יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל.

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

סירוב משפיל

ליהודי מרוקו לא ניתנה ההזדמנות להוכיח את יכולתם הצבאית, והם נתקלו בשתיקה רועמת ומתמשכת של הנציבות שרק ציננה את התלהבותם. בניסיון אחרון לדלות מענה חיובי, כתב יום טוב צמח נציג כי״ח במרוקו להנהלת הארגון בפריז, בתחילת נובמבר 1939, וביקש להתערב לטובתם בפני ממשלת צרפת:

[[Archives de l'AIU, Paris, dossier Maroc

״נפגשתי מספר פעמים עם אדון בונאן (עו״ד ידוע ופעיל קהילתי יליד תוניסיה) ומר זגורי (נשיא ועד הקהילה בקזבלנקה ומפקח על המוסדות היהודיים במרוקו), והיו לנו הזדמנויות לשוחח עם הפקידים הצרפתים בעניין גיוס המתנדבים, קליטת הפליטים מגרמניה והאנטישמיות. מספר צעירים יהודים, בריאים, חובבי ספורט, בני המעמד הגבוה, ביקשו כידוע להתגייס ברגע של התלהבות ומתוך אהבה כנה לצרפת, ועד היום לא קיבלו תשובה חיובית. הם כבר אינם מעיזים לצאת לרחוב מרוב בושה… האם אין אפשרות להתערב בפריז כדי לשים קץ למצב המביש הזה? עד מתי יהיו יהודי מרוקו קורבנות של הטעות שנעשתה עם כינון הפרוטקטורט, לקטלגם כילידים? אין להם אפשרות להיטמע בתוך האירופים, אליהם הם מתקרבים כל יום יותר בהשכלתם ובאורח החיים, והם אינם נחשבים למרוקאים, כי אינם מוסלמים״.

אבל היה זה בדיוק הסיוט של השלטונות הצרפתים. הם נמנעו בכל כוחם מ״לחזור על הטעות״ שעשו באלג׳יריה, כאשר הפרידו את היהודים מהילידים המוסלמים והפכו אותם לצרפתים. נראה שהרצון להימנע מטעות זו השפיע לא מעט על ההחלטה לא לחפש פתרונות יצירתיים, ולהיענות בשלילה לבקשות של הצעירים היהודים להתנדב. עבור הצרפתים היה ברור שכאשר יהיה צורך בחיילים, לא יהיה קשה לגייס אלפי לוחמים ברברים עזי רוח, המוכנים לכך כפי שכבר קרה במלחמת העולם הראשונה, ולא יהיה צורך להזדקק למספר מתנדבים יהודים. נגד להט הצעירים היהודים גייס הממשל הצרפתי את הנשק המתיש ביותר – האינרציה! ללא כל הכרזה, נקברה סוגיית ההתנדבות לצבא תחת מעטה שתיקה. יתר על כן, לצנזורה ניתנה הוראה לא להתייחס כלל לנושא, כפי שמעיד ביומנו האישי העיתונאי יעקב אוחיון:

מכון בן צבי, ירושלים, אוסף רפאל בן אזראף.

״מה עלה בגורל טופסי ההתנדבות? כנראה נזרקו לפח! בהיותי מזכיר מערכת העיתון La vigie Marocaine קיבלתי הוראה מהצנזורה לא להוציא כל ידיעה בנושא, בנוסף על הוראה להצניע ככל האפשר גם את השתתפות היהודים בקרן הסיוע למאמץ המלחמתי: Fraternité de guerre. אלה היו הנחיות הנציב- בזמן ממשלת דאלאדי Daladier הדמוקרטית״

קל להבין את גודל האכזבה וההשפלה של המתנדבים הצעירים המוזמנים לחכות בסבלנות לקריאה לשירות שלא תגיע לעולם. השבועון L'Avenir illustré לא הסתיר את מורת רוחו וקרא לחשבון נפש:

״בוודאי מותר להצטער על שתרומתנו לא התקבלה באותה ספונטניות שבה היא הוצעה. אבל אין לתת להסתייגות זו לרפות את ידינו ולפגוע ברגש הנאמנות שלנו. להיפך, עלינו לרדת עמוק יותר לתוך לבנו ונפשנו כדי לחפש את הסיבות להסתייגות זו המכאיבה לנו בצורה כל כך אכזרית״.

היהודים היחידים שגויסו בסופו של דבר היו כשלוש מאות תושבי הכפרים המסורתיים מדרום המדינה, שנשלחו לצרפת כ״עובדים קולוניאליים״ כדי לעבוד בבתי חרושת לנשק, בעיקר באזור ליאון.

לעומת זאת, כל יהודי המרכזים העירוניים נקראו להשתתף כמו כלל התושבים בהגנה האזרחית ולכבד את הוראות עוצר הלילה ולעמעם את האורות בבתים וברחובות, כאמצעי מניעה נגד התקפת מטוסי האויב. הם נצטוו לחפור מסביב למללאח תעלות מקלט למקרה של התקפה אווירית. החשש הגדול, שריד ממלחמת העולם הראשונה, היה מפני התקפות גזים. כך למשל הוקמה במללאח של מכנאס יחידה להגנה אזרחית, אשר הפיצה עלון כתוב בערבית יהודית באותיות עבריות, ובו הנחיות ליצור עצמי של מסכות גז מאולתרות. חוברת ההסברה שהופצה בן התושבים פתחה בדברי הרגעה:

״מדובר רק באמצעי זהירות. כי מה שלא יקרה, לא קיימת כרגע כל סכנה. צרפת היא מדינה חזקה ואויביה פוחדים ממנה. ובכל זאת עדיף להתכונן לכל אפשרות, לדעת מראש איך להגיב במקרה הצורך, ולא לצפות לנסים… על כן שימרו על חוברת זו כעל דבר יקר. אל תזלזלו בה, קראו בה מעת לעת, עד שתדעו את תוכנה בעל פה. מי ייתן ולא תצטרכו לה לעולם, ושהאל הרחמן ישלח לנו במהרה בימינו את משיח צדקנו, אמן!״

כך למרות מאמציהם ובניגוד לרצונם, נשארו יהודי מרוקו כצופים מן הצד על המלחמה העומדת לפרוץ בכל רגע. נחמה פורתא הייתה מנת חלקן של האליטות דוברות הצרפתית, שנוכחו לדעת שבאנגליה היה שר המלחמה הור בלישע (Beiisha Höre) אחד ״משלנו״, ד^לאלנה. הור היה צאצא למשפחת בלישע ממוגדור שהתיישבה באנגליה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. העיתון L’avenir illustré בירך את השר הליברלי הצעיר ״שלו קרוב משפחה בקזבלנקה, ידידינו ז׳ק קאנסינו״. היומון הצרפתי ״פריז סואר ״ (Soir Paris) העלה על נס את ״הכישורים הספורטיביים, ההומור ולהט העשייה של האיש שרבים מנבאים שיהפוך לאחד מגדולי ראשי הממשלה באנגליה, דישראלי החדש. היומון שיבח את החלטתו להחזיר את שירות החובה הצבאי ולשקם את היכולות של הצבא האנגלי.

האכזבה בקרב יהודי מרוקו הייתה גדולה, כאשר כמה חודשים לאחר מכן, בינואר 1940, התפטר בלישע במחאה על היחס הפייסני של ראש ממשלה צ׳מברליין (Chamberlin) להיטלר. בפרשנות על התפטרותו הדרמטית, חזר ופירט העיתון של קזבלנקה את קרבתו של המדינאי הדגול ליהדות מרוקו:

״התפטרותו של הור בלישע הייתה הזדמנות לעיתונות להזכיר את שורשיו המרוקאים של השר הפורש. משפחתו כמו משפחות רבות של הקהילה הספרדית באנגליה – אפריאט, יולי, גדליה, קאנסינו, סבאג, קורקוס – מקורה במוגדור, עיר הנמל שהייתה במהלך המאה התשע עשרה מרכז מסחרי גדול תחת השפעה אנגלית. כל המשפחות הללו חולקות אותה אהבה למרוקו, שבה יש להן עדיין שורשים עמוקים וקשרים משפחתיים ענפים. סבו של השר המתפטר נולד במוגדור וקשרי המסחר שלו עם אנגליה הביאו אותו בסוף להשתקע בה״.

למרות הצבתם שלא מרצונם כמשקיפים שאינם נוטלים חלק במלחמה, התנחמו יהודי מרוקו בכך שלפחות חלקו אותן דאגות עם יתר חלקי האוכלוסייה. כאמור המלך, בשיתוף פעולה מלא עם הנציב, הציב את ארצו במחנה החירות והצדק נגד ברבריות. מנהיגי התנועה הלאומית באזור הצרפתי, שלא נשבו בקסמי התעמולה הגרמנית, תמכו במדיניות בית המלוכה, וזאת למרות צעדי הדיכוי של השלטון הצרפתי נגד תנועתם, סגירת עיתוניהם והגליית חלק מהם במאורעות 1937. עוד לפני פרוץ המלחמה, ב-23 באוגוסט 1939, שיגרו מנהיגי התנועה הלאומית איגרת לנציבות, ובה הבטיחו לא רק שלא ינקטו כל צעד העלול לפגוע במאמץ המלחמתי הצרפתי, אלא הכריזו על נכונותם להושיט כל עזרה שתידרש. זוהי הוכחה לכך שהתעמולה הגרמנית לא הצליחה לערער את האמונה בכוחו הבלתי מנוצח של הצבא הצרפתי, וביכולתו ־להגן הן על אדמת ארצו והן על האימפריה האדירה שלו.

כך יכול היה הנציב נוגס להבטיח לפריז באגרת מ-11 בספטמבר 1939 ש״מצב הרוח של האוכלוסייה המוסלמית מצוין, גם אם אנו עדים להתפשטות של אנטישמיות שקטה״. אלפי חיילים מרוקאים שגויסו בחופזה בעת משבר הסודטים בצ׳כיה, נשלחו לחזית בצרפת מיד עם הכרזת המלחמה.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל