים:
כִּי יְיָ יָרִיב רִיבוֹ, וְקָבַע קוֹבְעוֹ נֶפֶשׁ, לֹא רַחֲמוּ
כִּי מִשֹּׁד עֲנִיִּים וְאֶנְקַת נֶאֱנָקִים: —
יָקוּם יְיָ אָז וְדִבֵּר עֲלֵיהֶם,וְאוֹיְבֵיהֶם יִתָּמּוּ
מִשְׂגָּב לְדַל וָדָךְ, שׁוֹמְעָם מִמַּעֲמַקִּים:
מציל עני מחזק ממנו, ואביון מגוזלו־מערימו
מגנו־מושיעו חזק כראי מוצקים:
לכן הדין יראה, כי חרב מנחת בבשרו ודמו
וגיהנם פתוחם, וקברים עמקים:
אשרי שומרי משפט, עושים צדקה בכל־עת, תחול עלימו —
טובה וברכה, ושפע־טל משחקים
המחוקקים — הפוסקים. אל תעלימו — אל תעלימו עין מן העני. דל בריבו — מסכן שיש לו משפט עם עשיר. אל תכתירו — אל תזכה אותו גם כשהוא לא צודק. אל תהדר – כלשון הכתוב ״ודל לא תהדר בריבו״. ופני גדול — חשוב. כדור — סביב. יקדרו — יושחרו, יצא חייב. מדור — מילדור בקרבתם. בשפתים דולקים — כלומר רק מן השפה ולחוץ. וקבע קובעו — גוזל ולוקח נפש זה שגוזל העני. ואנקת — צעקת, אנחת. משגב לדל מגן על הדל. ודך – המדוכא. שומעם — שומע תפילתם. ממעמקים — ממעמקי הלב. מערימו — נוהג אתו בערמה. מוצקים — איתנים ויציבים. כי חרב וגו׳ — כלומר אס לא ידון דיין אמת יענש קשה
קְרוֹב הַדַּעַת יָקֵרוּ / וְשֹׁחַד, חֶלְקָה טוֹבָה יִזְמֹר
אִישׁוֹן בַּת עַיִן שְׁמֹרוּ / וּדְבַר צַדִּיק, יַשְׁרוּ אָמוֹר
וְכָל־הָמוֹן עַל יֹאמַרוּ / דָּתֵנוּ יְקָרָה כְּהַר מֹר:
יָדַיִם רָמוֹת בְּדִין יִקֹּב אֶת הָהָר, אַל תֵּלֵךְ אַחֲרֵימוֹ
אַחַר רַבִּים לִנְטוֹת אַךְ אִם רָצוֹן מְפִיקִים:
אַזְהָרָה לַדַּיָּנִים לָדַעַת מִי דָּנִין לֹא פָּנִים יִרְעָמוּ
וְלִפְנֵי מִי דָּנִין, כִּי לְאֵ־ל חַי צוֹעֲקִים:
כִּי אֱ־לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּרֹב עֻזּוֹ וְתַעֲצוּמוֹ
וְחִקְרוּ וְדִרְשׁוּ גַּם בִּדְבָרִים עַתִּיקִים:
שָׁמוֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם, אַזְהָרָה לַצִּבּוּר, כִּי תִּהְיֶה עָלֵימוֹ —
אֵימַת הַדִּינִים, כְּעוֹמְדִים בַּשְּׁחָקִים:
מִשָּׁמַיִם יַשְׁגִּיחוּ לְשָׁמְרָם מִנֶּזֶק, מִשָּׁם יְשֻׁלָמוּ
אַשְּׁרָם אַשְׁרֵי חֶלְקָם,וְזִיו שַׁ-דַּי יַעֲנִיקֵם:
חֶמְדַּת טוּבָם וּשְׂכָרָם עַיִם לֹא רָאֲתָה, רַק אֵ־ל בְּעוֹלָמוֹ
מִטּוּבָהּ צְפוּנָה גְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים
זְכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעַתָּם, וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָמוֹ
דִּבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִים, וְשׂוֹטְנֵיהֶם נְמַקִּים:
קַיָּם יִפְדֶּה עִמּוֹ, וְיָקִים שׁוֹפְטִים יְשָׁרִים בְּעִיר הֲדוֹמוֹ
יִתְגַּדֵּל שְׁמוֹ, יִמְלֹךְ זֶרַע יְהוֹיָקִים:
אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט, עוֹשִׂים צְדָקָה בְּכָל־עֵת, תָּחוּל עָלֵימוֹ —
טוֹבָה וּבְרָכָה, וְשֶׁפַע־טַל מִשְׂחָקִים:
קרוב דעת — נגיעות במשפט. יקרו — מנעו. יזמור — יכרית. אישונים — כאשון בת עין שמור על יושר המשפט.ודבר צדיק וגו׳ — כלומר לאמר ולגלות את דברו של הצודק ואז וכל המון עם — ירגישו בצדק ויאמרו כי דת ישראל ישרה ויקרה. ידים רמות וגו׳ — כלומר לא לקבל שיטת יקוב הדין את ההר, אלא להשתדל לעשות פשרה ושלום בין הצדדים. אחרי רבים לנטות — כדברי התורה ״אחרי רבים להטות״. אך וכו׳ כלו׳ כ״ז אם הולכים עפ״י ההלכה להפיק רצון מה׳, וכדכתיב ״לא תהיה אחרי רבים לרעות״. ירעמו — ירגזו ויביעו תרעומת. ולפני מי דנין — הקב״ה. צועקים — הבעלי דינין. בעדת א־ל — בבית דין. בדברים עתיקים — בדברי תורה ובדברי הקדמונים. כעומדים בשחקים — כעומדים מול השכינה. ושכרם. בעולם הבא. ושוטניהם — ומתנגדיהם, שעומדים להם לשטן. נמקים — נרקבים וכלים. קיים — הקב״ה שקיים לעד. בער הדומו — בירושלים. זרע יהויקים — מלך מבית דוד. מלך המשיח.
משפטים -(471) — קצידה — סי׳ אני דוד אל־קים חזק-אעירה שחר חלק ג' רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל.